אין רוכב דו-גלגלי שלא מכיר את סימוני הצבע החלקים של סימוני הכביש – בעיקר בערים. הסיבה לכך שסימוני הכבישים כל כך חלקים היא שהרשויות משתמשות בצבע חד-רכיבי פשוט (צבע פלסטי, צבע אקרילי), שמקדם החיכוך שלו נמוך מאוד. למרות זאת, הרשויות המקומיות ממשיכות להשתמש בצבע חד-רכיבי – בגלל עלותו הנמוכה.
יצאנו לבדוק עד כמה סימוני צבע על כביש עירוני ממוצע אכן מחליקים – ביבש וברטוב, והשווינו את התוצאות לשני פתרונות אפשריים – צבע דו-רכיבי הכולל חלקיקי זכוכית להגברת האחיזה ויריעות סימון של חברת 3M.
התוצאות מדהימות – לא פחות – ומוכיחות עד כמה הזלזול בחיי אדם עמוק כשמולו ניצב חיסכון כספי לטווח קצר.
צפו בסרטון שהפקנו בשיתוף עם 'עולם הרכב' של ערוץ הספורט:
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
אז איך זה באמת מרגיש לרכב על אופנוע ברחבי אפריקה? ובכן, הנה כמה טיפים איך לשחזר את החוויה בבית:
ראשית, שב על מקל פוגו ואל תפסיק לקפוץ למעלה ולמטה – מדי פעם בעוצמה רבה עד שהשיניים שלך מתנגשות אחת בשנייה. קח מאוורר ושים אותו מולך על הספק מקסימלי. כוון את המזגן בחדר ככה שבמשך חצי שעה יקפיא אותך למוות ובחצי השעה שלאחר מכן ירתיח אותך למוות. חבר לעצמך כבל חשמלי, ובכל 15 דקות חשמל את עצמך, כאילו שאתה באמת מקבל התקף לב ממיניבוס אפריקאי אשר יצא לעקיפה ודוהר לעברך במהירות 100 קמ"ש בכביש ללא שוליים. מושלם, כמעט סיימנו. קח את הידיים לפנים כאילו שאתה אוחז בכידון. מרגיש את הכאב לאט לאט מתגבר במפרק כף היד הימנית? מעולה, השאר את הידיים ככה במשך שלוש שעות. לפחות. לבסוף, שים על מסך המחשב מולך מצגת שקופיות של הרקעים הכי יפים שיש לווינדוז להציע. כבה את הטלפון ואל תשכח לחייך! רכיבה בערבות אפריקה היא בערך הכי קרוב שאפשר להגיע לאושר אמיתי!
אז איך זה לרכב באפריקה?
* * *
בשבוע שעבר יצאתי מהמסאי מארה, שמורת הטבע המרשימה על גבול קניה-טנזניה, ורכבתי לעבר העיירה נארוק יחד עם רוכב מקומי בשם איוב. מצאנו 'קיצור דרך' שהוביל אותנו דרך כפרים של שבט המסאי, מעברי נהרות, ולאחר מכן שבילי עפר חרוצים שגורמים לי לכאבי גב רק מלחשוב עליהם. הערכת נזק מהירה העלתה דפיקה באגזוז. לא נורא, רק נזק קוסמטי. עצרנו במסעדה מקומית לארוחה של עז מעושן ודייסת קמח תירס שנקראת עוגה-לי.
למחרת בבוקר, אחרי שינה מתחת לכוכבים וליד המדורה, רכבנו לאגם נאייבשה. האגם היפה הזה יושב למרגלות ניירובי, בתוך עמק רחב שנוצר מהשבר הסורי-אפריקאי אשר משתרע מישראל, דרך קניה עד למוזמביק. האזור הזה ידוע לשמצה בתור ביתם של קבוצת אנגלים עשירים אשר חיו פה בתחילת המאה הקודמת והיו ידועים בתור 'חבורת העמק השמח'. רצו שמועות רבות סביב מסיבות הסמים והאורגיות שנהגו לערוך. מאמר הוויקפדיה בנושא נראה יותר כמו תסריט לטלהנובלה. השהות שלנו באגם הייתה כמובן הרבה יותר שלווה. בשעות אחר הצהריים הצטרפו אלינו גרייס, רוכבת מקומית, והחבר שלה ג'סי.
חברים זמניים לטיול
ביום ראשון בבוקר קמנו ורכבנו ארבעתנו לאגם אשר נוצר בתוך מכתש של הר געש אשר קרס פנימה. באזור דרום קניה ואוגנדה ישנן עדויות רבות לפעילות הוולקנית אשר התרחשה כאן רק לפני אלף שנה. האגם היה יפהפה, מוקף בחומות גבוהות של סלע. לאחר משקה קר על שפת האגם נפרדנו לדרכינו – איוב, גרייס וג'סי חזרה לניירובי לקראת תחילת שבוע העבודה, ואני לקראת הדרך הפתוחה.
מאגם נאייבשה המשכתי צפונה ואז מערבה. במקור רציתי לרכב צפונה אל תוך המדבר השומם של קניה, אך מקומיים רבים הזהירו אותי שישנם שודדים רבים בכבישים האלה אשר עוצרים מטיילים באיומי אקדח. לכן החלטתי לוותר ולרכב לעיירה איטן. העיר הזאת נקראת 'בית האלופים' כיוון שכמה מרצי המרתון הטובים בעולם הגיעו מכאן. ניתן להרגיש באוויר את המוטיבציה להצליח והרצון לשחזר את התהילה הזו – לאורך הרחובות התלולים בכל שעות היום ישנם גברים ונשים רבים רצים הלוך-חזור, לבושים בנייקי ואדידס ועם חיוך על הפנים. קשה להסביר כמה מוזר מראה כזה באמצע אפריקה. איך שהגעתי לאיטן השמים התחילו להשחיר והעננים להתאסף. החלטתי לשלם ביוקר לחדר במלון במקום לישון באוהל, ומזל שכך. איך שסגרתי את הדלת הגשם התחיל לרדת ולא הפסיק במשך שבוע.
אז מה עושים בגשם?
במהלך היום בקושי ירד גשם, אבל בשעות אחר הצהריים ובלילה הגשם לא נפסק. המשכתי ברכיבה מערבה וחציתי לאוגנדה עם ההרפתקאות הרגליות של מעבר גבול – כבישים מתפוררים ובוציים, פקידי גבול ממורמרים ועצבניים, החיפוש אחר מזומן, דלק, אוכל ומקום לישון ללילה. וכמובן ההתפלאות ממדינה חדשה, נופים מדהימים, והניסיון לתפוס ולנתח את המקום החדש בו אני נמצאת. התחנה הראשונה שלי באוגנדה הייתה מפלי סיפי, שלושה מפלים קסומים אשר בוקעים מסלע בהר. ביום הזה גם חציתי את קו המשווה לכיוון צפון והגעתי ל-20,000 ק"מ במסע הזה עד כה. אבני דרך משמעותיות עבורי. שוב, הגשם והבוץ עשו את היום (מעט פחות) עליז.
העצירה הבאה שלי באוגנדה הייתה העיר ג'ינג'ה, אשר יושבת לאורך נהר הנילוס בנקודה בה הוא זורם החוצה מאגם ויקטוריה. פגשתי מטיילים נוספים והרבה אמריקאים, קנדים ובריטים אשר עובדים בקמפלה, בירת אוגנדה. לאחר יום מנוחה ארזתי מחדש את האופנוע ופניתי לכיוון קמפלה, אל תוך פקקי התנועה וההמולה הלא סימפטית.
רוכבים!
כל זה השתלם ביום ראשון בבוקר כשנפגשתי עם מועדון הרוכבים המקומי, קבוצה של אנשים נפלאים בעלי תשוקה משותפת לאופנועים ורצון להשתמש בתחביב הזה לגייס תרומות לצדקה. הם יצאו כבר לכמה רכיבות תרומה, ובשנה הבאה מתכננים לרכב כקבוצה מדרום אפריקה לאוגנדה. הם יהיו 17 רוכבים עם שני רכבי גיבוי וצלמים, כך שהטיול שלהם יהיה קצת שונה משלי. אחרי כמה כוסות קפוצ'ינו רכבנו יחד אל מסלול שבו התקיים ראלי אנדורו. קמפלה היא ללא ספק העיר בה הכי סבלתי לרכב. בדרך החוצה מהעיר פעמיים התנגשו בי נהגי מיניבוס, ככה שהאופנוע היה בזווית, נשען על הרגל שלי. הייתי צריכה לתת אגרוף למכסה המנוע שלהם בשביל שיסכימו לנסוע אחורה ולאפשר לי להתיישר ולרכב הלאה. למען האמת אני כבר לא מתרגשת מהתקריות האלה. בפעם הראשונה בה כמעט נהרגתי ברכיבה באוגנדה הלב עלה לי לגרון והתחיל לדפוק, האוזניים צלצלו וכל הגוף שלי רעד. עכשיו כשאני כמעט נהרגת אני רק מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי "אה, אני עדיין בחיים", ואז ממשיכה לנסוע. מה שנקרא תהליך למידה.
מקמפלה המשכתי לעיר אנטבה. כשעליתי לארץ מארצות הברית עם משפחתי בגיל 13 היה לי מאוד קשה להסתגל. במשך שנה שלמה הסתגרתי בהפסקות של בית הספר בספרייה, ונשבעתי שאיך שאסיים את התיכון אטוס בחזרה. עם הזמן למדתי להבין ולהעריך את החברה הישראלית. אחד הדברים אשר השפיע עליי רבות היה קריאת סיפור חייו של מוקי בצר, בו הוא מספר על זמנו כמפקד סיירת מטכ"ל ומפרט בין השאר על מבצע אנטבה. שיניתי את דעותיי לחלוטין והחלטתי שאני רוצה לתרום בשירותי הצבאי, וכך עשיתי כקצינה במשך חמש שנים בצה"ל. לכן היה משהו מאוד חשוב עבורי באנטבה, רסיס זיכרון אישי וקולקטיבי. נסעתי ברחבי העיירה היפה וביקרתי בשדה התעופה, למרות שלא יכולתי לראות הרבה.
עם רוכבי המועדון המקומי
מאנטבה המשכתי מערבה לכיוון העיר פורט פורטאל אשר סמוכה לגבול עם קונגו. האזור מדהים ביופיו, ג'ונגל עבה מנוקד באגמי מכתשים. באזור הזה ישנם חוות רבות לגידול פולי קקאו ועלי תה. יש כאן את המעיינות החמים של סמוליקי, שהם כל כך רותחים שאפשר לבשל בהם תפוחי אדמה. לרחוץ אי אפשר כמובן. יש ארמון שבו גר מלך שבט הפיגמי הגמדיים, וניתן לראות את הגורילות המפורסמות אשר גרות בהרי הרוונזורי. רכס הרי הרוונזורי הוזכר כבר על ידי סופרים יווניים בתור 'רכס הרי הירח', ובשלב מסוים נחשבו למקור נהר הנילוס. בשפה המקומית משמעות השם היא 'מיצרי הגשם', וזה רכס ההרים הגבוה ביבשת אפריקה. ההרים עוצרי נשימה ואפילו מיסטיים.
הנסיעה הבאה שלי לקחה אותי דרך קו המשווה בשנית, דרומה לאגם בניוני, אשר משמעות שמו היא 'אגם הציפורים הקטנות'. אגם בניוני הוא בין העמוקים באפריקה, ובו מספר איים מעניינים. ביניהם יש את 'אי הזברות' בו ישנן חיות בר רבות, ו'אי העונש' אליו היו מגרשים נשים לא נשואות אשר נכנסו להריון. דרך העפר על צוק מעל האגם הייתה יוצאת מן הכלל. חוויה אדירה. כל הטיול הזה מרגיש כמו חוויה מיוחדת שאני עדיין לא מצליחה לתפוס. עדיין מנסה לעכל. מכאן אמשיך לרואנדה, מדינה לה אני מצפה בקוצר רוח.
