נתונים טכניים: מנוע L-טווין, 803 סמ"ק, 2 שסתומים לצילינדר, 73 כ"ס ב-8,250 סל"ד, 6.83 קג"מ ב-5,750 סל"ד, הזרקת דלק, קירור אוויר, 6 הילוכים, שלדת מסבך משולשי פלדה, מזלג הפוך 43 מ"מ של קאיאבה, בולם אחורי זקס עם כיוון עומס קפיץ ושיכוך החזרה, דיסקים קדמיים 320 מ"מ עם קליפרים רדיאליים מונובלוק, דיסק אחורי 245 מ"מ קליפר בוכנה בודדת, מערכת ABS, בסיס גלגלים 1,435 מ"מ, גובה מושב 805 מ"מ, מיכל דלק 16.5 ל', משקל מלא 193 ק"ג, צמיגים פירלי דיאבלו רוסו 2, מידות 120/70ZR17, 180/55ZR17
דוקאטי מונסטר 797 – ערימות של סקס אפיל
מה זה?
המונסטר זה הלחם והחמאה של דוקאטי. הסדרה הזו, שתמיד הייתה זולה ונגישה יחסית ועוצבה על-ידי מיגל גאלוצי האגדי, אפשרה לדוקאטי במשך כמעט 30 שנה למכור אופנועים ולהכניס כסף כדי לפתח את אופנועי הספורט ואופנועי הקצה שלהם, וזה עבד. המונסטר הפך למותג, על כל גלגוליו.
החל מ-2008 יצאה סדרת מונסטרים חדשה. זה התחיל ב-696, גדל בהמשך ל-1100, לאחר מכן הגיע ה-796 עם מנוע 803 סמ"ק, ואז דוקאטי זנחה את מנועי קירור האוויר המזוהים כל כך עם המונסטרים, אלו שהבסיס שלהם היה בכלל בפאנטה הוותיק, ועברה למנועי קירור נוזל טכנולוגיים, שבשילוב עם שפע האלקטרוניקה של השנים האחרונות הפכו את המונסטרים ליקרים. יקרים מדי.
ה-797 שכאן הוא אופנוע חשוב בדיוק בגלל זה – הוא מאפשר לדוקאטי לחזור למקורות ולהציע בליין שלה גם מונסטר מקורר אוויר ופשוט, וכפועל יוצא – זול. מאוד זול.
בבסיס ה-797 אותו מנוע מקורר אוויר שהיה במקור ב-796. הוא עבר לסקרמבלר, וחזר למונסטר כשהוא מפיק 73 כ"ס בלבד לעומת יותר מ-90 כ"ס במקור. מה לעשות, כדי לעמוד בתקנות זיהום האוויר עם מנוע מקורר אוויר, צריך לסרס לו את הנשמה.
שלדת מסבך המשולשים הגיע מסדרת המונסטרים המוכרת, כך גם הבולמים הקדמיים נטולי הכוונונים, ואילו מאחור הורכבה הזרוע האחורית הדו-צידית של ה-696 (ל-796 הייתה זרוע חד-צידית, כמו ל-1100). לעומת זאת, הקליפרים הקדמיים הם מונובלוק נשכני של ברמבו.
ה-797 גם מקבל את העיצוב החדש של המונסטרים החדשים, כולל הקליפס שמחזיק את מיכל הדלק בחלקו הקדמי – סימן עיצובי ותיק מאוד במונסטר שעושה עכשיו קאמבק מגניב. מבחינת אלקטרוניקה יש פה מערכת ABS, ויש לוח שעונים LCD כמו בדגמי דוקאטי אחרים, אבל ללא מחשב דרך משוכלל או תצוגת הילוכים. Keep it fuckin' simple – כמו שמונסטר אמור להיות.
חזרה למקורות של דוקאטי עם מונסטר בסיסי מקורר אוויר
ביצועים
ה-797 הוא אופנוע פשוט, אך יחד עם זאת הוא מציע חבילת ביצועים טובה ומאוזנת. המנוע, כמו כל ה-L-טווינים של דוקאטי, גמיש מאוד, וכאן ב-797 אפילו יותר. יש כוח זמין כבר מסל"ד אפס. יחד עם זאת, הכוח נגמר מהר מדי, ובהחלט מורגש שסירסו אותו כדי להגיע ל-73 כ"ס. עוד 20 כ"ס בקצה הסקאלה היו עושים למנוע הזה רק טוב.
אבל זה לא רק שהוא גמיש, הוא גם חלק וכמעט נטול ויברציות. כפועל יוצא הוא גם קל מאוד לשליטה. וזה אולי השינוי הגדול ביותר שמנוע קירור האוויר הזה עבר במעבר מ-796 ל-797, פרט להורדת ההספק. הוא כל כך חלק, שברגעים מסוימים לא היינו בטוחים שזה דוקאטי, במיוחד כי רכבנו בעבר על כל דגמי המונסטר מקוררי האוויר. בכל אופן, יחידת הכוח פה טובה. היא גמישה, היא קלה לשליטה, היא חלקה, והיא מספקת את כל הכוח הדרוש לרכיבה יומיומית ולסופי שבוע. רק כשמושכים את ההילוכים ומצפים להרגיש את התאוצה החזקה של מנוע 800 סמ"ק, מרגישים את הסירוס.
ההתנהגות הדינמית – דוקאטי. למרות שהבולמים פה פשוטים למדי ואפילו לא מציעים אפשרויות כוונון למעט עומס קפיץ מאחור, הם קשיחים מספיק כדי לספוג עומסים של רכיבה חזקה, והם מספקים יציבות גבוהה. הם אפילו סופגים לא רע בכלל ומספקים נוחות. יופי של חבילת מתלים בהתחשב במגבלות התקציב.
ההיגוי קליל למדי, בעיקר בזכות הכידון הרחב, והיציבות בפנייה גבוהה. המונסטר 797 מעדיף כבישים עם אחיזה גבוהה וחלקים ככל האפשר – עם כמה שפחות מהמורות. בתנאים כאלה אפשר לפתח קצבים גבוהים מאוד, ואם רוכבים איתו בתחום הסל"ד הנמוך והבינוני בשורט-שיפטינג, יש דרייב מעולה ביציאות מפניות. דוקאטי.
הבלמים, כאמור צמד קליפרים רדיאליים מונובלוק שיושבים על דיסקים בקוטר 320 מ"מ, הם מהחזקים והרגישים שפגשנו בסגמנט הנייקדים הבינוניים. נגיעה בידית – והפרונט נשתל, ולא פחות חשוב – ים של רגש. מעולה!
ביצועים טובים ומאוזנים – בטח ביחס לסגמנט
איך זה מרגיש?
בראש ובראשונה כמו מונסטר. תנוחת הרכיבה עם המושב שמציב את הרוכב גבוה יחסית והכידון הרחב והרחוק, היא ייחודית למונסטר. התנוחה אמנם זקופה, אבל לא זקופה לגמרי ויש רכינה קלה קדימה. כך זה במונסטרים וזה הייחוד שלהם.
במעבר ליורו 4, ובכלל – כדגם הכניסה הבסיסי של דוקאטי לעולם אופנועי הכביש, המונסטר 797 התעדן מאוד ביחס לדגמים קודמים, והוא קל מאוד ואינטואיטיבי לרכיבה. המנוע כאמור חלק ונעים, כמעט ללא ויברציות, והתפעול כולו הפך להיות כמעט יפני – בלי פינות חדות שאנחנו מכירים מדוקאטי. לרוכבים מתחילים זו נחיתה רכה ונעימה לעולם האופנועים של דוקאטי, מפני שהרוכב יכול להתרכז ברכיבה ולא בתפעול המכונה. יחד עם זאת, יש לו אופי, למונסטר הקטן, והוא אופנוע מהנה מאוד לרכיבה – בעיקר אם לוקחים אותו לכבישים מפותלים, שהם סביבת המחיה הטבעית של דוקאטי למיניהם.
כמו המונסטרים הקודמים, הגיר מעט ארוך, במיוחד בהילוכים הראשונים, אבל זה לא מונע מה-797 להאיץ מהר מהמקום. הקלאץ' רך ונעים, והתפעול כולו כאמור קל ואינטואיטיבי. מקבלים פה דוקאטי אדום, יפה וסקסי, אבל קל מאוד לרכיבה וידידותי למשתמש. בהחלט עבודה יפה של דוקאטי.
גם בהרכבה הוא בסדר, והמורכבת שלנו לא התלוננה על חוסר נוחות מהמושב. מה שכן, במונסטר כמו במונסטר – אין מיגון רוח, ועל כן מהירות השיוט הנוחה היא סביב 150 קמ"ש, עמוק בתוך אזור הנוחות של המנוע והאופנוע כולו.
גם בהרכבה…
סיכום ועלויות
המונסטר 797 הוא אופנוע חשוב מאוד של דוקאטי בעינינו. החברה עפה קדימה בקדמה, בטכנולוגיה ובביצועים, וה-797 הזה מחזיר אותה למקורות – לאופנוע יפה, סקסי ובעל אופי מחד, אבל פשוט, מקורר אוויר, ובעיקר זול, מאידך. כרטיס כניסה אמיתי לעולם אופנועי הכביש של דוקאטי, וזה יותר ממתבקש אם רוצים למשוך קהל חדש אל המותג האיטלקי הסקסי הזה.
הוא יושב על סגמנט הנייקדים הבינוניים, ולמעשה הוא מתחרה ישיר לכלים כמו סוזוקי SV650, ימאהה MT-07 או הונדה CB650F – רק שהוא עושה את זה בדרך של דוקאטי ועם ערימות של סקס אפיל שיעשו נעים בלב של הרוכב בכל פעם שירים ממנו את הכיסוי.
המחיר – 65 אלף ש"ח על הכביש – מפתיע מאוד. פשוט כי הוא נמוך בכ-20 אלף ש"ח מהמונסטר 696, שהיה דגם הבסיס של דוקאטי עד לפני שנתיים ועלה כמעט 85 אלף ש"ח. המחיר הזה נקבע במאמץ משותף של דוקאטי העולמית והיבואנית המקומית, שוב, כדי לאפשר תחרות ראויה לנייקדים הבינוניים הזולים, והמונסטר 797 לא רק שמתחרה בהם בכבוד, אלא גם מציע כמה יתרונות משלו כמו עיצוב איטלקי-מונסטרי ייחודי, אופי דוקאטיסטי והתנהגות דינמית טובה.
