קטגוריה: מגזין

טסים לחו"ל ומחפשים מידע איפה אפשר לקנות ציוד רכיבה, או שסתם רוצים לשוטט בחנויות שקשורות לאופנועים? אנחנו כאן בשביל המידע הזה. ביקרתם במדינה מסוימת ואתם רוצים לשתף? מעולה! שלחו לנו תיאור בפורמט הדומה לזה שבכתבה עם כמה תמונות, וזה יתפרסם כאן.

*     *     *     *     *

כשחיפשתי חנויות ציוד בפראג לא מצאתי מידע רב בנושא. לא בעברית ולא באנגלית לפחות. בקבוצות הגדולות אף אחד לא ממש הכיר (וכשאמרתי ספציפית שאני מחפש חנויות שיש בהן ציוד רכיבה לנשים, המליצו לי לנסוע לחנות כזאת או אחרת בארץ כי שם "בטוח יש"), וגם ב-ADVRIDER לא היו פוסטים עדכניים בנושא. נשאר רק להיעזר בגוגל טרנסלייט, שהכווין אותי לחנות ציוד שלפי אתר האינטרנט שלה היא גדולה מאוד עם מלאי עצום. חצי שעה ממרכז העיר פראג (בתחבורה ציבורית) והגענו למקום. מסתבר שזאת לא חנות אחת, אלא מתחם שלם המוקדש לאופנועים ואופנוענות בלבד.

מבחינת מצאי – היה המון ציוד של מיטב המותגים האירופאים (איטלקיים וגרמניים בעיקר). יש שם ארבע חנויות ציוד גדולות, כשכל אחת מהן משתדלת להחזיק מלאי מגוון כמה שיותר – מחליפות רכיבה ועד בגדי תינוקות להורים בייקרים.

נכנסו לחנות שמצאנו באינטרנט במקור ואמרנו שאנחנו מחפשים מכנסי רכיבה לנשים, תוך כדי שאנחנו מתלהבים מהמבחר העצום שיש בחנות. המוכר שהיה איתנו ציין בהתלהבות שזה מתחם האופנוענות הגדול ביותר במזרח אירופה, שמגיעים אליהם מכל המדינות באזור, ושהוא לא ממליץ לקנות אצלו מכנסי רכיבה מפני שבחנות ליד מוכרים ג'ינס רכיבה ממוגן ואיכותי יותר במחיר טוב יותר – בייצור עצמי צ'כי, והוא ממליץ לנו לקפוץ אליהם. זו פעם ראשונה שמוכר כלשהו אמר לי ללכת לחנות אחרת. אחרי שסקרנו את שאר המוצרים שיש לו בחנות ביקרנו בשאר החנויות, ובאמת המתחם כולו יפהפה. יש כמה וכמה יצרני אופנועים שמחזיקים שם את כל מבחר הדגמים (אצל ק.ט.מ לדוגמה כבר עמד לתצוגה הפרירייד החשמלי שלהם), ובאופן כללי נראה שבאמת יש להם כל דבר שיעלה לראש שקשור לאופנוענות. אתם צריכים מטרייה לנערת מטרייה? מוכרים שם. בגדים לתינוקות בייקרים? מוכרים. ארנקים של אחת היצרניות, חולצות נבחרת? כל דבר שעולה לכם לראש – יש להם.

הג'ינס בייצור עצמי התברר כאיכותי מאוד ומיוצר מחומרים טובים – קבלר של DuPont, והוא מגיע עם מיגוני ברכיים וירכיים של ForceField. המותג נקרא Trellobite, והוא כאמור מקומי צ'כי.

המחירים מאוד הוגנים וקרובים למחירי קטלוג חו"ל – ניתן להיכנס לאתר, ועם קצת עזרה מגוגל טרנסלייט והמרת שערים מקרונות לשקלים לקבל פרטים על מוצרים ספציפיים, וכך להגיע מוכנים כבר מהבית, עם כל המידה שצריכים. בנוסף, יש גם פינת מציאות עם מבצעים מעולים.

לגבי המתחם עצמו – מאוד מומלץ לבקר בו אם אתם בפראג ויש לכם צורך בקניית ציוד או סתם זמן פנוי ורצון לחזות במקום כזה בעיניים.

כתובת (מצורפת גם מפה):

Yshop
Vrbova 1427/19, 147 00 Praha, Czech Republic

כתב: אלי פנגס (פורסם בעבר במגזין פול גז)

יש לי שני חברים שבכל הקשור לאופנוענות הם נחשבים תלושים. האמת היא שגם בתחומים אחרים הם קצת לא מחוברים למציאות, אבל נעזוב את זה עכשיו. לעניינינו, אף אחד מהם לא יכול להיחשב אופנוען – גם בהגדרה הרחבה ביותר של המושג. אחד מהם עוד נתן כמה פעמים גז על אופנוע מזדמן, ובדרך כלל זה היה אופנוע מאוד חזק ורק בקו ישר. השני אפילו את זה לא עשה. הייתה רק פעם אחת שבה, בתור נער פוחז, הוא קיבל סיבוב על פיאג'ו סי. כל מה שהוא היה צריך לעשות היה להגיע לקצה המושב, לסגור ולנעול את המחסום ולחזור בבטחה הביתה. בכדי לא להכביר מילים, הנה פיסת דיאלוג נאמנה למקור מאותו לילה, לפני כמעט 20 שנה:

"אתה רואה את המחסום, כן?"
"רואה, רואה"
"לא תאט קצת?"
"אני שולט, אני שולט"

זה נגמר בפיאג'ו סי עם כידון צ'וֹפר מתוח לאחור.

למראית הדֵה-ז'ה-ווּ

אני לא יודע אם יצא לכם, ובהחלט מקווה שלא ייצא, אבל יש מעט מאוד חוויות מפוקפקות יותר מזו שבה אתה מחזיר אופנוע לבעליו אחרי שעשית נזק. ולא משנה כמה מינורי. היו לי כמה וכמה (וכמה…) כאלה, אז תאמינו לי – אני יודע על מה אני מדבר. מדובר ברגעים כאלה, ארוכים ארוכים, שבהם אתה עומד מול אדם שמנסה בכל מאודו להישאר רגוע. רק מה, שניכם יודעים שממש מגיע לך איזה אגרוף בראש כי יצאת חתיכת דפקט. ואני יצאתי דפקט הרבה יותר מדי פעמים; הפלתי, הפכתי, שפשפתי, עיקמתי וריסקתי לחתיכות כל כך קטנות – שעד היום עוד אפשר למצוא במקום פירורים קטנים של אופנוע.

