קטגוריה: מגזין

צילום: אסף רחמים

ווילי. אין רוכב אחד שהפעולה הזו – של הנפת הגלגל הקדמי אל על – לא עושה לו משהו. חלק רואים בזה השתוללות לשמה וחוליגניות. לחלק אחר זה בערך הפעולה הכיפית ביותר שאפשר לעשות עם אופנוע. יש כאלה שרואים בזה שליטה ואמנות, ויש גם כאלה שמסתכלים מהצד וחולמים שגם הם יוכלו לשלוט ככה באופנוע ולרכב עם האף בשמיים. איך שלא תהפכו את זה – קשה להישאר אדיש לווילי'ז ולאמוציות שהפעולה הזו מביאה איתה, ואנחנו לא מכירים הרבה רוכבים שלא ניסו לפחות פעם אחת בחיים שלהם לשלוח את הגלגל הקדמי לטיול בשמיים – גם אם הם לא מודים בכך.

צילום ועריכת וידאו: אסף רחמים

בעולם הגדול סצנת הסטאנט פופולרית מאוד, ורוכבים מקצוענים כמו רוק בגורוס או כריס פייפר מלאים בעבודה (למרות שפייפר פרש לאחרונה). חיפוש קצר ביוטיוב יגלה שגם ברמה החובבנית יש אלפי רוכבים שהקטע שלהם הוא סטאנט ו-ווילי'ז, בעיקר בארה"ב, והרבה מאוד על אופנועי ספורט. ללא ספק יש משהו בפעולה הזו של הנפת הגלגל הקדמי לשמיים שגורם לרוכבים סיפוק. גם בישראל הקטנה יש כמה רוכבים שלקחו את סצנת הסטאנט (פעלולים) בשיא הרצינות ומתאמנים על שליטה בווילי'ז, בסטופי'ז, בהחלקות זנב ובאקרובטיקה של הגוף על האופנוע. על חלק מהם נכתוב בקרוב.

הפעם אנחנו מתמקדים בקבוצה אחרת – לא כזו שלוקחת את הסטאנט למקצוענות, אלא פשוט קבוצת חברים עם אופנועי ספורט שהקטע שלהם הוא ווילי. יש להם אופנועי ספורט חדישים של מיטב התוצרת היפנית ויש להם ציוד רכיבה מקצועי, אבל לא תמצאו אותם משחיזים סליידרים בנס הרים, אלקוש או סדום-ערד. כן תמצאו אותם בכבישים נטושים, כמו הפס של בית אריה. הם מגיעים למקומות המבודדים האלה פעם או פעמיים בשבוע, ובמשך כמה שעות עושים את האהבה הדו-גלגלית שלהם – ווילי.

הם יכולים היו לבחור אופנועים שמתאימים יותר לסטאנט – למשל סטריטפייטרים או אופנועי סופרמוטו, אבל הם בחרו באופנועי ספורט-קצה, פשוט כי זה מה שעושה להם את זה, למרות הבלאי הגבוה וההוצאות המטורפות. "אנחנו נהנים מכל שקל שאנחנו שמים על האופנוע", הם אומרים, ואפשר להבין אותם.

הם כולם בשנות ה-30 של חייהם, כבר לא ילדים, רובם בעלי משפחות עם ילדים. ושלא תחשבו שהם צדיקים גדולים שמתאמנים רק במגרשים סגורים. כשמפלס האדרנלין עולה והתנאים מאפשרים, מתפלק להם איזה ווילי קטן של חצי קילומטר גם על כביש ציבורי, אבל הם מודעים היטב לסכנות ומשתדלים להימנע מכך. את ה-RUSH שלהם הם מקבלים באותו פס נטוש, שם הם יכולים להתאמן בבטחה.

יש להם כללי בטיחות נוקשים. למשל – לא רוכבים אחד מול השני, לא רוכבים כשיש אנשים נוספים על הפס – שאותם הם לא מכירים, לא משתוללים. הכל בשליטה, בקור רוח ובשיקול דעת. הרמה – בהחלט גבוהה.

האופנועים עצמם כמעט סטוק, רחוקים מאוד מאופנועי הסטאנט הייעודיים. לא תמצאו עליהם תוספות כמו ווילי בר, גלגל שיניים אחורי ענק, בלם אחורי על הקליפ-און השמאלי, כידונים שטוחים או מיכלי דלק מעוכים. גם לא כלובי הגנה מנפילות. התחזוקה, כאמור, יקרה. אבל לא אכפת להם. הם הולכים עם התחביב והאהבה שלהם.

כשמתעסקים באקסטרים לפעמים עוברים את הקצה וקורות תאונות. גם להם. כדי למזער נזקים הם רוכבים ממוגנים, בדרך כלל עם חליפות עור מלאות וקסדות איכותיות. אבל זה לא רק המיגון – העיקר זה המצב התודעתי. כדי להתמקצע, להיות טובים יותר וגם למנוע תאונות, הם בשליטה מלאה, 'דופק 60'. אין שם השתוללות אלא קור רוח מוחלט  – תנאי שמאפשר עבודה איכותית וממוקדת, וגם חזרה הביתה בשלום.

"נכון, ווילי זה דבילי", הם אומרים, "אבל זה מגניב פצצות!". "זה מה שאנחנו אוהבים וזה מה שאנחנו עושים. זה לחלוטין בטוח יותר מאשר להתרסק על גדר בטיחות בנס הרים בניסיון להוציא תמונה עם ברך באספלט לפייסבוק, והכי חשוב – זה מה שמעיף אותנו!". האמת? גם אותנו.

תודה לאמיתי הפנר ולשי טל מזרחי על צילומי הרחפנים.

כתב: יונתן ה.

יש אנשים שמתדלקים באלכוהול.
יש כאלו שמתדלקים באמונה עיוורת.
יש כאלו שמתדלקים בשנאה; לא חשוב למי או לֶמַה, כל עוד הוא שונה.
ואני, אני מתדלק במוזיקה.

