קטגוריה: ספורט

מה זה?

שיא המהירות לאופנוע הוא המהירות היבשתית הגבוהה ביותר המתועדת. המהירות נמדדת על פני שני יעפים בכיוונים מנוגדים, במסלול שטוח ומוגדר, ומחשבת את הממוצע ביניהם.

שיאי מהירות מתועדים החלו בתחילת המאה ה-20. כבר ב-1903 השיג גלן קרטיס האמריקאי מהירות של 103 קמ"ש על גבי אופנוע עם מנוע בתצורת וי-טווין. ארבע שנים לאחר מכן, עם מנוע V8, הוא כבר גירד 220 קמ"ש.

ב-1920 תחום זה התבסס ונכנס לתוך פורטפוליו המרוצים של ה-FIM, עם תחרויות מסודרות, אבל עברו 10 שנים נוספות עד שנשבר שיאו קרטיס.

עד לתחילת מלחמת העולם השנייה השיאים נשברו בהתמדה. ב-1937 נקבע השיא על-ידי ב.מ.וו, עם מהירות ממוצעת שנקבעה על 279.51 קמ"ש. השיא הזה החזיק 11 שנים.

תקופת החימוש החלה בשנות ה-60, שם שיאי המהירות החלו לעלות ולעלות. נקודת ייחוס הגיעה 30 שנה לאחר מכן, בשנת 1990, עם הארלי-דיווידסון שקבעו מהירות של 518.45 קמ"ש! מהירות מטורפת שהחזיקה מעמד בפסגה 16 שנים. ב-2006 אופנוע מבוסס על מנוע סוזוקי היאבוסה קבע 551.7 קמ"ש, ב-2010 כבר נחצה גבול ה 600 קמ"ש (605.697 למען הדיוק), וב-2013 עמד השיא על 634.217 קמ"ש, אך מהירות זו נקבעה רק בכיוון אחד כך שהשיא של 2010 עדיין עומד בעינו. נציין שקיימות קטגוריות רבות, כולל לאופנועים בייצור סדרתי.

מפלצת 

השיא המוזכר נקבע על ידי קבוצת ACK Attack עם ספק אופנוע ספק טיל קרקע, מונע על-ידי שני מנועי סוזוקי היאבוסה ומגדש טורבו אחד, המספקים כ-1,000 כ"ס. בסיס הגלגלים של האופנוע הוא 3.7 מטרים, אורכו הוא 6.2 מטר וגובהו 810 מ"מ בלבד. משקל הטיל הזה הוא 733 ק"ג יבשים ו-910 ק"ג מלא כולל רוכב.

צפו בסרטון שבירת השיא:

מסלול

משנות ה-50 המסלול העיקרי הוא אגם המלח בבונוויל, יוטה, שבארה"ב. אורכו של המסלול (לכל כיוון) הוא 14 ק"מ, והוא שטוח לחלוטין. למעשה, התקנות מגדירות מסלול כתקני במידה ושינויי הגובה נמדדים בפחות מ-1%.

אוסטרליה

בשבוע שעבר נערכה אליפות העולם של ה-FIM בפעם הראשונה באוסטרליה. האירוע התקיים במשך שלושה ימים, ונקודת השיא הייתה קביעת שיא מהירות לרוכב עיוור. רגע, מה? כן, רוכב עיוור! אוסטרלי בשם בן פלטן (על הקוואסאקי ZX10R הירוק) שחצה את קו ה-251 קמ"ש על גבי קוואסאקי ZX10R. הוא נעזר ברוכב נוסף, שרכב בסמוך אליו והנחה אותו בקשר לגבי הכיוון הנכון. ראו עוד עליו באתר שלו.

עוד ידיעה מהאירוע באוסטרליה, שפורסמה בהרחבה במדיות השונות, הייתה התאונה הספקטקולרית של ולרי תומסון – רוכבת אמריקאית שאיבדה שליטה במהירות של 553.1 קמ"ש. שברי האופנוע התפזרו על פני שני קילומטרים, אך דווח שהרוכבת יצאה בפציעות קלות בלבד.

מה זה?

