מטרו מוטור, יבואנית ימאהה לישראל, יוצאת במבצע לחודש פברואר על צמד הטרייסרים – ה-700 וה-900. במסגרת המבצע יימכרו צמד הכלים ב-10,000 ש"ח הנחה.
המבצע בתוקף בחודש פברואר 2017 בלבד. לאחר מכן יחזור המחיר למחירון הרגיל.
לרכיבת מבחן על טרייסר 700 או טרייסר 900 – לחצו כאן.
עולם הסופרבייקס הגדולים מתעורר מהתרדמת שאפפה אותו בשנים האחרונות. נכון, המכירות רחוקות מאוד מהמספרים הגדולים של שנות ה-90 אל תוך שנות ה-2000, בעיקר בשל אופנועים פונקציונליים והגיוניים שמציעים בשנים האחרונות ביצועי כביש מצוינים – אם זה נייקדים, סופר-נייקדים או אדוונצ'רים גדולים – אשר נגסו משמעותית בפלח השוק הזה של אופנועי הספורט. אבל אחרי הקיפאון בסגמנט הכל כך מלהיב הזה, מגיעה כאמור התעוררות.
את ההתעוררות הזו צריך לסייג, משום שלא מדובר בסופרספורטים בנפח 600 סמ"ק, שהיו במשך שנים ארוכות רבי-מכר. הקטגוריה הזו נמחקה כמעט לגמרי במכירות, וכפועל יוצא גם בפיתוח דגמים מצד היצרניות. ההונדה CBR600RR למשל, אייקון דו-גלגלי, לא מיוצר יותר לשוק האירופאי החל משנת 2017 (ימשיך להיות מיוצר במתכונתו הנוכחית לשוק האמריקאי). העילה היא תקנות יורו 4, אבל המספרים יותר ממרמזים על הסיבה האמיתית – להונדה לא משתלם לייצר יותר את האופנוע הנהדר הזה, ועל אחת כמה וכמה להשקיע במחקר ופיתוח. גם הג'יקסר 600 של סוזוקי מתנדנד באירופה, ורק ימאהה ממשיכה להאמין בסגמנט הזה ואפילו משדרגת את ה-R6 ל-2017, לצד קוואסאקי שממשיכה בייצור ה-ZX-6R. ההתעוררות, אפוא, היא בקטגוריית ההיפר-ספורט 1,000 סמ"ק.
ב.מ.וו ביססה את מעמדה בגזרת הסופרבייקס עם ה-S1000RR, והיפניות נשארו מאחור, בעיקר בכל הקשור לאלקטרוניקה ובקרות, אבל גם במנועים, מערכות מתלים וביצועים. לשנת 2017 אנחנו מקבלים מיפן שני דגמים שמחזירים את היפנים לעניינים. הראשון הוא הג'יקסר 1000 החדש, והשני הוא ההונדה CBR1000RR פיירבלייד. החזרה למשחק של צמד היפניות הללו – היצרנית הגדולה ביותר לצד היצרנית הקטנה ביותר – שמות את יפן, יחד עם הימאהה R1 והקוואסאקי ZX-10R, חזק במשחק. בכלל, פיירבלייד חדש זו סיבה למסיבה, וכשהונדה משקיעה את כל יהבה כדי לייצר CBR1000RR חדש ומודרני, אנחנו יכולים להיות בטוחים שמשהו טוב קורה ושיש עתיד לסגמנט המטריף הזה. הונדה לא משקיעה איפה שלא שווה להשקיע.
לפני שנדבר על ה-RR החדש, בואו רגע נחזור להיסטוריה. לפני 25 שנה, בשנת 1992, יצא ה-CBR900RR פיירבלייד הראשון. האופנוע המיוחד הזה טרף את הקלפים ושינה את כללי המשחק בקטגוריית ההיפר-ספורטים הגדולים, שכן הוא הציע יחס הספק/משקל, גודל פיזי וביצועים שבתקופה ההיא יכלו רק לחלום עליהם. הפיירבלייד הראשון היה אופנוע קיצוני, ויש יאמרו אפילו מטורלל, ולא בכדי הוא הפך לאייקון של ממש בהיסטוריה של האופנוענות.
מאז הפיירבלייד עבר כמה וכמה גלגולים, מ-929, דרך 954 ועד ה-1000 המוכר לנו על כל גרסאותיו, אולם עם השנים הוא מותן והפך ל'הונדאי' יותר, דבר שהעצים את ההילה סביב אותו פיירבלייד מקורי של 1992. אבל כאמור, בשנים האחרונות הונדה נשארה מאחור. האלקטרוניקה השתלטה על הסופרבייקס, כשעל החגיגה מנצחות היצרניות האירופאיות. הפיירבלייד המצוין היה חייב עדכון מקיף, והוא מגיע ב-2017 – כאמור 25 שנה אחרי אותו פיירבלייד מקורי של 1992.
המשמעות של CBR1000RR פיירבלייד חדש היא כאמור עצומה. זה אומר, בפשטות, שהקטגוריה הזו – שהייתה במשך שנים חוד החנית של עולם האופנועים – חיה ובועטת.
אבל הפיירבלייד היה חייב לעבור רענון מקיף, שכן במשך השנים, מ-1992 ועד היום, הוא בוית, ויש שיאמרו אפילו מדי. תמיד מדובר היה באופנוע מעולה. בכל זאת – הונדה. אבל הוא השמין, הוא מותן, ובתוך קטגוריית הליטרים הרוצחים הוא היה הסמן השמאלי. האופנוע הנוח יותר, המפנק יותר והרך יותר, וזאת על אף הביצועים הגבוהים.
השנה אנחנו מקבלים פיירבלייד חדש, ועוד לפני שרכבנו עליו, רק מקריאה של דף הנתונים, הבנו שיש פה משהו אחר. בהונדה הורידו את הכפפות והישירו מבט ישר לתוך הלבן של העיניים של האופוזיציה האירופאית, שבשנים האחרונות הלכה והשתכללה – במיוחד בגזרת האלקטרוניקה.
הפיירבלייד של 2017, כאמור 25 שנים אחרי הפיירבלייד המקורי של 1992, הוא אופנוע חדש לחלוטין שנבנה למטרה אחת – להחזיר את הונדה לקדמת הבמה ולתת בראש לחברים מאירופה. לפחות בכל מה שקשור לזמני הקפה במסלול.
הכל חדש ב-CBR1000RR של 2017. השלדה חדשה – רזה וקלה יותר, המנוע חדש לחלוטין, והוא מפיק במקור 189 כוחות סוס, יש מערכת RbW מלאה (מצערות חשמליות, נו…) – לראשונה ב-4 בשורה של הונדה, ויש ערימות של אלקטרוניקה שעוד רגע נפרט עליה.