הסיטואציה היחידה שבה יש הרבה פחות דרמה כשאתה חוזר עם נזק לאופנוע היא כשהוא שכור. במקרה הטוב אתה משלם על נזק קטן, במקרה הרע אתה משאיר שם את ההשתתפות העצמית. כך או כך, אי אפשר לבוא אליך בטענות. שברת שילמת? אז הנה, שילמתי. עוף, עוף לי מהעיניים.

כמובן שצריך להיות די עשיר בכדי לפתח גישה שכזאת. או לחילופין, להיות בתאילנד. הימים הם ימי הטיול שאחרי הצבא. המקום: קו-פנגאן. עבדכם הנאמן מגיע לאי הטרופי נטול ניסיון דו-גלגלי ועם זקפה אופנוענית שנמשכה מכיתה ט' בערך. עוד מהמעבורת יכולתי לראות את שורת האופנועים שממנה הזדקר איזה קוואסאקי גבוה וירוק כפפאיה, אז אחרי שהתמקמתי חזרתי אל האופנועים ושכרתי לי KDX250. מתוך יצר הרפתקנות, או טמטום גרידא, החלטתי שאני מנסה לטפס איתו אל המגדלור של חוף הדרין. עד חצי הדרך עוד נראיתי בסדר, אבל אז האופנוע התרומם מולי אל האוויר, הסתובב על צירו והתרסק על האדמה. כשהרמתי אותו ראיתי את ידית הקלאץ' מדלדלת על הכבל שלה לצד האופנוע. לא אמרתי נואש, הנעתי את ה-KDX בירידה ועשיתי את דרכי דרך הפיתולים ללא קלאץ' עד הבעלים. "FIX IT", אמרתי לו באנגלית קצוצה והצבעתי על הקלאץ'. "I PAY", הוספתי בביטחון. שילמתי לו כגמולו וחזרתי אל העלייה והתכנית המקורית לכיבוש המגדלור.

עד חצי הדרך עוד נראיתי בסדר, אבל אז האופנוע התרומם מולי אל האוויר, הסתובב על צירו והתרסק על האדמה. כשהרמתי אותו ראיתי את ידית הקלאץ' מדלדלת על הכבל שלה לצד האופנוע. לא, זו לא טעות עריכה. אשכרה הבאתי את אותה התהפכות שגרמה בדיוק את אותו הנזק. לא אמרתי נואש, הנעתי את ה-KDX בירידה ועשיתי את דרכי דרך הפיתולים ללא קלאץ' עד הבעלים. דה-ז'ה-וו. "FIX IT", אמרתי לו באנגלית קצוצה והצבעתי על הקלאץ'. "I PAY", הוספתי בקצת פחות ביטחון. לא חזרתי אל העלייה ההיא. תאילנד תאילנד, אבל אי אפשר להסתדר חודש בלי כסף לאוכל.

זמן כידון

גם לשני החברים התלושים שלי יש סיפור כזה עם אופנוע שכור בטיול חלומי. היעד שלהם היה קפריסין בסיבוב הקצר של לפני הגיוס לצבא. שני הפוחזים השתוללו על האי כמו שרק ישראלים שמוציאים שם רע לישראלי המכוער יכולים. תסלחו להם, הם היו צעירים אז. יום לפני החזרה הביתה, שיכורים מאוזו ומסטולים מהחום, הם מחליטים לעשות סיבוב על אופנוע. אף אחד לא מבקש מהם רישיונות נהיגה במקום הצדדי והריק אליו ניגשו בכדי לשים את היד על האופנוע האמיתי הראשון שלהם. זה היה סוזוקי GR650. מין שעטנז ביזארי בין קאסטום לטווין מקבילי. לא היה צריך יותר מערימת המתכת המנצנצת הזו בכדי למגנט אותם אל הרעיון הרומנטי של שיוט בגבעות שלאורך קו החוף.

באופן טבעי, זה המנוסה יותר מביניהם מתיישב על אוכף הרוכב. יש לו טאץ', אין מה לדבר. בתור אחד שנוגע באופנוע פעם בשנתיים בממוצע למשך כמה דקות, מהצד הוא נראה כמו מישהו שיודע מה הוא עושה. ואכן, היום הזה עובר עליהם בתענוג צרוף. עצירות בחופים, דיבורים עם טוריסטיות, שיוט בכבישים הרריים וצחוקים על האופנוע ביום שמש קיצי בלי קסדות. לקראת ערב, כשחזרו אל העיירה בה שכרו את האופנוע, החבר השני – מעקם הפיאג'ו סי בשבילכם – דורש את זמן הכידון שלו. ה'מקצוען' מביניהם מזהיר אותו, מצווה עליו להיות עדין ועובר לשבת מודאג מאחור. וככה הם עומדים במקום עם אופנוע מונע, האחד אוחז בכידון ומסתכל למטה לראות איך מעבירים כאן הילוכים, והשני אוחז בידיות עם פרקי אצבעות לבנים מפחד. אחרי פרק זמן לא ברור נשמע הקנאק הזה של שילוב לראשון והאופנוע מג'עג'ע לדרכו בימין הדרך. על המדרכה עוברות שתי עלמות חן עם ביקיני ופיסת בד דקה וצבעונית כרוכה סביב המותניים. זה שרוכב זורק להן חצי חיוך ודופק פול גז. האופנוע מזנק קדימה, הראשים של שניהם כמעט נתלשים מהמקום, היד נתפסת על הגז, ואז, בתזמון המעולה של מרפי, אוטובוס יוצא מאחד הצמתים וחוסם את הדרך. תוך שנייה ה-GR מתמוטט, משאיר את שניהם על הכביש וטס בשכיבה על האספלט אל מתחת לאוטובוס.

