Blog

ההונדה סופר קאב, על כל דגמיו לאורך השנים, הוא הכלי הדו-גלגלי הנמכר ביותר בכל הזמנים. יותר מ-100 מיליון יחידות מהדגם האייקוני נמכרו מאז יצאו לשווקים הסופר קאב 100 והסופר קאב 50 בשנת 1958, כשבשנת 2005 הגיעו בהונדה לציון הדרך של 50 מיליון יחידות.

כעת, במסגרת חגיגות ה-60 שנה לסופר קאב המקורי, משחררים בהונדה גרסת 125 סמ"ק חדשה בשם הצפוי סופר קאב 125. המנוע, 4 פעימות בנפח 125 סמ"ק, מוזרק דלק ועומד בתקנות זיהום האוויר העדכניות, מפיק כ-10 כ"ס וקצת יותר מ-1 קג"מ. לפי ההצהרה של הונדה, במצב החסכוני שלו המנוע הזה שורף ליטר בודד של דלק על 66.7 ק"מ (!). אל המנוע משודכת תיבת הילוכים חצי-אוטומטית בת 4 מהירויות.

השלדה חדשה לחלוטין עם מבנה של קאב קלאסי, אך העיצוב מודרני יותר ברוח הזמן. עם גלגלים גדולים, מתלים ארוכי מהלך ומשקל מלא של 109 ק"ג, הסופר קאב 125 צפוי לעבור בערך בכל מקום. יש גם תוספות אלקטרוניות ברוח התקופה כמו פנסי LED היקפיים ומפתח קרבה KEYLESS.

ההונדה סופר קאב 125 יגיע לשווקים, ובכלל זה האירופאי והישראלי, כבר בסתיו הקרוב. מחיר טרם נמסר.

• ההיסטוריה של ההונדה סופר קאב בתמונות

צמד דגמי הסטריט של טריומף – הסטריט טווין והסטריט סקרמבלר – אופנועי רטרו המהווים כרטיס כניסה לעולם האופנועים של החברה בריטית הוותיקה, זוכים לעדכון: טריומף מציגה מנוע חזקים יותר, בלמים טובים יותר, חישוקים חדשים ועיצוב מעודכן.

צמד הדגמים חולקים מנוע טווין בנפח 900 סמ"ק, כשלשנת 2019 הוא זוכה לתוספת משמעותית של כ-10 כ"ס מה-54 שהיו קודם לכן. תוספת ההספק מושגת על-ידי העלאת מהירות המנוע המקסימלית ב-500 סל"ד, בין היתר בזכות גל ארכובה חדש וחלקי מנוע קלים יותר. גם הקלאץ' זוכה לעדכון משמעותי.

בתחום השלדה והמכלולים, בטריומף משדרגים לבלמי ברמבו מרובעי בוכנות, בולמים משודרגים, חישוקים קלים ומושב מחודש המקנה תנוחת ישיבה נוחה יותר – כך על פי טריומף..

בצד הטכנולוגי טריומף מעדכנת מערכות עם מערכת ניטור לחץ אוויר בצמיגים (אופציונלי), בקרות אחיזה ו-ABS עם כמה מצבים, מצבי'כביש' ו'גשם' בניהול המנוע, ומערכת העוזרת בשחרור הקלאץ' הראשוני לקבלת מומנט מרבי. יש גם שקע USB מתחת למושב, אימובלייזר, ופנסי LED היקפיים.

הסטריט טווין הקלאסי והסטריט סקרמבלר זוכים גם לנגיעות עיצוביות חדשות, עם צביעות מיוחדות ומושבי קסטום. בטריומף מציעים גם אינסוף חלקים ואביזרים אופציונליים שיאפשרו לתת נגיעות אישיות לכלים הקלאסיים הללו.

ושוב נשאלת השאלה – האם נזכה לראות מתישהו את טריומף בישראל?

לכל דת יש את המקומות הקדושים לה, כאלו שכל מאמין ממוצע ומעלה חייב להגיע אליהם או לפחות אל המרכזיים והחשובים שבהם – אם לא בשל חובה כתובה או מפורשת אז לפחות מתוך חובה מצפונית-אישית שבלעדיה יחוש כאילו לא קיים את ייעודו בעולם הזה.

אופנוענות, בעיני רוכבים רבים והקרובים להם, גם היא סוג של דת, ולה כתות רבות – כל אחת לפי תפישתה ומשנתה. אולם המכנה המשותף לרובן הוא ההכרה בכמה וכמה כבישים ברחבי העולם כמקומות 'קדושים' המהווים מוקדי עלייה לרגל. כאלו למשל הם הכבישים המובילים לפסגות הרי האלפים והדולומיטים הנמצאים בלב אירופה, אותם 'פסים' (מעברים) מפורסמים דוגמת ה'סטלביו', ה'גרוסגלוקנר' ודומיהם, המושכים אליהם בחודשי הקיץ כמויות עצומות של מטיילים ומבקרים, ובהם כמובן גם רוכבי אופנועים רבים, אם לא יותר מכולם.