במחיר הזה מדובר בעסקה מעולה – לא פחות – שכן מקבלים פה דוקאטי אמיתי במחיר של נייקד יפני פשוט. המונסטר 797 הוא אופנוע חשוב מאוד של דוקאטי, שחוזרת למקורות, ואנחנו אוהבים את המהלך הזה.
25 באוגוסט, מסלול דלתון, עוד יום אימונים של חבורת רוכבים לקראת עוד סבב באליפות ישראל למרוצי אספלט. כיף חיים, כמעט חזון אחרית הימים.
צהרי היום, למסלול עולים שלושה רוכבים צעירים וחסרי ניסיון – רק לטעום מעט מהמסלול, זוהי כל תאוותם. לכאורה נורמלי לחלוטין ואפילו מוערך.
אולם הרוכבים הצעירים הללו עלו על המסלול נטולי ציוד מיגון, כפי שזה נדרש תחת חוק הנהיגה הספורטיבית, והסתפקו במעיל מגן. ללא מגפיים, ללא חליפה וללא כל מיגון לפלג הגוף התחתון.
קבלו תסריט לא מופרך: אחד הרוכבים, שזוהי לו הפעם הראשונה על מסלול, מפספס את נקודת הבלימה, ממשיך ישר למשטח ההחלקה, נופל במהירות גבוהה, והתוצאה – שברים פתוחים בשתי גפיים, אובדן דם רב, סדרת ניתוחים, וצפי לתהליך שיקום ארוך שבסבירות גבוהה יסתיים בנכות וחוסר יכולת לרכב שוב אי-פעם. וזו רק ההשלכה על הרוכב.
והספורט המוטורי? כאן כבר מדובר לא בפציעה בלבד, כי אם במכת מחץ. הספורט, שנשען עד כה על כרעי תרנגולת, שהתקדם בצורה זהירה עקב בצד אגודל, שחשש מאותה החרב שהתנופפה לה מעל ראשו – ספג את אותה האבחה שתחזיר אותו 15 שנים אחורנית.
תסריט בדיוני? לא ממש. באופן שרירותי בלבד – הכל התרחש פרט לפציעת הרוכב.
* * *
סעיף 16 לחוק הנהיגה הספורטיבית קובע: "לא ינהג אדם נהיגה ספורטיבית אלא אם כן הוא לבוש בלבוש מגן ומצויד בלבוש מגן, כפי שקבע השר…".
סעיף 4.1 לתקנות הטכניות אותן התקינה התאחדות הספורט המוטורי בישראל, אותו גוף מקצועי שסמכה את ידו המדינה לעניין, קובע מהו אותו לבוש נדרש – וכך נקבע בסעיף: "על הרוכבים ללבוש חליפת עור מלאה או חומר שווה ערך לעור (קיימת הגדרה נפרדת – לב"ע)…". בנוסף נקבעו חובת שימוש במגפיים וכפפות – כמובן בנוסף לקסדה תקנית.
לאי-עמידה בסעיף 16 נקבעה אף סנקציה באותו חוק הנהיגה הספורטיבית משנת 2005, סנקציה בדמות סגירה מנהלית או קבועה של המסלול – או אף עונשי מאסר(!).
יהיו שיטענו, כולל הח"מ, שחוקי המדינה פטרנליסטיים, מתחקים להוות סוג של אבא, ששומרים עלינו מפני עצמנו, ומי שמם, נכון? במקרה הזה, לא נכון.
לא נכון, כי העניין החוקי הוא העניין השולי כאן. העניין הוא נקודת מבט פנימית יותר, ולא חשש מסנקציה כזו או אחרת המוליד הרגל ציות לה. מדובר בכינון 'תרבות מוטורית' – ולא כקוריוז מפוצץ, כי אם על כל הנדבכים השונים: חינוך; קוד התנהגות; ערכים. ספורט, רבותי. ספורט!.
ללא תרבות מוטורית אמיתית, כזו שמגיעה מתוכנו – מהרוכבים, ממנהלי המסלולים, ממחזיקי התפקידים השונים – לא נצליח להתקדם למקום בו כולנו רוצים להיות. אותה משאת נפש של אותו רוכב, אותה תמצית של ריגוש שנמלאת בכל אחד מאיתנו בכל מרוץ MotoGP, אותו שביב של תקווה שיום יבוא וגם כאן יהיה ספורט מוטורי כחול לבן – כל אלו תלויים באותה תרבות מוטורית. היא ורק היא צינור הייבוא הנכסף של אותו הספורט לקרבנו, ובשנייה אחת של חוסר תשומת לב, של 'עיגול פינות', של התרפקות על תרבות ה'יהיה בסדר' הישראלית, אנחנו יכולים לאבד את אותו החלום הנשגב – האידאה המוטורית.
האם כחברה חדלנו לחשוב על השלכות מעשיות של מעשינו? האם אנו מונעים אך מתוך השלכה חוקית (סנקציה) והיכולת שלנו לגבור עליה כשאף אחד לא מסתכל? אני רוצה להאמין שלא.
תמונת מצב – לאחר 69 שנים של מדינה, כיום ישנם 2 מסלולים חיים ובועטים: דלתון ופצאל. בנוסף לשני אלו, ממש בזמן כתיבת שורות אלו קורמים עור וגידים מסלולים נוספים. הספורט נמצא בנקודה פורצת דרך של צמיחה – זהירה אמנם – אך לחלוטין בת קיימא.
השלכה מעשית של היעדר תרבות; של פציעת הרוכב – מעבר לצער והכאב העמוק של אותו רוכב אומלל, במידה ואכן היה נפצע, היא חזרה לראשית הדרך. אותם מאבקים 'עקובים מדם', אותן תביעות זכות לקיים ספורט מוטורי בוגר, ראוי, תרבותי – כל אלו, כולם, הם לא בחזקת נבואת זעם בשלב זה, כי אם לחלוטין תרחיש אפשרי.
אני לא חושב שהתנהלות אירופאית היא חלום לא-בר-השגה, אדרבא – אני חושב שתרבות מוטורית מתקיימת, יכולה ואף צריכה להוות מושא הערצה וחיקוי. לעניין זה עלינו לשאול את עצמנו – האם היינו יכולים לעלות למסלול מרוצים בעולם ממוגנים במכנסי ג'ינס ונעלי בלנטסטון? הגיחוך שלוודאי עלה בכם לקריאת שורות אלו, הוא זה שצריך להנחות אותנו. גם כאן. גם במסלול של 1.6 ק"מ.
הרי כל מבט, בכל מרוץ שהוא, יחזיר אותנו לאותה הנקודה המובנת והנדרשת – מסלול רבותי הוא מסלול; נהגו בו בכבוד, הוא יהיה סלחן כלפיכם (רוב הזמן).
עזבו חוק, עזבו עונשים – בואו נהיה ספורטאים. בוא נעשה את זה כמו שצריך. בואו ניתן כבוד לספורט.
לא למדנו מזה? (מתוך מרוץ הדראג שהתקיים בערד בדצמבר 2016)
תגובת עומר שושני, מנכ"ל התאחדות הספורט המוטורי: "מסלול דלתון שייך להתאחדות הספורט המוטורי, והמפעיל שלו כיום הוא 'יאיר מסלולים'.
מחר (חמישי) מתקיים אימון לפני תחרות וביום שישי מתקיימת במסלול אליפות ישראל בסופרבייק.
לאור התמונות שהגיעו אליי, הנחיתי כי מיד עם תום סבב המרוצים המסלול ייסגר לפעילות, וזאת עד לקיום בירור עם מפעיל המסלול.
אנו בהתאחדות רואים בחומרה חריגה מנהלי חוק הספורט המוטורי ותקנות ההתאחדות, על אחת כמה וכמה כשזה נוגע לנוהלי בטיחות כמו ציוד מיגון ובטיחות האופנועים, ונפעל ככל יכולתנו על-מנת להגיע לרמה הבטיחותית הגבוהה ביותר, ללא עיגולי פינות או קיצורי דרך. זהו הבסיס של ספורט מוטורי ותרבות מוטורית.
אני רוצה להבהיר שמעבר לטיפול שיתבצע ברמת ההתאחדות אל מול מפעיל המסלול, רוכב שיימצא עולה על מסלול בניגוד לחוק ולתקנות הבטיחות יוזמן לוועדת משמעת בהתאחדות ויורחק מכל פעילות ספורט מוטורי בישראל עד סוף שנת 2018.
חצי שנה תמימה בילה הסוזוקי SV650 האדום במערכת פול גז, חצי שנה שבה הוא שימש אותנו ככלי התחבורה העיקרי, יצא איתנו לטיולים ורכיבות סוף שבוע, השתתף באימוני מסלול כאלה ואחרים, שימש מדי פעם ככלי לצילומי מבחנים והשתתף בפעילויות שונות של המערכת. חצי שנה שבה הוא צבר כמעט 15 אלף ק"מ ועבד כמעט ללא הפסקה.
בזמן הזה גילינו אופנוע נהדר. פשוט מצד אחד, אבל עם הרבה קסם ואופי. הוא לא חף מחסרונות, אבל יש לו לא מעט יתרונות, והשורה התחתונה שלנו היא שב-51 אלף ש"ח – מחיר המחירון שלו – מדובר בעסקה מעולה לאופנוע פשוט ורב-תכליתי. במבצע שבו נמכר ה-SV650 ב-46 אלף ש"ח הוא כבר הופך למציאה של ממש. כן, עד כדי כך.
הסוזוקי SV650 האדום שלנו; צילום: אלכס טאובין
מה אהבנו ב-SV650?
קודם כל את המנוע. הווי-טווין הזה בנפח 650 סמ"ק, אותו אנחנו מכירים היטב מהוויסטרום 650, עבר במשך כמעט 20 שנה כמה גלגולים ושיפורים. בדור האחרון שלו, זה שמותקן ב-SV שלנו, הוא מפיק 75 כ"ס, אבל המספר הזה מספר רק חלק קטן מהסיפור מפני שמעבר להספק הסופי יש פה מנוע גמיש ויעיל מאוד, בעל תצרוכת דלק טובה (20 ק"מ/ל' בממוצע), ובעיקר – בעל אופי, וזה לא מובן מאליו כשמדובר במנוע יפני. בנוסף, במהלך השנים המנוע הזה הפגין אמינות ועמידות יוצאות דופן – פרמטר חשוב ברכישת אופנוע.
