צילום סטילס: עמרי גוטמן; צילום וידאו: רון פישר, 1 על 2
בשנים האחרונות תחום האקסטרים-אנדורו הולך ונהיה פופולרי. יותר ויותר רוכבים חובבים מגלים את התחום, יותר ויותר כוכבים עולים ברמה העולמית, וגם היצרניות מכוונות לתחום עם אופנועים וציוד נלווה שמתאימים לאנדורו-אקסטרימי. גם סדרת התחרויות הבינלאומיות עושות את שלהן לפופולריות של הנישה הקטנה.
אחד היתרונות בתחום קטן הוא האינטימיות שבו, וחוסר ההפרדה הכמעט מוחלט שבין רוכבי הטופ העולמי לבין הרוכבים העממיים, למשל במרוצים. איציק קלנר, רוכב אנדורו ישראלי ותיק שהשתתף מספר פעמים בתחרות האקסטרים-אנדורו 'רד-בול רומניאקס', פגש ככה את פול בולטון. בהתחלה בשיחת חולין ידידותית בימים שלפני תחילת המרוץ, ולאחר מכן היחסים התהדקו. מכאן הדרך להבאתו של בולטון ארצה לסדרת הדרכות הייתה קצרה.
צילום: רון פישר; עריכה: אסף רחמים
אם השם פול בולטון לא אומר לכם כלום זה בסדר גמור, פשוט אומר שאתם לא מחוברים לסצנת האקסטרים-אנדורו העולמית. בולטון הוא רוכב אנדורו וטריאל בריטי בן 35 שמשתתף בשנים האחרונות בחלק ניכר ממרוצי האקסטרים-אנדורו העולמיים, ומסיים בדרך כלל בתוך החמישייה הראשונה, מה שאומר שהוא רוכב ברמה גבוהה מאוד. הסיבה העיקרית שלא שמעתם עליו היא מפני שהוא אינו רוכב רשמי של מפעל כזה או אחר, אלא רוכב פרטי עם סיוע כזה או אחר מיבואנים בריטיים מקומיים. אגב, במקצועו הוא בכלל מכונאי משאיות, כך שכשיסיים את קריירת הרכיבה, יהיה לו מה לעשות.
רוכבי אנדורו בסדר גודל עולמי מגיעים לפעמים ארצה. רק לאחרונה אירחנו פה פעמיים את אלפרדו גומז, רוכב הוסקוורנה (לשעבר, עכשיו כבר בק.ט.מ) באקסטרים-אנדורו העולמי, וגם לפני כן עברו פה רוכבים מובילים, אבל הסיפור עם פול בולטון הוא שזו הפעם הראשונה שגוף פרטי שאינו יבואן אופנועים עושה מאמצים ומשקיע משאבים רבים כדי להביא ארצה רוכב בסדר גודל שכזה, וזאת לא לשם יחסי ציבור או רווח כספי, אלא לטובת הלקוחות בפרט וכלל רוכבי האנדורו בלבד.
איציק קלנר ודני אליקים, הבעלים של סוכנות מוטוריקה, חברו יחד כדי להביא את בולטון ארצה. קלנר שימש כמפיק בפועל, ואילו סוכנות מוטוריקה נתנה את הגב הכלכלי והלוגיסטי, ובהחלט מדובר בסכום לא מבוטל. גם ד.ל.ב מוטוספורט, יבואנית ק.ט.מ, נרתמה לעזור בליווי ותמיכה, למשל באופנועי הדגמה. השילוש הזה אפשר להביא את בולטון לסדרת הדרכות רכיבה בת 4 ימים, כשבכל יום 12 רוכבים. גם אנחנו היינו ורכבנו, ביום השני.
מתודה
פול בולטון הוא אדם מאוד חביב וחברותי. גם ליסה אשתו, שמשמשת כמנהלת האישית שלו והתלוותה אליו אל המסע לארץ הקודש. באנגליה הוא עושה הדרכות אנדורו, ולעתים גם במקומות שונים בעולם. הבעיה עם הדרכה שלא במתקן הקבוע של המדריך היא שהוא אינו יכול לקיים את ההדרכה במתודה הרגילה, ולכן צריך לאלתר לפי השטח שבו הוא נמצא והרוכבים שמשתתפים בקורס. יחד עם זאת, כשמדובר בהדרכה מרוכב בסדר גודל כזה, גם אם הצלחנו לקלוט וליישם 2 אלמנטים או 2 טיפים במהלך כל היום – כבר הרווחנו את הקורס. כל השאר זה בונוס.
והיה הרבה בונוס. לראות את בולטון רוכב זו חוויה, ולמרות שיצא לי לראות עשרות רוכבים מהרמה העולמית בפעולה, בתחומים שונים, בכל פעם זה מפעים מחדש. הכל כל כך מדויק, מדוד ואלגנטי. גם כשהוא מפעיל הרבה כוח, הכוח הזה מדוד על הגרם, הגלגל האחורי לא מפרפר, עבודת הגוף מושלמת, ובגדול זה נראה מאוד קל. אלגנטי. היסודות האלה, אגב, מגיעים במקרה של רוכבי אקסטרים-אנדורו דווקא מטריאל.
אז הגענו למגרש המשחקים שלנו, ואחרי שיחה קצרה על תנוחת גוף וכיוון של האופנוע ניגשנו לעבוד על האלמנטים. למדנו לעבור מכשול ב-3 צורות שונות של תקיפה, להשתמש גם מתלים לצורך תקיפת מכשולים, ולאחר מכן להרים את הגלגל הקדמי כדי לסובב את האופנוע במקום – גם מסביב למכשול (הסרטון על איך כמעט הרגתי את פול בולטון מצורף כאן למטה…). לאחר מכן בולטון ארגן תחרות בין הרוכבים על מסלול מכשולים, וגם הדגים יכולות של ספיידרמן כשהראה לנו איך הוא מדביק את עצמו על קיר. בהמשך היום יצאנו לשטח ועבדנו על עלייה ארוכה ומסולעת ועל ספיישל שטוח ומפותל. בכל אחד מהם קיבלנו טיפים לרכיבה חלקה ושוטפת, כולל שימוש באלמנטים שאותם למדנו בחלק הראשון של היום.
איך כמעט הרגתי את פול בולטון; צילום: רון פישר; עריכה: אסף רחמים
להגיד לכם שיצאנו מהיום הזה אלופי עולם? ובכן, כנראה שלא. אבל מה שבטוח זה שכל אחד מאיתנו לקח משהו מיום ההדרכה הזה, גם אם זה טיפ קטן. וכמו שפול בולטון אמר והדגיש – הקורס רק נותן מושג, אבל כדי להטמיע צריך להתאמן, והרבה. וזה מה שאנחנו הולכים לעשות. מה שבטוח זה שהיה יום כיפי וחווייתי במיוחד.
זה המקום להודות לאיציק קלנר, לדני אליקים וסוכנות מוטוריקה על הפרויקט ועל ההזדמנות שנתנו לרוכבים הישראליים לרכב עם רוכב בסדר גודל כזה, וכן לד.ל.ב מוטוספורט על הסיוע ועל אופנוע ההדגמה.
תודה לעמרי גוטמן על תמונות הסטילס ולרון פישר ומערכת 1 על 2 על צילומי הווידאו.
בזאת נפתחים רשמית שני עשורי שליטה של רוכבים אמריקאים ב-500 סמ"ק. יש אומרים שהניסיון של רוכבים מארה"ב במסלולי דירט-טראק ופלאט-טראק אפשרו להם שליטה טובה יותר באופנועים דו-פעימתיים חזקים כשהאופנועים נמצאים תחת החלקה בחלקים ניכרים במרוץ.
הראשון היה קני רוברטס האבא, שזכה ב-3 תארים רצופים החל מ-1978 ועד 1980, כשהאליפות הראשונה שלו היא בעונת הרוקי. מרקז היה הרוכב השני לעשות זאת ב-2013. רוברטס האלוף מסכן את קריירת המרוצים שלו כשהוא מתנגש עם ה-FIM ועם מארגני המרוצים בסדרה בנושאים הקשורים לטובת הרוכבים, בעיקר בתחום הבטיחות, אבל גם ביחס הכללי והכלכלי לרוכבים ומשקלם ב-GP. התנהלותו תשנה את פני ה-GP, והוא אחראי באופן ישיר לפני העידן המודרני ב-GP החל מתחילת שנות ה-80 ועד היום.
שנתיים אחרי רוברטס מגיע פרדי ספנסר והופך להיות הרוכב הצעיר ביותר לזכות בתואר אליפות בקטגוריה הבכירה. גם את השיא הזה מוחק מרקז ב-2013. ספנסר מחליף תארי אליפות במשך 4 שנים עם אדי לואסון. ב-1985 ספנסר היה האחרון להחזיק בתואר אליפות כפול באותה עונה כשהוא זוכה ב-500 וב-250 סמ"ק. לספנסר 3 תארי אליפות בסך הכל. לואסון מוסיף 2 תארי אליפות רצופים ב-500 סמ"ק ב-1988 וב-1989.
פרדי ספנסר על הרוטמנס-הונדה
ממשיך השושלת האמריקאית יהיה וויין רייני, שזוכה ב-3 תארי אליפות רצופים החל מ-1990. רייני נפגע בחוט השדרה בתאונה במיזאנו ב-1993 ונותר מאז בכסא גלגלים. הוא עדיין מעורב במרוצי אופנועים, ורק לאחרונה קבוצה בהנהגתו זוכה בניהול מרוצי ה-AMA בארה"ב בניסיון לקרב את אמריקה לשאר העולם במרוצי אופנועים ואולי לייסד דור חדש של רוכבים אמריקאים.
קווין שוואנץ זכה באליפות אחת ב-500 סמ"ק ב-1993, אבל אופיו וסגנון רכיבתו הבלתי מתפשר – לנצח או להתרסק בניסיון לנצח – הפכו אותו לאגדה.
קווין שוואנץ והלאקי סטרייק סוזוקי מספר 34 – אגדה!
מייקל דוהאן יהיה הרוכב הבא שיצית אש בדימיונם של האוהדים. דוהאן מחזיק ב-5 תארי אליפות רצופים בין השנים 1994 ועד 1998, וגם בשיא ניצחונות לעונה שעומד על 12 ב-1997. מה שמייחד את דוהאן היא דרך החתחתים שעבר עד לתואר הראשון. אצל רוסי ומרקז נראה לנו שהאליפויות באות בקלות. במקרה של דוהאן, ברור כשמש שהתואר הראשון בא בדם, יזע, כאבים ודמעות. בעונה הראשונה שלו ב-1989 דוהאן מסיים תשיעי. בעונות הבאות הוא מסיים במקום השלישי ולאחר מכן שני. 1992 נראית כשנה שבה דוהאן יזכה באליפות. עד אסן דוהאן מנצח 5 מרוצים ומסיים פעמיים במקום השני. באסן דוהאן נפצע בתאונה אומללה בפיטס ושובר באופן מורכב את רגלו הימנית. ד"ר קוסטה מקליניקה מובילייה גונב את דוהאן מבית החולים ההולנדי בו אושפז, ובמעשהו זה מציל את רגלו ואת הקריירה של דוהאן. דוהאן לא מתחרה באסן ובעוד 3 מרוצים. הוא חוזר להתחרות בברזיל כשהוא צולע כולו ומסיים במקום ה-12. במרוץ האחרון בדרום אפריקה דוהאן מסיים במקום ה-6 ומפסיד את תואר האליפות לרייני ב-4 נקודות בלבד. ב-1993 דוהאן בעונת התאוששות, והתמונה שלו יושב באמצע הקורק-סקרו בלגונה סקה אחרי לואו-סייד, כשאופנועים עפים מימינו ומשמאלו והוא בקושי רב מצליח לקום, עדיין צרובה בזיכרון. המגבלה של דוהאן ברגלו הימנית מחייבת הפעלה אחרת לבלם האחורי, וכך ביחד עם ג'רמי ברג'ס הם מתקינים ידית נוספת מתחת לידית המצמד – סגנון שאותו יאמצו רבים מהרוכבים.
הגדולה של דוהאן הייתה באילוף המהנדסים של הונדה. ביחד עם ברג'ס הם מצליחים להסביר למהנדסים שכוחות סוס נוספים בקצה הסקאלה חשובים פחות מהיכולת לנצל את מרבית הסוסים שהמנוע מייצר, ומביאים לידי שלמות את מנועי ה'ביג-באנג'. כשהאופוזציה מיישרת קו דוהאן חוזר למנועי 'סקרימר' ומאלף גם אותם. דוהאן גם מבסס את האסכולה שתשרת אחד, ולנטינו רוסי, האומרת שמהירות פנייה חשובה הרבה יותר ממהירות הסופית בישורת, שכן במסלול GP ישורות מעטות ופניות רבות. השליטה המוחלטת של דוהאן נמשכת במשך 5 שנים רצופות, עד שהוא מתרסק במקצה אימון למרוץ בחרז ב-1999, וכשהאבק מתפזר אנחנו מגלים לחרדתנו שדוהאן נעצר על מעביר מים מבטון ושוב מרסק את רגליו באופן קשה. דוהאן מודיע כמעט מיד על פרישה.
עלינו הצופים יעברו שנתיים די משמימות עם אלכס קרביליה וקני רוברטס הבן שזוכים בתארי אליפות. ברקע הזכייה של רוברטס הבן רוכב לו אחד, ולנטינו רוסי. המשפט האייקוני של רוסי בראיונות שאחרי המרוצים – "It is very good for my championship. Yes" – הוא פנינה, וכך מסתיימת לה עונת 2000 כשרוברטס הבן אלוף וסגנו הוא הרוקי, בדרכו למעלה, ולנטינו רוסי.