היום, 17.8.16, אנחנו מציינים את יום הולדתו ה-61 של טל שביט – האיש שהקים במו ידיו את העיתונות הדו-גלגלית בישראל ונהרג לפני כ-5 שנים מפגיעת מכונית בעת שרכב על אופנוע.
אנחנו מצרפים וידאו בן כ-15 דקות – מבחן הווידאו הראשון של טל שביט ומוטו מלפני כ-25 שנה. אז הם בחנו את הדוקאטי 750 ספורט שבדיוק הגיע ארצה, ויש גם הסבר ויזואלי על צמיגים רדיאליים.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
יום של מעבר גבול אינו יום רגיל. זהו יום מלא בהתרגשות וציפייה מצד אחד, ומצד שני חששות ודריכות. לילה לפני, מלבד הדברים הרגילים שצריך לחקור כמו איכות הכביש, תחנות דלק לאורך המסלול ומקומות לינה אפשריים, צריך לספור את הכסף המזומן שנשאר ולבדוק את השער המדויק כדי להיות מוכן לחלפני הכספים, צריך לבדוק שוב את השפה ואת סוגי השקעים במדינה החדשה. באותו היום צריך לצאת לדרך מוקדם ולקחת בחשבון לפחות שעתיים לכל תהליך המעבר. צריך לארוז את המסמכים בהישג יד ולהגיע למעבר גבול רגוע וסבלני.
מעבר הגבול עצמו כמעט תמיד בנוי כמו מבוך מבלבל. אוסף של צריפים פזורים רנדומלית, ביניהם תורים ארוכים של משאיות חונות ואנשים מטיילים הלוך חזור. איפה לעזאזל משרד ההגירה? אה, בבקתה הקטנה שם בפינה מאחורי דוכן העגבניות? אוקי, עכשיו צריך לחכות בתור. הנה, סוף סוף הוויזה שלי חתומה. איפה לעזאזל המכס? אה, בבקתה הקטנה שם? אוקי, הקרנט שלי חתום (ה'דרכון' של האופנוע – עירבון כי לא אמכור את האופנוע במדינה אליה אני נכנסת). עכשיו איפה לעזאזל נמצא מעבר הגבול עצמו? איך אני חוצה למדינה הבאה? אה, הקונוס הכתום הקטנטן על הכביש עם אף אחד מסביב? הבנתי. ועכשיו הכל מההתחלה בצד השני. ולא, לא, לא, אני לא רוצה לקנות מכם כלום. אני לא מתכוונת לשלם לך, בחור שהחליט 'לעזור' לי ולעקוב אחריי בתור 'פיקסר'. אני לא מתכוונת לקנות ביטוח בצריף המפוקפק הזה. איכשהו לא נראה לי שתכסו אותי במקרה של תאונה. לא, אני לא מתכוונת להמיר את הכסף שלי איתך, אני מצטערת אבל אני כבר למדתי לקח במעברי גבול אחרים. ולא, מאמא, הצמידים שלך יפהפיים אבל אני לא רוצה לקנות אותם, סליחה.
הכל נשען על היכולת שלך להיות רגוע ומחייך, לא משנה כמה נמאס לך מהשטויות האלה, אבל עם מספיק תחושה של דחיפות כך ש'השובים' שלך יסכימו לזרז את התהליך. לדוגמה – במעבר גבול אל תוך זמביה דרשו שאציג את פנקס החיסונים שלי, שמשום מה לא הצלחתי למצוא. הקצין המנומנם (בכל זאת, רק 8 בבוקר, מוקדם מדי) הסביר לי שאצטרך לשלם בערך 50 ש"ח בשביל לקבל פנקס חלופי. כמובן שזה מגוחך – ראשית כי איך זה יהווה להם הוכחה שבאמת ביצעתי את החיסונים הנדרשים, ושנית כי אני לא אשלם סכום כזה עבור שטות כזאת. אחרי כמה דקות של התפלפלויות נעימות עלה לי רעיון והסברתי לשוטר – "אדוני, תבין, יש לי את הפנקס! הוא פשוט איפשהו על האופנוע שלי!", וסיימתי עם חיוך מנצח. זה היה מספיק משכנע בשביל שהוא יסכים לשחרר אותי. מעניין אם אותו דבר היה עובד גם עם הדרכון.
דרך כזו תמיד עדיפה
ביום חמישי האחרון חציתי מטנזניה לקניה. משני צדי גבול נשים וגברים מסאיים (שבט הלוחמים האגדי) התהלכו בין הדשא הצהוב הגבוה, עטופים בשמיכות אדומות משובצות ותכשיטי חרוזים מקשטים את גופם. ה-GPS הוביל אותי בדרך לא דרך אל תוך ליבה של ניירובי. הכביש היה נורא – בבת אחת נעלם האספלט וכל מה שנשאר זה סלעים עם חריצים עמוקים ורחבים שאילצו אותי לרכב בזהירות על פס דק של קרקע יציבה. פתאום האספלט חזר – אבל עם יותר בורות מאשר אספלט, ומצאתי את עצמי מתחננת שנחזור לדרך עפר. כשנכנסתי אל תוך העיר הכל נעשה קשה עוד יותר כי בנוסף לכביש הנורא עכשיו היו מכוניות ואנשים בכל מקום, כולם מזגזגים על הכביש בניסיון לעבור. הקילומטרים האחרונים היו מלאים בבוץ וסלעים חלקים, אבל לבסוף הגעתי ל-'JUNGLE JUNCTION', המקלט הבטוח בניירובי של כל מי שחוצה את היבשת. הגעתי מתנשפת ומזיעה אחרי ההרפתקה הלא צפויה ושאלתי את כריס, בעל המקום והמכונאי, אם זאת אכן הדרך הנכונה. "לא, לא, מה פתאום. יש כביש סלול מעולה שמגיע ממש עד לכאן. כנראה שה-GPS שלך לא מעודכן". טוב, נו. הכל לטובה!
הערת צד זריזה: חשבתי שעם השנים יותר ויותר אנשים מטיילים באפריקה וחוצים את היבשת – הרי היום היא יותר נגישה מאי פעם. סוללים כבישים, יש WiFi בהרבה מקומות, והכל הרבה יותר פשוט מאשר לפני 20 שנה כשסבא שלי טייל כאן. אבל הופתעתי לגלות שהמספר הולך וקטן. כריס מנהל את JUNGLE JUNCTION כבר כמעט 20 שנה. כל נהגי ה-4X4 והאופנועים עוצרים אצלו לנוח כמה ימים ולטפל ברכבים. הוא סיפר לי שכיום כמעט ולא מגיעים מטיילים יותר, לטענתו בגלל שהמצב הכלכלי מתדרדר ואנשים צעירים היום עסוקים בלשרוד ולנסות להרוויח כסף.
כריס עשה לאופנוע שלי טיפול 10,000 נחוץ, הראשון מאז שעזבתי את קייפטאון. בסביבות שש בערב האופנוע שלי היה מוכן ויצאתי לדרך לכיוון דירה של חבר ישראלי בניירובי. נסעתי רק חמישה קילומטרים כשהרגשתי שהבלם האחורי שלי נתפס והאופנוע נתקע בדיוק באמצע הכביש, מסרב לזוז. ירדתי והסתובבתי סביבו, דיסק הבלם האחורי היה לוהט ואדום כולו. לא טוב. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות – הסתכלתי מסביב וביקשתי עזרה. שני בחורים נחמדים עזרו לי להרים ולדחוף את האופנוע הצידה והשאילו לי את הטלפון שלהם כדי שאוכל להתקשר ולהתייעץ עם כריס. איזה דבר נפלא זה, להיות מסוגל לסמוך על אנשים טובים באמצע הדרך. נתתי לבלם להתקרר ואז האופנוע ואני צלענו לאט בחזרה למוסך.
למחרת בבוקר ניקינו את רפידות הבלם, החלפנו את הנוזל וכיוונו את מנוף הבלם. לאחר נסיעת מבחן קצרה כריס הכריז שהאופנוע שלם ובריא. אחד העובדים במוסך בא והודה כי הוא התעסק עם מנוף הבלם יום קודם לכן. מאוד הערכתי את הכנות שלו, כך יכולנו לדעת מה גרם לבעיה ויצאתי לדרך בפעם השנייה.
בניירובי פגשתי את גרייס, רוכבת מקומית. היא הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חבריה למחרת לסיבוב מניירובי לעיירה קרובה בשם נארוק. גרייס עובדת עבור חברת אופנועים דנית בשם קיבו. סיסמתם היא "עוצב בהולנד. נוצר בקניה. נבנה עבור אפריקה". המטרה שלהם היא לייצר אופנועים שיהיו אמינים, יוכלו לרכב בשטח כמו ק.ט.מ ולשאת משקל כמו משאית שני טון. הם מוכרים את האופנועים שלהם כחבילה אשר כוללות אימוני רכיבה, טיפולי תחזוקה, אחריות וציוד רכיבה, בתקווה לעודד נהיגה בטוחה ושימוש בקסדות. אין ספק שצריך לשפר את הבטיחות בדרכים כאן. בקמפלה, בירת אוגנדה, נהרגים בממוצע חמישה אנשים בכל יום בתאונות אופנוע! הפרויקט הזה מאוד מעניין, אבל אני עדיין חושבת שיתקשו להתחרות באופנועים הסינים הזולים שיש כאן בכל מקום. החבר'ה האלה רוכבים בשטח כמו כלום ומעמיסים את האופנוע שלהם במשקל לא יאומן – עשרה שקים ענקיים של פחם, ערימות של ארגזי בקבוקי קוקה-קולה בגובה 4 מטר, או 5 נוסעים על אופנוע אחד!
בבוקר הבא המשכתי אל תוך המסאי מארא – שמורת הטבע המדהימה על גבול קניה-טנזניה. 30 הקילומטרים האחרונים עברו על פני מישור בו רעו זברות, ג'ירפות, פילים, גנו ואנטילופות, מטרים בודדים מהדרך בה רכבתי. הצאן של שבט המסאי רועה כאן ולכן הדשא נמוך. שאר חיות הבר מעדיפות לשהות כאן מאשר בתוך השמורה עצמה, שם העשב גבוה יותר ואריות וטורפים אחרים יכולים להתגנב אליהם. זאת הייתה חוויה מדהימה.
קניה, נו…
לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מבחור ישראלי בשם זיו שעשה טיול דומה לשלי לפני 20 שנה. הוא כתב לי כי הפוסטים שלי עוררו בו זיכרונות טובים מהמסע שלו והזמין אותי להתארח אצלו כמה ימים במסאי מארא, שם הוא מנהל חברת טיסת כדורים פורחים.
הנה קורס מזורז על ההיסטוריה של כדורים פורחים: בשנת 1783 מדען צרפתי היה הראשון להפריח כדור פורח. הנוסעים היו כבשה, ברווז ותרנגול, והבלון התרסק אחרי 15 דקות באוויר. חודשיים לאחר מכן יצא לדרך הניסיון המאויש הראשון, כאשר שני אחים המריאו ממרכז פריז ונשארו באוויר במשך 20 דקות שלמות. כאשר הם התרסקו בפאתי פריז הם הותקפו על ידי תושבי הכפר שחשבו כי מדובר בחייזרים. מכאן ואילך הצרפתים לקחו איתם שמפניה לכל טיסה, על מנת להקל על מצב הרוח של המקומיים, איפה שלא ינחתו. כך נוצרה המסורת לשתות שמפניה אחרי כל טיסה בכדור פורח.
