אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
* * * * *
זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטר לרכב מאיסט לונדון לקופי ביי, עיירת נופש שקטה על החוף הפראי של דרום אפריקה. כשיצאתי לדרך בבוקר האפרורי אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך, כי הוזהרתי שהיא במצב גרוע עם מלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.
יום קל בדרום אפריקה
נסעתי לאט ולקחתי את הזמן ליהנות מהנוף של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של הוסטל בקופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, ולאחר שעה עזבתי את הכביש המהיר ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ-50 קילומטרים, מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ-600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. משיחה עם שאר הנהגים במחסום הבנתי כי הם מוחים על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם, למרות הבטחות הממשלה. בעודי עומדת שם ומתלבטת מה לעשות, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו, ובנונשלנטיות אופיינית לאפריקה החלו לירות לעבר המפגינים, אשר מיד התפזרו. לאחר כמה דקות החלו לחזור המפגינים. זהו, עכשיו ניתן לשבת למשא ומתן כמו שצריך.
זהירות, בורות!
למזלי הגדול פגשתי במחסום את האנזי והחלטנו לנסות לעבור בדרך היקפית. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו לשביל עפר מחורץ, אך נאמר לנו כי גם כאן המקומיים מפגינים ואף זרקו אבנים על כמה מכוניות. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור, לחזור חזרה לצומת הראשי ולחכות. בשלב מסוים הגיע צעיר עם אלה ביד וניסה לשכנע אותי לרכב לעבר המחסום, כנראה כי רצה להשתעשע ולראות כיצד הם זורקים עליי אבנים. ישבתי על האופנוע עם מעגל שהולך ונסגר עליי של בחורים גוערים. ואז פתאום המעגל נפרץ, אישה מקומית נפנפה בידיה והבריחה את הקהל. ניהלנו שיחה ארוכה על חייה בכפר.
הפגנה! לא חשוב על מה!
לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע וכעת מנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשטרה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאני כל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן, אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.
שבילים לא נגמרים ונוף מדהים
כשהגעתי סוף סוף להוסטל הופתעתי לראות שני רבנים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח מפני שהם שמעו שישנו יהודי או שניים בעיירה שכוחת האל הזו. היינו בסך הכל ארבעה ישראלים – בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני – אז לארוחת ערב הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאת גנג’ה מיוחדת. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומך יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.
מועדון הווספות הישראלי, השלוחה הישראלית הרשמית של המועדון העולמי, קיים ביום שישי האחרון את המפגש השנתי המסורתי שלו לפתיחת הקיץ.
כמה עשרות אנשים הגיעו בצהרי שישי לגבעתיים, חלקם רכובים על וספה וחלקם סתם עוברי אורח וחובבי וספות, והעבירו אחר צהריים שמשי ונחמד עם בירה ביד ווספות משופצות.
באירוע נחשפה וספה משופצת מדגם VB משנת 1957, ששוחזרה על ידי חבר מועדון הווספות, עומרי הסל.
צפו בגלריה הסימפטית של רונן טופלברג. כמעט מילאנו, כאן בישראל.
לפני מספר חודשים הגיע קורי נמט לארץ להדרכה של לקוחות tm ובליווי של רועי שלומי. במהלך הביקור צולם קליפ וידאו על ידי צלם מערכת פול גז, אסף רחמים. הווידאו זכה לתגובות אוהדות, ועוד באותו השבוע פורסם באתר enduro21.
מאז אותו הביקור נוצר קשר טוב בין השניים, והעבודה על פרויקט ההמשך הייתה מתבקשת וקרתה באופן טבעי. הרעיון היה סביב לוקיישן ייחודי, כזה שעדיין לא הופיע בצילומים מוטוריים בעבר וכזה שיהיה ייחודי למדינת ישראל. הלוקיישן שנבחר היה ים המלח, ואם כבר ים המלח – שיהיה עם אור ראשון בזריחה.
הצילומים שמוצגים לפניכם הופקו בקפידה, גם ברמת הצילום וגם ברמת הרכיבה, אבל מבחינת אסף רחמים וקורי נמט הם סוג של היסטוריה.
הפרויקט הבא כבר בשלבי תכנון מתקדמים, ומהמעט שאפשר לספר בינתיים הוא יהיה פסיכי הרבה יותר, והפעם במימון עולמי. כמובן שהפרויקט יפורסם גם פה. שווה לחכות.
השנה רכבתי בפעם הרביעית באירוע יום הרוכבת הבינלאומי בישראל. העשירי בעולם והרביעי במתכונת 'ההמונים' שלו בישראל.
מסורת שקיימת כבר עשור בה קוראים לכל רוכבות העולם לקום בבוקר שבת אחת בתחילת חודש מאי ולרכב תחת הסלוגן הכל כך פשוט אך מלא משמעות – JUSTRIDE. בישראל, בניגוד לשאר היקום, לאחר דיונים וויכוחים מעמיקים, גם לרוכבים הגברים מתאפשר לבוא.
אין ספק, זוהי מסורת מוטורית מפוארת שמתפתחת אצלנו במקביל לשאר מדינות העולם ומקבלת מקום של כבוד בתרבות הדו-גלגלית.
במקביל התפתחה לה גם מסורת אישית שלי. מכיוון שזו גם הפעם הרביעית בה אני כותבת על היום הזה, זה מכבר התחלתי להגיע אליו רכובה על אופנוע שדווקא מתחבר למסורת דו-גלגלית מכיוון אחר לגמרי – על אופנוע רטרו. משלבת בין רכיבה שעושה כבוד לרוכבות של היום עם אופנוע שעושה כבוד לאופנועים של פעם.
יום הרוכבת – הפעם עם ימאהה XSR700
נו, אבל יש בעיה!
יש בעיה, כי כמסורת מתפתחת יום הרוכבת מתחיל לקבל פנים וזהות – מפגש מקדים של הרוכבות, כל שנה במספרים יותר ויותר גדולים, חבירה לרכיבה כללית אבל צבועה בוורוד, וסיום בהפנינג מקפיץ.
