היצרנית הטייוואנית סאן-יאנג הציפה את כביש ישראל של שנות ה-90 עם הפיל ביג 50, שהציג עיצוב ומכלולים מרשימים לצד אמינות גבוהה. הייתה גם גרסת 90 סמ"ק.
אחד מהקטנועים הזכורים מתחילת שנות ה-90 הוא הפיל ביג (FEEL BIG) של סאן-יאנג, שהציג עיצוב מרשים בצבע שחור עם מדבקות אדומות ואות 'R' גדולה משני צדי הכלי וסיפק לבני ה-16 המתבגרים את הפנטזיה שהם רוכבים על כלי ספורטיבי. עוד אחת מהמדבקות על הכלי הייתה של הונדה, שכן סאן-יאנג שיתפה פעולה עם הונדה באותם השנים, והמנועים היו מבוססים על טכנולוגיה של הונדה. הממדים נתנו משמעות לשם, כשאפשרו מקום מרווח ונוח לנערים מגודלים, יחד עם תיק בית הספר שנכנס בלי בעיה לתא מתחת למושב.
כנהוג בשנות ה-90, המנוע היה דו-פעימתי בנפח 49 סמ"ק. אין הרבה מה לומר על הביצועים, למעט ציון העובדה שהוא היה זריז בעיר. המהירות המרבית לא עברה את ה-60 קמ"ש בהרבה, והיו בשוק קטנועים מהירים יותר. לפיל ביג היה בלם דיסק מרשים מלפנים ('דיסק ברקס' בפרסום של מטרו באותם השנים), ומזלג קדמי עם מנגנון 'אנטי דייב' שניסה למנוע את שקיעת הבולם תחת בלימה. ההתנעה הייתה חשמלית עם רגלית התנעה לגיבוי, והפיל ביג הגיע גם עם מנשא אחורי להתקנת ארגז.
ההצלחה שלו נבעה גם בזכות נוחות הרכיבה עליו, המכלולים והמתגים האיכותיים, המראה המרשים וה'גדול', והאמינות הגבוהה שתרמה לחברות שליחויות רבות לבחור בו, זאת עד שגילו את מחיר תיקון הפלסטיקים בצדדים. לפיל ביג הייתה גם גרסת 90 סמ"ק, עם אותם הממדים בדיוק, אבל עם מנוע גדול יותר בנפח ומעט יותר הספק ומהירות.
פרסומת ישראלית לסאן יאנג פיל ביג – התמונה באדיבות wheel.co.ilפרסומת ישראלית לסאן יאנג פיל ביג – התמונה באדיבות wheel.co.il
באפריליה חושפים את מחליפו המודרני של ה-SR50 הספורטיבי הזכור לטובה גם בישראל, ה-SXR50 – קטנוע עם מנוע ארבע פעימות העומד בתקנות יורו 5.
אפריליה SXR50
בשנת 1992 הציגו באפריליה את ה-SR50, קטנוע ספורטיבי ומתקדם לזמנו עם מנוע דו-פעימתי מקורר נוזל, גלגלי 13″ ובלמי דיסק. מאז ועד היום נמכרו מאות אלפי יחידות ברחבי העולם. הגלגול המודרני של ה-SR עובר למנוע ארבע פעימות נקי ומודרני, אשר מותאם לתקנות יורו 5, ועם נתון הספק העומד על 3.3 כ"ס ב-7,000 סל"ד, כשלפי אפריליה תצרוכת הדלק עומדת על 40 ק"מ לליטר. לאפריליה SXR50 גלגלי 12″ עם בלם דיסק בקוטר 220 מ"מ מלפנים ובלם תוף מאחור.
העיצוב הוא בקורלציה לאחיו הגדולים והספורטיביים לבית אפריליה, כאשר יש מזלג טלסקופי מלפנים, תא אחסון של 20 ל' מתחת למושב ושקע USB לטעינה בתא הכפפות. ל-SXR50 תאורת LED היקפית וצג LCD מפורט. הגלגלים בקוטר הקטן יותר יחד עם מושב בגובה 775 מ"מ מאפשרים גם לרוכבים נמוכים יותר את הביטחון בהגעה לקרקע.