אם שאלתם את עצמכם כמה התקדמנו ב-25 השנים האחרונות, אז קבלו פרט טריוויה מעניין: הפיירבלייד החדש מציע יחס הספק/משקל טוב יותר ב-65% מהדור הראשון של 1992. אמנם לא התקדמות כמו במחשבים למשל, אבל תסכימו איתנו שזה לא רע בכלל… גם ביחס לדגם היוצא יש שיפור יפה של 14% ביחס ההספק למשקל. מרשים!
עכשיו בואו נחזור לאלקטרוניקה, כי פה (אבל לא רק) נמצא האדג' של הונדה, וננסה לעשות את זה קצר. הפיירבלייד החדש מביא איתו בשורה חשובה – לא עוד עליונות אירופאית בכל מה שקשור לאלקטרוניקה ובקרות.
אז קודם כל, מערכת הזרקת הדלק היא כעת עם מצערות חשמליות (תוכלו לקרוא על זה בהרחבה – כאן). אבל מה שמאפיין את הפיירבלייד החדש זה לא הזרקת הדלק וניהול המנוע, אלא כמו כל אופנועי הקצה המודרניים – ניהול האופנוע, שכן כל מערכות האלקטרוניקה עובדות כאן בסינרגיה מוחלטת.
לצורך כך יש חיישן אינרציה IMU שמודד תאוצות ב-5 צירים (3 צירים פלוס צמד בולמים), ויש אינספור חיישנים. כל המידע הזה מועבר למחשב מרכזי, ובעזרת תקשורת CAN-Bus מהירה הוא מעביר את המידע לשאר המחשבים של שאר הבקרות.
עכשיו קבלו: יש מערכת ABS מודרנית למרוצים שעובדת גם בהטיה. יש מערכת בקרת החלקה עם 9 מצבי התערבות וניתוק. יש 5 מצבי בחירת כוח מנוע – 3 מהם מוכנים מראש ו-2 לבחירת הרוכב. אנחנו מדגישים – לבחירת הרוכב. באופנוע יפני! יש 3 מצבי בלימת מנוע. יש 3 מצבי בקרת ווילי. יש בקרת סטופי (!). ואחרי כל זה – יש מסך תצוגה TFT צבעוני שמכיל את כל המידע שבעולם, שאפשר להחליף בו מסכים (למשל – מרוץ, כביש, טכנאי וכו'), ושאותו מתפעלים על-ידי מספר כפתורים בבית המתגים. אה, ויש גם אופציה לקוויקשיפטר שגם מעלה הילוכים וגם מוריד. בדגם ה-RR הוא בתוספת בתשלום, אבל ב-SP הוא מגיע כסטנדרט. ואם זה לא מספיק, יש גם פנסי LED מקוריים כדי שלא רק תראו אלא גם תיראו.
ועוד נקודה חשובה – העיצוב. מחרמן לגמרי, רזה ואתלט, ועם סכמת צביעה מעלפת. אנחנו מתים על איך שהוא נראה! אין על האדום של הונדה!
זה הזמן לדבר על גרסת ה-SP היוקרתית. נעזוב לרגע שהיא מגיעה עם חישוקים קלים יותר, עם בלמים של ברמבו במקום של טוקיקו, עם מיכל דלק מטיטניום (!), ועם קוויקשיפטר מקורי. מה שמעניין ב-SP זה הבולמים, שכן אנחנו עדים כעת לאבולוציה סופר-מעניינת בתחום בולמי הזעזועים והמתלים.
ראשית, לעומת השוואה של ה-RR (מדגם BPF המעולים מלפנים), ב-SP מותקנת המילה האחרונה של אוהלינס. מדובר בבולמים חשמליים סמי-אקטיביים (NIX מלפנים ו-TTX36 מאחור – כלומר הטופ של הייצור הסדרתי), אבל הדור השני שלהם. זה אומר שהבולמים לא עומדים בפני עצמם, אלא משולבים בשאר מערכות האלקטרוניקה וניהול האופנוע, וזה כבר עניין היסטרי לגמרי.
יש פה 3 נקודות עיקריות. ראשית, אלו בולמים סמי-אקטיביים. זה אומר שהם משנים את רמות השיכוך לפי תנאי הדרך על-מנת לקבל אחיזה אופטימלית. מצוין, אבל כבר ראינו את זה בכלים אחרים. שנית, ניתן לכוון את רמות השיכוך על-ידי מתג על הכידון. גם את זה ראינו, רק שבהונדה מאפשרים מצב סטנדרטי, וממנו 5 רמות שיכוך למעלה או למטה. בהחלט מכובד ומאפשר להגיע לדיוק. עד כאן נהדר.
אבל האלמנט השלישי, שאותו אנחנו פוגשים לראשונה, הוא האפשרות לכוון את הבלומים לפי פרמטרים של תאוצה, בלימה ופנייה, כשבכל אחד מהם ניתן לכוון את הבולמים – גם הקדמי וגם האחורי – בנפרד, כדי להגיע לסט-אפ הטוב ביותר עבור רוכב מסוים למסלול מסוים. זה חידוש אדיר שיגיע גם לכלים נוספים בשנים הקרובות, ולדעתנו מדובר בלא פחות ממהפכה בתחום הבולמים!
רוצים דוגמה? אפשר למשל לכוון את הבולמים – בלחיצת כפתור כמובן – כך שיהיו קשיחים ב-2 קליקים בכל מצב. לאחר מכן ניתן להגדיר שבתאוצה בלבד הבולם האחורי יתקשח בשני קליקים נוספים (עד 5, כן?), בבלימה 2 קליקים בפרונט, ותוך כדי הטיה מינוס 3 קליקים כדי לקבל ספיגה. זו רק דוגמה, אבל הרעיון מובן – אפשר להגיע לסט-אפ סופר-מדויק לכל רוכב בכל מסלול. עכשיו תוסיפו על זה ניהול מנוע, ניהול בלימת מנוע, ניהול רגישות קוויקשיפטר ב-3 מצבים, וכמובן ניהול ABS וניהול בקרת החלקה, ותקבלו לסת שמוטה ו-וואו אחד גדול! עד לאן האלקטרוניקה יכולה להגיע?
בואו נחזור רגע לקרקע המציאות ול-RR. אגב, אנחנו לגמרי שלמים עם זה שאנחנו לא משביתים שמחות. אל דאגה, עוד נחזור ל-SP.
ההשקה העולמית לפיירבלייד החדש התקיימה במסלול פורטימאו שבפורטוגל – מסלול סופרבייק עולמי, מהמתקנים המפוארים והמשובחים בעולם. אם להגדיר אותו בקצרה, אז מדובר ברכבת הרים ענקית – עליות, ירידות, קרסטים, ונהר של אספלט משובח. המסלול הזה, מעבר לכמויות הכיף הבלתי נגמרות שהוא מספק, מאפשר לקחת את האופנוע – כל אופנוע – לקצה, בעיקר את השלדה והמתלים, שעומדים בעומסים גבוהים מאוד.