השנה המסלול והמיקום היו זהים לשנה שעברה. רכיבה קלילה דרך כבישי השרון וסיום בהפנינג שמח בפארק רעננה.
אז מה כותבים על זה שלא כתבתי כבר בעבר?
המציל שלי יהיה האופנוע! מבחינתי הוא ההבדל משנה שעברה. אותו אירוע, אבל אופנוע אחר אמור לתת לי חוויה שונה. אז נתמקד באופנוע?
בעיה? בעיה!
רגע. יש בעיה!
המסורת האישית שלי מדברת על יום הרוכבת בלוויית אופנוע רטרו. השנה בחרתי את הדגם האחרון בז'אנר תופס התאוצה הזה, בן הדוד החביב של משפחת ה-MT – ה-XSR700, שאמור לתת לי חבל הצלה לתיאורי יום הרוכבת 2016. והנה, אני מגלה שמבחן הדרכים עליו התפרסם באותו היום ממש בו אספתי אלי את האופנוע לחזקתי הקצרה.
סעעעעמק!
על הרוח שמאחורי יום הרוכבת כתבתי בשנה שעברה, כאשר רכבתי אליו עם הדוקאטי סקרמבלר.
ידעתם שדיסוננס קוגנטיבי בעברית נקרא 'צריר הכרני'? גם אני לא. פשוט נכנסתי למילון בשביל לוודא שמה שהרגשתי אחרי שלושה ימים של רכיבה אכן עונה על ההגדרה הפסיכולוגית המדויקת. וכן, זה דיסוננס. מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט.
יש בעיה אומרת לך!
אופנועי רטרו עושים לי את זה
אופנוע בשבילי קודם כל – לפני מנועים ומתלים ובלמים – מתקשר לרוח האדם. לכן כל אופנוע מקבל סוג אחר של יחס רגשי עמוק.
לאופנועי רטרו יש לי כבוד כי הם מייצגים בעיניי סוג של ראשוניות. מצד אחד לא אופנוע אספנות שדורש ידע וזמן בליווי תשוקה אמיתית אלא אופנוע מודרני שאמור לספק חוויית רכיבה שונה לחלוטין אך ורק בגלל המראה שלו. בגלל מה שהוא משדר לך ולסביבה.
ואת החוויה הזו, של הראשוניות, חיפשתי.
זה מתקשר אצלי לסוג של חספוס מוטורי. אופנוע רטרו מתקשר לי מיד עם אופנוע מטרטר, ולו רק בגלל העובדה שזה מה שהלוק שלו גורם לך לצפות. לטרטור מלווה בגרגור עמוק שמלווה אותך כל הדרך אל העבר.
הבעיה – דיסוננס קוגנטיבי
חודש חם הוא חודש מאי
יום הרוכבת מתקיים באופן מסורתי בשבת הראשונה של חודש מאי. לא תקופה למעיל עור. עדיפות למשהו מחורר ומאוורר, שייתן לרוח לנשוב דרכך.
אבל אופנוע רטרו דורש את הלוק, ולכן החלטתי שאני לא מוותרת על מעיל העור המזוהה כל כך עם אופנוענות. אם רק היו לי מעיל פרנזים וקסדת חצי, הייתי באה גם איתם.
ואז יצאנו לדרך – אני וה-XSR
רגע, יצאנו לדרך? לא הייתי בטוחה. וידאתי שנית ושלישית שהמנוע אכן מונע. לא טרטור ולא גרגור. מנוע רטרו שמתכתב עם תקנות יורו 4 שייכנסו לתוקף בתחילת 2017. אופנוע שפורט על נימי העבר עם תקנות העתיד.
כן, יצאנו לדרך.
חבל שבאתי עם מעיל עור. סתם חם.
נו, הבנתם. לא התחבר לי.
אני רוכבת, מנסה להרגיש, להתרגש, וזה לא בא.
הוא כל כך יפה ה-XSR700 הזה. לוק משוקע, על אופנוע במחיר אטרקטיבי. כל כך ציפיתי שחוויית הרכיבה תתחבר לטריפל מנצח. אבל זה לא בא.
עד שגיליתי שמשהו בזווית העין מציק לי בלוח השעונים בזמן הרכיבה. לא הצלחתי להבין מה זה. כאילו משהו קופץ שם ונעלם. עד שתפסתי את זה על חם. נורית ה-ECO.
אני חשבתי שאני מקבלת אופנוע של גבריות מסוקסת, וגיליתי שאני רוכבת על מחבק עצים.
וזה מעצבן!
התעצבנתי!
מחבק עצים? יורו 4? מנוע חרישי על סף החשמלי?
מה לזה ולאופנוע חשוף מנוע? הכרזתי מלחמה. איפה האדום פה של לוח הסל"ד?
מסתבר שהאדום על לוח השעונים הוא בעצם שחור, אבל החלטתי ששם אני אהיה, באש ובמים.
זרקתי את כל תחושת הרכיבה הרגועה-אך-מסעירה שציפיתי לה אך לא זכיתי לקבל, ועברתי למוד רכיבה קרבי. מזל שאני עם מעיל עור.
רכבתי חזק, ככל שהאופנוע מאפשר. ושם נפתח משהו אחר.
מהרגע שעולים על ה-XSR700 מסתיים תפקידו כאופנוע רטרו. הרכיבה עליו מספקת חוויה של אופנוע מודרני לכל דבר ועניין – חזק, חסכוני, יעיל, וכשהרשיתי לעצמי להשתחרר מהלם נורת ה-ECO, אז גם טונות של כיף.
למחרת, למפגש המקדים של הרוכבות בחניון אם הדרך, כבר הגעתי מפויסת יותר. ידעתי שהזריזות והמהירות שלו, שמהווים דיסוננס רציני למראה הכל כך מסורתי שלו, עוד יפתיעו רבים.
