קטגוריה: מגזין

כתב: ס' (אות בדויה)

באחד האמשים, בעודי מחנה את הטימקס אשר נרכש זמן קצר לפני כן בחצר הבית, יוצאת לקראתי אשתי. לרגע חשבתי שרעם האקרפוביץ' מילא אותה געגועים וערגה, אך היא נרגשת ונסערת כולה.

רק כדי להשלים את הרקע – הכותב הוא פקיד במשרה אפורה ומשעממת, עם 2 ילדים, משכנתה וללא כלב, החי חיים שגרתיים על סף השעמום.

לא עברו 3 שניות והתבררה הסיבה להתרגשות: "יש בעיה עם הצ'קים שלנו". ומבלי לנשום המשיכה: "אתה חייב להתקשר למורה לנהיגה של הבנות". לא הצלחתי לחבר את שני חלקי המשפט. עד היום פקיד הבנק שלי דווקא היה שמח לנפח את מסגרת האשראי בה אני חי בכל הזדמנות. לא הצלחתי להבין מילה תבונתית אחת בתוך מטח הסערה שהתנפלה עליי, חוץ מהעובדה שאני חייב לדבר עם מורה הנהיגה.

"טוב שהתקשרת", פתח ל' מורה הנהיגה בסערה משלו. "הצ'ק שנתתי לי – בעל הצ'ק התקשר ומאיים לרצוח אותי כי הצ'ק גנוב". רגע, רגע, ניסיתי להשחיל מילה, נתתי צ'ק שלי. "לא", התעקש המורה לנהיגה. "העברת לי צ'קים על שם ש' (שם בדוי)". "לא ייתכן", אמרתי, "מעולם לא נתתי צ'קים של מישהו אחר". אבל המורה לנהיגה התעקש כי שני הצ'קים האחרונים שקיבל ממני לא היו שלי, ותוך כדי כך הפליג בתיאור פלסטי למדי של האיומים שקיבל מבעל הצ'ק.

כיוון שהוא המשיך להתעקש, לא נותרה לי ברירה ופתחתי את התיק. בתוכו נח פנקס הצ'קים המוכר של בנק לאומי. פתחתי את הפנקס, והפלא ופלא, השם על הצ'קים היה אחר. שולי ארבעת הספחים האחרונים העידו על צ'קים שרשמתי, אחד מהם כבד למדי.

תוך כדי שהגלגלים בראש מסתובבים במלוא המהירות, אמרתי לטלפון "אתה צודק, יש אצלי פנקס צ'קים שאינו שלי". "תתקשר לבעל הפנקס", התחנן המורה. "אתה חייב להוריד אותו ממני".

בתוך הבלגן שרץ לי בראש, להתקשר לבעל הפנקס ולהסביר לו שכנראה התבלבלנו בפנקסים היה הרעיון הכי טוב שצץ לי באותו הרגע. הצד השני של הטלפון של השיחה הבהיר לי שטעיתי. "אני ארצח אותך, את האישה שלך, את הילדים שלך ואת הכלבים שלך". עוד לפני שהבנתי את גודל הטעות, הוא המשיך: "אתה לא יודע עם מי הסתבכת. כל יבנה (עיר בדויה) מכירה את שרגא כץ (שם בדוי)". בשלב זה עוד ניסיתי להיות הגיוני ולהסביר שאיפשהו החלפנו את הפנקסים הנראים זהים מבחוץ, אני אחזיר את הסכומים שנמשכו מחשבונו ובא לציון גואל. שוב הבנתי שטעיתי: "אתה לא יודע ממי גנבת, אני שרגא כץ, אתה תפצה אותי, לא גונבים משרגא כץ". בשלב הזה כבר הבנתי את הטעות ואמרתי לקול מהצד השני שטון השיחה לא מתאים לי ואם הוא לא מעוניין לדבר בהיגיון אני אנתק. הוא לא השתכנע ואני ניתקתי.