בהשקה העולמית של הק.ט.מ דיוק 790, בה השתתף עורך פול גז, אביעד אברהמי, העיתונאים בחנו את האופנוע גם במסלול ג'ימקאנה צפוף. למי ששאל, מדובר על מסלול מלאכותי, מסומן בקונוסים, שמשורטט במגרש חניה רחב. התחרות היא נגד השעון, כלומר המנצח הוא זה שסיים בזמן המהיר ביותר. המסלול מכיל מכשולים שונים שיוצרים שינויי כיוון חדים ובוחנים את יכולתו של הרוכב להתמודד איתם במהירויות נמוכות. הרוכב צריך להימנע מזמן עונשין שיכול להתווסף כתוצאה מנגיעה בקונוס, הורדת רגל או יציאה מהקווים המוגדרים.

תחום תחרויות זה התפתח ביפן לפני כיובל, ומצא את דרכו למועדונים מסודרים ברחבי העולם. מה שמושך בתחום הוא העממיות שלו. האופנועים נדרשים להיות עם רישוי כביש, כל אופנוע יכול להשתתף, ובגדול אין כל כך יתרון לאופנוע גדול, חזק ויקר. אם כבר אז להפך. רוכב טוב על דו-שימושי פשוט יכול לקבוע זמנים מהירים יותר לעומת אחד על אופנוע סופרספורט אקזוטי. אין צורך בשטח מיוחד. קחו מגרש חניה, סמנו איכשהו, ותנו בגז.

המסלול מורכב מפניות שונות – °90, °180 ואף °360, שמיניות, שיקיינים, סלאלומים ונקודות בהן הרוכב נדרש להגיע לעצירה מלאה ללא הורדת רגל ולהאיץ בחזרה.

כל אחד יכול?

בגדול כן. אבל לא לחינם מסלולים דומים נפוצים בקורסים של רכיבה מתקדמת. הרוכב נדרש ליכולת שליטה גבוהה באופנוע, שבאה לידי ביטוי במהירויות של הילוך ראשון ושני, ויש חשיבות גבוהה לאיזון ולשיווי משקל, לשליטה במצערת ובמצמד, לשימוש נכון בשני הבלמים, לשחרור הגוף ולשימוש נכון במבט, שצריך כבר להתמקד במכשול הבא והבא אחריו. זה אולי קל למדי בזמן הוצאת רישיון נהיגה, אבל כשאתה מנסה לזכות במדליה השכונתית הריכוז הנדרש לכך מעייף כמו ביום רכיבה על מסלול. הסתכלו על האינטנסיביות של הרוכב בסרטון המצורף ותבינו.

משחק הצבעים

בתחרויות ג'ימקאנה לצבעי הקונוסים יש משמעות:

• אדום – פנייה ימינה
• כחול – פנייה שמאלה
• אדום עם פס צהוב – פנייה ימנית גדולה יותר מ-°270
• כחול עם פס צהוב – פנייה שמאלית גדולה יותר מ-°270
• צהובים מקבילים – לרכוב ביניהם
• צהובים מקבילים עם פס לבן ביניהם – הגלגל הקדמי חייב לגעת בפס

בישראל

הענף היה נפוץ אצלנו בעיקר בתחילת שנות ה-90, גם בתצורה של אספלט וגם בשטח עם מכשולים בסיסיים (אבי אבות האנדורוקרוס, אם תרצו), אך משום מה לא התפתח מאז ונעלם לגמרי. לדעתנו זה בהחלט תחום שיכול לייצר אדרנלין לרוכב עם האופנוע היומיומי שלו, בלי הטרחה של רישוי אפור, רישיון מרוצים וכו'.

עיינו באתר העמותה האמריקאית לג'ימקאנה או מקביליהם באנגליה, ותבינו כמה קל וכמה כיף לייצר תחום תחרויות נוסף בישראל.

מה זה?

בשנים הראשונות של המאה ה-20 גילו את הפשטות של חיבור תוספת מקבילה לאופנוע, חיבור שאנו קוראים לו 'סירה'. התצורה הזו הייתה פופולרית באירופה בשנים האלו. השיטה בזמנו הסתמכה על חיבור של מוט פשוט לאופנוע – לא משהו שנשמע ספורטיבי מדי, שלא לדבר על בטיחותי. שנת 1949 סימנה את השינוי לכיוון המוטורי הספורטיבי. קוטר הגלגלים ירד ל-"16 (לעומת "19) על מנת להוריד את מרכז הכובד. שינויים עיצוביים נעשו בכדי לשפר את מקדם הגרר, וסביבת הרוכב ושותפו קיבלו חיפויי פיירינג מפיברגלס. במקביל שידרגו את הבלמים לשלושת הגלגלים.