מיק דוהארן וה-NSR500 – עוד אגדה
ולנטינו רוסי פורץ לחיי ה-GP במלזיה 1996, וממציא את השיטה הידועה שאומרת – שנה אחת ללמוד ובשנה שאחרי לכבוש. כך הוא עושה ב-125, ב-250 וב-500 סמ"ק. את המעבר למנועי 4 פעימות הוא מבצע באופן חלק, וב-2004 הוא עוזב את הונדה והאופנוע הטוב בגריד על מנת לרכב על אופנוע נחות בהרבה של ימאהה. רוסי מצהיר על שנת לימוד ושנת כיבוש, אבל אז מגיע הניצחון המדהים בוולקום שבדרום אפריקה. רוסי על הימאהה הנחות של ביאג'י נותן בראש לביאג'י על ההונדה המשובח של רוסי. עולם המרוצים עצר את נשימתו לאורך המרוץ כולו. הניצחון הבא באותה עונה מגיע במוג'לו, אחרי שני סיומים במקום רביעי. רוסי עם קסדת העץ שלו כקריצה לבדיחה האיטלקית למדליות – זהב, כסף, ארד ועץ, מנצח במוג'לו ולא עוצר מאותו הרגע ועד לזכייה באליפות גב לגב עם שני יצרנים שונים. אחריה מגיעה האליפות ב-2005.
ב-2006 אנחנו מגלים שגם רוסי אנושי. אחרי עונה קשה עם חוסר מזל במרוץ בחרז שם טוני אליאס שולח אותו לסיים 13, בלה מאן שם שובק המנוע כשרוסי מוביל, באוסטרליה עם מרוץ דגל לדגל ראשון אי-פעם שאותו רוסי מוביל עד לחלקו הרטוב, ובאסטוריל שם אליאס מנצח את רוסי על קו הסיום. רוסי הופך פיגור של 51 נקודות אחרי היידן בלגונה סקה ליתרון 8 נקודות לפני ולנסיה. החותמת לאנושיות של רוסי מגיעה בהקפה ה-5 בוולנסיה, או אז הלחץ מכריע אותו והוא בולם חזק עד ללואו-סייד ולאובדן האליפות להיידן. רוסי על הוד אנושיותו חוזר לשתי אליפויות רצופות ב-2008 ו-2009. ב-2010 רוסי חווה את הפציעה המשמעותית הראשונה שלו עם שבר ברגל במוג'לו. 2011 ו-2012 הן שנים אבודות עם דוקאטי בהן רוסי את ברג'ס לא מצליחים להשתלט על הפרא האדום. בשלוש העונות האחרונות רוסי חוזר להתחרות עם ימאהה, ועדיין, בגיל 36, מראה שכוחו במותניו. הישגיו כוללים 9 תארי אליפות, בהם תואר אחד ב-125 ו-250 סמ"ק ועוד שבעה תארי אליפות ב-500 סמ"ק / MotoGP, מהם חמישה תארים רצופים. ולנטינו רוסי, בהישגיו ובאישיותו, הביא את ה-GP לקהלים אחרים וחדשים. עברו כבר 6 שנים מאז האליפות האחרונה שלו ב-2009, כולל שנתיים קשות, מרות ומאכזבות בדוקאטי, ועדיין רוסי הוא מושך הקהל הגדול ביותר גם היום.
למזלו של רוסי וכרמלו אספלטה מנכ"ל דורנה, מרקז הוא הרוסי החדש.
ולנטינו רוסי – מה עוד אפשר להגיד?…
נציין שני רוכבים נוספים. הראשון צעיר שפרש והשני צעיר שעדיין רוכב והוא, ללא ספק, המאיים היחידי על תאריו הבאים של מרקז. קייסי סטונר זכה בשני תארי אליפות בלבד ב-MotoGP. הראשון עם דוקאטי ב-2007 והשני עם הונדה ב-2011. סטונר היה הרוכב היחידי שהצליח לאלף את הפרא האדום. עבור רבים וטובים כמו מרקו מלנדרי, ניקי היידן וקאל קראטשלאו, הפרא האדום היה בלתי אפשרי. גם עבור רוסי עצמו. חורחה לורנזו הגיע לקבוצת המפעל של ימאהה כיורש של רוסי ועמד בציפיות באופן חלקי. לזכותו שני תארי אליפות ב-2010 ו-2012. סגנון הרכיבה שלו ויכולתו לנהל מרוץ מרהיבים, והוא האיום היחידי בגריד למרקז. נכון לשנתיים האחרונות לורנזו איים ומימש ב-2013, אבל ב- 2014 לורנזו נכנע ללא תנאי. העונות הבאות עוד יפרשו בפנינו.
קייסי סטונר – היחידי שאילף את הדוקאטי
אחרי כל כך הרבה רוכבים ומילים, המשימה של בחירת הגדול מכולם לא קורית מעצמה ואינה המשך טבעי ל'יצאנו לחקור' מתחילת הכתבה. כנראה שהבחירה אינה אפשרית באמת. יש כמה רוכבים שעשו דברים מדהימים ויוצאי דופן בקריירה שלהם, חלקם רכבו יחדיו והתחרו ראש בראש. ה-GP בימיו של ג'ף דיוק לא דומים לאלה של ג'ון סורטיס שאינם דומים לאלה של מייק היילווד וג'יאקומו אגוסטיני, שאינם דומים לאלה של קני רוברטס האבא, שאינם דומים לימים של פרדי ספסר את אדי לואסון, וכך הלאה דרך מיק דוהאן, ולנטינו רוסי ומארק מרקז. אבל עדיין צריך לבחור רוכבים לבמה המרכזית ולראות. ועל הבמה נציג את ג'ף דיוק ממציא השושלות, ג'ון סורטיס שהישגיו ב-GP וב-F1 עושים אותו לספורטאי יוצא דופן, מייק היילווד והיכולת שלו לרכב על כל נפח, ג'יאקומו אגוסטיני על 15 תארי האליפות שלו, קני רוברטס האבא שאחראי, ביחד עם יארנו סארינן, לסגנון הרכיבה שאותו אנו רואים היום, ושבהתנהלותו כמתחרה וכאלוף, שלא פחד להתנגש ראש בראש עם ה-FIM, כשהוא מסכן את הקריירה שלו, שינתה את התנהלות ה-FIM לטובת הרוכבים בבטיחות ובפרסים, פרדי ספנסר שבעידן דומה להיום מחזיק ב-2 תארי אליפות בנפחים שונים באותה עונה, מייקל דוהאן שגישתו למרוצים וסגנון רכיבתו שינו את גישת היצרנים לרוכבים המובילים שלהם. דוהאן גם היה המנטור של רוכב צעיר בדרכו לטופ ושמו ולנטינו רוסי.
וכשאנחנו נדרשים לבחור, ורק עם אקדח לרקה, התואר הולך לוולנטינו רוסי אבל בנקודות ולא בנוק אאוט. לטעמנו, אין שום אפשרות לתת נוק אאוט לג'ף דיוק, ג'ון סורטיס, מייק היילווד, ג'יאקומו אגוסטיני, קני רוברטס האבא, פרדי ספנסר, מייקל דוהאן. ואולי גם לגדול שבדרך, מארק מרקז. אבל רגע…
הסתכלו על התמונה הזו…
רוסי מחייך, לורנזו מאחור, וביניהם ניתן לראות את הקסדה של מרקז. שלושת הצירים שסביבם נעה עונת 2015 ב- MotoGP בתמונה שצולמה ב-2014. אז האם עונת 2015 מחייבת עדכון הכתבה המקורית שנכתבה במהלך 2014? בגדול, לא. בקטן יש ניואנס אחד. קטן אבל משמעותי. לורנזו מצליח להפוך את טבלת האליפות במרוץ האחרון ולזכות באליפות שלישית ב-MotoGP, תואר שרק השנים ימרקו מהרבב שדבק בה. גם התואר השלישי של לורנזו לא מעמיד אותו על הבמה עם הגדולים מכולם. מרקז מתרסק ב-6 מרוצים ומתרסק ספורטיבית בשני המרוצים האחרונים של העונה, כשלטענת רבים מרקז מוסר את תואר האליפות ללורנזו. התנהלותו של מרקז בחלקה האחרון של 2015 עוד תטיל צל כבד על הקריירה שלו ועל הישגיו. רוסי מסיים שני באליפות, כמו ב-2014, רק שב-2015 רוסי מוביל את טבלת האליפות מקטאר ועד שבריר לפני שלורנזו חוצה את קו הסיום בוולנסיה. רוסי שוגה קשות בספאנג, כשהוא רוכב בצורה המסכנת את מרקז באופן בוטה. אירוע שבסופו מרקז מתרסק. אבל גם האירוע בספנג וגם אובדן האליפות במרוץ האחרון בוולנסיה לא מזיזים כהוא זה לניואנס הקטן.
אם בכתבה המקורית בחרנו ברוסי כגדול מכולם רק עם אקדח לרקה, באה לה עונת 2015 שבה רוסי, בגיל 36, נותן עונה מופלאה ונאבק ממש עד הרגע האחרון על תואר האליפות. בגיל 36. אנחנו גם מוכנים להמר שסילברסטון 2015 לא היה הניצחון האחרון של רוסי, וגם בגיל 37 נראה את רוסי בראש הפודיום.
אז אנחנו מוותרים על האקדח ועל הרקה, ובוחרים בוולנטינו רוסי כגדול מכולם!
אחת הטענות העיקריות החוזרות על עצמן בתגובות שמלוות את סקירות מרוצי ה-GP ובכלל אצל אוהדי מרוצים היא הגדרתו של רוכב כזה או אחר כגדול הרוכבים בכל הזמנים. האם באמת ניתן להגדיר את אחד מרוכבי ה-GP כגדול מכולם? האם ניתן להתעלם מהעבודה הפשוטה שמרוצי GP מתנהלים מאז 1949, כשבסבב בארגון בשנה שעברה חגגו 800 מרוצים בקטגוריה הבכירה? האם ניתן להתעלם מהאופן השונה בו התנהלו המרוצים בעידנים השונים? מספיק לקרוא את סיפור מרוץ האליפות הראשונה של פיל ריד וימאהה כדי להבין את עומקו של הפער בין התקופות. מרוץ אליו פיל ריד מגיע לבד, כשהוא מוביל את האופנועים, ואליו מצטרף מכונאי בודד שמגיע בטיסה מיפן. האם ניתן להתעלם מהעובדה שעד תחילת שנות ה-70 של המאה שעברה רוכבים רכבו ביותר מקטגוריה אחת, ולא נדיר למצוא רוכבים שמחזיקים בתואר אליפות כפול באותה עונה? האם ניתן להתעלם מהשוני בקטגוריות השונות, כולל קטגוריות שכבר מזמן אינן קיימות כמו 50, 80 ו-350 סמ"ק?
יצאנו לחקור.
תחילה חקרנו את עולם ה-GP. את ההתחלה ממש, את השתנות העתים ואת ההשפעות על המרוצים שנערכו כחלק מה-GP. לא מפתיע לגלות שפני ה-GP בעונה הראשונה ב-1949 רחוקים כאירופה מיפן. מ-1949 ועד 1960 התנהלו 6 עד 8 מרוצים בעונה, כולם באירופה (ולשם הכתבה גם האי מאן ואירלנד הם חלק מאירופה), רובם במסלולי רחוב ולא במסלולי מרוץ. הרוכבים היו בריטים ואיטלקים, מעט רוכבים משאר מדינות אירופה ונציגות לרוכבי האימפריה הבריטית מאוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. האופנועים היו על טהרת תוצרת אירופה – בריטים, איטלקים וגרמנים. היצרנים בריטים ואיטלקים, ומדי פעם לוקחים חלק אופנועים גרמנים, צ'כים ואפילו רוסים. היצרנים כבר מזמן אינם חלק מה-GP, חלקם בגלגול אחר של המותג עדיין קיימים כג'ילרה ומוטוגוצי, מחלקם נותר רק השם, כמו AJS, Velocette, מצ'לס ונורטון, וחלקם עדיין מתחרים בסופרבייק כמו MV אגוסטה וטריומף.
פרדי ספנסר
בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה ה-GP הופך להיות מעט גלובלי יותר. ב-1959 רוכב במשך עונה אחת יפני העונה לשם פומיו איטו כשהוא חמוש בב.מ.וו, אבל משמעותית יותר תהיה כניסתה של הונדה ל-GP ב-125 סמ"ק. בשנים אלה ה-GP מתחרה לראשונה גם מחוץ לאירופה מרוץ בודד בכל עונה – בארגנטינה, ארה"ב וקנדה. מספר המרוצים עולה ל-10 בעונה. ב-1966 מופיעה הסנונית הראשונה שעתידה לשנות את הקטגוריה הבכירה לעד, לסנונית היפנית כבר היו תארי אליפות בקטגוריות הקטנות, אבל רק ב-1966 העזה הונדה להצטרף לגדולים. שני אופנועי הונדה מתייצבים על הגריד. האחד בידיו של מייק היילווד והשני בידיו של ג'ים רדמן. שניהם רוכבים מוכחים עם תארי אליפות. רדמן מסיים חמישי, אבל היילווד מסיים שני בשוויון נקודות עם אגוסטיני. השיטפון היפני יחכה עוד מספר שנים, ודווקא קוואסאקי תהיה היצרנית היפנית הראשונה ששמה לה למטרה את הקטגוריה הבכירה ב-GP. בשנים שלאחר מכן יצטרפו גם ימאהה וסוזוקי. האליפות האחרונה ליצרנית אירופאית בעידן הזה הייתה של MV אגוסטה ב-1974. כניסת היצרנים היפניים דחקה החוצה את היצרנים האירופאים שנעלמים מהמפה כמו Seeley, Paton, Monark, Bultaco, Konig, Linto, Aermacchi ויצרנים נוספים.
ב-1972 התחרו בקטגוריה הבכירה 16 יצרנים. החל מ-1974 מרבית האופנועים על הגריד יהיו ימאהה או סוזוקי, שכן מרוץ החימוש והעלויות המאמירות הפכו את ה-GP לעסק יקר מדי עבור היצרנים האירופאים הקטנים. עם השנים עולה בהתמדה מספר המרוצים בעונה, כשבשנות ה-70 התחרו בכ-10 מרוצים בעונה, בתחילת שנות ה-80 מספר המרוצים עולה ל-13 בעונה, החל מאמצע שנות ה-80 המספר מתייצב על 15 מרוצים בעונה. החל משנת 2000 שוב עולה מספר המרוצים ל-16, ולאחר מכן 17 מרוצים בעונה. החל מ-2010 מתחרים ב-18 סבבים.