צובע את הימים שלי בצלילים, משנה את עולמי לפי הטון. אין בהכרח סדר, מה שמתנגן לי בראש. קם בבוקר ומשהו כבר מנגן. לפי זה אני יודע איך ילך היום ואיזה צבע יהיה לו, איך ייראו לי האנשים, ובכלל איך אתנהג. מוזר, אבל ככה זה מאז שאני זוכר את עצמי. מה אפשר לעשות. שם פּליי ויאללה.

שוב אני רוכב. הרוח שנכנסת לי לקסדה חמה, אבל איכשהו מצליחה לקרר אותי קצת. המנוע מטגן אותי מלמטה, אבל אני כבר רגיל. השיר בראש צובע את היום בצבעים איטיים של גראנג', שחורים-לבנים ומעוררי מחשבה. בשנייה אחת של שיר אני עובר חיים שלמים של סולן שהסמים, הדיכאון והמוזיקה השאירו בו את סימניהם. אני רוכב בקצב רגיל, לא מהר מדי אבל גם לא לאט. בכביש תנועה סטנדרטית, ואני עובר נתיבים מדי פעם כדי לא להיתקע מאחורי עוד איזה נהג שזוחל בנתיב השמאלי. בינתיים אני זורם עם שטף המכוניות ושטף החיים. נמצא בין לבין. כבר יצאתי, אבל אני עוד רחוק מלהגיע. כל רגע ורגע משנה את מיקומי, משנה את סדר הדברים רק בכדי לשנותו שוב ברגע הבא וכך הלאה. הכביש מתעקל, מתיישר, מטפס ויורד. רמזורים משנים את צבעם, ציפורים משיקות כנפיהן אל המרום, השמש יוקדת. כל מה שאפשר לשמוע הוא את הרוח בקסדה מלמעלה ואת רעם המנוע מלמטה – אחיד, נמוך, טומן בחובו הבטחה למי שרק יעז.

כשאתה מתדלק במוזיקה, היום שלך יכול להשתנות כהרף עין. משתנה לפי המקצב, לפי הסולן, ואפילו לפי הגרסה. בימים של מוזיקה קלאסית הכל בסטייל. רגע אתה באחוזה ענקית בצפון אוסטריה ורגע אתה בנשף מעונב עם השגריר ואשתו. בימים של שירי שנות ה-90, הכל נראה נוסטלגי, גם הכריך שאתה מכין לעצמך כבר 8 שנים. אותה הגבינה, אותה העטיפה. רק שעכשיו יש לו פתאום טעם שונה. בימים של גרסאות אנפלאגד הכל הולך לאט ומתמהמה. גם באמצע היום הכי חם בשנה אתה עוצר להסתכל על לטאה שעומדת על איזו חומת בטון נמוכה כי בדיוק יש סולו גיטרה נהדר שגורם לך לתהות על משמעות החיים ולהבין אותה באותו הרגע בדיוק.

אני מוסיף להתקדם, ומבלי שארגיש האופנוע לאט לאט מתנתק מהכביש כלפי מעלה. באותה שלווה בה נענו לפנים, כעת אנו מרחיקים יותר ויותר אל שמי הקיץ הצלולים. אני לא מאוד מתרגש מאחר ואני מכיר את התופעה הזו. היא מתרחשת אצלי הרבה לאחרונה ואינה מפתיעה אותי כלל.

אני מסיר את הידיים מהכידון והאופנוע הנאמן שכבר מכיר את הרגליי המגונים לעתים לא זז כהוא-זה מנתיבו. אנחנו ממשיכים לטפס אל השמיים הכחולים, הנפרשים עכשיו יותר ויותר מתחתיי. קצב הטיפוס כבר לא חד כמקודם ואני לא מרגיש שום שינוי בנשימתי או באוויר סביב. למעשה, נדמה שהפסקתי להרגיש כלל ואני פשוט נוכח בתמונה סוריאליסטית זו כחלק מהנוף. כאן עצים, שם שמש, פה כביש, והנה רוכב ואופנועו משייטים להם בשקט כמה מאות רגל מעל כולם. חתימת האמן אינה נראית, ורק משיחת המכחול המטושטשת של הטבע בולטת בקונטרסט חד לקוויו הברורים של האופנוע. כנראה שלמיאזאקי יש יותר השפעה עליי ממה שחשבתי. עוד שתי מחשבות קדימה ואנחנו מעל הים. בכל הזמן הזה, אין לי אפילו צל של מושג לאן מועדות פניי. גם כשעוד הייתי על הכביש לא ממש ידעתי. זה לא משנה בלאו הכי כי כשמגיעים, יודעים. מבלי שאני שם את ליבי לכך, אנחנו מעל הים.

כבר קרה לי שנתקע לי בראש שיר מרגיז או מעצבן ואז זה ממש סיוט. אתה רק מנסה למצוא שיר אחר שיחליף את העקשן שמנגן לך בראש ומסרב לעזוב. עסק לא פשוט. לרוב יש לנגן בכוח שיר אחר עד שההוא החצוף יבין את הרמז ויסתלק, מותיר אותך בשעות שלאחר מכן עם שברי צלילים שמאיימים לקום ולהתאחד לאותו השיר שניסית להיפטר ממנו אך לפני זמן לא רב, כמו רובוט מרושע אשר מנסה לאחד את חלקיו מחדש בכדי לנקום את מותו.

הים כחול ורחב כהרגלו ודומה למראה שבה השתקפותי נראית קלושה בלבד, כאילו מלווה אותי מישהו מצידם השני של פני המים. אני מנסה לראות האם למלווה האלמוני יש גם פנים או רק צללית, אבל זה עושה לי קצת סחרחורת אז אני מחזיר את המבט לפנים. החלק הכי טוב בים הוא השקט. כמו מתחת למים, גם מעליהם יש מין שקט מרגיע שכזה. מונוטוניות של גלים, צדפים נעים קדימה ואחורה בזרם, סלע קטן עומד אמיץ מול עדינותו העוצמתית של הים. פחות או יותר כשכבר אין יותר יבשה מסביב, אני שם לב לשקט הזה. המנוע עובד – אני מרגיש את הוויברציות ורואה את הסל"ד נשאר כשהיה, אבל אין שום קול. גם הרוח, שעדיין מנשבת מהעולם אל תוך הקסדה ושוב החוצה והרחק ממני, ממשיכה לנשב, אולם הפעם עושה זאת בשתיקה מעוררת השתאות. אפילו חום המנוע כבר איננו ואני מרגיש מוזר, אבל בבית. כאילו כבר חוויתי את זה אלף פעמים בעבר. אוויר קריר נושב על פני עכשיו, ריח טרי של טבע, של מרחבים, של הזדמנויות. זיכרונות של דברים שעוד לא עשיתי מציפים אותי ונוטעים בי תקווה לעתיד טוב יותר, שקט יותר, ברור יותר.