פרשנויות של יצרניות שונות יצרו מכונות שהתקרבו למכוניות – עם הגה, דוושות ומערכת מתלים שייתרה את תפקידו של ה'נוסע'. בתחילת שנות ה-80 ה-FIM החזיר את האופנוענות לתחום עם שימוש בכידון, הנעה אחורית והגדרות הנדסיות שהחזירו את הצורך בתפעול מסונכרן של שני הרוכבים.

סיידקאר באי מאן – לא לבעלי לב חלש

הקטגוריות

קלאסי – שחזור של אופנועי הסירה משנות ה-50, תוך שמירה על מכלולים מקוריים או משוחזרים.

פורמולה 2 (F2) – נראה ומתופעל כמו אופנוע, אך מכיל גלגלים, צמיגים ובלמים מעולם מכוניות המרוץ. המנועים המותרים הם 600 סמ"ק 4 פעימות, והמנוע הנפוץ יותר לשימוש הוא של הסוזוקי GSX-R600.

פורמולה 1 (F1) – יצירות מוטוריות. מבחינה עיצובית נראים כמו טיל ולא כמו אופנוע. המנועים בנפח 1,000 סמ"ק, והם ממוקמים מאחורי הרוכב (בניגוד למתחתיו בשאר הכלים), ושאר המכלולים לקוחים מעולמות הפורמולה של המכוניות. לתאר אותם כמכוניות מרוץ עם שלושה גלגלים לא יחטא לאמת.

עד שנת 2010 אליפות העולם הייתה חלק מאליפות הסופרבייק העולמית. לאחר מכן נוסדה אליפות עצמאית ופופולרית. יש גם אליפויות פעילות באירופה ובארצות הברית.

נציגות עולם השטח באה דרך המוטוקרוס (Sidecarcross). גם המרוצים הללו החלו בשנות ה-30, קפצו מדרגה בשנות ה-50 והתבססו כענף לגיטימי בשלהי שנות ה-80. ה'סירה' מחוברת לאופנוע מוטוקרוס יחסית גנרי, אך עם שינויים מבניים נדרשים בשלדה ובמזלג.

סיידקאר במוטוקרוס – סיידקרוס

הקוף

האלמנט המרכזי שבא לידי ביטוי בענף הזה הוא שני המפעילים. יש את הרוכב (הנהג) שמתפעל את האופנוע עצמו, ויש את רוכב המשנה, הקרוי גם 'הקוף'. תפקידו הוא לאפשר לאופנוע לפנות, לאחוז, להאיץ ולבלום. שיהיה ברור, מדובר על יכולות אתלטיות גבוהות מאוד וביצים גדולות. בפניות שמאלה הקוף מגרד את האספלט עם המרפק, עם הראש, עם הישבן, ובכל פוזה שרלוונטית לפנייה ולהצמדת הסירה לקרקע. בפניות ימינה הוא מטפס אל מעל חיפוי האופנוע על מנת להעביר משקל לכיוון. בהאצות הוא נשכב קדימה כדי לעזור בהצמדת האופנוע לקרקע, ובבלימות הוא מעביר את המשקל אל מעל הגלגל האחורי. הכוראוגרפיה הזאת צריכה להסתנכרן עם כל פעולה שהרוכב מבצע.

בקטגוריות הבכירות המהירויות עשויות להגיע ולעבור את ה-260 קמ"ש. נסו לדמיין את ההרגשה של כל אחד מהמפעילים במכונה הזאת. הזכרנו גם את עולם המוטוקרוס, שם הקוף צריך גם לספוג את הנחיתות מהקפיצות. מאתגר ומרתק.

מה זה?

משמעות השם 'פריסטייל' הוא סגנון חופשי. בתחילת שנות ה-90 קבוצת רוכבי מוטוקרוס מקצוענים, שהמפורסם שבהם הוא ג'רמי מקגראת', השתעשעו בדיונות ובהרים, במה שנקרא אז רכיבה חופשית ('פרירייד'). מי קופץ רחוק יותר, גבוה יותר, מבצע תעלול באוויר וכו'.