קארל פוגארטי – 4 אליפויות סופרבייק
הונדה יחזרו לקטגוריה הבכירה רק ב-1982 עם פרדי ספנסר. מדהים לגלות שעד 1981 עדיין התחרו במסלולי רחוב, שהאחרון בהם היה אימאטרה בפינלנד. העידן המודרני ב-GP מתחיל ב-1982, עם פסילת מסלולי הרחוב. בתחילת שנות ה-80 עדיין מתחרים רק במרוץ בודד מחוץ לאירופה, אבל המגמה הזאת רק תלך ותגבר ועם השנים כמות המרוצים מחוץ לאירופה תגדל. ב-1992 כבר יתחרו 5 מרוצים מתוך ה-15 מחוץ לאירופה. מאז כניסת הונדה לקטגוריה הבכירה ב-1982 התחרות העיקרית היא בינה לבין ימאהה, ותארי האליפות של הרוכבים והיצרנים מתחלקים ביניהם. לסוזוקי 2 אליפויות רוכבים – קווין שוואנץ וקני רוברטס הבן – בעידן המודרני, ולדוקאטי אליפות אחת לרוכב – קייסי סטונר, וליצרן. מבחינה כלכלית, דוהאן היה לרוכב הראשון לפרוץ את מחסום ה-8 ספרות בשכר. עד לסוף שנות ה-60 גם רוכבי קבוצות מפעל נאלצו לרכב למחייתם ביותר מאשר מרוצי GP, ורובם היו מתחרים במרוצי ראווה בנוסף ל-GP על מנת לכלכל את עצמם. עם השנים שכר הרוכבים מאמיר לרמה כזאת שניתן להתפרנס מרכיבת מרוצים ב-GP. הכוכבים הגדולים מרווחים מיליוני יורו בעונה מהרכיבה, ועל כך יש להוסיף חסויות ואביזרים משלימים. רוכבי מרכז השדה מרווחים יפה אך אינם מתעשרים, ורוכבים אחרים כמו קארל אברהם לדוגמה, מביאים את כל הכסף מהבית.
המשכנו לחקור.
ואולי פשוט אפשר לתת לכם את הקישור אגדות GP ולעצור כאן. לתת לכם לשפוט בעצמכם. רק ש… היכן ולנטינו רוסי,חורחה לורנזו ומארק מרקז? לשלישייה הזאת לא מגיע להיאבק על התואר הרוכב הגדול בכל הזמנים?
נתחיל במדדים, שהרי אמורות להיות איזו שהן אמות מידה לבחירת גדול הרוכבים:
תואר אליפות בקטגוריה הבכירה
תואר אליפות ביותר מקטגוריה אחת
מספר רב של תארי אליפות, או לפחות יותר משתי אליפויות
תארי אליפות ברצף
תואר אליפות עם יותר מיצרן אחד
השפעה מהותית על עולם המרוצים
רוסי, מרקז, לורנזו
הדיונים בתקופה האחרונה נסובים סביב מרקז ורוסי. אז נתחיל דווקא ממרקז, שנכון לעכשיו מגלה סימנים של להיות אולי הגדול מכולם, אבל לבטח עדיין איננו שם. האלוף הצעיר ביותר, אליפות ראשונה בעונת הרוקי שלו מאז קני רוברטס האבא, 10 ניצחונות רצופים בפתיחת העונה הנוכחית, אליפות נוספת ברצף, ואין סוף שיאים קטנים שמרקז שובר. תואר אליפות ב-125 סמ"ק ותואר אליפות ב-Moto2, שגם הוא היה מגיע בעונת הרוקי שלו לולא אותה תאונה מוזרה וחסרת אחריות של המארשלים באימונים למרוץ בספאנג 2011 שבה מרקז מתרסק במהירות גבוהה כתוצאה מפגם במסלול, כנראה שמן, שלא סומן כהלכה על ידי המארשלים. כל אלה עדיין לא מעמידים אותו על הבמה של הטוב מכולם. מרקז בדרך לשם, אבל מרקז עדיין הבטחה שצריכה להתממש. את רוסי נשאיר לסוף.
קארל פוגרטי הוא רוכב הסופרבייק המצליח בכל הזמנים. יש לו 4 אליפויות ופעמיים מקום שני באליפות. אין ספק שאם היינו רוצים לבחור באיש מהישוב, כזה שיכול להיות השכן מהבית ממול, הוא היה מועמד ראוי. כמו גם טרוי בייליס שהחל קריירה עולמית מוצלחת בגיל 28, שזה במילים אחרות תרח זקן בעולם המרוצים. לבייליס 3 תארי אליפות בסופרבייק ופעם אחת מקום שני. בייליס גם ידע לפרוש בשיא והפסיק לרכב אחרי האליפות האחרונה שלו ב-2008.
קני רוברטס האבא בלגונה סקה ב-2011, במסגרת אירוע של ימאהה
אם ביצים מפלדה היו המדד העיקרי, שהרי ג'ואי דאנלופ היה לוקח ובגדול. לאיש 26 ניצחונות ב-TT של האי מאן. דאנלופ מתחרה באי מאן במשך 24 שנים, מגיל 24 ועד מותו בגיל 48. בשנת 2000, דאנלופ, בגיל 48, מנצח באי מאן בשלוש קטגוריות מתוך חמש, כשרוב מתחריו צעירים ממנו בלא מעט שנים. דאנלופ מוצא את מותו במרוץ רחובות נידח ב-2.7.2000 בטאלין שבאסטוניה. אגדה בחייו.
לאנחל נייטו יש 13 אליפויות, והוא שני רק לג'יאקומו אוגסטיני. רק שכל תארי האליפות של נייטו הן בקטגוריות הקטנות. 6 תארי אליפות ב-50 סמ"ק ו-7 תארי אליפות ב-125 סמ"ק. נייטו, כנראה, היה הרוכב הטוב בכל הזמנים של המשקלים הקלים. קדם לו בשלושה עשורים קארלו אוביאלי, שהחל לרכב באליפות בשנתה הראשונה. לאוביאלי 9 תארי אליפות, מהם 6 ב-125 סמ"ק ו-3 ב-250 סמ"ק. אוביאלי גם מחזיק בשלושה תארים כפולים – ב-1956, 1959 ו-1960.
ג'ף דיוק היה הראשון לזכות בתארים ברצף. יש לו בסך הכל 6 תארי אליפות. 2 תארים ב-350 סמ"ק, 4 תארי אליפות ב-500 סמ"ק שמתוכן 3 ברצף החל מ-1953. תואר האליפות הראשון מגיע עם נורטון ב-1951. רק שאז באים האיטלקים עם הכסף הגדול דאז וחוטפים את הרוכבים הבריטים ששלטו בכיפה של ה-500 סמ"ק ב-16 השנים הראשונות של ה-GP. רצף תארי האליפות של ג'ף דיוק מגיע עם ג'ילרה. דיוק גם היה הראשון לזכות ב-2 תארי אליפות בעונה אחת, כשהוא זוכה ב-350 סמ"ק וב-500 סמ"ק ב-1951. רצף האליפויות של דיוק נפגע לאחר שה-FIM השעה אותו מתחרויות למשך 6 חודשים בגלל ארגון שביתה שהייתה אמורה להיטיב כלכלית עם הרוכבים. אין ספק שדיוק הוא מייסד קבוצת האלופים יוצאי דופן, גם בהישגיו וגם בדאגתו לחבריו הרוכבים.
ג'ואי דאנלופ באי מאן
מיד אחריו מגיע ג'ון סורטיס, שזוכה ב-4 תארי אליפות ב-500 סמ"ק ו-3 תארי אליפות ב-350 סמ"ק. בסך הכל 7 תארי אליפות, כולם עם MV אגוסטה. תואר האליפות הראשון ב-500 מגיע ב-1956, וסורטיס מוסיף עוד 3 עונות עם תארי אליפות כפולים ב-500 סמ"ק וב-350 סמ"ק. ב-1960 סורטיס מתחרה במקביל ב-GP על שני גלגלים וב-F1 על ארבעה גלגלים, והחל מ-1961 סורטיס מתחרה רק ב-F1. ב-1964 סורטיס זוכה בתואר האליפות ב-F1, כשהוא נוהג בפרארי. סורטיס הוא האדם היחידי בעולם שמחזיק בתואר אליפות בקטגוריה הבכירה בעולם מרוצי האופנועים ובקטגוריה הבכירה בעולם מרוצי הרכבים, ואין כל ספק שמקומו בגדולים מכולם מובטח.
מייק היילווד הוא הרוכב הבריטי האחרון לזכות באליפות ב-500 סמ"ק כחלק מתור הזהב הבריטי. להיילווד יש 4 תארי אליפות רצופים עם MV אגוסטה החל מ-1962. בסך הכל 9 תארי אליפות, שאל הארבעה ב-500 סמ"ק היילווד מוסיף 2 תארים ב-350 סמ"ק ו-3 תארים ב-250 סמ"ק. מה ששם את היילווד על הבמה של הגדולים מכולם בנוסף לתאריו הרצופים בקטגוריה הבכירה היא העובדה שהיה אולי הרוכב האינטנסיבי ביותר ב-GP מאז ומעולם. בשנותיו הראשונות היילווד רוכב בכל 4 הקטגוריות בסדרה – 125, 250, 350 ו-500 סמ"ק. תואר האליפות הראשון שלו מגיע ב-1961 ב-250 סמ"ק. זהו גם התואר הראשון להונדה בקטגוריה ובכלל. ב-1966 ו-1967 היילווד מחזיק בתארי האליפות ב-250 וב-350 סמ"ק ומסיים שני ב-500 סמ"ק. בשביל להבין את היכולות של היילווד כרוכב אין מנוס מ-Mike Hailwood. היילווד נהרג ב-1980 בתאונת דרכים יחד עם בתו, כאשר נהג משאית ביצע פניית פרסה במקום אסור.
ג'יאקומו אגוסטיני – אחד מהגדולים ביותר
ג'יאקומו אגוסטיני, או 'אגו' בקיצור. שננו את השם. ואם אתם אוהבים מרוצי אופנועים, שננו אותו שוב ושוב. אגוסטיני מחזיק ב-15 תארי אליפות – 13 עם MV אגוסטה ו-2 עם ימאהה, מתוכם 7 תארי אליפות רצופים ב-500 סמ"ק בין השנים 1966 ל-1972 ועוד תואר אליפות אחד ב-500 סמ"ק עם ימאהה ב-1975. זהו גם התואר הראשון לימאהה בפרט וליצרן יפני בכלל בקטגוריה הבכירה. מאז, התואר הבודד שאינו של יצרן יפני שייך לקייסי סטונר ודוקאטי ב-2007. בנוסף ל-8 תארים אלה אגו מחזיק גם ב-7 תארי אליפות ב-350 סמ"ק בין השנים 1968 ל-1974, מה שאומר שבמשך 5 שנים רצופות אגו קוטף במקביל את התואר ב-500 וב-350 סמ"ק. אגו מסיים שני באליפות 5 פעמים, מתוכן פעם אחת ב-500 סמ"ק ו-4 פעמים ב-350 סמ"ק. תואר אליפות גב לגב ב-350 עם MV אגוסטה ועם ימאהה. אגו גם מחזיק בשיא ניצחונות שעומד על 122 ניצחונות. לרוסי 112 ניצחונות, ולמרקז, נכון לעכשיו, 50 ניצחונות. באופן בו מתחרים היום, בספק אם רוכב אחר יצליח לשבור את שיאיו של אגו. אין ספק שאגו הוא הרוכב המצליח בכל הזמנים. האיש עדיין חי ובועט אופנועים, ובגיל 73 הוא נראה כאילו הוא בדרכו לנצח גם את אליפות המראה הצעיר לגילו. מדי פעם, אגב, אגו מתארח במרוצי GP. אגו, שהיה מודע מאד לסכנות שברכיבת מרוץ, החרים את ה-GP של האי מאן החל מ-1973. לא שאגו היה פחדן – בעברו ניצחונות רבים באי מאן, אלא שההחרמה של אגו ורוכבים נוספים גרמה ל-GP לנטוש את הסבב באי מאן ב-1977 לאור הסכנה הרבה הטמונה ברכיבת מרוץ על אופנועי GP בכביש הציבורי.
אחרוני הרוכבים הבריטים לזכות בתואר ב-500 סמ"ק היו פיל ריד ובארי שין. לבארי שין 2 תארי אליפות ב-500 סמ"ק בשנים 1976 ו-1977. שין היה לרוכב הראשון לזכות באליפות הקטגוריה הבכירה עם סוזוקי. קדם לו פיל ריד, שזכה בסך הכל ב-7 תארי אליפות. 2 תארים רצופים ב-500 סמ"ק ב-1973 ו-1974 עם MV אגוסטה, 4 תארי אליפות ב-250 סמ"ק, כולל התואר הראשון לימאהה, ותואר נוסף ב-125 סמ"ק, כשבאותה עונה ריד גם זוכה בתואר ב-250 סמ"ק. ריד שני ברב-משימתיות רק למייק היילווד.
בחלק השני, שיעלה כאן בימים הקרובים, נעבור על הרוכבים המובילים בעת החדשה של ה-GP, וכמובן נבחר את הטוב מכולם. הישארו מחוברים.