שקט. סוף סוף אני מתחיל לקלוט את הבעיה. ראשית, פיזרתי צ'קים גנובים. שנית, עומדים לרצוח אותי ואת משפחתי. שלישית, מי זה לעזאזל שרגא כץ?!

על השאלה השלישית גוגל ענה במהירות. מתברר שהבחור די צנוע. המשטרה ובית המשפט מייחסים לו קצת יותר מהכתרים שקשר לעצמו. רק לאחרונה השתחרר מכמה שנים אותם בילה מאחורי סורג ובריח בגין סחיטה באיומים, חטיפה וכליאה. מרגע לרגע אני מבין שהמצב רק משתפר.

"אין ברירה אלא ללכת למשטרה", אני אומר לאשתי. אנחנו נכנסים לאוטו כשעדיין לא ברור איך אני מסביר להם את הסיטואציה. בדרך מתקשר שרגא כץ ומציע להיפגש לדבר. משום מה אני חושב שזו אופציה קלה יותר מאשר להסביר לשוטרים מדוע אני מפזר צ'קים גנובים. אנו מפנים את האוטו לכתובת הבית שלו, מחנים רחוק ועולים במדרגות בחשש רב.

לאט לאט אני מצליח לנסות לשכנע אותו שמדובר בטעות תמימה. אני מעלה בזיכרוני את כל המקומות בהם יכולתי להחליף בטעות פנקס צ'קים. סניף דואר, סניף בנק ובמוסך של מייק (שם בדוי) שם רשמתי את הצ'ק הכבד, צ'ק שנתרם באדיבותו של מר כץ.

"רגע", הוא קוטע אותי, "אתה מכיר את מייק?", ומבלי לעצור הרים את הטלפון ואמר: "אם מייק ערב לך, אתה בסדר". כאן צריך להבהיר שמייק הוא חבר ילדות טוב מאוד. לאחר 2-3 משפטים שרגא כץ התחיל להתרכך, הטונים ירדו, הנימה נשמעה רגועה יותר. "אתה בסדר", הוא הפטיר לעברי, "מייק אומר שהוא ערב לך". אחרי כמה משפטים נוספים הוא הסתובב אליי, הושיט את הטלפון ואמר "מייק רוצה לדבר איתך".

"אתה יודע מי זה?", שאל מייק מצידו השני של הקו, "זה האדם שרכשת ממנו את הטימקס שלך", ופתאום התחילו הקוביות ליפול למקום. כמה ימים קודם לכן, בעודי מוציא את התיק מתא המטען של הטימקס שהרגע קניתי, הבחנתי בפנקס צ'קים שכנראה החליק החוצה מהתיק. הכנסתי אותו לתיק ובטבעיות התחלתי לפזר צ'קים. אלא שהיה זה פנקס שהבעלים הקודם שכח בקטנוע…

מוסר ההשכל: טימקס שחור – בדיוק מה שחשבתם!

כתב: אלעד שיף

כמה קלישאות נכתבו על הרצון של אדם באשר הוא אדם לחופש. למרחבים. כל מה שאנחנו רוצים זה את האשליה שאנחנו יכולים לרכוב לאן שנרצה, מתי שנרצה, גם אם בפועל אנחנו בדרך לעבודה ביום ראשון בבוקר. קליבלנד באה לקחת את הדבר הזה צעד אחד הצידה. קח את הטריפ הזה של חופש, וקח אותו בזול. זה לא נוח, זה לא מהיר, זה לא הרבה. זה משהו שאתה יושב עליו והוא לוקח אותך ממקום למקום. ויש לו סטייל. זאת אומרת שים אותו ליד הארלי חדש וזה יהיה קצת מצחיק, אבל הסיפור של האופנוע הזה הוא העובדה שאפשר לקסטם אותו בכל מיני דרכים וצורות בלי לשעבד את הכליות שלך. יש לקליבלנד שתי פלטפורמות כאלו: ההייסט הוא בובר עם שלדת זנב קשיח, האייס יכול להיות אחלה בסיס לקפה רייסר.