עכשיו בואו ונגדיר את הפיירבלייד בקצרה: זהו הסופרבייק הקל ביותר לרכיבה. אנחנו חותמים על זה. הונדה ידועה באופנועים הידידותיים שהיא מייצרת, והפיירבלייד החדש לגמרי נכנס להגדרה הזו. כל כך קל לרכב עליו, שאחרי כמה דקות על האופנוע, כבר בסשן הראשון, קלטנו כולנו שאנחנו לא מתעסקים בכלל באופנוע ובתפעול שלו ומתרכזים במאת האחוזים במסלול וברכיבה. זו, לדעתנו, המחמאה הגדולה ביותר שהונדה יכולה לקבל.
זה בא לידי ביטוי בכמה וכמה פרמטרים, אבל בראש ובראשונה בשלם – ה-CBR1000RR של 2017 הוא אופנוע שלם, עגול וחלק, שמתוכנן לספק לרוכב את התנאים המושלמים להתרכז במה שצריך – לקצץ זמני הקפה במקסימום יעילות. אין לו פינות חדות, ולשמחתנו קלטנו את זה מוקדם מספיק כדי שנוכל להתרכז בדיוק בזה – להבין עד כמה הוא קל לרכיבה.
189 כוחות סוס יש לפיירבלייד החדש. לעומת ה-200 של המתחרים נראה שמדובר בנחיתות, אולם צריך להסתכל מעבר למספרים. בהונדה לא מחפשים את הכי חזק והכי ברוטאלי, אלא את הכי נשלט. והו, כמה שהמנוע הזה נשלט. יציאה מפנייה, הזנה של הגז, ולפתע אתה מוצא את עצמך על 200 קמ"ש פלוס, רגע לפני הפנייה הבאה. בהונדה לא רצו התפוצצות מרגשת של כוח, אלא כוח לינארי שהולך ונבנה. ותאמינו לנו – יש לו ערימות של כוח!
המצערות החשמליות פנטסטיות. הן מדויקות, ללא שמץ של השהיה, והן ללא ספק חזית הטכנולוגיה. אנחנו לא רואים איך אפשר לשפר את ניהול המנוע מעבר למה שקיים בפיירבלייד (אבל בטוח נופתע בעתיד הלא רחוק…). רק ה-ABS נכנס קצת מוקדם מדי לפעולה, והנה קיבלנו תזכורת שמדובר באופנוע יפני – ה-ABS לא ניתן לניתוק. אנחנו מחכים כבר ליצרנית היפנית הראשונה שתשתחרר מהקיבעון ותאפשר לרוכב לנתק את ה-ABS.
עכשיו בואו נדבר על ההתנהגות. כשרכבנו על ה-CBR600RR, מ-2003 ועד הדור האחרון, כולל בכל ההשוואתיים שעשינו, המאפיין העיקרי שלו אל מול המתחרים היה קלות תפעול, והיגוי ויציבות פנטסטיים. ובכן, הפיירבלייד של 2017, שהשיל כ-15 ק"ג ממשקלו ביחס לדגם הקודם ועצר את הסקאלה על 196 ק"ג, מרגיש בדיוק כמו CBR600RR, וגם כאן – זוהי מחמאה אדירה עבור הונדה.
תנוחת הרכיבה שפויה. הוא קטן כמו ליטר מודרני, אבל גדול ומרווח יותר מ-600-ים. ההיגוי סופר קליל, מתבצע בלי מאמץ, גם בעומסי מסלול סופר-גבוהים. לא יכולנו שלא לחשוב כמה קל יהיה לרכב עליו בכביש הציבורי, בעומסי כביש. יותר מזה – גם בשילוב של עומסים, כשהמקרה הקלאסי הוא בלימה חזקה תוך כדי היגוי אל תוך פנייה, הוא נשאר ניטרלי לחלוטין ומציית לפקודות הרוכב כמו כלב מאולף. מעולם לא קיבלנו תחושה ופידבקים שכאלו מליטר ספורטיבי. זו לחלוטין התנהגות של CBR600RR.
היציבות גבוהה, כמו שמצופה מליטר ספורטיבי, והבולמים הסטנדרטיים של שוואה עובדים פשוט מושלם בהצמדת הגלגלים לקרקע, עד כדי כך שמערכת בקרת ההחלקה הייתה מיותרת, גם עם צמיגי הברידג'סטון S21 הספורטיביים המקוריים. הבלמים של טוקיקו, כמעט מיותר לציין, ליגה לאומית. עוצמה פסיכית ושפע של רגש.
אבל מעבר לפרטים, חשוב לחזור לשורה התחתונה: ה-CBR1000RR הוא אופנוע קל, זריז, חזק, ומעל הכל – ידידותי לרוכב וסופר-קל לרכיבה. מעולם לא היה לנו כל כך קל על סופרבייק, בטח שלא על מסלול תובעני שכזה.
בואו נודה על האמת: אנחנו רחוקים שנות אור מלמצות את טכנולוגיית הקצה של ה-RR על מסלול, ועל אחת כמה וכמה של ה-SP. ולמרות זאת, במשך סשן של 45 דקות רצופות רכבנו על ה-SP על המסלול ועצרנו מדי פעם כדי להתייעץ עם הטכנאים של אוהלינס ולהגיע לסט-אפ המושלם. לרגע הרגשנו כמו רוכבי סופרבייק במבחני טרום עונה. אגב, למרות שה-SP מגיע עם צמיגי מרוץ חוקיים לכביש מדגם RS10 של ברדיג'סטון, קיבלנו אותו למסלול עם סליקס מדגם V02 – צמיגי מרוץ טהורים. לא יכולנו לבקש יותר.
לא נחפור יותר מדי, רק נספר שלא רק שזה עובד, אלא שזה מתורגם ישירות לזמני הקפה, וכפועל יוצא לקלות שבה ניתן לרכב על האופנוע הזה. או שאולי הפוך…
האפשרויות לסט-אפ של ניהול האופנוע וניהול הבולמים הן כמעט אינסופיות, ובכל זאת הספקנו לטעום מכמה וכמה מצבים, ושמעו – זה הדבר הבא בתחום הבולמים!
על המצב הסטנדרטי של הבולמים כמעט ולא הרגשנו הבדל מהשוואה המשובחים שבגרסת המקור, אולם כשכיוונו את הפרמטרים – למשל תאוצה, בלימה ופנייה – גילינו מיד כיצד חלקים על המסלול שהיו קשים יותר הופכים לקלים יותר, או לחלופין לקשים יותר, ותוך מספר לא רב של הקפות הגענו למצב שבו אנחנו יכולים לרכב על המסלול מהר ועקבי, והבולמים משתנים ומספקים את התמיכה שלה אנו זקוקים כדי לרכב מהר יותר, ובעיקר קל יותר. הטכנולוגיה בשירות זמני ההקפה. מדהים, לא פחות.
אפשר לסכם את הבולמים הסמי-אקטיביים והסופר-טכנולוגיים של ה-SP בכך שמדובר במערכת שאף אחד בארץ לא באמת צריך, אבל כולם – כולל אותנו – רוצים!