את EICMA 2015 כמעט שאפשר היה לכנות 'התערוכה שלא קרתה'. כאשר פחות משבוע לפני הפתיחה אירופה נחשפת להתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדותיה, ועם איטליה (ומילאנו בפרט) ברשימת היעדים המוצהרים לפורענות, אפשר היה לסלוח למארגנים אם הם היו נתקפים בפאניקה טוטאלית ולא פותחים כלל את השערים, בדומה למה שקרה עם שני משחקי כדורגל חשובים שבוטלו. אם חושבים על 200,000 האנשים שעוברים ביום דרך שערי הכניסה בסוף השבוע, קשה שלא להצטמרר מהפוטנציאל הטרוריסטי של מטרה כמו EICMA. אבל באיטליה כמו באיטליה, כאן ימשיכו לחיות ולאכול טוב גם מתחת לענן פטריה של פצצה גרעינית. שפתאום יתחילו לבדוק כאן תיקים בכניסה לרכבת או לתערוכה עצמה, כמו בכל קניון מצוי בארץ? הצחקתם את המילאנזים בגדול. אז גם אם המספרים היו מעט נמוכים מהעבר – ב-2014 נרשמו 638,000 מבקרים והשנה מדברים על "מעל שש מאות אלף" יותר מעורפל, הרי שבמה שנוגע לכמות המציגים, ובסופו של דבר גם נוכחות קהל אחרי טראומה שכזו, מדובר ב'נס במילאנו'. הצלחה כנגד כל התחזיות.
בתוך התערוכה תחושה שהיא יותר עסקים כרגיל מאשר נס, או להבדיל, חשש. הטרנד החיובי שניכר לעין בשנה שעברה, טרנד של התרחבות שכיניתי אז כהגיונית, ממשיך. למעט יצרנית אחת שבלטה מעל לשאר, ניתן לומר שרוב השחקנים בעיקר חיזקו עמדות, ואם תרצו, יש אזורים בהם מצמצמים אפילו את הליין. נישות שהפכו למעט רדומות זוכות לעוד פחות תשומת לב, שלא לומר בעיטה בתחת, גם אם לפני מעט שנים הן היו חשובות. קחו למשל את קטגוריית ה-600 הסופר-ספורטיביים. טריומף, שהייתה מאד פעילה דרך ה-675 דייטונה ומעורבות במרוצים, הודיעה חד וחלק שהיא מפסיקה להשקיע באופנועים סופר-ספורטיביים. בזבוז של זמן וכסף. שיחה מקרית עם מכר בהונדה-איטליה, וגם שם איבוד עניין כמעט מוחלט, ובראיון מקיף שנפרסם בקרוב עם מנהל שיווק של ענקית יפנית אחרת, הדברים נאמרו בבירור: שום תכנית לחידוש ה-600 הספורטיבי של החברה בעתיד הנראה לעין – "מה שיש לנו כרגע מספיק טוב".
לרשימת הנעדרים אתם מזמנים להוסיף את תחום הפאר הפלצני, כמו למשל הבראף סופריור ומצ'לס מהשנה שעברה. הרבה רעש, אבל שנה מאוחר יותר ואין זכר לשני אופנועי היוקרה שהוצגו. כנראה שהם היו רק תירוץ טוב וסטייליסטי כדי למכור ג'ינסים ומעילי עור עם מותגי החברות. שלום ולא להתראות.
מה שכן היה לנו הרבה, וזה כבר לא חדשות, זה כל מה שנופל תחת המטרייה של רטרו / קפה רייסר / סקרמבלר / טראקר, או במילה אחת – נוסטלגיה. ההיצע כל כך רחב, שתוך זמן לא רב נוצרו כבר נישות בתוך הנישה.
דוקאטי ממשיכה עם קטר הסקרמבלר, להיט מכירות מטורף במושגים שלה, מוסיפה אח 400 קטן, ועם פנלי צד / 'מספרי מתחרה' חדשים ל-800 הופכת אותו פתאום לטראקר. אוקי, נגיד. המזל של החבר'ה מבולוניה הוא שהם יודעים לעצב, ויש משהו כל כך משכנע בבסיס המכאני של הסקרמבלר, שזה פשוט עובד. לעומת זאת כאשר סוזוקי מנסה את אותו התרגיל על ה-SV650 המחודש, זה פתאום נראה כמו הטלאה, ואם לומר את האמת, גם גרסת הסקרמבלר של הב.מ.וו R nine T לא משכנעת במיוחד. בנלי האיטלקית / סינית, חברה לה לא היית נותן אפילו חצי סיכוי לעשות משהו בתחום הרטרו, מפתיעה עם אינטרפרטציה מגניבה לנושא הקפה-סקרמבלר, עם מנוע טווין 500 (נגזר כנראה מהטווין 300) עליו הייתי שמח להניף רגל אם הייתי צעיר ב-25 שנה ובעל זקן היפסטרי תקני. ימאהה לעומת זאת ממש לא פוגעת לדעתי עם ה-XSR900 הניאו-רטרו מסדרת ה-FASTER SONS. הרבה רעש וצלצולים, וידאו מגניב בהשתתפות קני רוברטס, אבל התוצאה כמעט גרוטסקית בעיניי, שום דבר לא מתחבר לשום דבר, קופסאות פלסטיק כדי לכסות על אביזרים טכניים שחשופים פתאום. על מה בדיוק חשבו שם?
ימאהה XSR900
מי שלוקחת בהליכה את תואר מלכת הרטרו היא טריומף. לזכותם ייאמר שהם היו שם לפני כולם, הרבה לפני שהאופנה פשטה. אחרי 15 שנה של הצלחה רבתית, מגיע עדכון מבורך ליחידת הטווין. כאשר בחנתי לפני יותר מעשור את 'הטווינים החדשים' הדבר שהכי עצבן היה כמה הם היו מתורבתים, שלא לומר לפלפים, מבחינת הספק ומומנט. שום קשר לאופי הנבחני והרוטן שהיה לטריומפים של פעם. אך כעת, עם הגדלת נפח משמעותית ל-1,200 סמ"ק, הוספה של קירור נוזל ועוד עדכונים לחלק העליון של המנוע בעיקר, הטווינים הישנוניים הפכו פתאום למשהו שגם יכול להלהיב חובב ספורט-רטרו-אלגנט. למרות שמבחינת שינויי עיצוב מדובר בעיקר בנגיעות קטנות, התוצאה מדהימה ומשכנעת. שיחקו אותה.
טריומף – מלכת הרטרו
אפרופו שיחוקים, את תואר השואו של 2015 אפשר לתת בעיניים לגמרי לא עצומות לימאהה. שני אחים חדשים למשפחת ה-MT. זה ששמו 03 הינו 300 קטן, חמוד ולא מאיים. האח השני, 10 שמו, והוא וואחאד ערס מסוכן שיעיף לך כפכף יש לפנים אם רק תעז לצייץ. ה-MT-10 הוא הנייקד האכזרי ביותר שיצא אולי מיפן, עירום-כוח ראשון, שכמו אחיו האירופאיים הינו סופרבייק ליטר עם כידון גבוה ובגדים חדשים. אביעד נבר בנושא מספיק, אז בתור עד ראייה אני יכול רק להוסיף: עיצוב קיצוני, בטוח שלא לטעמו של כל אחד, אבל אי אפשר שלא לפלוט 'יא ווארדי' ענק כאשר אתה עומד מולו. סחתיין על האומץ למעצבי ימאהה. האופנוע המושלם עבור מי שיש לו ביצים לצאת בערב לסיבוב עם מכנסי עור הדוקים ומבריקים.
בנוסף לאלו, XSR900, אח רטרו גדול ל- XSR700, אך שכאמור נראה פחות מבושל ממנו, כאילו דווקא כאן מיהרו להוציא מיד פרק המשך בסאגת ה-FASTER SONS. ואחרון, קונספט של תלת-אופנוע ספורטיבי ראשון אי-פעם, הלא הוא ה-9-MWT שהוצג קודם בטוקיו. והאמת, הוא בכלל נראה יותר מוכן לייצור מאשר קונספט. ימאהה בתנופה עצומה, גם של מכיורת וגם של פיתוח, ומרגישים את זה.
XSR700 בבנייה אישית
בהונדה העניינים היו מעט יותר יגעים. את האפריקה טווין ראינו בסופו של דבר לפני שנה, אז הוא כונה TRUE ADVENTURE ולא ידענו אפילו מה נפחו. הרכילויות מספרות שבלחץ הונדה-איטליה והונדה-צרפת, הונדה-יפן ניאותה לשנות את השם לאפריקה טווין, ובצביעה שמזכירה את זו של אופנועי הדקאר מלפני שלושים שנה הוא פשוט נראה פיצוץ. אבל חוץ מהאפריקה, ראינו בעיקר עדכונים אסתטיים, מאוד מוצלחים יש לומר, לסדרות ה-NC , קרוסתורר, SH300 וה-500-ים, אבל זה הרגיש כמו מעט מדי לתערוכה בסדר גודל שכזה. על היעדר דגמים חדשים מהמסד מחפים שלושה דגמי קונספט מצוינים שנוצרו בסטודיו העיצוב של הונדה ברומא. ה-City Adventure Concept פשוט גאוני, נראה פצצה, גם אם הוא שואב המון השראה מקונספט קודם על בסיס TMAX, פרויקט של עיתון מקומי לפני שנתיים. להכניס לייצור ומהר! לעניות דעתי יימכר כמו לחמניות טריות. על בסיס ה-CB650F הסטודיו האיטלקי יוצר עוד שני קונספטים מגניבים, אחד עירום כוחני בשם CB4 והשני מין סקרמבלר עתידני. כן, סקרמבלר, אבל ממש לא רטרו (רק זה היה חסר לנו) בשם Six50. בהקשר של הונדה אי אפשר שלא לציין את העובדה שאופנוע ה-MotoGP שעמד במרכז הדוכן נשא את המספר 26 ולא 93. נחשו למה…
הסיטי אדוונצ'ר של הונדה – דחוף לייצור!
בסוזוקי הצליחו לעשות דפיקות לב לחובבי הספורט המעטים ששורדים, עם ה-R הגדול שבוא יבוא רק ב-2017, אבל יש למה לחכות. המנוע העתידי הוצג מחוץ לאופנוע, ומדובר ביחידה קיצונית בתכנונה. שום קשר למנועים העכשוויים. מבחינת מיקום רכיבים ותכנון כללי, המנוע הזה הזכיר לי יותר מכל את תצורת מנועי הגרנד-פרי של ימאהה אותם יצא לי לראות עירומים לפני כמה שנים בביקור במוסך קבוצת ה-MotoGP. מזל שהיה את ה-GSX-R העתידי בתצוגה, שאגב גם מעוצב לא רע בכלל, כי החדשות האחרות בסוזוקי היו SV650 חדש. בינינו, הוא נראה יותר כמו גלדיוס 650 שקילפו ממנו את כיסויי הפלסטיק המחרידים על צינורות השלדה ואשר קיבל מיכל דלק חדש. סוזוקי טוענים לאינספור חלקים חדשים בתוך המנוע. אוקי, קונה, אבל גם מקרוב מאוד, זה עדיין נראה מנוע בן כמעט עשרים שנה מוכר וידוע. כאשר חושבים על איך קוואסאקי, ובעיקר ימאהה, הצליחו להחיות מחדש את נפחי הביניים עם טווינים 650-700 סמ"ק חדשים לפני מספר שנים, זה כמעט נראה כאילו סוזוקי לא מעוניינת להרים את הכפפה, למרות שה-SV היה רב מכר רציני.
ג'יקסר 1000 של 2017
בקוואסאקי מצהירים על ZX-10R ששופר משמעותית, מבפנים! לפי הזמנים של ראיי וסייקס באימוני החורף המשותפים עם ה-MotoGP, כנראה שזה נכון. סייקס הקיף יותר מהר ממארק מרקז(!), אך קשה היה להתלהב באמת מאופנוע שנראה מבחוץ אותו הדבר ומקטנוע טאייוואני 125 שעבר צביעה בירוק קוואסאקי.
קימקו טייוואני צבוע בירוק קוואסאקי
ברשימת הסטנדים המאכזבים אני נאלץ להוסיף גם את זה של קונצרן פיאג'ו, שמאגד תחתיו גם את וספה, אפריליה וגוצי. דווקא אצל המותג האחרון, שמץ של חיוניות בדמות שני דגמי 850 סמי-חדשים אופנתיים בעיצובם. למה 'סמי'? כי זו אותה שלדה ומכלולים עתיקי יומין של סדרת ה-350-500-650-750 בת היותר משלושים שנה. מצד שני, יחידת הכוח העתיקה רואה עדכון משמעותי עם ראשי מנוע חצי כדוריים שמשולבת עם תיבת הילוכים בעלת שש מהירויות של הדגמים היותר גדולים. מראה מרענן, למרות הכיוון הנוסטלגי בזכות עיצוב מכל דלק ייחודי, גם אם בפורומים של המותג החבר'ה מתלוננים שמדובר ב-MINESTRA RISCALDATA – ביטוי איטלקי ציורי שפירושו 'מרק ישן שחומם שוב'. באפריליה, נגיעות קלות בסופרבייק ובקאפונורד, אך זו ממשיכה להיות חברה נטולת כיוון וזהות ברורים למרות האופנועים הנהדרים שלה, לפחות עבורי. יש לפיאג'ו קטנוע גלגלים גדולים חדש בשם MEDLEY, דווקא עם לא מעט פתרונות טכניים מעניינים כמו רדיאטור המורכב על המנוע עצמו, אך זהו כלי חסר רלוונטיות לארץ.
גוצי – יציאות מגניבות בצי קלאץ'
כמעט את אותו סוג של ביקורת אפשר היה כביכול להעביר גם על דוקאטי. מה כבר היה לנו שם? מנועים מוגדלים לסדרת ה'קטנות' (959 ו-937)? הסקרמבלר 400 למתחילים? המונסטר 1200 שכבר הושק? והנה, את השוק העיקרי אני מקבל בכלל משתי מתיחות פנים דווקא. חתיכת מתיחות פנים למען האמת. גרסת האנדורו החדשה של המולטיסטראדה, עם גלגל ה-"19 הקדמי, נראית כל כך נכונה, שפתאום אפשר לדבר על תחרות מחודשת ל- R1200GS. שפע חלקי אלומיניום פשוט העלימו את תחושת האופנוע-ספורט-מפלסטיק. כעת זה נראה באמת כמו אדוונצ'ר-תורר. הדיאבל XDIAVEL מקבל עדכונים, גם מכאניים עם מנוע DVT, אבל העבודה האסתטית בעיקרה הפכה אותו לייצור סקסי בטירוף. תמיד חשבתי שהדיאבל המקורי נראה כמו ערימה לא ברורה של חלקים כהים ולא מוגדרים שלא ממש ברור מה הם עושים ביחד. עבודה מדוקדקת, בעיקר בתחום הצבעים וגימורים של חלקים, פנס קדמי חדש ועוד כמה נגיעות, ופתאום זה נראה אופנוע כמעט אחר לגמרי, מגניב ומחרמן. פשוט מדהים מה עיצוב יכול לעשות ואיך האיטלקים עדיין מסוגלים לעשות לפעמים בית ספר לכולם.
