קטגוריה: מגזין

צילום: לירן דרובצ'ינסקי ואבי רחמים

ביום שישי האחרון יצאו חברי מועדון הווספות לרכיבה השנתית המסורתית שלהם ברחבי תל-אביב. ברכיבה הנינוחה השתתפו כמה עשרות וספות – חדשות, ישנות ומשופצות.

הרכיבה התחילה בצפון תל-אביב, המשיכה לאורך הטיילת עד ליפו, משם לשד' רוטשילד וסיום בפארק הירקון במפגש חברים.

האירועים האלו תמיד צבעוניים במיוחד, אז תיהנו מהגלריה.

בלי הרבה פרשנות, קבלו את 10 האופנועים ו-10 הקטנועים הנמכרים ביותר בישראל במחצית הראשונה של 2016.

בקצרה נספר שהכלי הדו-גלגלי הנמכר ביותר בתקופה הזו הוא הקימקו מובי XL125, שממנו נמכרו 784 יחידות. במקום השני סאן-יאנג ג'וירייד 125 עם 517 יחידות, ובמקום השלישי הג'וימקס 250 עם 503 יחידות.

האופנוע הנמכר בישראל הוא הק.ט.מ דיוק 390 שממנו נמכרו 95 יחידות, במקומות השני והשלישי צמד ה-MT-09 (לא כולל טרייסר) ו-MT-07 (לא כולל XSR700) של ימאהה עם 76 ו-72 יחידות בהתאמה, ובמקום הרביעי הונדה CB500X עם 69 יחידות.

קבלו את ה-10 המובילים באופנועים ובקטנועים:

10 האופנועים הנמכרים ביותר

[table id=41 /]

10 הקטנועים הנמכרים ביותר

[table id=42 /]

צילום: בני דויטש

לעלות בפעם הראשונה על מסלול מרוצים בגודל מלא זה חתיכת קטע, במיוחד אם יש לרוכב ניסיון כביש כלשהו, ובמיוחד אם מדובר ברוכב 'ספורט'. אחרי שראית עשרות מרוצי גרנד-פרי בטלוויזיה, ואחרי שחרשת את נס-הרים וסדום-ערד והיית בטוח שאתה מינימום אנדראה יאנונה, אתה מגיע למסלול, מתפעל מהבוקס והאופנועים, לובש חליפת עור מדוגמת, נכנס לאווירה, עולה על האופנוע, משחרר קלאץ', ומנסה לשלב בין מה שאתה יודע מהניסיון שלך לבין מה שראית במרוצים בטלוויזיה. אתה משחרר את חזיר הגז שיושב בפנים ומנסה לרכב מהר וחזק.

ואז זה קורה. לכל אחד זה קורה. אתה הולך לאיבוד בתוך נהר האספלט העצום ולא מבין איך מה שנראה כל כך קל כשרוסי ומרקז עושים את זה, מרגיש לך עכשיו כמו חידה אחת ענקית עם מיליון נעלמים ובלי פתרון. בשבועות האחרונים חלמת על מרפקים וברכיים באספלט, ועכשיו אין לך מושג אפילו מה הקו הנכון או נקודות הכניסה לפניות, ואתה מוצא את עצמך משתולל על הגז והבלמים כמו ילד ובלי שום סדר. לך תפתור את הדילמה הזאת עכשיו.

סשן ראשון – חופשי

הפער העצום הזה בין התחושה העילאית שעליה מספר כל מי שרכב על אופנוע ספורט במסלול מרוצים לבין תחושת התסכול הצורבת שאיתה אתה יורד מסשן הרכיבה הראשון שלך על מסלול, הוא פער בלתי נתפס. לא יכול להיות שזה כל כך קשה, לא יכול להיות שלא תפרת אפילו אפקס אחד מתוך כל ה-16 שיש במסלול, ולא יכול להיות שהילד בן ה-10 שרובץ על הספה בבוקס, לבוש חליפת עור ומשחק בטאבלט שלו, יותר מהיר ממך ב-10 שניות להקפה כשהוא רוכב על אופנוע מיני בנפח 50 סמ"ק. רבאק, אני רוכב על אופנועי ספורט לפני שהוא אפילו נולד, ומה זה קשור שאבא שלו הוא אחד מהרוכבים המהירים ביוון, שהוא אלוף יוון לילדים ושהוא מתחרה באיטליה? ושלא לדבר על הירכיים, שאחרי פחות מ-20 דקות על המסלול בוערות כאילו סיימת הרגע את מרתון ירושלים.