מקום מפגש הרוכבות היה מלא ברוכבות וברוכבים. כולם נצבעים בצבעי הוורוד – אמירה של הפוך על הפוך לצבע הכל כך מזוהה עם ילדותיות וברביות.
ויסטרומים וורסיס 1000 נצבעו ורוד. גם MT-09, CBR1000RR, S1000RR, ZX-10R ועוד אופנועים רבים ושונים שבדרך כלל לא מזוהים דווקא עם נשים.
וכן, גם אופנועי 'כניסה' רבים.
דיסוננס בין המראה לביצועים
הרבה אומרים שנשים רוכבות על הז'אנר הקל והנמוך יותר באופנוענות. לדעתי הסיבה שהיו הרבה אופנועי כניסה קשורה דווקא לעובדה שפשוט יש הרבה רוכבות חדשות שעושות את דרכן לעולם המופלא של הרכיבה. כי זו תופעה בתחילת דרכה, שאגב, לא שמורה רק לישראל. בכל העולם מדווחים על עליה מטאורית של רוכבות. בכביש בשטח.
הנראות הזו, ימי הרוכבת הצבועים ורוד – ירצו או לא ירצו – עושים את העבודה. יותר ויותר נשים מבינות שאופנוענות זה למי שבוחר בה. שאין לה מגדר. יותר ויותר אופנוענים שמעודדים את הנשים שלהן, את החברות שלהן, את הבנות שלהן להתנסות גם.
מאם הדרך יצאו הרוכבות והרוכבים בשיירה ארוכה. דקות ספורות לאחר תחילת המסע ראיתי את השיירה עוצרת בצד. אופנוע מפורק פונה מאמצע הכביש. כנראה אחד הרוכבים הקשיב פחות לתדריך הבטיחות היסודי אותו העבירה שירלי, מי שהביאה את יום הרוכבת לישראל ומנהלת אותו ביד רמה כבר 4 שנים.
לאחר שווידאנו שהרוכב מטופל השיירה המשיכה במסלול לעבר מחנה 80, שם חברו אליה שאר הרוכבים עד לפארק רעננה – שזו השנה השנייה שהוא פותח את שעריו – הלכה למעשה – ליום הרוכבת.
הענף כולו נרתם לחגיגה. יבואנים הציגו מבחר כלים, בתי ספר לרכיבה, חנויות ציוד, ספונסרים והגרלות.
מוזיקה שהביאה את כולם כולל כולם לריקודים על הדשא, לצד האופנועים, שניגנה ה-DJ אופנוענית ליידי דרגון.
עשו טובה ושימו לו אגזוז – זה יעזור לדיסוננס הקוגנטיבי של כולנו
מסביבי רקדו לא רק אופנועניות ואופנוענים אלא גם בני משפחה – הורים וילדים – שבאו לתמוך ולפרגן בנשים. חלקן אמהות שלמדו לשלב את האהבה שלהן לרכיבה – תחביב כל כך אינדיבידואלי – ביחד עם חיי משפחה.
יצאתי מיום הרוכבת שמחה על מסורת שמפתחת לה והגעתי אל האופנוע שצועק 'מסורת' מכל זווית שלא תסתכל עליו.
לא, לא קיבלתי את חווית הרכיבה שציפיתי לה. הדיסוננס בין המראה לתחושה עדיין היה חזק, אבל הצלחתי ללמוד להעריך את הוורסטיליות הרבה שהוא מאפשר.
מי שמסתפק במראה לבדו ולא מחפש את הרטרו גם בתחושת הרכיבה, יקבל אופנוע שיעצור את הנשימה כל פעם מחדש למראהו אבל ייתן חוויה מודרנית ומגוונת שנעה בין אופנוע שיודע להיות רגוע, חסכוני וקל תפעול, לאחד שיודע לתת בראש – אם רק נבחר לקחת אותו למקום בו הוא כבר לא מחבק שום עץ.
אה, אם החלטתם שהדיסוננס הזה מתאים לכם, רק תחליפו לו אגזוז. זה יעזור לדיסוננס הקוגנטיבי של כולנו.
להיות רוכבת אופנוע בישראל זה קצת יותר קשה מלהיות רוכב זכר. מעבר לקשיים שכולנו מתמודדים איתם באופן יומיומי – עלויות מטורפות, ביטוחים, הכביש הציבורי הלא סלחן וכו', רוכבות נאלצות להתמודד עם קשיים נוספים ועם הרמות גבה לא מעטות מצד החברה, שלא תמיד רואה בטבעיות נשים על דו-גלגלי.
אז כדי להראות את הכוח הנשי שלהן, הרוכבות סידרו לעצמן יום משלהן – יום הרוכבת הבינלאומי. הוא מתקיים זו השנה החמישית ברציפות בישראל, במקביל לפעם העשירית בעולם, והפעם הגיעו כמעט 100 רוכבות ליום המיוחד הזה בשבת האחרונה.
כל כך יפות שבא לבכות!
היום התחיל במפגש באם הדרך שבמחלף ינאי, המשיך ברכיבה משותפת לצומת מחנה 80 למפגש עם הצפוניות, ומשם לטיול בכבישי השרון עד לפארק רעננה – שם נערך הפנינג גדול שכלל מוזיקה וריקודים, דוכנים של יבואנים ופרסים יקרי ערך ל-11 מאושרות. אפילו הדיג'יי הייתה דיג'יי-ית.
יום הרוכבת עבר עם הרבה אנרגיות נשיות חיוביות, ולמעט רוכב אחד שהתרסק בווילי אל תוך מכונית נוסעת ופירק את ה-MT-09 שלו, לא נרשמו אירועים מיוחדים אלא רק שפע של חיוכים והרבה מאוד ורוד.
אנחנו חושבים שלגמרי מגיע להן יום משלהן, אפילו שאנחנו מקבלים אותן בזרועות פתוחות במשך כל השנה.