את ההתנהגות. נכון, זו לא התנהגות של אופנוע ספורט מושחז עם שלדה סופר-קשיחה ובולמי איכות, וגם לא של נייקד גדול מודרני כמו אחיו הגדול, ה-GSX-S750. ב-SV650 מותקנים בולמי זעזועים פשוטים מאוד, אבל בשילוב עם שלדת מסבך משולשי פלדה קשיחה ותכנון הנדסי נכון, המתלים הפשוטים האלה מספקים יציבות גבוהה וביצועים טובים בסך הכל. והכי חשוב – הוא מאוזן, והמתלים עובדים בדיוק כמו שאתה מצפה מהם, בלי פינות חדות. מסתבר שב-2017 גם אופנוע פשוט וזול יודע לתת ביצועי כביש טובים ומאוזנים. ה-SV650 הוא ההוכחה לכך.
את תנוחת הרכיבה. ה-SV650 בעל מושב נמוך, כך שכל רוכב יגיע לקרקע עם 2 רגליים יציבות. הוא צר, כך שקל מאוד לחבוק את המיכל עם הרגליים. הוא קטן פיזית, כך שקל לשלוט עליו – בטח אם זה אופנוע גדול ראשון. כפועל יוצא מכל אלה, ה-SV650 ידידותי מאוד לרוכב.
את התפעול. האמת היא שלא ציפינו למשהו אחר מכלי יפני פשוט – התפעול רך ונעים ועושה את החיים קלים. אם זה הקלאץ' הרך, תיבת ההילוכים, המנופים והמתגים, ידית המצערת. אין דרמות או פינות חדות בתחום הזה, וזה יתרון גדול לרוכבים חדשים על אופנועים גדולים.
את השימושיות. הוא יופי של כלי תחבורה בינעירוני, שמשייט בנחת על 140 ו-150 קמ"ש, הוא מצוין בתוך העיר בזכות ממדים קטנים, זווית צידוד כידון גדולה, מנוע גמיש ונעים ותפעול חלק ונעים, והוא תענוג של כלי לטיולי סוף שבוע – גם בהרכבה. את כל אלו עשינו, והרבה, וה-SV650 היה שותף נהדר.
את העיצוב. ל-SV650 עיצוב פשוט וסולידי, כמעט כמו של פעם אבל עם נגיעות מודרניות. כבר כתבנו פעם שזה ה-GS500 החדש, והוא באמת מזכיר אותו עם הפנס העגול ומיכל הדלק. רק שכאן מיכל הדלק מודרני וצר יותר, הזנב חד ויפה, שלדת מסבך משולשי הפלדה חשופה ויפה, על אף שצבועה בשחור, ומנוע הווי-טווין שנתלה ממנה פשוט יפה. הפס הלבן לאורך מיכל הדלק האדום מוסיף גם נופך איטלקי א-לה דוקאטי, וכבוד לסוזוקי. אנחנו מאוד אוהבים את העיצוב הזה.
את המחיר. שוב – 51 אלף ש"ח, ובמבצע 46 אלף ש"ח. זו בערך העסקה הטובה ביותר שאפשר להשיג היום בשוק החדשים הישראלי, וכל מילה נוספת מיותרת.
אהבנו שגם אפשר להעמיס עליו; בדרך לנתב"ג
אבל היו גם דברים שפחות אהבנו
את הבלמים הקדמיים. הם פשוט חלשים מדי. חשבנו שאולי הם ישתפרו עם הזמן, אבל זה לא קרה. מאוד מפתיע מצד סוזוקי לשחרר אופנוע עם בלמים בינוניים כאלה. החלפה לרפידות סינטר נשכניות תהיה המינימום שבעלי SV650 חייבים לעצמם.
את הכידון. הוא צר מדי, ונותן תחושה של אופנוע קטן יותר ממה שה-SV650 באמת. תכננו להחליף כידון לאחד מאלומיניום, כזה של 300-200 שקל, אבל לא הספקנו. נראה לנו שזה אחד השיפורים החשובים לאופנוע.
אל מושב הרוכב, שעליו התלוננו בתחילת המבחן, התרגלנו מהר למדי, וגם החוסר במיגון רוח לא ממש הפריע לנו במהירויות שבהן רכבנו. בסך הכל ה-SV650 היה נוח – גם לאורך זמן.
מדי פעם הענקנו לו חום ואהבה בסדנת הלימוד שלנו
ביקור נוסף במוסך
קצת לפני 9,000 ק"מ, נכנסנו למוסך כדי להחליף צמיגים מפני שהצמיג האחורי המקורי – הדאנלופ קואליפייר הספורטיבי – סיים את חייו. על צמיגי הספורט של מיטאס שהרכבנו תוכלו לקרוא במבחן הצמיגים שפרסמנו.
במסגרת הביקור במוסך ביקשנו שיחליפו שמן מנוע ל-SV650, למרות שהמועד לטיפול טרם הגיע (מרווח הטיפולים ב-SV650 עומד על 12,000 ק"מ). היו לזה 2 סיבות: הראשונה, אנחנו כבר במוסך, ורצינו לחסוך הגעה נוספת בעוד 3,000 ק"מ. השנייה היא שאנחנו קצת 'אולד-סקול', ונראה לנו ש-12 אלף ק"מ בין החלפת שמנים זה קצת יותר מדי. אז החלפנו ב-9,000. שיהיה.
במוסך כבר ביצעו טיפול 12,000 מלא – כאמור קצת לפני 9,000 ק"מ. במסגרת הטיפול הוחלף שמן המנוע לסילקוליין 15W50 (עלות 186 ש"ח ל-3 ליטרים), יחד איתו הוחלף מסנן השמן (112 ש"ח) ואטם בורג ריקון (9 ש"ח). בסך הכל עלות הטיפול, כולל עבודה ומע"מ, עמדה על 1,334 ש"ח, כשהעבודה כללה בדיקות שונות לאופנוע, כולל בדיקת מחשב ודיאגנוסטיקה. לא זול אבל לא יוצא דופן.
והיו גם גאאאזים על המסלול – כאן בפצאל; צילום: אריק ליאור
אירוע אחד לא נעים
החלקנו עם ה-SV650, וזה אף פעם לא נעים. זה קרה על כביש ישר, בגלל שטות וחוסר תשומת לב מצידנו ובאחריותנו המלאה. ה-SV החליק במהירות של כ-70-60 קמ"ש. הנזקים: משקולת כידון עקומה וגולה שבורה בידית הקלאץ'. זהו. מיכל הדלק, מכסה הסלילים או פלסטיקת הזנב לא נפגעו בכלל, גם לא בשריטה, למרות שלא התקנו סליידרים להחלקה על ה-SV. יצא עמיד.
אנחנו, אגב, בסדר גמור. קצת שפשופים ברגל שמאל שהגלידו כעבור כמה ימים.
הנזק – ידית קלאץ' ומשקולת כידון; לא נעים – לא נורא
בלאי מצטבר
אחרי חצי שנת שימוש וכ-15 אלף ק"מ, בדקנו את הבלאי המצטבר של ה-SV650. סט צמיגים, כאמור, כבר החלפנו, אבל פרט לצמיגים אחרי 15 אלף ק"מ גם שרשרת ההינע המקורית התבלתה ודרשה החלפה. גלגלי השיניים נראים טוב מאוד, אולם מקובל להחליף סט מלא של שרשרת וגלגלי שיניים. נציין כי השרשרת לא עברה אצלנו חיים קלים, וגם התחזוקה שלה הייתה בסיסית בלבד וכללה שימון מדי פעם וזהו.
פרט לאלו הבלאי הכללי של האופנוע אפסי עד לא קיים, ואפילו לא נשרפו לנו נורות.
כך נראית שרשרת ההינע אחרי 15 אלף ק"מ; קדימה להחליף!
אז איך אנחנו מסכמים את ה-SV650 אחרי חצי שנת שימוש?
ובכן, בראש ובראשונה עסקה מעולה– מהטובות שיש כיום בשוק האופנועים החדשים בישראל. הוא נותן תמורה טובה מאוד ל-51 אלף ש"ח (לפני שנים ספורות הדור הקודם של ה-SV650 נמכר כאן בכמעט 70 אלף ש"ח, אם כי זה זה לפני הרפורמה במס הקנייה). ב-46 אלף ש"ח – מחיר המבצע שלו – זו כבר עסקה אדירה, לא פחות.
ה-SV650 הוא אופנוע מצוין לשמש ככלי תחבורה יומיומי או כאופנוע גדול ראשון – כזה שעולים אליו מאופנועי 300 סמ"ק. יש לו מנוע אדיר – פנינה מוטורית, שכבר הוכיח את יכולותיו ועמידותו שנים ארוכות, הוא מציע התנהגות מאוזנת וטובה – למרות המתלים הפשוטים, הוא נוח וקל לתפעול ולרכיבה, והוא יהיה פרטנר מצוין לשימושים יומיומיים בשילוב של רכיבת סופי-שבוע – אפילו מהירה.
יתרון נוסף של ה-SV650 – שהוא מגיע גם בגרסה מוגבלת לרישיון נהיגה A1 שעולה 2,000 ש"ח פחות מהבלתי מוגבלת. ה-SV שלנו, אגב, היה בלתי מוגבל.
ואחרי הכל – מאוד נהנינו מה-SV650 בחצי השנה הזו. יופי של אופנוע!
עם צביטה בלב – ה-SV650 שלנו חוזר לנציג עופר-אבניר
סטטיסטיקה – חצי שנה עם SV650
14,607 ק"מ
730 ליטר דלק
66 תדלוקים
11 ל' בכל תדלוק בממוצע
כ-220 ק"מ בין תדלוקים בממוצע
20 ק"מ/ל' בממוצע
כמה כסף?