לטיול יצאנו

ואז זה קורה. לכל אחד זה קורה. אתה הולך לאיבוד בתוך נהר האספלט העצום ולא מבין מה הפתרוןזו בערך הייתה התחושה כללית בקבוצה שלנו – שמנתה 10 רוכבי ספורט – אחרי הסשן הראשון, שהיה סשן חופשי. חלק מהרוכבים מנוסים יותר וכבר טעמו מסלול פעם או פעמיים בחייהם, אבל היו איתנו גם כמה רוכבים שעבורם זו הפעם הראשונה על מסלול מרוצים. למרות ההכנות הקפדניות של חודשים ארוכים, כולל צפיות חוזרות ונשנות של סרטונים מהמסלול כדי להגיע מוכנים יותר ולנסות לשחזר, ולמרות ההכנות המנטליות הארוכות – שום דבר לא יכול להכין אותך באמת למפגש הראשון שלך עם מסלול פול-סייז על גבי אופנוע ספורט. אתה מבין שיש פה משהו גדול, שאתה עשוי ליהנות פה מחוויית חייך, אבל כדי להגיע לשם אתה צריך למחוק את הדיסקט שבראש שלך ולהתחיל לבנות את הסדר מההתחלה, לבנה אחרי לבנה, להתמסר לתהליך, להתאזר בסבלנות, ולתת לתוצאות להגיע בדלת האחורית.

מסלול מרוצים זה המקום הקלאסי שבו כדי להיות מהיר אתה לא צריך לנסות להיות מהיר, אלא צריך לעבוד נכון. ויש ים של עבודה כדי להגיע לשם. עכשיו לך תספר את זה לחזיר הגז שבתוכך ותנסה להרגיע אותו. לך תספר לו שיש לו שלושה ימים מלאים של רכיבת מסלול, ושאם הוא יירגע עכשיו הוא יוכל לפרוח במלוא עוזו בעוד יומיים – כשהכל יתחבר לרכיבה חלקה, שוטפת, חזקה – ומהירה. הוא רוצה את זה כאן ועכשיו!

הטיול המאורגן הזה הוא אחד מתוך סדרה שמפיקה חברת 'רכיבת מסלול בחו"ל – racetrack.co.il'. החברה מציעה חבילת 'הכל כלול', שבמסגרתה מטיסים את הרוכבים ליוון ל-3 ימי רכיבה במסלול סרס, שנמצא צפונית לסלוניקי. המסלול הזה מוכר לישראלים רבים שרכבו בו בשנים האחרונות, ולא בכדי – מדובר במסלול טוב, ובעיקר זול, וזו האופציה הכמעט זולה ביותר ליהנות מרכיבת מסלול ללבנטינים שלא זכו לעודף מסלולים במדינתם הנחשלת בכל מה שקשור לספורט מוטורי.

החבילה כוללת את כל מה שתייר ישראלי צריך כדי להתרכז אך ורק בחוויית המסלול. החל כאמור מטיסות, דרך רכבים שכורים לכל ימי הטיול, מלון מפואר, וכמובן – אופנועי ספורט מוכנים למסלול (במקרה שלנו ימאהה YZF-R6) כולל צמיגי סליקס למרוצים, דלק, צוות מכונאים צמוד, בוקס מפואר ומדוגם עם תנאי שירות של קבוצת סופרבייק עולמי, וגם צמד מדריכים שמחויבים במאה אחוז לעבודה שלהם, ובמשך 3 ימי רכיבה מלאים – מ-09:00 בבוקר ועד 19:00 בערב – מעבירים את הרוכב את תהליך הלמידה בצורה מתודית ועניינית, עד שמגיעות התוצאות. וקבלו טיזר – הן מגיעות, ובגדול. מה שנותר לרוכב לעשות זה להקשיב למדריכים, אפילו להתמסר, וליהנות מאחת החוויות המוטוריות החזקות, הטהורות והמזוקקות ביותר שהעולם המוטורי יכול להציע – גזים על אופנוע ספורט במסלול מרוצים.

מסלול סרס

רכבתי בחיי על כ-10 מסלולי מרוץ בגודל מלא, כולם באירופה, וסרס היה המסלול הטכני והמורכב ביותר לפתרון מכולםמסלול המרוצים סרס נמצא בעיירה היוונית הלא מפותחת מדי – סרס, כאמור בסמוך לסלוניקי. הוא שוכן בתוך עמק שמסביבו הרים, מה שאומר שהוא גם שטוח ברובו וגם מוגן למדי מרוחות. המסלול, תאמינו או לא, שייך לעיריית סרס, והיא זו שמתחזקת אותו. הוא מהווה מוקד משיכה לחובבי ספורט מוטורי מיוון, אבל גם ממזרח אירופה, וכאמור מישראל, וזאת בשל העלויות הנמוכות של השימוש בו והשהייה ביוון. ישראלים רבים גילו בשנים האחרונות את המסלול הזה, והם מחזיקים בסוכנות אופנועים כזו או אחרת בעיירה אופנוע ספורט מוכן למסלול כדי להגיע פעם או פעמיים בשנה לשבוע של רכיבת מסלול במחיר שפוי והגיוני. אפילו פגשנו כמה כאלה בזמן השהות שלנו במסלול.