דוקאטי מולטיסטראדה אנדורו – ראש בראש מול R1200GS
שיעורים בעיצוב ממשיכים לתת גם ב-MV אגוסטה, גם אם המעצב הראשי שם הוא בחור אנגלי חביב בשם אדריאן מורטון. לפחות הוא יכול לטעון להגנתו שהיה חניכו של טמבוריני. הברוטאלה 800 החדש הוא נציג נאמן של הסלוגן של אגוסטה – MOTORCYLE ART. לא שזה מפריע לחברה שבבעלות AMG-מרצדס ליפול לפעמים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: גרסת הלואיס המילטון לדראגסטר RR נראית כל כך פרח'ית, שזה פשוט מביך. אבל מה לא עושים (או לאן לא יורדים) למען אלוף?
אי אפשר לסיים סיקור של תערוכת EICMA בלי להזכיר שני מותגים לגמרי לא מיינסטרים: אינדיאן (בשייכות פולאריס) וק.ט.מ / הוסקוורנה. הראשונים, דרך גרסאות נוספות ל-SCOUT, פשוט חצבו לעצמם נישה חדשה בשוק שהיה נראה מזמן רדום למרות מספרי מכירות יציבים. אני לא מאמין שאני אומר את זה על קאסטום, אבל מת לרכב על האופנוע הזה. ועוד יותר מדהימים מהם, ק.ט.מ. אם מישהו היה מנבא לפני 5 או 10 שנים שהחברה הזו תהפוך לאחת החשובות בעולם, הייתם פוטרים אותו בתור הזוי מצוי. אבל החברה הזו שולטת בשטח, היחידה בעולם שמציעה סינגלים מוכווני ביצועים (ההוסקוורנה 701 אנדורו עם קיט מכלי דלק מוגדלים נראה מיליון דולר!), וליין הכביש העתידי של הוסקוורנה (אליו נוסף קונספט 701 מדהים) מעסה בעונג את בלוטות הרוק והאדרנלין שלי.
הוסקוורנה 701 אנדורו מאובזר
אז הייתה סחורה השנה, בהחלט, אבל הצל של האירועים הדרמטיים הזכיר לא מעט את זה של 2008. אני בטוח שלאנשי השיווק רועדות עכשיו הברכיים, שכן דווקא אחרי תקופה של צמיחה ותנופה, הדבר האחרון שמישהו רוצה זו מערבולת שתסחוב את אירופה כולה לקרבות בפיזדלוך, ואולי את העולם כולו שוב למיתון כלכלי. אך אם יציאה של קלות דעת כמו אותו MV לואיס המילטון זה מה שמציק לנו, אז מצבנו עדיין טוב.
החורף מגיע, והנושא של רכיבה בקור מתחיל להעסיק רבים מהרוכבים. מפעם לפעם אני שומע רוכבים מדברים על כך שקר להם ועל הפתרונות שהם מצאו להגנה מפני הקור, כשלרוב אלו לא הפתרונות הטובים ביותר, או לפחות לא כאלו שהגיעו מהבנה של איך עובד חימום הגוף שלנו ושימור החום שהוא יוצר.
יש הרבה מה לעשות כדי להגן על הגוף מפני הקור ברכיבת חורף, וזה לא חייב להיות יקר בשביל להיות אפקטיבי. אבל לפני שנדבר על הפתרונות האפשריים, בואו נבין קודם מושגים בסיסיים.
קל להבין את התחום כשמחלקים אותו לשני נושאים – פיזור החום ואיבוד החום.
גם זו דרך להתחמם… (צילום: בני דויטש)
פיזור החום. באמצעות כלי הדם, הגוף דואג לווסת את החום הזמין שיש לו על פני כל הגוף. כשהגוף מתחיל להתקרר (לאבד חום) ואין לו מספיק חום לפזר, הוא מתחיל להתמקד בלהשאיר את אזורי הגוף החיוניים חמים. כלומר, הוא דואג פחות לגפיים ומתרכז בלשמור על החום של מרכז הגוף.
לכן כשקר לכם בידיים זה לא אומר שרק קר לכם בידיים – זה אומר שכבר מזמן קר לכם בכל הגוף, והגוף דואג לשמור על החום. בדיוק בגלל הסיבה הזאת אתם יכולים לקנות כפפות ולגלות שלא נהיה לכם יותר טוב. הנושא תקף מאוד כמובן גם ברגליים. קניתם מעיל עבה ומחמם אבל על הרגליים יש לכם ג'ינס רגיל שאפילו לא אטום לרוח? יהיה לכם הרבה יותר נעים אם תדאגו לאטום גם את הרגליים
איבוד החום. כדי לשמור על חום הגוף ולאבד כמה שפחות חום יש צורך לדאוג לאטום את כל האזורים שחשופים לקור ולרוח, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברכיבה על אופנוע. כפות ידיים, זרועות, רגליים (אזור שלרוב מזניחים אותו ושוכחים שהוא מכיל כארבעים אחוז מהשרירים בגוף), כפות רגליים, וכמובן הצוואר, שיש בו המון כלי דם קרובים מאוד לפני העור והוא מקור גדול לאיבוד חום.
לא לאבד חום… לא לאבד חום… לא לאבד חום… (צילום: בני דויטש)
פתרון ראשון: אטמו את עצמכם. כשרוכבים בחורף פוגשים רוח קרה במהירות תלת-ספרתית שתדאג להיכנס לכל כוך או פתח לא אטום. על כן ציוד הרכיבה צריך להיות אטום לרוח ולכלול אזורים המחפים אחד על השני. מגפי הרכיבה צריכים להיות גבוהים מספיק כך שהמכנסיים יכסו אותם בזמן הרכיבה. המכנסיים צריכים להיות מספיק גבוהים כדי שהמעיל יכסה אותם גם מלפנים וגם מאחור. הכפפות צריכות להיסגר מתחת למעיל ולא לאפשר לשום רוח להיכנס, וגם הצווארון צריך לחבר בין המעיל לקסדה בצורה מושלמת. העקרונות האלה תופסים על אחת כמה וכמה כאשר רוכבים בגשם, וזה מה שיבטיח ששום טיפת מים קרה לא תחדור את שכבת המיגון ותצנן את הגוף.
פתרון שני: שימו שכבות שישמרו על החום. אז דאגנו שרוח או מים לא ייכנסו לגוף, אבל הם ממש לא יגנו עלינו מפני הקור. למה זה דומה? שימו כפפת לטקס לבנה והכניסו את היד לקערת מים קרים. המים לא יחדרו דרך הכפפה וגם הרוח תיחסם, אבל הקור נכנס ועוד איך. למזלנו, הגוף שלנו יודע לייצר חום בצורה מעולה (אצל אדם בריא טמפרטורת הגוף היא כ-36 מעלות), וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכלוא את החום הזה כמה שיותר צמוד לגוף. כאן נכנסת לפעולה ההמלצה על ביגוד תרמי – כזה שיושב צמוד לגוף ולא מאפשר לאוויר להיכנס מבחוץ. הביגוד התרמי צריך למלא שני תפקידים – לשמור על חום הגוף ולנדף כל זיעה או לחות שהגוף שלנו מייצר. זה חשוב מפני שכשזיעה או לחות מתקררים הם שואבים חום מנגוף וגורמים לו להתקרר עוד יותר, וזה כמובן פוגע ביכולת של הבגד לשמור על חום.
ביגוד תרמי נמדד על פי סוג החומר, והכי חשוב – עוביו. ראיתם חולצה שכתוב עליה 'תרמי' אבל היא נראית כמו חולצה דקיקה שעשויה מבד מנדף זיעה? קרוב לוודאי שהיא לא תחמם אתכם מספיק. לכן – כשקר, יותר עבה זה יותר טוב. בקצה הסקאלה של ביגוד תרמי קיים ביגוד מצמר מרינו. זהו צמר שאוגר חום ברמה גבוהה מאוד ודואג לנדף לחות ולשמור את הגוף יבש. מומלץ מאוד, אבל יקר בהתאם. יש הרבה ביגוד סינתטי מעולה, רק תדאגו שיהיה עבה כדי שלא תזרקו את כספכם לחינם.
השכבה הבאה (בהתאם לכמה שקר) צריכה להיות, שוב – סוודר או סופט-של. ממש בדומה לביגוד התרמי, אין תחליף לעובי המעיל עצמו. יותר עבה זה יותר מחמם. מומלץ גם כאן להשקיע בביגוד איכותי, היות ואנחנו לא רוצים לוותר על נוחות וגמישות בשביל חימום – אם החימום מסרבל את הרכיבה הוא מסכן אותנו ועלול להוביל לרכיבה לא בטוחה.
אטמו את עצמכם (צילום: אסף רחמים)
מה עושים עם הידיים והרגליים?
לידיים חשיבות גדולה משום שאנחנו לא רוצים לסרבל את התפעול של האופנוע. למזלנו ישנן כפפות רכיבה ייעודיות שמגיעות עם בטנה פנימית מחממת. בנוסף, ניתן ללבוש אנדר-גלוב – כפפה מכותנה שיושבת צמוד על היד ועוזרת לשמור על חום היד. אם זה לא מספיק, תשקלו לחמם אזור אחר בגוף כדי לראות אם זה מחמם את הידיים מספיק (לדוגמה – לרכב עם שכבה יותר עבה של חימום בפלג הגוף העליון, או עם טייטס עבה יותר ברגליים), ואם גם זה לא מספיק יש את האופציה להוסיף גריפים מחוממים שעוזרים מאוד. לגבי הרגליים, גם כאן תקף הכלל – כמה שיותר עבה יותר טוב. טיפ קטן – לא חייבים לקנות גרביים מחממות מיצרני ציוד האופנועים ואפשר לפזול לגרביים של יצרני ציוד סקי. יש המון סוגי גרביים, כשלטעמי המומלצות ביותר הן גרביים מצמר מרינו. לא זולות, אבל זו קנייה אחת שמספיקה למספר שנים.
הראש והצוואר. אמנם יש לנו קסדה על הראש שעוזרת מאוד להגן מפני רוח וגשם, אבל לא תמיד זה מספיק. כפי שאמרתי בפתיח, אם לא נכסה את הצוואר אנחנו נקשה על הגוף שלנו לשמור על החום. יש מספר פתרונות לצוואר ולראש, החל משרוול ועד לבקלביה שמכסה גם את הצוואר והראש. אני מבטיח לכם שזאת השקעה משתלמת, ומי שלא רכב עם כזה עד עכשיו ירגיש מיד את ההבדל.
טיפ אחרון על חימום. כל הביגוד והמוצרים שתוארו בכתבה יודעים לעשות דבר אחד – לשמור על החום הקיים. הם אינם מייצרים חום. לכן אם אתם יוצאים מהבית כשקר לכם, הביגוד יעזור פחות כי יש לו פחות חום לשמור עליו. שבו צמוד למחמם או מזגן לפני שאתם יוצאים, ואפילו תעשו פעילות כושר קלילה שתזרים את הדם בגוף (מספיק לרדת שתי קומות במדרגות כדי לגרום לדם לזוז).
יש עוד נושאים רבים בתחום חימום הגוף, כמו למשל סוגי חומרים והאפקטיביות שלהם. על כך בפעמים הבאות.
בעוד עשור, תואר האליפות יהיה רשום על שם ספרדי אחד, חורחה לורנזו שמו. בעוד עשור האליפות המוכתמת עם האותיות הקטנות תהיה צחה כשלג והאותיות הקטנות ידהו וייעלמו להן. את המקומות השני והשלישי שמאוכלסים על ידי ולנטינו רוסי ומארק מרקז בהתאמה לא יזכרו בהקשר לעונת 2015. נו טוב, מי שה-MotoGP זורם בדמו יזכור ועוד איך.
בעוד עשור האליפות תהיה נקייה ולבנה
יותר משעונת 2015 היא סיפור האליפות של לורנזו, היא – ובגדול – סיפור מערכת היחסים בין שני רוכבים דומים מאוד. דומים בסגנון הרכיבה, דומים באגרסיביות שלהם על מסלול המרוצים, דומים בחיות שהכניסו למרוצי הקטגוריה הבכירה, דומים באהדת הקהל ודומים במלחמות הפסיכולוגיות שניהלו על המסלול ומחוצה לו. האחד, רוסי בן ה-36 ולקראת סוף קריירת המרוצים, והשני, מרקז בן ה-22, הכוכב הזורח והעולה.
רוסי חזר ליאמהה ב-2013 כשמרקז בעונת הרוקי שלו במדי רפסול הונדה. מרקז רוכב עונת רוקי מבריקה שבסופה היה לאלוף הצעיר ביותר בקטגוריה הבכירה. רוסי חווה עונה חיובית אחרי השנתיים בדוקאטי, כשהוא מנצח באסן לראשונה מאז 2010. עונה ללא אירועים יוצאי דופן בין השניים. ב-2014 רוסי משיל לגמרי את השנתיים הקשות בדוקאטי ומסיים שני באליפות למרקז. זה האחרון מדהים את עולם המרוצים כשהוא מנצח את כל עשרת המרוצים הראשונים של העונה וזוכה באליפות שנייה ברציפות. גם עונה זאת ללא אירועים יוצאי דופן בין השניים.