דלק – 4,330 ש"ח
טיפול 1,000 ק"מ – 564 ש"ח
טיפול 12,000 ק"מ – 1,334 ש"ח
סט צמיגים – 1,500 ש"ח
ידית קלאץ' – 230 ש"ח
סה"כ הוצאות לחצי שנה לפני ביטוח חובה: 7,958 ש"ח (כולל דלק)
בשבת הקרובה, 2.9.17, תקיים התאחדות הספורט המוטורי את הסבב הרביעי בעונת 2017 של אליפות ישראל במוטוקרוס. המרוץ יתקיים במסלול בווינגייט, והוא יכלול 8 קטגוריות: MX1, MX2, עממית, רוקי'ז, סניורים, נשים, ג'וניורס וסופר-ג'וניורס.
אבירם ברקאי, בן 64, טייל, רוכב אופנועים ונהג ג'יפים מהוותיקים והמנוסים בישראל, כתב ספרי טיולים רבים, מדריך נהיגה מתקדמת, כולל ביחידות עילית צבאיות, רוכב כיום על קוואסאקי ורסיס 1000. ברקאי משתף את גולשי פול גז בחווייה מיוחדת שעבר עם שני בניו הצעירים במשך 3 ימי רכיבה ונהיגה במדבר הנגב, ומי יודע – אולי תמשיכו לראות אותו מופיע פה מדי פעם.
* * * * *
מארב מתוכנן
מאי 2017 נראה רגיל. כמו חודשי מאי לדורותיהם. מרבדי האחו פינו מקומם לשדות קוצים. גבי המים יבשו. היתושים עקצו. הזבובים הציקו. הנחשים זחלו. והאוויר התחמם. כמו תמיד.
בסוף מאי, רגע לפני העברת המקל בין האביב והקיץ, סיים אורן, צעיר בניי, את בחינות הבגרות והחלטנו לחגוג בטיול שטח.
כיוונתי אותנו לפינת המסתור שלי, עץ שיזף הצופה על תל צפית בשפלת יהודה, התנעתי את הגזייה, בישלתי קפה, ואז, כשהוא מגרגר בהנאה על טעמו של השחור עם ההל, פנה אליי הזאטוט במתק שפתיים ושאל – "אבא, תכננת לעשות איתי טיול לפני הגיוס?".
"כן", השבתי. "ארבעה ימי טיול בלנדקרוזר. בנגב כמובן".
"ואני חשבתי על משהו אחר", צחקק הינוקא.
"על מה?".
"טיול אופנועי שטח. בנגב כמובן. כמו שאמרת".
"אבל הקוואסאקי שלי אינו מיועד לרכיבת שטח".
"אני יודע".
"אז איך בדיוק?".
"אני על הימאהה ואתה על אופנוע שכור".
"אפשר לשכור אופנועי שטח?".
"אני חושב שכן. תבדוק".
בדקתי.
בעין יהב שבערבה מצאתי את חברת השכרת האופנועים Israel Moto Adventures ואת סתיו מזור.
"תגיד ילד פלא, אתה זוכר שלא רכבתי על אופנועי שטח מאז סוף שנות התשעים?".
"יודע אבא. יודע. יהיה בסדר".
"ומה עם הכושר הגופני הירוד שלי?".
"ניסע לאט".
"ובעיות הגב?".
"מספיק עם התירוצים אבא. יהיה בסדר".
הייתה לי ברירה?…
קפה בפינה מושלמת בהר חורשן במהלך 'מבחן הלקמוס'
מבחן לקמוס
ביום שני, 17 ביולי, יצאנו לדרך. התנאי היה שנתחיל קרוב לבית – ציר המוביל בואכה רמת מנשה. נסיעת מבחן ליכולות שלי. לראות אם משהו עוד נותר בי.
יש דברים שכנראה לא שוכחים, כמו שהינוקא אמר. עומד על רגליות ההונדה, גוף קדימה, גוף אחורה, הטיה, העברת משקל, הרמת גלגל. וואוווווווווווווווו.
ומכיוון שאת הארץ הזאת אני מכיר, לקחתי את ילד הפלא שלי, שצמוד אליי כמעט 19 שנים, לחוות מקומות שאת חלקם אפילו הוא לא הכיר. והינוקא, שבקושי השלים שמונה חודשי רכיבה על הדו-גלגלי הראשון שלו, דהר בקרקע הטרשית של רמת מנשה ולהטט באופן שגרם לי להסיק שלמרות חששותיי הכבדים והמתמשכים, הילד אומנם דומה לאמא אבל "על הדרך" הצטייד בגן אחד או שניים גם מאבא.
והילד זרח מאושר. והאבא עוד יותר. והיו שם סינגל או שניים. ועליות. וירידות. ומעברי מים. ופינות קסומות בין ערוצים, גבעות ויערות. ובמהלך היום שמעתי את הסלעים, העצים, השועלים, התנים, וגם את עדרי הפרות, מברכים אותי "ברוך שובך קשישא. אנחנו שמחים לראות אותך שוב על שני גלגלים".
בערב חזרנו לכוכב יאיר, ורועי, בכורי האחד והיחיד, שתוכנן להיות נהג רכב הליווי, התבשר ש"אבא ממש בסדר", ושלושתנו העמסנו את הלנדקרוזר במיני דברים שישמשו אותנו – שני רוכבי אופנועים ו'נער ליווי' אחד – בדרכנו למדבר הנגב.
אורן – "מספיק עם התירוצים אבא. יהיה בסדר"
יעלו ויבואו
אורן ברקאי – אוטוטו בן 19. אוהב כל מה שנוסע על גלגלים – בעיקר כשהוא האוחז בכידון או בהגה. לאחרונה התגייס לצה"ל. לוחם ביחידה מובחרת. בשתי החופשות שהיו לו, למרות העייפות והשביזות, לא ויתר על רכיבת שטח על הימאהה WR250R שלו.
רועי ברקאי – אוטוטו בן 25. בוגר 'צוק איתן'. מצטיין נשיא המדינה. סטודנט לרפואה שנה א'. תנו למטורף הזה ללכת כל החיים עם תרמיל על הגב ולישון בחורים הכי נידחים בארץ ובעולם ולא תמצאו מאושר ממנו.
אבירם ברקאי – אבא של השניים. פאקינ' קשיש. התחרה על אופנועים וג'יפים. היה קצין הניוד בשתי יחידות מובחרות. מדריך נהיגה. מדריך ומוביל טיולי שטח. מחברם של שמונה ספרי טיולים לרכבי שטח, שני ספרי חילוצים, וספר לאופנוענים. ועוד המון דברים. ככה זה כשחיים כל כך הרבה שנים…
היי דרומה
שני הנסיכים בעין עקב
בשעות הבוקר של יום שלישי 18 ביולי העמסנו את האופנועים על נגרר רתום ללנדקרוזר ושמנו פעמינו למדרשת שדה בוקר. אלון גלילי, בעברו מוותיקי רשות שמורות הטבע וגם מנהל הסיירת הירוקה, אירח אותנו בצל קורתו, ושמחה אשתו טרחה להשקותנו ולהאביסנו, ואז, רגע לפני היציאה לדרך, רכן אליי גלילי, איש טבע מהמעלה הראשונה ואדם קר רוח, ולחש באוזניי – "לא חכם לצאת לטיול בחום הבלתי נסבל הזה".
"אני יודע", מלמלתי, "אבל הילד מתגייס בשבוע הבא. זה עכשיו או לעולם לא".
עין עקב הייתה הבחירה הנכונה לפתוח את הטיול. הגענו לשם בחצי היום. בצדו של מפל מעוטר בשערות שולמית וטחבים, מצאתי את עין עקב כמו שזכרתיה – בריכה טבעית, מים קרים, צלולים ועמוקים, משטחי רביצה ומקפצות טבעיות מדרגשי הסלע. והילדים אכן הפליאו בסלטות, ושתי תיירות צ'כיות נאות מראה וחטובות גוף עשו להם עיניים בעודי טובל בבריכה הצוננת, מקפיד על שחיית חזה מדודה התואמת קשישים בגילי.
אחרי שעה החלטנו שזהו זה, הגיע הזמן, צריך להמשיך, ומול עיניי ראיתי שתי צ'כיות מבכות את מר גורלן, ולמזלי הילדים הרגישים שלי לא הבחינו במצוקתן שכן אחרת מי יודע לאן היה מתפתח הטיול, ולכן טיפסנו למגרש החניה ומצאנו את האופנועים והלנדקרוזר על עומדם, ונפרדנו בחיבוקים מרועי, אותו שלחנו לעשות "מה בראש שלך – העיקר שבדמדומי ערב תגיע לחניון הר ארדון במכתש רמון".
והפלגנו לדרכנו. אבא ובן זקונים. ונגב, בו העברתי חלק משמעותי מחיי – כטייל. כמדריך. כתושב. וכמו שגלילי ניבא, היינו לבד. שהרי אף משוגע לא יצא לטייל בחום הזה.
אז השתעשענו.
משטחי סלע בגב זרחן
ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו? "נתרגל נסיעה בזוגות", אמרתי לינוקא והסברתי שכל אחד יתכנן לעצמו את קו הרכיבה הנכון, כזה שיתחשב גם בצורכי הרוכב השני. שלא יזרוק אותו החוצה. שלא יסגור לו את הסיבוב. והילד הנהן בראשו ומיד עשה הכל נכון, כאילו רק על זה התאמן בשמונת החודשים האחרונים. אחר כך אמרתי "חוזרים לרכיבה רגילה", ונתתי לזאטוט להוביל. ובכל מזלג דרכים או צומת T סימנתי לו לאן להמשיך. וכך עברנו למרגלות גשר הרכבת המתוח מעל ערוץ הצין, והמשכנו מזרחה, ופנינו שמאלה לנחל זרחן, והגענו לגב זרחן, ואורן מצא פינת מסתור להחביא את האופנועים – "על כל מקרה, אבא" – וטיפסנו דרך המדרגות אל הגב שהעניק את ההשראה למאיר שלו בספרו "בביתו במדבר", ומצאנו אותו מרופד נוצות ציפורים וגוויות דבורים, אבל התעלמנו, כי ככה זה כשמגיעים ביום רותח למקום עם מים במדבר. בעיקר אם קוראים לו גב זרחן.
אז טבלנו. ומפלס האושר הרקיע וטיפס דרך ארובת הגב היישר אל שמי הקיץ הצחורים.