קטנועי 50 סמ"ק ארבע פעימות אינם רלוונטיים לשוק הישראלי, כך שאנו לא צופים שיגיע אלינו, אך ה-SXR50 מהווה תזכורת נחמדה ל-SR50 – קטנוע ספורטיבי שחינך וגידל בני נוער בשנות ה-90.
ד.ל.ב מוטוספורט, יבואנית ק.ט.מ לישראל, מודיעה על הגעתם ארצה ועל תחילת השיווק של שלושה דגמים חדשים של ק.ט.מ: ה-890 דיוק, ה-690 אנדורו R וה-690 SMC-R.
ה890 דיוק הוא גרסה בסיסית יותר של ה-890 דיוק R. לעומת ה-890 דיוק R המושקע והקרבי, שלו מערכת בולמים איכותית ומתכווננת של WP ומערכת בלמים הכוללת משאבה רדיאלית של ברמבו, דיסקים בקוטר 320 מ"מ וקליפרים רדיאליים מדגם Stylema, לגרסת ה-890 דיוק הבסיסית יותר מערכת בולמים של WP מדגם APEX שאינה מתכווננת עם מהלכי גלגל של 140 מ"מ מלפנים ו-150 מ"מ מאחור, ומערכת בלמים בסיסית יותר עם דיסקים בקוטר 300 מ"מ עם קליפרים של ק.ט.מ ומשאבה לא רדיאלית. הצמיגים של קוניננטל, מדגם ContiRoad.
למעשה, זהו ה-790 דיוק, אשר מקבל את המנוע המוגדל ל-889 סמ"ק – רק שבגרסת ה-890 הנוכחית של הטווין המקבילי LC8c ניהול המנוע שונה, והמנוע מספק 115 כ"ס (לעומת 121 כ"ס ב-890 דיוק R ו-105 כ"ס ב-790 דיוק) ו-9.38 קג"מ (לעומת 10.1 קג"מ ב-890 דיוק R ו-8.86 קג"מ ב-790). יחד עם זאת, כמעט 8 קג"מ מתקבלים כבר ב-3,000 סל"ד, מה שמעיד על מנוע גמיש ביותר.
שאר הנתונים דומים מאוד עד זהים ל-790 דיוק, כמו למשל גובה המושב שעומד על 820 מ"מ (לעומת 836 מ"מ ב-R) והמשקל היבש שעומד על 169 ק"ג. מבחינת אלקטרוניקה, ה-890 דיוק מקבל את חבילת האלקטוניקה המלאה של ה-890 דיוק R, הכוללת 4 מצבי ניהול (גשם, כביש, ספורט ומסלול), מערכת ABS להטיה הכוללת ניתוק של הגלגל האחורי, מערכת בקרת אחיזה ב-8 מצבים, בקרת זינוק, בקרת ווילי ב-3 מצבים, פנסי LED היקפיים, מסך TFT צבעוני, ואופציה לקוויקשיפטר לשני הכיוונים. לבסוף, ה-890 דיוק מקבל גרפיקה חדשה עם שתי אופציות צביעה. נציין שה-890 דיוק הוא המחליף של ה-790 דיוק – שאינו מיוצר יותר.
מחירו של הק.ט.מ 890 דיוק נקבע על 77,685 ש"ח, וזאת לעומת 82,900 ש"ח – מחירו של ה-890 דיוק R.
ק.ט.מ 890 דיוק
בנוסף הגיעו ארצה צמד ה-690 החדשים – ה-SMC-R והאנדורו R, שהוצגו לראשונה כבר ב-2008, ומאז הולכים ומשתדרגים. הפלטפורמה המשותפת לצמד הכלים נשארת זהה – שלדת מסבך משולשי פלדה, מנוע סינגל בנפח 690 סמ"ק המפיק 74 כ"ס, ומערכת בולמים של WP מדגם APEX המותאמת לאנדורו ולסופרמוטו בהתאמה. בעוד דגם האנדורו מגיע עם חישוקי "21 ו-"18 וצמיגים דו-שימושיים, ה-SMC-R מגיע עם חישוקי טיובלס בקוטר "17 וצמיגים ספורטיביים לכביש. בנוסף, ל-SMC-R מערת בלימה קדמית הכוללת דיסק בקוטר 320 מ"מ וקליפר רדיאלי של ברמבו מדגם M4.32 מונובלוק.