אם על רוסי עברו חמש אליפויות רצופות בטרם חטף את הסטירה שלו, על מרקז עברו רק שתיים, כשהוא מגלה כמה קשה היא הזכייה בתואר האליפות. רוסי רוכב עונה מדהימה בעוד מרקז רוכב עונה של רכבת הרים עם ירידות חדות ועליות תלולות. עונה זאת מעמידה לראשונה את רוסי ומרקז ראש בראש. בתחילה במאבק ישיר על האליפות ובהמשך במאבקים קשים על המסלול ומחוצה לו.
הקרב המרובע בפיליפ איילנד
זה מתחיל בארגנטינה. רוסי במקום השני סוגר פער של 4 שניות בינו ובין מרקז. הוא עוקף, ומרקז, אגרסיבי בטירוף ולא מבין ש-20 נקודות הן אין סוף יותר מאפס, הופך כיוון מעט מוקדם מדי. הקדמי של מרקז נוגע באחורי של רוסי, ובום – מרקז מתרסק. אין צל של ספק שהאחריות היא על מרקז.
זה ממשיך באסן, כשמרקז מנסה עקיפה אחרונה בכניסה לשיקיין. מרקז אמנם בקו פנימי, אבל רוסי מוביל. המגע בין מרקז לרוסי מחייב את רוסי לזקוף את האופנוע, לצאת קצת לרכיבת שטח, אבל לסיים ראשון. שוב, האחריות המלאה על מרקז.
מרקז כבר מזמן לא מתמודד על תואר האליפות ולא נותר לו אלא לנסות לנצח כמה שיותר מרוצים. בדיוק כמו שהיינו מצפים מרוכב ברמתו.
פיליפ איילנד. היחסים בין רוסי למרקז עולים לנקודת רתיחה על המסלול. לאורך הקפות רבות מתקוטטים רוסי, מרקז ויאנונה על שני המקומות האחרונים בפודים. 52 עקיפות שרובן בין השלושה האלה. לורנזו בודד בחוד עד שמרקז נותן גז ועם הקפה אחרונה יוצאת דופן שולח את לורנזו למקום השני.
ההתקוטטות בספאנג
בין פיליפ איילנד לספאנג רוסי מנסה גישה אחרת. רוסי, שהיה רב אמן בתרגילי פסיכולוגיה על מקס ביאג'י, סטה ג'יברנאו, קייסי סטונר ועל חורחה לורנזו הצעיר, מאשים את מרקז במסיבת העיתונאים של הסבב בספאנג בכך ששיחק ברוכבים בפיליפ איילנד. לאחר מסיבת העיתונאים הרוחות רק הלכו והתלהטו כשרוסי מאשים את מרקז בכך שהוא מתערב לטובת לורנזו במרוץ לאליפות. רק שמרקז הוא לא סטונר. מרקז הוא הבריון השכונתי של ה-MotoGP שלא ממש מתרגש מרוסי. על המסלול בספאנג, מרקז ברכיבה בעייתית אך לא בלתי חוקית (וחוקים בלתי כתובים אינם חוקים) מצליח להוציא את רוסי מכליו. מרקז אכן משחק בו לאורך מספר הקפות, אבל מי שנשבר תחת הלחץ הוא רוסי. רוסי מנסה לתקשר עם מרקז פעמיים עד שמאבד את הראש. רוסי מתנהל בצורה מסוכנת על המסלול כשבמהלך האירוע מרקז מתרסק. רוסי אינו אשם בהתרסקות של מרקז וגם לא נענש על כך. את שלוש הנקודות רוסי חוטף, בצדק, על רכיבה מסוכנת במרוץ.
בתוספת נקודת עונשין אחת אותה חטף רוסי במיזאנו על רכיבה איטית בקו המרוץ במקצה אימון, רוסי מגיע לארבע נקודות שמשמעותן זינוק מהעמדה האחרונה על הגריד בוולנסיה. בפועל, הלכה האליפות.
הלכה האליפות
רוסי אחראי לאובדן האליפות
מלכתחילה הייתה זאת עונה יוצאת דופן. מרקז גילה חולשה כשהוא לא מסיים 6 מרוצים. אלוף מכהן שלא מסיים 6 מרוצים?! לורנזו פותח את העונה בצורה בינונית, בדרך מזג האוויר מתעמר בו כשהוא מתחלף לגשום או לתנאים משתנים ביום המרוץ, ובמיזאנו לורנזו מתרסק ומעניק לרוסי מתנה. רוסי, בשונה ממרקז ולורנזו, מגלה יציבות מרשימה לאורך העונה כשהוא מנצח 4 מרוצים, מסיים במקום השני 3 פעמים, במקום השלישי 8 פעמים, במקום הרביעי פעמיים, והתוצאה הגרועה ביותר של רוסי היא במיזאנו כשהוא מסיים חמישי.
את האליפות רוסי מאבד במיזאנו כשהוא שוגה בתזמון הכניסה להחלפת האופנוע לסליקס, ומסיים חמישי במרוץ שאותו אמור היה לסיים על הפודיום. את האליפות רוסי מאבד בארגון, כשאינו מצליח לעקוף את פדרוסה במאבק על המקום השני. את האליפות רוסי מאבד בפיליפ איילנד, כשאינו מצליח לעקוף את יאנונה במאבק על המקום הרביעי.
,מרקז – הביא רוסי לאליפות
רוסי ממשיך לטעון כנגד מרקז גם לאחר ולנסיה. עם התחושות והרגשות של רוסי קשה להתווכח. כך רוסי מרגיש. רק שהמציאות לא ממש תומכת בטענות שלו ושל רבים מאוהדיו. חלק מהטענות מרחיקות לכת אל הצד הקונספירטיבי.
אם מרקז עוזר ללורנזו, איך ייתכן שבאוסטרליה מרקז עוקף את לורנזו מספר פניות לקו הסיום ומונע מהאחרון 5 נקודות אליפות יקרות? אבל כבר אמרו שהאמת היא בעיני המתבונן.
הטענה על רכיבה מסוכנת של מרקז, שאינו מתמודד על האליפות, מחזיקה רק אצל אוהדי רוסי ובעלי זיכרון קצר. רוסי רכב באותה צורה בדיוק במוטגי 2010 כשהוא מסכן את לורנזו בדרכו לתואר הראשון שלו.
פדרוסה ויאנונה רכבו בדיוק כמו שהיינו מצפים מרוכבי מרוצים.
רוסי – אחראי לאובדן האליפות של עצמו
מרקז וסבך האינטרסים. דיברו על האינטרס של מרקז למנוע אליפות 10 לרוסי על מנת שיוקל לו לעקוף את רוסי בטבלאות האליפות. דיברו על האינטרס הספרדי של מרקז- פדרוסה- לורנזו לאליפות ספרדית. דיברו על הרצון של מרקז למנוע אליפות מרוסי. אבל בסופה של עונה, על קו הזינוק בוולנסיה, לפחות לטעמי, למרקז ולהונדה היה אינטרס אחד ראשון במעלה והוא להזים את את כל אותן הטענות ולהוריד את הקוף הזה מעל גבו. ניצחון של מרקז בוולנסיה היה משפר את מצבו של מרקז בטווח המידי והארוך. מרקז סיים שני פשוט כי לורנזו היה מהיר ממנו.
ואחרון, לורנזו. לורנזו היה יכול לשתוק כל הדרך מספאנג ועד לדגל השחמט בוולנסיה ולזכות בתואר בקלאסה. יכול היה. זה הזמן לחזור ולקרוא את הפסקה הראשונה.
עונת 2015 של ה-MotoGP תיזכר כעונה המעניינת, המותחת והדרמטית ביותר בשני העשורים האחרונים. אחרי כמה עונות של שעמום רציני בגרנד-פרי, כשבחלק מהמרוצים אפילו נרדמנו לשנ"צ מרוב שלא קרה כלום, באה העונה הזו וטרפה את הקלפים. השאירה את כולם במתח עד ההקפה האחרונה של הסבב האחרון בוולנסיה. היא גם הגיעה לפופולריות שיא, וההוכחה היא שהרבה מאוד אנשים שלא קשורים בשום אופן לאופנועים או למרוצים התעניינו, למשל שאלו אותי מה אני חושב על שלישיית רוסי-מרקז-לורנזו ומה יהיה בסוף.
יחד עם זאת, העונה הזו הסתיימה באופן המאכזב ביותר שאפשר, עם הרבה חוסר ספורטיביות. אחרי שהמרוץ בוולנסיה הסתיים הרגשתי תחושת חמיצות נוראית. לא רק כי רציתי שרוסי יזכה באליפות, אלא כי ראיתי במו עיניי איך הופכים את הזירה הזאת של ה-MotoGP לפוליטית. נכון, נכון – פוליטיקה תמיד הייתה. תמיד יש פוליטיקה איפה שיש כסף ואגו. אבל הפעם הפוליטיקה הגיעה לרוכבים עצמם . במהלכים פוליטיים מסוימים של הרוכבים – לא של מנהלי ובעלי הקבוצות – נקבעה האליפות הזו. לא הרוכב הטוב ביותר זכה השנה באליפות, אלא הרוכב שהצליח לארגן לעצמו רוב בחוד. קצת עלוב כשמדובר בספורט שהוא אולי היחידני ביותר שיש.
מגן אנושי
בואו נדבר על השלישייה
מארק מרקז. הספרדי הצעיר הביא איתו ל-MotoGP הרבה מאוד לפני 3 עונות, כשנכנס ברוח סערה לקטגוריה הבכירה. אין הרבה רוכבים שחתומים על שינוי סגנון רכיבה, אבל מרקז הוא אחד מהם – הוא זה שהפך את המרפק באספלט לנחלת הכלל (נכון, היו שם בן ספיס לפניו ועוד כמה רוכבים, אבל מרקז הפך את הסגנון להמוני).
אבל לא הסגנון הפוטוגני הוא זה שהפך את מרקז לרוכב גדול, לתופעה, אלא הרוח שהוא הביא איתו עוד מה-Moto2, שהייתה חסרה ב-GP. אגרסיביות וחוצפה לצד יכולות רכיבה פנומנליות היו העיקר. מרקז הראה שלמרות גילו הצעיר הוא לא מתבייש להילחם מול גדולים ממנו, ויחד עם יכולות רכיבה גבוהות התוצאה הייתה 2 אליפויות עולם, והעתיד עוד לפניו.
העונה הזו, אחרי 2 אליפויות רצופות, למרקז לא הלך. שילוב של כמה גורמים גרם לו לאבד נקודות רבות במהלך העונה, ומרקז הגיע לישורת האחרונה של העונה כשהוא מחוץ למשחק האליפות. במצב הזה, מרקז עשה מעשה שלא ייעשה, בחר צד מבין שני המתמודדים לאליפות, ועזר לו תוך שהוא מפריע לצד השני.
בעזרה של מרקז ללורנזו ובהפרעה שלו לרוסי, מרקז שבר את החוק הלא כתוב של הרוכבים שאומר שאם אתה לא בתמונת האליפות, אל תפריע למי שכן. ראינו את זה בפיליפ איילנד וראינו את זה בספאנג. ראינו את מרקז נלחם מלחמת חורמה ברוסי, תוך שהוא מסכן אותו ברכיבה אלימה.
מארק מרקז – נלחם ברוסי בעבור לורנזו
עכשיו כדי שיהיה ברור – אמרתי את זה ברשימה הקודמת שלי בנושא ואני אומר את זה שוב – זה ספורט, ובספורט הטוב יותר מנצח. אני לא טוען לרגע שמרקז לא היה צריך לעקוף את רוסי אם הוא מהיר ממנו, אלא להפך. שוב – שהרוכב המהיר ביותר ינצח. מה שאני טוען, ומסתבר שאני לא היחיד, זה שאתה לא מתאבד על רוכב ברכיבה אלימה וסופר-אגרסיבית, תוך כדי סיכון של שניכם, לאורך שני מרוצים שלמים, אם אתה מחוץ לתמונת האליפות. פרסונות רבות מתחום הספורט המוטורי אמרו את זה בדיוק כמוני – בפיליפ איילנד ובספאנג מרקז שבר את האתיקה של הרוכבים, את הכבוד כלפי קולגות שמתחרים על אליפות. מי שלא מבין את הדבר הבסיסי הזה, של המשמעות להפרעה למלחמה על אליפות, לא מבין משמעות של ספורט.
כשרוסי טען לפני ספאנג שמרקז עוזר ללורנזו, בהתחלה הרמנו גבה. אבל לאחר הקרב בספאנג זה כבר היה ברור – מרקז עוזר לבן ארצו, חורחה לורנזו, לזכות באליפות על חשבון רוסי.
ואז הגיע המרוץ בוולנסיה, וראינו מרקז אחר – הפוך ב-180 מעלות למרקז של פיליפ איילנד וספאנג. מרקז שלא נלחם ומתאבד (על רוסי), אלא מרקז שרוכב בנינוחות אחרי לורנזו. שומר עליו. בראיון שאחרי המרוץ מרקז טען בחצי חיוך שהוא נתן את הכל ואף תכנן לעקוף לקראת הסיום, אבל דני פדרוסה סיכל את התכנית. תסלחו לי שאני לא קונה את גיבוב השקרים הפוליטיקלי קורקטיים האלה.
עיון בזמני ההקפה של לורנזו ומרקז מוולנסיה מראה שבשליש האחרון של המרוץ זמן ההקפה הממוצע של לורנזו עלה ביותר מחצי שנייה להקפה. הוא היה איטי יותר בלמעלה מחצי שנייה להקפה, וזאת למשך 10 הקפות. מרקז באותו הזמן ישב לו על הזנב, הוריד גם הוא את הקצב, ולא ניסה אפילו פעם אחת לעקוף. וזה אותו רוכב שבשני המרוצים הקודמים התאבד על רוסי תוך כדי סיכון של שניהם, על סף הרכיבה הבלתי ספורטיבית, כן? האם צריך הוכחה טובה יותר מזו לכך שמרקז שמר על לורנזו, ויותר חמור – שהוא משקר, ועוד עם חצי חיוך?