ההונדה CBR1000RR פיירבלייד של 2017 הוא אופנוע חשוב, והוא מגיע גם בתזמון חשוב – 25 שנים אחרי הפיירבלייד המקורי. האופנוע הזה מגדיר לדעתנו את קטגוריית ההיפרספורט מחדש. לא רק מנועים אימתניים, מתלים משובחים ובלמים מפוצצים, אלא חבילה אחת כוללת, קלה במיוחד, שמנתקת מהרוכב את הצורך לנהל את האופנוע ומאפשרת לו להתרכז ברכיבה. כשמדובר באופנוע של כמעט 200 כוחות סוס, זה לחלוטין לא מובן מאליו. אז כן, הפיירבלייד החדש הוא הכי הונדה שיש – חלק, עגול, קל, נעים לשימוש, אבל יחד עם זאת סופר-טכנולוגי וחתיכת ביצועיסט מאין כמוהו.
מעולם לא רכבנו כל כך מהר על סופרבייק, ויחד עם זאת מעולם לא היה לנו כל כך קל לרכב על סופרבייק. או במילים אחרות – הכי הונדה שיש!
הבעיה היחידה של הפיירבלייד החדש היא המחיר. קפיצת המדרגה הטכנולוגית שהוא עבר הקפיצה גם את המחיר – בעשירייה. גרסת ה-RR, שמגיעה בימים אלו ארצה, תעלה 141,900 ש"ח, ואילו ה-SP הסופר-טכנולוגי יעלה 156,900 ש"ח. המון כסף אבסולוטית, אבל בעבור הכסף הזה מקבלים את אחת המכונות הטכנולוגיות ביותר שניתן לרכוש בעולם ב-2017.
מי שאוהב אופנוע ספורט וטכנולוגיה, מאוד יעריך את הפיירבלייד החדש של 2017. אותנו הוא העיף לגמרי!
[table id=77 /]
מטרו מוטור, יבואנית ימאהה בישראל, יוצאת במבצע לחודש פברואר על 3 אופנועי 125 סמ"ק של ימאהה: ה-WR125R, ה-MT-125 וה-YZF-R125. במסגרת המבצע יימכרו הכלים בהנחות של 2,000 עד 3,000 ש"ח.
ה-WR125R, הדו-שימושי הקרבי, יימכר ב-24,985 ש"ח במקום 26,985 ש"ח.
ה-MT-125 (בתמונה בראש הידיעה), הנייקד שבנוי על בסיס ה-R125, יימכר ב-22,985 ש"ח במקום 25,985 ש"ח.
ה-YZF-R125 הספורטיבי יימכר ב-24,985 ש"ח במקום 27,985 ש"ח.
המחירים לא כוללים אגרות רישוי, והם בתוקף עד סוף פברואר 2017 או עד גמר המלאי.
במשפט אחד לסיכום: הדאונטאון 350i הוא קטנוע מצוין, נוח ואיכותי, שמספק שילוב בין יכולות עירוניות ובינעירוניות, שימושיות גבוהה, נוחות מעולה, ואיכות חומרים וגימור ברמה הקרובה מאוד לכלים היפנים, וכל זה במחיר טוב של 31,900 ש"ח. בשורה טאייוואנית וקנייה מעולה.
זהו, הסתיימה שנה. כנראה שהזמן עובר מהר כשנהנים. כן, נהנינו מאוד מהקימקו דאונטאון 350i שלנו, כי הוא פשוט קטנוע מצוין שענה על כמעט כל צרכינו. במהלך השנה הזו עברנו יחד כ-18,000 ק"מ, חלק גדול מהם ברכיבה בינעירונית.
לפני שנסכם את דעתנו על הדאונטאון נספר שבחודש שעבר ביקרנו במוסך לטיפול 15,000 ק"מ. זהו טיפול 'קטן' שבמסגרתו מחליפים שמן מנוע, מסנן שמן, שמן גיר ומסנן אוויר, ועוברים על הקטנוע בבדיקות כלליות, בדיוק כמו בטיפול 5,000 ק"מ.
מחירו של הטיפול עמד על 653 ש"ח לפי הפירוט הבא:
המנוע והווריאטור של הדאונטאון מקבלים אצלנו ציון גבוה מאוד. המנוע חזק וחלק, כמעט ולא מייצר ויברציות, והוא שופע בכוח שימושי – החל מרכיבה עירונית ועד רכיבה בינעירונית במהירות גבוהה. המהירות המקסימלית שלו עומדת על כ-160 קמ"ש, אבל השיוט הנוח עומד על 130-140 קמ"ש כשמד הסל"ד על 7,500-8,000 סל"ד. אז כן, היתרון הגדול של הנפח הזה הוא יכולת בינעירונית, והדאונטאון הגדול בהחלט עומד בזה בכבוד.
הווריאטור גם כן מעולה. החיבור חלק ומדויק, ויחס ההעברה נכון ויעיל עד למהירות הסופית, כך שיש פה פשרה מצוינת בין תאוצה טובה לבין מהירות סופית. גם מערכת ההזרקה פועלת ללא דופי, כמו שמצופה מקטנוע מודרני בשנת 2017.
תצרוכת הדלק הממוצעת עמדה על כ-27 ק"מ/ל' – נתון מצוין לקטנוע בנפח הזה.
כבר כתבנו כמה פעמים על השינוי שעבר הדאונטאון מה-300 ל-350. בקצרה נספר שמערכת המתלים רוככה על-מנת שתספוג טוב יותר והכלי יהיה נוח יותר. לרוב הרוכבים בשימושים ממוצעים זה מצוין, אבל אנחנו רצינו קצת יותר 'ספורטיביות' וחדות. לכן החלפנו שמן במזלג והקשחנו את עומס הקפיץ בבולמים האחוריים עד הסוף. תוכלו לקרוא על זה ועל התוצאות בהרחבה – בקישור.
הדאונטאון הוא כלי מאוד נוח. המושב לא גבוה, והוא מרווח ומרופד היטב. מושב המורכב בכלל רחב ונוח, ויש מספיק מרחב מחיה. הכידון ממוקם מעט גבוה ונותן תחושה של ישיבה בתוך הקטנוע, וזה בולט במיוחד כשעולים על הדאונטאון מכלי אחר. גם מערכת המתלים, במצבה המקורית, מכוונת כאמור לנוחות.
השילוב של מנוע ותמסורת מצוינים עם נוחות גבוהה יוצר כלי רב-שימושי שמתאים גם לרכיבות קצרות וגם לבינעירוניות ארוכות, וזהו אחד היתרונות הגדולים של הדאונטאון.