אם מוטוקרוס זה הספורט המספק ביותר לקהל הצופים, אז פריסטייל מוטוקרוס הוא התמצית המזוקקת של המוטוקרוס, וזה אף פעם לא נמאס. בעשור האחרון היו בארץ מספר מופעים, למשל בהיכל נוקיה ובווינגייט, אבל אתמול בערב נרשם שיא חדש ב-FMX בישראל – במופע בלו-מוטור-אקסטרים שהתקיים בגבעת המופעים שבפארק הירקון.
7 רוכבי פריסטייל מוטוקרוס הגיעו ארצה למופע. הם אמנם לא רוכבי הטופ של הסצנה כמו אלו המתחרים ברד-בול X-פייטרס, אבל הרמה בהחלט גבוהה בכל קנה מידה. שישה מהרוכבים מופיעים על גבי אופנועים – קית' סיירס, טוד פוטר, ג'יימס קארטר, ניק דאן, בילי קוהוט וסת' ביטון, והשביעי – קודי אלקינס – על גבי טרקטורון. את הכלים הם הביאו עימם, כך שמדובר בכלים שעליהם הם מתאמנים ומופיעים באופן קבוע.
קהל היעד של המופע נחלק לשניים – לרוב משפחות, ובעיקר ילדים משולהבים שבאים לראות אקשן מוטורי מזוקק, אבל היו גם לא מעט אופנוענים שבאו ליהנות משעתיים של ביצועים מרשימים. אלו האחרונים נתקלו בבעיה חמורה – לא ניתן היה להכניס קסדות למתחם ההופעה. לטענת ההפקה זוהי הנחיה שהונחתה מהמשטרה יממה בלבד לפני המופע ולכן לא יכלו להודיע מראש, אבל לדעתנו היו חייבים להתארגן על עמדת שמירת חפצים ייעודית לקסדות. התוצאה הייתה שלא מעט רוכבים מכרו את הכרטיסים והלכו הביתה. חלק אחר השאיר ערימת קסדות באחת הכניסות. לגמרי לא לעניין.
בק-פליפ עם טרקטורון בגבעת המופעים
המופע עצמו היה מהנה למדי, וכאמור ברמת אקשן גבוהה. הוא התחיל בהצגת הרוכבים ומופע חימום קצר שכלל תרגילים פשוטים יחסית, התקדם למעין תחרות בין כל זוג רוכבים, כשהקהל מחליט על ידי עידוד מי מבין השניים ממשיך לשלב הבא (המנצח הכללי,אגב, היה קודי אלקינס על הטרקטורון, שהפליא בבק-פליפים מדהימים. לגמרי מטורף לראות את זה עם טרקטורון!), והסתיים ב-15 דקות של פריסטייל שבו כל השבעה נתנו עבודה על המסלול לקול תשואות הקהל, מוזיקה קצבית וכשברקע להבות של אש. יופי של שואו! צפו בגלריה של בני דויטש ותראו מדגם מייצג של מה שהלך שם.
האופנועים
מעניין במיוחד היה לראות מקרוב כיצד נראים אופנועי פריסטייל מודרניים – במקרה הזה הונדה CRF250R וקוואסאקי KX-F250. היות ומדובר בפריסטייל, כל רוכב משנה את האופנוע בהתאמה אישית – לפי מה שנוח לו לתרגילים שאותם הוא מבצע. כל הכלים היו עם מערכות פליטה משוחררות ומפת ניהול מנוע מותאמת אישית, כשבדרך כלל מיועדת לחזק ולהחליק את תחום הביניים. כל הרוכבים גם מתאימים במיוחד את הבולמים, כשהקו הכללי הוא "כמו לסופרקרוס אגרסיבי" – כלומר שסתום וכיוון שמיועד להתמודד עם נחיתות מקפיצות גבוהות. לכולם יש גם מושב נמוך שמאפשר יותר מרחב בזמן השהייה באוויר. חלק מהרוכבים מתקינים רגליות רוכב רחבות במיוחד, ורובם מתקינים גם ידיות נוספות על הכידון שמאפשרות שליטה (דחיפה ומשיכה של הכידון) בזמן האוויר שלהם. לכולם יש פתח גדול מעל תיבת האוויר עם מדבקת אחיזה על הצינורות של שלדת הזנב – לצורך ביצוע 'סופרמן' למשל, וזהו פחות או יותר. כל השאר זה התאמות והעדפות אישיות כמו מנופים מסוימים, מכסי מצמד ושיפורים שאנחנו רגילים לראות באופנועי מוטוקרוס.
נותני החסות העיקריים של המופע: משקה האנרגיה BLU, מטרו-מוטור, טום-רייד טרקטורונים חשמליים
זו כבר מסורת של כמה שנים. מיד אחרי ליל הסדר כמה מאות משוגעים לא נותנים למצות ולקניידלעך לשבור אותם – הם עולים טרוטי עיניים לפסגת הר בנטל ברמת הגולן כדי לחזות בזריחה.
גם אנחנו לא נשברנו ועשינו את הדרך הארוכה כמעט עד לקצה מדינת ישראל כדי להיות חלק מהחוויה המיוחדת הזו. הזריחה לא אכזבה ונתנה לנו אחלה הופעה בתמורה למאמץ. גם מזג האוויר בא לקראתנו – אמנם היה קר, אך פחות משנה שעברה, וכך הדרך והשהייה בפסגה בהמתנה לגברת שמש היו נסבלות בהחלט.
כמה מאות רוכבים הגיעו. אנחנו מעריכים שהמספר נמצא סביב 1,000, ובסך הכל מרבית הרוכבים התנהגו באופן מכובד ובטוח לאורך הדרך ובנקודות העצירה ההמוניות. עם זאת, הרכיבה לא עברה חלק במיוחד, וממש לפני חציית הירדן על גשר בנות יעקב אירעה תאונה מצערת שעל פי השמועות על ההר כללה יותר מרוכב אחד שמצא עצמו נפרד מהאופנוע לטובת היכרות קרובה מדי עם אמא אדמה. אנחנו שולחים את תנחומינו ומקווים שהפגיעה החמורה ביותר תהיה קצת שריטות לפלסטיקים ולאגו.
