Blog

אחרי שחזרה מדרום אפריקה, שם טיילה במשך כחצי שנה ב-11 מדינות – לבד על אופנוע, אחינעם הראל חזרה לישראל. אבל במקום להיכנס לחיים שגרתיים, אחינעם רכשה סוזוקי DR-Z400S והחלה לטייל בארץ ולחפש הרפתקאות מקומיות. מסתבר, אגב, שיש לא מעט מהן, וכל מה שצריך זה לקחת את האופנוע ולצאת לרכב.

בחודשים הקרובים נביא לכם כאן את ההרפתקאות של אחינעם עם ה-DRZ ברחבי ישראל, ומי יודע – אולי גם נרכב איתה לפעמים…

*     *     *     *     *

כתבה: אחינעם הראל

רכיבה על אופנוע מסמלת עבורי חופש. בחיי היום-יום, כחנונית מוצהרת ואמריקאית לשעבר, אני מאוד מכבדת חוקים. לא אחצה מעבר חציה ברמזור אדום, לא אכנס לשיעור באיחור, ואני אפילו קוראת את ההוראות על בקבוק השמפו – חופפת פעמיים, משאירה 2 דקות ושוטפות (למי מכם שלא ידע עד עכשיו מהי הדרך הנכונה לחפוף). בכלל, כל החיים שלנו הם אוסף של מותר ואסור, של חוקי מדינה ושל קודים חברתיים. אסור להתקשר דרך הוואטסאפ, אסור לעשות לעצמך לייק בפייסבוק, חייבם להתקשר לסבתא בשישי בערב ועוד שלל שטויות. אבל על האופנוע, לרגע, החוקים לא חלים. הפסים על הכביש שמסמנים למכוניות איפה מותר לנסוע, לא חלות עליי. אני יכולה לעבור בין כביש למעבר הולכי רגל, לעקוף דרך השוליים, להיות יצירתית, ובכלל, איזה תחושת חופש אדירה זאת לקחת את האופנוע, לרתום עליו תיק גב עם חולצה, מכנסיים ומברשת שיניים ולנסוע לתוך המדבר. וכל פנייה מעניינת, כל נחל לא מסומן, כל מסלול מסקרן – פשוט לרדת מהכביש הראשי ולהתחיל לרכב אותו במקום.

יצאתי לדרך מעמק יזרעאל ביום שלישי בבוהוריים, דרך כביש 2 לכיוון באר שבע. תל-אביבים יקרים, תסבירו לי בבקשה איך יש אצלכם פקקים ב-11 וחצי בבוקר? עד שאתם מגיעים לעבודה אתם בטח צריכים להסתובב ולנסוע הביתה! רכבתי על כבישים ראשיים בנאליים כי רציתי להגיע לערבה כמה שיותר מהר. ואכן – אחרי שעתיים וחצי של רכיבה עברתי את הכיכר של ערד והתחלתי לרדת אל ים המלח. המדבר נפתח לפניי עם נוף עוצר נשימה של הרים לבנים מבצבצים מתוך הים הכחול. עם חיוך ענק הגעתי עד לשפת החוף של עין-בוקק. קפצתי מהאופנוע, פשטתי בגדים וקפצתי למים. רק אני ועוד 500 רוסים. אחרי הטבילה ישבתי על ספסל ואכלתי את התפוח שהיה לי בתיק. מגפי הרכיבה שלי התמלאו חול, מכנסי רכיבה נרטבו במי-מלח ולשאר ארבעת הימים כל הבגדים היו דביקים. אבל היה שווה את זה.

השמש החלה לרדת אז עליתי חזרה על האופנוע והמשכתי דרך הרי המדבר. צוקים משמאלי, מימיני ים המלח צבוע ורוד מהשקיעה. כמה ימים קודם לכן סיפרתי בפייסבוק שאני מתכוונת לטייל במדבר. בחור טוב-לב כתב לי הודעה והציע לי להתארח אצל אבא שלו שגר בנאות הכיכר, בקצה הדרומי של ים המלח. ולשם הגעתי, למפעל פלפלים ענק בסוף המושב, עשרות פועלים ממיינים פלפלים מכל הצבעים והמינים. מתוך המכונות המרעישות הגיח איש מבוגר עם זקן לבן ענק. "עוד משוגעת אחת, הא? טוב, נו, ברוכה הבאה!". אחרי שמומו הכין לי כוס תה עם נענע נסענו לביתו. לעולם לא יפסיק לרגש אותי איך אנשים זרים, שלא מכירים אותי ולא חייבים לי כלום, מאפשרים לי לישון בבית שלהם. אבל לא רק זה! מיטה גדולה, מקלחת חמה, ארוחת ערב. בבוקר מומו הביא לי קרם הגנה, פלפלים ועוגיות לדרך, ואפילו הראה לי איפה המפתח שמור כך שאם אתקע והוא לא יהיה בסביבה יהיה לי איפה לישון. אבל הכי יקר-ערך זה הסיפורים – לשמוע סיפור חיים של בן אדם שמספר על הילדות שלו, על איך התגלגל מצד אחד של הארץ לצד אחר של העולם, התפרנס, הימר, ניצח, התקשה, גידל ילדים ושמח בחלקו.