ההודים מאמינים שהעולם בנוי מצלילים. היקום, כדור הארץ, בני האדם, חיות, צמחים, אבנים – הכל מצלולי ובנוי מהברות ותווים שאם איזונם יופר הכל יקרוס אל תוך עצמו ויחדול, על מנת להתקיים שנית ומלכתחילה, וכך במעגל אינסופי של מוות ולידה עד האינסוף. הרישים היו הראשונים שקלטו את אותות היקום והעבירו אותם הלאה אל האדם. ההברה 'אום' היא ההברה הראשונה אשר עליה מושתת הכל. בלא ה'אום', לא היה כלום ולא יהיה כלום, בדיוק כמו חוסר-ההברה שבאה בסופה. על מנת לשמור על שלמות העולם, ממלמלים הם – ההודים – מנטרות, תפילות וברכות לאלים השונים, ובלבד שהסדר הקוסמי יישמר. אם חושבים על זה רגע לעומק, בעולם שבו חומר הוא חלקיקים וגלים ושום דבר אינו כפי שהוא נראה, פתאום זה לא נשמע כל כך מוזר.

קשה להצביע על הרגע המדויק שבו נגמר הים והתחילה האדמה. איפשהו בין מצמוץ לבין חלקיק השנייה של הפריטה על המיתר. רגע אחד היה רק ים ורגע לאחר מכן אנחנו כבר בטיסה נמוכה בעמק מוריק. פרות מלחכות עשב בנחת ואינן מתעניינות בנו, רומזות לנו כי אנו עבורם עוד מופע קיומי אליו הן כבר רגילות, רגילות עד כדי כך שאין אפילו צורך להרים את הראש מהעשב הטרי שלפי ריחו וצבעו ניכר כי אך לא מזמן קיבל את מנת הגשם הרגילה שלו. העמק נפתח ימינה לעמק דומה כאשר במרכזו נחל ובו זורמים מים כחולים וצלולים להפתיע. ניתן לשמוע אותם זורמים בשקט. קולות זרימתם הקטנה מפתיעים אותי אחרי השקט של הים, אבל כל זה נראה לי נכון כל כך שאני לא מפקפק אפילו לרגע. עוד כמה שניות של טיסה בגובה נמוך על תוואי העמק, וההרים נפתחים לשדה רחב התחום מארבעת צדדיו ביער צפוף של עצים דקי גזע. למרות שאני מאוד רוצה, אני לא מסוגל לגרום לאופנוע לעצור. ידיי שבו זה מכבר אל הכידון עוד כשנגמר הים, אולם הן אינן מגיבות לפקודותיי ונראה כי שייכות הן יותר לאופנוע מאשר לי. אנחנו טסים מעל היער, בגובה הצמרות. לפנינו כבר ניתן לראות את סגירתם של ההרים, את היער המטפס במעלה מורדותיהם, הולך ונהיה דליל יותר ויותר ככל שמתקרב אל פסגתם הארוכה והחלקה, פסגה שנראית יותר כמו קימור-גוף של בת זוג אהובה מאשר סוף של הר.

כשהשירים מתנגנים כל הזמן בראש, לא צריך עוד צלילים. פתאום אתה לא מדליק את הרדיו באוטו, גם בנסיעות ארוכות. אתה רק שם את אותו הדיסק המוכר, כאילו כדי לספק לך את המשענת שאתה צריך בעולם המשתנה ללא סוף. הנה, כאן מגיעה העלייה המוכרת בטון, ועכשיו הסולן קצת מחליק בקולו והקהל מוחא כפיים, מאושר מכך שגם אדם מוכשר כמוהו מסוגל לטעות. מה כבר אפשר לחדש? הכל אותו הדבר, אותם התווים, אותן ההפסקות, אותם קטעי הסולו. ופתאום אתה שומע משהו שלא שמעת קודם. כלומר, שמעת, אבל לא בצורה הזו. שוב המציאות נצבעת, שוב רגעים בודדים הופכים עורם, שוב עולם משתנה לנגד עיניך. והנה השיר שוב מוכר עכשיו ושוב אינו מפתיע.

אנחנו עולים אל מעבר לקימור פסגתו של ההר. השמש מסנוורת אותי לרגע בעיניי והרוח שמנשבת על פניי מהמהמת לה מנגינה נמוכה שאני לא מצליח לזהות. נהמת הרוח מתגברת ואני שם לב שהאופנוע מתחיל לטפס שוב לגובה, כאילו היה הוא חץ הנורה מקשת, חד, מדויק, חותך את האוויר בשקט ובמיומנות. ככל שאנחנו עולים הנהמה מתגברת ומשתנה חליפות – עכשיו היא נמוכה ומרעידה בעדינות את הבטן ומיד עולה חזרה רק בכדי לרדת שוב אל אותה נעימות נמוכה. לראשונה לאורך הטיסה, האופנוע ואני מיטלטלים. נעים לצדדים בכוח לא מוסבר, כאילו יד נעלמה אוחזת בנו ומנסה להסיטנו ממסלול טיסתנו. אני אוחז בברכיי את המיכל ומנסה לזהות את השיר אותו רומזת לי הרוח.