חיסרון אחד של הדאונטאון הוא רוחבו בחלק האחורי ודוד הפליטה שבולט הצידה מהקטנוע. הרוחב הזה גרם לנו בימים הראשונים לשפשף את מגן האגזוז על עצמים כאלה ואחרים שביניהם ניסינו להשתחל, אולם לאחר מכן התרגלנו וזה לא קרה יותר. עדיין, הרוחב יגביל את ההשתחלויות בפקקים לעומת כלים קטנים יותר, אם כי זה טרייד-אוף מקובל תמורת היכולת הבינעירונית שמקבלים.
לדאונטאון תא אחסון גדול מאוד מתחת למושב. הוא מכיל 2 קסדות מלאות, ונשאר גם מקום לציוד נוסף. למושב יש זרוע טלסקופית שמחזיקה אותו פתוח, וזה נוח ויעיל.
מלפנים יש שני תאי כפפות עמוקים למדי, כשבשמאלי יש שקע טעינה USB. טלפון סלולרי נכנס לתוכו בקלות. החיסרון: שני התאים לא ננעלים כך שלא מומלץ להשאיר בהם ציוד.
מיגון הרוח לא מושלם. הוא נמוך למדי ולכן מסיט את הרוח אל קסדת הרוחב. לזכותו ייאמר שהוא לא יוצר מערבולות אלא רוח בזרימה למינארית, כך שזה לא ממש מפריע.
לוח השעונים כולל צמד שעוני מהירות וסל"ד, ובאמצע מסך אלקטרוני עם נתונים ומחשב דרך מתוחכם למדי ביחס לסטנדרט הטאייוואני וכולל תצרוכת דלק רגעית וממוצעת בשתי יחדות מידה, מד טעינה למצבר, מד טמפרטורה חיצונית (מאוד יעיל), וכמובן מדי מרחק קבועים ומתאפסים ומד מרחק מהטיפול האחרון. יש לוחות שעונים מודרניים ממנו בנראות, אבל הוא בהחלט יעיל ואינפורמטיבי.
הדאונטאון מגיע עם משענת אחורית למורכב, אולם העדפנו שלא להתקין אותה על מנת לאפשר העמסת ציוד גדול על הסבל המקורי הרחב.
זוהי נקודת זכות חשובה מאוד לדאונטאון, שמוכיח את קפיצת המדרגה שעשו הטאייוואנים בשנים האחרונות. הקימקו פשוט בנוי טוב ואיכותי. זה לא קטנוע באיכות היפני, אבל הוא מאוד קרוב לשם – ממש קליק מתחת. המנוע כאמור איכותי, וכך גם התמסורת, אבל גם כל המסביב. הפלסטיקה, מעבר לעיצוב היפה שבתחילה משך המון מבטים, בנויה איכותי מאוד – גם זו הצבועה וגם היצוקה. ההרכבה מצוינת כך שאין חופשים או קרקושים מיותרים, ובאופן כללי הדאונטאון בנוי טוב, מדויק ואיכותי, ובמשך השנה לא לא 'הזדקן' כלל ושמר על המאפיינים האלה. בהחלט מרשים.
הסעיף הזה הוא לדעתנו אחד החשןבים, והוא מעיד יותר מכל על האיכויות של הדאונטאון.
בהמשך ישיר לסעיף הקודם ולכך שהדאונטאון נמצא קליק מתחת ליפנים, נספר על התקלות שחווינו במהלך השנה האחרונה. ובכן, לא היו כאלו משמעותיות, אבל היו שתיים קטנות שנפתרו בקלות ובזול, אבל הן מעידות על הדרך הקצרה שנותרה לטאייוואנים כדי ליישר קו עם היפנים.
התקלה הראשונה הייתה תא הכפפות השמאלי, שנפתח מעצמו תוך כדי רכיבה. החלפת הקפיץ המחזיק של כפתור הפתיחה בעלות של שקלים בודדים פתרה את התקלה לחלוטין (תוקן במסגרת האחריות).
התקלה השנייה הייתה גומייה שמפרידה בין רגלית האמצע לבין המנוע, שפשוט נשחקה וגרמה למגע של הרגלית במנוע ולרעשים מעצבנים. היא הוחלפה ברגע, עלותה גם כן שקלים בודדים (תוקן במסגרת האחריות), אבל זה לא אמור לקרות בקטנוע חדש.
כשהטייוואנים יפתרו את הדברים הקטנים הללו, הם לחלוטין יגיעו לרמה של היפנים. לדעתנו עוד רגע הם שם.
מעבר לתחזוקה השוטפת ולטיפולים, לא סבלנו מבלאי מיוחד במהלך התקופה. את הצמיגים החלפנו אחרי 15 אלף ק"מ באופן יזום, למרות שעל האחורי היו עוד כמה אלפי ק"מ של בשר, ועם הקדמי יכולנו למשוך עוד יותר מ-10,000 ק"מ. נדגיש שהחלפנו את צמד הצמיגים על מנת לשפר את ההתנהגות לכיוון הספורטיבי יותר ממה שמציעים המקסיס המקוריים.
על בלמים – גם הקדמי וגם האחורי – נשארו עוד יותר מ-50% מעובי הרפידות. הדיסקים ללא סימני בלאי מיוחדים.
פה מסתיים הבלאי, בציון גבוה מאוד.
הדאונטאון 350i הוא קטנוע מעולה שמספק שימושיות גבוהה ביותר ובמחיר טוב. יש לו מנוע חזק, חלק ונעים לשימוש שמאפשר גם רכיבה בינעירונית ארוכה, הוא נוח לרכיבה – גם בארגונומיה וגם בספיגת מהמורות, ההתנהגות שלו טובה, והוא מציע תא אחסון גדול. גם האיכות והגימור ברמה גבוהה למדי – גבוהה יותר מהסטנדרט הטייוואני שאנחנו מכירים ומעיד על ההתקדמות של הטאייוואנים בשנים האחרונות.
ב-31,900 ש"ח, מחירו 'על הכביש' כולל אגרות (30,856 ש"ח לפני אגרות), מקבלים עסקה מעולה של קטנוע איכותי, חזק ונוח, עם שימושיות גבוהה ואיכות טובה מאוד.
החיסרון היחידי שלו לעומת קטנועי ה-250 סמ"ק הוא מחיר ביטוח החובה, שגבוה בכ-1,200 ש"ח, אולם מי שבתפריט שלו יש גם נסיעות בינעירוניות, יעריך מאוד את האיכויות של הדאונטאון.
סטטיסטיקה – 12 חודשים
כמה כסף עד עכשיו?
עופר-אבניר, יבואנית אופנועי מוטוגוצי לישראל, מזמינה את לקוחותיה לחמם מנועים ולהצטרף טיול סוף שבוע. המסלול ייקח את הרוכבים לאזור הגליל התחתון, דרך עמק חפר והכבישים האהובים של עמק בית שאן. בחופה המזרחי של הכנרת נעצור לארוחה מפנקת במיוחד, ובסופה נתגלגל בכבדות בחזרה הביתה.