המסלול עצמו באורך של 3.2 ק"מ, והוא כולל 16 פניות – 9 ימניות ו-7 שמאליות. האספלט טוב מאוד – למרות שבחלקים ממנו יש תיקונים על ידי טלאים, ואחיזה יש בשפע. מה שכן, זהו מסלול טכני ומסובך. רכבתי בחיי על כ-10 מסלולי מרוץ בגודל מלא, כולם באירופה, וסרס היה המסלול הטכני והמורכב ביותר לפתרון מכולם. אם בדרך כלל תוך סשן או שניים אני כבר קולט את הקו הנכון, את מהירויות הפניות ואת נקודות ההיגוי, בסרס התהליך הזה לקח לי לא פחות מ-7 סשנים, שביניהם גם רכבתי מאחורי מדריך כדי לראות את הקו וראיתי סרטוני וידאו כדי לחדד אותו. חתיכת מכון כושר הסרס הזה.

המתקן עצמו פשוט יחסית. לא מדובר באיזה מסלול גרנד-פרי עם תנאים יוקרתיים, אלא על מסלול פשוט שכולל מגרש חניה, שורה של בוקסים (מוסכים אישיים לרוכבים) על הפיטס, מסעדה זולה באווירה יוונית עם אוכל איטלקי, וגם כמה טריבונות מעץ לצופים. בתכלס יש בו את כל מה שצריך כדי להתרכז בחוויית המסלול. ועוד דבר – כולם שם מחייכים כל הזמן, למרות שמדובר בעובדי עירייה. איזה כיף!

מתחילים לעבוד

פרדוקס הידיעה אומר שככל שאתה יודע יותר – ככה אתה מבין כמה שאתה לא יודע. אז ניצנים של הפרדוקס הזה החלו להיראות אצל הרוכבים בקבוצה אחרי הסשן הזהסדר הפעולות הנכון שבסופו תגיע לרכיבה מהירה הוא קודם כל למצוא את הקו, למצוא את נקודות ההיגוי המדויקות ואת מהירות הכניסה לפנייה. על זה צריך לשלב גם בחירת הילוכים מדויקת, ומעל הכל – מבט שמתכנן. בלי מבט נכון כלום לא יצליח, בטח שלא על נהר אספלט כזה ענק. כשכל אלו מתחברים לרכיבה שוטפת, אפשר להתחיל להאיץ חזק יותר מהפנייה ולבלום חזק יותר לקראת הפנייה הבאה – בתנאי שחזרת בדיוק למהירות הכניסה הנכונה לפנייה, ובלי לאבד את המבט. על כל זה תוסיף בבקשה תנוחת גוף נכונה שמקלה על האופנוע ומשפרת את האחיזה, ולא לשכוח לשחרר את הכידון אחרי ההיגוי. נשמע פשוט? אז זהו, שבמהירויות ובעומסי מסלול על אופנוע ספורט, לשלב בין כל הדברים הללו זו חתיכת משימה, ובקלות אפשר להתפזר, תרתי משמע.

צמד המדריכים שי ושגב אוספים אותנו ומתחילים לעבוד. אחרי הסשן הראשון החופשי, שהיה בעיקר לצורך פריקת אגרסיות, מתחילים לעבוד נכון. השלב הראשון – רכיבה בלי בלמים. המטרה – להתחיל למצוא את הקו הנכון, את נקודות הכניסות לפניות ואת מהירות הכניסות לפניות, אבל בלי העומס הפיזי והמנטלי של בלימה חזקה. מהסשן הזה אנחנו יורדים פחות מזיעים, יותר מסודרים, אבל לא פחות מתוסכלים. מכירים את פרדוקס הידיעה? הוא אומר שככל שאתה יודע יותר – ככה אתה מבין כמה שאתה לא יודע וכמה עוד יש לך ללמוד. אז ניצנים של הפרדוקס הזה החלו להיראות אצל הרוכבים בקבוצה אחרי הסשן הזה. כולם ירדו ממנו מבולבלים והבינו שלפניהם יש עוד עבודה רבה. מסר ההרגעה מהמדריכים – שהכל יתחבר בסוף – עזר קצת להפיג את האטרף משולב התסכול שבער ברוכבים.

הסתכלתי על צחי. הוא רוכב כ-12 שנים על אופנועי ספורט בכבישים הציבוריים הישראליים, וזו הפעם הראשונה שלו על מסלול. ראיתי אותו יורד מהסשן הראשון מזיע, כולו בהלם, והערכתי מאוד את המהירות שבה הוא הבין שכדי למקסם את החוויה הוא צריך להניח את האגו בצד, לסמוך לחלוטין על צמד המדריכים, ולהתמסר. להתמסר לתהליך, להתמסר לחוויה.