באותה התקופה הסתפקו בלצלם את הפעלולים ולחזור מהר לאימוני המסלול. תרגיל 'הנאק נאק' – מתיחת הרגל הנגדית אל מעבר למושב האופנוע – נחשב לשיא השיאים. רוכבי הפעלולים האמיתיים היו רוכבי ה-BMX על האופניים. אבל אז הגיעו משחקי ה-X-GAMES שהחלו בשנת 1995, לקחו את כל מקצועות האקסטרים ואיגדו אותם בתחרות אחת.

בשנת 1999 הוצגו לראשונה המוטו-X – תחרויות פריסטייל במוטוקרוס. התרגילים שהרוכבים ביצעו אז היו נועזים ומיוחדים. רמפות אדירות סיפקו זמן אוויר מכובד ואפשרו לרוכבים לבצע כל מיני תרגילים עם שמות מוזרים כמו סופרמן (לעזוב את האופנוע באוויר ולבצע תנועת מעוף), לייזי-בוי (לשכב על הגב באוויר), נחיתות עם יד אחת או ללא ידיים, ועוד. מצחיק, אבל עם ההתפתחות המטאורית של הענף, התרגילים המדהימים של פעם נראים היום כל כך עלובים.

הרוכב הראשון שזכה במדליית זהב באותה שנה היה טרוויס פסטרנה – אייקון מוטורי שייצג לכל העולם את הכיף שיש ברכיבה חופשית. הוא המשיך לזכות בעוד שפע של מדליות זהב ולהוביל את הענף הזה קדימה, עד ששבר כל עצם בגוף בערך.

משנה לשנה הרמה עלתה והתעלולים נהיו מסובכים יותר. קחו לדוגמה את ה'בק פליפ' – סיבוב האופנוע לאחור ב-360 מעלות. בשנת 2000 קארי הארט האמריקני ניסה לבצע את התרגיל. הוא הצליח, למעט העניין הפעוט הזה של הנחיתה, ונפצע קשה. מאותו הרגע ניתן האות וכולם החלו לנסות, ושנתיים עברו עד שהצליחו בצורה מושלמת – מייק מצגר ופסטרנה – ומשם התרגיל השתדרג וממשיך להתפתח עד היום.

ההיפוך לאחור – פעם בלתי אפשרי ועכשיו מתאים לילדים – משמש היום כפלטפורמה לביצוע תרגילים אחרים, מסובכים בפני עצמם. העולם כבר חזה בהיפוך לאחור כפול (ב-2006 – פסטרנה כמובן), ולפני שנה כבר ראינו היפוך לאחור משולש! היום התרגיל שבאופנה הוא היפוך קדמי (פרונט פליפ, ואפילו כזה כפול!), וסחרור מלא של האופנוע לאחד הצדדים, כשכבר הצליחו לבצע סיבובים של 540 מעלות.

בהתחלה הענף הזה היה סמל של המגניבים והמורדים, הרוכבים שבועטים במוסכמות של הספורט המקצועני המלוקק והמסחרי. קבוצת 'מטאל מלישה' (Metal Mulisha) הציגה רוכבים לבושים בשחור עם אופנועים בצבע שחור – על מנת לא להיות מזוהים עם אף יצרן אופנועים – שייצגו את הענף הזה ונתנו לו את הייחוד שלו. רוכבים מקועקעים ששותים בירה ומעשנים, ופשוט באים להנאה טהורה.

אירוני שדווקא השם הזה הפך להיות מסחרי עם ביגוד ומשקאות אנרגיה.

אירועים בולטים

X-GAMES: התחיל ב-1995 בארה"ב והציג את תחום המוטו-X בשנת 1999. כיום הוא גלובלי ומכיל גם תחרויות חורף וגם קיץ.

Red Bull X-Fighters: התחיל באירופה בשנת 2001 ומאוד פופולרי גם כיום.

Nitro Circus: נוסד ב-2006 על-ידי טרוויס פסטרנה ומביא את הקרקס לכל העולם בענפים רבים ומגוונים, כשהמוטוקרוס הוא חלק מרכזי בהם. הופעות מרהיבות, לא תחרותיות, שמכילות הרבה רוכבים והרבה תעלולים משותפים. מומלץ לראות.

