Blog

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

אירופה, הנה זה מתחיל

אנחנו נוחתים ביוון ונוסעים לעיירת הנמל לאבריו שאליה הגיעו האופנועים. הגענו ביום ראשון אחר הצהריים והיינו צריכים להעביר את הלילה עד שני בבוקר כדי להעביר את האופנועים. כשהגענו, הלכנו ישירות לכיוון הנמל וראינו את האונייה. מתקרבים ומגלים את האופנועים עומדים ומחכים לנו. למען האמת, הופתענו מעד כמה קל היה התהליך: ביום שני אחרי 20 דקות בלבד כבר יכולנו לצאת עם האופנועים לאן שרק נרצה. עם שחרור האופנועים קיבלנו אשרה של 30 יום להיות עם האופנוע ביוון, התארגנו על כל הציוד ויצאנו לדרך.

עוד בנמל חיפה פגשנו את גיא, שתכנן לטייל חודש עם האופנוע שלו ביוון, אז יצאנו לדרך ביחד. ביום הראשון הרגשנו את החום שדומה לארץ – בכל זאת יוון. את תחילת הרכיבה הקדשנו להתרגל לציוד הרכיבה החדש, לאופנועים, ובכלל לתחושת החופש שברכיבה. האופנועים מתנהגים שונה לחלוטין עם המשקל והציוד, וברור לנו שעדיף להיפטר מכמה קילוגרמים. הזמן יעשה את שלו ונבין מה אנחנו לא צריכים, בכל זאת התכוננו למסלול שונה באסיה.

מסלול ה-TET ביוון הוא באורך 4,000 ק"מ, והוא חוצה את כל המדינה. תכננו לחצות מאתונה לאי פלונופס, ומשם להמשיך צפונה לאלבניה על בסיס השביל. כשנכנסנו לשטח ההרגשה הייתה מעולה – זה בדיוק מה שרצינו. מתחילים לתת גז, לעבור כמה עליות וירידות, נפילות ראשונות במהירות איטית, מרימים את האופנוע וממשיכים. בלילה הראשון באתר קמפינג התחלנו לייצר את ההרגלים לחודשים הקרובים – איך מתארגנים לשינה בשטח וגם איך מתקפלים בבוקר. הדברים לוקחים זמן בהתחלה, ולכן התחלנו לרכוב בשעה שכבר היה חם.

החום היה כבד מידי, למרות ציוד הרכיבה המאוורר שאיתו רכבנו. היינו מותשים בימים הראשונים בעקבות החום הכבד בשילוב של כמה מקטעים קשים. אחרי שלושה ימים מתישים כאלו החלטנו על טקטיקה אחרת: קימה מוקדמת בזריחה ועלייה לצפון יוון להרים הגבוהים. שם ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שם שלג, ובחום שבו רכבנו בו זה נראה כמו חלום. בשלב הזה גיא החליט להמשיך לבדו עם האופנוע, נפרדנו לשלום והמשכנו לעדכן אחד את השני בהתקדמות הטיול.

שינוי הטקטיקה היה החלטה מצוינת. ב-9:00 בבוקר, עוד לפני שהחום הגיע, היינו כבר בהרים בצפון יוון בתוך מזג אוויר נעים ונכנסנו לשטח. המרחבים נפתחו, להקה של סוסי פרא חצתה את השביל והחיוכים בקסדות הגיעו די מהר. בשלב מסוים השביל נכנס אל תוך היער, שם התחילו ההפתעות שנלמד שהן חלק מהמסע הזה. הראשונה, השביל המתוכנן חסום בשל מפולת סלעים. הסתובבנו כדי למצוא דרך עקיפה, אך גם היא חסומה מעץ גדול שנפל. לשמחתנו, הבאנו איתנו גרזן מהארץ ששימש אותנו במקרה הזה ובמקרים נוספים לאורך הדרך מספר פעמים.