אבל לבנות אופנוע לפי הטעם שלך זה סיפור אחד. זה סיפור אחר לגמרי לצאת עליו לרכיבה ארוכה – בייחוד כשאין לו בולמים מאחור. יש הרבה סיבות לא לעשות את זה, אבל בבוקר אחד בשעה שמונה וחצי התייצבו חמישה רוכבים אמיצים בתחנת הדלק בגלילות, על אופנועים קטנים וחלושים. עמוסים באוהלים ושקי שינה, שחררו קלאץ' כשהמטרה ברורה – הלילה ישנים באילת!

לוקח זמן לצאת, להתנתק מהציביליזציה ומהמחשבות. אבל ככל שרצים הקילומטרים אתה שוכח על מה אתה רוכב, שוכח כמה הוא עלה, שוכח מהעולם. שוכח. אתה נכנס לסרט. הדרך מטריפה, קבוצת אופנועים משייטת, חותכת את הנוף. המהירות נמוכה כי זה מה שהאופנועים האלו אוהבים. אבל זה בסדר, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. כל קילומטר שעובר הופך את הגב לקשה יותר ואת הישבן לכואב יותר. זה מרגיש כאילו הקליבלנד מטביע את חותמו, תרתי משמע, בבשר.

התנועה דלילה. הנוף מצהיב. 'איזי ריידר' – תכל'ס עם ההספק של המנועים האלו זה 'סופר איזי ריידר' – אבל זו חוויה. סרט. חוצים עיר מדברית מנומנמת. ריח תבשילי שבת באוויר. היה אפשר לעצום את העיניים ולחלום אמריקה לרגע (אם נוכל להתעלם מריחות החמין באוויר). וזה מוכיח שגם מנוע קטן יכול לקחת אותך דרך מקומות, חוויות ומקרה הזה ריחות. פתאום אנחנו ממהרים עוד פחות.

העולם נשאר מאחור כשהציבילזציה נעלמת מאחורינו ואנחנו בלב המדבר. הנוף המדהים של המכתש מספק תירוץ מצוין למנוחה. הגוף צריך אותה. אין כמו המדבר כתפאורה למינימליזם של האופנועים האלה. הם, כמוהו, מחייבים אותך להסתפק במה שיש, לחפש את המשמעות. חוויה שמנקה את הראש. רק דבר אחד פוגם בחוויה הזו – אף אחד לא הביא איתו פק"ל קפה! חזרה לאוכף, יש לנו עוד דרך ארוכה. רק אציין שבלי קפה היא עשויה להיות ארוכה יותר.

הערבה גדולה, צחיחה וישרה. אני נותן למחשבות לנדוד בנסיעה. סוג של מדיטציה. לאחר כמה דקות אני מביט במראות ורואה שאין שם אף אחד. אני לבד, צילינדר אחד קטן מתחתיי וכביש ארוך לפניי. זה יופי, אבל איפה החברים? מסתבר שאחד שאת שמו לא נזכיר לא אבטח את הציוד שלו כראוי. אחרי כמה דקות אנחנו שוב חבורה החוצה את הערבה בדרכה דרומה בנסיעה רגועה, מתענגת על שעות האור האחרונות. התפאורה המדברית המדהימה טובלת בכתום ומלווה אותנו עד לאילת.

הגוף מפורק. אין בולמים מאחור, זוכרים? פורשים מחצלות ומקימים אוהלים, ופחיות הבירה מתחילות להיפתח אחת-אחת. מה אנחנו עושים כאן? מה גרם לנו לצאת לדרך הזו? איש איש וסיבותיו הוא. בלי קשר לסיבות ורגשות לכולנו יש תחושה מיוחדת עכשיו. כזו שמתקבלת אחרי השלמת מסע על אופנוע. בייחוד כזה שהכינוי בולע מרחקים לא בדיוק מתאים לו. ככל שיותר פחיות בירה התרוקנו ככה עלו רעיונות שונים ומשונים למסעות נוספים כשהמרחקים רק עלו. מזל שנרדמנו וכך לא הגענו לכדי הסכמה ממשית לגבי המסע הבא.