בעוד שרוכבים רבים שיוצאים למסע אל עבר כיבוש פסגות ההרים הללו מתארגנים ומתכננים כל פרט ושעל בקפידה רבה, לעתים חודשים רבים מראש, במקרה הזה ההחלטה לצאת למסע הייתה יחסית קצרה וספונטנית, ובכל אופן הצריכה כמעט אפס תכנון. כי כשמצטרפים לקבוצה מאורגנת עם מסלול מתוכנן שכולל כבר את האופנועים, המלונות ושאר הלוגיסטיקה הנלווית – מה שנשאר לעשות זה רק להזמין טיסה ולהחליט מה לעשות בשעות הפנויות שלפני או אחרי הטיול, בהתאם.

לאחר שסגרתי את הנסיעה שלי החלטתי שאני עושה לאבא שלי הפתעה ומצרף גם אותו לטיול: רצה הגורל והנסיעה לטיול הגיעה רגע לפני שהוא מחליף קידומת, כאילו לפי הזמנה – תזמון מצוין להגשים לו חלום של שנים. צירפתי לסוד העניינים את המשפחה, שכמובן התלהבה מאוד, ועל הדרך שאלתי את חבר שלו עמוס אם הוא גם בעניין. יאללה, גם עמוס בפנים.

יום שישי בבוקר, נחתנו במינכן ואנחנו בדרך למלון שבפאתי ליבה של העיר – לא בדיוק מרכז אבל גם לא לגמרי בפרברים, מה שכן הוא במיקום מצוין עבורנו לאור העובדה שהאופנועים שאותם נאסוף מסוכנות ב.מ.וו ביום שלאחר מכן נמצאים בהמשך הרחוב. את עדי מהצפון פגשנו בתחנה שבה החלפנו מהרכבת לאוטובוס, ולפי תיק הקסדה שהיה תלוי על כתפו, לא היה קשה לנחש שגם הוא חלק מהקבוצה שלנו.

אחרי צ'ק אין מהיר אנחנו עולים על האוטובוס לכיוון מוזיאון ב.מ.וו שנמצא במרחק כמה תחנות משם, כשבדרך אנחנו גם עוצרים לארוחת צהריים קלה 'טו-גו' כדי להרגיע את הבטן בדרך למוזיאון.

כנראה שהאווירה בגרמניה עושה את שלה, משום שבשעה 8 בערב בדיוק, ללא יוצאים מן הכלל, כולנו התייצבנו בלובי של המלון כדי להיפגש עם יובל ואורן תמיר – מי שהקימו את חברת הטיולים 'איזי ריידר אירופה', והם גם אלו שמתכננים ומובילים בעצמם את הטיולים. למעשה, זוהי למעשה בדיוק הנקודה שבה מתחיל הטיול.

פגישת ההיכרות הייתה קצרה משום שיצאנו קבוצה קטנה מהרגיל הפעם, וגם משום שכבר נפגשנו כולם יחד מוקדם יותר, ומתחילים לדבר על לוחות הזמנים, המנהלות ושאר הדגשים החשובים לטיול שלנו. כל אחד מקבל חוברת מידע מסודרת עם השם שלו, סוג האופנוע שעליו הוא רוכב (עם תמונה מתאימה כמובן), ומפת הטיול שמחולקת למקטעים לפי ימים. כל 3 המשתתפים האחרים בטיול יבלו את 6 הימים הבאים על אוכפו של ב.מ.וו R1200GS, ואילו אני בחרתי ב-R1200RT כדי לשאת אותי ואת שלל הציוד (המיותר כמעט לגמרי) שלי אל עבר הפסגות המושלגות של האלפים. חייב להיות שונה.

יובל ואורן לא מרבים במילים מיותרות, אבל מזכירים לנו שהשם 'איזי ריידר' הוא לא מקרי – "אנחנו פה בשביל לטייל ב'איזי'… לא ממהרים ולא רוכבים על הקצה", הם אומרים. האמת, בטיול כזה, עם נופים כאלו – זו הגישה המומלצת. באנו ליהנות מהחוויה כולה בסופו של דבר.

עוד כמה שאלות אחרות, ובהמלצתם של יובל ואורן סיימנו את הערב במסעדה וייטנאמית מעולה שנמצאת לא הרחק מהמלון. את הדרך חזרה מהמסעדה למלון עשינו עם מצב רוח מרומם, ספק מהאוכל הטוב ספק מההתרגשות לקראת היציאה לדרך שמחכה לנו מחר בבוקר, ועכשיו רק נשאר לנו לקוות שהגשם של סוף אוגוסט – גשם שיותר דומה לזרזיף בלתי פוסק של רסיסי מים מאשר לטיפות של ממש – יתפוגג לו במהלך הלילה.