הטיול יתקיים ביום שישי, 10.02.2017 החל מהשעה 09:00 בבוקר. נקודת המפגש תהיה בתחת הדלק פז שבצומת רופין, על כביש 4.
הטיול לרוכבי מוטוגוצי מכל הדגמים ומכל השנתונים. קצב הרכיבה בינוני. יש להצטייד ברישיון נהיגה ורישיון רכב בתוקף, ביטוח חובה בתוקף, ובמיגון מתאים הכולל קסדה מלאה, מעיל וכפפות.
להרשמה לאירוע באתר איבנטי המאובטח לחצו על הקישור.
ההרשמה וההשתתפות הינן ללא עלות. מספר המקומות מוגבל.
– ידיעה זו הינה מודעה פרסומית בתשלום –
ושוב, כמו בריטואל קבוע, אנחנו מתבשרים על כך ש-EBR, מותג אופנועי הספורט של אריק ביואל, נאלץ להפסיק ייצור ולסגור את שעריו – פחות משנה אחרי שחזר לייצור.
הסיבה לסגירה היא כמות מכירות נמוכה מהמצופה, דבר שהביא למשבר כלכלי (נוסף) ומשיכת ידה של המשקיעה החיצונית מהפרויקט של אריק ביואל. יחד עם זאת, בביואל הודיעו שימשיכו לספק שירות וחלפים לבעלי הכלים של החברה, ובמקביל מחפשים משקיע אסטרטגי חדש לחברה.
יש לנו תחושה שזו לא סוף הדרך של המותג המיוחד הזה, ושאריק ביואל הבולדוזר ימצא את הדרך להמשיך בפרויקט חייו ולייצר את הכלים המעניינים שלו.
אריק ביואל היה מהנדס צעיר שעבר בהארלי-דיווידסון משנת 1979. במקביל, כחובב מרוצים הוא המשיך להתחרות במרוצי אספלט בארה"ב. בתחילת שנות ה-80 כשהארלי נקלעה לקשיים כלכליים, ביואל בנה אופנוע מרוץ על בסיס הארלי, וזאת כדי לא להתחרות על אופנוע יפני מתוך לויאליות לחברה שמעסיקה אותו. בהמשך עזב ביואל את הארלי ופתח חברה חדשה הנושאת את שמו – ביואל – כשהוא מייצר אופנועים עם אוריינטציה ספורטיבית על בסיס מנועי הארלי-דיווידסון אבל עם שלדות ומכלולים ופיתוח עצמי. ביואל עוד חזר להארלי ועזב שוב, כשתמיד הנושא הבעייתי ביותר היה כסף. ביואל התאפיין תמיד בחשיבה מקורית מחוץ לקופסה, ועל שמו רשומים כמה פטנטים מעניינים כמו שמן מנוע שנמצא בזרוע האחורית או מיכלי דלק במיקומים שונים. בשנים שבהם אופנועי ביואל נמכרו תחת הארלי-דיווידסון זכינו לרכוב פה בארץ על כמה דגמים מעניינים כמו XB9, XB12 ויוליסס – האדוונצ'ר-תורר של ביואל.
ב-2009 ביואל עזב/נעזב מהארלי-דיווידסון והוא פתח את EBR – ר"ת של Erik Buell Racing. בתחילה הוא ייצר גרסאות כאלו ואחרות שנשענו על ה-1125RR המיועד למסלול בלבד, אך בהמשך הציג גרסאות כביש כמו ה-1190RS (בראש הידיעה), כשתמיד מרוצים היו בראש מעיניו. זה לא החזיק יותר מדי זמן, ובאפריל 2015 הודיע אריק ביואל על פשיטת רגל. כאמור, כעת יש תקווה לפרויקט היפה הזה עם הרכישה של ביואל על ידי חברה חזקה ואיתנה פיננסית.
על ה-RSV-4R של אפריליה לא יצא לי לרכב פרט לסיבוב קצר. יש לי חבר, אחד שמבין עניין, שאומר שאופנוע שבו הכידון והמושב נמצאים באותו הגובה – זה חרא של אופנוע לכביש הציבורי. האמת? יש לא מעט צדק בדבריו, ובאופן כללי אני נוטה להסכים איתו. לכן, כשהוצג בשנה שעברה במילאנו הטואונו V4R, גרסת הסטריטפייטר סופר-נייקד של ה-RSV4R, ידעתי שמבין שני האחים זה האופנוע שעליו אני רוצה לרכב, ואותו אני רוצה לבחון. כשיום אחד יהיה פה מסלול בגודל מלא, בטח דעתי תשתנה. עד אז אני מעדיף אופנועים ספורטיביים נטולי פיירינג ועם כידון שטוח וגבוה, ולא עם קליפ-אונים ומעטה פלסטיקה.
ה-RSV4R, אלוף העונה הקודמת של הסופרבייק העולמי, הוא ספינת הדגל הטכנולוגית של אפריליה. הוא הוצג לפני שנתיים והחליף את ה-RSV הקודם שהיה בעל מנוע וי-טווין. כאן כבר יש מנוע V4 חדש מהיסוד ומכלולי קצה נוספים שמתחברים למכונת מסלול נפלאה. כך לפחות מספרים עזרא ופרדר, שרכבו על שתי גרסאות שונות שלו על מסלולי GP באירופה. הפלטפורמה המצוינת הזו הופשטה, קיבלה כידון שטוח וגבוה במקום הקליפ-אונים ועוצבה מחדש. כך נוצר הטואונו V4R. אם כך, כמו כל הסטריטפייטרים האירופאים, גם הטואונו בנוי על פלטפורמה איכותית וביצועיסטית ומכוון גבוה ללא פשרות.
בדרך להיות סטריטפייטר הטואונו עבר כמה וכמה שינויים שמבדילים אותו מגרסת המסלול הספורטיבית. כך למשל המנוע כוון להספק נמוך יותר של 167 כ"ס, ובין היתר זה קורה על ידי צילינדרים ובוכנות שונים, וכן מערכת הזרקה חדשה, עם מצערת חשמלית ועם מעבד מהיר יותר. זו מציעה 3 מצבי ניהול מנוע – אגרסיבית למסלול, חזקה לרכיבה ספורטיבית ומצב נוסף לרכיבה בגשם. שינוי נוסף ביחידת ההנעה נמצא בתיבת ההילוכים, שם שלושת ההילוכים הראשונים קוצרו במעט על מנת להתאים טוב יותר לאופי האופנוע. גם הפרונט הוחלף במעבר לסטריטפייטר, אם כי לא בוצע פה שנמוך אלא התאמת מזלג איכותי אחר, וכך גם הבלמים הרדיאליים של ברמבו.