כך ביליתי כמה ימים נעימים במסאי מארא. התעוררנו כל בוקר בשעה 4:30, שותים קפה בשעה 5:00, ומגיעים לרחבה הגדולה ממנה ממריאים בקור המשתק של 5:30. השעה הבאה חלפה מהר, כאשר זיו מפקח על מילוי הבלונים באוויר – קודם כל באוויר קר על ידי מאווררים ענקיים ולאחר מכן עם מכות של אוויר חם עד שהכדור מתמלא ונעמד. השעה כבר 6:30 בבוקר והגיע הזמן לקפוץ פנימה מהר אל תוך סל הקש. אחרי קצת התנדנדויות הכדור ממריא, ואנחנו טסים בנחת כאשר הזריחה לאט לאט מתחילה להאיר והטבע המדהים מתחת מתחיל להיחשף. ראינו תאו, היפופוטמים, פילים, ואפילו אריות וקרנפים. הכדור הפורח שט לאיטו, לפעמים כל כך נמוך שהוא מלטף את העשב למטה, לפעמים בגובה של עשרות מטרים מעל העצים הגבוהים. הטייס מנווט את הכדור על ידי מציאת זרמי אוויר שנעים בכיוונים שונים בגבהים שונים. זיו תמיד הצליח להנחית את הכדור באופן מושלם יחסית, מכיוון שכל נחיתה של כדור פורח היא בעצם נחיתת התרסקות. מיד כמה מכוניות וג'יפים התכנסו סביבנו והסיעו אותנו לרחבה בה חיכתה לנו ארוחת גורמה, וכמובן – כוס שמפניה.
כך זה נראה לפני השמפניה…
לאחר לבטים רבים החלטתי שאני לא אמשיך לאתיופיה. נותרו לי רק חודשיים לחזור לקייפטאון. הרכיבה לצפון אתיופיה היא קשה ואורכת לפחות 10 ימים שאחריהם אצטרך לצאת בספרינט חזרה דרומה. העובדה כי החלה עונת הגשמים עזרה לי להחליט באופן סופי. יש הרבה דרכים לטייל, ובתקופה האחרונה הרגשתי שאני רצה מהר מדי ולא מספיקה ליהנות מהמדינות בהן אני חולפת. לכן מכאן אמשיך באופן רגוע לאוגנדה ורואנדה, ולאחר מכן אפנה חזרה דרומה לכיוון דרום אפריקה.
זה מתחיל מרעיון, הצצה בגלובוס, חלומות על חציית יבשות, תרבויות ושפות. לאט לאט הרעיון מתגבש בדמיון ומקבל צורה, עד לתכנית ממשית להגשמתו.
יש כל כך הרבה מקומות לטייל בהם, במיוחד אחרי צבא: דרום אמריקה, הודו, דרום-מזרח אסיה, אפריקה, ובעוד שמקומות אלו מדהימים בנופים ובתרבות שלהם, פחות רציתי לעלות למטוס ולאחר כמה שעות להגיע לקצה הגלובוס. רציתי לראות ולהרגיש את השינוי בקרקע. להרגיש את השינוי התרבותי, את השפה המשתנה, ולראות את הנופים מתחלפים לי מול העיניים. המקום הרחוק ביותר שראיתי על מפה היה מונגוליה, ומשם הרעיון התחיל להתגלגל. למה לא לנסוע למונגוליה? לעבור דרך כל המדינות ולחצות מאירופה לאסיה – נשמע כמו רעיון שיתאים לי לטיול.
גרתי בווינה כשנתיים לפני שהחלטתי לצאת לטיול. אני בן 24, והעבודה הייתה בעיקר כדי לממן את הלימודים. משארית הכסף שהרווחתי החלטתי שאני רוצה לטייל. ישבתי בבית והתחלתי לתכנן. שרטטתי מסלול בגוגל מפות ובאופן שרירותי בחרתי מדינות שבהן אעבור בדרך למונגוליה. היו לי שלוש אפשרויות. הראשונה דרך פולין ובלרוס ישר לרוסיה, ומשם כל הדרך למונגוליה. השנייה היא דרך אוקראינה, ואז רוסיה לקזחסטן, ואז שוב רוסיה ומונגוליה (אי אפשר להיכנס לסין עם אופנוע). אפשרות שלישית ואחרונה היא דרך טורקיה, גיאורגיה, ואז להיכנס למדינות הסטן. בסוף נבחר המסלול השלישי והיותר מאתגר דרך טורקיה, גם כי אוקראינה ורוסיה היו ביחסים בעיתיים באזורי הגבול וגם כי רציתי לחזור לגיאורגיה שוב. ככל שהימים עברו ככה המסלול עבר סלקציה יותר רצינית, נקודות ציון כמו הרי הקרפטים ברומניה נבחרו, משם לכיוון הים השחור. להגיע לאיסטנבול ולחצות את טורקיה עד לגיאורגיה. אצטרך להתחיל בבקשות לוויזות לאוזבקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן. לאט לאט התכנית החלה להתגבש ולקבל צורה. נשארה השאלה החשובה – באיזו צורה להגיע לשם?
על אופנוע, זה ברור – אבל איזה? (בגיאורגיה)
כמובן שהכלי היחידי שעלה לי לראש זה אופנוע. אני רוכב על אופנועים – אמנם לא הרבה שנים ונכון שאני לא הכי מנוסה – אבל את השריטה הזאת אפשר להבין רק אחרי סיבוב של המצערת בפעם הראשונה. רק באופנוע אתה מרגיש את הנוף, את הרוח. אתה מריח את התבלינים בשווקים, את ריח שתן הפרות בכפרים ואת ריח האוויר הנקי לאחר ימים גשומים. אתה מביט באנשים המקומיים שיושבים בצד הדרך ורואה את הלבן בעיניים שלהם כשהם מסתכלים עליך, מרגיש את ליוויי המבטים שלהם כשאתה עובר לידם בכביש. אתה רואה את הנהגים בצמתים מרומזרים יושבים מכונסים בתוך הרכב, כאילו מתחבאים ומגנים על עצמם מהעולם היפה שיש בחוץ. אתה, לעומת זאת, חשוף לגמרי – למזג האוויר ולדרך המשתנה תמיד. אין רכב עם מזגן, אין מיגון סביבך, אין להניח יד על ההגה ולבהות בדרך. הרגשת התלות בסביבה היא מאוד חזקה. אתה חשוף, אבל עם זאת מבודד מאוד בקסדה, כאילו בעולם משלך. אותו טיול ברכב יהיה שונה לגמרי על אופנוע. באופנוע אתה מוגבל מאוד לדברים שאתה לוקח, אין את החופש לזרוק הכל לתא המטען ולצאת לדרך כשבמקרה הגרוע לקחת כמה דברים אקסטרה. כל חפץ נשקל בקפידה, כל מכנס וכל אביזר הנאה כמו ספר נלקח לאחר מחשבה. אתה לוקח רק את המינימום – מה שאתה צריך כדי להתקיים.
אז האופנוע יהיה הכלי התחבורה. השאלה הגדולה והמעניינת יותר היא – איזה אופנוע זה יהיה?
לא לוקח הרבה זמן כדי לרדת לגמרי מהרעיון של טיול חוצה יבשות על אופנוע. חיפושים אחדים בגוגל והתוצאות לא מאחרות לבוא,: האופנועים המוצעים לטיולים שכאלה, לסביבה שכזאת, הם אופנועי אדוונצ'ר מרהיבים ומעוררי חשק. קל להפליג בדמיון ולראות את עצמך על ב.מ.וו R1200GS, סופר טנרה או אפריקה טווין החדש, חוצה יבשות ונהרות, טורף את השטח ומשייט בכבישים המהירים. אבל מבט על המחיר של כל אחת ממכונות המלחמה הללו ישאיר לך את זה בדמיון. במיוחד אם אתה בן 24 שחוסך ללימודים.
בין החיפושים גם עולות תוצאות מעניינות. אנשים שטיילו על אופנועים פשוטים, אפילו יותר מדי פשוטים. ככל שאני מעמיק בזה מחשבה ככה אפילו זה נשמע לי יותר סביר והגיוני לטייל עם אופנוע קטן. הרי המנוע מאוד פשוט, מקורר אוויר עם קרבורטור. החלקים זולים וניתנים להשגה כמעט בכל מקום, במיוחד אם זה אופנוע סיני. באוזבקיסטן לדוגמה, פגשתי צמד רוכבים על ק.ט.מים שהיה לאחד מהם בעיה בקרבורטור. הוא סיפר לי שהוא צריך למצוא סוכנות או להזמין מהאינטרנט במשלוח מהיר שיחכה לו בטשקנט, וזה ייקח זמן ויעלה כסף ויעשה כאב ראש. לעומת זאת, אצלי, במקרה של תקלה אוכל ברוב המקרים לסדר זאת בעצמי עם ערכת כלים מינימלית או למצוא מכונאי כמעט בכל מקום שיידע להתעסק עם המנועים האלה, במחיר יחסית שפוי.
מבחינתי הנסיעה האיטית היא אפילו בונוס. הרי אני יוצא לטייל על אופנוע, ליהנות מהנופים ומהתרבויות, ולא לתת גז בלי לשים לב לכלום חוץ מאשר לכביש. אפשר להגיע מאיטליה לאוזבקיסטן ב-10 ימי רכיבה, אבל כמה תרבות ונוף תראה בדרך? כנראה שלא הרבה. יש גם את הצד הפסיכולוגי בעניין. כשאתה רוכב על אופנוע ששווה יותר מהמשכורת השנתית של המקומיים, אם לא של 10 שנים, באופן אוטומטי המקומיים יחייבו אותך ביותר כסף – אם זה על אוכל כשאתה עוצר לאכול בדוכן או אם זה דלק שאתה קונה בבקבוקים כשאתה נתקע בלי. לעומת זאת, נסיעה על אופנוע קטן, אופנוע שבו המקומיים משתמשים בעצמם, יגרום להם לחיבור שונה איתך. בדרך כלל זה יהיה השתאות, גיחוך קל, ואז יציעו לך עזרה בדרך. הסיבה האחרונה שהחלטתי לקנות אופנוע קטן היא האתגר. כל אחד יכול לעלות על אופנוע אדוונצ'ר בנפח ליטר ולרכב למונגוליה, אבל על 125 סמ"ק זה יהיה קשה, ואני קצת סדיסט שאוהב כשקשה, אז לאחר לבטים רבים קניתי את האופנוע – סאן-יאנג 125 סמ"ק.
לא פשוט להתארגן לטיול שכזה. נכון, יש הרבה מידע באינטרנט, אבל כשאתה יוצא למסע משלך, כשאתה צריך לארגן את האופנוע ולאבזר אותו, במיוחד אם זה לא אופנוע שמיועד לטיולים כאלה, המציאות שונה מהדמיון. כמה פעמים ביקרתי בחנות האופנועים 'לואיס' שבווינה – אני כבר לא זוכר. לא קניתי הרבה, אבל בעיקר התלבטתי מה צריך ומה סתם מנסים למכור למטיילים. החלטתי על תיקי צד, תיק מיכל, תיק גדול שאותו אקשור מאחור עם רצועות, וחוטי חשמל עם חיבור למצית כדי להטעין את הטלפון הנייד ואת הגופרו תוך כדי רכיבה. בנוסף רכשתי גם כיסויים למזלג הקדמי. תיארתי לעצמי שהמזלג יתלכלך בבוץ והגומי המבודד ייהרס עם הזמן, אז העדפתי להקדים תרופה למכה. הוויזות והפרוצדורות עם הביטוחים (הכל בגרמנית כמובן) החלו לרוץ במקביל להכנת האופנוע. סוכן הביטוח האוסטרי שמט את הלסת כששמע שאני נוסע עם האופנוע למונגוליה ולא האמין לי. "עם אופנוע כזה?", הוא שאל אותי. "כן, עם אופנוע כזה", השבתי לו.