אחר כך חזרנו לדרך הראשית, המשכנו כברת דרך מזרחה, עצרתי, הצבעתי על מעברי המים של נחל חווה מתחת לסוללת רכבת הפוספטים, וסיפרתי לאורן שפעם, לפני המון שנים, עברנו כאן עם ג'יפים של הצבא, אלא שהסחף עלה על גדותיו והיום קצת קשה לעשות זאת אבל אנחנו אופנוענים ואין שום דבר העומד בפני האופנוע, ולכן דהרנו לתוך המעבר התת־קרקעי, פרקנו עצמנו אל צינת הבטון המוצל, והחלטנו שהגיע הזמן לקפה שחור מבושל. של אבא כמובן.
אחר כך הייתה רכיבה בקטע חצצי-חולי של נחל חווה והרגשתי איך הכל בסדר בן אדם, הכל ממש בסדר, ואיך יכול להיות שכל-כך הרבה שנים לא עשיתי את זה, ואחזתי חזק בכידון, ועמדתי, וישבתי, וחוזר חלילה, והאופנוע נעתר לכל פקודות ההיגוי, ואורן לפנים עשה כמוני, ונזכרתי שבעצם לא לימדתי אותו לרכוב בשטח, ואיך הדברים פשוט זורמים אצלו בדם. ואיזה כיף שיש לי אותו.
חלפנו על פני הר ארחות, ואחריו הגיע מקבץ עליות וירידות שכל רכב שטח היה מעניק להם תשומת לב מרובה, אלא שגלגלי האופנועים חלפו בהם בלי טרוניה, אפילו בלי למצמץ, ואז הגיחה הבקעה הגדולה של נחל שרף והיה שם חם, כל כך חם, וגיליתי שיח רותם קטן ומדובלל. ומכיוון שבמדבר כל קוץ הוא פרח, הרי שרותם קטן ומדובלל טוב יותר מאין רותם בכלל, ולכן הצטופפנו בצילו וגילינו שקצת צל, רוח ומים, מסדרים את החיים.
גם בשיא החום.
אבא מותש במעביר המים של נחל חווה
אחרי מנוחת הרותם טיפסנו לשלוחת צלעון (שבטעות קרויה צלמון), שהיא חלק מ'דרב-א-סולטנה' – הנתיב הקדום שהיה מחבר בין פטרה שבירדן, דרך עין יהב בערבה, נחל צין, מישורי חלוצה בואכה עזה – ועזבנו את סימון השבילים האדום ופנינו ימינה עם הכחול לבקעת אבו טריפה. וואאוווווו. שכחתי כמה יפה כאן. ואורן לפניי, כמו מאלף בקרקס, שולט ביד אומן בזנב הימאהה שמנסה לחמוק ממנו ומחזירו לנתיב. ואני, עם חיוך ענק מרוח מתחת לקסדה – בגלל הילד, האופנוע, המדבר. וגם השקט המופלא.
ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום – תיק קטן ובו שני בקבוקי מים וחמישה ליטר דלק – התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו?
שתי דקות אחר כך אורן הגיע בדהרה והוריד קסדה, החיוורון עדיין ניכר על פניו.
"אתה בסדר אבא?".
"אני בסדר. האופנוע קצת פחות".
"אתה לא מבין איזה סרטים רצו לי בראש".
"סרטים זה מה שיש לנו עכשיו בנשלי", אמרתי, מנסה לשמור על נימת קול מבודחת. "השאלה היא איך נשחרר את הגלגל מהסמטוחה הזאת".
הסתדרנו. הסתבר שהאבא הזקן עדיין זוכר טריק אחד או שניים. אז ייצרנו מנופים עם כפות פירוק צמיג, עשינו 'היי הופ', ועם הרבה אמונה, ובעיקר כוח – המון כוח – ועוד קצת, שחררנו את הגלגל מכבליו ואזקנו את החבילה הסוררת בחזרה למקומה.
והמשכנו.
בראש מעלה נוח הצופה אל מכתש רמון
את מדרגת הסלע המזדקרת בשיפוע חד, רגע לפני פאתי המכתש, טיפסנו כאילו כלום, ובאנו אל מעלה נוח ואל התצפית עוצרת הנשימה בראשו.
אחר כך גלשנו את המעלה ולהפתעתי לא נותר שריד וזכר למדרגות ולמהמורות שזכרתי, והשתעשענו בחולות שנפרדו מאבני החול וריפדו את קרקעית המכתש, ופנינו שמאלה להר ארדון, והפתענו פרא שפרץ בדהירה אל האופק, וטיפסנו לחניון המפואר שהקימה רשות שמורות הטבע למרגלותיו.
וחיכינו לרועי.
כמה דקות אחר כך הגיע הבן הגדול, ראה אבא ובן צעיר מוכי חום, ופקד – "אל תזוזו. אל תעשו כלום. שתו הרבה", פרס את מה שצריך לפרוס, שפת קומקום תה, ראה שנרגענו, וסיפר איך נכנס בטעות לשטח האימונים של בה"ד 1 ברמת נפחה. "אבל לא ירו שם".
יופי בנשלי. יופי.
כשגלימת חושך סמיכה עטפה את קירות המכתש, וגם את חניון הלילה, התחיל הבן הבכור שלי להכין עצים לפויקה, ואז גילה שהעופות נשכחו בבית, ואחרי סדרת קללות שלמד מאמו, אלתר עם קבנוס ומיני דברים שמצא ב'ארגז ההפתעות' מאכל שווה פי אלף מפויקת עוף משמימה, וכששלושתנו מגרגרים על בטן מלאה, מתענגים על בירה קרה ומשילים מאיתנו את עודפי החום, באו רגעי אושר גדולים של אבא אחד קשיש ושני גוריו הצעירים כשהם מדברים, צוחקים, שואלים, נשאלים, אוכלים, שותים, מסובין, מתפרקדים, מגהקים, ובעיקר מפליצים.
בסוף כולנו הסכמנו שעדיף להיות בן.
ונרדמנו.
בחניון הלילה של נחל ארדון
* * *
אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.בשעות הבוקר של יום רביעי נופפנו לשלום לסטודנט שנה א' לרפואה ועשינו דרכנו אל ציר הנפט שחוצה את המכתש. שני אופנוענים. ואף אחד מלבדנו. במבואות נחל ארדון קרץ לנו עץ השיטה לעצור למנוחה בצלו. אז עצרנו. אחר כך קמנו, הנענו, והמשכנו בתוך חגיגת הצבעים של ערוץ נחל ארדון וה'דייקים' שלו עד מפגשו עם נחל נקרות, לו נופפנו לשלום, ופנינו ימינה בכיוון מעלה דקלים.
מה יהיה עם המדרגה הזדונית של המעלה הזכורה לי מטיולי הג'יפים?
מישהו אמר מעלה דקלים? האופנועים דילגו את המדרגה כאילו לא הייתה מעולם, וכבר חלפנו על פני מצד סהרונים הנבטי והמשכנו בנחל רמון, וחצינו את ציר הנפט, והמשכנו בנחל גוונים בואכה כביש 40 וחצינו אותו וטיפסנו לפסגת הר גוונים וגלשנו לבורות רעף, שפעם היו והיום כבר אינם, וצנחנו מותשים למרגלות עץ השיטה רחב הצמרת בנחל רמון.
כמה חם יכול להיות העולם? המון. השלנו מעלינו את המגפיים, מגני הגוף והברכיים, ואני המשכתי עוד ועוד, עד שנותרתי בתחתונים. וינוקא? מקפיד על צו האופנה נותר צעיר בניי במכנסי רכיבה וחולצה מנדפת והוכיח לי את מה שכבר ידעתי – העייפות מנצחת, אפילו כשהטמפרטורות במכתש מבריחות את בעלי החיים אל מזגני הטבע הפרטיים שלהם.
אז הוא נרדם. קלי קלות. ושילב שינה עם נחירות עדינות. כאילו לא היה מדבר רותח מעולם.
נתתי לעולל לצבור כוחות, ניצלתי את הזמן להיפטר מעודפי החום, ובסוף החלטתי שדי, והערתי אותו לקפה שחור, והחיוך שלו היה שווה הכול, והתלבשנו, ושוב היינו על האופנועים, ודהרנו אל מפער־פיטם, והברחנו ארנבת מרבצה, ואחר כך המשכנו בנקרות המערבי, בתוך מדבר שבקלות גדולה כזאת אני מתמסר לו. מאבד עצמי בתוכו. ועכשיו אפילו יותר. בגלל אורן שאיתי. ושנינו. שסוגרים מעגל במדבר.
קיר נחל ערוד במפגשו עם נחל עודד הוא נקודת צל אהובה עליי במיוחד. מסתבר שגם על אורן, שמצא גומחה בקיר המצוק, התנחל בתוכה, הותיר אותי במלחמתי העיקשת בטמפרטורות שהרתיחו את מחזור הדם הזקן שלי.
יאללה, הולכים על הערוד.
המשאית הנטושה בנחל ערוד
חגיגה של נחל. לעתים מתנהל כמו סבא רגוע עם ערוץ רדוד, רחב, הטובל בחורשות אשלים. לעתים הוא עייר פרוע, עם מדרגות וסלעים, בורות ומהמורות, וגם חצץ טובעני. שלושים ושישה קילומטרים של שכרון חושים. ואורן אחד.
חלפנו ביעף על פני בארות עודד וסלע טוביה ושרידי המשאית שננטשה במהלך מבצע עובדה. והנה מצר הערוד ועץ השיטה האהוב עליי.
"מנוחה", פקדתי. ושנינו נגדענו אל אמא אדמה, התנתקנו ממגני הגוף והברכיים, ושוב ניסינו להקל על הגוף מעומס החום הבלתי שפוי.
קמנו בחוסר חשק, רתמנו את ציוד המגן, הנענו. הוא שידעתי. בתוך מטרים ספורים הפלא הזה שנקרא רכיבת אופנוע שטח האפיל על סל המועקות הגופניות, ושוב הייתי בהנאה גדולה, ושוב הוצפתי באהבה למרחבים העצומים, וגם התחלתי לפזם פזמונים מתחת לקסדה ו… מי זה? מי עומד שם ליד רכב השטח? ולמה הוא מנופף ביד?
רועי המלך. ידע שנופיע מהערוד. תפס זולה. נשען על סלע. התענג על השיטים והצבאים שהיטיבו חיכם בתרמיליהם. ופתאום אנחנו.