מומו היה מאוד סקפטי לגבי התוכנית שלי לרכב לבד. הוראות הניווט שלי היו "כל שביל עם כיוון כללי דרומה", והאמת שגם אני ידעתי שזה מסוג הדברים שמרימים עליהם גבה. בכל זאת, בבוקר יום רביעי, נסעתי כמה מטרים בתוך המושב עד השלט החום עם הכיתוב "נחל אמציהו" ונטשתי את הכביש לטובת קצת עפר. הדרך הייתה טובה ברובה, מלבד מקטעים של אבנים קטנות חלקלקות. באחד המקטעים האלה האופנוע התחיל לרקד לי בין הידיים. כל תא במוח צרח "אחינעם! שחררי ידיים! שחררי מרפקים! אל תריבי עם הכידון!". עצרתי את האופנוע, לב דופק. עכשיו כל תא במוח היה עסוק בלדמיין מה יקרה אם וכאשר אפול פה, אשבור רגל, אשבור את האופנוע. שלפתי את הטלפון מהכיס – בדיוק כמו שחשבתי, אין רמז לקליטה. אבל אז, בלי המנוע באוזניים, שמתי לב לשקט של המדבר. ירדתי מהאופנוע, הבטתי מסביב, מוקפת ביופי, בטבע, בשלווה. רק אני והאופנוע ואין אף אחד מסביב. גן עדן זה כאן, במרחק כמה קילומטר מהכביש הראשי.

כל היום הזה ביליתי בכיף אדיר – להיות בלי מסלול, בלי כיוון ופשוט לחקור כל שביל שנראה מעניין. מנחל אמציהו רכבתי לחצבה, שם ראיתי שלט לנחל שחק. אז פניתי ורכבתי את נחל שחק. עד שראיתי שלט לדרך השלום, אז פניתי ורכבתי את הכביש צמוד לגדר המתפרקת שמסמלת את הגבול עם ירדן. עצרתי לתדלק וראיתי שלט לשביל סובב ספיר שהוביל אותי לשביל ישראל שהוביל אותי לנאות סמדר. הערבה מלאה באינסוף נחלים ושבילי 4X4 עוצרי נשימה, וכל מה שצריך זה קצת סקרנות. לבסוף, עם השקיעה, הגעתי ליטבתה.

כמה שבועות קודם לכן סיפרתי בקבוצת וואטסאפ של חבורת אופנוענים קשוחים שאני אטייל במדבר. כמה חבר'ה טובים השיבו לי שאם אני צריכה מקום לישון בדרום אני יותר ממוזמנת, ונזרקה שם המילה "יטבתה". מצוין, אמרתי לעצמי, וכתבתי לאחד מהחבר'ה, גדי, שמאוד אשמח להתארח אצלו. בבוקר יום רביעי וידאתי איתו שאני יכולה להגיע בערב והוא ענה שאין בעיה ושמחכים לי. הכל טוב ויפה. וכך ביום רביעי בערב אני יושבת בשער של יטבתה, מנסה להתקשר לגדי ולשאול אותו איפה הוא גר בתוך קיבוץ, אבל הוא לא עונה. וכמובן הטוויסט בעלילה –  אחרי כמה דקות נגמרה לי הסוללה בטלפון. כעבור שעתיים התחלתי להבין שיש בעיה.

עליתי על האופנוע ורכבתי למרכז הקיבוץ. מזווית העין קלטתי את מבנה המזכירות, עם שקע מבצבץ מאחורי ספה מרופטת. נכנסתי לשם וראיתי שממול מסודרות תיבות דואר עם שמות משפחה. התחלתי לעבור אחת-אחת, לראות אם בכלל קיים גדי שכזה. שם משפחה אחר נשמע לי מוכר – אולי פשוט התבלבלתי בשם המשפחה? כשאיש תמים נכנס לאסוף את הדואר שלו התנפלתי עליו ושאלתי אם הוא מכיר בחור עם שם המשפחה החדש. "כן, נראה לי שכן. בואי אחריי". הוא הוביל אותי לבית קטן מוקף פסלי מתכת יפהפיים. דפקתי בדלת, נשמעה צעקת "פתוח!", פתחתי בחשש והתגלו בפניי איש ואישה יושבים על הספה.

"שלום אחינעם!"

"אתם יודעים מי אני?… ציפיתם לי…?"