צילום: עומרי זומר
כמות הרוכבים מרשימה אף יותר לאור העובדה שהשנה למעט איבנט בפייסבוק לא היה שום ארגון ושיווק. זוהר בן דרור, יוזם הרכיבה, סיפר לנו שזו השנה השלישית שבה הרכיבה לא כוללת מרשלים ו'מארגנים', ובניגוד לרכיבה למצדה שנערכת בראש השנה, גם אין ספונסרים לאירוע. אנחנו חושבים שזה דבר חיובי מאחר והוא מטיל על הרוכבים מעט יותר אחריות והאירוע נשמר בממדים פחות המוניים, גם אם מרשימים. בכלל, לטעמנו האחות הקטנה של הרכיבה למצדה מאתגרת יותר, אבל גם מתגמלת ונעימה יותר בתור חוויה ולו בגלל שהיא מעט אינטימית יותר (עד כמה שאפשר לקרוא לרכיבה של כמה מאות רוכבים "אינטימית"), וכן, מאחר ואנחנו הרגשנו שמדובר יותר בחוויה משותפת מאשר אירוע מיוחד. כבונוס, החזרה הביתה בכבישים הריקים של הגולן הירוק היא חוויה בפני עצמה ומהווה אחלה פינאלה לליל הסדר.
הילד גדל וכבר רץ לבד / זוהר בן דרור
זה התחיל לפני 4 וחצי שנים כרעיון פרוע בדרך חזרה מהרכיבה הראשונה שלי למצדה בראש השנה. חשבתי לעצמי איך מחכים עכשיו שנה שלמה לרכיבה משותפת ועוצמתית כזאת? ואז עלה הרעיון לראות את הזריחה ממרומי אחד המצפים היפים בארצנו – הר בנטל, רום של 1,200 מטר ונוף עוצר נשימה.
העניין נשאר רדום 5 חודשים עד אשר במקרה לגמרי נזכרתי בנושא והעסק נכנס להילוך גבוה. הופ, יצאה לדרך הרכיבה הראשונה לכבוד הזריחה בהר בנטל מיד בסיום ליל הסדר 2012.
צילום: אחמד חליל
משנה לשנה הלכה וגדלה קבוצת הרוכבים שלוקחים חלק במסע, מכל קשת האופנוענות, ולקראת הפעם השלישית של אירוע הרכיבה הבנתי שהילד הזה גדול מספיק ויכול להתחיל ללכת לבד. אין צורך ואין טעם לנסות להוביל קבוצה כל כך גדולה של רוכבים. בעזרת חברים טובים ומספר מתנדבים ארגנו מארשלים שיעמדו בצמתים והמחלפים ויעזרו להכווין את הרוכבים אל ההר, אך הטור היה כה ארוך שכל מארשל היה צריך לעמוד בלילה הקר במשך קרוב לשעה. יותר מדי זמן. הסתבר שיש צורך לוותר גם על זה ולתת לדברים לזרום מעצמם.
ברכיבה הרביעית אל הר בנטל נעשה סיור מקדים ותיאומים מול כל מי שצריך על מנת שהכל יזרום ולא יהיו בעיות מיותרות. אם זה בתחנות הדלק בדרך או שבית הקפה 'קופי ענן' על גבי ההר יהיה פתוח, ואכן כולם שיתפו פעולה על מנת שהאירוע יצליח.
הפעם, ברכיבה החמישית אל ההר, מסיבות אישיות לא התאפשר לי להיות פעיל כמו בשנים הקודמות, אך עדיין עשיתי מה שניתן ולא נשאר לי דבר אלא לסמוך על הילד שגדל וכבר רץ בעצמו, על מנהלי תחנות הדלק שכבר מכירים היטב את האירוע, על מנהלי 'קופי ענן' שיתכוננו לפיצוץ של עבודה בשעה הזויה שבכל יום אחר המקום בשעה כזו לא פעיל בכלל, ואכן הכל עבד היטב ואני יכולתי להתבונן מהצד וליהנות ממבול הרוכבים המרוצים בדרך אל ההר.
משיחות שקיימתי עם רוכבים רבים שהשתתפו לאורך השנים לרכיבות לבנטל נוצר הרושם שאנשים נהנים מאוד גם מהיעד וגם מהדרך הקרירה שמטפסת אל הגולן. באופן אישי אני ממתין בציפייה לעליות מגשר בנות יעקב, כי אין כמו כביש מוכר ומפותל היטב בלילה קריר לאור ירח מאיר.
מקווה שכולם שבו לביתם בריאים ושלמים. נתראה בשנים הבאות בדרך לבנטל אחרי ליל הסדר.
כבר לא מעט שנים שאנחנו מתבכיינים על זה שהונדה החליטה לבנות רק אופנועים טובים ויעילים, אבל לחלוטין לא מגניבים או מרגשים. לא בעיצוב ולא ב-'וייב', שזה מין סעיף סל לכל התחושות שקשה להגדיר במילים או להצביע בדיוק על מקורן. כאילו, חצי מנוע הונדה ג'אז בתור משהו שאמור להניע אופנוע? באמת? אם אתם כבר חוצים מנוע מכונית מהמדף, למה לא חצי מנוע של S2000?
ואז הגיע האפריקה טווין. כשהתחיל הטיזינג הראשוני היינו מאוד סקפטיים, קצת מצולקים מאכזבות על שמות עבר מפוארים (רמז: יצרן יפני אחר, אותו סגמנט). כשהתחילו להופיע הסרטונים שמראים את האופנוע ואיך הוא יודע לזוז, במיוחד בשטח, הרגשנו תזוזות מוזרות במכנסיים. אחרי שרכבנו עליו בעצמנו, פרסנו כפינו אל השמים וזעקנו "אנחנו מאמינים בני מאמינים".