צלילים הם דבר מוזר. מספיק שינוי קטן ביותר בכדי להפוך שיר על פיו. מספיקה לחישה שקטה בכדי לעורר בנו זיכרונות, ריחות וטעמים שייתכן ולא חווינו שנים רבות. מספיק תו אחד, אשר לו משמעות, בכדי לזרוק אותנו אל העבר, לנטוע בנו את העתיד, להעביר את מבטנו אל תוך תוכנו ולצלצל בפעמוני ההווה המתנפץ אל דלתנו כיצירת זכוכית עדינה אשר ברגע מצלולי יחיד ומובהק משנה את צורתה מיחיד לרבים, הופכת ממקשה אחת לאלפי רסיסים, מתפשטת לאלפי מהוויות, רבות כמו קרני השמש הנשברות בהן באור עדין ומרגיע של אחר צהריים סתווי.

בטלטול האופנוע השלישי, הכל קורס. ברגע אחד, שלא ניתן לדעת מתי התחיל או ייגמר, אור מאיר על גופי. האופנוע אינו נראה עוד. מסך לבן עם מנורה במרכזו מופיע מול עיניי. נהמת הרוח נשמעת היטב, עולה ויורדת, אולם אותה הרוח עצמה אינה מנשבת יותר על פניי. היד הנעלמה אשר טילטלה אותי בטיסתי עם האופנוע הופכת מוחשית, וטילטולה – פראי. אני מזנק בבת אחת מהמיטה, אוחז בידה של חברתי אשר עד לפני רגע ישנה לידי את שנת הלילה וכעת מנערת את כתפי בניסיון נואש להעירני, ושנינו תופסים מחסה בשיפולי המיטה. בחוץ האזעקה נשמעת, הולמת בנו, מאיצה בנו, מציפה בנו את תמונות מהדורות החדשות מהחודשיים האחרונים. אנחנו מגנים על ראשינו עם הידיים, כמו שהסבירו בפיקוד, העורף ומחכים לפיצוץ. האזעקה נוהמת את נהמתה האחרונה והנמוכה, ושקט מבשר רעות משתרר. שני פיצוצים נשמעים היטב ומרעידים את החלונות. בטח יירוטים. נשמע קרוב. קרוב מאוד. קרוב מדי. אנחנו מסתכלים האחד על השנייה ומשחררים אנחה משותפת, מתיישבים על המיטה ומסתכלים האחד על השנייה, מהרהרים בשבריריותו של הקיום. כאן שנינו חיים ובמקום אחר שניים אחרים מתים. העולם סביבנו משתנה.

בוקר.

רכב וכתב: ניר בר; צילום: עמרי זומר

רעש הדחיסה של המנוע תחת הבלימה מסמן את התזמון להורדה של שני הילוכים, הגלגל הקדמי מכוון לישורת כשהאחורי פוסע ומתייצב מאחוריו. הרגליים לוחצות על הרגליות דרך התאוצה ימינה שהופכת מיד לצלילה שמאלה ולמטה, עכשיו ליטוף עדין של הבלמים שהופך לחזק כשהאופנוע מזדקף ונחלש ונעלם בדרך חזרה אל הרגליות, ואז שקט.

איך בכלל אפשר להסביר רכיבה חזקה על מסלול? סוג של טריפ. מהקפה להקפה פעולות מודעות הופכות לזיכרון שריר ומפנות מקום למחשבה צלולה שחותכת דרך כל האטרף שנראה מהצד. כל הפעולות המקדימות מתנקזות לרגע אחד קריטי. גז שנפתח מוקדם מדי או חזק מדי יכוון את האופנוע החוצה, מאוחר מדי וזה סתם לאט. אבל כשהכל מתחבר לדרייב מושלם – זה ממכר.

ואז זה נגמר, אין יותר נחשונים, אין כוכב יאיר.

ישראל קטנה, והמסלולים (שהיו) בה קטנים. למכורים לעניין שתי אפשרויות – לטוס לרכב על מסלולים בחו"ל או להתקין סט גלגלי "17 על אופנוע שטח ולתת גז במגרשים המקומיים. יש איזה קסם בין הגמישות של המכונה לאחיזה של צמיגי הכביש, בשילוב יחד עם משקל נמוך ותנוחת הרכיבה שמעודדת החלקות בכניסה וביציאה מפניות, שיש לו את הפוטנציאל להפוך כל מגרש חניה לאדולן זול עם קצת יצירתיות וכמה צמיגים ישנים. תרכב – תבין. אבל אין באמת תחליף לאספלט עם שוליים שצבועים באדום לבן ואנשים רעבים לגז. אז מה הפלא שעמותת הסופרמוטו עלתה לבית שאן בהזדמנות הראשונה שהגיעה השמועה על מסלול הקארטינג החדש שנסלל. אנחנו, חזירי גז שכמונו, כמובן שעטנו על ההזדמנות.

אזור התעשייה בית שאן, שישי בבוקר, וסככות בכל הצבעים עושות פיטס לתפארת. אופנועים יורדים מהנגררים ועולים על ג'ק מרוצים, בדרך לליטוף אחרון לפני שיום המסלול מתחיל. אופנועים בסיסיים ופשוטים לצד מכונות מלחמה מושחזות. רוכבים מנוסים ומתחרים פעילים לצד רוכבים חדשים לעולם הסופרמוטו. ערימה של חולמים, חולי גז. קצת הכנות, קצת לנקות חול מהמסלול, תדריך בטיחות, ואז הקפה רגלית על המסלול שנגמרת מהר מדי. המסלול בבית שאן קטן וצפוף, גם בסטנדרט הישראלי. עם רוחב של 7 מטר ובלי ישורת ראויה לפול גז קשה לראות אופנוע אחר מלבד סופרמוטו שיכול להתמודד עם התוואי, ועוד ליהנות. זה לא עוצר אף אחד. הרוכבים נחלקים לקבוצות לפי קצב, ויאללה גז.