חוץ מכמה שפשופים קלים לא קרה לשני הדפקטים כלום. הם מרימים את האופנוע והוא נראה רע. שרוט ועקום. כמתבקש, המנוסה ביניהם לוקח את המושכות ומתחיל לחזור עם הנבלה המקרטעת אל בעליה החוקיים. בדרך הם מטכסים עצה איך לא לשאת במלוא הנזק. הם יבואו לו זקופים עם חזה נפוח, שני צעירים חצי פסיכיים עם סכין קומנדו ישראלי בין השיניים, יושיטו לו את שטר חמישים הפאונד האחרון שנותר בכיסם, ויגידו לו את המשפט האל-מותי: "טייק דה פיפטי, ולתחת אה?".

אבו עלי

כל הדרך הם עשו חזרות איך הם ישחקו עליו אבו עלי. אחד קיפל שרוולים והבליט את השרירים, השני התאמן על קול צרוד ועמוק. לשניהם מבט חודר בעיניים, כזה שלא מתעסקים איתו. "טייק דה פיפטי, ולתחת!" הם חזרו על המנטרה שוב ושוב.

כשהגיעו לבסוף אל סוכנות ההשכרה, הם נכנסו בעוז עם האופנוע אל מרכז המוסך בפנים חתומות. אחרי שירדו מהאופנוע מלאי פאסון, הם החליפו ביניהם כמה גיחוכים מאולצים, כאילו נטולי דאגה. אחד העובדים במקום החוויר למראה האופנוע ורץ לקרוא לבעלים.

עד שהוא מגיע, שני החבר'ה-לייצים מעיפים מבט בוחן על המוסך סביבם. הקירות מלאים פוסטרים של בחורות ואופנועים, ובפינה אחת יש תמונה גדולה ממוסגרת. מצולמים בה שלושים לוחמים יחפים שעומדים בקשת, חופנים אגרוף אחד באגרוף השני. לפניהם ובמרכז התמונה עומד מי שנראה כמאסטר; חליפת קראטה לבנה, חגורה שחורה על המותניים, ביד אחת הוא מחזיק אלה קצרה וביד השנייה גביע. זה היה בעל העסק.

הם התקשרו לאמא שתשלח להם כסף.

אלי פנגס (פורסם לראשונה במגזין פול גז)

לפני כמה שנים ישבתי מחוץ לביתי הקודם שבשדות השרון המוריקים (כאילו, קרוואן עולים מרקיב במושב שהפך לאזור תעשייה). הייתי אז עם רגל שבורה, וערן סטאריק – המכונאי שלי באותם ימים, הגיע לבקר כמנהגו בקודש. דיברנו אז על איך שהאופנוע שלי הפך במהלך השת"פ בינינו לא רק לחזק הרבה יותר מהמקור, אלא גם לנשלט ונגיש. "ליניארי, כמעט חשמלי…", אני זוכר שפלטתי אז. ערן, שהיה אחראי ליצירה, התחיל לדבר אז על מנועים חשמליים והעתיד. הוא דיבר על הסיבוך ההנדסי המובנה בתוך מנוע בעירה פנימית, על הרעש, הזיהום, הגודל, הבלאי הפסיכי והנצילות המגוחכת. הוא אמר שאם המנוע שלך מבזבז 80% מהאנרגיה שלו על חיכוך וחום, אז הוא לא מנוע. הוא תנור. מנוע, לדידו של ערן, צריך להיות מנוע חשמלי. כזה עם נצילות של 90% ויותר, שעובד בשקט מוחלט.

נלחצתי. נלחצתי כי אני מאוד אוהב מנועים שעובדים על דלק ויש להם סאונד מגניב ועקומת הספק ומומנט. נלחצתי כי מכונאי מאוד מיוחד ומוכשר הודה בפניי שתחום התמחותו – מנועים – נחשב בעיניו ארכאי, לא יעיל ודי מטומטם, למען האמת. נלחצתי כי הבנתי שהוא צודק, ושמתישהו נבין שטעינו והמנועים כמו שאנחנו אוהבים אותם בתוך האופנוע שלנו פשוט ייכחדו מכוח הברירה הטבעית. והבנתי את זה סופית ברגע שהוא אמר את המשפט "אנחנו נוסעים על תנורים ומחממים את הבית עם מנועים, זה לא ילך ככה".

המשפט הזה נשאר תקוע בתוך הראש שלי מאז ועד היום. בסופו של דבר הוא יוביל אותי לכתוב למגזין בלייזר טקסט שלא האמנתי שאכתוב בחיים, ועיקרו הוא שמנוע הבעירה הפנימית צריך למות, ומהר. אז מה קרה במהלך השנים האלה? איך הפכתי את עורי מראש דלק עם אגזוז פתוח תקוע באוזן לירקרק מחושמל חובב שקט? ובכן, קרו בעיקר שני דברים.

אתה עם  הקיִדמה, תעצור בצד!

הראשון הוא Google Earth. Google Earth היא תוכנת גלובוס וירטואלי שפותחה על ידי חברת Keyhole בהשראת תוכנה בשם EARTH מספר מדע בדיוני של ניל סטפנסון. השם המקורי של התוכנה  היה Earth Viewer, אך ב-2004 נרכשה קיהול על ידי גוגל, וב-2005 שונה השם לזה הנוכחי. התוכנה היא למעשה פסיפס תלת-ממדי של אלפי תצלומי לוויין ותצלומי אוויר, ומאפשרת רזולוציה של בין 15 מטרים ל-15 סנטימטרים – תלוי באתר.