מזג האוויר ביום שבת אינו מאיר לנו פנים, תרתי משמע, והגשם מאתמול לא ממש מראה סימנים של היחלשות אלא דווקא להיפך. הגענו לסוכנות האופנועים המרשימה של ב.מ.וו, כשהטפסים שלנו כבר מחכים לנו על הדלפק, מסודרים כמו חיילים. גרמניה.

את האופנועים אנחנו פוגשים בחצר הסוכנות כשהם מוכנים לנסיעה, מצוידים ב-3 ארגזים (2 צד, אחד אחורי) ומיכל דלק מלא. ה-GS-ים נראים חדשים כולם, מי עם יותר ומי עם פחות קילומטרים על השעון, ואילו ה-RT שלי עם 211 ק"מ בלבד, מחכה בפינה שמישהו יוציא אותו לסיבוב בהרים כדי שיוכל לחזור למרכז השירות לשם ביצוע טיפול הרצה מפנק. כל אחד מאיתנו ניגש לאופנוע עם אחד מאנשי הסוכנות, עוברים על האופנוע מלמעלה למטה כדי לתעד בטופס את מצבו וכל בעיה שעשויה להתגלות. ואכן באחד האופנועים מתגלה שבר קטנטן במסגרת של אחת ממזוודות הצד – ותוך 2 דקות מגיעה מזוודה חדשה שמורכבת במקום הקודמת. גרמניה, כבר אמרנו.

אחרי הרישום והטפסים עובר כל רוכב תדרוך מלא על האופנוע שעליו הוא עתיד לעשות את 6 הימים הקרובים, כולל כיוונונים לבקשת הרוכב כמו גובה מושב או כל בקשה אחרת, קטנה כגדולה.

היעד הראשון שלנו – טירת 'נוישווינשטיין' (אל תנסו, חבל על השיניים), שנחשבת לטירה שהיוותה השראה לכל אותן טירות מצוירות בסרטים של דיסני. טירה מהאגדות, אמיתי. לאחרי שכולנו מסיימים להעביר את הציוד מהמזוודה של המטוס למזוודות של האופנוע אנחנו יוצאים לדרך, כשיובל מוביל מלפנים עם ה-GPS ואורן מאסף, שומר שלא נתפזר יתר על המידה. אנחנו חוצים תחילה את העיר מינכן לכיוון דרום-מערב ואז החוצה ממנה דרך שדות כפריים צבועים בירוק. קריר מעט ועדיין גשום, אבל אנחנו לבושים בהתאם ויש חימום בידיות, כך שהכל בסדר. בנתיים הצלחתי להיזכר איך מכוונים את תחנות הרדיו באופנוע, מצאתי לי משהו טוב לשמוע והגברתי תוך שאני מתנועע ומרקד לי על מושב האופנוע.

רגע לפני שאנחנו מחליפים קידומת מגרמניה לאוסטריה, הגענו ליעד שלנו. אנחנו מחנים את האופנועים בצורה מסודרת בחניה שלמרגלות ההר שעליו נמצאת הטירה, והולכים לשתות קפה באחת מהמסעדות הסמוכות. הסיור בטירה עצמה קצר יחסית, כחצי שעה בערך, אך מעניין ומרשים, וגם מאפשר לנו להיחלץ חלקית מציוד הרכיבה לשעתיים ומשהו, שכן כל הסיפור של העלייה והירידה לוקח קצת זמן, אפילו עם ההסעות.

השעון מראה שכבר אחר הצהריים ואנחנו מזדרזים לעלות על הכלים ולהמשיך בדרכנו, כשהגשם סוף סוף מתחיל לדעוך, אך עדיין אפור מסביב והכבישים רטובים כהוגן. כעבור כמה קילומטרים אנחנו מתקרבים לצלעות ההרים והמעברים שביניהם והדרך מתחילה להיות מעניינת, גם בקצב רגוע ונינוח. השילוב של האפור מסביב, לעתים מלווה בערפילים של ענן שירד לו לביקור, יחד עם גווני הירוק על צלעות ההרים – מהפנט קלות, אבל אנחנו משתדלים להישאר מרוכזים בדרך ובכביש, ורק מדי פעם מגניבים מבטים אל עבר הנוף המיוחד.

כדי להגיע אל עבר תחנת היעד שלנו ללילה הקרוב, עיירת הסקי האוסטרית 'סן אנטון', יש צורך בטיפוס לגובה על אותם הרים עצומים, ושם למעלה כבר מתחיל להיות קר ממש, כשלפרקים הענן פשוט מכסה את כל הדרך ואנחנו מורידים את המהירות למינימום בשל תנאי הראות הנמוכים. מדי פעם מתגלה לעינינו מראה הדרך התלולה אל עבר התהום שנמצאת רק מטרים ספורים מהכביש. הערב יורד לו ואנחנו עושים את הקילומטרים האחרונים אל עבר המלון, עוברים בדרך מספר אתרי סקי יוקרתיים נוספים שנראים כאילו נלקחו מהפקה של סרט קולנוע, ספק אמיתיים ספק מצוירים.