הדרך חזרה תמיד מלהיבה פחות, ולא קשור לאן נסעת או לאן אתה חוזר. זה גם לא ממש משנה על מה אתה רוכב. במקרה שלנו, בגלל החוויות של אתמול הוחלט שחוזרים דרך מצפה רמון בשביל לנסוע כמה שפחות על כביש הערבה. הדרך חזרה שקטה. חוזרים למציאות. הקטנים שלנו יצאו גיבורים. לא פספסו פעימה אחת, ורק מראה אחת איבדה את הברגתה לדעת ויצאה לרעות ומקומה לא נודע.

יש משהו בתרבות שלנו שדוחף אותנו תמיד ליותר. יותר חדש, יותר חזק, יותר יקר. לא משנה אם מדובר בטלוויזיה בבית, בטלפון שביד או באופנוע שבחניה. יש באופנוע זול ופשוט קסם שאי אפשר לתאר אותו. אי אפשר לכמת אותו. יש תחושת חיבור – לכלי ולנוף. כל קילומטר מורגש, כל קמ"ש ברור. זה האופנוע שלך, שהתאמת לצרכים שלך. הוא נותן לך כל כך הרבה ומבקש בתמורה כל כך מעט.

מדרום לעיר נאפולי שבאיטליה נמצא כביש דו-מסלולי קטן המסומן ב-SS163. לא היינו מקדישים לו זמן אלמלא היינו מוצאים את הכביש הקטן הזה כמעט בכל רשימה של הכבישים היפים בעולם, כבישי חובה וכדומה. פחות מ-100 ק"מ מקצה לקצה, זה בסך הכל אורכו. לרובכם הוא מוכר בשם 'Amalfi Road'. בקצה הצפוני של הכביש נמצאת העיירה סורנטו, היושבת בדרומו של מפרץ נאפולי, ובקצה הדרומי נמצאת סולרנו, היושבת לחוף מפרץ סולרנו. אמנם צפון איטליה נחשבת ליותר אטרקטיבית לאופנועים, אבל העורך התעקש שנבדוק מה יש בכביש הזה שמכתיר אותו לאחד היפים בעולם.

לצורך הבדיקה הצטיידנו בהונדה F6B  המוכר לרובכם בתור הונדה גולדווינג באגר, אותו אספנו מסוכנות השכרה ברומא – WEBIKE. על האוטוסטרדה לנאפולי הגולד היה במיטבו. נסיעות מהירות בזוג זה לגמרי הקטע שלו. זוגתי שתחיה חסכה ממני את המרפק המסורתי הננעץ כאשר מחוג המהירות ממריא, מהסיבה הפשוטה שהיא פשוט נמנמה בשקט על הספה האחורית המרווחת.

ברגע שעברנו את סורנטו התחלנו להבין את הסופרלטיבים הנקשרים בכביש הזה.

ראשית, הכביש. אורך המסלול עמד על 94 ק"מ עד Vietri sul Mare הנמצאת בקצהו הדרומי של הכביש. לאורך כמעט 100 הק"מ הללו ספק אם היו יותר מ-2-3 ישורות העולות באורכן על 10 מטרים. הכביש כולל נתיב אחד לכל כיוון וכולל אלפי פניות. כל עוד לא היה מדובר בסרפנטינות העושות 180 מעלות ברדיוס של 3-4 מטר הגולד הסתדר מצוין, אבל בפניות הצפופות יותר התחלנו להסתכל לצדדים ולבדוק אם יש מספיק קהל שיעזור להרים את האופנוע. האספלט משובח והסלילה איכותית ברובה, אבל אל תצפו לפוצץ גזים, שכן הדרך עמוסה בתיירים שבאו להתענג על הנוף המדהים. תחברו לזה את הדרך הצרה, שבקטעים מסוימים מספיקה בקושי למעבר שני רכבים במקביל, ותבינו כי לכאן באים יותר כדי להירגע וליהנות מהנוף ופחות בגלל הכביש.