היום הראשון מבין השלושה מתקדם. כעת אנחנו יוצאים לסשן קווים, כולו במהירות נמוכה מאחורי מדריך, שמסמן לנו במדויק את נקודות ההיגוי ואת האפקסים – גם החיצוניים. הוא קשה המסלול הזה, ויש בו לא פחות מ-3 פניות של 'דאבל אפקס', אבל הקו מתחיל לאט לאט להתחבר.

בהמשך היום השתמשנו בעזרים כמו מצלמת גופרו שמותקנת על האופנוע של המדריך שצמוד לך לזנב, ומיד לאחר הסשן, בצפייה משותפת בסרטונים, יכולנו לצפות בטעויות שלנו ושל רוכבים אחרים, להשוות לסרטון של הקו המושלם שביצע המדריך, ואז ללכת ולנסות ליישם בסשן הבא. תחושת ה'סעעעמק, לא הולך לי' התחלפה ב'אוקי, אני מתחיל להבין'. בדגש על 'מתחיל'.

את יום הרכיבה הראשון סיימנו בתחושה שדברים מתחילים להתחבר, אבל שיש עוד הרבה עבודה כדי לפתור לגמרי את העניין הזה של רכיבת מסלול. אה, וגם עם רגליים מותשות. צריך כושר גופני גבוה לספורט האקסטרימי הזה!

"את הכי יפה כשנוח לך"

המטרה שלהם היא שיהיה לך נוח ושתרגיש טוב. שתגרום לרכיבה הנוחה להיות מהירההמשפט הזה כתוב בגדול על לוח ההדרכה שנמצא בבוקס המדוגם, והוא הדבר השני שאתה רואה כשאתה מסתכל על הלוח, מיד אחרי תצורת המסלול שעליה משורטט הקו האידאלי. יש בו המון חוכמה, במשפט הזה, ואליו מכוונים במשך 3 ימים שי ושגב. המטרה שלהם היא שיהיה לך נוח על האופנוע, על המסלול, ושתרגיש טוב. שתגרום לרכיבה הנוחה להיות מהירה, כי ככה זה עובד. ככה תיראה ותרגיש טוב. ככה תפתור את המסלול, וככה המהירות תגיע – בדלת האחורית. אם תנסה לעבוד הפוך ולגרום לרכיבה המהירה להיות נוחה, תשיג את התוצאה ההפוכה, תגיע לתקרת זכוכית, ובעיקר תהיה מתוסכל.

במשך יומיים וחצי של רכיבה, שכל אחד מהם כולל לפחות 7 סשנים על המסלול, המדריכים מובילים אותך באופן מתודי ומסודר אל הפתרון. עובדים על קווים, עובדים על מבט, עובדים על תנוחת גוף נכונה לפני הפנייה, במהלכה ואחריה, קצת על היגוי והרבה על שחרור. שום מילה על גז, שום מילה על בלמים. בעצם כן מדברים על בלמים, אבל הפוך – תנסה להימנע מהם. כשהבלם נדלק המוח נכבה, וזה פוגם בתהליך הלמידה שלך ומעכב אותו. תשאיר את זה לאחר כך. תרים להנחתה.

ההדרכה עצמה רוויית עזרים חיצוניים. על מצלמות גופרו וסרטוני הקפות כבר סיפרתי, אבל מה דעתכם על תרגול מבט ולאחר מכן דרייב החוצה מהפנייה על גבי קטנוע 150 סמ"ק ומיניבייק הונדה XR50 במגרש חניה? ובכן, זה היה אחד התרגילים היותר טובים שעברנו במהלך הימים הללו, והיו לא מעט. מיד אחרי התרגול במגרש עולים למסלול לסשן תרגול מבטים בלי בלמים – והתוצאה היא קפיצת מדרגה נוספת אצל כל אחד מהרוכבים.