אנחנו מתעוררים ליום השני של הרכיבה כשבחוץ אמנם מעונן, אבל אין סימן לגשם, וזה כבר דבר משמח. כעת לאור יום ניתן לראות קצת יותר מהנוף שסובב את עיירת הסקי המנומנמת משהו בתקופה זו, ולמרות שאת השלג מחליפים דשא ירוק ועננים, עדיין המחזה גורם לנו לבהות בו דקה ארוכה לפני שנרד לאכול את ארוחת הבוקר.

מאוסטריה אנחנו עושים פעמינו אל עבר המדינה הבאה – ליכטנשטיין, כשבדרך אני מבחין שמאחורינו ניתן לראות פיסות כחולות של שמיים, ומתלהב כאילו שלא ראיתי שמיים בחיי. למען האמת, בעונה שבה במדינת תל-אביב חוף הים הוא המקום העמוס ביותר, אחרי יומיים וחצי שבהם לא רואים שמיים כחולים פתאום דברים מסוימים הופכים להיות פחות מובנים מאליהם. בהגעה לואדוז, עיר הבירה של ליכטנשטיין, השמש כבר נראית בבירור ואף מורגשת, ובעצירה לסיור במדרחוב מקומי אנחנו גם מנצלים את ההזדמנות כדי להסיר שכבה או שתיים של ביגוד מיותר.

היום אנחנו אמורים להגיע ל'פס' הרציני הראשון שלנו בטיול – קלאוזן פס. לשם כך עלינו לחצות פעם נוספת את הגבול, הפעם מליכטנשטיין לשווייץ, ובתוך פחות מ-4 שעות אנחנו כבר במדינה השלישית שלנו להיום. אבל רגע לפני שמזדרזים להגיע לפס, נזכרים שמהבוקר לא שתינו קפה, ולכן מיד עם חציית הגשר שבין 2 המדינות אנחנו יורדים עם האופנועים אל עבר גדות הנהר שזורם תחת הגשר, ויובל מתניע את הגזייה בזמן שאנחנו שולפים מהתיקים משהו טעים – חובה עם הקפה.

הדרך אל מעבר קלאוזן מובילה אותנו לרכוב בסמוך מאוד לאגם מקומי העונה לשם 'ואלנזי', וככל שאנחנו מתחילים לטפס יותר ויותר במעלה הדרך, נפרש אל מולנו מראהו של האגם שמימיו בוהקים בגוונים של תכלת-טורקיז, כמעט כמו בציור, מה שחייב אותנו לעצור בצד הדרך כדי להתפעל מהנוף – בפעם המי יודע כמה בטיול – ובכל פעם המחזה מלהיב מחדש לא פחות מהפעם הקודמת. בזמן שאנחנו שואפים אוויר פסגות שווייצרי, לפרקים בזמן שלא עוברים לידנו רכבים, אנחנו שומעים את שאון מפל המים מעברו השני של האגם, מרחק קילומטר (!) משם. מדהים. מי שהפרו מדי פעם את השקט היו קבוצות של רכבי אספנות קלאסיים במצב תצוגה שחלפו על פנינו מספר פעמים, ובהם ישובים אנשים מחייכים שבעצמם היו לבושים ונראו כאילו שהגיעו יחד עם המכוניות במכונת זמן היישר משנות החמישים והשישים. אחח… אירופה…

הפס עצמו מתחיל בפיתולים בין ההרים, אך מיד אחרי החלק הזה נפתח לפנינו עמק עצום ורחב ידיים בין ההרים, שהכביש חוצה אותו לאורכו. הגוון השולט הוא שוב ירוק, אך הפעם אנחנו שמים לב שכר העשב מכוסה במאות – אם לא אלפי – פרות שרועות להן באחו הפתוח. המהירות שוב יורדת, והפעם לא רק כדי להתפעל מהנוף, אלא גם כדי לתת זכות קדימה לפרות שעומדות באמצע הדרך, או בשביל להתחמק בזמן ממזכרות שהפרות השאירו לנו באמצע הדרך – זה יכול להיות מאוד לא נעים אם מנסים לעבור על 'מזכרת' טרייה שכזו…

עוד כמה קילומטרים קדימה, ממש על הכביש, נמצא לו פונדק דרכים מקומי קטן בשם הלא מפתיע – קלאוזה ראנץ'. המקום, כמו רבים אחרים שניתקל בהם בהמשך הטיול, מושך אליו אופנוענים העוברים בפס, אם כי כאן מדובר על בר אופנועים קלאסי, עם חלקי אופנועים שונים בכל מקום, פסל של אופנוע עומד במרכז החניה ליד הכביש, כשבתוך ומעל הבר מודבקים עשרות רבות של סמלים שונים הקשורים לאופנועים בדרך כשלהי. אני ניגש אל בעל המקום – האנס (Hans), חובב אופנועים בעצמו – מציג את עצמי ומבקש לשים שם מדבקה של 'פול גז'. האנס בחור חביב וידידותי, אומר לי באנגלית 'בשמחה, שים איפה שבא לך' ואף מביא את המצלמה שלו כדי לצלם אותי עם המדבקה. אחרי שהוא מצלם הוא שואל אותי אם אני יכול לשלוח לו עותק של המגזין מישראל. אני עונה לו בחיוך שהיום כמעט הכל זה באינטרנט, ושאנחנו לא ממש מדפיסים מגזינים כמו פעם, אבל אני מזמין אותו להצטלם איתי למזכרת ומבטיח לשלוח לו קישור לכתבה כשזו תתפרסם.