צילום ועריכה: אסף זומר
2. זה לא אדוונצ'ר. זה דו"ש.
מחלקות השיווק השונות מוכרות לנו כבר שנים את את השם 'אדוונצ'ר' כמייצג אופנועים שיכולים לחצות את היבשת, ולא משנה אם הדרך סלולה או לא. בפועל, למעט מקרים בודדים, קיבלנו אופנועי כביש עם יכולות שטח דומות לאלה של רכב ליסינג – יעשו שבילים ברגוע, אבל כל דבר מעבר לכך יהיה תלוי במידת חוסר האחריות של הנהג.
האפריקה טווין הוא לא כזה 'אדוונצ'ר'. זה דו-שימושי ענק עם יכולות שטח אמיתיות ואחלה בחלה של יכולות כביש. משהו בסגנון של הק.ט.מ אדוונצ'ר 990, אבל עם הנימוסים של הונדה. כשאנחנו אומרים דו"ש אנחנו מתכוונים לדו"ש באמת – גם שטח אבל גם כביש. סוף השבוע המשותף שלנו התחיל בכניסה ספונטנית לשביל מקביל לכביש 1, שוטטות חסרת מטרה סביב יער בן שמן ומצפה מודיעין בשבילים וסינגלים זורמים, חזרה לכביש רק כדי לערבב אותו מצד לצד בכבישי ירושלים בקצב הסלסה, ולמחרת הצפנו דרך כבישים ישרים וארוכים עד לשבילים של שמורת רמות מנשה ועוד קצת. אה, והכל בהרכבה כמובן. לא יודעים, במילון שלנו זו ההגדרה לדו"ש.
הונדה CRF1000L אפריקה טווין
3. האפריקה טווין הוא דו"ש קרבי לשטח
אז אוקי, לא אדוונצ'ר במובן השיווקי של המילה, אלא דו"ש אמיתי, קרבי ועם נטייה לשטח. למה? כי יש לו את המפרט הטכני הנכון, בעיקר בכל מה שקשור למכלולי השלדה. זה מתחיל במידות גלגלים של אופנוע שטח עם גלגל "21 מלפנים ו-"18 מאחור, שלדה צרה שמשווה לו תחושה של אופנוע קטן בהרבה ממה שהוא, כולל מין קסם כזה שמעלים חצי מהמשקל ברגע שמתחילים לזוז, ומנוע חזק בדיוק במידה שמייצר אחיזה איפה שצריך אבל גם מסוגל לשבור אותה בשנייה – כי בכל זאת, 95 כוחות סוס. אבל עזבו קשקושים טכניים – היופי הוא בתחושות, כי הדבר הזה עובד, ועובד טוב. אפשר לטוס איתו בשבילים עד כמה שמפלס האומץ מאפשר, והמתלים המעולים אוכלים כל מה שבדרך ומשאירים את האופנוע יציב, והכל בצורה מאוד לא מעייפת, קלה לרכיבה.
4. האפריקה טווין הוא לא אופנוע אנדורו
ובכל זאת, גם לא צריך להיסחף. פיות שיניים לא באמת קיימות וזה לא אופנוע אנדורו. שטח יותר אגרסיבי יצריך רוכב נחוש, עם יכולת רכיבה טובה ורצוי מידות טובות בממד האורך. גם קסמים מתקשים להעלים לגמרי משקל של 228 ק"ג. תוך כדי ההסתובבות הזו שלנו בשטחים שסביב מודיעין, נסחפנו קצת לעלייה שמהר למדי הפכה להיות מדורדרת ומבולגנת. האמת, לא משהו שהאפריקה לא היה עובר בקלות אם הייתי מגיע אליה עם יותר ריכוז ונחישות, וגם מוכנות להכיר בין הפלסטיקה המבריקה לרצפה המסולעת. א-מה-מה, לא הגעתי עם אף אחד מהנ"ל וקפאתי באמצע העלייה. לפתע המשקל קיים, הגובה מאיים, וכדי להוריד את האפריקה חזרה לקרקע מאוזנת נזקקתי לעזרתם של שישה רוכבי שטח דתיים שההוא למעלה שלח כעבור חצי שעה שבה אני מזיע (בעיקר מפחד שמא נקרוס האפריקה ואנוכי ארצה) על משהו ש-DR650 מצ'וקמק היה גומר בשתי דקות של נדנוד קדימה אחורה.
כשהונדה רוצה – הונדה יכולה
5. יש לו את כל האלקטרוניקה והגאדג'טים שצריך
בעולם של היום, המפרט של אופנועים יקרים ואדוונצ'רים בפרט נראה יותר כמו מפרט של סמארטפון. שבעים אלף בקרות ומצבים שונים לכל אחת, מתלים מתכווננים מחשבתית, כפתורים בכל מקום, קרוז קונטרול, מסכים חשמליים, סאנרוף ומה לא. לאפריקה אין את כל אלה. במקום זאת, יש לו מערכת הזרקה מהטובות שפגשנו, משודכת לבקרת אחיזה בעלת שלושה מצבי התערבות ומצב כבוי, ABS, וזהו. היופי הוא שהם עובדים ממש, אבל ממש טוב. ה-ABS למשל עובד מצוין בכביש ומאפשר ניתוק בגלגל האחורי לצרכי רכיבה בשטח, והקדמי לא מפריע אלא להיפך – עוזר לבלום את כל המסה הזו על אדמה משוחררת. בינינו, אם המכונה נוסעת טוב ויש לה מערכות בטיחות איכותיות שעוזרות ברכיבה או לפחות לא מפריעות, מה צריך מעבר לזה?