את המידע המאלף הזה השגתי תוך בערך שתיים וחצי דקות מוויקיפדיה. עד לפני כמה שנים לא הייתי מעז להשתמש במידע לא מאומת מוויקיפדיה, אבל לאט לאט למדתי שזהו מקור מידע אמין למדי, בטח עבור פרסומים כגון טור אישי באתר נישה במדינה קטנה במזרח התיכון. בלי לבדוק כלל, אני מבטיח לכם שבתחתית דף הוויקיפדיה שעוסק ב-Google Earth יש כמה וכמה קישורים דרכם תוכלו להצליב ולאמת את המידע, ואם לא, אז בקישורים שבתוך האתרים אליהם קושרתם בטח יש קישור לבלוג האישי של אחד השמקרים מקיהול שעשה מיליונים מהמכירה לגוגל ומספר את סיפור פיתוח התוכנה מהזווית האישית. לחפור יותר עמוק מזה זה כבר להיות קרצייה טרחנית.

הפואנטה של כל העסק הזה היא עד כמה אתה עומד בקצב הקידמה. אם אתה הייטקיסט, אתה בטח קורא את זה וממלמל לעצמך כמה אני ניאנדרטל. אם אתה מחסנאי במרכז הפצה של תנובה, לעומת זאת, יש מצב שהצלחתי לחדש לך אולי בדבר אחד. אבל אם אתה הבוס של המחסנאי ואתה בן שישים ושמונה, או אז – אם בכלל אתה צורך חומר קריאה באינטרנט – אתה בטח אומר "עזוב אותי באמש'ך", אבל ביידיש או משהו. בקיצור, מתישהו, בגיל מסוים, אתה נשאר מאחור, לא מצליח להשתמש בטכנולוגיה. הקידמה עוקפת אותך בחיצוני בפול גז ואתה נלחץ ממנה ומתחיל להיות נוסטלגי.

אני כמעט ונהייתי כזה. אמנם יש לי את התוכנה של גוגל על הדסק-טופ, אבל לא מצאתי לה שום שימוש למעט ריחוף וירטואלי מעל הדירה שגרתי בה במנהטן או מעל קצה הצוק שמדי פעם אני עומד עליו ומשקיף על נחל צין. כל התפריטים שלה נראים לי כמו סינית, אני משתמש בקושי ב-5% מהיכולות שלה, ואנחנו לא באמת מתקשרים. אבל אז, איכשהו במקרה, עברתי וירטואלית מעל מחלף גלילות מזרח. הרזולוציה של ישראל בתוכנה השתפרה פלאים בשנים האחרונות ויכולתי ממש לראות את הנתיבים בעלייה מכביש חוצה שומרון לאיילון דרום – מה שפעם היו קוראים 'הצפונית'. זו פנייה שאני עובר בה כמעט כל יום, 270 מעלות בעלייה, ברדיוס לא קבוע. עד אותו רגע מול Google Earth הייתי בטוח שהיא מתהדקת ברבע האחרון שלה. אבל אז, ממעוף הלוויין, גיליתי שההתהדקות נמצאת בדיוק בחצי הלולאה. וככה גיליתי שכבר שנים אני מבלה במהלך הפנייה הזו זמן מיותר על גז קבוע, בהמתנה להתהדקות דמיונית שלמעשה כבר חלפתי על פניה.

יום למחרת התגלית המרעישה, עם התמונה מגוגל בראש, הסתערתי על הפנייה. איבדתי מהירות עד החצי שלה, חזרתי לגז ופשוט סובבתי אותו עד הסוף בידיעה שהתהדקות בטוח אין כאן. התוצאה – עוד עשרים קמ"ש על הגשר בשיא הגובה. משם חזרתי לתוכנה וביררתי מה העניינים עם מחלף אשדוד (שני הידוקים), מחלף נחשונים של כביש שש (דאבל אפקס), ועוד כמה מקומות שאף פעם לא התלבשו לי כמו שצריך. המסקנה: אם תרדוף אחרי הקידמה, היא תעייף אותך, אתה תתייאש והיא תמשיך. במקום לרדוף, תמצא איפה היא הכי מדברת אליך. או בקיצור, כמו שאומרים באורנג', העתיד נשמע טוב.

האירוע השני שעזר לי לאמץ את העתיד וקידם אותי אל הוויתור הכולל על מנועי בעירה פנימית כתחבורה, התרחש בירידות מהר הנגב צפונה, אל המישורים של ניצנה. זה היה במהלך טיול למצפה רמון עם שני אפריקה טווינים, או שתי אפריקה טווינות, או איך שלא אומרים את זה. בהחלטה של רגע החלטנו לחתוך מערבה ממצפה רמון ולנסות להמשיך צפונה דרך כביש הגבול המערבי. במחסום של הר חריף שאלו אותנו אם אנחנו מטיילים, אמרנו כן, והם פתחו את המחסום. מהר חריף המשכנו צפונה לאורך הגבול, כשמרחבי סיני נפרשים לשמאלנו עד אין סוף. כשהכביש החל להשתפל ממרומי הר הנגב אל החולות של צפון-מערב המדבר שלנו, עצרנו לתצפית קצרה.

כשיצאנו שוב לדרך הכביש מיד הפך תלול מאוד. אז האצתי חזק וקצר, שילבתי לניוטרל וכיביתי את המנוע. האופנוע המשיך להאיץ חרישי לגמרי בירידה המתפתלת. באחת הפניות היותר חדות, הכביש פשוט נפל מהאפקס ימינה ולמטה. הגעתי אליה קצת מהר מדי, ליטפתי את הבלמים, פקודת היגוי בסוף הבלימה, והירידה הפתאומית האיצה אותי החוצה מהפנייה כאילו היה לי מנוע. אבל היה שם שקט מוחלט. רק אוושה של צמיגים וזמזום של שרשרת. ואז, בלי צחוקים, זה הכה בי. כשקלטתי שהייתה לי כאן תאוצה, בלימה, היגוי ושוב תאוצה, אבל בדממה רכה – פתאום הבנתי כמה הפטנט הזה של מנוע בעירה פנימית הוא מסורבל, רועש ומטומטם. למעשה, ממש התבאסתי להניע אותו בחזרה בקצה הירידה. פתאום חזרו הרעש והרעידות וגזי הפליטה. וזה לא שהאפריקה רועש. למעשה, הוא אחד האופנועים הכי חנוקים ושקטים על הפלנטה. ועדיין.