אם עוזבים לרגע את השינויים הטכניים ומתבוננים באופנוע, אי אפשר שלא להתפעל. באפריליה מפציצים בשנים האחרונות בעיצובים מטריפים, וניקח כדוגמאות את הדורסודורו, ה-RSV4R, ואפילו גרסאות השטח והסופרמוטו RXV, SXV וה-RX125. הטואונו לא מפשל בקטע הזה. האלמנט הבולט ביותר בו הוא המסכה הקדמית ויחידת התאורה, שנראים כמו פנים של זבוב או חרק אחר מגעיל במיוחד. אגב, הפנסים הקדמיים עוברים בין אור מעבר לאור דרך על ידי הזזת מדף ולא על ידי הדלקת נורות נוספות, ואת זה לא זכור לנו שראינו בדו-גלגלי. כשממשיכים להתבונן מגלים את הקווים היפהפיים של הטואונו, ממיכל הדלק והפלסטיק הצהוב שמתחתיו, ועד יחידת הזנב המפוסלת, עם לוגו aprilia בתוך מסגרת כסופה בקצה. אגב, בקימור של הזנב, בדיוק מתחת למושב, אם תסתכלו טוב תוכלו לראות את ידיות האחיזה האינטגרליות למורכב, שהן בעצם שקעים שנטמעים בעיצוב הכללי. ככה זה בכל פרט ופרט בטואונו.
עכשיו שלבו את עיצוב הפלסטיקה, במיוחד בגרסה הצהובה היפהפייה, עם שלדת הקורה הכפולה הבשרנית מאלומיניום ועם המנוע הענק, שחושף טפח מה-V4 שלו. לנו הדבר הזה משדר המון עוצמה, כך שלא רק שהטואונו נראה יפה, הוא גם נראה מפחיד. זהו אחד הכלים היחידים שבהם השקעתי זמן רב מאוד להתבוננות וחקירת הפרטים הקטנים. הייתי לוקח אותו כפסל לסלון.
לוח השעונים מוכר לנו מדגמי אפריליה האחרים והוא כולל המון מידע במחשב הדרך שלו, כולל תצוגת הילוך נבחר, תצרוכת דלק רגעית וממוצעת, מהירות מקסימלית ועוד, אך כאן הוא מציע עוד מספר תפריטים ואפשרויות, שבכללם שולטים על מערכות הבקרה האלקטרוניות, ומסך נוסף – 'מרוץ' – המגיש את הנתונים החשובים למסלול המרוצים באופן ברור יותר.
תנוחת הרכיבה דווקא מפתיעה לטובה, שכן הרגליים אינן מקופלות יתר על המידה, למרות שלא נעשו שינויים משמעותיים מה-RSV4R. אחרי יומיים אינטנסיביים של רכיבה לא הרגשנו כאבים מיוחדים. פלג הגוף העליון כמובן זקוף, כפועל יוצא של הכידון הגבוה, אבל על פניו נראה שקצת פחות זקוף מסטריטפייטרים אחרים. המושב שולח את הרוכב קדימה, ומיכל הדלק, שלא שונה במאום מה-RSV4, עוצב על-ידי רוכבים ועבור רוכבים, אחרת קשה להסביר את ההתאמה למידות הרגליים שלי.
אחרי שסקרנו את האופנוע מבחוץ, זה המקום לדבר על החסרונות שלו. הטואונו גרוע למדי בנסיעות עירוניות, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, זווית הצידוד של הכידון ממש זעומה, ולפני שמתרגלים לזה כמעט ונופלים בתמרונים צפופים. השנייה, בנסיעות איטיות קורות האלומיניום של השלדה מתחממות מאוד ומבשלות לרוכב את הרגליים. אה, ועוד דבר – הוא גם שואב דלק. זהו. סיימנו עם הביקורת, ועכשיו אפשר לעבור לצדדים היותר יפים שלו. ולא חסר.
קודם כל המנוע. 167 כ"ס ואפילו יותר כבר טעמנו קודם לכן. אפשר לשפוך פה תיאורים-אינסוף על התאוצה הפסיכית בסל"ד גבוה, בכל הילוך, ועל איזה מגניב זה אופנוע חזק, אבל אני דווקא רוצה להרחיב על התצורה המעניינת הזו – V4 – שמשלבת את הטוב מכל העולמות. מצד אחד, תצורת ה-V יוצרת מנוע מחוספס ולא סדיר, כמו בווי-טווינים, ודומה מאד ל-VFR. מצד שני, זה לא וי-טווין עם בוכנות ענקיות. כאן יש 4 בוכנות קלות יותר, והמשמעות היא מנוע הרבה יותר 'סקרימרי' באופיו מווי-טווין, אבל עדיין עם אותו החספוס שנותן לו כל כך הרבה אופי. בהשוואה למרובעי צילינדרים שמסודרים בשורה, התצורה היפנית הקלאסית אם תרצו, ה-V4 מרגש ברמות פסיכוטיות, ורק מדגיש עד כמה 4 צילינדר לרוחב היא תצורה אמנם יעילה וחלקה, אבל גם משעממת.
תגובת המצערת מצוינת במצב S (ספורט) המיועד לכבישים ציבוריים, והמנוע עף בסל"ד עד שהוא נעצר ב-12,300 סל"ד, שזה 800 סל"ד אחרי שיא ההספק. במצב T (מסלול) תגובת המצערת אגרסיבית יותר, והיא מיועדת בעיקר להתחרעויות, שכן לרכיבה חלקה על כביש ציבורי המצב הזה בהחלט מוגזם (אבל מה-זה מרגש…). וכן, כשמושכים מצערת בכל הילוך, התאוצה הפסיכית שמתקבלת מ-1,000 סמ"ק ו-167 כ"ס העיפה לנו את הסכך. תענוג. לרכיבה 'רגילה', אפשר לחיות על 3,000 עד 6,000 סל"ד, שכן שם המומנט מצוין והמנוע נעים לשימוש. לאחר מכן מתקבלת פצצת הכוח האמיתית. עוד דבר שאהבנו הוא הקוויק-שיפטר, שהוא חלק ממערכת ה-a-PRC הכוללת בנוסף עוד 3 בקרות – זינוק, ווילי ובקרת אחיזה. עם הקוויק-שיפטר, כל מה שצריך כדי להעביר הילוך זה לדחוף את כף הרגל כלפי מעלה. בלי סגירת מצערת ובלי משיכת מצמד. מהר מאוד התרגלתי לזה, וזה בהחלט יעיל. העברת ההילוכים מעולם לא הייתה מהירה יותר. אם כי כשהשתמשנו במצמד, גילינו שעל אף היותו בתפעול מכאני, הוא רך ונעים לשימוש גם ביחס לכלים קטנים יותר.
הגיר, על אף שקוצר, עדיין ארוך, והוא נעים ומדויק לשימוש. היעדר מיגון הרוח מנע מאיתנו להגיע לסוף ההילוך השישי. ב-240 קמ"ש נעצרנו, כששעון הסל"ד הראה כמעט 9,000. שם לא משנה כמה הסתתרנו מאחורי האין-חופה, הרוח איימה לתלוש לנו את הראש מהצוואר. אבל מה שאהבנו במיוחד במערכת התמסורת זה את המצמד המחליק, שבעזרתו אפשר להוריד הילוכים בברוטליות, אפילו מרביעי לראשון ב-150 קמ"ש, וליהנות מהחלקת זנב נשלטת ומהנה. הצמיגים אגב, הם דיאבלו רוסו קורסה הספורטיביים, כשניתן לבחור בין אחורי ברוחב 190 ל-200. שתי המידות מופיעות ברישיון הרכב. נחמד.