שני אופנועים ולנדקרוזר אחד חצינו את כביש 40 ונכנסנו לפארן. גדול נחלי הנגב. תוך כברת דרך קצרה עברנו בין קירות מצר הנחל וקרני שמש ארוכות צבעו במכחול קסמים את גדותיו. ואז זיהיתי אותו. 'קפה קפולסקי'. שברתי לגדה הימנית ובצדו של סלע גדול, גומחה טבעית ומשטח רביצה, עצרנו לכבד את המסורת המקומית. לאלה שלא יודעים, 'קפולסקי' הייתה רשת בתי קפה מצליחה עד ראשית המאה הנוכחית. תחרות קשה עם רשתות אחרות גרמה לה להיסגר. הרבה שנים קודם, כשעדיין הייתה במלוא כוחה, גילו בני מושב פארן את המקום המופלא הזה והחליטו ש'קפולסקי' זה השם ההולם לו.
אז היה קפה. וגם מאפה. ובסוף קמנו להשלים את המסלול ונתנו בגז. וגילינו שסימון השבילים בא והולך, והיה כיף לחפש תוואי חדש ולהיות הראשונים שנוסעים בו, ואז הופיע מימין ערוץ הציחור והובלתי את שני הבנים אל השביל הסודי שיוצא ממנו ומטפס לרכס עשת. ועברנו בשיפוע צד וחתכנו בין ערוצי משנה ובסוף הגענו. 'הארמון של הציחור'.
דמדומי ערב ב'ארמון' עם נסיך קטן שלא ידע את נפשו מרוב התפעלות, ונסיך גדול, שכבר היה כאן כשהדריך קבוצות נוער בסיכון טרום גיוסו לצבא, שהכין ארוחת הערב, ועשה זאת בשקט המדבק שלו, ואפשר לנו להתאושש, והאכיל אותנו והשקה אותנו.
אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.
בוקר בחניון הארמון
* * *
אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.בבוקרו של יום חמישי התעוררתי לפני הגוזלים שלי שנחרו זה לצד זה בקן המשפחתי במבואות הארמון. "אלוהים, שמור לי עליהם", לחשתי. יודע שכל האבהים מבקשים את אותה בקשה. כשלא רואים אותם כמובן. וגם לא שומעים.
אחר כך הם הואילו לקום. ארוחת בוקר זריזה ויצאנו לדרך. רועי איתנו. יום קצר יחסית. עד שתיים בצהריים רצינו להגיע לעין יהב, שם נפגוש את סתיו, נעמיס את האופנועים על הנגרר ונפליג צפונה.
בפי יודעי דבר מכונה רכס עשת 'ציר שלדג', על שום היחידה המסתורית שמעבירה כאן חלק מאימוניה. עבורי רכס עשת הוא אחת האטרקציות הכי ייחודיות שיש למדבר הנגב להציע. קלף מנצח. שפן שנשלף בהפתעה למי שכבר חשב שראה הכל.
עלינו וירדנו בנופים עוצרי הנשימה וגילינו שגם כאן יש עצי שיטה מזמינים. ואחר כך טיפסנו את המעלה התלול שמוביל ל'מפלי יהושע', שהם בעצם מפל בודד שהתגלה על-ידי הרצל יהושע ז"ל ממושב פארן. וגילינו שמישהו טוב ומיטיב סידר חבלים במפל לרווחת המטיילים. ועלינו לתצפית. ושני הנסיכים התמוגגו. מה עוד אבקש מכורה?
ירדנו חזרה לאופנועים ורועי, עם הלנדקרוזר החבוט, עמד בגבורה בקצב הרכיבה שלנו, ולבי התפוצץ מגאווה על בני בכורי שיודע לתת בגז במישורי הצרירים, ואז, סמוך לחממות מושב פארן, פגשנו את 'ציר המעיינות' המסומן בסימון שבילים אדום, ואיתו חצינו את הפארן צפונה, בואכה נחל ברק, ומספר צבאים נחרדו מצל השיטים ונסו על נפשם. היסטריים שכמותם. ואז הגענו לשיטה של נחל זעף.
אחרי שנים של מסעות אני מכיר את רוב השיטים, על כל שיגיונותיהן. אני יודע מי מתאימה לצל של בוקר ומי לצהרים. מי מצעה מתאים לצמד ומי לחבורה. מי ממוקמת בתוך ציור אימפרסיוניסטי ומי בקוביסטי. ותמיד יש את השיטה של נחל זעף. 'קפה בגדד' כינה אותה יורם חמו ידידי, האיש בעל הגוף הגדול והלב הענק, ששימש כאן לפני למעלה מעשור פקח שמורות הטבע. ובדיוק בשל כל אלה, כל אימת שאני מגיע מציר המעיינות בואכה נחל זעף, פניי מתרחבות בחיוך גדול. צל תמידי. מצע מפנק. והיום גם שני האוצרות שלי. ארוחת בוהריים. סלט גדול. טחינה מעשה ידיו להתפאר של רועי. מושלם.
קפה בגדד
אחר כך דהרנו צפונה בציר המעיינות.
"וואחד ג'חש גידלת לך", חייכתי מתחת לקסדה, רואה את הינוקא חם על הגז בעליות. בירידות. בסיבובים. במישורים. וזה גם היה הרגע שהבנתי שהגיע הזמן להוכיח לזאטוט שכוחו של אבא עדיין במותניו. ובכלל אבא הוא הכי-הכי. תמיד. אז נצמדתי לזנב הימאהה ואורן ניסה חזק יותר. והשבתי מלחמה. וככה התנהלנו לנו במהירויות לא טיוליות בעליל וחיכינו לרועי, שעכשיו התקשה לעמוד בקצב. ובחרנו בדרך העוקפת לנחל עשוש, ועברנו למרגלות המצוק הענק, ובהמשכו זיהינו את 'הבולבול של הפיל' וחזרנו לציר המעיינות, עדיין חמים על הגז, ואולי הייתה זאת גם תחושת קו הסיום והידיעה שזהו זה, עוד רגע הכל נגמר, ולכן נתנו עוד יותר חזק בגז, בואכה חאן מואה וכביש הערבה.
"סיימנו?", הם שאלו.
"כמעט", עניתי, צופן את סוכריית ההפתעה לסיומו של יום. וטיול.
מול מתחם היישוב הקהילתי ספיר פניתי שמאלה, ומיד ימינה, ובמבואות פארק ספיר החנינו את האופנועים, ואת הלנדקרוזר גם.
"תביאו מגבות", צעקתי, ורצתי למקום בו הייתי פעמים רבות עם חיילים בחאקי.
אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.
היה חלום. כל כך חבל שנגמר.
היה חלום. חבל שנגמר.
* * * * *
על חברת ההשכרה – Israel Moto Adventures
קבוצת חברים קטנה וכלב צועדת בחושך. גשם נדיר בעוצמתו שוטף את המדבר ומלווה אותה בצעדיה. כבר חצי יום הנחלים זורמים. בלתי ניתנים לחצייה. העיקר שעוד רגע נגיע לכביש, הם מעודדים אחד את השני.
מה זה? טנדר ובארגזו אופנוע ובקבינה בחור צעיר ומגודל.
"מה קורה חבר'ה?", תוהה המגודל.
"יש לנו רכב תקוע עמוק בשטח", עונה מוביל החבורה, נמוך קומה, מבוגר בעליל מנהג הטנדר. "יצאנו לטיול רגלי. מזג האוויר הפתיע, הרכב שקוע 15 קילומטרים מכאן. לא ניתן להגיע בגלל השיטפונות".
"תעלו", אומר המגודל. "ניסע לחלץ".
"המדבר זורם. לא תצליח אפילו להתקרב אליו".
הצליח.
ובעקבות ההצלחה נרקמה חברות עמוקה, שזורה אהבה משותפת לאופנועי שטח, בין סתיו מזור, המגודל הצעיר תושב עין יהב, ואריק דטל, המבוגר תושב פרדס חנה.
רעיון החברה להשכרת אופנועים בישראל התעורר לאחר טיול אופנועים שכורים באירופה. "איך יכול להיות שאין דבר כזה?", שאלו את עצמם אריק וסתיו.
וכך קמה – Israel Moto Adventures.
הרעיון מאחורי הקמת החברה היה מתן פתרון למי שהוא בעל רישיון נהיגה על אופנוע, אך נטול אופנוע, ומדי פעם בא לו לרכוב בשטח.
לצורך כך נרכשו אופנועים שנותנים מענה לכל קשת רוכבי השטח: דו"ש (הונדה CRF250L), אנדורו מקצועיים (הונדה CRF250X, ק.ט.מ 250EXC-F, ופנטיק אנדורו 125 סמ"ק).
ניתן לשכור אופנוע בעין יהב או בפרדס חנה, ולצאת לטיול עצמאי, או להצטרף לאחד הטיולים המודרכים של החברה בכל רחבי ישראל.
מילה אישית – במהלך ההתקשרות שלי עם חברת השכרת האופנועים מצאתי בסתיו ואריק שני אנשי שטח קשובים, מביני עניין, ועיקר העיקרים – בני אדם. משכמם ומעלה.
איפה היה האופנוע הזה כשאנחנו היינו בני 16? עופר-אבניר, יבואנית אפריליה לישראל, מודיעה על הגעתו ארצה של ה-RS125 – אופנוע סופרבייק לצעירים שנבנה ועוצב בהשראת הסופרבייק של אפריליה – ה-RSV4R, והוצג בתערוכת קלן האחרונה.
כן, זה 125 סמ"ק!
ל-RS125 מנוע סינגל 4 פעימות המפיק 11 קילוואט (14.9 כ"ס) ומתאים לרישיון נהיגה A2, הוא עומד בתקנות יורו 4, וכמובן מוזרק דלק ומקורר נוזל. השם המקורי של ה-RS125, אגב, הוא של דגם דו-פעימתי אייקוני שהיה מכונת מרוץ חוקית לכביש ושימש צעירים לאימוני מסלול.
המפרט הטכני כולל מזלג הפוך מלפנים, זרוע אלומיניום עם בולם יחיד מאחור, גלגלי "17 עם צמיגים ספורטיביים, קליפר רדיאלי מלפנים, ומערכת ABS של בוש המגיעה כסטנדרט. לוח השעונים ספורטיבי לגמרי, כולל אפילו לאפ-טיימר, ויש פיצ'ר מעניין – ניתן להוסיף מתאם למחשב שיתקשר עם הסמארטפון ולראות שפע של נתונים מהאופנוע על גבי מסך הטלפון שלכם.