אנשים טובים באמצע הדרך (בקזחסטן)
והטיול? עלה על כל ציפיותיי. אני יודע שהרבה קוראים כנראה באים מעולם האופנועים ומעוניינים לדעת קודם כל איך האופנוע תפקד (שמו של האופנוע הוא 'בליץ'. אפשר גם 'בליצי'), ולכן אתחיל בזה. אני חייב להתחיל בעובדה שאני עצמי הייתי מופתע, ציפיתי לתקלות ולבעיות. הרי זה לא מנוע שאמור לסחוב כל כך הרבה ציוד למרחק כל כך גדול עם משקל כזה כבד. אבל לא הייתה לי אפילו תקלה אחת ב-4 חודשים של טיול! ואני מתכוון לשום תקלה. בכל בוקר הוא הניע כמו גיבור בסרט, מסרב להיכנע. לא ריחמתי עליו. נסעתי איתו במדבריות שבאוזבקיסטן ב-40 מעלות חום במהירות של 30 קמ"ש בגלל תנאי הכביש, הייתי צריך לאלתר מערכת קירור למנוע. בקבוק מים שקשור מקדימה עם חור שיתיז על המנוע. הייתי אתו בגיאורגיה בהרים, ולאחר 3 שעות נתקעתי איתו בבוץ. שקענו עד גובה הברכיים ולא הצלחתי לצאת, עד שטרקטור מקומי עבר. הרמנו את האופנוע עליו והוא חילץ אותי. וכמובן, רכיבה בתנאי השטח הקשים של מונגוליה. המתלים לא הפסיקו להיטרק, הייתי בטוח כבר שבשלב מסוים השלדה הולכת להישבר. אלו תנאים מאתגרים אפילו לאופנועי שטח, שלא לדבר על אופנוע 125 סמ"ק טייוואני שייעודו זה לקפוץ למכולת הקרובה.
המסלול עצמו עבר כמתוכנן, אפילו שהוא נקבע שרירותית בגוגל מפות ולא היה לי ניסיון קודם בתכנון מסלולים. היו הפתעות בדרך, טובות ופחות טובות. בקירגיסטן תכננתי להחליף שרשרת בבישקק כי היא הייתה רפויה מדי ולא ניתן היה למתוח אותה יותר, אבל היא נפלה לי מהאופנוע כמו שרשרת של אופניים. הייתי צריך לפרק את הבלם האחורי לגמרי, לחבר אותו עם חוט ולמתוח את השרשרת אפילו עוד יותר. היו מקרים מסוכנים כמו ללכת לאיבוד באיסטנבול. העיר הייתה עצומה והמקומיים נוסעים שם בפראות. כבר הייתי על סף ייאוש כשעצרתי במסעדה לאכול שווארמה. מסתבר שהבחור שם דיבר גרמנית, והוא ישב איתי בחוץ על קפה וסיגריה וממש התלהב מהטיול. לאחר מכן הוא הדריך אותי איך להגיע למרכז העיר.
בקזחסטן בחור עם הבן שלו נסע לידי, צפצף ונופף לי לשלום תוך כדי נסיעה. לאחר מכן הוא סימן לי לעצור בצד. הוא ובנו יצאו החוצה ולחצו לי ידיים וצילמו תמונות. נתתי לבן שלו לחבוש את הקסדה שלי וצילמתי אותו. בסוף האבא הביא לי כרטיס סים טעון באינטרנט במתנה, ונסע לדרכו. בצ'צ'ניה שני בחורים עצרו לידי בצד הדרך והזמינו אותי אליהם הביתה לאכול צהריים, ככה סתם כי ראו שאני מטייל, בין אם על אופנוע ובין אם לא.
נופים עוצרי נשימה ודרכים משובשות (בקירג'יסטן)
אחת מהחוויות הפחות טובות הייתה התרסקות קילומטר לפני הגבול עם אוזבקיסטן. הדרך הייתה כל כך נוראית שהייתי צריך לרכב בשבילים שבצד הדרך. החום הכבד השפיע על שיקול דעתי, ובגלל החול הרך איבדתי אחיזה. הייתי עדיין עם צמיגי כביש. רגל ימין שלי נתקעה תחת האופנוע בלי אף אחד בסביבה . נאבקתי 10 דקות כדי להרים את האופנוע, ולבסוף הצלחתי לשחרר את הרגל, לעקם את הכידון חזרה לצורתו המקורית ולהמשיך ברכיבה.
לאורך כל הדרך נתקלתי באיסנפור אנשים טובים שרוצים לעזור. אבל כמובן, כמו בכל מקום בעולם, מנסים 'לעקוץ'. צריך פשוט להיות ערני, עם יד על הדופק תמיד. זה אחד הדברים הקשים בטיול, ולא ציפיתי לו. הקושי המנטלי של להיות לבד, כל מעבר גבול, כל הטפסים, כל האנשים שמנסים לקחת ממך כסף סתם. אתה צריך להתמודד עם כולם כשאתה מוקף בזרים, אין לידך איש שעליו אתה יכול לסמוך. הרגשה קשה ממה שציפיתי. לפעמים העדפתי להחליק הרבה דברים מאשר להתמודד איתם. למשל בקירגיסטן. באחד הכבישים בהרים עצרתי להשתין מאחורי תחנת אוטובוס ולכיוון השיחים. מיד אני שומע צפירה. מסתובב ורואה שוטר בתוך רכב אזרחי מצלם אותי, והשני מסמן לי לבוא אליו. הוא דיבר בקירגיזית וביקש ממני באגרסיביות להיכנס לרכב שלהם. טענתי שאני לא עוזב את האופנוע והם התחילו ללחוץ ולצעוק. נכנסתי למושב האחורי אבל השארתי דלת פתוחה עם רגל חצי בחוץ לכל מקרה. מכאן התחיל תהליך השוחד. לקח לנו כמה דקות ובסוף סיכמנו על מחיר – כ-10 יורו, ושרק יעזבו אותי לנפשי. לאחר התשלום הם פשוט נעלמו. זה קרה לי לא פעם בקירגיסטן.
בסך הכל הטיול היה חוויה מדהימה, ואחד המסרים שאני ארצה שאנשים ייקחו איתם זה שטיול על אופנוע לא חייב להיות יקר, לא צריך יותר מגוגל מפות כדי לבנות מסלול, לא צריך שנים של תכנון, ואפילו לא צריך רישיון על אופנוע גדול. רישיון קטן יכול להספיק. המשתנים של גודל ונפח האופנוע נעלמים ברגע שרוכבים בכבישים היפים בעולם ומכירים את האנשים המדהימים שרק רוצים לעזור לך בדרך.
על הטיול הזה אני יכול לכתוב הרבה חוויות וסיפורים, אבל אני אסיים במשפט אחד של בחור בשם טד סיימון שהקיף את העולם פעמיים על אופנוע, ב-1973 וב-2001– משפט שליווה אותי לאורך כל הדרך:
"…It’s the interruptions of the journey, not where you are going"
קיץ 2002. חבורת רוכבים צעירים אשר רובם המירו את אופנועי הספורט שלהם באופועי סופרמוטו בבנייה עצמית – רובם ככולם בנויים על בסיס דו-שימושיים של התקופה, מתחילים להיפגש בימי שישי אחר הצהריים במגרשי חניה מבודדים שהופכים למסלולים מאולתרים שבהם הרוכבים התאמנו, ואף הזניקו מרוצים פיראטיים חבריים בכל סוף שבוע בסיום האימון.
על קו הזינוק – הכי בתולי שיש, הכי פיראטי שיש. במילה אחת – חלוצים
תוך שבועות ספורים הצטרפו עוד ועוד רוכבים, ותוך זמן קצר התגבשה החבורה – חבורת הסופרמוטו הישראלית – שהקימה את סצנת הסופרמוטו בישראל.
רמת הרכיבה השתפרה במהירות, טכניקות חדשות נלמדו, והחל מרוץ חימוש על האופנועים שבסופו, אחרי כשנתיים, כל הרוכבים כבר רכבו על אופנועים מקצועיים.
בשנת 2003, קצת פחות משנה אחרי המפגשים הראשונים, החבורה הזו הקימה את אליפות הסופרמוטו הישראלית. עונת 2003 הסתיימה במלואה עם 8 סבבים, עונת 2004 נקטעה אחרי סבב בודד, ושתי העונות הבאות – 2005 ו-2006 – היו גם הן עונות מלאות עם 8 סבבים בכל אחת, עם 2 קטגוריות מקצועיות – S1 ו-S2.
סבב ראשון בעונת הראשונה של הסופרמוטו הישראלי (2003); המנצח היה ניר שפיצר ז"ל
בשנה הראשונה של הפעילות, כשהכל עוד היה טרי ובתולי, אחד הרוכבים – שביט איס – השקיע לא מעט זמן בתיעוד וידאו של המפגשים. אלו היו ימים שלפני מצלמות גופרו קומפקטיות. הוא אפילו הגדיל לעשות ויצר בעצמו 'מצלמת קסדה', כשלקח קסדה ישנה, קדח חור בחלקה העליון, הכניס בורג וקיבע את מצלמת הווידאו על הקסדה כדי לצלם את הרוכבים תוך כדי תנועה. חוזה הגופרו הישראלי.
את חומרי הווידאו הרבים לקח שי נוה, והוא ערך אותם לשני סרטים באורך של 46 ו-56 דקות
הסרטים האלה הסתובבו בין המשתתפים, ואפילו הוקרנו בכמה מפגשי בירה של החבר'ה. עכשיו, כ-13 ו-14 שנים אחרי אותם ימים חלוציים, זה זמן מצוין להציג את הסרטים הללו לכלל הגולשים.
משתתפים: שי נוה, אלי פנגס, שחר עמרמי, תומר ברעם, כפיר לוין, שי שמר, דני אנגלברג, אריק בר ארז, טל ציון, שביט איס, אביעד אברהמי, דני פינק, גלעד אברהמי, אורי וייסלר, אייל מור, דרור מרלי, אורן שקד, טל שביט ז"ל, ניסו שליו ז"ל, ניר שפיצר ז"ל.
"אני טס לארה"ב ומתכוון לרכב משיקאגו ללוס אנג'לס על הארלי-דיווידסון , דרך ROUTE 66 המפורסמת".
זו הייתה ההחלטה שהתגבשה במוחי במשך כמעט שנה. תכנונים רבים, ספקות, דאגה של הקרובים, ומעל הכל הרצון להגשים ולחוות ולרכב. כמה שבא לי לרכב!
מתחילים להזיז עניינים. כרטיסי טיסה, ויזה, כמה מפות, חפירות של חודשים באינטרנט על מקומות שארצה לראות, קצת בירורים לגבי אופנוע. יאללה, יש טיול!
טיול כזה של פעם בחיים, עדיף לעשות לבד. מתחשק לי לקבל את כל ההחלטות ולנהל הכל לפי הזמן שלי. כך גם אוכל לקחת אחריות לכל דבר טוב או רע שיקרה במהלך הדרך – ויש דרך ארוכה של כ-2,500 מייל, שהם כ-4,000 ק"מ.
ROUTE 66
באופן כללי אגיד שצורת הטיול המועדפת עליי היא זו הקלילה. לא סוחב הרבה ציוד, מתכנן בקפידה אך משאיר מקום לספונטניות, בונה על קצת מזל טוב להימנעות מתקלות, וגם על סוכנות ההשכרה שתיחלץ לעזרתי במקרה שבו האופנוע לא משתף פעולה.
נוחתים בניו יורק לכמה ימים (בכל זאת, פעם ראשונה שלי בארה"ב), כמה ימי מנוחה בשיקאגו בהם התארחתי אצל חבר, קניות אחרונות, וקדימה לסוכנות ולדרך.
האופנוע עליו חלמתי היה ה-ELECTRA GLIDE – דגם התיור המפואר של הארלי הכולל מנשא מתכתי שעליו אוכל לקשור את התיק העמוס ולשייט שעות על גבי שעות. עקב חוסר במלאי, נאצלתי 'להתפשר' על ה-STREET GLIDE – אותו האופנוע רק ללא המנשא וללא יכולות הרכבה ממושכות, אבל בין כה וכה אני רוכב סולו.