אנחנו נפרדים לשלום מהאנס שיוצא אחרינו ומצלם אותנו מתרחקים בזמן שהוא מנופף לנו לשלום, וממשיכים דרך הפס אל עבר העיירה השווייצרית אנדרמאט, שם נעשה את הלילה.

זהו היום השלישי של הטיול ואנחנו עומדים לעבור בכמה מעברים מעניינים, תוך שאנחנו 'מזגזגים' הלוך ושוב בין שווייץ לאיטליה, וחוזר חלילה. נראה לי שבפסגות יהיה קר היום, ואני מחליט להתלבש מעט חם יותר ולשים את מכנסי החלפ"ס מעל למכנסי הרכיבה. לשמחתי היום מתחיל נעים ולא קר במיוחד, אך לצערי השמש יוצאת והטמפרטורות עולות ככל שהיום מתקדם – הרבה לפני שאנחנו מגיעים לאזורים הגבוהים, שגם בהם אני כבר מגלה שלא קר כמו ביומיים הקודמים כשעלינו בגובה.

אנחנו עוצרים לקפה צהריים בנוהל בפינת חמד ירוקה הנמצאת מאחורי חצר של בית כפרי עם סוסים המסתכלים עלינו בקנאה, רוצים לבוא לשבת איתנו על שפת הנחל המפכפך שזורם ליד העץ שתחתיו אנחנו יושבים לנוח, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לעבור ללבוש קייצי יותר.

לא עוברת שעה, ואנחנו נמצאים במעבר סן-ברנרדינו, אך השמש החמימה שמעל ראשנו מתחילה להיעלם ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההרים, שם מקדם אותנו בברכה גשם זלעפות מכמה עננים כועסים במיוחד שעברו בסביבה. אנחנו מחליטים להיכנס מתחת למבנה בצד הדרך עד יחלוף זעם, ושוב חוזרים לציוד גשם, שיהיה.

את העצירה הבאה אנחנו עושים בבית קפה חביב בשפלוגן, ואני מנסה למצוא פתרון יותר יציב לגו-פרו שהתקנתי על מיכל הדלק ללא הצלחה לייצב את המגדל המתנדנד שנדרש כדי לנסות ולצלם מבעד למסיכת החזית המאסיבית של ה-RT. אחרי חצי שעה שבה פתחתי מוסך קטן על חבית סמוכה, עליה פרסתי את כל חלקי החילוף שיש לי לטובת העניין, החלטתי להפוך את הבעיה לפתרון – לנצל את גודל המסיכה כדי להתקין את המצלמה מהצד השני שלה. חיזקתי היטב, קשרתי מיתר אבטחה למראה, וליתר ביטחון גם התפללתי לאלוהי הגו-פרו שלא תיפול לי בדרך. נראה לי שזה יספיק.

המעבר הבא שלנו, שפלוגן שמו, כשמה של העיירה שבה עצרנו והוא מתחיל בסמוך אליה. למעשה, בשלב הזה למעט מעברים מסוימים שהם באמת יוצאי דופן, כבר הפסקתי לדבר בשמות של המעברים. מאחר וכל האזור שבו אנחנו מטיילים הוא על, מתחת או בסמוך להר או הרים, הרי שכמעט כל הכבישים שאנחנו רוכבים בהם מעוקלים ומפותלים, ולמעט מקרים בודדים, הרוב הכמעט מוחלט סלולים ומתוכננים להפליא. יוצא אפוא שכדי להגיע ממקטע אחד לשני אנחנו רוכבים לא מעט דרך כפרים ועיירות שבהם המהירות המותרת היא בין 30 ל-50 קמ"ש, ומאחר ולא בא לנו לחזור הביתה עם תמונות שלא אנחנו מצלמים, כלומר דו"חות מהירות, אנחנו ילדים טובים ורוכבים על-פי השלטים שבדרך. כן, זה גורם לי מדי פעם לתופף על המיכל בחוסר סבלנות, במיוחד כשיש רצף בלתי נגמר של כמה ישובים אחד אחרי השני. אבל הפיצוי בדרך לא מאחר להגיע – בצורה של פיתולים + אספלט משובח + נוף עוצר נשימה + כמויות היסטריות של אופנועים שרוכבים מולנו ומנופפים לשלום. עסקת חבילה משתלמת, חד משמעית.

לקראת סוף היום השלישי אנחנו מתקרבים ליעד הבא שלנו – ליוויניו שבאיטליה, אך נתקלים שוב ושוב בנופים שממש 'מאלצים' אותנו לעצור לצלם ולהצטלם. עוד תמונה ועוד תמונה, ופורצה לאיטליה.