השיעורים נמשכים במשך כל שלושת הימים, כשבזמן שקבוצה אחת רוכבת על המסלול, הקבוצה השנייה נמצאת בשיעור. מדי פעם המדריכים משחררים את הרוכבים לסשן חופשי, בלי תרגול, ככה בשביל הנשמה. בכל זאת, כולנו חולי גז ובאנו לכאן בין היתר כדי לפרק את הגז ולראות 250 קמ"ש בישורת, ואז לרדת על הבלמים ולהיכנס לפנייה מס' 1 סטייל רוסי. אבל תאמינו או לא, חלק מהרוכבים מנצלים את הסשן החופשי להמשך עבודה ותרגול על החומר שנלמד. מדי פעם יש גם הפסקה מתודית לטיפול באופנועים ולמנוחה של הרוכבים. וזה הכרחי, שכן רכיבת מסלול מאמצת לא רק את הגוף, אלא גם את הראש, ובלי הפסקות מסודרות אתה עלול למצוא את עצמך מאבד ריכוז על המסלול, וזה כבר ממש מסוכן. בשלב הזה אתה שואל את עצמך איך לעזאזל רוכבי גרנד-פרי יכולים לרכב בעומסים המטורפים האלה למשך 45 דקות רצופות, ובדיוק כל כך גבוה של קווים, נקודות על המסלול וזמני הקפה פסיכיים ועקביים? רק שם, על המסלול, אתה מבין כמה שהם מכונות, כמה שאתה בן תמותה פשוט, וכמה שהפער ביניכם גדול יותר מהגרנד קניון.

יום שני – צרחות בקסדה

באמצע היום השני, אחרי שכבר הכרת את המסלול והקו, דברים מתחילים להתחבר. פתאום הקו מדויק, אתה דוקר את כל האפקסים, נקודות ההיגוי שלך מדויקות ויש לך יופי של גז ביציאות מהפניות. בסיום סשן כזה אני רואה את צחי יורד מהאופנוע, כולו מזיע. הידיים שלו רועדות, העיניים נוצצות, ומבעד למשקף הקסדה שלו אני יכול לראות את החיוך הענק שמרוח לו על הפנים. הוא ניגש אלי וצורח מאושר: "אחייי… זה מטורף… הכל התחבר לי… הייתה לי עכשיו את הרכיבה הטובה ביותר בחיים שלי!". אני מאמין לו לגמרי. הוא עבד מסודר, עם הרבה סבלנות, והתוצאות באות בגדול. חייכתי גם אני חיוך ענק וידעתי שזו רק ההתחלה ושה'היי' שהוא נמצא בו עוד צפוי לגדול.

בשלבים מאוחרים יותר של ההדרכה עבדנו על תנוחת רכיבה. בתרגיל אחד למשל, על הרוכבים היה להשאיר את הישבן מחוץ לאופנוע לכל זמן ההקפה, כשאחרי כל יציאה מפנייה הישבן צריך להיות מוכן לפנייה הבאה, גם אם היא רחוקה מאוד. המטרה – ללמוד לדחוף את ההיגוי כשהישבן כבר בחוץ, וזאת כדי לפרק את הוצאת הגוף מההיגוי לקבלת תוצאה טובה יותר. לאחר מכן עבדנו גם על פלג הגוף העליון אחרי פקודת ההיגוי, ופתאום גם המרפקים התקרבו לאספלט. כולנו מרקזים. כולנו מחוברים. כולנו צורחים מאושר בקסדות.

יום שלישי – לאפ טיימרים

אם בשני הימים הראשונים הרמנו להנחתה ועבדנו בצורה מסודרת כדי לקבל תוצאות, אז ביום השלישי מנחיתים וקוטפים את הפירות. ביום הזה מופעלים גם הלאפטיימרים שעל האופנועים, ואז אפשר לתת לאגו הגברי שלנו שוב להשתולל ולהראות למי יש יותר גדול. או יותר נמוך במקרה הזה כשמדברים על זמני הקפה. פתאום כל העבודה האינטנסיבית של היומיים האחרונים מקבלת ביטוי מוחשי מאוד שנמדד על השעון בדיוק של מאית השנייה. למרות שהגוף עייף מיומיים וחצי סופר-אינטנסיביים, כולם עולים על האופנועים, מחברים את כל החומר יחד, ונותנים גז כדי לקבוע את התוצאה הטובה ביותר. ובהחלט היו תוצאות יפות.

כמו קבוצת סופרבייק

מעבר לתהליך המקצועי שעברנו, החוויה הזו עטופה במערך הפקתי ולוגיסטי ברמה הגבוהה ביותר. כך למשל הבוקס שלנו חולק לשלושה חלקים – אחד לאופנועים, אחד לרוכבים ואחד להדרכה, ובכל אחד מהחלקים היו התנאים הטובים ביותר. האופנועים למשל, מתוחזקים ברמה גבוהה, עומדים על שני סטנדים כל אחד, וצמיגי הסליקס של דאנלופ מדגם KR עטופים במחממי צמיגים. ארבעת המכונאים עובדים מסביב לשעון במחויבות מוחלטת לעבודה שלהם, ואפילו אם רוכב צריך לכוון מרחק של ידית בלם – הם מיד מסתערים עליו עם כלים. הם גם מוציאים ומכניסים את האופנועים, וקוראים במספר הרוכב שלך כשהאופנוע שלך מוכן לרכיבה בפיטס. כשאתה חוזר מרכיבה – מכונאי מחכה לך בכניסה לבוקס כדי לקחת ממך את האופנוע. אתה באת לרכב – תתעסק רק ברכיבה.