מהאופנוע מאוד נהניתי. הישבן לא הרגיש מקופח כלל גם אחרי ימים של 8 שעות רכיבה, האופנוע מתגלגל במהירות שיוט מכובדת של 75 מייל לשעה, שהם 120 קמ"ש, וקצת פחות בכבישים הצדדיים עליהם הרביתי לרכב. התרגלתי מהר למדי למשקלו הגדול, שמספק הרגשה נעימה של ספינה שמשייטת לה בנוף עליו חלמתי לפני הטיול.
הארלי-דיווידסון סטריט גלייד
יש לי ניסיון ארוך עם אופנועים יפנים וגרמנים, אך מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה: טיול מסוג זה עושים על גבי הארלי-דיווידסון ולא על שום דבר אחר. כי אם כבר חיים בסרט אז עד הסוף, ואם כבר להרגיש אמריקה אז דרך גלגלים אמריקאים.
ביום המסע הראשון חוויתי כמה קשיים בנוסף להתרגשות ולכניסה ל'מצב טיול'. איזשהו הלך רוח שונה מהיום-יום הרגיל. בעמדת האגרה הראשונה, בעודי מנסה להתכופף כדי להכניס כסף לקופה, האופנוע על משקלו העצום החליט לשכב לנוח לדקה על הכביש. נהג משאית נחמד מיד עזר לי בדחיפה קטנה מעלה, והופ, חזרה לדרך. לאחר מכן, בעצירה הראשונה, גיליתי כי המפתח לנעילת מתג ההצתה נעלם (ניתן להניע ללא מפתח), כנראה באותה נפילה. לא נורא, חשבתי. אני לא מתכוון לדאוג מדברים קטנים. כל עוד אני בריא, האופנוע תקין והדברים החיוניים עליי – ממשיכים. מהנקודה הזו התחלתי ליהנות באמת.
ככל שמתקדמים מערבה מאזור שיקאגו, כך מרגישים יותר ויותר כציפור חופשייה במרחב. יותר שדות, יותר עיירות קטנות, אינסוף דיינרים על הדרך. בכל יום חוויה להיכנס למוטל חדש ולהתחכך עם אוכלוסיה מקומית.
לאורך הדרך ישנם אינספור אתרים הקשורים לתרבות האמריקאית של כביש 66. אותה דרך מיתולוגית אותה חצו אינספור אנשים לפני עשרות שנים על מנת לחפש חיים טובים יותר במערב. יש לא מעט תיירים שנשבים בקסמה של דרך זו, אותם פוגשים לאורך נקודות העצירה. חייב לציין את חווייתי הטובה מ'אנשי הכפר' האמריקאים. האנשים בעיירות הקטנות, במסעדות, בתחנות הדלק ובמוטלים, הם הרבה יותר נחמדים ומזמינים מאשר אנשים בערים הגדולות.
חנות אמריקאית אופיינית על הדרך
כך המסע נמשך. מאתר מפורסם אחד לאתר אחר, מכביש כפרי לכביש מהיר (צריך גם להספיק למלון לפני החושך), מזללה אחר מזללה, חוויה רודפת חוויה. כל אחת משמונה המדינות אותן חציתי מציעה נופים אחרים, מפגשים עם אנשים שונים, מזג אוויר קצת שונה, תרבות קצת אחרת. יצא לי להרגיש את השינויים האלו בכל מייל שהתווסף למד המרחק. בכל מייל שחלף התחלתי להרגיש יותר טוב עם החוויה הזו. אני, האופנוע, הכבישים והחופש. איזו הרגשת חופש נפלאה! אין גבולות (בין המדינות), וכל עוד הדולר מצוי בכיסך ומצב הרוח טוב – הכל אפשרי , לחיי הדוד סם!
המדינות שדרכן רכבתי: אילינוי – מיזורי – אוקלהומה – טקסס – ניו מקסיקו – אריזונה – נוואדה – קליפורניה.
לא ויתרתי על אתרים כמו הגרנד קניון, לאס וגאס, וכמה פארקים לאומיים שמאוד רציתי לבקר על הדרך, למרות שהם אינם נמצאים בדיוק על כביש 66.
התחנה האחרונה הייתה LA, שם בעצם קבעתי להחזיר את האופנוע 14 ימים אחרי תחילת המסע בשיקאגו.
מסיים בחלק המערבי של ROUTE 66
קצת מוזר פתאום לחזור לתנועה עירונית כבדה כמו שיש בעיר הזאת לאחר שבועיים של נסיעה במרחבים עצומים ודרך עיירות קטנות. הדרישה לתשלום על חניה פתאום נראתה לי מוגזמת ולא הגיונית, אך זוהי התחנה האחרונה. על עוד כמה דולרים לא נריב עם אף אחד.
רכיבה מסוג זה מצריכה הכנה קפדנית, יכולת התמדה בגמיעת מרחקים, יכולת התמודדות עם קשיים שצצים במהלך הדרך, תשוקה גדולה למקום ולמסע, וגם קצת מזל אף פעם לא מזיק. אך כל אלו לא משנים את העובדה שהייתי מקבל את ההחלטה לצאת לטיול שוב ושוב.
אז קחו את חלומותיכם, צאו ורכבו אותם, כי חיים רק פעם אחת, וזה טירוף מוחלט לא למצות אותם.
ולנטינו רוסי הוא האיש שאחראי יותר מכל לפופולריות העצומה של סדרת ה-MotoGP. אם לפני 20 שנה האליפות הזו הייתה מעניינת בעיקר מכורים לדבר, הרי שכיום הסדרה כל כך פופולרית עד שנדמה שאין אופנוען שלא מכיר ומדבר על מרוצי הגרנד-פרי, והפופולריות אפילו חוצה מגזרים – אפילו ההורים שלנו מכירים את השם ולנטינו רוסי, והם רק דוגמה לעד כמה ה-MotoGP נפוץ ופופולרי.
גאון המרוצים הזה, שנמצא על מסלולי הגרנד-פרי כבר 20 שנה, אמנם דחף את פופולריות הסדרה במו ידיו וצמיגיו, אבל יחד עם זאת אורח חייו של הדוקטור תמיד היה רחוק מעין המצלמה והוא תמיד שמר על פרטיות בקנאות.
כעת מפיקה מונסטר אנרג'י, אחת מנותנות החסות העיקריות של רוסי, סדרה בת 5 פרקים שמאפשרת הצצה נדירה אל עולמו הפרטי של רוסי. מה הוא עושה, איך הוא מתאמן, איך הוא חושב ועוד. שם הסדרה, באופן צפוי למדי – The Greatest of All-Time.
נכון, הסדרה מבוימת היטב והיא חלק ממערך יחסי הציבור המשומן של הגאון מטבוליה, אבל היא בכל זאת מעניינת מאוד, וכאמור פותחת צוהר נדיר לעולמו של הגדול מכולם – ולנטינו רוסי (ראו גם כאן)
היום (ה') שוחרר החלק החמישי, והנה כל הסדרה לפניכם.
אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!
לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
מרגע שנכנסתי לטנזניה הרגשתי בבית. ישנה פחות צפיפות מאשר במלאווי, מה שגורם לעיירות להרגיש יותר נגישות. אנשים מחייכים ברחוב, וכמעט כולם דוברי אנגלית וסווהילי. סווהיילי היא שפה נעימה וקלילה. אפילו אתם יודעים כבר עכשיו כמה מילים בסווהילי. למשל 'רפיקי' זה חבר (כמו בערבית), 'סימבה' זה אריה, וכמובן 'האקונה מטטה', משמע אין בעיות! כפי שאתם רואים, היוצרים של 'מלך האריות' לא היו יותר מדי יצירתיים. בכל אופן, איך אפשר שלא ליהנות מלטייל בארץ הפלאים שבה התרחשו סרטי הדיסני של הילדות שלנו?
עם רוכב שפגשתי בגבול קניה
מגבול מלאווי-טנזניה נסעתי צפונה להרי המורוגורו, ושם פגשתי את חוסיין, רוכב מקומי. יחד נסענו לדאר א-סאלם דרך העיירה באגאמויו. ניתן לפרש את משמעות השם באגאמויו בשני אופנים: ראשית, כ'תשליך את ליבך' בהקשר לאפריקאים החטופים אשר נסחרו כאן כעבדים. עד היום ניתן לראות לאורך החוף עמודי עץ עבים עם שרידי שרשראות איתם נכבלו העבדים. הפירוש השני הוא 'השלך את כבודתך', מכיוון שעיר זו שימשה כנקודת יציאה וסיום של מסעות סוחרים וחוקרים אל תוך לב היבשת. הסבלים עודדו את עצמם כי בקרוב יגיעו לבאגאמויו ויוכלו להניח את הסחורה הרבה שנשאו. בבאגאמויו אכלתי ארוחת צהריים על שפת האוקיינוס ההודי מול חורבות של מעקה אבן מתפורר שהיה פעם חלק מווילה גרמנית. כשחזרנו לאופנועים מצאנו כי הם מוקפים בצוות המלון שנדהמו לגלות שהאופנוע שלי עשה את כל הדרך מדרום אפריקה, וביקשו תמונה אחרי תמונה.
בדאר א-סאלם התארחתי אצל בחור הודי בשם וישל, אדריכל הודי חביב. בטנזניה מורגש מאוד ערבוב התרבויות – בכל מסעדה מופיעים מאכלים הודים, ברחובות מתהלכות נשים בבורקה, ובארבע בבוקר בוקעים צלילי המואזין בקולי קולות, ממש כמו בארץ. כל זה מהווה אזכור כי הרבה לפני שהאדם הלבן 'גילה' את אפריקה היה פה סחר עשיר באוקיינוס ההודי בין אסיה, המזרח התיכון ומזרח אפריקה.
עם רוכבת נוספת שפגשתי בדרכים
ביום ראשון הלכנו לטייל בעיר ולקחנו מעבורת שחוצה את הנמל העמוק של דאר א-סאלם לחוף ממול אשר נקרא קיגאמבוני. בעלייה למעבורות, מבין ההמון, צילמתי תמונה חשאית עם הטלפון. לפתע הרגשתי טפיחה על השכם ושוטר כעוס אמר לי בסבר פנים כי הצילום אסור ושעלינו לבוא איתו. הוא הוביל אותנו דרך אלפי האנשים אשר הצטופפו על הסיפון, למעלה בגרם מדרגות צר אל חדר הבקרה של קפטן הספינה. הקפטן, לאחר כמה לחיצות דרמטיות בכפתורים, הסתובב בכיסאו ונעץ בנו מבט. "עליכם לשלם 100,000 שילינג טנזני!", הוא הודיע לנו. אפילו לא אטרח להמיר את זה לשקלים, אסתפק בלהגיד לכם שמדובר באלף מיליון טריליון כסף במונחי מטייל בגפאקר מסכן (אני). אז מה אפשר לעשות? רק לחייך ולצחוק איתו.
"לא, לא, אני רציני, אתם חייבים לשלם", הוא ענה, אבל עם צל של חיוך.
"אוקי, אוקי, חה חה…".
התמונה האסורה של המעבורת בדאר א-סאלם
המעבורת נכנסה לרציף ואנשים החלו להישפך החוצה. היו כמה רגעים מתוחים בהם לא ידעתי איך תתפתח הסיטואציה, בעודנו מתקדמים לאט לעבר המדרגות, צעד-צעד ואז – רגל אחת על הסולם והתחמקנו משם בזריזות! בדרך חזרה התחבאנו בפינה של המעבורות ולא נשמתי לרווחה עד שדרכנו שוב על אדמה יציבה.