6. אין לו את כל האלקטרוניקה והגאדג'טים שצריך
האמת היא שאין מה לעשות, אבל צריך גם מעבר לזה. לא כי באמת צריך, אלא כי לשם הולך הסטנדרט היום. זה לא סוף העולם, אבל בבוקר היה קר ובאופן אוטומטי חיפשתי את מחממי הידיים שלא היו. גם בולמים אלקטרוניים שמתכוונים מהכידון בהתאם למצב הרכיבה זה פינוק אמיתי שהיה מאפשר להוציא עוד קצת מהמתלים המצוינים של האפריקה, מהסיבה הפשוטה שלא עצרנו לכוון אותם בכל מעבר מאדמה לאספלט או מסולו לזוג. זה הגיוני, הרי אף אחד לא עוצר ביציאה משביל כדי לשכב עם מברג על הרצפה ולספור קליקים רק כדי להקשיח טיפה את הבולם לעומסי כביש. אז נכון שלא היינו פוסלים אותו כי אין לו קרוז קונטרול, אבל זה יכול היה להיות נחמד לתת ליד ימין לנוח גם כשזה רק כביש 6 ולא אוטובאן.
דו"ש, לא אדוונצ'ר
7. זה האופנוע שהייתי רוצה בדרום אמריקה
אחרי הצבא טיילתי עם KLR650 בדרום אמריקה. הוא היה הכלי הכמעט אולטימטיבי. החיסרון העיקרי שלו היה שבכביש הוא בקושי עבר את ה-120 קמ"ש, וגם אז הרגיש כאילו עוד שנייה הצילינדר מתיך את עצמו. זה, ושהוא היה נוח כמו כיסא של אופניים, אבל בלי המושב. כמה קינאתי ברוכבי ה-R1200GS שחלפו על פניי בנוחות קיסרית ובפער של 40-50 קמ"ש בכביש, מהסיבה שהפער הזה על מרחקים עצומים מתורגם לכך שהדרך ליעד הבא לוקחת יום ואפילו יומיים פחות, וזה חתיכת דבר. היוצרות היו מתהפכים כשהאספלט היה נגמר וה-KLR הקליל היה פשוט ממשיך באותו קצב בזמן שהבימרים הגדולים היו יורדים ל-70 קמ"ש עלובים. בדיעבד, האפריקה עשוי היה להיות מושלם – מחד נוסע מהר ובנוחות בכביש, ומאידך נוסע מהר ובנוחות בשבילים. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
8. האפריקה טווין לא בנוי לחצות את דרום אמריקה כמו שהוא
אף אופנוע לא באמת בנוי לחצות את דרום אמריקה כפי שהוא יוצא מהסוכנות אמנם, ולהתקין שלל אביזרים, שקעי חשמל, מיגונים ושאר מרעין בישין זה לא סיפור חריג כשמכינים אופנוע למסע גדול, אבל פה יש בעיה יותר קריטית – המיכל שלו פשוט לא מספיק. המשמעות של כ-18.5 ליטרים של בנזין עם צריכה ממוצעת של כ-16 ק"מ לליטר היא טווח של פחות מ-300 ק"מ. זה סביר בישראל, אבל במדבר הפטגוני (או בכל טיול בחור נידח על כדור הארץ) יותר סביר שתיתקעו די מהר בלי דלק. מניסיון, להיתקע בלי דלק בלב שום מקום זו חוויה מפוקפקת למדי.
יש לו את כל מה שצריך
9. דו"ש גדול זה אופנוע חובה בכל חניה
אין פה מה להרחיב. במציאות דמיונית ורודה כל אחד מאיתנו היה מחזיק בחניה לפחות אופנוע אחד שיש לו את היכולת המופלאה לחצות חצי מדינה בכביש בנוחות, להיסחף לתוך שביל סתם כי ראית באופק עץ מעניין, וגם לדלג מדרכות ולהשתחל בקלות בין מכוניות בעיר.
10. השם 'אפריקה טווין' מעורר אנשים זרים לפצוח בשיחה
זה לא שאנחנו נראים נחמדים במיוחד, אבל לאורך כל סוף השבוע אנשים פצחו איתנו בשיחות ספונטניות בכל מקום שבו האפריקה טווין חנה. חלק היו סתם הערות על העיצוב המרשים, אבל הרוב היו רוכבים בהווה או בעבר שזיהו את השם, והוא עורר אצלם משהו עד כדי כך חזק שהרגישו צורך ליזום שיחה עם אדם זר ולספר לו על כך.
שום חניה לא שלמה בלעדיו
11. האפריקה טווין אופנוע מדהים
יש לא מעט אופנועים שאפשר לומר עליהם 'מדהים', ובכלל רוב האופנועים הם 'טובים', אבל ההונדה CRF1000L אפריקה טווין הוא באמת אופנוע מדהים, פשוט כי אי אפשר שלא לרכב עליו ולחשוב על כמה שזו מכונה מהונדסת היטב. בהונדה תכננו מאפס ופגעו בול. יצא להם אופנוע שלוקח את היתרונות של דו"ש גדול ומרחיב אותם, מצמצם את החסרונות של הז'אנר, ועל כל זה עוד נותן חוויית רכיבה שאם צריך להגדיר אותה במילה אחת היא תהיה פשוט – כיף. בעינינו זה מדהים.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
* * * * *
כבר שלושה שבועות שאני נמצאת בקייפטאון, מתכוננת למסע שלי באפריקה על גבי ב.מ.וו F700GS. במסגרת ההכנות היה צריך להתמודד עם הרבה ביורוקרטיה, לחכות להרכבת חלקים על האופנוע ולרוץ בין חנויות להשיג חלפים ודברים אחרונים. ואז, פתאום, כשאני מרגישה שאני קרובה להתקדם לשלב הבא ולצאת לדרך – מגיע סוף השבוע. כל החנויות סגורות ונאלצתי להמתין יומיים נוספים, אבל זהו – היום הגדול הגיע!