האופנועים

אופנועי מוטוקרוס, יחסית סטנדרטיים, עם שיפורים שמסתכמים במושבים שטוחים, מייצבי היגוי שעוזרים בנחיתה, מתלים מוקשחים, וידיות שמורכבות על הכידון ומאפשרות עוד נקודת אחיזה לתרגילים מסוימים. פעם הדעה הייתה שאופנועי שתי פעימות מתאימים יותר לענף, ועד היום יש כאלה שמתחרים איתם, אך בשנים האחרונות אופנועי הארבע פעימות שולטים בתחום.

בישראל

התחום בישראל מעולם לא תפס תאוצה. היו מספר אירועים עם רוכבים מחו"ל ונציגים ישראלים כמו אליקו אוחנה, שזכו לפופולריות מכובדת, אך אלו  היו מופעי ראווה חד-פעמיים שלא חזרו על עצמם. התרגילים שנצפו דאז באירועים בהיכל יד אליהו או אצטדיון רמת-גן לא התקרבו למה שהוצג בשאר העולם. אריאל דדיה, רוכב מוטוקרוס פעיל, בנה רמפה שתאפשר לו לקפוץ למרחקים, והוא אף מחזיק בשיא ישראל בקפיצה לרוחק, אך זה הכי הרבה פריסטייל שראינו עד כה בישראל.

צפו בווידאו – 10 התרגילים הטובים של הפריסטייל מוטוקרוס:

מה זה?

בפשטות – משחק כדורגל כהלכתו, רק שבמקום לרוץ, השחקנים (למעט השוער) נותנים בגז.

שימו לב מתי זה התחיל – 1927! כן, כשחלמנו בשחור לבן, המשחק המגניב הזה התחיל באירופה. בשנות ה-60 הענף צבר פופולריות עצומה והחלו טורנירים רשמיים ברחבי אירופה. כיום יש תחרויות רשמיות שמאוגדות תחת ה-FIM, ברמה של מועדונים מקומיים וקבוצות מליגות שונות באירופה – לנוער ולבוגרים.

המסלול. סליחה, המגרש

למעשה משחקים / רוכבים במגרש כדורגל סטנדרטי. אורכו כ-100 מטרים ורוחבו 75 מטרים. הרוכבים שועטים לכיוון השערים, שגודלם 7.32 מ' רוחב ו-2.44 מ' גובה. בשער עומד השוער האמיץ, שהוא היחיד בכל קבוצה שאינו רוכב על אופנוע. הכדור כמובן גדול יותר מהרגיל – קוטרו 120 ס"מ והוא שוקל כקילו.

האופנועים

על פי התקנות, האופנועים הם בנפח 250 סמ"ק, 2 או 4 פעימות, עם משקל יבש מקסימלי של עד 120 ק"ג. יש חברה ספרדית שמייצרת את מרבית האופנועים לתחום הזה, ובעיקר לצרפת, גרמניה, רוסיה (שנחשבת למדינה המעוטרת בטורנירים) ועוד. רק בצרפת עצמה יש 15 מועדוני מוטובול.

לאופנועים בלמים סטנדרטיים, כשהבלם האחורי מופעל גם בעזרת רגלית ימנית רגילה וגם דרך רגלית שמאלית מקבילה. האופנועים מגיעים לסביבות ה-100 קמ"ש. כמובן שיש חיפויים ומיגונים על מנת למנוע פגיעה בכדור וברוכב אחר.

החוקים

כל קבוצה מורכבת מעשרה רוכבים, שוער אחד, שני מכונאים ומאמן. על המגרש עצמו יעלו רק ארבעה רוכבים ושוער. את המשחק מנהלים שני שופטים רכובים. המשחק עצמו משוחק בארבעה רבעים בני 20 דקות, כשבמחצית מחליפים צדדים. לרוכב מותר לגעת בכדור אך ורק עם מנוע מונע, ובכל חלק בגוף למעט הידיים. האפשרות להזזת הכדור בעזרת האופנוע מותרת גם היא. עיון בספר החוקים מזכיר מאוד חוקי כדורגל, כולל כל נושא העבירות.

חשבו לרגע על יכולות הרכיבה הנדרשות בענף הזה: שליטה אבסולוטית על האופנוע יחד עם שליטה על הכדור. שינויי כיוון זריזים, תפיסה מרחבית על מנת לא לדרוס או להידרס על-ידי רוכב נוסף. נשמע אדיר!

כתבה שנעשה על ידי מוטו ג'ורנל על הספורט. בצרפתית, אבל עדיין כיף לראות:

מה זה?