מדאר א-סאלם רכבתי צפונה להרי לשוטו המדהימים. הכביש היה חלומי – מתפתל למעלה על צלע ההר מעל עמק צר ותלול, מסביב פריחה ירוקה ומפלים קטנים. זכיתי לרכב את הקטע הזה למעלה באור הנעים של אחר הצהריים ולמחרת בבוקר בשמש עדינה של בוקר כשהמשכתי לעיירה מושי לרגל הר קילימנג'ארו. הכבישים הוכיחו את עצמם כיותר טובים מאשר בדרום טנזניה. הבעיה היחידה היא כי כל כמה קילומטרים ישנם כפרים בהם אתה מוכרח להאט ל-50 קמ"ש. ואם השילוט לא מספיק, דאגו לשים אינספור באמפרים על הכביש שמעיפים אותך לאוויר. שעות רבות (או לפחות ככה זה מרגיש כי הרכיבה ב-50 קמ"ש איטית כל כך) ביליתי בהרהור איזה סוג של באמפרים אני הכי מתעבת. התשובה – את כולם!
דבר משעשע נוסף לגבי הכבישים כאן הוא השילוט. ישנם רק שני שלטים בכל מזרח אפריקה, כך נראה. האחד הוא עיגול ובו מופיע המספר 50 באדום בוהק. פשוט מספיק – בכניסה לכפר להאט. אבל ביציאה מהכפר ישנו עיגול לבן עם המספר 50 וכמה קווים באלכסון. ה-50 קמ"ש בוטל! באיזו מהירות מותר לנהוג עכשיו? כפי הנראה – כפי שתרצה!
סע כמה שבא לך
מושי היא עיירה יפהפייה וחביבה. איך שנכנסתי לכביש הראשי ונעצרתי ליד הוסטל, התנפלו עליי שלושה בחורים והחלו להוביל אותי לבית מלון בו הבטיחו כי תהיה חניה בטוחה לאופנוע. כמו התייר הטיפוסי, נגררתי חסרת אונים, לא מסוגלת להביע התנגדות מול ההמולה. "לכי לפה! בואי לכאן!", ואיכשהו אני מצאתי את עצמי באיזשהו מלון תמוה, תוהה לעצמי איך נתתי לזה לקרות. אך הם היו חבר'ה טובים בסך הכל ולהפתעתי לא ביקשו כסף על ה'שירות'. דבר שמפתיע אותי מאוד באפריקה הוא עד כמה המקומיים מתורגלים ושיטתיים בניסיון שלהם לחלץ ממך כסף. כלומר, יש כאן עניין מתוחכם של אסטרטגיה. במושי כנראה הבינו שהדרך אל לב התייר היא בלהיות מנומס ולסייע, לא לבקש על זה כסף, אבל לאחר מכן להציע את עצמם כמדריכים לסיורי ספארי וטרקים. בקניה אצל שבט המסאי פגשתי אישה אחרי אישה אשר נצמדה אליי, שאלה בנימוס (לא מקרי) מה שמי, סיפרה לי מה שמה ורק אז הציעה לי לקנות תכשיטים.
במושי כבר ביקרתי לפני ארבע שנים כאשר טיפסתי על הר הקילימנג'רו. הר הקילימנג'רו (שפירוש שמו בשפת המסאי הוא 'ההר האדיר' או 'ההר הלבן') נקרא לעתים האולימפוס של אפריקה, והוא הר מיוחד במינו. כמובן שהוא ההר הגבוה באפריקה וההר הגבוה בעולם אשר אינו חלק מרכס אלא עולה מתוך האדמה הכמעט שטוחה מסביבו ומתנשא לרום של 5,895 מ'. בשונה מהמראה של רוב ההרים – מחודדים, קיצוניים ומשדרי אימה – הפסגה של קילי היא עגלגלה, הוא נראה יותר כמו גבעה גבוהה מכוסה שלג מאשר הר של ממש. הצורה המיוחדת שלו יוצרת תחושת רוגע וממלכתיות. מסווה סמיך של עננים מסתיר את הפסגה המושלגת כמעט באופן תמידי, כך שכמעט ואינך יודע שאתה נמצא לידו עד שהווילון מוסט לרגע.
בקיץ של שנת 2012 בדיוק סיימתי את תפקידי הראשון כקצינה בצה"ל. הייתי מאוהבת מעל הראש במקום ובאנשים. פיקדתי על חמישה עשר חיילים שדאגתי להם כאילו היו ילדיי. במשך שנה לא ישנתי, לא אכלתי, כמעט ולא יצאתי הביתה, עד כדי כך האמנתי במה שאני עושה. עם תמימות ואידאולוגיה בוערת כמו שרק בה"ד 1 יכול להקנות, נדמה שעשיתי הכל בשביל ללמוד בדרך הקשה ביותר את מוסר ההשכל 'תבחר את המלחמות שלך'. כשסיימתי את תפקידי הייתי צריכה להתגבר ולעבור את האהבה והאכזבה הזו. אז החלטתי לנסוע לקצה השני של העולם, ולטפס על הר.
עם שוטר מקומי בטנזניה
הרי מאז ומעולם להרים יש משיכה מיסטית, רוחנית. מהעלייה להר הבית בשלושת הרגלים, עד למונח 'לעלות' לארץ. נזירים התבודדו בהרים למצוא שלווה. רכסי הרים שימשו כמנצחי ההיסטוריה, קבעו מלחמות וגורלות. ולכן נבנה אצלי הרעיון לטפס את ההר הצנוע הזה, לנסות למצוא קצת שקט פנימי.
הטיפוס אל ה'בייס קמפ', נקודת הקיפוץ הסופית לפסגה, נמשך ארבעה ימים. ההגדרה של הר היא צורת קרקע שעליה קיימות רמות שונות של בתי גידול. ביום הראשון הלכנו דרך ג'ונגל טרופי לוהט. ביום השני טיפסנו סלעים משוננים עם שיחים נמוכים ומפלים קטנים. ביום השלישי צעדנו על מישור וולקני אפור מוכתם בערימות שלג קטנות, עם עצים מוזרים מפלנטה אחרת, מוקפים באוויר דליל. ביום הרביעי ירדו עלינו מכות של ברד קפוא, כך שאני אפילו לא יודעת מה היה הנוף מסביב, ולבסוף, לבסוף, הגענו למחנה הבסיס. רק כמה שעות לאחר מכן, בחצות, נשמעו צעקות מחוץ לאוהל שלי לקום, לארוז להתחיל בטיפוס לפסגת 'אוהורו'. המראה מסביב כאשר התחלנו את הטיפוס היה קסום – חושך מוחלט מלבד שובל דק של פנסי הראש של המטפסים האחרים, לאט לאט מתקדמים כלפי מעלה.
לאחר שבע שעות של טיפוס איטי בקור המשתק, עם הזריחה הגעתי לפסגה. המנטרה של הקילימנג'רו היא 'פולה פולה', שמשמעותו בסווהילית זה 'לאט לאט'. כל אדם יכול להגיע לכל פסגה, מטאפורית או אמיתית, אם רק ימשיך לשים רגל אחת אחרי השנייה – לאט לאט. אני מודה שבמהלך הטיפוס העסקתי את המוח שלי בפנטזיות על החופים השמשיים של זנזיבר והמקלחת החמה אשר מחכה לי כשאסיים את הסיוט הזה. השגתי את תמונת החובה שלי ליד השלט הגדול אשר הכריז כי הגעתי לנקודה הגבוהה באפריקה, ומיד התחלתי את הירידה למטה. שאר חבריי לקבוצה קיבלו מחלת גבהים ונאלצו לפרוש, כך שנותרתי לבדי עם המדריך ישעיה. חזרנו לבייס קמפ, ואחרי מנוחה קצרה של שעתיים התחלנו לרדת מההר.
עם האופנוע של חוסיין בבאגאמויו
ארבע השעות הראשונות היו טובות – החלקתי וקיפצתי למטה במורד התלול. כאשר הגענו למחנה הבא, בו היינו אמורים לישון, ישעיה הציע שכבר נמשיך למטה ונסיים באותו היום. הפיתוי של המקלחת החמה היה חזק ממני, והסכמתי. השעות הבאות היו בין הקשות שהיו לי. הגוף הרגיש מפורק ושבור לחלוטין, בכל צעד חשתי כאילו סכינים ננעצות בברכיי והירכיים עולות באש, ובכל דריכה על כף הרגל מתפשט דם בתוך הנעליים.
לבסוף, סוף סוף, השביל הצר והתלול הפך לכביש אספלט רחב. התחלתי להתרגש, בתקווה כי אנחנו קרובים אל קו הסיום. אזרתי אומץ ושאלתי בקול מותש את ישעיה עוד כמה זמן הליכה נותר. "עוד שעה", הייתה התשובה. התמוטטתי על הרצפה. הרגשתי כאילו אין שום דרך אפשרית שאצליח לעשות את זה. ואז הגיע הרגע המכריע בו נאלצתי לשאול את עצמי שאלה. לא "האם אני מובסת?" אלא "האם אני אדם תבוסתני שמוותר לעצמו?". ממש לא! אז קמתי על הרגליים, הנפתי את התיק על הגב וצלעתי למטה.
כשהגענו סוף סוף אל האכסניה באותו ערב לא היו מים חמים. אבל הסיפוק מהידיעה שהשגתי את המטרה היה מתגמל לא פחות. סתם, סתם, בצחוק. הייתי מעדיפה מקלחת חמה.
אנחנו אוהבים לטייל. נציג את עצמנו: מיכל – 32, יוחאי – 33.
כשמיכל השתחררה מהצבא לפני כמה שנים, יוחאי לקח חופשה מהקבע ונסענו לחמישה חודשים למזרח. מסלול רגיל למדי – נפאל, הודו, תאילנד, לאוס וסין. כשחזרנו, לא ממש הצלחנו להתאושש וכך מצאנו את עצמנו כעבור שנה וחצי שוב במזרח, והפעם בטיול קצת יותר מאתגר – קירגיסטן, סין, אוזבקיסטן, הודו והפיליפינים. בכל פעם שטסנו קיווינו לעשות לפחות חלק מהטיול על אופנוע, אך לרכב על אופנוע אחד לבד נראה לנו לא אחראי. מאחר ואף פעם לא מצאנו קבוצה מתאימה להצטרף אליה, הסתפקנו בהשכרה חד-יומיות פה ושם, בעיקר בצפון הודו.
שנות הלימודים לתואר ראשון אילצו אותנו להתאפק, אבל לשנינו היה ברור שעם סיום התואר אנחנו נוסעים שוב. הבחירה לנסוע שוב למזרח לא הייתה קשה. אנחנו מאוד אוהבים את המזרח ומתעניינים בעיקר בתרבות ובאנשים (ובאוכל!), פחות בנופים. מאחר וזו הפעם השלישית שלנו שם ובסופו של דבר המקדשים מתחילים להיראות דומים, החלטנו שבפעם הזו אנחנו מתמקדים בלפגוש אנשים ובחוויות ייחודיות שלא חווינו בפעמים הקודמות, כשהיינו צעירים וקמצנים. התחלנו ביפן בסוף אוקטובר ומשם לדרום קוריאה. במסגרת ההחלטה לפגוש אנשים עשינו הרבה 'קאוץ' סרפינג', גם אצל קוריאנים וגם אצל מערביים שמלמדים אנגלית בקוריאה.
במפגש של חברי 'קאוץ' סרפינג' בסאול פגשנו את ניק, בחור בריטי, שסיפר לנו על חוויה מטורפת שעבר בהודו; הוא נהג עם חברה שלו (לשעבר, המסע לא ממש היטיב עם הזוגיות) במשך שבועיים בריקשה ברחבי הודו. מאחר וזה נשמע בדיוק כמו סוג הבדיחה בה אנו אוהבים להשתתף, בבוקר שאחרי כבר התחלנו לחקור באינטרנט במה מדובר (החלטנו שאין מצב שמסע ריקשות יכול על 12 שנות זוגיות).
פימפ מיי ריקשה
קצת פרטים על ה'Rickshaw Run'. אז ככה: 'The Adventurists' הוא ארגון שמוציא לפועל מסעות צדקה מופרכים במקומות שונים בעולם מזה כעשר שנים. אחד המסעות הוא הריקשה-ראן בהודו שמתקיים שלוש פעמים בשנה במסלולים ג'איסלמר – קוצ'ין, קוצ'ין – שילונג, שילונג – ג'איסלמר, כאשר העיקרון זהה: אתה מקבל ריקשה ו… רגע, מה זה ריקשה?