"כתבת לנו לפני שבועיים שאולי תגיעי. רק מצחיק שלא התקשרת להודיע…"

אחרי כמה דקות מביכות הבנתי שכל הזמן הזה התכתבתי עם הבן אדם הלא נכון! גדי בכלל גר ליד שדה בוקר, ואני הגעתי לאבי ביטבתה! אחרי הרבה מבוכה וצחוק הכל הסתדר. למחרת בבוקר אבי הראה לי את האופנוע שלו – ב.מ.וו R1150GS יפהפה ושמור וסיפר לי על המסע שעשה מישראל עד סין דרך קזחסטן. התעסקנו קצת עם האופנוע – הידוק השרשרת ומילוי נוזל קירור. אופנוע הוא כמו בחורה בהקשר הזה – הוא צריך תשומת לב, לדעת שאוהבים אותו. אחרי קפה, ועוד קפה אחד, וקפה אחד אחרון – המשכתי לדרכי. הפעם צפונה.

יום חמישי היה יותר רגוע. רוחות חזקות איימו להעיף אותי במצפה רמון וגרמו לי לוותר על ניסיון להגיע לעזוז שעל הגבול עם מצרים. עם הטיפוס צפונה הנוף השתנה בחזרה לשדות ירוקים, עד אזור קריית מלאכי, שם הלכתי לישון אצל חברי משפחה במושב כפר הרי"ף. את שרון וערן ההורים שלי מכירים מהתקופה שלמדו יחד בפנימייה בשדה בוקר. אחרי ארוחת ערב מפנקת (בעיקר למי שאכל לארוחת צהריים אפרסמון ובקבוק קולה זירו בתחנת דלק של כביש 6) סיפרתי במקרה לערן על מעללי ליל אמש. "רגע, זה הגדי שאני חושב שזה?!?". מסתבר שגדי וערן חברים טובים כבר שנים. כמה שהעולם הזה קטן!

בבוקר יום שישי קמתי ורכבתי 5 דקות לתחנת דלק בצומת ראם, משם יצאנו לטיול דו"שים של עופר-אבניר. לאט לאט הגיעו כל החבר'ה – כמעט 20 איש, על דרוזים קרביים וחבוטים והאסקים חדשים ונוצצים. רכבנו כ-60 ק"מ בשדות. יום יפה, חברה טובה וקצב קליל וכיף. קינחנו בלאפות עם לבנה ותה מתוק. וכשאף אחד לא שם לב הלכתי הצידה וניגבתי זיעה מהמצח – איזה מזל שלא עשיתי פאדיחות! לא נפלתי, עמדתי בקצב. אני רגילה לרכב לבד ולא בקבוצה גדולה של רוכבים מנוסים. אולי הסוד הוא, כמו בדברים אחרים בחיים – Fake it ’till you make it…

כשהגעתי הביתה באותו ערב – מסריחה ומגעילה כמו אחרי טיול שנתי, עם גב וישבן מפורקים (זה לא שהמושב של הדרוזי לא נוח למרחקים ארוכים – זה פשוט שהיה לי יותר נוח אם הייתי צריכה לרכב על מושב שעשוי מזכוכית שבורה), היה מרוח לי על הפנים חיוך ענקי. מסתבר שלא צריך לנסוע עד אפריקה בשביל הרפתקאות, בשביל להכיר אנשים מדהימים, לראות נופים מלהיבים ולרכב עם האופנוע האהוב למרחקים.

ולסיום, אמירה לעודד נשים לרכב! הרי אופנועים בכלל נועדו לנשים. תחשבו על זה רגע. הגבר הקדמון פחד לסבך נשים עם רוורס, אז הוא המציא אופניים מתוחכמים עם מנוע כך שאשתו הקדמונית תוכל לרדת מהכלי ולהוליך אותו לתוך החניה הצרה באופן ידני. חוץ מזה, הוא לא ממש רצה להקשיב לה באוטו או לסבול את המריבות על המזגן כשהיא מנסה להקפיא אותו למוות. הוא לא רצה לשלם על הפאנים היקרים שלה במספרה, אז הוא המציא דרך יצירתית להוסיף נפח לשיער שלה. והרי שאוטונומית, הרבה יותר הגיוני לנשים לרכב על אופנועים מאשר גברים, שנאלצו לפברק הסברים מפוקפקים על למה עדיף לרכב בעמידה. כל זה בשביל להגן על איברים רגישים שם למטה (פעם, ביוון העתיקה או בסקוטלנד עד לא מזמן, גברים לבשו בכלל חצאיות ושמלות). ומתוך כל אלה – האדם המציא במיוחד את ה-DRZ עבור האישה – בגלל שאף פעם אין לו תקלות מכניות מורכבות. אז בנות – בואו נשתלט בחזרה על הענף שלנו!