להשכיב את האופנוע ימינה ולהרים אותו חזרה ארבעה אפקסים מאוחר יותר. שם המשחק בבית שאן הוא מהירות כניסה וניהול קו וקצב על הצד. רק ככה אפשר לפתור את המסלול. לצורך המשימה קיבלנו אחד מצמד הונדה CRF250 רד-מוטו אדומים צהובים (X ו-R) מוסבים לסופרמוטו (גם ברישיון רכב), מסמנים את הדרך לקראת בואו ארצה של אופנוע סופרמוטו ייעודי מבית הסדנה. וגם עשרה רוכבים מחרחרי גז שמתעקשים לשכנע שאפשר גם מהר יותר, שאפשר גם נמוך יותר. אופנוע מוטוקרוס קל משקל על צמיגי סליקס – קשה היה לחשוב על כלי טוב יותר למשימה, קשה היה לחשוב על שותפים טובים יותר. ארבע שעות של רכיבה עוברות להן מהר מדי והתיאבון רק נפתח, אבל הגוף אומר את שלו ומזכיר שצריך גם כושר.

אני את המנה שלי קיבלתי, ועוד על סופרמוטו. תענוג!

כתב: אלי פנגס

זה סיפור על עלייה. עלייה מחורבנת. אני מרשה לעצמי להתלכלך עליה כאן כי היא בכלל ירדנית ובטח לא קוראת עברית. בכלל, כנראה שתהיינה כאן הפעם לא מעט קללות ומילים שהנייר אינו יכול לסבול, אבל הנה, אני מתנצל מראש, וחוצמיזה אני בכלל לא כותב כאן על נייר. יש? תודה, הלאה.

אז בקיצור, עלייה מסריחה. מסריחה מזיעה, מסריחה מדלק, מסריחה מגומי וקלאצ'ים שרופים. היא מטפסת מאזור ואדי רם, שגם הוא בירדן ועליו אין לי שום דבר רע להגיד אז מצדי שמישהו מכם יתרגם לו. תגידו לו שאמרתי שהוא מה-זה יפה. והעלייה המזורגגת הזו מטפסת ממנו ועולה בערך עד שיא הגובה של רמת המדבר הירדנית. 1,600 מטרים מעל גובה פני הים.

מניאקית!

את העלייה הזו פרץ, לפחות כך הוא טוען, איש יקר בשם עופר אוגש. זה סיפור ארוך כזה עם טיול ג'יפים ויום שהתחיל יפה והסתיים בחילוצים עד 02:00 בלילה. כן, כבר מהיום הראשון שלה היא הייתה מניאקית, העלייה הזו.

היא מחולקת לשלושה חלקים. הראשון מגעיל אבל סביר. הוא מתחיל בערוץ חולי שלא מאפשר תנופה, וצובר חמישה מטרים תוך פחות מעשרים מטרים, שבהם הוא מספיק גם לעשות כמעט פניית פרסה תוך כדי. המצע הוא חול רך שבתוכו יש אבנים גדולות ומשוחררות. שני המרכיבים האלה, אחרי יותר מעשרים אופנועים ושני טרקטורונים שטחנו אותם, שוחים בתוך נחל של פודרה. משם העסק מתמתן קצת, אבל אז עולה במעין דוך מתון של דרדרת מעצבנת ובלתי יציבה בעליל. הגועל נפש הזה ממשיך עד סוף העלייה כולה, רק שהזווית מקצינה מדי פעם ויש כמה מדרגות בדרך, כדי שיהיה שמח.

אני נזהר ומעריך עכשיו שאם הייתי מגיע אל המקום הזה בתחילת היום, רענן שמח וטוב לב, אז כנראה שהייתי מתקל אותה ברצף. קצת נלחם ומזיע בדרך – אין ספק, אבל מגיע למעלה עם אוויר בריאות ומזהם אותו עם סיגריה מול הנוף. אבל לא. הגעתי לשם אחרי שעתיים של רכיבה בחום של מדבר ואחרי כמה חילוצים של רוכבים אחרים.

ככה יצא שהתחלתי אותה מזיע וכבר באמצע הקטע הראשון נאלצתי לעצור כדי לעזור למישהו. לא נורא. זינוק מחורבש וקופצני מהמקום ואני מתקדם בהילוך שני. כמה מטרים לאחר מכן חסמו את השביל שני מחלצים נוספים. צעקתי להם שיפנו לי, האחד הספיק לזוז, השני רק כמעט, סטיתי הצידה, ניסיתי לחזור, איזו אבן הקפיצה אותי מהתוואי וירדתי ממנו אל תוך ערימת בולדרים. האופנוע התחיל לקפץ כמו סוס פרא שמישהו הידק לו חבל על הביצים ואיכשהו הצלחתי לעצור אותו על הגלגלים, מתנשף כמו חמור. בת זונה.

החלק השני של העלייה הוא טיפוס ארוך וישר, שאין בו רגע מנוחה, ואז מגיעה פנייה של תשעים מעלות שמאלה, בדיוק ברגע שאתה מרגיש שעכשיו זה זמן מעולה לנוח. התחלתי את החלק הזה מתוך אשמה, כי גידי פרדר עמד בפנייה ההיא כבר חצי שעה ועזר לכל העולם ואחותו בזמן שאני חייכתי למטה ומצצתי את הקאמל-בק. ברגע שהגעתי אליו עם פנים אדומות וקוצר נשימה, האופנוע התעוות תחתיי, קשקש בזנבו על האבנים, הכידון ברח לי מהידיים ונטשתי את המסכן לאנחות.

באותו הרגע התעצבנתי. הרמתי את האופנוע, כיווני אותו אל גידי, שחררתי אותו להתחיל לנסוע על האבנים, ושנייה לפני שהגעתי אל המקום בו תכננתי להוריד רגל ולעצור חוויתי דה-ז'ה-וו מושלם והעסק הסתכם בשידור חוזר של הנפילה הקודמת. עכשיו כבר רתחתי. לא, באמת. היה לי ממש ממש חם. עוד כמה שלוקים מהקאמל-בק ואז הכאב הזה בשרירי הוושט של ניסיון למצוץ ואקום. נגמרו המים. אין ברירה, חייבים להמשיך עד סוף הקטע כדי לשתות. כמה נשימות, כמה פרפורים, מלחמת קיום על האופנוע במשך חצי דקה, עוד פנייה של תשעים מעלות, הפעם ימינה, ובום. אני מתרסק שלושה מטרים מהסוף ומול כולם. זה כבר היה עלבון צורב. כוס אמא שלה.