ריקשה היא כלי רכב תלת-גלגלי המשמש כמונית עירונית בארצות המזרח. הריקשה הספציפית הזו היא תוצרת החברה ההודית באג'אג', יש לה מנוע שתי פעימות 145 סמ"ק מקורר אוויר וממוקם בחלקה האחורי של הריקשה. כל הטוב הזה מפיק הספק פסיכי של 7 כ"ס ב-5,000 סל"ד, עם מומנט מקסימלי של 1.24 קג"מ ב-3,500 סל"ד, משקל רטוב 284 ק"ג, משקל מקסימאלי 610 ק"ג, ארבעה הילוכים קדימה (החלפת הילוכים על ידי סיבוב כל הידית השמאלית עם מכלול ידית הקלאץ') ואותם ההילוכים אחורה (לא מומלץ לעבור את הילוך ראשון ברוורס…), ומהירות מקסימלית של כ-60 קמ"ש.
אוקי, אז אתה מקבל ריקשה וצריך לנהוג אותה על פני כ-3,000 ק"מ לנקודת הסיום. יש מסיבה לפני היום הראשון ומסיבה בנקודת הסיום כעבור שבועיים. בלי חוקים, בלי מסלול ובלי עזרה. החוק היחיד הוא שזו לא תחרות. כמו כן, וזו בעצם המטרה, כל צוות מחויב לגייס לפחות 1,000 פאונד בריטי לארגון הצדקה 'FRANK Water' שעוסק בבניית מתקני טיהור מים לקהילות ברחבי הודו שאין להן גישה למים נקיים.
באותו היום כבר נרשמנו למסע של אפריל, אבל המסע של ינואר הרבה יותר הסתדר לנו עם התאריכים. מאחר ונשאר עוד חודש לתחילת המסע, כל המקומות כבר היו תפוסים ונותרה לנו רק התקווה הקלושה להצטרף לצוות קיים שמחפש שותפים. חיפוש קצר העלה שיש רק צוות אחד כזה – שתי בנות שוודיות שלפני שמונה חודשים פרסמו מודעה לחיפוש שותפים. שלחנו להן מייל וקיווינו לטוב.
היררכיה
צוות שוודי ורוד
אחרי שיחת סקייפ בה ניסינו להציג חזות כמה שיותר אופטימית וצחקנית, התקבלנו לצוות של הבנות. השמחה הייתה גדולה, אבל עמה באה גם חרדה רצינית, בעיקר מצד מיכל: פתאום היינו צריכים להחליט ברצינות האם ההרפתקה הזו מתאימה לנו. אחרי פעמיים בהודו היה לנו מושג לגבי איכות הנהיגה של ההודים ולא היינו בטוחים שאנחנו מוכנים לכך. נראה לנו לא כל כך מתאים למות באמצע הטיול, אפילו לא עברנו חצי, לא חבל? כמו כן, פוביית הג'וקים של מיכל התדפקה על דלתנו והעלתה את השאלה: באיזה סוג של מלונות נישן ואיך נמצא באמצע שומקום מלון נטול ג'וקים?
התלבטנו בעודנו יושבים בפיליפינים על החוף עם כוס מיץ אננס טרי. מרוב התלבטויות כמעט יצאנו מדעתנו, וכדי למנוע זאת החלטנו לקפוץ ראש לתוך כל הסיפור. אחרי שלושה שבועות של שיכרון חושים בפיליפינים, נחתנו בדלהי ונזכרנו למה בפעמיים הקודמות יצאנו מהודו עצבניים. כולם מנסים לעבוד עליך ולהוציא ממך כסף, וכל פעולה יומיומית היא מאבק. תפסנו את הרכבת הראשונה האפשרית לג'איסלמר, נקודת ההתחלה של המסע של ינואר. הנחיתה הייתה רכה כי השוודיות, פיונה ושרה, כבר היו שם ושמרו לנו מקום במלון נורמלי.
פרט חשוב לגבי הריקשות שעוד לא ציינו – דמי ההשתתפות (פרטים בהמשך) מקנים לך בין היתר את האפשרות לעשות 'פימפינג' לריקשה. אתה שולח עיצוב במייל, וצוות של אומנים הודים צובעים את הריקשה בהתאם לעיצוב שלך. מאחר והבנות עשו את השלב הזה לפני שהצטרפנו, במגרש החניה של הארמון בנקודת הפתיחה מצאנו ריקשה ורודה, עם שמש בחזית, דגל שוודיה בצד וחריץ גבינה (???) מאחורה. בהמשך יתברר לנו שריקשה ורודה זה עיצוב מנצח.
משאיות
הימים הבאים היו עמוסים ומלאי ארגונים. השכמה מוקדמת (09:30), נסיעות מבחן על הריקשה שלנו, קניית חלפים (פלאגים, כבלי גז, קלאץ' וגיר וכו'), עיצובים אחרונים לריקשה (מערכת ורמקולים), מינגלינג עם שאר הצוותים (בסך הכל 77 ריקשות, 210 איש ואישה) ובירות בערבים ליד הבריכה של הארמון. בנסיעות המבחן שמחתי לגלות שהנהיגה דומה מאוד לנהיגה באופנוע. כידון, גז ביד ימין, קלאץ' ביד שמאל, ברקס (לשלושת הגלגלים יחד) ברגל ימין. רק העברת ההילוכים, כאמור, קצת שונה, כאשר להילוך ראשון מסובבים את ידית שמאל למעלה ולהילוכים שני עד רביעי מסובבים בזווית הולכת וגדלה למטה, כאשר בהילוך רביעי ידית הקלאץ' מגיעה כמעט למצב מאונך לקרקע. לא מי יודע מה נוח, אבל לא נורא.
הסתבר לנו שאנחנו הישראלים היחידים במסע הזה והראשונים אי-פעם בכל מסעות האדוונצ'וריסטס. כמובן שזה דרש מאתנו להוסיף את דגל ישראל בצד השני של הריקשה. חוץ מאיתנו, תמהיל הצוותים כלל בעיקר בריטים, אוסטרלים וניו-זילנדים, אבל גם צוותים מגרמניה, דנמרק, ארה"ב, סינגפור, הודו, שוודיה, קנדה, ואפילו שתי בנות זעירות מסין שבסוף המסע זכו בפרס מטעם המארגנים: "הצוות שהכי פחות האמנו שיסיים את המסע".
כמובטח, בערב הסילבסטר התקיימה בארמון מסיבה שהייתה שמחה ומלאת התלהבות ברובה, מלבד קטע קצר בו השתלט הקהל המקומי על הרחבה וניסה להפגין כישורי ריקוד שככל הנראה נלמדו בסרטים הבוליוודיים. הייתה מעין אווירה של 'הסעודה האחרונה'. מחר יוצאים לדרך ואף אחד לא יודע למה בדיוק לצפות.
ריקשה ורודה זה מנצח
"בעלי קמצן ובגללך נריב כל הלילה"
בבוקר למחרת באופן מפתיע כל הצוותים התייצבו בזמן, הלומי הנגאובר, ברחבת הריקשות. אחרי נאום קצר ומצעד ראווה עם תזמורת וגמלים, מצאנו את עצמנו על הכביש היוצא מג'איסלמר, נוהגים בריקשה. בשעתיים הראשונות נשמעו הערות רבות בריקשה; "זהירות מהמשאית", "למה אתה נוהג כל כך בשוליים?", "יוחאי, אל תקשיב לאף אחד, תנהג כמו שאתה חושב", "למה כל כך לאט?" "למה כל כך מהר?" ואז – וואאווווו – כשראינו ג'יפ מתנגש במהירות רבה בפרה שצעדה לה לתומה באמצע הכביש המהיר. שתיקה. כל אחד שוקע במחשבות על מה היה קורה אם היינו במקום הג'יפ… במהלך השעתיים הבאות ניצפו חיות דרוסות נוספות בסדר גודל עולה: ציפור, ארנבת, נמייה, חתולים, כלבים, עז, כבשה. האם זה סימן לבאות?
בפאתי העיר נתקלנו בריקשה של טום ואיזבל הבריטים, איתם קבענו מראש לנסוע ביחד לפחות ביום הראשון, עד שנבין מי נגד מי. מאחר ולא באמת הבנו מי נגד מי, נמשיך וניסע איתם את כל המסע.
120 ק"מ (ושעתיים וחצי) מאוחר יותר, המנוע כבה ואנחנו עומדים אובדי עצות בשולי הכביש. שתי דקות עוברות ומסתבר שזו טעות של צעירים; נגמר הדלק. כאן גם הבנו שעם ארבעה נוסעים ומטענם הריקשה רחוקה מלעשות את ה-25 ק"מ לליטר המובטחים. יותר בכיוון של 17.
נקודה נוספת שהתחוורה לנו כבר בשלב זה ותלווה אותנו לכל אורך המסע היא שזו לא ההודו שהכרנו. אולי זו הריקשה הוורודה בה נוהגים אנשים מערביים, ואולי מדובר בריחוק מהמקומות התיירותיים, אבל האנשים בהם נתקלנו היו באמת טובים. לכל אורך הדרך ליוו אותנו נפנופי ידיים וחיוכים, בכל מקום בו עצרנו רצו ללחוץ לנו את הידיים (לפעמים גם ביד שמאל…) ולתת לנו אוכל וצ'אי. ב-toll gate קיבלנו פאס תמורת לחיצת יד ותמונה, שוטרי תנועה סימנו לנו לעצור בצד רק כדי להציע לשתות איתם צ'אי סביב המדורה, וכולם תמיד אמרו "וולקאם טו אינדיה!”.
הבעיה הייתה שאת כל הנ"ל הם המשיכו לעשות גם תוך נהיגה במקביל אלינו בנתיב הנגדי כשמשאיות באות ממול ואנחנו צורחים "פליז, מוב אוואי, יו וויל דיי!”, והם בשלהם מנדנדים בראשם, מחייכים, מצלמים בפלאפון וחותכים אותנו בשנייה האחרונה. הגדיל לעשות מורכב על אופנוע שהציע לשרה ביצה קשה עם רוטב עגבניות על הכביש המהיר תוך כדי נסיעה בפאתי אודייפור. על אף הפיתוי האדיר היא נאלצה לסרב בנימוס.
מנוחת ערב
כבר ביום השני סיגלנו לעצמנו לו"ז די קבוע. קמים ב-06:00, ב-06:30 נפגשים ליד הריקשות, מעמיסים, קושרים ומסדרים, ועם הזריחה ב-07:00 יוצאים לדרך. כל שעתיים עוצרים לפחות לרבע שעה, לתת למנוע הקטן והמסכן לנוח מהמשימה שבבירור הוא לא היה מוכשר לעשות. גם הנהגים היו זקוקים למנוחה, צ'אי וחילוף אחרי נהיגה של שעתיים בריכוז מקסימלי במשחק המחשב שנקרא הכבישים של הודו. בגדול ניסינו לקבוע יעד הגיוני לכל יום, עיר או עיירה במרחק של כ-250 ק"מ, שם נוכל כנראה למצוא מלון, אבל בסביבות 17:00 כשהתחילה השקיעה נאלצנו להתחיל לחפש מלון בין אם הגענו ליעד ובין אם לא. נהיגה בחושך משמעותה התמודדות עם בורות בעומק 30 ס"מ, פרות, גמלים, אנשים ומכוניות בלי אורות, כשהאור של הריקשה מאיר למרחק של 3 מטרים במקרה הטוב כהמוזיקה כבויה.