שנית, הנוף. הדרך כולה עוברת על מצוק גבוה הנשבר בחדות אל תוך הים. המצוק זרוע יער ירוק, מטעי לימונים וכפרים ציוריים הנשפכים מראש ההר לשפת הים. נמלים ציוריים מקשטים את קו החוף וספינות צבעוניות משבצות במימי הים. שקיעות עוצמתיות ובתים במגוון צבעים ימשיכו את העושר הבלתי נדלה. הגלריה תתאר את המקום הרבה יותר טוב מאוצר המילים שלי.

שלישית, הנוחות. האזור כולו הוא מרכז תיירותי שוקק. לאורך כל הדרך תמצאו בתי מלון מפנקים, בתי קפה, מסעדות, וכל מה שצריך לחופשה מפנקת. שתי העיירות העיקריות באזור – פוזיטנו ואמאלפי, משמשות כאבן שואבת לתיירים, ובהתאם המחירים. אמאלפי, שבעברה הייתה מעצמה ימית, חיה היום על מזכרות, מלונות, בתי קפה ומסעדות. השיטוט ברחוב האבן הנמתח בין קירות הקניון בו בנוי הכפר, מסביר מדוע כל כך הרבה תיירים מגיעים לכאן. לא תקבלו כאן חוויה אותנטית או משהו מהסוג הזה, אבל כנראה שאם 10 מיליון תיירים פוקדים את האזור – יש להם סיבה.

מעל אמאלפי נמצאת העיירה ראבאלו. הכביש המטפס אליה צר, ומכל עיקול נפתח נוף למפרץ מתחת ולהרים מעל. בעיירה עצמה תצפית עוצרת נשימה מעל נוף המפרץ. נקודת התצפית המפורסמת ביותר נמצאת בתוך הגינה המטופחת של וילה רופולו.

על ההרים זרועים מטעי לימונים והדרך הטובה ביותר לפגוש אותם היא בתור לימונצ'לו אבל תוכלו לקבל את הלימון בעוגות, בבישול, ואפילו בשוקולד.

בחזרה לאופנועים. אמאלפי הוא בהחלט חוויית רכיבה, לא מהסוג של פיצוץ גזים אלא יותר דרך נהדרת לבלות חופשה רומנטית. דרך אלפי הפניות אפשר לזרום בקצב שלכם, להתענג על הנוף הססגוני, לעצור לצלם או ליהנות מהפינוקים שמציעה הסביבה.

כדי להגיע למקום עומדות לרשותכם שתי אפשרויות עיקריות. ישנה טיסה ישירה לנאפולי, שם תוכלו גם לשכור אופנועים, למשל כאן. אפשרות נוספת היא לטוס לרומא, בה יש יותר אפשרויות השכרה ומגוון רחב יותר של אופנועים, ומשם להדרים כ-200 ק"מ לנאפולי אותם תוכלו לעשות על האוטוסטרדה או בכבישים העוברים לאורך רכס האפנינים המרכזי המעניקים חוויית רכיבה נוספת.

האם זהו הכביש היפה בעולם? האמת, לא השתכנענו. בהחלט מועמד ראוי, אבל בכדי לפסוק בנושא נדרשת בחינה יסודית של שאר המועמדים לתואר. כדי לתמוך בהמשך פרויקט הבדיקה של הכבישים היפים בעולם פשוט תעשו לייק לכתבה ושתפו עם חברים. אם תשתפו מספיק הכתב יזכה בנסיעה נוספת.