משם השביל הסתבך ביער, ולא מצאנו דרך שתביא אותנו בחזרה לנתיב המתוכנן. החושך ירד ורכבנו לכפר הקרוב, שם מצאנו נקודת מים ורחבת דשא מושלמת להעביר בה את הלילה. בישלנו ארוחת ערב וטיפלנו בשרירים הכואבים מיום הרכיבה הקשוח. למחרת השלמנו את המסלול בהרים וירדנו לכיוון החוף המערבי לטובת יום מנוחה וקצת תחזוקה של האופנועים לפני החציה לאלבניה. ליוון אנחנו עוד נחזור. הבנו כמה זה קל ופשוט. אבל זה יקרה במזג אוויר פחות חם. מסכמים שבוע ימים ביוון, רובם המוחלט בשטח, קטע כביש אחד כשעלינו לצפון וכמובן אוכל מעולה כמו שכולם יודעים.

מעבר גבול ראשון – אלבניה

בנמל ביוון שאלו לגבי התכנית שלנו. סיפרנו שאנחנו יוצאים מהמדינה וביקשו מאיתנו לתת את הטופס למכס היווני לפני היציאה – שיירשם שהאופנועים יצאו מיוון. כמובן שכשהגענו למעבר הגבול הפקיד היווני לא הבין מה רצינו ממנו. הוא בכלל כותב את כלי הרכב בספר ולא במחשב. אחרי כמה הסברים משחררים אותנו לשלום, מקווים שלא יהיו בעיות בכניסה ליוון בהמשך. ובצד האלבני? הקורונה בכלל לא קיימת. 3 דקות ונכנסנו למדינה, רק רישיונות ודרכון.

מתחילים את הדרך צפונה על הנתיב המתוכנן. כבר הייתה שעת אחר הצהריים כשאנחנו נכנסים לעלייה סלעית בשטח, שם מגיע הגשם הראשון בטיול. סוגרים את פתחי האוורור בציוד הרכיבה וממשיכים. לאט לאט הגשם מתחזק ואנחנו מחליטים לרדת בחזרה למטה ולחזור מחר כשהגשם יחלוף. ירדנו בחזרה אל החוף, מצאנו פינה שהרוח החזקה לא מגיעה אליה, הקמנו את האוהלים, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

בבוקר השלמנו את העלייה לכיוון מזרח, ומשם השביל לקח צפונה. הדרך דורשת יותר טכניקה, והיא כוללת סלעים, עליות וירידות. כמו ביוון, גם כאן בצהריים מגיע החום שלא מאפשר להמשיך ברכיבה. הפעם אנחנו מוצאים את הנקודה הקרובה בנהר, מעמידים את האופנועים קרוב ומותחים את היריעות של האוהלים כדי לייצר לנו קצת צל. אחרי התקררות טובה בנהר ומנוחה של שעה, מגיע בהפתעה הגשם. שוב מתארגנים בזריזות כדי שלא נירטב ועולים בחזרה על האופנועים. ממשיכים רכיבה בגשם. האחיזה של הצמיגים די טובה, הציוד מעולה ואנחנו יבשים לגמרי למרות הגשם.

השביל מתפצל בין כפרים נידחים, לכל כפר מגיעות רק כמה דרכי עפר, כל אחד מגדל משהו והחיות מסתובבות חופשי. קראנו שיש לאלבנים בורקס מיוחד (Byrek) אז החלטנו לחפש מקום טוב לטעום אותו. באחת העיירות בהרים אנחנו מקבלים המלצה מהאדם היחיד שמדבר אנגלית במקום שראה שני תיירים שמתקשים למצוא מישהו שיכווין אותם. הבחור, מורה לאנגלית, לוקח אותנו לדוכן קטן שם אנחנו אוכלים את הבורקס הכי טוב שאכלנו בחיים. חוויה. משם אנחנו ממשיכים צפונה בשטח ומגיעים לקראת ערב לנהר רחב ביותר, מוצאים נקודה בין עצים באחת הגדות ומתארגנים ללילה.