אז נכון שהמסלול בוולנסיה טכני הרבה יותר מפיליפ איילנד למשל, ושקשה הרבה יותר לעקוף בו, ונכון גם שהימאהה יוצא יותר טוב מפניות מאשר הונדה של השנה, אבל עדיין, אפס ניסיונות לעקיפה על פני מרוץ שלם, כשבכל מהלך המרוץ מרקז יושב על הזנב של לורנזו. לא קונה את זה.
איבד הרבה הערכה ואוהדים
התגובות לא איחרו לבוא. רוסי אמר לכרמלו אספלטה רגע אחרי המרוץ בוולנסיה "אמרתי לך שכך יהיה". רוכבים רבים מהעולם התבטאו כנגד מרקז על כך ששבר את האתיקה של הרוכבים ושמעתה הספורט הזה לא ייראה אותו הדבר. אפילו פיירו פרארי, הבן של אנזו, אמר ש"אבא היה מעיף את מרקז מהקבוצה דקה אחרי שהמרוץ בוולנסיה היה מסתיים".
מרקז עשה לדעתנו דבר שלא ייעשה כשלקח צד באופן בוטה וברור כל כך. מעבר לחוסר הספורטיביות, יש פה חוסר הגינות ברמה הנמוכה ביותר. מרקז איבד בחודש האחרון הרבה מאוד אוהדים, ומספיק להציץ בתגובות בעמוד הפייסבוק שלו כדי לראות כמה כועסים עליו אפילו בארצו – ספרד. אכזבה.
חורחה לורנזו. ללורנזו יש אמנם 2 אליפויות וכעת הוא זכה בשלישית, אבל לעומת מרקז הוא הביא לספורט הזה הרבה פחות. לזכותו נרשמה היכולת לזנק ראשון ולשמור על ההובלה עד לסוף המרוץ, כמו שעשה לא פחות מ-7 פעמים העונה. הוא גם הביא לספורט הזה זוויות הטיה פסיכוטיות שטרם ראינו לפניו. ונכון, הוא רוכב מאוד מהיר, במיוחד כשהוא מזנק ראשון והמסלול פנוי לו, אבל אין לו באמת ערך מוסף ברכיבה שהופך אותו לרוכב מיוחד. סתם עוד רוכב מהיר שזורח בתנאים מסוימים.
לדעתנו, אגב, לורנזו רכב על הגל של רוסי וחיקה את המניירות והגינונים של הדוקטור. אם זה בהצגות אחרי ניצחונות ואם זה בסגנון הלבוש – מגפיים בצבע שונה למשל. זה היה נכון יותר בשנים הראשונות של לורנזו ופחות עכשיו.
כך או כך, לורנזו פתח את העונה בצורה לא טובה, איבד הרבה נקודות, והחל לזרוח רק בחצי השני של העונה.
לורנזו ועוזר
בהתקוטטות הזו שבין מרקז לרוסי, לורנזו יכול היה לצאת נקי ופשוט לחזור הביתה עם אליפות שלישית בקטגוריה הבכירה. אז כן, הוא חזר הביתה עם אליפות, אבל הוא לכלך את עצמו איפה שלא היה צריך כששלח את עורכי הדין שלו להתערב בערעור שרוסי הגיש לבית הדין לערעורים. הכתם הזה עלול להישאר דבוק זמן רב.
חורחה לורנזו זכה אמנם באליפות, אבל לאליפות הזו יש אותיות קטנות. היא לא נקייה, וכך היא תיזכר. מספיק היה לשמוע את שריקות הבוז של הקהל הספרדי בוולנסיה כשלורנזו הניף את הגביע על הפודיום כדי להבין שגם אוהדי ספורט ספרדים חושבים שלא מגיע לבן ארצם לזכות באליפות.
אגב, אחרי המרוץ בספאנג יצא לי להיות גם באיטליה וגם בספרד ולדבר עם מקומיים, גם עיתונאים. באיטליה כמובן כולם תמימי דעים ונחרצים על המקרה ועומדים מאחורי רוסי. מה שמפתיע הוא שרוב הספרדים שאיתם דיברתי מתביישים במעשים של מרקז ומעדיפים שרוסי ייקח את האליפות ולא לורנזו. גם אם הם אומרים את זה בשקט, שלא ישמעו.
אליפות עם הערה ואותיות קטנות
ולנטינו רוסי. מה עוד אפשר להגיד על האיש שבמו ידיו הביא את ה-MotoGP למחוזות פופולריות כאלה? הדוקטור בן ה-36 נתן עונה חלומית, ויכול היה לקחת את האליפות העשירית שלו בגרנד-פרי (השמינית בבכירה), 19 שנים אחרי הראשונה. אין עוד רוכב וגם לא נהג שבמשך 20 שנות קריירה נמצא רוב הזמן בצמרת ולקח אליפויות על פני 19 עונות.
הרצון שרוסי ייקח השנה את האליפות היה כמעט קונצנזוס. אלי פנגס, חבר טוב וקולגה, כתב לפני ולנסיה שהוא משתוקק לנס שבו רוסי ייקח את האליפות, ולו בשביל לשחרר אותנו מהעול הנפשי של להמשיך ולעקוב אחריו, לעלות איתו וליפול איתו. שנוכל לאהוב גם רוכבים אחרים. לא יכולתי שלא להסכים איתו. וכן, גם רוסי לא נקי לגמרי, ובמהלך הקריירה שלו זכורים לנו מקרים גבוליים, כמו למשל העקיפות על ג'יברנאו ועל סטונר.
רוסי הבין היטב מה קורה סביבו כבר בפיליפ איילנד, ובמסיבת העיתונאים לקראת ספאנג הוא האשים את מרקז, בצעד חריג ונדיר, בעזרה לבן ארצו לורנזו. בהתחלה זה נראה הזוי, אבל אחרי המרוץ בספאנג, שבו מרקז התאבד על רוסי על אף שאינו מתחרה על האליפות, כבר היה ברור שבדברים של רוסי יש הרבה היגיון.
יחד עם זאת, רוסי איבד עשתונות, ואחרי פעמיים שבהן סימן למרקז תוך כדי המרוץ בספאנג להפסיק עם הרכיבה האלימה, בפעם השלישית הוא הוציא את מרקז בקו רחב מהפנייה. כתוצאה מהמגע ביניהם מרקז נפל. רוסי קיבל 3 נקודות עונשין על ההאטה המכוונת והרחבת הקו ונענש בזינוק מהמקום האחרון בגריד בסבב האחרון בוולנסיה, כשהערעורים לא עזרו. לפי החוקים היבשים רוסי אכן היה צריך לקבל את העונש, ואין לרוסי למי לבוא בטענות מלבד עצמו, שרוכב צעיר בן 23 מצליח להוציא אותו מדעתו.
מתפלל לנס
במרוץ עצמו רוסי עשה כמעט את הלא-ייאמן. הוא זינק מהמקום האחרון, עקף 21 רוכבים מהם 8 בזינוק, וסיים רביעי. חלק מהרוכבים, בעיקר האיטלקים, נתנו לו לעבור, אבל חלק – בעיקר הספרדים כמו האחים אספרגרו, נלחמו ולא נתנו לרוסי לעקוף בקלות. חצי מעצבן.
בכל מקרה, לרוסי לא ממש היה סיכוי עם ההגנה הצמודה של מרקז על לורנזו, למרות שלקראת הסיום, כשפדרוסה ניסה לעקוף את מרקז, קיווינו בקול ששניהם יתרסקו כי אז האליפות הייתה הולכת לרוסי, והו כמה שמגיע לו. אבל הנס לא קרה. לורנזו לקח את האליפות.
אחרי המרוץ רוסי אמר בין היתר ש"בשלושת המרוצים האחרונים קרה משהו שאף אחד לא ציפה. מארק מרקז הגן על חורחה לורנזו כדי שזה האחרון יזכה באליפות". אנחנו, כמו מיליונים אחרים ברחבי העולם, עם אותן התחושות בדיוק. גם אם אין לי דרך להוכיח את זה מדעית. אבל אין באמת צורך בכך מפני שאני, כמו מיליוני אוהדי MotoGP ברחבי העולם, איני שופט. אני כותב את דעתי על סמך מכלול תחושות שהלכו והתחזקו מפיליפ איילנד דרך ספאנג ועד ולנסיה.
אז האליפות הזו הייתה צריכה להיות של רוסי, שגילה יציבות מרשימה במהלך העונה והיה משמח מיליוני אוהדים ברחבי העולם אם היה לוקח את האליפות העשירית. אבל זה לא קרה. כנראה בגלל פוליטיקה. אכזבה.
עם בוא החורף והגשמים אנחנו מפיקים סדרת כתבות וידאו שבהן נסביר כיצד להתכונן לגשמים ולקור בצורה הטובה ביותר. נדבר על ציוד רכיבה, כללי או ייעודי, נדבר על רכיבה נכונה בגשם, ואפילו על הכנת האופנוע מבחינה טכנית להתמודד עם העונה הרטובה. בכל כמה ימים נעלה כאן חלק נוסף של סדרת הכתבות, ואחרי החלק החמישי שבו דיברנו על הכנת האופנוע לחורף, הפעם הנושא הוא – מיגון פלג הגוף התחתון מפני קור וגשם.
* * * * *
צילום: בני דויטש; עריכה: דניאל וקסלר (מתוך ערוץ היוטיוב של פול גז)
הפעם החלטנו לפרגן במסלול קצר יחסית, אבל יפה ואפילו מיוחד, במיוחד בעונה הזו שהירוק מתחיל לבצבץ מסביב.
מה בתפריט?
זוכרים פעם, לפני המון זמן, שלא היה כביש 6? לא ממש, נכון? ככה חשבנו. אנחנו ב-WheelZ נוסעים הרבה לצפון. אנחנו גם יוצאים בדרך כלל מאוד מוקדם, לרוב כשעוד חשוך בחוץ. כשאנחנו נוסעים יש לנו יעד, בין אם זה כביש ספציפי או מרחב מסוים שבו אנחנו רוצים לבחון ולצלם. הדרך פחות מעניינת אותנו, וככה יוצא שכביש חוצה ישראל משרת אותנו נפלא – כי הוא מהיר, ישר ובלי עצירות. מה יש מצדדיו? וואלה, לא יודעים וגם לא מעניין אותנו.
צילום: בני דויטש; עריכה: ניר בר (מתוך ערוץ היוטיוב של פול גז)
לא מזמן שהיתי בסוף שבוע אצל חבר שגר בצפון. יצאתי בחזרה לכיוון המרכז כשברשותי היה השילוב המוצלח של זמן, חשק לרכב ורצון לגלות כבישים ופינות חמד חדשות. חמוש בשילוש הקדוש הזה החלטתי להימנע מכבישים מהירים עד שיימאס לי. ככה זה, לא כל תכנית צריכה להיות מבצע צבאי לשחרור חטופים.
אחרי שעליתי וירדתי את כביש נשר – בית אורן מספר פעמים, שמתי גלגל קדמי על הכבישים המקבילים לכביש 6 ו-4, כשהמטרה הראשונה הייתה לבדוק את קיומו של קטע כביש בין קיבוץ גלעד לאזור של מחלף עירון מעל כביש 65. זכרתי שנסעתי שם בעבר בזמן השירות הצבאי, אבל במפות גוגל לא הופיע כביש, מה שנראה לי מוזר.
מה שגיליתי הימם אותי. הכביש קיים ועוד איך, ואחרי כמות גשמים משמעותית ראשונה כל הגבעות מסביב לכביש החד-נתיבי ירוקות, והנוף הזכיר לי במעט את זה שליווה אותי לא מזמן כשביקרתי במפעל של ק.ט.מ. זה באוסטריה, כן?
בול כמו באוסטריה! טוב, אולי הבדלים קטנים פה ושם…
משם פשוט התגלגלתי לכבישים פחות ראשיים, ובשלב מסוים, כשהרגשתי מיצוי, עליתי בחזרה לכביש 6 וחתכתי הביתה בדיוק בזמן לפני שהגשם הפך למבול. למרות (ואולי דווקא) בגלל הפשטות של המסלול הרגשתי שאני חייב לחזור שוב במהרה ולסחוב איתי חברה טובה. שבועיים לאחר מכן חזרתי עם הילה שהגיעה עם המונסטר 1200S המבריק שלה ועם בועז שניצל את המסלול לסיבוב התרשמות על הבורגמן 650. לקינוח, בני דויטש דילג בין המושבים וצילם תוך כדי. חברה טובה, כבר אמרתי?
הפעם לקחתי את הדיוק 690 של ק.ט.מ – אלטרנטיבה מגניבה נוספת לקבוצת הנפח הבינונית-קטנה. ככה גם אקבל מושג טוב על איך הוא ביחס לאחרים וגם אשחזר קצת מהחוויה של הרכיבה באוסטריה. היה מעולה!
לצורך נוחות, המסלול שלנו מתחיל בסמוך למחלף ניצני עוז בצומת של כביש 57 ו-5714 מול הכניסה לישוב ניצני עוז. כמובן שהוא גמיש – ניתן להצטרף בכל קטע, להוסיף או לשנות, לחזור במהרה דרך הכבישים המהירים 4 או 6, או פשוט לשוב על עקבותיכם.
הסתיו, מיד אחרי הגשמים הראשונים, זו העונה המושלמת למסלול הזה
תחנה ראשונה – פארק אוטופיה
המסלול שלנו מתחיל בכביש 5714 ועולה צפונה. ארבעה וחצי קילומטרים בלבד מתחילת הנסיעה מגיעים לתחנה הראשונה בכניסה לקיבוץ בֹּחן. פארק אוטופיה הוא מין גן בוטני קסום שמדמה יער גשם בלב השרון הישראלי. ניתן לטייל בתוך החממה ולהעריך את מיני הסחלבים השונים, הצמחים הטורפים ויתר הצמחייה הטרופית שגדלה בחלק המקורה. בחלקו החיצוני הפתוח של הגן ישנו מופע מזרקות הגדול בארץ, פינות חי עם מיני בעלי חיים שונים, תוכים ועוד.