כל המציל מנוע אחד

אם אתם מעשנים, אתם יודעים להסתכל טוב טוב אל תוך הנפש פנימה ולהכיר בזה ששטיפת מוח הפכה את ההתמכרות הפיזית שלכם גם להתמכרות מנטלית. סיגריה מסתדרת לכם עם רגעים שמחים, רגעים עצובים, תקופות של עצבים, ואפילו סיגריה של ניצחון. אבל בתכל'ס – ואת זה אני אומר בתור מעשן – זה חרא. חרא אמיתי.

את אותו הלך מחשבה אפשר ליחס לנהגים ואופנוענים שחיים על הצד הספורטיבי. הסתכלו גם אתם טוב טוב אל תוך הנפש פנימה, והכירו בזה ששטיפת המוח של מנוע הבעירה הפנימית קישרה לכם את צליל המנוע – בטח עם אגזוז פתוח – לביצועים. להספק. לכיף, לאטרף, לאדרנלין. אבל גם כאן – שוב, בתור מעשן ואופנוען – זה חרא. חרא אמיתי.

למה? ובכן, חישבו על זה ככה: ציירו בדמיונכם אופנוע בדיוק כמו שיש לכם היום, רק שבמקום המנוע שלו יש יחידת הנעה חשמלית שמספקת את אותו ההספק בדיוק. אין לה הילוכים, וגם לא צריך אותם. כמה שתסובבו – ככה תקבלו. פול-גז? שיא ההספק. חצי גז? חצי ההספק. בכל מהירות, בכל מקום, בכל מצב, בלי להיתקע על בור מומנט ובלי לקבל פצצה של הספק ברגע הלא נכון. כמה זמן אתם חושבים שיעבור לפני שההתניה שבמוח שלכם תיעלם לגמרי, רעש יהפוך למה שהוא באמת – מטרד, ואדרנלין יתקשר לכם דווקא עם אוושה חרישית? אצלי הזמן הזה כבר עבר. אצל הג'אנקיז הכי גדולים מביניכם, אם תקבלו כלי חשמלי טוב שעובד, יעברו אולי שבועיים לפני שלא תרצו לשמוע יותר אגזוז בחיים.

ועכשיו, עופו איתי קדימה בפנטזיה ובזמן, והכירו בעובדה שמנועי בעירה פנימית לא יחיו לנצח. יש מצב שמתישהו הם אפילו יהיו לא חוקיים לכביש הציבורי, יחיו רק במסלולים סגורים, וכנראה שבסוף הנכדים שלכם יראו אותם רק במוזיאונים. ואם זה מה שעומד לקרות, וזה יקרה, אז איזה אופנוע / אופנועים הייתם מחביאים במרתף? אילו חמישה אופנועים הייתם מצילים מהכחדה, עולים עליהם בגיל שבעים ונותנים גז בסתר, בלילה, לזכר הימים הטובים? (רמז: אופנועים יהיו תמיד, חשבו דווקא על המנועים).

יאללה, טקבקו את החמישייה שלכם.

צילום: אסף רחמים

כבר 14 שנים ברציפות שבערב ראש השנה יוצאים אופנועני ישראל לראות את הזריחה של השנה החדשה ממצדה. זה התחיל כיוזמה ספונטנית של כמה חברים, ועם השנים זה הלך ותפס תאוצה וגדל לממדי ענק, כשבכל שנה נשברים שיאים בכמויות הרוכבים שמגיעים. השנה מדברים על למעלה מ-5,000 רוכבים, כשהמשטרה העריכה אפילו 7,000. מטורף!

המסע השנתי הזה, שהוא סוג של אירוע השיא השנתי של האופנוענות הישראלית, הוא מסע שכאמור התחיל באופן ספונטני ותפס תאוצה לממדים מפלצתיים – וכל זאת בלי שום ארגון מאחוריו. אירוע ויראלי שעובר מפה לאוזן ולכן גדל משנה לשנה. זה לדעתנו הכוח הגדול של הרכיבה הזו.

עם השנים החלו יותר ויותר יבואנים ובעלי עסקים לתרום את חלקם, לפתוח עמדות בחניון התחתון של מצדה עם עמדות רענון לרוכבים הכוללים שתייה ומזון קל. כך היה גם השנה, ובאופן מוגבר. השנה אפילו היה DJ שניגן מוזיקה.

אף על פי שלאירוע השנתי הזה אין ארגון רשמי, ישנם אנשים שלוקחים על עצמם לנסות וליצור סדר, בעיקר לטובת הבטיחות. דניאל פטרי ('מיצו'), מנהל פורום האופנועים בתפוז, עושה את זה בשנים האחרונות ודואג לתיאומים שונים ולהרבה סדר. השנה הופקו לקחים משנה שעברה, וזה בא לידי ביטוי בין היתר בסדרנים שכיוונו את התנועה בכניסה וביציאה. התוצאה – סדר מופתי ואפס פקקים, לפחות ממה שאנחנו ראינו. מכוניות לא הורשו להיכנס למתחם, חנו בצדי כביש הגישה בצורה מסודרת, וכשהחניון התמלא ברוכבים – גם אופנועים הופנו לצדי הדרך. כן, עד כדי כך היה מפוצץ השנה.

עוד נקודה שהייתה השנה היא שעת יציאה מוקדמת יותר. ב-00:30 החלו ראשוני הרוכבים לצאת מחניון חצי חינם בראשון לציון, וטפטוף הרוכבים נמשך כשעתיים. זה אמנם מוריד מעוצמת החוויה של לראות מאות ואלפי רוכבים בדרך, אבל זה ללא ספק משפר את הבטיחות לאורך הדרך. למרות שהייתה תחושה שהשנה הגיעו פחות רוכבים, כשהגענו לחניון מצדה חטפנו את האימפקט – החניון היה מפוצץ.

למרות זאת, אחרי הזריחה, כשרוכבים רבים כבר עזבו את המקום, החלה השתוללות של כמה מכוניות ספורטיביות ששרפו צמיגים ב'צלחות'. יכול היה להיות נחמד אם זה לא היה צמוד לאנשים שעמדו במקום. מסוכן ומיותר. כאן המשטרה הייתה צריכה להתערב ולעצור את ההשתוללות לפני שייפגעו אנשים.