למחרת אנחנו מפלסים את דרכנו ומוצאים את הדרך לחצות את הנהר שכולל המון סלעים, אך הדרך נשטפה ולא נראית. הילוך ראשון, ביטול בקרת האחיזה, רגליים על הקרקע ולאט לאט מתקדמים. הבנו שככה האופנוע עובר כמעט כל דבר. אחרי הנהר אנחנו עולים להרים, מתעכבים במקטע קשה עם מפולת של אבנים קטנות, אך עוברים אותו ביחד. בתקר הראשון בגלגל האחורי אצל רועי אנחנו מגלים בשטח פתוח בין כפרים כמה יעילים גלגלי טיובלס. שולפים את ערכת התיקון ואת כלי העבודה, ותוך 10 דקות אנחנו שוב על האופנועים. השביל מגיע לגבול עם מקדוניה, וכל מה שמפריד בין המדינות הוא נחל אחד. לקראת ערב אנחנו מוצאים מקום מדהים עם דשא על גדת הנחל.

היום השלישי באלבניה הוא אחד שייזכר במיוחד במסע הזה. ראינו בפרסומים של השביל שאלבניה היא ארץ האבנים והסלעים, והיום הזה הסביר למה. בעלייה להרים לכיוון שני אגמים הדרך עוברת בערוץ נחל קטן מלא בסלעים בגודל של כדורסל. לקח לנו שעה וחצי ונפילות רבות של האופנועים כדי לחצות מקטע של 3 ק"מ. גם עם אופנועי אנדורו היינו מתאמצים כאן, ולכן לא מומלץ לרכוב את המקטע הזה לבד. עצרנו להסדיר את הנשימה, סיימנו את המקטע והמשכנו לאגמים.

ביום הרביעי עלינו על מקטע כביש לחצות למונטנגרו. אלבניה סיפקה לנו רגעים נדירים, מקטעים קשים שמעצימים את החוויה ולילות מדהימים במקומות מיוחדים.

החלום שחלמנו מתגשם: אנחנו והאופנועים, הציוד עלינו, מטיילים, מבשלים, הקרקע רצה מתחת לגלגלים, עומדים בשבילים ובסלעים, יושבים ושומעים מוזיקה בכבישים מול נופים מדהימים. בדיוק ככה דמיינו שזה יהיה. ממשיכים בדרך.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'

מארגני מרוץ הפייקס פיק המפורסם בארצות הברית החליטו לבטל באופן מוחלט את קטגוריית האופנועים במרוץ אל העננים.

בשנת 2019 התרחשה תאונה טרגית בה נהרג קארלין דאן (בתמונה בראש הידיעה) – רוכב דוקאטי סטריטפייטר V4 שהתרסק בהייסייד פטאלי בפנייה האחרונה במסלול – ממש לפני קו הסיום. מיד לאחר מכן עלו הקולות לבטל את קטגוריית האופנועים, לאור החששות שעלו מהמארגנים וממתחרים. המסלול, שנסלל כולו בשנת 2011 (עד אז חלקו העליון היה שביל עפר) הגביר משמעותית את המהירות הממוצעת ואת רף הסיכון של המתחרים.

באותה התקופה המארגנים קיבלו החלטה לבטל את השתתפות האופנועים בשנת 2020 ולקיים דיונים שיקבעו את עתיד הקטגוריה לשנים הבאות. ההחלטה הרשמית שהתקבלה היא לבטל סופית את השתתפות הדו-גלגליים באירוע המפורסם. היסטורית, דו-גלגליים השתתפו במרוץ רק 41 פעמים (שנים) מתוך 97 האירועים שהתרחשו עד כה – 42% מכלל שנות המרוץ – כך שההחלטה לא מפתיעה ולא צפויה לטלטל יותר מדי את ספרי ההיסטוריה.

מרוץ הפייקס פיק מתקיים בהר בקולורדו, ארצות הברית, הנושא את השם הזה. המרוץ התחיל בשנת 1916 כאשר המשתתפים כיסו 20 ק"מ ו-156 פניות עד לפסגה. עד שנת 2011 המתחרים התמודדו גם עם אספלט וגם עם שביל כורכר לא סלול, אך מאז סללו את כל הדרך לפסגה והקלו במידה את בחירת הסט-אפ והצמיגים שצריכים לתת מענה רק למשטח מסוג אחד. עם השנים הפך המרוץ הנישתי והמסוכן הזה לנקודת ציון עבור יצרנים ומתחרים גלובליים שבאים להתמודד עם שינוי גובה של מעל 1,500 מטרים, הטיפוס, האוויר הדליל, הפניות החדות, התהום התלולה והאתגר של כיבוש ההר.