הסדר והניקיון בבוקס נשמר לכל אורך הימים, וזה לחלוטין לא מובן מאליו כשמדובר בכמעט 15 ישראלים שמבלים ימים שלמים בחדר אחד. כשאתה רוצה לנוח יש ספות נוחות עם שולחן במרכז, שהוא בעצם זכוכית שמונחת על שלושה צמיגי סליקס חדשים, ויש עמדות טעינה לטלפונים, מקרר עם משקאות איזוטוניים, ואפילו מגבות ממותגות כדי לנגב את הזעה מהפנים אחרי שירדת מסשן.

אפילו לקסדה שלך אתה לא צריך לדאוג. בסיום של כל סשן אחד המכונאים עובר על כל קסדה, ומנקה את המשקף משאריות הברחשים שכרגע הרגת ברכיבה. ואת כל זה המכונאים עושים כשהם נותנים את התחושה האמיתית שהם עושים את זה מהנשמה. זה המקצוע שלהם ולזה הם מחויבים. אתה פה בשביל לרכב – תתעסק רק ברכיבה. אנחנו נדאג לשאר. עד כדי כך החוויה הייתה שלמה.

אחרית דבר – ברבהר

אחרי שלושה ימים מלאים ואינטנסיביים שכאלה, שבמהלכם כל אחד מהרוכבים עבר חוויה חזקה שנצרבת בתודעה, דברים נראים אחרת. אם עד היום חשבת שעל הכביש הציבורי אתה רוכב חזק ומהר, אתה משכיב נמוך ואתה בולם חזק, ברכיבה הספורטיבית הראשונה על הכביש הציבורי אחרי שאתה חוזר מהמסלול אתה מבין שעד היום שיחקת בנדמה לי. היה נדמה לך שאתה רוכב חזק, היה נדמה לך שאתה רוכב מהר, היה נדמה לך שאתה משכיב נמוך והיה נדמה לך שאתה בולם חזק אל הפנייה. ניהלת את עצמך בתוך מטריקס, אבל כזה מוגבל. מאוד מוגבל, עם גבולות צרים ואפס מרווחים. ועכשיו ההכרה נופלת. עכשיו אתה גם מבין שאופנוע הספורט המשוכלל שיש לך ושעליו השקעת את מיטב כספך הוא אמנם מכונת מרוץ חדה וממוקדת, אבל לרכב עליו 'חזק' בכביש הציבורי זה קצת עולב. משהו כמו לאסוף את הילדים מהגן עם מכונית פורמולה 1. האופנוע הזה מיועד למהירויות ולעומסים של מסלול, והדרך היחידה לנצל אותו היא על מסלול מרוצים.

אתה מבין גם שאחרי שרכבת על מסלול מרוצים, הכביש הציבורי נראה פתאום מסכן ועלוב לרכיבה ספורטיבית. כשפגשתי את החבר'ה בבר-בהר שבוע אחרי החזרה ארצה, עדיין מחויכים מעוצמת החוויה שעברו על המסלול, צחי ניגש אליי ואמר "אחי, זה מצחיק, לא הצלחתי לרכב על הכביש היום. זה הרגיש לי כמו קטנוע 250 סמ"ק. אני צריך להחליט מה אני עושה על האופנוע שלי, ואני חייב שוב מסלול!". חייכתי. זה ממכר החרא הזה.

גילוי נאות: הכותב היה אורח של חברת 'רכיבת מסלול בחו"ל – racetrack.co.il' ביוון

לצפייה בטריילר המקוצר של הסרט, לחצו כאן.

מעטות הן הפעמים בחיים שאתה אתה חווה רגע, מאורע, שלא חשוב מה יקרה לך בהמשך חייך, אתה יודע שלא תחווה כזה עוד לעולם.

ביולי 2015 היה רגע כזה.

בעצם, יולי 2015 היה חודש כזה.

אופנוע הוא לא רק כלי רכב. הוא גם סמל. אולי בעיקר סמל.

אופנוע מורכב ממתכות ופלסטיקים, אבל הוא מייצג רוח. את הרוח החופשית של האדם.

זאת הסיבה שמסע האופנועים שיצאתי אליו ביולי 2015 לא היה טיול. הוא היה משימה לאומית ואישית ששיאו וסופו אמורים היו להיות בטקס הפתיחה של המכבייה ה-70, אבל בעצם ידע שיא אחר, שקט יותר, פרטי יותר. שיא נצחי.

זכיתי לחזות באדם הופך את האופנוע לסמל של ניצחון,  כשהוא נכנס למחנה המוות רכוב על אופנוע ואמר "אם כבר להגיע לאושוויץ, שיהיה על אופנוע ולא ברכבת".