לשנת 2021 מקבלים צמד הכלים מתיחת פנים, עם פלסטיקה חדשה באזור כונסי האוויר (נזכיר שמיכל הדלק יושב מאחור – כשלדת הזנב), וכן צביעה חדשה בכתום-אפור. בנוסף, צמד הכלים מקבלים מערכת ABS חדשה עם מודולטור חדש, כשבעזרת חיישן מדידת אינרציה IMU היא מיועדת גם להטיה, כשכעת נוסף מצב אנדורו / סופרמוטו המבטל את פעולת ה-ABS על הגלגל האחורי ללא צורך בדונגל חיצוני אלא תפעול ישירות על לוח השעונים החדש גם הוא.
צמד ה-690 מקבלים גם את ההתאמות הנדרשות לתקנות זיהום האוויר יורו 5 – עם ממיר קטליטי חדש וגדול יותר במערכת הפליטה.
האלקטרה גלייד Revival הוא הדגם הראשון של הארלי דיווידסון בקולקציית האייקון (Icons Collection), אשר תחשוף מדי שנה דגם מיוחד במהדורה מוגבלת.
קולקציית האייקון, אשר משלבת דגמי או עיצובי עבר באריזה מודרנית, מתחילה את דרכה אצל הארלי דיווידסון עם האלקטרה גלייד Revival, אשר יבנה ב-1,500 יחידות במהלך השנה הנוכחית. הדגם המיוחד לוקח השראה מהאלקטה גלייד של שנת 1969 ויוצע בצביעה דו-גוונית, צמיגים בעלי דופן לבנה ומושב רוכב יחיד.
המנוע מגיע מסדרת המילווקי אייט, כלומר וי-טווין בנפח 1,868 סמ"ק עם 94 כ"ס ב-5,250 סל"ד ו-16 קג"מ ב-3,250 סל"ד. האלקטרוניקה מודרנית לגמרי עם ABS להטיה, בקרת אחיזה, מניעת נעילת גלגל אחורי בעת סגירת מצערת, מניעת התדרדרות אחורה בעלייה ומערכת מולטימדיה ושמע.
בהוסקוורנה מציגים הצהרת כוונות עם ה-E-Pilen, שברעיון הוא אופנוע חשמלי עם סוללות מתחלפות.
הוסקוורנה E-Pilen קונספט
בהוסקוורנה שחררו תמונות וסרטון של דגם קונספט, שמאוד מזכיר בעיצובו את הסווארטפילן, אבל עובד על טהרת המנוע החשמלי. המנוע בדגם הזה מפיק 8KW (כ-11 כ"ס) עם טווח רכיבה של כ-100 ק"מ על סוללה אחת. דגם הקונספט משתמש בסוללות מתחלפות לפתרון בעיית הטווח.
כאמור, מדובר כרגע על גיבוש רעיון בקרב קבוצת פירר, בעלי הבית של ק.ט.מ, הוסקוורנה וגאס גאס, ולא מן הנמנע שנראה דגם דומה בצבע כתום. אין עוד פרטים מעבר לכך, אך אנו בטוחים שבמהלך השנה הנוכחית נקבל תמונת מצב ברורה יותר לכיוון החשמלי של הוסקוורנה.
יתרונות: מנוע גמיש וחלק, אופי, מחיר, אפשרות לקאסטומיזציה
חסרונות: בלם דיסק אחד מלפנים אינו מספיק
שורה תחתונה: אופנוע רגוע וקלאסי עם אופי מיוחד, בסיס מעולה לשינויים אישיים
מחיר: 59,000 ש"ח לגרסת 'סטון'
נתונים טכניים: מנוע V טווין אורכי, 853.4 סמ"ק, 65 כ"ס ב-6,800 סל"ד, 7.4 קג"מ ב-5,000 סל"ד, 6 הילוכים, אורך 2,165 מ"מ, גובה 1,100 מ"מ, בסיס גלגלים 1,450 מ"מ, גובה מושב 780 מ"מ, משקל 203 ק"ג, צמיגים 100/90-18, 150/80-17, מיכל דלק 21 ל', מזלג טלסקופי בקוטר 40 מ"מ, מהלך 130 מ"מ, צמד בולמים מאחור 120 מ"מ, דיסק קדמי בקוטר 230 מ"מ עם קליפר 4 בוכנות, דיסק אחורי בקוטר 260 מ"מ עם קליפר 2 בוכנות
אלקטרוניקה ובקרות: MGCT (Moto Guzzi Traction Control) – בקרת אחיזה דו-שלבית הניתנת לניתוק מלא, ABS עם אפשרות לניתוק, פנס LED
מוטוגוצי V7 ספיישל דגם 2021
לשנת 2021 עדכנו במוטוגוצי את ה-V7 הוותיק, ויצרו למעשה את הדור הרביעי. לשנה זו קיבל הקרוזר את את המנוע של ה-V85 TT אדוונצ'ר ואלקטרוניקה חדשה. עד שנבחן אותו על כבישי ישראל, חברינו מהמגזין היווני bikeit.gr רכבו עליו בהשקה העולמית באיטליה וסיפקו לנו את הרשמים הראשונים.