הגן פתוח כל השבוע ובכל מזג אוויר, והוא יכול להיות יופי של אטרקציה אם אתם מעריכים טבע ומטיילים לכם בכיף. מומלץ להשאיר את חליפות העור בבית – גם כי אין בהן ממש צורך במסלול הספציפי וגם כי בחלק המקורה הלחות גבוהה. טרופי כבר אמרנו?
59 שקלים עולה כרטיס כניסה, ומדי פעם יש מבצעים. בכל מקרה, הגן הבוטני הוא לחלוטין תוספת שמשדרגת, אבל למי שלא בעניין בהחלט לא חובה.
פארק אוטופיה – שווה ביקור
תחנה שנייה – גן לאומי מצודת קקון
אם בחרתם לבקר באוטופיה, ביציאה תצטרכו לשוב על עקבותיכם קצת פחות מקילומטר ולפנות ימינה לכביש 5803. אם ויתרתם על הגן אז פשוט פנו שמאלה בפנייה הראשונה שתהיה לכם אחרי נקודת ההתחלה.
התחנה השנייה (או הראשונה אם דילגתם על אוטופיה) תהיה גן לאומי מצודת קקון. בין גן יאשיה לאמץ שוכן לו תל קקון – גבעה מיוערת ושלווה שבראשה מתנשאים שרידיו של מבצר עתיק ורווי היסטוריה, ובעבר הלא מאוד רחוק היה אימת היישובים היהודיים במזרח עמק חפר.
מאחר וכל הסביבה מישורית, התל, שגובהו כ-50 מטרים בלבד, צופה היטב על כל הסביבה. בתקופה הצלבנית היה זה צומת דרכים חשוב בדרך משכם לקיסריה, והמבצר שבראשו הוקם בתקופה הצלבנית כמצודה על חורבות מבצר רומי. המצודה נכבשה במאה ה-13, ושוב נכבש במאה ה-18 בקרב בין חיילי נפוליאון לאימפריה העותמאנית. במלחמת העצמאות חנה במקום כוח של הצבא העיראקי, ובקרב קשה לכיבוש התל והכפר הערבי הסמוך נהרגו 16 מחיילי חטיבת אלכסנדרוני.
היום המקום הוכרז כגן לאומי, אך הוא לא ממש מפותח ככזה. טיפוס רגלי קליל יביא אתכם לראש המבצר אשר ממנו נשקף נוף פנורמי על כל ישובי ושדות הסביבה. נקודה מצוינת לקפה, רק זכרו לקחת עמכם את הפסולת, שלא כמו המבקרים ששהו במקום לפנינו.
הם אשכרה השאירו את האופנועים למטה וטיפסו ברגל!
תחנה שלישית – הכביש עד בסיס הטירונות רגבים
לאחר היציאה חזרה מקקון אל הכביש, המשיכו עימו צפונה עד לצומת עם כביש 581, שם פונים ימינה וממשיכים להצפין. בין להבות חביבה למאור ישנו קטע ובו שלוש(!) כיכרות חדשות ומעט מבלבלות. המשיכו צפונה על 581, ורק שימו לב כי אתם לא המבולבלים היחידים בכיכרות אלו אז שימרו על עירנות. בקצה 581 פונים שמאלה ל-574. אנחנו ממליצים לפנות מיד לאחר מכן שמאלה ל-6403, שמאלה נוסף בחיבור שלו לכביש 65 ואז ימינה ל-652 שחוצה פרדס חנה – כרכור עד כיכר בה תפנו ימינה לכביש 653. יש משהו קסום במושבה הזו ובכביש החוצה עם שדרת הדקלים משני צדדיו. למעוניינים בקיצור הדרך ניתן פשוט לחצות את כביש 65 לצד השני ולהמשיך על כביש קטן המקביל לכביש 6 ואשר מתחבר ל-653 מעט אחרי גבעת עדה.
פנו שמאלה לפני שער הכניסה לקיבוץ רגבים ומיד לאחר מכן ימינה. בנקודה מסוימת תמצאו פנייה שמאלה לכביש צר שיקיף מצפון את בסיס הטירונים רגבים של חטיבת גולני. אם לא מצאתם את הפנייה, לא נורא – פנו שמאלה לחניה של בסיס הטירונים והקיפו אותו מצד ימין (לא נספר לאף אחד שנסעתם 15 מטרים באין כניסה). אל תשכחו למסור תודה לחיילים הצעירים שיפתחו לכם שלושה שערים בדרככם לעקוף את הבסיס.
חצי קופסת סיגריות לחיילים – וכל מחסום ייפתח
תחנה רביעית – הכביש לגלעד וכביש דליה
מרגע שעקפתם את הבסיס, אין מה להתבלבל – הכביש מתפתל בין הגבעות המוריקות והמטריפות, עולה ויורד עד אשר הוא מגיע לכניסה לקיבוץ גלעד. אורכו של קטע זה מספר קילומטרים, אך מתחשק לעשות אותו הלוך ושוב מאחר והוא פשוט יפה וקסום בפשטותו. זהו לחלוטין הדובדבן שבקצפת של המסלול הקצר הזה.
בסיומו פנו שמאלה לכיוון קיבוץ דליה. הכביש הוא כביש דו-סטרי חד-נתיבי מתפתל ומזמין, שלאלו מכם החולים בגזזת מצויה יעשה חשק לעשות הלוך-חזור בחלק שבין גלעד לדליה. הוא מסתיים בכיכר שבמחלף אלייקים.
אם אתם בעניין לפיתה דרוזית עם לבנה ותה חם, המשיכו ישר בכיכר ובחרו לעצמכם את אחד מני הדוכנים הרבים הפזורים לצד הדרך. אם אתם בעניין של אוכל קצת יותר רציני, המשיכו לתוך דליית אל כרמל ועוספיה. ישנן מסעדות רבות המשרתות את המוני ישראל הצובאים על השווקים והחנויות בשישבת. אנחנו יכולים להמליץ על אחת 'לב הכפר', אבל אתם מוזמנים לתת את המועדפת עליכם בתגובות.
אם בסיום לא הגעתם לתחושת מיצוי, מומלץ לחצות את עוספיה ולעלות לכביש בית אורן (מס' 721) אשר יורד חזרה לכביש 4, ומשם ניתן לחזור חזרה דרומה. אם כמונו אתם חייבים תמיד עוד טיפה, אפשר לרדות ולעלות את כביש נשר (המשכו של כביש 621) עד שיימאס לכם, ואז לחזור לכביש בית אורן ודרומה. אם אתם מעדיפים להימנע מהברדק שבחציית עוספיה ודליית אל כרמל בסוף שבוע, ניתן לחזור לכיכר במחלף אלייקים ולרדת לכביש 70 שהופך ל-6 וחוזר דרומה.
בוא שנייה, רק רוצים לדבר איתך…
למי מתאים?
הטיול מתאים לכולם, בין אם על אופנועים גדולים ומהירים, תיור בזוג או אפילו קטנוע 125 עם רוכב מתחיל. מאחר והמסלול קצר למדי ונמנע ברובו מדרכים מהירות, אין בעיה גם לאופנועים קטנים לעשות אותו בקצב נינוח מאוד. אין קטעי כביש טכניים מדי או הפתעות מאיימות, אז סעו בראש שקט גם אם זה טיול ראשון שלכם.
נקודות להיזהר בהן
מרבית המסלול, לפחות בזמן כתיבת שורות אלו, בטוח למדי. למעט אולי קטע עם שלוש כיכרות חדשות בבנייה בכביש 581 בין להבות חביבה למאור שעלולות מעט להפתיע, הכביש ברור למדי ונטול דרמות.
בימי שבת יפים חלק מהמסלול יהיה שופע מטיילים (אך לא עמוס לרוב), במיוחד הקטע הקסום שבין רגבים לגלעד. הכביש צר, לרוב ברוחב מכונית וקצת. מספיק כדי לחצות בבטחה, אך חשוב לזכור זאת בקטעים המפותלים בהם שדה הראייה מוגבל.
ירוק בחוץ ושמח בלב
בחלק שבין דליה לצומת אלייקים הכביש מזמין לתת גז, אך מבלי להכירו היטב ועם תנועה בשני הכיוונים מדובר בפעילות ברמת סיכון גבוהה. אפשר לרכב בקצב זריז, אך בחוכמה. עדיף עוד גרם הנאה מהנוף על חשבון עוד גרם הנאה של אקשן.
אם בחרתם לאכול בעוספיה או באחד מדוכני הפיתה הדרוזית בדרך אל הכפר, היזהרו בפיתולים. הם מזמינים, אך מאחורי כל עיקול בסבירות גבוהה יהיה רכב חוצה שיורד או עולה מהשוליים, לעתים מרובות על קו הפרדה רצוף. הנסיעה בכפר, במיוחד בשבת, דורשת כפליים תשומת לב וסבלנות.
שימו לב – השטחים מסביב לכביש בין רגבים לגלעד הם שטחי אש של בסיס הטירונים רגבים, גולני בשבילכם, אז הקפידו להישאר על הכביש.
נקודות עצירה ותצפית
האזור ברובו שטוח, מה שאומר שטיפוס קליל של 50 מטר מספק נוף מקסים של הסביבה, וזה בדיוק המצב כשעולים לראש מבצר קקון. בכביש בין בסיס רגבים לקיבוץ גלעד יש מספר נקודות בהן הכביש עולה ויורד כמו רכבת הרים, אז הרימו את הראש ותנו מבט על המרחבים הירוקים מסביב. כאן מרגישים בצורה הטובה ביותר את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'תחושת חופש'. מי שלא נבהל מהטיפוס הקצרצר למבצר קקון ומתחשק לו עוד, יכול לטפס לגבעת הכלניות בכניסה לקיבוץ גלעד. אנחנו כמובן לא נבהלנו, אבל גם מלמטה ראינו שיפה.
התצפית מקקון
אטרקציות
מספר קילומטרים לתחילת המסלול ישנו הגן הבוטני הקסום אוטופיה.
כאמור, לאלו מכם שמעוניינים לרענן את כשירותם בתרגילי פרט עד מחלקה, קיים בסיס הטירונים של הכומתות החומות. תשאלו, אולי יתנו לכם להשתתף. בשבת אפשר לבקר את הטירונים ולשבת איתם לג'חנון באחד הפריקסטים, אבל רצוי שתהיו משפחה או חברים, אחרת זה סתם מוזר.
תחנות דלק
אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית, לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול.
מצלמות מהירות
יש מצלמה פעילה אחת לאורך המסלול המסומן במפה, בצומת של כביש 65 עם 652 שעולה לפרדס חנה-כרכור. לא ידוע לנו על מצלמות נוספות לאורך המסלול.
כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד, וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.
היעדים הפופולריים ביותר בגרמניה הם אמנם ברלין ומינכן, אבל יש עוד כמה ערים גדולות ומוכרות בגרמניה כמו פרנקפורט, דורטמונד, דיסלדורף וקלן. מכל אחת מהן, בעזרתה האדיבה של מערכת הרכבות הגרמנית המפנקת, תוכלו להגיע במהירות וביעילות לעיר Aachen, שם נמצאת חנות מוכרת מאוד ואהובה במיוחד על הישראלים – FC Moto.
החנות הענקית של FC Moto
בגרמניה יש תרבות מעניינת של רוכבים שקונים מותגי ציוד רכיבה מקומיים במחירים זולים, ובכלל הגרמנים אוהבים להחזיק אופנועים ישנים שנראים כאילו יצאו מהחנות הרגע (לא מפתיע בהתחשב בזה שהם גרמנים…), כך שלרכב עם חליפות ישנות שנראות חדשות לגמרי, בהחלט מתאים להם. כל זה מתחבר היטב עם תרבות של 'רוכבי שיוט', שהם הרוב המכריע של הרוכבים, בנופים ירוקים מדהימים, ופחות גרזונים על הכביש, שבשביל זה יש להם מסלולים.
ערימות של ציוד רכיבה
אבל אם בא לכם על מותגים בינלאומיים ויש לכם כמה שעות לשרוף, מומלץ להגיע לחנות ענקית עם כל המותגים שאפשר לחשוב עליהם, ובמחירים זולים במיוחד. במקרה שלי, היה לי אופנוע צמוד לשבוע בגרמניה (הונדה VFR750 שנת 93), ולא ראיתי תירוץ יותר מוצלח מלנסוע על אוטובאן ללא הגבלת מהירות על גבי אופנוע שיש בו קצת גז מבציר של פעם, אל עבר חנות ציוד עצומה, ולקנות חליפת רכיבה חדשה.
אינסוף חליפות
בחנות ניתן למצוא כמות אדירה של חליפות רכיבה, מכל החברות, כל הדגמים וגם ממגוון שנים, זה נכון גם לגבי מגפיים, קסדות, ציוד שטח, כפפות וכל ציוד רכיבה אחר. לא רק ציוד לרוכבי ספורט יש בחנות, אלא גם אביזרים משלימים וציוד מיגון לרוכבים רגועים, רוכבי תיור ואנדורו, החל מבנדנות ועד לגרבי רכיבה.
מדפים על מדפים של קסדות
חשוב לציין שאפשר לקבל החזר מס על הציוד בקנייה במקום. זה מצריך למלא טופס שחתום בידי החנות ולהתארגן על כתובת וחשבון בנק גרמני, וזה עובד. האופציה השנייה היא לקנות מישראל דרך האתר של החנות ולקוות שהמכס יעשה עמכם חסד, אבל אז תפספסו את חוויית המדידה וההתאמה, ובעיקר את החוויה העוצמתית של להיות בחנות גדולה בסדר גודל כזה.
וגם ציוד שטח – הכל במחירים נוחים
באשר אליי, יצאתי מהחנות מאושר מכף רגל ועד ראש וביקרתי בחנות שהמיתוס עליה הוא שהיא בכלל מחסן און-ליין שלא מקבל לקוחות, מה שהתברר כלא ממש נכון.