בוקר היום הרביעי לטיול, אנחנו מתארגנים לצאת מעט מוקדם יותר כדי להספיק את כל מה שבתכנית המקורית, ונראה שמזג האוויר מבשר טובות: אם היום הראשון היה בעיקר גשום והיום השני היה בעיקר בהיר ויבש, הרי שהיום השלישי היה תיקו והשאיר את מאזן הכוחות ללא הכרעה של ממש, ואילו היום נראה שהולך להיות מזג אוויר לא פחות ממעולה. טפו טפו, חמסה חמסה, שום בצל. רק שיישאר ככה ושנגיע לסטלביו המושלג חמימים ויבשים.

מי שהשם 'סטלביו' נשמע לו מוכר, זה לא בכדי – מדובר על אחד הפסים המפורסמים ביותר בעולם, ולכן שמו מוזכר פה בגאון. יש שיגידו שזהו ה'מכה' של האופנועים, מקום העלייה לרגל (או לגלגל?) האולטימטיבי. כבר כשמתקרבים לאזור מגלים תכונה רבה של כלי רכב, רובם דו-גלגליים, אך לא רק אופנועים כי אם גם רוכבי אופניים רבים שעבורם מדובר באתגר רב חשיבות – לטפס כ-1,800 מטרים לרום של כמעט 2,800 מטרים מעל גובה פני הים, מה שמתורגם ל-24 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 7.4 מעלות. זה מטורף בכל קנה מידה.

למה אני מתעכב על כל הפרטים והמספרים האלו? ובכן, כי לפני שאני מתחיל לספר שוב על הנוף והאווירה, שהם מדהימים בפני עצמם – אני חייב לספר על אותה גברת צעירה ברוחה, לדעתי היא כבר עברה את גיל 65 ואולי גם את גיל 70, שרגע לפני שאנחנו המשכנו בדרכנו אל עבר צידו השני של ההר, הגיעה על האופניים כשהיא מתנשפת קלות – בערך כמו שרוב האנשים מתנשפים אחרי שהם עולים 3 קומות ברגל, וביקשה בחיוך מנומס אם אוכל לצלם אותה ליד השלט של רוכבי האופניים שמכריז שהיא הגיעה לפסגה. לא רק שצילמתי (לצערי רק עם הטלפון שלה), גם כמעט השתחוותי.

בחזרה לסיפורנו. ההגעה לפסגת הסטלביו היא בהחלט חוויה מיוחדת, במיוחד ביום שטוף שמש שבו השלג על הפסגות הגבוהות של האלפים מנצנץ מכל עבר, כשהמוני אופנועים ואופנוענים מנסים למצוא פינה לעמוד בה מבלי לחסום את הדרך לאחרים, ויוצרים יחד הפנינג ספונטני – כמו פסטיבל רחוב קטן וססגוני.

בראש הסטלביו ישנו שלט גדול ומפורסם שעליו מודבקות אינספור מדבקות של מועדוני רכבים, אופנועים, אופניים ובקיצור – של מי לא. מרוב מדבקות בקושי רואים את מה שכתוב על השלט, הרוב כבר מזמן כיסו את המדבקות הישנות יותר עם המדבקות שלהם. אנחנו התאמצנו טיפה יותר ובעבודה משותפת הצלחנו להדביק מספר מדבקות (ליתר ביטחון) של 'פול גז' על השלט, כולל בקצה העליון ביותר שלו (!). עכשיו אפשר להמשיך.

היום רק באמצעו ויש לנו לא מעט קילומטרים להספיק, רבים מהם עוברים בכבישים מעניינים ומהנים. אנחנו מתקרבים לעיר לבולזאנו כדי להגיע לשני המקטעים האחרונים שלנו להיום, ומגלים שגם עיר קטנה באיטליה לא חסינה בפני פקקים. אבל פה זה צפון איטליה ולא דרום ארץ המגף, ואנחנו מתנהגים כמו שווייצרים טובים וזורמים עם הפקק לאיטו.

עברנו גם את זה, בשביל להגיע לכביש נהדר שאת שמו אינני זוכר, אבל את הפניות שלו דווקא כן – טיפוס לגובה, סוויפרים ארוכים, סוויפרים קצרים, פניות עיוורות, פניות נפתחות. פשוט תענוג צרוף.

רגע לפני ההגעה למלון אני עוצר כדי לצלם עוד כמה 'גלויות' ו'פוסטרים' כדי שיהיה לי מה למסגר ולתלות בסלון, כלומר בנוסף למאות התמונות האחרות שכבר צילמתי במהלך הטיול.