קרלין דאן ניהל ולוג יומי בערוץ היוטיוב שלו, וכמו בכל טרגדיה – כל מילה שלו וכל חשש שלו מהסכנות במסלול מקבלות משמעות אחרת. צפו בארבעת הפרקים:

הימאהה TRX850 נולד בשנת 1996 על-מנת לעמוד ראש בראש מול הדוקאטי 900SS, בסיוע מנוע טווין מקבילי עם 270° בין פיני הארכובה – הראשון בייצור סדרתי שהציע זאת.

לא דגם שמוכר לרבים, הימאהה TRX850, ובטח לא דגם שהטביע את חותמו בהיסטוריה הדו-גלגלית. הדוקאטי 900SS עשה רעש בשנות ה-90 (על ה-600SS – כאן) בסצנת אופנועי הספורט. בעוד האיטלקי הונע על-ידי מנוע וי-טווין, ליפנים היה רק מנוע כפול צילינדרים, אבל מקבילי. מנוע ה-TDM850 (מעין ספורט-תיור אקסצנטרי שעליו נכתוב בעתיד) שכב שם על המדף, ובמטרה לתת לו הרגשה כמו וי-טווין שינו בימאהה את סדר הפעולה של גל הארכובה מ-360° – שהיה ב-TDM ובו הבוכנות נעות במקביל, עולות ויורדות יחד אך נמצאות במיקום שונה במחזור העבודה – ל-270°. סידור זה נותן תחושה של וי-טווין בגלל תזמון ההצתה. 849 סמ"ק מקוררי נוזל ועשרה שסתומים סיפקו 80 כוחות סוס ב-7,500 סל"ד ו-8.5 קג"מ ב-6,000 סל"ד. אלו דחפו משקל יבש של 190 ק"ג.

המכלולים כוונו לשמירה על רמת מחיר נמוכה יותר מזו של דוקאטי. שלדת פלדה, מזלג טלסקופי ללא אפשרויות כוונון, שכן היו בבולם האחורי. מערכת הבלימה הורכבה משני דיסקים בקוטר של 298 מ"מ מלפנים ודיסק בודד כנהוג מאחור. ה-TRX850 הגיע רק עם חצי פיירינג, בניגוד לאופציה גם לפיירינג מלא אצל יריבו.

נקודה מעניינת היא שמלכתחילה רצו בימאהה למכור את הדגם רק ביפן. ה-TRX850 החל להימכר שם בשנת 1995 בעצימות נמוכה, ורק לאחר שקיבל ביקורות חיוביות מעיתונאים אירופאיים שהוזמנו לרכוב עליו, הפכו היפנים את החלטתם ושיווקו אותו לאירופה. רק ששם הדגם מעולם לא התקבל בהתלהבות. הסידור המיוחד בגל הארכובה (כיום נמצא את זה בהונדה אפריקה טווין, בין השאר), שהיה חדש בזמנו, לא הסתיר את העובדה שמדובר במנוע טווין מקבילי, שהוא לא סקסי כמו וי-טווין ולא מספק תחושות של טריפל. מבחינת הלקוחות, המחיר הזול יותר לעומת הדוקאטי מגיע בגלל המכלולים הפשוטים יותר והעיצוב הלא מיוחד. מבחינת רוכבי הספורט, המנוע פשוט לא חזק מספיק. בסופו של דבר נתוני המכירות סגרו את הגולל על ה-TRX850 לאחר שלוש שנים קצרות ולא מוצלחות. לא ידוע על יחידות שהגיעו לישראל.

הארלי דיווידסון תבנה 500 יחידות בלבד של הסטריט גלייד ספיישל, שיגיע בצביעה מיוחדת, ואפילו פרו-ישראלית אם תשאלו אותנו.

שם הצביעה המיוחדת הוא Arctic Blast – פיצוץ ארקטי. הבסיס הוא הסטריט ספיישל אשר מגיע עם בכחול מטלי עמוק עם משיכות צבע של תכלת על בסיס לבן. כל 500 היחידות יהיו ממוספרות, וכולן נצבעו ביד בסדנת צביעה ידועה בקולורדו, ארצות הברית.