מחירו של ה-RS נקבע בישראל על 28,297 ש"ח (לפני אגרות רישוי), אולם במבצע השקה תימכרנה 5 היחידות הראשונות ב-27,000 ש"ח 'על הכביש'.
התאחדות הספורט המוטורי תקיים ביום שישי הקרוב, 1.9.17, את הסבבים השביעי והשמיני בעונת 2017 של אליפות ישראל במרוצי סופרבייק. המרוץ, שיתקיים במסלול דלתון, יכלול ארבע קטגוריות: מקצועית 1,000 סמ"ק, מקצועית 600 סמ"ק; עממית עד 600 סמ"ק ועממית-פתוחה 1,000 ו-600 סמ"ק. בנוסף, יתקיים הסבב השני באליפות ישראל בטרקטורונים כחלק מהאירוע.
עלות ההשתתפות ביום האימון שיתקיים ב-31.08 היא 100 ש"ח, עלות ההשתתפות בתחרות היא 300 ש"ח, הכוללים כיסוי ביטוחי בהתאם לחוק. משתתף שיציג העתק פוליסה עם כיסוי בתוקף לתאונות אישיות לספורט מוטורי עם כיסוי של לפחות 150,000 ש"ח יקבל 50 ש"ח הנחה במעמד הרישום למרוץ.
המרוץ פתוח לקהל בעלות כרטיס כניסה של 15 ש"ח לילד ו-30 ש"ח למבוגר.
סילברסטון, תפנית בעלילה שהולכת ונרקמת לנו במרוץ האליפות של 2017. במרוץ בסקסנרינג, בהמשך בברנו ולאחר מכן באויסטריך, המטוטלת נעה לכיוונו של מארק מרקז. מרקז מנצח בשני הראשונים ומסיים שני באחרון, והאליפות נעה – בקצב נמלה אמנם – לכיוונו של מרקז.
המומנטום האיטי לכיוונו של מרקז ממשיך החל מיום שישי, דרך פול פוזישן כשמרקז עוצר את השעון על 1:59.941 דקות וקובע את ההקפה המהירה אי-פעם של אופנוע בסילברסטון – לראשונה מתחת לשתי דקות. במשך 14 הקפות וקצת נראה היה שהנמלה מקטלוניה ממשיכה בעיקשות גם אם מהמקום הרביעי בחוד הצפוף בסילברסטון. אבל אז, בבלימה בקצה הישורת שבין פנייה 6 לפנייה 7, ה-RCV213V של מרקז מפוצץ מנוע. עננת העשן שולחת את מרקז על-גבי קטנוע ישירות לבוקס של רפסול-הונדה.
מרקז – לפני שפוצץ מנוע
רוסי וויניאלס על גבי הימאהה YZR-M1 של קבוצת המפעל נראו טוב לאורך כל סוף השבוע. נראה כי בסילברסטון הצליחו בימאהה לפתור את חידת צמיגי מישלין. אחיזה לא הייתה חסרה לרוכבי ימאהה. ויניאלס שב להראות יכולות רכיבה טובות ומסיים שני תוך שהוא מצליח לרכב עד לדגל השחמט עם צמיג אחורי רך. רוסי, שהיה בדרכו לפול פוזישן, נתקל בשלושה רוכבים איטיים במקטע הרביעי והאחרון בהקפה המהירה שלו במקצה הדירוג Q2. הוא מזנק שני כשהוא איטי ממרקז ב-84 אלפיות השנייה בלבד. בקצה הישורת רוסי נכנס ראשון לפנייה 1 ומשם הוא מוביל את המרוץ למשך הקפות רבות, כשלאורך מרבית המרוץ הפער בין רוסי לרודף המתחלף נע בין חצי שנייה לשנייה. רוסי, בתצוגת רכיבה משובחת, מוביל את המרוץ עד שלוש הקפות לתום המרוץ, אז סובל מירידה באחיזה בצמיג האחורי הקשה שלו שגורם לסבסוב הצמיג לדעת. דובי מנצל זאת ראשון על גבי ה-GP17 של קבוצת המפעל של דוקאטי. מיד אחריו ויניאלס שולח את רוסי למקום השלישי. רוסי מחזיק מעמד כנגד קאל קראטשלאו שרוכב היטב על גבי ה-RCV213V של קבוצת LCR.
רוסי – שלט במרוץ עד שחיסל את הצמיג האחורי
בדוקאטי, סילברסטון נראה כאירוע מורכב. לורנזו מגלה יכולת טובה ושומר על קצב טוב במהלך האימונים. דווקא אנדראה דוביציוזו נראה כמי שאיבד מעט את דרכו בסילברסטון. לורנזו מזנק מהמקום החמישי ודובי מזנק מיד אחריו מהמקום השישי. לורנזו מזנק חמישי וחוצה חמישי את קו הסיום. דזמו דובי של 2017 הוא רוכב שעבר טרנספורמציה. את הקליק בין דובי לפרא האדום המאולף שיצא תחת ידיו של ג'יג'י דלינייה אנחנו מרגישים בפעם הרביעית העונה. שוב, פעם שנייה ברצף. דובי מזנק היטב ומתקדם מהמקום השישי עד למקום השני, כשהוא נצמד לרוסי. לאורך הקפות רבות רוסי מצליח להגן כנגד דובי, אבל שלוש הקפות לתום המרוץ דובי מנצל את יתרת הצמיגים שלו ואת אובדן הצמיגים של רוסי, אוחז בהובלה ופותח פער של שנייה על ויניאלס במקום השני. דובי לוחץ חזק לאורך ההקפות האחרונות, אבל ויניאלס של סילברסטון נאבק עד לפנייה האחרונה. ויניאלס אמנם מצמצם, אבל דובי מגן על הקו ומנצל עד לתומו את הדרייב הנהדר של ה-GP17 על מנת לחצות את קו הסיום 0.114 שניות לפני ויניאלס.
דובי – שני ברצף
דובי שב להוביל את מרוץ האליפות. מרקז מפגר בתשע נקודות, ויניאלס בשלוש עשרה נקודות, רוסי בעשרים ושש נקודות. גם פדרוסה במקום החמישי מפגר רק בשלושים וחמש נקודות. גם עם אקדח לרקה לא נהמר מי מבין השלישייה – דובי, מרקז וויניאלס – יוביל אחרי המרוץ במיזאנו ביום ראשון בעוד שבועיים.
גם ימאהה עוברת מ-250 סמ"ק ל-300 סמ"ק. אחרי שנים ארוכות שבהן האיקסמקס 250 נמכר יפה והציב רף של איכויות בקטגוריית קטנועי ה-250 סמ"ק, גם ימאהה שוחה עם הזרם האירופאי ומגדילה ל-300 סמ"ק. האיקסמקס 300 שהוצג בתערוכת קלן האחרונה מיישר קו עם המגמה האירופאית של קטנועי 300 סמ"ק, פשוט כי אין אצלם את מדרגת הביטוח הלא הגיונית כמו אצלנו.
האיקסמקס 300 הוא קטנוע חדש לחלוטין ולא שדרוג כזה או אחר ל-250 הוותיק. יש לו שלדה חדשה, מזלג קדמי בעל צמד משולשי היגוי, כמו באופנועים וכמו בטימקס 530, במקום משולש בודד כמו במבנה הקלאסי של הקטנועים, נפח תא האחסון שמתחת למושב גדל מ-38 ל' ל-45 ל', המנוע חדש לגמרי, מסדרת Blue-Core המודרנית של ימאהה, וכמובן שעומד בתקנות יורו 4, והוא מציע אבזור מקורי רב כמו מפתח קרבה חכם (KEYLESS), פנסי LED קדמיים ואחוריים, לוח שעונים הכולל מחשב דרך ושפע נתונים, מערכת בקרת החלקה הניתנת לניתוק, וכמובן מערכת ABS.
בנוסף, העיצוב של האיקסמקס 300 עודכן וחודד ביחס ל-250 הקודם, והקורלציה בינו לבין שאר משפחת ה-MAX ובראשם הטימקס 530 – ברורה מתמיד.
ההגדלה ל-300 סמ"ק פותחת את האפשרות לרכיבה בינעירונית כמעט ללא הגבלה
ביצועים
האיקסמקס 300 מציע חבילת ביצועים טובה ומאוזנת, ללא פינות חדות. המנוע למשל גמיש מאוד, מספק כוח זמין על פני כל טווח העבודה של המנוע ומושך מצוין בתאוצות. המהירות הסופית שלו עמדה במדידות שלנו על 152 קמ"ש על לוח השעונים, שהם בדיוק 142 קמ"ש במדידת GPS. מהירות השיוט הנוחה שלו היא 20-10 קמ"ש פחות מזה, מה שאומר מהירות בינעירונית מכובדת ויעילה.
גם מערכת הווריאטור טובה ויעילה – כמו בדגמי האיקסמקס 250 הקודמים. השילוב מיידי ואיתו התאוצה מהמקום, והעברת הכוח חלקה ונעימה לאורך כל רצועת הסל"ד עד לשיא ההספק מהמנוע. פשוט וריאטור טוב ויעיל – מהטובים שפגשנו.
הביצועים הדינמיים של האיקסמקס תמיד היום טובים ומאוזנים, והם אפילו משתפרים ב-300 – בעיקר בזכות צמד המשולשים הקדמיים והמזלג החדש, הארוך יותר. היתרון של צמד משולשי היגוי לעומת אחד בודד הוא יציבות גבוהה יותר והרבה פחות עיוות של המזלג תחת כוחות, כמו למשל בלימה, היגוי וכניסה לפנייה, ויציבות בתוך פנייה. נספר שהפרונט החדש סופר-יציב, מספק היגוי מדויק מתמיד – מהמדויקים והחדים שיש בקטנועים, וכאמור יציבות גבוהה בתוך פנייה.