פלגמטים באפריקה

בכדי להבין איך אדם בוגר נעלב מעלייה, צריך להבין איך התחלתי לרכב בשטח. זה היה בבוקר לח אחד. סתם נו, גם אני, כמו כולם, התחלתי כמו ילד דביל וחסר פחד על אופנועים של אנשים מסכנים אחרים. אבל זה לא נחשב לרכיבה. לרכב באמת, התחלתי ולמדתי באנגולה. על קוואסאקי KLE.

לשם הגעתי כי כמה מדריכים מ'אופנוען מאומן' יצאו לאפריקה לאמן יחידה של המשטרה האנגולנית. על הדרך, בסוף היום, היינו רוכבים בשטח. שם למדתי להחליק אופנוע בכניסה לפנייה ולפרפר אותו החוצה ביציאה. למדתי מה זו עבודת פלג גוף עליון, פיתחתי את הגמישות הנדרשת, ובסופה של תקופה הצלחתי להביא את ה-KLE התשוש למצבים שלא הרבה KLE-ים פוגשים.

כשאתה לומד רכיבת שטח על כלי כבד ופלגמט כמו KLE, אתה שוקד ומתמחה בניהול אחיזה ויציבות. מגבלות הכלי קרובות מאוד לקצב אותו אתה מצליח לפתח תוך זמן קצר של אימונים, ובכדי להמשיך להתקדם במהירות טובה יש צורך להנדס את האופנוע תוך מחשבה ויישום מוקפד של הטכניקה. על בהמה כזאת גדולה עם צמיגי דו"ש, אף אחד לא יכול לחפות על טעויות הרכיבה שלך. אז אתה לומד לא לטעות. או לטעות כמה שפחות.

כלי השטח הבא שלי היה ק.ט.מ LC4 סופרמוטו על צמיגי כביש חצי-סליק, כמו שאומרים במתחם שוקן. גם כאן זה אותו הסיפור – אין אחיזה, צריך לייצר אותה לבד עם כל הכלים העומדים לרשותך. לאחר מכן רכבתי בשטח על אפריקה טווין. שזה בערך המשקל של הק.ט.מ וה-KLE ביחד. עליו באמת אסור לטעות, כי אם רפרוף כנפיים של פרפר בסין יכול לגרום לרעידת אדמה בצד השני של העולם, אז תארו לעצמכם מה יכול לגרום אפריקה טווין כשהוא קורס אל האדמה. בטח איזו סופר-נובה בקצה הגלקסיה. בשנים האחרונות אני על ק.ט.מ אדוונצ'ר 990 קרבי ואתלט. וגדול.

אחרי חינוך שטח ביזארי שכזה, כשיוצא לי לעלות על אופנוע שטח ראוי לשמו – אחד כזה במשקל קל ועם צמיגי קוביות – פתאום הכל נראה לי קל הרבה יותר לביצוע. כל האמצעים המוקפדים שמאפשרים לי לנוע כמעט בלי מאמץ בקצב מכובד בשטח על בהמות כבדות, מתורגמים מיד למהירות וביצועים עדיפים בהרבה על כלי שטח נורמלי. וככה יוצא שאני כמעט ולא נופל (טפו, חמסה), ורכיבת השטח שלי נטולת דרמות ומאמץ. כל זה היה נכון עד הכלבה המשופעת והבוגדנית של הממלכה הירדנית.

אטרף זו לא מילה גסה

אז אם אתם מחוברים קצת לנפש האדם (בטח אם הוא בן זכר מוצף טסטוסטרון), אתם יכולים להבין איך מישהו שמדלג בכיף קליל בשטח בקצב של רוב הרוכבים שפגש, יכול להיעלב כשפתאום איזו עלייה מזורגגת משפילה אותו לעיני הבוס שלו בהדרכות הרכיבה ולעיני כל אלה שהיו עדים להתרסקות ההיא.

אז נעלבתי, גבר פרמיטיבי שכמוני. נעלבתי והייתי צמא אחושקשוקה בקצה הקטע השני של העלייה הארורה ההיא. אבל המים לא חיכו לי שם. היו שם רק אנשים עם קאמל-בקים כמעט ריקים. המים היו במכוניות שיכולתי לראות עומדות בגאון, מנצנצות בשמש החורכת, בקצה החלק השלישי והאחרון של הטיפוס.

זה היה החלק הכי תלול והכי מסולע בעלייה. קשת שמאלית ארוכה עם קינק קטן ימינה בשיפוע צד ושלוש מדרגות נמוכות אבל חדות רגע לפני הסוף. הכל על דרדרת של אבנים בגודל מלונים, אבל כאלה עם פינות חדות. מלונים מהמאדים. עכשיו, אני – לא זוכר אם כבר אמרתי – הייתי עצבני וצמא. אז נכנסתי בה. נכנסתי ברב-רבאק של אמא שלה, ראש בראש. כוחות אחרונים, הילוך ראשון, גז חזק, בלי טכניקה ובלי נעליים. כל הסגנון שחשבתי שיש לי ברכיבה עף לעזאזל. פשוט החזקתי חזק והתנפנפתי על האופנוע. הוא השתולל כמו תיש מיוחם על קוקאין כשהתנגש במדרגות, אבל לא עזבתי. אני למעלה אגיע במכה אחת ויתהפך העולם. והגעתי.

הגעתי למעלה, שתיתי כמו גמל והפנמתי שני דברים: הראשון הוא שצריך כאלה אתגרים מדי פעם. צריך לסבול ולאכול חרא בכדי להצליח במשהו שלא בא בקלות ולהתענג על תחושת הכיבוש. זה טוב מדי פעם לנפש ואל תתנו לאף אחד לזיין לכם את השכל על מאצ'ו.

הדבר השני שהפנמתי, הוא שאני צריך להקשיח את האופי, לעבוד על כושר וכוח, ולהתחיל להכניס מדי פעם עצבים לכל העסק. כי כל הקטע הזה עם רכיבת שטח חלקה ונטולת מאמץ הפך אותי לקוקסינלית מפונקת.