המוטוגוצי V7 הוא כרטיס הכניסה הקטן, הזול והוותיק לעולם הרטרו-מודרני של האיטלקים, כשה-V7 המקורי הוצג בשנת 1967. למדנו להכיר שהוא מהווה גם בסיס מצוין לקאסטומיזציה והתאמה אישית. בשנת 2017 קיבל הדור השלישי של ה-V7 מספר שיפורים קטנים, אך לשנת הדגם 2021 בוצעו שינויים משמעותיים יותר. ל-V7 שתי גרסאות: סטון (Stone), שהיא הגרסה הבסיסית, מגיעה עם מערכת פנסי LED היקפית ולוח שעונים חדש לשנה זו. אנחנו רכבנו על גרסת הספיישל (Special), אשר מגיעה עם צביעה דו-גוונית, חישוקי שפיצים, תפירות למושב ומערכת פליטה מצופה ניקל.
עוד שינויים חדשים כוללים שלדת פלדה משופרת עם ראש היגוי מחוזק, רגליות הרוכב אשר משנות מעט מיקום, ידיות שמשנות מעט זווית, ומושב הרוכב ארוך במעט. צמד הבולמים האחוריים מבית קאיאבה עברו כיוונון חדש, מידת הצמיג האחורי גדלה ל-150/80 על חישוק 17″, ואילו הקדמי נשאר זהה ב-100/90 על חישוק 18″. יש כיסויי צד חדשים, כמו גם מגן בוץ אחורי ומערכת פליטה חדשה. שינויי הארגונומיה מייצרים תנוחת רכיבה ניטרלית ונינוחה, אשר מתאימה מאוד לאופיו הרגוע של הספיישל.
חידוש נוסף הוא מערכת ה-ABS של קוטיננטל, אשר מאפשרת גם ניתוק מלא. בנוסף, מערכת בקרת האחיזה MGCT (ר"ת Moto Guzzi Traction Control) המאפשרת בחירה בין מצב יבש או רטוב, וכן אפשרות קליברציה (כיול) בהתאם לפרופיל הצמיג המותקן. גם היא ניתנת לניתוק מלא.
חזק יותר ומעודן יותר
את מנוע הווי-טווין הרוחבי (גל ארכובה אורכי) בנפח 744 סמ"ק בדגם הקודם החליף המנוע של ה-V85 TT אדוונצ'ר. מנוע הווי-טווין האורכי בנפח 853 סמ"ק מפיק כאן מספרים נמוכים יותר מדגם האדוונצ'ר. כאן יש 65 כ"ס ב-6,800 סל"ד ו-7.4 קג"מ ב-5,000 סל"ד (לעומת 52 כ"ס ו-6 קג"מ בדגם הקודם של ה-V7), כאשר 80% מהמומנט זמינים כבר מ-3,000 סל"ד. למרות המשקל הגדול יותר השנה (203 ק"ג לעומת 189 ק"ג) המספרים הגדולים יותר בהספק ומומנט המנוע בהחלט מורגשים. המנוע עצמו גמיש מאוד, חלק ולא מאיים. מתאים מאוד לאופיו הכולל של הדגם.