לשמחתנו, שוב בזכות הריקשה הוורודה וכישורי ההתמקחות המופלאים של מיכל, עניין המלונות הסתבר כקל בהרבה מהצפוי. איכשהו תמיד עם רדת החשכה מצאנו מלון נורמלי, כאשר ברוב הפעמים מדובר היה במלון מפואר בהרבה ממה שהיינו מרשים לעצמנו בכלל לחלום עליו בטיול רגיל. התמקחות ממוצעת ארכה כמחצית השעה, התחילה בטיעונים לוגיים (אנחנו נוסעים בריקשה למען איסוף תרומות להודו, אין לנו כסף, לא התקלחנו שבוע) ובמקרה הצורך גלשה למישור הרגשי (בעלי קמצן ובגללך נריב הלילה, או סתם בכי סוחף). ישנו בארמונות של מהרג'ות, בריזורטים מפנקים, והשיא היה מלון חמישה כוכבים באורנגבד, בו ירד המחיר מ-6,000 רופי (110 דולר) לחדר ל-1,660 רופי (30 דולר) כולל ארוחת בוקר וערב. סושיל, מנהל המלון, קיבל בנוסף לתשלום צריחות נלהבות וחיבוקים. העניין גם כנראה השתלם לו כלכלית כאשר הוא הזמין כתב של העיתון המקומי (לוקמט טיימס) שעשה עלינו כתבה, ולא שכח להזכיר את המלון בו התאכסנו. שאלה קטנה לכתב ולצלם מהעיתון: אתם לא חושבים שזה קצת לא מקצועי להשתמש בפרטים שלנו מהכתבה כדי להוסיף אותנו כחברים בפייסבוק?…
מלבד הקור המקפיא בתשעת הבקרים הראשונים, בהם בהחלט שמחנו להיות ארבעה בריקשה ולהתחמם שלושה במושב האחורי בזמן שאיזי וטום קופאים להם לבדם בריקשה שלהם, הדרך עברה בנעימים. הנופים היו מדהימים והשתנו בהדרגה מהמדבריות של רג'אסטן ועד לג'ונגלים של אזור החוף. בדרך היו ההרים, שכללו נהיגה בהילוך ראשון ושערות סומרות בכל פעם שמשאית הגיחה מסיבוב עיוור. אבל הריקשות עמדו בזה בגבורה חרף הסקפטיות של המקומיים בכפרים (“I tell you, and everybody here tell you, you can't cross this mountain with the Rickshaw. Don't try. Turn around!”). אמנם לעתים נאלצנו להעביר נוסע אחד לריקשה הבריטית כדי להקל על הריקשה שלנו, אבל תמיד בסוף ניצחנו את ההרים.
גם הפחד מהתנועה הידועה לשמצה דעך מהר למדי. למדנו את הכללים והתרגלנו לכל העניין. בגדול השתדלנו פשוט לפנות את הדרך לגדולים מאתנו. חוק הכביש היחיד בהודו קובע את סדר החשיבות וזכות הקדימה (מהחשוב לפחות חשוב) – פרות, פילים, משאיות כבדות, אוטובוסים, גמלים, משאיות קלות, באפלו, ג'יפים, מכוניות, אופנועים, ריקשות ממונעות (אנחנו), חזירים, ריקשות אופניים, עזים, אופניים, עגלות יד, כלבים, הולכי רגל, תיירים. אה, וצפור. בכל רגע ובכל מאורע. צפור כאילו חייך תלויים בזה.
בריטים, שוודיות וישראלים יצאו לטיול ריקשות…
מעמד האשה
מערכת השמע התבררה כרכישה משתלמת, כשבאופן קבוע הבנות השמיעו שירים מ-Glee וליוו אותם בצרחות בשלושה קולות בזמן שיוחאי מנסה לא לאבד את שפיותו. הבדלי התרבות בינינו לבין הבריטים השתקפו בהרבה מובנים בדרך – כששואלים הכוונות, הישראלי צועק ממושבו בריקשה את שם המקום, צועק תודה ונוסע בכיוון האצבע המושטת. הבריטי עוצר, מכבה את המנוע, יוצא מהריקשה עם ספר המפות (אתה בטוח שהאנשים בכפר הזה ראו פעם מפה?), ניגש ושואל, רק כדי לקבל בדיוק את אותה האצבע המושטת. לא פעם מצאנו את עצמנו רוטנים מאחורה על הזמן היקר שמתבזבז בגינוני נימוס ולחיצות הידיים עם מכווין הדרך וכל חבריו. מצד השני, הבריטים רטנו מאחורה כשאנחנו הובלנו ועצרנו לשאול הכוונות בכל פעם שהרגשנו צורך לעשות זאת, גם אם המשמעות הייתה לעצור באמצע כיכר עמוסה או צומת ראשי לקול צעקות שוטרי התנועה והצפירות מאחור.
לבריטים גם היה קשה יותר להסתגל למשמעת הצפירות הנהוגה בהודו, כאשר על כל משאית כתוב מאחורה (על פי חוק!) “Horn OK Please”. עם זאת, בסוף הם גם התרגלו לעניין ואפילו גילו התלהבות יתרה. הרי לכולם ידוע שלצפירה בהודו לרוב משמעות שונה מזו שאנו מכירים. היא יכולה להגיד "בוקר טוב", "מקדש בהמשך הדרך", "תראו – ריקשה ורודה!", "תן לעקוף", "אתה יכול לעקוף", "רוצה צ'אי?", "רוצה ביצה קשה?, "נרדמתי על הצופר…".
לא כל התקלות שלנו הסתכמו בדלק. הריקשה הצעירה של הבריטים (פחות מ-20 אלף קילומטר) עברה את המסע ללא שום בעיה, אבל הזקנה שלנו (37 אלף) קצת יותר התקשתה. בורג מנוף הילוכים שרעד את דרכו החוצה והוחלף עצמאית בחוט ברזל ובהמשך בבורג חדש, אגזוז שנשבר ורותך (לא עצמאית) ובהמשך השתחרר שלוש פעמים ביום, לא משנה כמה חיזקנו אותו, 'ניוטרל' חדש שהופיע בין הילוך שני לשלישי בנוסף לזה שבין הראשון לשני, ונזילות והזעות למיניהן שזכו להתעלמות רועמת.
כאמור, הריקשה הוורודה הסתברה כבחירה נבונה כאשר היא זיכתה אותנו בתשומת לב יתרה (הריקשה הלבנה של הבריטים זכתה להרבה פחות תשומת לב, שכן ההודים לא הצליחו להבין שהיא מעוצבת כתמנון), אך היא לא הייתה מוקד המשיכה היחיד. מעמד האישה ברוב הכפרים בהם עברנו הוא, איך נאמר, לא מזהיר. כשעצרנו בכפרים האלה לצ'אי או ארוחת צהריים והגברים המקומיים ראו אישה מאחורי הכידון (ועוד בלונדינית!), פרצופי ההלם שלהם היו יקרים מפז והקריאות "Lady driver???” נשמעו מכל עבר. אנחנו לא מתיימרים לשנות את התרבות ההודית במסע אחד של שבועיים, אבל אולי העובדה שהם זכו לראות אישה נוהגת ואף אחד לא מת, תשנה אצלם משהו בחשיבה או לפחות תיצור איזשהו פקפוק.
מיכל ויוחאי
כשעצרנו בגואה ליום מנוחה גילינו רמה אפסית של סבלנות לרוכלים ולשאר המציקנים שנדנדו ללא הרף והציעו בגדים, טיולים, מקומות לינה וסמים. אחרי שטעמנו מטוב ליבו של ההודי הממוצע, ההצקות של הרוכלים צרמו לנו הרבה יותר מבעבר. איך המגע עם התייר הצליח לקלקל כל כך הרבה אנשים מהעם הזה וליצור רושם מוטעה ואפילו הפוך מהמציאות אצל רוב המבקרים במדינה?
אחרי מנוחה ואגירת כוחות המשכנו לקטע האחרון במסע לקוצ'ין, וכאן נאלצנו להיפרד משתי השוודיות. בעיות הקיבה ששרה התמודדה איתן עוד לפני המסע החמירו והיא לא יכולה הייתה להמשיך את המסע. בלב כבד נאלצנו לצאת בבוקר בריקשה שהרגישה חצי ריקה, אבל מצב רוחנו השתפר מעט כשגילינו שאפשר לשיר סוף סוף גם שירים בעברית.
הימים הבאים היו כל כך לוהטים, ששאלנו את עצמינו איך היינו מסתדרים ארבעתנו בריקשה אם הבנות היו ממשיכות, ואי אפשר גם שלא לחשוב על קארמה (הודו או לא?) כשמבינים שאם הבנות לא היו לוקחות אותנו לריקשה שלהן, הן היו תקועות בגואה ללא דרך להחזיר את הריקשה לקוצ'ין. בשלושת הימים האחרונים ניסינו לכסות כמה שיותר קילומטרים כדי להגיע בזמן לנקודת הסיום. הימים לא היו קלים עם החום והנהיגה הארוכה כתוצאה מאובדן שתי נהגות.
באורח פלא הצלחנו לכסות כ-300 ק"מ ביום והגענו לפאתי קוצ'ין אחר הצהריים של היום ה-14 והאחרון. קוצ'ין היא עיר עצומה, וידענו שהעובדה שהגענו לכניסה לעיר ממש לא מבטיחה שנגיע לקו הסיום (בפורט קוצ'י) לפני החשיכה. התחלנו לשרך את דרכנו בתנועה הנוראית של אחר הצהריים, כשהאופטימיות הולכת ואוזלת (קו הסיום נסגר ב-18:00). למזלנו, וכסיום הולם לחוויה הכללית של המסע, הכנסת האורחים וההתגייסות לעזרה מצד ההודים התבטאה בפעם הסופית והאחרונה; נהג ריקשה – על פי רוב נמנה בקרב המציקנים והמעצבנים הראשיים – שמע שאנחנו מבקשים הכוונות לפורט קוצ'י והציע שניסע אחריו. הוא בכל מקרה נוסע לשם וייקח אותנו ברחובות הצדדיים כדי להימנע מהתנועה הכבדה. נסענו אחריו במעט סקפטיות, אחרי הכל נתקלנו כבר בנהג ריקשה אחד או שניים, אך כעבור כשעה ניצבנו בפתח רחבת הסיום כשנהג הריקשה לא מבקש כל תמורה. נתנו לו את יתרת הדלק מהג'ריקן שלנו. לצערנו לא היה לנו בו שימוש יותר.
מלונות פאר ורכבי יוקרה בהודו
בקו הסיום שמענו סיפורים על צוותים פחות ברי מזל מאיתנו. החל בצוותים שנתקעו חמש-שש פעמים ביום וכבר שקלו לנטוש את הריקשה באמצע שום מקום ולנסוע הביתה, וכלה בצוות שריסק את הריקשה אל תוך משאית חונה כבר ביום השלישי ונסע עם ריקשה מרוסקת את יתרת 11 הימים (בלי שמשה קדמית ובלי מנשא לתיקים).
וכך, באותה הפתאומיות בה הוא התחיל, מסע הריקשות תם. מסיבת הסיום (שהייתה יותר מפגש חברים ממסיבה, עקב העייפות הכללית של כל הצוותים) באותו הערב בארמון נוסף, המתיקה מעט את הגלולה, אך עדיין קשה לנו לדמיין את עצמנו מטיילים בכל דרך אחרת…
ואי אפשר בלי פינת הסלב – במסע האחרון, שהסתיים לא מזמן, השתתף צ'ארלי בורמן (החבר של איאן מק'גרגור מהסדרה “Long way round”, זוכרים?) מה שבהחלט מעיד על גודל ההרפתקה!
סיכום המסע של צוות Cochin Express:
צוותים 59-60 מתוך 77 (זו לא תחרות!)
$2,328.94 גויסו לפרנק ווטר על ידי הצוות שלנו (הבנות ארגנו מסיבה בשוודיה ותרמו את ההכנסות). בסך הכל גויסו מעל 70,000 פאונד.
3,292 ק"מ ב-13 יום (+ יום מנוחה בגואה) במהירות ממוצעת של כ-30 קמ"ש ומקסימלית של כ-60 קמ"ש. 250 ק"מ בממוצע ליום.