זה התחיל מספר חודשים קודם, כשראיתי פוסט בפייסבוק. חיפשו אופנוענים.

בכל הזדמנות אחרת בחיים לא הייתי חושבת על זה – להירשם, לתת פרטים, לשלוח תמונות ולענות על שאלון אישי באנגלית בלי שיש לי שמץ מושג על מה ולמה ולאן כל זה הולך. בחיים לא. מלבד הפעם הזו, שמשהו בבטן אמר לי שיש פעמים בחיים שצריך לזרוק את הקוביות ולהמר, בניגוד לכל היגיון.

שלחתי. עברו ימים ואז שבועות וחודשים ואני שכחתי מהכל.

עד שיום אחד הטלפון שלי צלצל במבטא זר. לא הבנתי מה רוצים ממני. ראיונות למה? אודישנים למי? מסע שחזור? 1931? מכבייה? ברלין?

התמונה התחילה להתבהר. מבלי לדעת שלחתי פרטים להשתתף בסרט דוקומנטרי שהתגבש מרעיון למציאות. סרט על מסע אופנועים.

שבוע אחר כך כבר הייתי באודישנים מצולמים, מתחילה להבין מה זה הדבר הזה, אבל עוד לא קולטת. לא קולטת לא את גודל החוויה שאני עומדת לעבור ולא את עוצמתה.

רק למדתי שב-1931 יצאו מארץ ישראל חבורה של 11 אופנוענים נועזים – 'מוטוציקליסטים' כמו שכונו אז – ולפניהם משימה: לבשר את קיומה של המכבייה – האולימפיאדה היהודית – הראשונה.

הימים אז באירופה לא קלים עבור היהודים, וזה התבטא גם בתחומי הספורט. על יהודים נאסר להשתתף בתחרויות, כשהשיא היה האיסור להשתתף באולימפיאדה שהתקיימה בברלין מספר שנים מאוחר יותר, ב-1936.

אז הוחלט שמה שאסור באירופה יתקיים בארץ ישראל, והמכבייה הראשונה קרמה עור וגידים.

אבל איך מודיעים ליהודים בעולם כולו, בעולם של טרום אינטרנט וטלפונים וקבוצות וואטסאפ, על תאריך שבו מוזמנים כולם? שולחים אופנוענים לבשר את הבשורה. מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, הם רכבו והודיעו: "מכבייה".

70 שנה חלפו מאז אותה מכבייה ראשונה, וכצברית גיליתי לראשונה את הסוד ששמור היטב מפני היהודים הישראלים – המכבייה, אותה אנו מכירים כאירוע תחרויות ספורט שמתקיימת מדי 4 שנים בארץ, למעשה מתקיימת בכל שנתיים. שנתיים אחרי שהיא מתקיימת בארץ היא נערכת באחת ממדינות העולם השונות, כל פעם במדינה אחרת, וחוזר חלילה.

70 שנה חלפו, ולראשונה היא מתקיימת בברלין, ולא סתם בברלין אלא באותו אצטדיון אולימפי ידוע לשמצה שבו היטלר פתח במועל יד את האולימפיאדה נטולת היהודים. ועכשיו הם חוזרים לשם לקיים את המשחקים האולימפיים של העם היהודי.

גם ציניקנית כמוני הצליחה להתרגש. ועוד יותר להתרגש כששמעתי שכהוקרה לאותם 11 פורצי דרך שעשו 4 מסעות ארוכים וקשים, בתנאים לא תנאים, במשך חודשים, לפני למעלה מ-70 שנה על אופנועים בסיסיים בדרכים הקשות והמשובשות של אירופה כולה, תצא מהארץ קבוצה של אופנוענים ותוביל את אש המכבייה כל הדרך מכפר המכבייה ברמת גן אל עבר האצטדיון האולימפי בברלין, במסע של חודש ימים על גבי אופנועים, כשהכל מתועד לסרט. והכי התרגשתי לגלות שנבחרתי להיות אחת מאותה הקבוצה.

הרגשתי ענווה וכבוד והתרוממות רוח לקראת מסע שכמה חוויות שלא אחווה במהלך חיי, לא תהיה עוד אחת דומה לה.

כשיצאנו לדרך חשבתי ששיא המסע יהיה כשניכנס רכובים על האופנועים שלנו, אוחזים באש שהבאנו איתנו כל הדרך מארץ ישראל, אבל כשיוצאים למסע אי אפשר לדעת מה יהיו הרגעים שישאירו את חותמם לנצח.  למסע יש חוקים משלו, והרגע שהשאיר את חותמו לעד התרחש כשבועיים אחרי ששבעה אופנוענים יצאו על אופנועים ליוון כשאש המכבייה בוערת איתם.