הכל נעים וחלק יותר ה-V7 החדש, החל מהמתגים, הידיות, ההיגוי ותנוחת הרכיבה הניטרלית. השלדה קשיחה יותר השנה, אך הבולמים ארוכים ומכוילים נוח יותר. ההבדל העיקרי הוא בצמד הבולמים מאחור אשר מטפלים טוב יותר במהמורות בכביש ותורמים לתחושת היציבות והביטחון של ה-V7. לכך תורם גם מידת הצמיג השונה מאחור, אשר מאפשרת מהירויות שיוט יציבות גם על 150 קמ"ש.
הדור העדכני של המוטוגוצי V7 מבטא את כל הידע והניסיון אותם רכשו האיטלקים ב-100 שנותם. ה-V7 החדש אינו שונה משמעותית מקודמיו, למעט האילוצים למעבר למנוע מותאם יורו 5 ואלקטרוניקה עדכנית. בכך שומרים במוטוגוצי על רוחו של הדגם הוותיק שלמדנו להעריך. לסיכום, התוצאה היא עדיין כלי מאוזן, שגם רוכבים ותיקים המחפשים את הסטייל והאווירה ימצאו בו עניין – ובאמת האיטלקים מכוונים לקהל רוכבים מעל גיל 45 – עם אופי וחוויה ייחודית במחיר של ביצועים ואנונימיות מסוימת.
סוזוקי חשפו היום (ב') את ה-GSX-S1000 החדש, אשר מגיע בעיצוב חדש ואגרסיבי, מנוע משופר עם 152 כ"ס, אלקטרוניקה עדכנית ושינויי ארגונומיה.
ה-GSX-S1000, או בקיצור ג'יקסס 1000,הוצג במקור בשנת 2014, והוא נציג הסופר-נייקד של סוזוקי לקטגוריה החמה הזו. בשנת 2018 הוא עודכן, והיום (ב') מציגים בסוזוקי את הגרסה החדשה ביותר.
סוזוקי GSX-S1000 דגם 2021
מנוע הארבעה צילינדרים בשורה בנפח 999 סמ"ק מותאם כנדרש לתקנות יורו 5 העדכניות לפליטת מזהמים. המנוע המחודש מגיע עם שסתומים חדשים עם פרופיל שונה ומובילי שסתומים שונים, גל-זיזים חדש, מערכת הזרקה חדשה ותיבת אוויר שונה. ראש המנוע מתקרר על-ידי זרימת אוויר נוספת שתורמת להתנעה הקרה ויעילות משופרת. ההספק עולה ב-2 כ"ס ל-152 כוחות סוס ב-11,000 סל"ד (עלייה של 1,000 סל"ד לעומת הדגם הקודם). נתון המומנט עומד על 10.8 קג"מ ב-9,250 סל"ד, שהוא דומה לנתון הקודם אך מגיע ב-250 סל"ד מוקדם יותר. על-פי סוזוקי, טווח המומנט מתפרש על קשת סל"ד רחבה יותר, כלומר הוא גמיש יותר בדגם הנוכחי. יש גם מצמד מחליק למניעת נעילת גלגל אחורי בהורדת הילוכים אגרסיבית. המשקל המלא עומד על 214 ק"ג.
מבחינת אלקטרוניקה יש את מערכת ה-SIRS (ר"ת Suzuki Intelligent Ride System) עם שלושה מצבי רכיבה, בקרת אחיזה בחמישה שלבים וקוויקשיפטר. בסוזוקי בחרו לא לשלב יחידת מדידה אינרציאלית (IMU), ולכן אין ABS להטיה או בקרת אחיזה להטיה. בנוסף, הצג הוא מסוג LCD מחודש ולא TFT.
אין שינויים משמעותיים בשלדה, אך יש כיול מחודש לבולמים – קאיאבה הפוכים מלפנים בקוטר 43 מ"מ מתכווננים במלואם, ובולם האחורי מאותה התוצרת. הכידון רחב יותר, המושב חדש ונוח יותר, ומיכל הדלק מקבל 2 ל' נוספים לנפחו ועומד על 19 ליטרים בסך הכל. העיצוב אגרסיבי יותר עם פנס LED קדמי כפול וחדש, וכנפונים מובנים בפלסטיקת הצד.
הסוזוקי GSX-S1000 החדש צפוי להגיע לישראל, כאשר מחירו טרם פורסם, אם כי באירופה הוא צפוי להיות יקר בכ-300 יורו לעומת הדגם הקודם.