אחרי שביום הקודם עשינו לא מעט קילומטרים, את היום החמישי לטיול אנחנו לוקחים באיזי עם הרבה פחות קילוטרים והרבה יותר זמן איכות עם עצירות ארוכות יותר כדי ליהנות מהנוף ומהטבע שסביבנו, כששוב מזג האוויר משחק לטובתנו, על גבול המושלם. את החלק המעניין של היום עשינו דווקא ללא האופנועים, אך כן עם הקסדות על הראש, לפחות חלקנו בכל אופן – במקור היינו אמורים לבקר במאפיה מקומית שיובל ואורן מכירים כבר שנים ומיודדים מאוד עם המשפחה בעלת במקום, אך האיטלקים כמו איטלקים יצאו להפסקת צהריים, ולכן המארגנים הפתיעו אותנו עם תכנית ב' שאותה גילינו רק כשהגענו למקום: מזחלות אקסטרים שטסות במורד ההר. חוויה אדירה. לאחר מכן ניצלנו את היום הקצר כדי להגיע מוקדם למלון שהיה קרוב למקום, לנוח ולאגור כוחות לקראת היום האחרון למסענו.

בוקר היום האחרון, שבסופו נעלה על טיסה חזרה ארצה, נראה כאילו הגיע מהר מדי. פתאום 5 ימי רכיבה רצופים הרגישו שנעלמו כלא היו, אבל עם האוכל בא התיאבון – ואנחנו נעשינו רעבים לעוד.

גולת הכותרת של היום הזה היא מעבר ה'גרוסגלוקנר' – ההר הגבוה ביותר באוסטריה שממוקם במזרח חבל טירול, ועוד שם שחובה להזכיר – מדובר על כביש מדהים בכל קנה מידה שהכניסה אליו היא בתשלום (כביש אגרה) ואיתו אנחנו מקנחים את הטיול. את מנוחת הצהריים אנחנו עושים על שפת אגם מקומי בדרך מאוסטריה חזרה למינכן שבגרמניה, מנסים לעכל שאוטוטו מזדכים על הציוד וחוזרים לאזרחות. מזל שמחר סוף שבוע, כי לא קל לחזור לשגרה אחרי שבוע כזה, שבו אתה חי במין חלום – פרות וכבשים מלחכות עשב מסביבך, בזמן שאתה שותה קפה על גדות הנחל אל מול פסגות מושלגות, רוכב על כבישים מהאגדות, מעיירת סקי אחת לאחרת, ורק התמונות מזכירות לי שזה היה אמיתי. לא חלמתי.

*     *     *     *     *

סוף דבר

אנחנו נפרדים לשלום בחיבוקים מיובל ומאורן בסוכנות האופנועים, כאילו היינו חברים עוד מתקופת הצבא ואכלנו מאותו מסטיג (חפשו בגוגל). נראה שהשבוע שהעברנו יחד היה מרגש ומיוחד לא רק עבורנו, אלא גם עבורם. הם לא רק הובילו את הדרך או המליצו על מקום טוב לארוחת ערב – למרות שכמעט תמיד אכלנו כולנו יחד, אלא לאורך הטיול נרקמה לה חברות מיוחדת, של רוכבים, אופנוענים, שמטיילים ביחד ונהנים מהדרך, מתלהבים ממנה, חולקים חוויות ומתגבשים לכדי קבוצת רכיבה של חברים, ולא של חבורת  אנשים זרים שבמקרה רוכבים לאורך מעל 1,600 ק"מ באותה הדרך.

ייאמר לזכותם שהניסיון שלהם לאורך השנים וההיכרות שלהם עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בהוצאה לפועל של טיול כזה, ניכרים מאוד ובאים לידי ביטוי בתכנון והארגון המאוד מסודרים שלהם, עד לאחרון הפרטים. יחד עם זאת, הם קשובים לחברי הקבוצה וגמישים מספיק בשביל לעשות שינויים נחוצים במידת הצורך.

החוויה הזו תיכנס אצלי ללא ספק כאחת המשמעותיות להיכל התהילה האופנועני הפרטי שלי, כזו שאזכר בה מדי פעם עם מבט חולמני בעיניים וחיוך של מתבגר מאוהב. רק קול הקברניט והדיילת שמבקשת לוודא שכולנו חגורים מעירים אותי ומזכירים לי – הגיע הזמן לנחות.

הכותב היה אורח של חברת 'איזי ריידר אירופה'.

• לאתר איזי ריידר אירופה – לחצו על הקישור

בשונה משאר ציוד הרכיבה, לנעלי רכיבה יש מעמד מיוחד, מפני שלרוב הן נשארות עלינו גם בסיום הרכיבה. לכן קיימת נישה שלמה של נעליים המיועדת להגן על רגלינו בזמן רכיבה ובה בעת להיות שמישות מספיק כדי שנוכל לעבוד איתן או ללכת איתן במהלך היום.