מכיוון שמעבר למטרה עצמה – להביא את האש לטקס הפתיחה – רצו לצקת גם משמעות ותוכן למסע, החליטה המפיקה והבמאית – קתרין לורייה – שיזמה את הפרויקט האדיר הזה, שכל רוכב שיוצא למסע יעבור גם מסע אישי בו יפגוש את הסיפור האישי של משפחתו בזמן השואה, וכך למעשה נתיב הרכיבה לברלין נקבע דרך נקודות ציון אישיות של כל אחד מהמשתתפים המקוריים שיצאו למסע הזה מתחילתו.

רכבנו ממדינה למדינה כשבכל מדינה כל רוכב מספר את הסיפור האישי-משפחתי שלו. עברנו דרך יוון, בולגריה, רומניה, הונגריה, סלובקיה ופולין.

בפולין חבר אלינו יורם מרון, אבא של דני מרון , אחד מהרוכבים שיצאו למסע מתחילתו. יורם, בן 78, רוכב בישראל עד היום, והוא הצטרף אלינו לרכיבה בפולין כשהשיא היה ההגעה למחנה אושוויץ.

אושוויץ הוא מקום ידוע. תיירים מגיעים אליו מכל העולם.  ישראלים רבים מגיעים למחנה הזה. מעטים מגיעים לשם על אופנוע. מעטים עוד יותר מגיעים על אופנוע לא ככלי רכב לבד אלא כסמל לניצחון של רוח האדם. לניצחון החופש.

יורם, ניצול מחנה אושוויץ בן 78, רכב אל השער של אושוויץ על אופנוע. ולא רק שהוא הגיע לשער אושוויץ על אופנוע – הוא נכנס למקום לראשונה בחייו.

יורם כילד בן 6 היה על הרכבת שהובילה אותו לאושוויץ. סיפור הצלה מדהים בו אמו דחפה אותו באחד העיקולים מהרכבת וזינקה מיד אחריו, הביא לכך שהוא מעולם לא הגיע למחנה באותה הרכבת וגם לא באף רכבת אחרת. למעשה, לראשונה בחייו הוא נכנס לאושוויץ, רכוב על אופנוע, למקום בו הנאצים ייעדו לו לסיים את חייו בגיל 6 והגורל ייעד לו אחרת. הוא נכנס בשערי המחנה הארור כאדם חופשי שהגיע למקום כחלק ממסע ניצחון של עם וניצחון של אדם וניצחון של רוח וחופש. לא סתם טיול אופנועים באירופה. מסע. מסע כל כך שונה, ועדיין כל כך דומה לאותו מסע שעשו אותם חלוצים לפני למעלה מ-70 שנה. הרוח שהובילה אותם אז על האופנועים שלהם ברחבי אירופה הייתה אותה הרוח שהובילה אותנו.

דני שמע לראשונה בחייו את סיפור ההצלה המופלא של אביו בין הגדרות של אושוויץ. אף אחד לא יכול היה לעצור את הדמעות. "איך אתה מרגיש להיות פה היום?", שאלו את יורם, והוא ענה שאם כבר להגיע לאושוויץ, עדיף על אופנוע מאשר ברכבת.

עזבנו את אושוויץ ואת פולין והמשכנו לצ'כיה ומשם לגרמניה, לברלין.

טקס המכבייה נפתח ואנחנו רכבנו עם האש שלנו פנימה, מדליקים אש שמייצגת עם שלא יכלו לו.

המשימה הושלמה.

האופנוע מסמל חופש, מסמל את רוח האדם החופשית. הוא גם מסמל מסע, ובחירה, ואפשרויות.

שנדע תמיד לבחור נכון את המסעות שלנו ושלא נשכח להיאבק על החופש שלנו ושל בני האדם באשר הם.

זה היה מסע אישי בתוך קבוצה עם משימה לאומית. לא רק טיול מהנה בתוך נופיה הציוריים של היבשת אלא מסע לעתים מטלטל, לעתים מאחד. קשה וקל בו זמנית. מרגש ומתיש כאחד.

תודה ליד המקרה על ההזדמנות ולקתרין שהגתה את הרעיון הנהדר הזה וסחפה אותנו למסע של פעם בחיים. תודה לרוכבים שחלקו איתי חוויה יוצאת דופן – ירון מונץ, דני ויורם מרון, קובי שמואל, גל מרום, אורן יצחקי, מרקו, גילי שם טוב ואחרים.

תודה לצוות הצילום המופלא: אייל, אורן, זיו ודסה, ולכל ההפקה.

הסרט המלא צפוי לצאת לאקרנים בחודשים הקרובים.

לצפייה בטריילר המקוצר של הסרט, לחצו כאן.