המזלג המצוין הזה רק מחדד את החסרונות של המבנה הקטנועני הקלאסי, שבו המנוע והווריאטור הם הזרוע האחורית, וביניהם לבין השלדה מחוברים צמד בולמים. המבנה הזה, שבו המשקל מאחור גבוה, וחמור מכך – ישנו משקל בלתי מוקפץ גבוה מאחור, פחות יציב ומדויק ממבנה אופנועני של מנוע בתוך השלדה וזרוע אחורית קלה. באיקסמקס 300 זה בא לידי ביטוי בנדנודים קלים ולא מפחידים בתוך פנייה, כשהאספלט אינו מפולס כראוי. לא נורא בכלל ועדיין טוב יותר מקטנועים אחרים בעלי המבנה הזה, אבל כאמור – צמד המשולשים מלפנים מדגישים יותר את חסרונות המבנה הזה.
אחרי הכל, הבולמים טובים ושומרים על יציבות טובה למדי, גם בזכות הגלגל הקדמי בקוטר "15 (אחורי "14), וגם הבלמים טובים מאוד. השורה התחתונה היא שהאיקסמקס 300 מציע חבילת ביצועים מהטובות בסגמנט, אם לא הטובה מכולן, ויהיה מעניין לברר את זה במבחן השוואתי מקיף שיפורסם בקרוב.
ביצועים טובים – גם על הצד
איך זה מרגיש?
ובכן, גם כאן האיקסמקס 300 מככב. זהו אחד הקטנועים הטובים, האיכותיים והמהודקים שבקטגוריה. איכות החומרים והגימור גבוהה מאוד, אפילו טובה יותר משל האיקסמקס 250 הקודם שהיה מצוין גם בתחום הזה.
העיצוב, שכאמור בעל קורלציה לטימקס 530, מרשים מאוד, וניכר שבימאהה השקיעו גם בפרטים הקטנים כדי ליצור קטנוע שלא רק נעים לרכיבה אלא גם נעים לעין. האבזור לגמרי מציב סטנדרט חדש. ABS הוא כבר סטנדרט בסגמנט, אבל בקרת ההחלקה היא תוספת מבורכת למרחב האורבני החלקלק, ולזכותו ייאמר שהוא לא חותך את המנוע בפתאומיות אלא נכנס בהדרגה ובצורה עדינה. מצוין. פנסי ה-LED נותנים לקטנוע יוקרה מסוימת, על אף שבשנים הקרובות נראה יותר ויותר כלים עם פנסים קדמיים שכאלו, ומפתח הקרבה הוא גימיק נחמד מאוד, וכשמתרגלים אליו מגלים שגם יעיל – אין צורך להוציא את המפתח מהכיס. אחלה.
תנוחת הרכיבה איקסמקסית לגמרי. המושב גבוה אבל לא גבוה מדי, ומי שרכב על איקסמקסים מדורות קודמים ירגיש על ה-300 בבית. התפעול קל ואינטואיטיבי, וטווח היכולות של ה-300 רחב. הוא טוב, כמו שתיארנו בסעיף הביצועים, ברכיבה 'ספורטיבית', אבל הוא גם זריז בעיר, בעל זווית צידוד כידון טובה מאוד, והוא משתחל בקלות בתנועה צפופה. המתלים, שהיו מצוינים ברכיבה חזקה יותר או בינעירונית, עלולים להרגיש קשיחים מעט במהמורות אורבניות, אולם הגלגל הקדמי בקוטר "15 סופג חלק נכבד מהם, והקשיחות מורגשת במיוחד מאחור.
לאיקסמקס 300 יש תא אחסון גדול למדי שמכיל 2 קסדות מלאות, גם אם קצת בלחץ, ונשאר עוד מקום לתיק קטן. יש תא כפפות ימני לא ננעל, ועוד אחד שמאלי ננעל. יש גם שקע 12V לטעינת סמארטפון, ידיות מורכב, רגלית אמצע, והמשקף הקדמי מתכוונן ל-2 גבהים על-ידי ברגים. וו נשיאה אין, אבל בעיקר הייתה חסרה לנו זרוע טלסקופית להרמת המושב, למרות שהוא נשאר יציב כשפותחים אותו.
מציב רף חדש של ביצועים, של איכות ושל אבזור בקטנועי 300 סמ"ק
סיכום ועלויות
האיקסמקס 300, כאמור, מציב רף חדש בסגמנט קטנועי ה-300 סמ"ק. הוא שומר על המאפיינים של הדור האחרון של האיקסמקס 250, כמו מנוע גמיש וחזק, וריאטור איכותי והתנהגות דינמית מצוינת, משפר אותם – גם בכוח וגם בהתנהגות, ומוסיף עליהם הרבה אבזור – למעשה האבזור הרב ביותר שיש בקטגוריה. כאמור עם בקרת החלקה, פנסי LED, מפתח קרבה ומחשב דרך בלוח השעונים.
פרט לאלו, הוא גם משפר את נושא האיכות והגימור – שהיו מצוינים גם ב-250, ובגדול הוא קטנוע איכותי מאוד, שנראה טוב, מתנהג טוב ומגומר טוב. ואחרי הכל, הגדלת הנפח ל-300 סמ"ק פותחת כמעט לחלוטין את האפשרות לרכיבה בינעירונית, פרמטר שבו קטנועי ה-250 סמ"ק מוגבלים בו. על זה, אגב, תצטרכו לשלם עוד כאלפייה בביטוח החובה.
על האיכות הזו תצטרכו לשלם. מחירו של האיקסמקס 300 'על הכביש' כולל כל האגרות עומד על 36,304 ש"ח (34,985 ש"ח לפני אגרות והוצאות רישוי), והוא היקר ביותר בקטגוריה. כך למשל הבוורלי 350 של פיאג'ו עולה 35 אלף ש"ח, ומתחת לזה הדאונטאון עולה 31,900 ש"ח, והקרוזים עולה 31,306 ש"ח. האיקסמקס 300 אמנם עולה יותר, אבל הוא גם נותן יותר. רף חדש בקטנועי 300 סמ"ק.
עלויות תחזוקה
[table id=104 /]
* המחירים כוללים חלפים, עבודה ומע"מ, והם נכונים ליום פרסום המבחן בלבד.
לוח שעונים עם מחשב דרך ושפע אינפורמציהמפתח קרבה ושני תאי כפפותתא אחסון גדול המכיל 2 קסדות מלאות
חודשיים עברו מאז רכבנו על דגמי 2018 של שרקו בהשקה העולמית שנערכה בצרפת, וכעת הכלים מגיעים ארצה. ה.מ מוטורס, יבואנית שרקו לישראל, חשפה היום את דגמי 2018 ואת מחיריהם בישראל. בקצרה נספר שמחירי הכלים עלו במעט ביחס לשנה שעברה, וזאת למרות שמחירי הכלים באירופה עלו באופן חד יותר. בנוסף, ל-SE-R125 נקבע מחיר השקה של 47,900 ש"ח 'על הכביש'.
הדו-פעימתיים ומרובעי הפעימות – אבולוציה
דגמי 2018 של שרקו עברו אבולוציה קלה ביחס לאלו של 2018. ישנם שינויים לכל רוחב הדגמים כמו פלסטיקה, שיפורים בקלאץ', כיסוי מושב, פנס קדמי, מגני ידיים ונועלי צמיגים, ויש שיפורים בדגמים ספציפיים כמו מערכת התנעה טובה יותר בדו-פעימתיים או בוכנה, טלטל וגל ארכובה חדשים ב-300 מרובע הפעימות. גם ה-450 זוכה למקצה שיפורים נרחב, כולל בולם אחורי חדש ושיפורים במנוע. כל הדגמים, כולל הדו-פעימתיים, עומדים כמובן בתקנות יורו 4.
אבל כוכב ההשקה והאופנוע שעשוי לדחוף חזק את שרקו בישראל, הוא ה-SE-R125 – אופנוע אנדורו דו-פעימתי מקצועי חדש לחלוטין, שפיתוחו נמשך 3 שנים תמימות. הדגם הזה חשוב מאוד לשרקו בישראל משום שנכון להיום הוא ה-125 סמ"ק היחיד שנמכר בישראל, למעט ה-TM שעדיין נמכר. השוק הישראלי כבר מבין את יתרונות ה-125-ים לרכיבת אנדורו, וה-SE-R125 עשוי למלא את הוואקום שהשאירו אחריהם הק.ט.מ 125EXC וההוסקוורנה TE125 שאינם מיוצרים כבר יותר משנה.
מחליף ראוי לק.ט.מ 125EXC – שאפילו טוב ממנו בכמה פרמטרים
רכבנו על ה-SE-R125 בהשקה העולמית, אפילו הרבה, ואנחנו יכולים לספר שזהו אופנוע אנדורו מעולה עם מנוע חזק וגמיש בעל שסתום כוח חשמלי, והוא בעל התנהגות קלילה ומערכת מתלים מעולה. בכלל, בשרקו השקיעו כדי למתג את ה-SE-R125 ככלי יוקרתי, ולכן הוא קיבל את מזלג ה-WP EXplor 48 (קארטרידג' פתוח רגיל בשאר דגמי האנדורו) וחישוקי פקטורי כחולים של EXCEL (שחורים בשאר דגמי האנדורו). בנוסף, ל-SE-R125 יש מתנע חשמלי אינטגרלי, ללא רגלית לגיבוי, ומשקלו היבש עומד על 95 ק"ג מכובדים.
מחירו של ה-SE-R125 נקבע בישראל על 49,900 ש"ח, ובמבצע ההשקה לחודשים הקרובים הוא יימכר ב-47,900 ש"ח. לדעתנו זהו מחיר טוב, ויש לו פוטנציאל מכירות מצוין. ייתכן מאוד שזה האופנוע שיגרום לפריצה קדימה של שרקו בישראל ויביא את המותג למקום הראוי לו בשוק האנדורו בישראל.
שרקו SE-R125
עוד מספרים בה.מ מוטורס כי הם נכנסים לאליפות ישראל באנדורו עם קבוצה רשמית, וכן כי במהלך 2018 יגבירו את קצב הטאלנטים שמגיעים ארצה להדרכות רכיבה במסגרת Sherco Academy.
מבחינת שירות, בקרוב ייפתח מרכז שירות של היבואנית עצמה בסמוך לאולם התצוגה בגרנות, וכן תורחב רשת המוסכים בפריסה הארצית. מבחינת אנשי היבואנית, 2018 הולכת להיות השנה של שרקו. אנחנו מהחלט מקווים שכך אכן יקרה, שכן אלו אופנועי אנדורו מעולים ברמה הגבוהה ביותר שיש, והם בהחלט יוסיפו עניין לשוק הישראלי.