כמו בכל סקירת ציוד, גם כאן אנחנו ממליצים – בחרו את הנעל הממוגנת ביותר שאפשר אך שעדיין תוכלו להשתמש בה בנוחות כל היום. אם היא ממוגנת מדי ומסיבית מדי –  היא פחות שמישה ליום-יום. מנסיוננו, קשה מאוד למצוא נעל שתשרת אותכם כל השנה – אם היא אטומה למים היא תהיה מעולה בחורף אבל קשה לשימוש בקיץ, וכמובן אם היא מאווררת היא תהיה קרירה מדי בחורף. היות ואנחנו ארץ שמשית וחמה במיוחד, אם זו הנעל הראשונה שאתם מתכננים לקנות אנחנו ממליצים לקנות נעל קיץ כמה שיותר מאווררת.

הנה מה שיש לשוק הישראלי להציע, לפי יבואנים:

אבזריון

Alpinestars Faster 2

• נעלי רכיבה בסגנון ספורטיבי בתקן CE
• מיגון באזור הקרסול והאצבעות
• צבעים: גרסה עמידה למים – שחור / אפור; גרסה מאווררת – שחור / אדום
• מידות: 46-42
• מחיר: 790 ש"ח

6J

• נעל ממוגנת ועמידה למים
• צבעים: חום, שחור
• מידות: 46-42
• מחיר: 790 ש"ח

RAYBURN

• נעלי רכיבה בסגנון רטרו בתקן CE
• חיזוקים באזור הקרסול והאצבעות
• בטנה נושמת ועמידה במים
• צבעים: חום
• מידות: 46-41
• מחיר: 990 ש"ח

איי די מוטורספורט

SIDI Gas

• נעל יום-יום קייצית ומאווררת, עשויה מזמש ורשת
• סוליית גומי נוחה להליכה יומיומית ובעלת אחיזה גבוהה
• ממוגנת באזור הקרסול, האצבעות ועצם הקרסול
• צבעים: גברים – שחור, שחור / צהוב; נשים – אפור / אדום, אפור / ורוד
• מידות: 46-38
• מחיר: 625 ש"ח

Revit Taylor

• נעל קייצית מאווררת בסגנון סניקרס
• עוצבה לשימוש יום-יומי ובעלת מראה טרנדי שאינו מיוחס לאופנוע
• סוליה נוחה, מיגונים באזור הקרסול, האצבעות ועצם הקרסול
• חזקה ועמידה גם לשימושים יותר אינטנסיביים
• צבעים: ירוק חאקי, אפור
• מידות: 46-39
• מחיר: 992 ש"ח

אייפקס מוטורס

פוריגן Jet Air D3O

• נעלי רכיבה מוגנות ומאווררות
• שילוב מיגוני D3O בתקן CE ואזורי אוורור נרחבים
• תקינת PPE (תקן הגנה לבני אדם), מגני D3O מתקדמים ותרכובת עור ייחודית
• סוליה 'זוכרת צורה' ורצועות סקוץ' מחוזקות
• מידות: 47-41
• מחיר: 799 ש"ח

אקסו Stelvio 

• נוחות ומאווררות במיוחד לשימוש יומיומי
• סגירת שרוכים להידוק מרבי
• סוליה היפואלרגנית, אנטומית ונושמת
• מיגונים וחיזוקים בבהונות, עקב וקרסול
• משטח פוליאוריתן להעברת הילוכים מדויקת
• מידות: 47-41
• מחיר: 649 ש"ח

אקסו Axo Trigger

כלבוטקס

RST TT CROSBY

• נעליים מאווררות לרכיבה יומיומית
• סוליה אלסטית מחוזקת למניעת סיבוב הקרסול
• מיגונים מוזרקים באזורי הקרסול וחזית כף הרגל, שילובים של בד ועור לחיזוק מבנה הנעל
• תוספת עור באזור רגלית ההילוכים למניעת שחיקה
• צבעים: אפור
• מידות: 47-40
• מחיר: 590 ש"ח

RST ROADSTAR WP

• נעליים לרכיבה יומיומית, אטומות למים מלא
• סוליה אלסטית מחוזקת למניעת סיבוב הקרסול
• מיגונים מוזרקים באזורי הקרסול וחזית כף הרגל
• עשויה עור מחוזק, רוכסן צד לנעילה מהירה
• תוספת עור באזור רגלית ההילוכים למניעת שחיקה
• צבעים: שחור, חום מיושן
• מידות: 47-40
• מחיר: 690 ש"ח

מטרו אביזרים

DAINESE – STREET BIKER AIR SHOES

• תקן מיגון LEVEL 2, עשויה זמש ועור בקר
• מיגון עקב, משולב מחזירי אור
• מבנה עור מחורר המבטיח זרימת אוויר
• ארגונומית, מאווררת ונוחה לשימוש יומיומי
• צבעים: שחור / אדום
• מידות: 46-42
• מחיר: 850 ש"ח

Forma Hyper

• נעל סניקרס גבוהה עם רוכסן המאפשר נעילה נוחה
• בעלת תקן CE, מיועדת לשימוש יומיומי ונוחה בזמן הליכה
• בטנה אטומה למים ומונעת זיעה
• בעלת מיגונים פנימיים ומחזירי אור בחלק החיצוני
• צבעים: שחור
• מידות: 46-42
• מחיר: 700 ש"ח