רוכבי העולם לא מסתגרים בבית בבהלה כשהטמפרטורות יורדות והחוץ הכל קופא, ומוצאים את הדרך לצאת החוצה ולתת בגז. זכורה לי, בחיים אחרים, תחרות מוטוקרוס שבה השתתפתי בצפון מזרח ארה"ב. בבוקר המסלול היה מכוסה לגמרי בשלג, והטמפרטורה בחוץ הייתה מתחת לאפס. מפלסת פשוטה פילסה את השלג מהמסלול עצמו ויום המרוצים התקיים במלואו, כרגיל. כאמור, בעולם יש לא מעט תחרויות 'רגילות', כולל אופנועי שלג לכל דבר (SNOWMOBILE) – כולן בשטח כמובן – שמתקיימות בשלג ובקרח, אבל בחרנו בשלושה סוגים מגניבים במיוחד. אם נסגור את התריס ונעצום את העיניים חזק, נוכל לדמיין אותם מתקיימים בצפון המקומי שלנו.

Snow BikeCross

למעשה מדובר על הסבת אופנועי מוטוקרוס (יש גם קיט לאופנועי אנדורו) והכלאתו עם מכלולי הנעה של מזחלות שלג. הגלגל הקדמי מוחלף במגלש בודד והאחורי לזחל המונע על-ידי המנוע. בקיטים היקרים יש גם בולמים שונים ועוד תוספות שונות.

הענף, שהתחיל  בקטנה עוד ב-2009, עלה לכותרות כשנכנס כתחרות מסודרת בשנת 2017 לגרסת החורף של תחרויות האקסטרים X-GAMES. כיום יש אליפות מסודרת. המסלול מזכיר גרסה מרוככת של מסלול מוטוקרוס סטנדרטי עם פניות וקפיצות. הרוכבים, רובם הגיעו מעולם המוטוקרוס, העידו שלאחר זמן הסתגלות קצר, טכניקת הרכיבה הייתה מוטוקרוסית לכל דבר ועניין. קיט הסבה שכזה עולה בערך כמו האופנוע (כ-6,000 דולר).

Ice Racing

כשממש קר בחוץ, האגמים והנהרות קופאים. הנה מצע נהדר למסלול ספידווי אובאלי או GP, שמשלב פניות לשני הצדדים. האופנועים הם אותם אופנועי מוטוקרוס שעבדו קשה במהלך הקיץ, ועכשיו ניתן להלביש עליהם צמיגים עם ברגים ('ספייקים' – כ-100 בקדמי ועד 500 באחורי), מגני פלסטיק שעוטפים את הצמיגים ומגנים על הרוכב ממגע עם צמיג תועה, וקדימה לתת בגז. סגנון זה מאוד פופולרי בארצות צפון אמריקה ואירופה.

Ice Speedway

ההיסטוריה של מרוצי הספידווי לוקחת אותנו אחורה לתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. אופנוע ספידווי הוא אופנוע ייעודי הבנוי לספורט זה, והוא מורכב ממנוע ארבע פעימות, צילינדר אחד, הילוך אחד, ונפח של עד 500 סמ"ק. מיכל הדלק מכיל רק את נוזל המתנול. לאופנועים אין בלמים, והמשקל המינימלי המותר הוא 77 ק"ג. פורמט המרוצים במסלול אובלי מזכיר את מרוצי הפלאט טראק שעליהם כבר כתבנו, ובאמת, הם (הפלאט טראק) התחילו כגרסה דומה-שונה לספידווי וכיום מתנהלים במקביל.

ההתאמה לרכיבת קרח התחילה בשנת 1966 עם אותו פורמט של אופנועים ועם בסיס גלגלים ארוך יותר. המסמרים בצמיגים מייצרים אחיזה ומכתיבים סגנון יציב יותר, בניגוד להחלקות הזנב האינסופיות המאפיינות את מרוצי העפר. בעולם קיימות אליפויות מקומיות ואליפויות עולם עם משלחות של מדינות המתחרות אחת בשנייה. שם, בארבעים האחרונות, נמצא שליטה מוחלטת של רוסיה. לחובבי הסטטיסטיקה נאמר שרוסיה זכתה בכל השנים למעט בשלוש, שהתחלקו בין שבדיה וגרמניה.