אגב, רק לשם השוואה, ככה נראה יוני לוי, אלוף ישראל באנדורו איזה 8 פעמים, באותה העלייה בדיוק:

כתב וצילם: מיהיי ברבו

בסיפור של מיהיי (מבטאים מי-היי) נתקלתי במקרה איפשהו במרשתת. צלם שהרביץ את הטיול של החיים עם אשתו ובנו בן ה-4 על אופנוע. התמונות שלו היו מהפנטות ביופיין, וקראתי לחברה שלי שתבוא לראות. שנינו התמוססנו לתוכן והפלגנו בדמיוננו למקומות מרוחקים, מחשבות על טיולים ונופים פראיים. וכמה כיף יכול להיות לעשות את זה ביחד.

לא יודע מה גרם לי לנסות לאתר אותו וגם לא היה ברור לי מה אעשה אם וכשאמצא. פייסבוק והשם הייחודי שלו הפכו את משימת החיפוש לתהליך של שלוש דקות. כשמצאתי פשוט יריתי שאלה, וככה התפתחה לה שיחה שבשלב מסוים עברה למייל. אנחנו חיים בזמנים מדהימים.

ניתן את הבמה למיהיי.

הסיפור של מיהיי ברבו

קוראים לי מיהיי ברבו. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר. בכל אופן, אני בן 36, צלם במקצועי, מבוקרשט, רומניה. אני אוהב לומר שאני צלם עיתונות למרות שיש לי די מעט עבודות עיתונאיות לאחרונה. בכל מקרה, צילום עיתונות זו אהבת האמת שלי. אני עושה זאת כבר 12 שנים עבור מספר עיתונים וסוכנויות בינלאומיות שונות. אני אביו הגאה של ולדימיר, הרפתקן בן 5, ומאוהב באואנה, אמא של ולדימיר, זוגתי היפהפייה.

אני רוכב על אופנועים מאז 2004. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי ואני לא יכול לראות את חיי בלעדי האופנוענות. את הטיול הגדול הראשון שלי עשיתי ב-2009, כשרכבתי על ב.מ.וו  F650GS דקאר למונגוליה וחזרה לבד. כתבתי על הטיול הזה ספר שנקרא “Vand Kilometri” (מוכרים קילומטרים). אואנה לא רוכבת, אפילו לא על אופניים, אבל היא המורכבת המושלמת והיא מאוד אוהבת לרכב איתי.

הסיפור מאחורי 'התור האירופי' פשוט – אף פעם לא ממש התכוונו לעשות אותו. קנינו את ה-Ural Ranger מודל 2014 שלנו במחשבה אחת – להתרחק מהבית לכמה זמן שיתאפשר. התכוונתי לעשות 'טיול חימום', כדי לראות איך ארבעתנו (אואנה, ולדימיר, אני וה-Ural) נסתדר, אם אנחנו אוהבים את הרעיון, אם האופנוע נוסע בסדר ואם אנחנו אוהבים אותו – אולי בכלל לקנות אותו הייתה טעות?

עזבנו בלי לדעת את הכיוון וללא תכנית, כאמור, העיקר כמה שיותר זמן מחוץ לבית. ובכן, בשלב הזה אני כבר יכול לומר שזה היה הכל  למעט 'טיול חימום'.

במספרים זה יוצא 28 אלף קילומטרים, 41 מדינות, 4 חודשים. טוב, אלו רק חלק מהסטטיסטיקות, אולי נפרסם עוד בעתיד. אואנה מילאה מחברת שלמה בהן לאורך הטיול.

אין לי יומרות לחשוב שמה שיש לי לומר יהיה איזה משהו בלתי נשכח, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להשאיר איזה משהו פה ושם. הייתי רוצה לענות על שאלה ששאלו אותנו ובטח עוד ישאלו – למה? ובכן, לא בגלל שאנחנו יכולים, אלא מוזר ככל שזה ישמע – כי זה הדבר הנורמלי לעשות. או אם יהיה לכם יותר קל לעכל את זה – כי זה אמור להיות הדבר הנורמלי לעשות. כלומר, נראה לי שזה אמור להיות נורמלי.

פעם אמרתי שרומניה זו מדינה בעייתית בכל מה שנוגע לטיולים, למרות שלא בטוח שבעייתית במובן הברור שלה. גדלנו תחת משטר שלימד אותנו שלצאת מהמדינה זה פשוט לא משהו שיכול לקרות, ולקחנו את זה לליבנו. למדנו את זה כל כך טוב, שהעברנו את זה הלאה לילדים שלנו מבלי בכלל לשים לב. אנחנו לאט לאט מתחילים להציץ החוצה – איזה סקי באוסטריה, אולי קצת בטן-גב באיזה חוף ביוון, אבל אלו לא הטיולים שאני מדבר עליהם, כי זה, אם תסלחו לי, חופשה. לא טיול.

כשאני אומר טיול אני מדבר על סוג של חוויה שאף סוכנות תיירות לא יכולה להציע. אני מדבר על ריחות וטעמים של אוכל שבושל במרפסת של אוהל, על לילות שעוברים תחת הכוכבים, על נופים שונים בכל יום, ועל האיש הזר הזה שאתה דופק לו על הדלת רק כדי לשאול אם זה בסדר שתעביר קצת זמן אצלו במרפסת והוא מסכים.

אני רוצה שולדימיר ירצה לראות את העולם. אני גם רוצה שיראה אותו כמו שהוא ולא כמו שאיזה מדריך תיירים מצייר לו אותו. אני רוצה שיהיה סקרן. תראו, אף אחד לא יודע אם כשהוא יגדל זה יהיה כמו שאני תכננתי שיהיה כשיהיה גדול, ואני אפילו לא יודע אם הוא בכלל יזכור משהו מהחופשה המשפחתית הזו בעוד 14 שנים, אבל אני כן רוצה לדעת שהנחתי את אבן הפינה הזו, יסוד מסוים לאישיות שלו. זו בעצם הייתה המשאלה היחידה של ההורים שלו לפני שיצאנו לכבוש את אירופה.