אנחנו מאוד אוהבים את המסע הזה ומשתתפים בו מדי שנה. ראינו איך במהלך השנים הוא השתנה והפך ממסע אינטימי של חברים לפורום ועד למפלצת בלתי נשלטת של המוני אדם – לאו דווקא אופנוענים. זה טבעי לחלוטין ואנחנו לא רואים את זה בעין לא יפה. להפך. זהו מפגן עוצמה חשוב של האופנוענות הישראלית. אחוז קטן של מתפרעים תמיד יהיה, וזה נכון לכל מקום בעולם, לא רק לישראל. בהם, אגב, המשטרה צריכה לטפל, וחוסר הנוכחות של המשטרה במתחם עצמו זה כשל של משטרת התנועה, למרות הנוכחות היפה לאורך הדרך.

באופן אישי – מצדה היא האמצעי ולא המטרה

בשנים האחרונות אני רוכב את המסע למצדה עם קבוצת חברים קרובים – כולם על אופנועי אדוונצ'ר כאלה ואחרים, וכולם רוכבים מעולים. כך עשינו גם השנה – בקבוצה של כ-10 רוכבים.

רוכבים במבנה מסודר, משייטים מהר לאורך הכבישים המהירים והישרים, עוצרים להפסקה פה ושם, ומגיעים לשיא – כביש סדום ערד בלילה. כמה שאנחנו אוהבים את הקטע הזה, ואיזה כיף זה לעוף אותו כמעט בלי לגעת בבלמים, בחלקות מהירה, וכל זה לאור של פנסי ויסטרום 650.

באמצע הכביש עצרנו וישבנו על צלע הר כדי לצפות ברוכבים שמגיעים. יותר מחצי שעה ישבנו, ושמעו – זו חתיכת חוויה. חושך מוחלט, מיליון כוכבים בשמיים, ומאות רוכבים עוברים מתחתינו. כמו הצגה פרטית.

אני חייב להודות שאני לא באמת מגיע בשביל הזריחה של השנה החדשה. זה פחות מעניין אותי. אני, כמו החברים שלי לרכיבה, מגיע בשביל הרכיבה. מצדה היא לא המטרה אלא האמצעי – אמצעי לרכיבה חווייתית של פעם בשנה.

אז הגענו לחניון מצדה, ראינו את הבלגן והעומס, הסתובבנו כחצי שעה, והחלטנו להמשיך לתצפית אחרת על כביש ים המלח כדי ליהנות מזריחה אינטימית יותר. כך נהנינו מכל היתרונות – גם מהרכיבה המשובחת, גם מההפנינג האופנועני המטורף, וגם מקצת שקט וטעינת מצברים לפני הרכיבה חזרה הביתה.

והרכיבה חזרה הביתה דרך ים המלח וירושלים – אוי, כמה טובה שהיא הייתה. העייפות כמעט ולא הורגשה, תחושת ההיי בשיאה, ואנחנו עפים את העליות מים המלח לירושלים ומנקים פיח מהשסתומים. תענוג צרוף!

אז ברור שנתראה גם בשנה הבאה!

רכב, כתב וצילם: נמרוד ליטבק

הרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) נמשכים מקנדה אל דרום ארצות הברית, והדרך על רכס הבלו רידג' (Blue Ridge)  נחשבת לאחת הדרכים היפות ביותר בארה"ב. דרך מושלמת לאופנוענים, מלאת עיקולים ופיתולים.

התכנית הייתה לקחת את האופנוע מצפון ניו-יורק עד פלורידה, ולרכוב לאורכו של כל רכס הבלו רידג', כולל הסקי-ליין דרייב שמוביל אליו. האופנוע שרכשתי היה ספורט-תיור של קוואסאקי – Concours 14, אופנוע ששוקל 304 ק"ג, ,עם מנוע בנפח 1,352 סמ"ק ו-160 כ"ס, והכי חשוב – ידיות מחוממות.  מצאתי אחד בניו-יורק בן שלוש שנים עם מעט ק"מ ושני ארגזים מקוריים, והוא עלה 35,000 שקל. לא כסף.

ביום הראשון – קפאתי

עד שסיימתי עם ההכנות הייתי עמוק בתוך הסתיו. יצאתי לדרך מניו-יורק, דרכים המהירות, לומד את האופנוע ומתרגל את השימוש ב-GPS. כשהגעתי לסקי-ליין דרייב הטמפרטורות היו נמוכות מאוד – 23-27°F, עם רגעים של 18°F, או בעברית – °8C- (מינוס 8 מעלות), וזה קר מאוד!  המראה מרהיב. משני צדי הדרך גולשים ההרים מטה אל עמקים, חלק מתועשים וחלק מיוערים ופראיים.  כביש צר ומטולא עד שהגעתי לבלו רידג' פארק-וואי, שם הכביש השתפר משמעותית.

יש משהו שקשה להגדיר בדרך הזו. דרך בשרשרת הרים שאורכה כמעט 1,000 ק"מ. הדרך נסללה על הרכס הגבוה ביותר בהרי האפלצ'ים, כך שבהרבה מקומות רואים את ההרים והעמקים ממערב ואת העמקים וההרים ממזרח. הנוף מעט מעורפל עם גוון כחול ככל שההרים נראים אל האופק. אולי בגלל זה קראו לרכס ההרים הזה Blue Ridge.

אני לא יודע אם זו חוצפה, שחצנות או הדגמת כוח בסלילת הדרך הזו. יש משהו מלא עוצמה בהרים, ולכבוש דרך ממש על הרכס למלוא אורכו זה דבר לא פשוט. כך או כך, אני נהנה מאוד מהנסיעה. היות והחורף מתקרב, הדרך שוממה, כמעט ואין כלי רכב ואני מרגיש כאילו היא נסללה עבורי. גולש במהירות האפשרית בין העיקולים, העליות והירידות ותופר את הדרך המדהימה הזו מייל אחרי מייל. הרים מכוסי ערפילים כחלחלים, יער סביב, ומדי פעם מפלי מים קפואים על קירות הסלעים שלצד הדרך.