ביום שישי האחרון ציינו בפיאג'ו את יום ההולדת ה-75 של המותג וספה, עם רשימת דגמים חובקי עולם שמכרו מעל 19 מיליון יחידות, ודגם אחד שהיה ציון דרך חשוב בהיסטוריה הדו-גלגלית בישראל.
ב-23 באפריל 1946 הוצג הדו-גלגלי הראשון של חברת פיאג'ו. החברה האיטלקית נוסדה בשנת 1884 ועסקה בתחום הימי, קרונות לרכבות וייצור מטוסים כחלק ממאמצי מלחמת העולם הראשונה והשנייה. בסוף מלחמת העולם השנייה מפעלי פיאג'ו נהרסו בהפצצות בנות הברית, ונאסר עליהם לייצר כלי מלחמה. הפתרון הפשוט והזול היה לייצר כלי תחבורה בסיסי וזול.
הדגם הראשון, כאמור בשנת 1946, היה וספה עם מנוע דו-פעימתי בנפח של 98 סמ"ק, בגרסה בסיסית וגרסת 'לקשורי' בצביעה לבנה, מד מהירות ורגלית צד. בשנה הראשונה מכרו בפיאג'ו מעל 10,000 יחידות – הרבה מעל התחזיות. בשנת 1948 כבר הוצג דגם משודרג עם מנוע בנפח 125 סמ"ק. ב-1949 מוקם מפעל בגרמניה, וב-1950 מפעל באנגליה. ב-1954 מוצג הווספינו בנפח 50 סמ"ק, ובפיאג'ו מציינים מכירות של מעל ל-3 מיליון יחידות. ב-1988 הם עוברים את רף ה-10 מיליון ו-15 מיליון בשנת 1996. הצלחה מסחררת.
לנקודה הישראלית: בשנת 1978 מוצגת גרסת ה-PX, שמאז ועד תחילת שנות ה-2000 תיזכר כאחד מהכלים שעיצבו את תרבות הקטנועים בישראל. מה שמאפיין את הווספה 'שלנו' זה שלדה אחודה ועיצוב היוצר מגן על רגלי הרוכב, מנוע מכוסה הצמוד לגלגל האחורי, העברת הילוכים דרך ידית הכידון, וגלגל רזרבי המתחבא מתחת לכנף האחורית.
במשך השנים בוצעו שינויים מעטים, ביניהם מעבר לבלם דיסק קדמי בשנת 2000. בשנת 1985 הוצג דגם ה-E עם מתנע חשמלי. בשנים 2000-1998 שווקה הקוזה, שהייתה הגלגול המודרני של ה-PX עם שיפורי שלדה ומתלים, מערכת בלימה משולבת וערבוב שמן אוטומטי ומד סל"ד. אולם הקוזה לא נחלה הצלחה מרובה בישראל ובעולם.
לארץ הגיעו דגמי ה-PX150 וה-PX200. שניהם שקלו סביב 108 ק"ג, כשההבדל במנוע החד-צילינדרי הדו-פעימתי היה בנפח כמובן, ובהספק המוצהר – 12 כ"ס לגרסת ה-200 לעומת 9 כ"ס לגרסת ה-150. המהירות המרבית נעה סביב 100-90 קמ"ש.
אז איך היה לרכוב על הוספה PX?
לפני כן נתאר או נזכיר את התפעול של הווספה. מימיה הראשונים של הווספה ועד לדגם ה-PX העברת ההילוכים התבצעה בעזרת ידית שמאל. לחיצה על מנוף הקלאץ' וסיבוב כל יחידת הידית כלפי מעלה הביא אותנו להילוך הראשון ואתגר את גמישות מפרק היד. סיבוב למטה העביר לשלושת ההילוכים הנותרים. הניוטרל, כרגיל, התחבא בין ההילוך הראשון לשני, כשמילת המפתח היא 'מתחבא' – היה קשה למצוא אותו. הבלימה התבצעה בעזרת מנוף קדמי כרגיל, כשאת הבלם האחורי מפעילים בעזרת דוושה שנמצאת באמבטיה בה נמצאים רגלי הרוכב. מבנה הקטנוע העמיס את רוב המשקל על חלקה האחורי של הווספה, מה שיצר תחושת ניהוג מעורפלת ולא יציבה, ולכך לא עזרו חישוקי 10″ שהורכבו מלפנים ומאחור.
