אלי פנגס (פורסם לראשונה בפול גז ב-2008)
עד לא מזמן, ביס"מ ירושלים היו עוצרים את האופנוע בכל 10,000 קילומטרים, ומצדיעים לו. הומור פנים-יחידתי שכזה. יש בו טעם, אם תשאלו אותי. ה-KLE המסכן שלהם הוא לוחם מן המניין בצוות. עם ההתעללויות שהוא חווה, כל 10,000 קילומטרים הם אכן סוג של נס ראוי להערכה. האגדה מספרת שכלי שחצה את קו 60,000 הקילומטרים, זכה להצדעה כל אלפייה. מה היה קורה ב-100,000? מי יודע, אולי עצירה על הנתיב האמצעי בדרך בגין, פנטומימה של העלאת הדגל לראש התורן, כמה מילות חיזוק מהמפקד, ואיזה אגרוף של חיבה לצלעות הקירור של הרדיאטור.
הסופרמרקט של החיים
ביום שבת האחרון חצה האופנוע שלי את קו ה-100,000 קילומטרים. יומולדת 100. עם השריטה שהשאירו היס"מניקים בראש, אי אפשר היה להתעלם מהמספר הזה על מד הקילומטרים המצטברים. רצה הגורל והשעון עמד להתאפס בדיוק כשהאופנוע הרגיש הכי בבית – בסוואנה. לא, לא האפריקאית, אלא זו שנמצאת בין קריית גת לבית-קמה, בין תחילתו של פברואר לחציו של מרץ. מה שהולך שם בתקופה הזו של השנה זו פשוט חגיגה. הכלניות והמרבדים הירוקים הם חגיגה לעיניים, האחיזה היא חגיגה לצמיגים, מזג האוויר הוא חגיגה למעיל רכיבה, והרדיוסים של הפניות הם חגיגה לדו"ש ענק. לא רבות השבתות בשנה בהן אפשר להגיע למקומות האלה ולקבל את האווירה הזו. עד שתקראו את זה, תישארנה אולי שתיים או שלוש שבתות של השפע הצבעוני הזה בגבול המדבר. לא רחוק היום בו האדום של הכלניות יוחלף בסגול של שדות התורמוסים, ואז הכל יתחיל להתייבש, הנוף יצהיב, האבק ייתמר ואז יחזור לשם המדבר. עד לשנה הבאה.
ימים כאלה, כמו השבת האחרונה וזו שלפניה, הם הדובדבן שעל הקצפת בחיים עם אופנוע כמו האפריקה-טווין. מאתיים פעם כבר שאלו אותי למה אני רוכב על נבלה שכזאת, ומאתיים פעם כשלתי בניסיונות להסביר. אבל בסוואנה הזמנית והמיניאטורית של ארץ ישראל, נמצאה התשובה: רכיבה על דו"ש ענק, זה כמו לעשות קניות.
בכדי להבין את האנלוגיה הביזארית הזו, דמיינו שלושה אופנוענים שנכנסים אל הסופרמרקט הגדול של החיים. האחד רוכב על אופנוע כביש, השני על אופנוע שטח והשלישי על דו"ש ענק. רוכב הכביש הספורטיבי טס במעברים, פונה כמו סכין ומאיץ כמו רקטה, אבל לא רואה בכלל מה יש על המדפים. לעומתו, רוכב השטח נוסע על המדפים ורואה הכל. אבל זה כי הוא נוסע דרך כל המוצרים; גם טובע בבוץ של הסלטים, גם מחליק על הפסטרמה, גם אוכל את כל הבאמפים של אריזות החיסכון של אקטימל וגם צריך לטפס את ההרים של נייר הטואלט. אבל לעומת שני אלה, רוכב הדו"ש הענק עושה קניות; נוסע במעברים בקצב מהיר, הרבה יותר מהיר משל אופנוע שטח, אבל לא מדי. כזה שמאפשר להרים את הראש ולהסתכל על המדפים. מדי פעם, כשהוא רואה משהו שכדאי לקחת, הוא מטפס על המדף ונותן גז. אין לכם מושג כמה אחיזה יש על הגושים הענקיים האלה של גבינה צהובה. בכדי לא לרסק את הביצים, או כשהוא לא מסוגל לעבור בין הקרטונים של החלב, הוא פשוט יורד למעבר, מכניס פצצה של גז דרך כמה פניות, ונכנס לפרפר בתוך הפיצוחים בתפזורת. וככה זה ממשיך.
הסוד של סבא
האופנוע שלי, אם כן, חגג יומולדת 100 בדיוק כשטיילנו בין המוצרים על אחד המדפים. וכמו שכבר נאמר כאן, המוצרים שעל מדף צפון הנגב בסוף החורף, הם דליקטסים אחד אחד. עצרנו בחברותה של טיול זוגות בין האקליפטוסים שמילאו את אחד הבתרונות. מסביב להם שדות חיטה ותורמוסים, ומסביבם שבילים אין קץ. מד הקילומטרים הראה 99,996. ערכת הקפה הייתה כבר פרושה וכל הנוכחים מצאו את מקומם. אבל לא אני. נותרו עוד ארבעה קילומטרים.
לקחתי אותו לסיבוב של אחד על אחד על השבילים שמתפתלים בין האקליפטוסים לחיטה. בקצה הקילומטר ה-99,998 סובבתי אותו על עקביו והתחלנו לחזור. רצינו שהשעון יתאפס בדיוק ליד הוופלים והקפה. את הקילומטר ה-99,999 הוא בילה בגז פתוח לרווחה על שביל צהוב וגלי, שמדי פעם שלח את הקדמי לאוויר בשאגות וי-טווין מאגזוז ה-ARROW החדש והפתוח לרווחה. כוחו של הזקן עדיין במותניו. כשהשעון הראה 99,999.9, עמדנו בין החברים. עוד מאה מטרים קדימה וכל העסק מתאפס. מתחיל מההתחלה. תביא בפְלה.
בעצירה ההיא חשבתי מה עושים ליומולדת מאה. התפאורה בהחלט ראויה; הוא נמצא במרחבים ביום חורף אביבי, הכלניות מנקדות את הירוק בגדודים אדומים של אלפים, כל החברים שלו – בני אנוש ואופנועים – נמצאים כאן. אבל מה עושים. הנוכחים הזדרזו להשיב שליום הולדת מאה בדרך כלל קונים חלקת קבר ומתחילים לחשוב מה לחרוט על המצבה. אבל הבן שרלילה הזה עוד חי ובועט. עם הפלסטיקה המקורית וכידון מקורי על הקפיצים המקוריים ומנוע מקורי. אוכל צמיגים ושורף רפידות כאילו לא עברו תריסר שנים ואין דבר כזה עייפות החומר. מה הסוד שלך, סבא? שאלו אותו שם. "יוגורט ופול-גז", הוא אמר.
אחר כך יצאנו לדרך בידיעה שעוד מאה מטרים בדיוק השעון מתאפס לחלוטין. אין בו גלגלת שסופרת מאות אלפי קילומטרים. ואכן, תוך כמה שניות כל הגלגלות של מד הקילומטרים הראו את האפס שלהן, כולל זו הלבנה בצד שסופרת מאות מטרים. עצרתי את כולם. היה שם רגע מוזר ושקט כזה. הנה, הספרות התחלפו, אז מה עושים?
הצדעתי לו. בטח שהצדעתי לו.