אחה"צ החלטתי שאני חייב להתחמם מעט ובכלל הגיע הזמן לתת לחושים לנוח, ועברתי לכביש 60 לחפש מקום לינה. לא ציפיתי לכלום, וקיבלתי את רכיבת החיים שלי. הדרך התפתלה כנחש במורד הרכס בהטיות של מסלול מרוצים מהמשובחים שיש. גן עדן. הרגשתי כמו טייס קרב ושרתי בקסדה כל הדרך למטה. עצרתי בעיירה קטנה וציורית בשם Buena Vista, ואכן כשמה כן היא, מראה חלומי לעשרת בתי העיירה.

ביום השני – חגגתי

עליתי בכביש הנפלא בחזרה לרכס. עוד יום מתפתל בין ההרים. עולה ויורד, מאיץ ומאט, וחוגג כל קילומטר שאני עובר.  1,000 קילומטרים שמתוכם יש מעט מאוד חלקים ישרים. זאת אומרת שהאופנוע בהטיה כל הזמן, ימין ומיד שמאל. הידיים עובדות ללא הרף והלב חוגג.

בערב עצרתי במוטל פשוט וקטן על הדרך, אכלתי ארוחת רד-נק טיפוסית של צלעות, פירה תפו"א, בירה, וכמובן שיחות עם המלצרית. הייתי הלקוח היחידי. עוד יום בחיים שאני כל כך אוהב.

ביום השלישי – סבלתי

היום הבא היה קשה, קר ורטוב. היום התחיל נפלא, אבל הפך להיות אכזרי. לאורך שבעים וחמישה ק"מ של דרך אלוהית אני חוגג את מזלי הטוב, ואז ראיתי אותו, את הענן שישב על הדרך, מנומס מאוד, בין העצים מצדיה. האטתי וחשבתי שכפי שכבר קרה – אעבור אותו תוך כמה דקות. כאן טעיתי, ובגדול. הייתי צריך לעצור ולחכות יממה, אבל זה קלי קלות להיות חכם בדיעבד.

גשם וערפל ברוב 250 המיילים שעשיתי, כולל שני מעקפים. ככל שהטמפרטורות ירדו – הגשם מצא כמה פינות של ציוד הגשם שלי שלא היו אטומות לחלוטין, וכמובן שזה היה זמן טוב ל-GPS להפסיק לעבוד. 'נו, מה יש לדאוג, הרי אני על הפארק-וואי', חשבתי לעצמי והמשכתי לנסוע. ואז הגיעה עוד צרה – שלט “The Pkwy is close ahead please take a detour”. עכשיו לך תחפש מעקף בלי GPS. איזה רד-נק בפיק-אפ שעצר לידי אמר לי שאין מה לדאוג – הוא נסע בדרך לפני שבוע והיא לא הייתה סגורה. 25 קילומטרים מאוחר יותר, כשהגעתי למחסום, למדתי לסמוך על השילוט האמריקאי. נסעתי לאט ולפי השלטים לוודא שאני לא טועה בדרך, וחזרתי לפארק-וואי אחרי שלושים וחמישה קילומטרים קשים נוספים.

הגשם לא הפסיק לשנייה, מתחזק רוב הזמן ונחלש לעתים נדירות. הרגשתי וראיתי בשעון שחסר לי קצת אוויר בגלגל הקדמי, אני יורד מהפארק-וואי, עוצר למלא, נרטב עוד יותר ומגלה שמשאבת האוויר לא עובדת, ומה שהייתה בעיה קטנה – גדלה עד כדי אור אזהרה אדום. 25 מייל בהמשך הדרך תוקנה הבעיה. אני מקווה שזה לא פנצ'ר.

הגשם והערפל הקשו מאוד על הרכיבה, משקף הקסדה התערפל ולא הייתי בטוח אם הערפל חיצוני או פנימי. כשפתחתי אותו החל זרזיף מים קפואים בצוואר שלא שיפר לי את מצב הרוח. הכפפות החשמליות נרטבו ובקושי מילאו את תפקידן, והידיות המחוממות הגיעו לגבול יכולת החימום שלהן. נסעתי עם חוסר תחושה באצבעות.

עוד מעקף בדרך מהירה 80, כל כך הרבה בתים נטושים בצדי הדרך, ההצלחה האמריקאית גובה מחירים גבוהים ולא רק בערים הגדולות. עלה לי רעיון לאלבום צילומים 'בתים וחוות נטושים באמריקה', בטח ילך טוב באירן.

הגעתי למלון באשוויל אחרי יום שסיפק לי חומר לכמה וכמה סיפורים, אבל במהלך היום הייתי אומלל רוב הזמן. לשמחתי, בעיית ה-GPS נפתרה. הבנתי שלא הורדתי את המפות המתאימות כשחציתי מדינות. נותרו לי עוד 80 מייל עד סוף הדרך הזו…

ביום הרביעי – התעליתי

איזה יום מדהים! פשוט יוצא מגדר הרגיל! היום הטוב ביותר שהיה לי על שני גלגלים מאז ועד עולם!

אחרי הגשם והאומללות של אתמול השמש זרחה, ולמרות שהכבישים היו רטובים, היה פחות קר והעיקר – שמש. התארגנתי בזריזות וחזרתי לפארק-וואי. התחלתי לנסוע עם חיוך גדול, השמש צבעה את הנוף בצבעים יפים למרות הקדרות שבעצים העירומים בסתיו. עצרתי לצלם ולהתרשם מההרים הכחולים שבאופק.

לרגע חשבתי שזה קצת משעמם לנסוע בפארק-וואי, עם GPS, ללא מזג אוויר קשה וללא בעיות באופנוע. 'תקלות או בעיות יוצרות עניין ואתגר ומתבלות את החיים', חשבתי והמשכתי לנסוע בנינוחות. כמובן שהשלווה מיד הופרה ולא חזרה אף לא לדקה במשך שמונה השעות שנהגתי עד שהגעתי למלון.