בלמי התוף של הווספה היו חלשים מאוד. בבלימה חזקה היה אפשר להגיע עם מנוף ימין כמעט לידית עצמה, והצורך להפעיל את שרירי הארבע ראשי ברגליים גרם לכך שהרבה בלימות עם רגל ימין – שכאמור מפעילה את הבלם האחורי – גרמו לנעילה של הגלגל האחורי.
המנוע היה חלש בשתי הגרסאות, אבל מספק, ועם מומנט סביר. צליל השתי פעימות הייחודי יחד עם העשן הבלתי נמנע יצרו תחושה של מנוע נמרץ, אבל האמת שהמהירות המרבית הייתה נמוכה יחסית, ומכלול התחושות בקצה הסקאלה לא השרה ביטחון. מה שכן, היה מאוד קל לעלות לווילי עם הווספה – תשאלו כל שליח. לא שפנצ'רים היו נפוצים, אבל תמיד ניחמה העובדה שיש גלגל רזרבי שמתחבא מתחת לכנף הפח מאחור או בין רגלי הרוכב בדגמים ישנים יותר.
בעבר, ואף היום בקרב מבוגרים, וספה הייתה שם גנרי לכל קטנוע, כמו שג'יפ מתאר כל כלי רכב שיכול להיכנס לשטח. בשנות ה-90 הקטנועים מהמזרח, שהובלו על-ידי סאן-יאנג, הביאו את הבשורה השקטה והאוטומטית וגרמו לקרנה של הווספה לרדת במהירות. הקטנוע – שהיה פריט חובה בכל חברת שליחויות, במשטרה ובצבא – כבר לא החזיק מים. הווספה, שנשמתה קיימת עד היום בכל מחליפיה המודרניים, לרבות הדגם החשמלי, היא חתיכת היסטוריה ישראלית. עד היום קיים בארץ מועדון וספה פעיל שנהנה מתמיכת היבואן והיצרן, ומקיים מפגשים ותצוגות של כלים משופצים מספר פעמים בשנה. בעולם מתקיימים מרוצי אנדורו ומוטוקרוס המתבססים על אותן וספות שתי פעימות אגדיות.
אייקון עולמי ולא פחות מזה – גם ישראלי, שמציין 75 שנים עם דגמים חגיגיים ומעל 19,000,000 עותקים.
ידיעה מעניינת עם השלכות עתידיות על כל העולם: הירו, יצרנית אופנועים וקטנועים הודית גדולה, חוברת ל-gogoro, חברה לאנרגיה חשמלית, על-מנת להקים רשת תחנות החלפת סוללות בהודו.
הירו (Hero MotoCorp Ltd) היא חברה הודית שעד תחילת שנות האלפיים הייתה מחוברת להונדה. כשדרכם נפרדו הירו פרחה והפכה להיות – לפי המספרים שמספרים שם – ליצרנית האופנועים הגדולה ביותר מבחינת נפח מכירות בעולם כולו. ההודים מייצרים קטנועים ואופנועים פשוטים בארבעה מפעלים בהודו ובמזרח.
הודו מהווה את אחד משוקי הדו-גלגלי הגדולים בעולם עם מעל ל-225 מיליון כלים. באופן טבעי זיהום אוויר הוא נושא משמעותי שם, כבכל מקום. הירו חברו ל-gogoro, אשר מייצרים אנרגיה חליפית וכן קטנועים חשמליים המיובאים ארצה על-ידי מטרו מוטור. לגוגורו יש רשת תחנות החלפת סוללות לקטנועים חשמליים בטייוואן עם מעל ל-2,000 תחנות החלפה אשר אחראיות על כ-200,000 החלפות סוללה ביום.
שתי היצרניות חברו יחדיו על-מנת להקים רשת תחנות החלפה בהודו אשר תספק פתרון לבעיית הטווח שמרחפת מעל כל הנושא של הדו-גלגלי החשמלי, ועל ידי כך תספק פלטפורמה לגדילה והתרחבות של התחום החשמלי בהודו. הירו משווקים למעל ל-40 מדינות ברחבי העולם, כך שהידע והניסיון בהחלט צפוי להגיע לנקודות נוספות בעולם, וסביר להניח שביום מהימים גם לישראל.