כשהיינו באתרי קמפינג שונים מצאתי עצמי יושב ומתבונן בולדימיר משחק כל כך יפה עם ילדים אחרים ממדינות אחרות. זה פשוט ריתק אותי איך הזאטוטים הקטנים הללו יכולים להסתדר כל כך יפה מבלי אפילו לחלוק את אותה שפה. איך הם יכולים לשחק במשך שעות, לקשקש ולהיות שמחים, כשאני לא מסוגל אפילו להבין את ההוראות הפשוטות מהבנאדם שהרגע עצרתי לשאול. ברגעים כאלו אמרתי לעצמי שכן, אנחנו עושים את הדבר הנכון, שאבן הפינה הזו, הלבנה הזו, נמצאת שם, מוכנה לתמוך ביסודות של… של בן אדם טוב.

אתם מבינים, כל הסיפור מתמצה בסוף ל'חופשת הקיץ של ולדימיר', לא שום דבר מעבר. לאלה מכם שמחכים לספר, אנחנו מודים ובחיבה אומרים – אל. זו בסך הכל הייתה חופשה משפחתית, שלנו, שחלקנו עד כמה שיכולנו, עם השמחות שבה, החוויות והסלפי'ז. הצד השלילי, אם בכלל יש כזה, זה שראינו כל כך מעט. היו כל כך הרבה מקומות וקרו כל כך הרבה דברים והיה כל כך מעט זמן שזה יהיה ממש מטופש לומר שראינו את כל אירופה.

מה שהוביל להחלטה לצאת לחופשה הארוכה הזו הייתה שאלה שניסיתי לענות עליה עוד מ-2009 כשחזרתי ממונגוליה. אנשים שחלמו לעשות את אותו טיול חזרו ושאלו את אותן שלוש שאלות. הראשונה הייתה "מאיפה היה לך הכסף?". התשובה הייתה פשוטה – זה לא היה חסכונות מעבודה כמו שמרבית האנשים יחשבו, אלא מהלוואה שנלקחה מהבנק. האמת היא שזו הייתה הלוואה שאמא שלי לקחה כי אני בכלל לא הייתי מועסק.

השאלה השנייה הייתה "מאיפה היה לך הזמן?". נו, פה כבר התשובה עוד יותר פשוטה. פוטרתי מהעבודה, כך שהיה לי את כל הזמן שבעולם. בכנות עכשיו, מה מונע מכם עכשיו להיות מפוטרים?

השאלה השלישית הייתה תמיד זו שהדליקה אותי. אולי כי היא הייתה יותר הצהרה משאלה, משיכה שמאלה בהגה של החופש, דוושת בלם תקועה בדרך להגשמה עצמית. היא הלכה ככה: "זה אולי עבד בשבילך, אבל לי יש ילד". זהו. נקודה. סוף פסוק. לא היה לי ילד בזמנו, אז באמת הייתי חופשי לקחת כמה הלוואות שרציתי ולחתום על מסמכי פיטורין רבים ככל שהתחשק לי. התמזל מזלי.

ההצהרה הזו קרעה אותי. המשמעות שלה אומרת שאם אני רוצה ילדים, משפחה, אז בעצם זה הסוף? שאמות קבור בתוך ה'הכל כלול' למשך שלושה שבועות בשנה, עד שהילד יהיה בן 18? אז זהו, שלא. היום אני יודע שהשואלים / מצהירים הם אלו שטעו. היום אני יודע מספיק כדי לומר לכם שלהפוך את ילדכם לגורם של האימפוטנציה שלכם זה פשוט לא נכון. זה מכוער, לא נורמלי ולא בריא. אם אותם אלה ששאלו אותי קוראים את זה במקרה, אז זו תשובתי הכנה אליכם. כנראה לא מה שציפיתם, אבל המפה שאואנה, ולדימיר ואני ציירנו בארבעת החודשים המופלאים שעברנו לא מאפשרת בכלל קיום של תשובה אחרת, לא משנה כמה אני מנסה להיות קל עליכם. תאמינו לנו, זה אפשרי.

הייתי רוצה שאופנועים יהיו חלק מהחיים של ולדימיר. אני רוצה שיאמר, כמוני, שאופנועים זה הדבר הכי טוב שאי-פעם קרה לו. הייתי רוצה שיהנה מהם מוקדם יותר ממני, וגם הייתי רוצה שיהיה לו ראש על הכתפיים כשהתחת שלו על האוכף. אני לא מאמין בתאונות אופנועים, אלא פשוט בתאונות. יש אימרה שאני אוהב שאומרת שבפעם הראשונה שאתה עולה על אופנוע יש לך שק מלא במזל ושק ריק מניסיון. הרעיון הוא למלא את השק של הניסיון לפני שאתה מרוקן את השק של המזל. החדשות הרעות הן שהשק של הניסיון אף פעם לא נמלא עד תומו. חדשות רעות נוספות הן שמזל זה לא משהו שאדם יוצר לעצמו. יחד עם זאת, זו הסיבה היחידה שבגללה מסע הופך למוצלח. זו דעתי בכל אופן. וזו גם הסיבה שבגללה אני מאמין במזל של הבן שלי.

בכל פעם שעצרנו לשאול מישהו משהו ומישהו היה שואל אותי משהו חזרה, ולדימיר היה מקשיב בסקרנות עד שהיה שואל אותי "מה הם אמרו אבא? מה הם אמרו?". הייתי לוחש לו שאנשים שמעו שרוכב האופנועים הגדול בעולם מטייל עכשיו ברחבי אירופה ושאלו אותי אם ראיתי אותו במקרה. "אמרתי להם שלא, ולא סיפרתי להם שזה אתה".  ולדימיר תמיד חייך בהסכמה, כמו שותף לפשע של הסוד הקטן שלנו, ואז חזר לעיסוקיו. חייכתי בכל פעם, לא כי זה היה מצחיק, אלא כי מעולם לא שיקרתי לילד שלי, גם לא עכשיו. אחרי הכל, איזה רוכב אופנוע אתם מכירים שאחרי שלושה חודשים של הרפתקאות סביב אירופה מתקשר לגן שלו כדי לומר שיאחר בעוד חודש?