הדרך הייתה חסומה שוב. היה קל למצוא מעקף מעניין ב-GPS ותכננתי מסלול חלופי בחזרה לפארק-וואי. כשנוסעים על הרכס, הירידה תמיד בדרכים מפותלות ומאתגרות עוד יותר מאשר הדרכים שעל הרכס. ואכן, 191 ייזכר לטוב כמו כביש 80 מהמעקף ביום אתמול או כביש 60 מהיום שלפניו. דרך מאתגרת בנופים מלאי הוד. חזרתי לצומת בהרגשת התעלות. בפנייה צפונה היה המחסום ופניתי דרומה בחיוך להמשיך את הנסיעה. החיוך קפא על פניי – עוד מחסום. הפארק-וואי הייתה סגורה גם דרומה.

חשבתי לחזור חזרה בכביש איתו באתי ואז ראיתי שאם אני ממשיך צפונה בדרך בה נסעתי אגיע לכביש 74/23, שגם הוא מצטלב עם הפארק-וואי. כמובן שהמשכתי, והדרך במורד ההר הייתה מהטובות ביותר בהן נסעתי. מעניין להתחיל את הדרך עם רטיבות לצד הדרך שהופכת לפלג קטן, וככל שיורדים מתווספים לו עוד ועוד פלגים עד שהוא הופך לנהר. למטה בעמק זהו כבר נהר רחב ידיים, הרבה יותר גדול מהירדן שלנו בימיו הטובים. כאלו נהרות יש כאן בכל עמק. שפע מים.

הגעתי להצטלבות, וגם שם הכניסה לפארק-וואי הייתה סגורה. זהו זה, הייתי במרחק של כשעה נסיעה מסופה של הדרך וחשבתי שאשלב בין ביקור בפארק הרי הסמוקי, שם גם מסתיים הפארק-וואי.

הדרך עוברת ליד שמורת שבט הצ'ירוקי, עם כל כך הרבה תווי פנים כפי שראינו בסרטים. עצוב שהרבה מהאינדיאנים סובלים מהשמנת יתר, בעיה שאימצו מהאמריקאים. אפילו הילדים המתרוצצים שמנמנים, אבל כל כך יפים בעצמות הלחיים הגבוהות, שיער חלק שחור כלילה. פוקהונטס קטנים.

פארק הרי הסמוקי מעניין. מעט שלג שרד מהסופה של הימים הקודמים. הרים גבוהים עם מעברים צרים ודרכים שהן פשוט חלום רטוב של אופנוענים. פתאום מרגיש מוזר לנסוע עם כל כך הרבה אנשים, אחרי שהייתי לבד יותר מאלף ק"מ. ברגע מסוים התנועה נעמדה, מכוניות בשני הצדדים והאנשים מצלמים דוב שחור שבאדישות התעלם מהמהומה ואכל משהו מגזע ענק של עץ שקרס. הכניסה והיציאה מהפארק היו מאוד תיירותיות, ושמחתי לחזור לדרכים יותר שוממות, אם כי עד כמה לא תיארתי לעצמי.

הנסיעה בפארק הייתה צפונה, והיות ואני צריך להיות תוך כמה ימים בפלורידה, הגיע הזמן לפנות דרומה. התייעצתי עם ה-GPS והתוויתי מסלול לכביש המהיר הסמוך שידעתי שיש בו הרבה פניות מהירות מאוד במשך חמישים מיילים של מעברי הרים. אם כבר לנסוע דרומה אז לעשות זאת בסטייל. יכולתי לנסוע בדרך הרגילה, אבל היה קיצור שהחלטתי לקחת.

כביש מפותל כפי שאנחנו אוהבים, אולי יותר מדי כי הייתי צריך לנסוע רוב הזמן בהילוך שני, אבל הבעיה העיקרית הייתה שברי ענפים מהסערה האחרונה וכמובן שפע של עלים בשלל צבעים של צהוב ואדום. מראות יפים, אבל לא עושה טוב לאחיזה. כנראה שזה לא כביש שנוסעים בו הרבה. ברגע מסוים הכביש הפך לדרך עפר כבוש ובוץ. הנהיגה הפכה להיות קשה ותובענית. הקוואסאקי נועד לכבישים מהירים ולא דרכי עפר. פחדתי שאם אני מאבד שיווי משקל והאופנוע מתהפך – לעולם לא אצליח להרים אותו.

הכביש חזר לשמחתי וראיתי שלט עשוי ביד שעוד שני מייל אני מגיע לכביש המהיר. כל כך שמחתי שצילמתי את השלט.  המשכתי ישר והכביש שוב הפך להיות דרך עפר – הרבה יותר גרועה מכפי שהיה קודם, וברגע מסוים ראיתי שלט שאני נכנס ליער פדראלי. עברו שני מייל, אין סימן לכביש המהיר ואני רואה שאני בבעיה. למזלי הגיע רכב מולי. עצרתי אותו ושאלתי את שלושת הצעירים המזוקנים שישבו שם אם אני בכיוון הנכון. הסתבר שזו דרך ללא מוצא וגם הם טעו. ה-GPS  לא ראה לוויינים בין ההרים, אם כי חשבנו שהיה שם צומת שיכול היה להיות הפנייה המיוחלת.

הגענו לצומת ובאמת שם היינו צריכים לפנות ולא להמשיך ישר. בדקתי את התמונה של השלט שצילמתי קודם וראיתי שבמקרה או לא, היה שם חץ ישר עם שם אחר והחץ שמאלה לכביש המהיר היה מטושטש, מה שמסביר מדוע המשכתי ישר.  המשכתי לנהוג בכביש צר אך סלול היטב, ובדיוק שני מייל מהצומת הגעתי לכביש המהיר (S40). זה באמת היה כביש מהיר – פניות של 150 קמ"ש ויותר, והכי טוב – משאיות אינן רשאיות לנסוע במסלול השמאלי. הרגשתי כמו מיני נהג GP,שינוי מרענן אחרי ההזדחלות הקודמת.

המסע הזה בן ארבעת הימים היה אינטנסיבי וחזק. הדרך היא אחת היפות והמומלצות, אבל כדאי לעשותה בסוף הקיץ או בתחילתו. מי יודע, אולי עוד אחזור לשם.