העתיד החשמלי הולך ומתקרב, כאשר מעבר לידיעה זו יש שיתוף פעולה ענק עליו דיווחנו לאחרונה: הונדה, ימאהה, קבוצת ק.ט.מ (הכוללת גם את הוסקוורנה, גאס גאס ו-CFMOTO) וקבוצת פיאג'ו (הכוללת את המותגים פיאג'ו, וספה, אפריליה, מוטוגוצי, ג'ילרה ודרבי) עובדים על פיתוח פלטפורמת סוללות מתחלפות אשר יתאימו לכל אחד מקטנועי או אופנועי העתיד החשמליים של היצרניות. המטרה היא לקדם את עתיד חשמלי דרך פלטפורמה משותפת, שאמורה להוזיל עלויות פיתוח וייצור, לפשט את בניית תחנות ההחלפה, ולהנגיש עבור רוכבי העתיד את הפתרון החשמלי. בהונדה גם הודיעו לאחרונה על כוונתם לעבור להנעה חשמלית טהורה עבור כל החטיבות שלה, כולל דו-גלגלי, עד שנת 2040.
הקאג'יבה פרימה משנות ה-90 סיכם את כל האקזוטיקה מדגמי הספורט של דוקאטי וקאג'יבה לתוך אופנוע 50 סמ"ק אדום, שנראה כמו הדבר האמיתי.
בתוך עדר דגמי הסוזוקי TS50X ו-W, הימאהה DT50 וקטנועי השתי פעימות של שנות ה-90, נכנס גם דגם ספורט איטלקי ואקזוטי, או יותר נכון מיני-ספורט. הפרימה מבית קאג'יבה הוצג בשנת 1992 והגיע לישראל מספר שנים לאחר מכן. המנוע בנפח 49.8 סמ"ק היה דו-פעימתי כמובן ומקורר נוזל. אין נתון הספק מדויק, אך הוא היה איפשהו בין 7 ל-8 כוחות סוס עם מהירות מרבית מוצהרת של 100 קמ"ש. לגיר היו שישה הילוכים, ההתנעה התבצעה דרך מתנע חשמלי, והמשקל היבש עמד על 89 ק"ג.
הדבר המרשים ביותר בו היו המכלולים האיכותיים כדוגמת מזלג השוואה ההפוך בקוטר 32 מ"מ עם החלק העליון בגוון זהב, בלם הדיסק הקדמי בקוטר 260 מ"מ יחד עם עוד אחד בקוטר 220 מ"מ מאחור, זאת כאשר הכלים הדו-גלגליים הנפוצים דאז היו עם בלמי תוף. לפרימה היו חישוקי "16 ועיצוב ששילב צמד פנסי תאורה מלפנים שנלקחו בהשראת המיטו 125 של קאג'יבה וזנב של הדוקאטי 916. מתחת למושב האחורי הסתתר פתח התדלוק של המיכל בן 7.5 הליטרים, שכלל גם 1.7 ליטר של רזרבי ומוקם בחלקו האחורי של הכלי. מתחת למיכל הדלק המזויף הסתתר פתח אחסון שהיה קטן מדי לקסדה מלאה, אך היה שימושי מאוד. הצבע היה אדום-דוקאטי קלאסי. בדיוק מה שנער בן 16 צריך.
מבחינת ביצועים הוא לא התבלט יותר מכלי הקרוס של אז, כלומר קיבל בראש מכולם. הבלמים היו הרבה יותר טובים ממה שהיה נהוג אז, ובמקטעים מסוימים ברחובות העיר ניתן היה לדמיין שזה מסלול מרוצים עם ניסיונות להוריד ברך לאספלט. הייצור פסק בשנת 1999, כשבאיטליה היה דגם מקביל בנפח של 75 סמ"ק בין השנים 1995-1993. לא הרבה נמכרו בישראל, כאשר מחיר הרכישה היה גבוה יותר מהדגמים היפניים ויכולות התחזוקה של בני 16 והמוסכים דאז השפיעו על השרידות. כמו גם תאונות לאלו שניסו לחקות את קווין שוואנץ ומיק דוהאן.
הקאג'יבה פרימה היה כלי שונה ומרשים באותה התקופה, והדבר הכי איטלקי שניתן היה לרכוש בגיל תיכון.