המנוע מגיע מסדרת המילווקי אייט, כלומר וי-טווין בנפח 1,868 סמ"ק עם 94 כ"ס ב-5,250 סל"ד ו-16 קג"מ ב-3,250 סל"ד. האלקטרוניקה מודרנית לגמרי עם ABS להטיה, בקרת אחיזה, מניעת נעילת גלגל אחורי בעת סגירת מצערת, מניעת התדרדרות אחורה בעלייה, LED ומערכת מולטימדיה ושמע.

כאמור, 500 יחידות ייוצרו, כאשר מחיר כל יחידה הוא $38,495 (כ-32,000 יורו).

בשנת 2019 הציגו מוטו מוריני את דגם האדוונצ'ר החדש – ב-X-CAPE, וכעת מתפרסמים פרטים מלאים על האופנוע המעניין.

מוטו מוריני מאיטליה הוא שם עבר ותיק, ששורשיו הולכים אחורנית עד לשנת 1937. החברה עברה לא מעט גלגולים, סגירות מפעל והחלפות בעלים, ואופנועיה אף נמכרו בישראל אי-שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת (מוטו מוריני דארט, למי שזוכר). כיום החברה מציעה מספר דגמים בקטגוריות נייקד, סקרמבלר, ספורט ואדוונצ'ר-תיור, וכולם נראים מצוין, מעוצבים למשעי ומונעים על בסיס אותו מנוע וי-טווין בנפח 1,187 סמ"ק עם 87° בין הצילינדרים. בשנת 2018 החברה נקנתה על-ידי זונגנג (Zhongneng) הסינים, אם-כי הפיתוח והייצור נשארו באיטליה.

זאת עד לתערוכת מילאנו 2019, שם הציגו במוטו מוריני שלושה דגמים חדשים לגמרי, מתוכם שתי גרסאות כניסה של היצרן עם יחידת מנוע חדשה מקוררת נוזל בעלת שני צילינדרים מקבילים בנפח 650 סמ"ק. גרסה אחת נקראת Seiemmezzo (שש וחצי) כאשר על השנייה, גרסת אדוונצ'ר בשם X-CAPE, מתפרסמים כעת פרטים מלאים באתר הרשמי של מוטו מוריני. הבסיס הוא אדוונצ'ר-כביש כדוגמת הוורסיס 650 של קוואסאקי או הויסטרום 650 של סוזוקי.

המנוע, כאמור טווין מקבילי בנפח 650 סמ"ק, מקורר נוזל ומספק 60 כ"ס (44 קילוואט) ב-8,250 סל"ד ומומנט של 5.7 קג"מ ב-7,000 סל"ד. המנוע עומד בתקנות יורו 5 הנדרשות, ויש אופציה לגרסת A1 מוגבלת הספק. המהירות המרבית עומדת על 175 קמ"ש. המנוע נמצא בשלדה מפלדה, כאשר הזרוע האחורית מאלומיניום. יש מזלג מרזוקי הפוך בקוטר 50 מ"מ עם כיוונון מלא, כאשר הבולם האחורי של קאיאבה. חישוקי השפיצים מגיעים במידת 19″ מלפנים ו-17″ מאחור, ונעולים בצמיגי פירלי סקורפיון ראלי STR.

בסיס הגלגלים עומד על 1,450 מ"מ, גובה המושב מאפשר בחירה בין 820 מ"מ ל-845 מ"מ, ומרווח הגחון עומד על 175 מ"מ. מיכל הדלק מכיל 18 ליטר והמשקל היבש המוצהר הוא 213 ק"ג. ל-X-CAPE צמד דיסקים קדמיים של ברמבו בקוטר 298 מ"מ עם קליפרים צפים בעלי שתי בוכנות.

בגזרת האלקטרוניקה יש מערכת ABS של בוש עם אפשרות לניתוק, מסך TFT בגודל 7″ עם קישורית לסלולר. בנוסף, יש משקף מתכוונן ביד אחת ותאורת LED היקפית.

לגבי מחירים וסיכויים לראות את ה-X-CAPE המעוצב והמרשים של מוטו מוריני האיטלקית בישראל – נעדכן כשנדע.