הב.מ.וו F700GS שלי מוכן ומזווד למסע
בסוכנות ב.מ.וו פגשתי אדם נחמד בשם יו שמידט, במקור מנמיביה, אשר עבר את המסלול שאני מתכננת, שכולל 13 מדינות באפריקה – כבר פעמיים. הוא לקח אותי תחת חסותו ועזר לי במשך חמישה ימים לשפצר את האופנוע ולהכינו עד הפרט הקטן ביותר. ביחד קשרנו, הדבקנו וחתכנו, העמסנו את כל מה שנדרש לתחזוקה של האופנוע והרכבנו ערכת עזרה ראשונה שמלאה בכל מה שבשאיפה לא אצטרך. שוב ושוב אני נדהמת מהנדיבות יוצאת הדופן של האנשים שאני פוגשת.
בסוף השבוע רכבתי לקייפ פוינט, קצה חצי האי של קייפטאון עליו מוצב המגדלור המפורסם אשר מסמן את 'כף התקווה הטובה'. למרות מה שרבים חושבים, זוהי לא נקודת המפגש של הים האטלנטי והים ההודי ואפילו לא הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, אליה אגיע בעוד כמה ימים.
יו ואני, רגע לפני היציאה לסיבוב ההתרשמות
הרכיבה הייתה יפהפייה. שביל מתפתל על צלע הר עם ים גועש מתנפץ מתחתינו, שמש סתווית עדינה על הפנים. אבל החלק הכיפי ביותר של היום הגיע לקראת השקיעה. רכבתי לבדי על שביל חול רך. כאשר פניתי לתוך סיבוב חד האופנוע נפל על צידו. בחודשים האחרונים דמיינתי אינספור פעמים מה אעשה בסיטואציה כזו. איך אצליח להרים 250 קילו לבדי? כאשר רק קיבלתי את האופנוע הכרחתי את המוכר להניח את האופנוע על הצד על מנת לתת לי לנסות להרים אותו. לא הצלחתי אפילו פעם אחת בסוכנות. אבל הנה, בלי לחשוב פעמיים קפצתי הצידה, דוממתי את המנוע, תפסתי את הכידון ודחפתי. תוך שנייה האופנוע חזר לזווית הנכונה ביחס לקרקע והמשכתי בדרכי, עם שאגת ניצחון. הנפילה הראשונה מאחוריי ואני כבר לא מפחדת מהבאות.
אני יוצאת היום למסע הגדול שלי באפריקה. מסע שבו במשך חצי שנה אחצה 13 מדינות, חלק גדול דרך השטח, כשהתכנון הוא לרכב לבדי. במשך המסע אעדכן באופן שוטף את הבלוג שלי, ואחת לכמה שבועות תוכלו להתעדכן גם כאן, בפול גז, על החוויות שלי במסע.
כשמגיע ארצה רוכב ברמה עולמית זו תמיד חוויה לראות אותו רוכב. כשמגיע רוכב סטאנטס – זו חוויה כפולה ומכופלת. הפעם האחרונה שרוכב סטאנטס ברמה עולמית הגיע ארצה הייתה במסגרת פורמולה ירושלים, אז הגיע כריס פייפר עם הב.מ.וו F800R שלו. מאז עברו כמה שנים, ובשבוע שעבר הגיע ארצה רוק בגורוס – רוכב הסטאנטס הרשמי של ק.ט.מ עם הדיוק 200 שלו.
המופע נערך בחניון הנתיב המהיר שעל כביש תל-אביב – ירושלים, במסגרת אירוע MOTOXP של ד.ל.ב מוטוספורט וחברת האם דוד לובינסקי, והגיעו אליו אלפי אנשים – רוכבים, נהגים, משפחות וילדים. המופע – כאמור חוויה, והשליטה של בגורוס באופנוע היא פנומנלית.
שליטה פנומנלית!
רוק בגורוס הסלובני בן ה-27 התחיל לרכב על אופנועים לפני פחות מ-10 שנים, כשהיה בן 17. הוא בא ממשפחה ענייה ולכן רכש את האופנוע שלו מאוחר יחסית, אחרי שחסך כסף שהרוויח מעבודה כשוטף כלים ועוד עבודות מזדמנות. מהר מאוד הוא נמשך לסטאנטס, וגילה שהוא לא רע בתחום. החל מלפני 5 שנים הוא רוכב רשמי של ק.ט.מ, והוא מספר שמאז חייו השתנו מהקצה אל הקצה. כשגריר רשמי של ק.ט.מ בתחום הכביש הוא עובר ממדינה למדינה ומקיים מופעי ראווה, כשעל הדרך הוא נפגש ורוכב עם רוכבי הדיוק וה-RC המקומיים. הוא מספר שבמדינות מסוימות הוא יוצא לרכיבה עם מאות רוכבים, כשמאחוריו קילומטר של נחיל כתום. אהבנו במיוחד את העממיות, הצניעות והשיחה בגובה העיניים של בגורוס עם הקהל, על אף שהוא מציין שלפעמים זה מתיש.
האופנוע שעליו רוכב בגורוס הוא ק.ט.מ דיוק 200. לטענתו זהו אופנוע נהדר לפעלולי סטאנט, בעיקר בשל המשקל הנמוך וקלות התפעול. הבסיס הוא ק.ט.מ דיוק 200 שבוצעו בו שינויים על מנת להתאים לעבודת סטאנט. המנוע מקורי לגמרי, אולם מערכת הפליטה היא של אקראפוביץ' – חברה סלובנית שנותנת חסות אישית לבגורוס. פרט לכך יש גלגל שיניים אחורי ענק, כידון בהתאמה אישית, מערכת בלימה אחורית נוספת לתפעול ביד שמאל, מערכת בלימה קדמית משופרת, ווילי בר, מיכל דלק מעוך לנוחות, מושב בהתאמה אישית, רגליות תמיכה נוספות שגם משמשות כסליידרים – מאחור ועל ציר הגלגל הקדמי, מיגונים לאופנוע מנפילות, וזהו.
צפו בווידאו ובגלריה ותתרשמו מהיכולות של הרוכב המגניב הזה.