אבל הטואונו הוא לא רק מנוע, אלא הרבה מאד אופנוע. המנוע הוא אמנם ההיי-לייט פה, אבל באפריליה השכילו לבנות אופנוע איכותי שמתנהג טוב לפחות כמו המנוע שמזיז אותו. טוב, האם אפשר לצפות לפחות מכך משלדה של אלוף סופרבייק ומערכת מתלים מהשורה הראשונה? התנהגות הטואונו היא כשל אופנוע ספורט מושחז, אבל הוא נשלט כמו סטריטפייטר. כך למשל, אם תכניסו אותו לסוויפר ארוך ומהיר, הטואונו יישאר יציב וישמור על הקו בקנאות עם אפס נדנודי ראש או סימני מצוקה מהבולמים, בדיוק כמו אופנוע ספורט איכותי. לזה תורם גם משכך ההיגוי, זהה לזה של ה-RSV4R, המותקן בראש ההיגוי. גם אם בגלל כל סיבה שלא תהיה הגז ייסגר בפנייה, הטואונו לא יעשה מזה עניין ויהדק את הקו בלי שום נדנוד מתלים. ואז נזכרתי איפה הרגשתי את זה – בכלי אחר של אפריליה – ה-SXV. על אף שהוא בכלל סופרמוטו, מסתבר שיש להם גנים משותפים.
שינויי כיוון הם בכלל חגיגה, גם בזכות הכידון הרחב, והטואונו מצליח להסתיר היטב את משקלו (אנחנו מדדנו 208 ק"ג). הוא עף מצד לצד עם מעט מאמץ, גם במהירויות גבוהות, ושוב – ללא שמץ של ציוץ מהבולמים, שהיו מכוילים במהלך המבחן על המצב הסטנדרטי. אלו מציעים קשיחות ספורטיבית, אבל עם מהלך התחלתי מספיק רך כדי לספוג מפגעים ולא להעביר הכל לרוכב ולזעזע את האופנוע. זהו איזון דק שלא נתקלנו בו בהרבה כלים. וכאן גם נשבח גם את הבלמים, ברמבו רדיאליים, ששותלים את הטואונו במקום עם המון רגש, וגם לכך תורמים הבולמים, ובעיקר הקדמי המצוין.
זה המקום לדבר קצת על האלקטרוניקה. גרסת הטואונו שמגיעה ארצה היא כמו שהבנתם ה-a-PRC היקרה יותר, בעלת 4 מערכות של אפריליה: קוויק-שיפטר, בקרת אחיזה, בקרת ווילי ובקרת זינוק (כיום גם עם ABS). המערכת נשלטת מכפתור מרכזי על בית המתגים השמאלי, וכן משני כפתורי 'פלוס' ו'מינוס' לאגודל ולאצבע. בקרת האחיזה, ה-TDC, מונה 8 מצבי התערבות ומצב נוסף שבו המערכת מנותקת. מהר מאוד גילינו שכל עוד לא נמצאים ממש על הצד ופותחים המון גז, אין סיבה להשתמש ברמת התערבות גבוהה. יתרה מכך, כשהאופנוע לא מושכב, למשל בכיכרות עירוניות, השימוש בבקרת האחיזה מיותר, שכן הוא מנטרל את כל הכיף של היציאה בדריפט, אז ביטלנו אותה לגמרי.
אחרי מספר ניסיונות עם בקרת הווילי, שכוללת 3 מצבי התערבות לגובה ווילי, ניתקנו גם אותה. פשוט כי הבקרה לא מחזיקה את הווילי בגובה מסוים אלא מורידה את הגלגל הקדמי לגמרי, ואנחנו, חוליגנים שכמותנו עם לוחם רחובות, לא רוצים שייגעו לנו בווילי. המערכת יכולה להיות מצוינת ליציאות מפניות על מסלול מרוץ, שבשילוב עם בקרת האחיזה פשוט מאפשרת לפתוח ים של גז ביציאה מהפנייה ולתת לבקרות לעשות את העבודה, אבל מסלול עדיין אין פה, אז כבר עדיף לצאת בווילי מהפנייה. או בדריפט. ולגבי בקרת הזינוק, ובכן, גם היא בעלת 3 מצבים, והיא מאפשרת להחזיק את הגז פתוח עד הסוף בזינוק ופשוט לשחרר עליו את הקלאץ'. המערכת תדאג שמהירות המנוע לא תעבור את ה-10,500 סל"ד במצב 1 (10,000 ו-9,500 סל"ד במצבים 2 ו-3), ובשחרור קלאץ' הגלגל הקדמי לא יעלה לשמיים והאחורי לא יחליק. קשה להתחבר לקטע הזה של להחזיק פול גז ולשחרר קלאץ' מהר כשבין הרגליים יש מפלצת V4 כזו, אבל אזרתי אומץ וניסיתי, ושמעו – זה עובד. על התוצאה – 10.3 שניות ל-400 מטר ו-230 קמ"ש, תוכלו לקרוא פה בקרוב…
הטואונו V4R הוא אופנוע מלחמה מרגש. יש לו את כל מה שצריך, ואפילו מעבר לכך, כדי לספק לרוכב הכביש הספורטיבי באופיו. הוא מציע מנוע חלומי, יחד עם התנהגות של אופנוע ספורט משובח, ועם היתרונות המובנים של הסטריטפייטר, שהם תנוחת רכיבה נורמלית והיגוי היסטרי בזכות הכידון הרחב. בנוסף, וזה לא פחות חשוב, הוא מגיע בעטיפה מעוצבת ומדוגמת שגורמת להסתכל עליו עוד ועוד. למעשה, זהו אחד האופנועים הטובים שיש כיום לכביש הציבורי.
גרסת ה-a-PRC עם כל הבקרות שהגיעה ארצה תעלה 120,000 ש"ח (עדכון 2017: 111 אלף ש"ח), וגם כאן חייבים להתעכב לרגע. 120 אלפיות זה סכום נכבד שרק בודדים יכולים להרשות לעצמם על אופנוע שמיועד עקרונית לפנאי, כך שאבסולוטית אין ספק שמדובר בסכום בומבסטי. מנגד, ביחס למתחרים הישירים שלו בקטגוריית הסטריטפייטרים הביצועיסטים האירופאים – הק.ט.מ סופר דיוק 990 והדוקאטי סטריטפייטר – מחירו סביר, שכן גרסת ה-R של הק.ט.מ מתומחרת ב-30 אלף ש"ח יותר (הגרסה הרגילה אינה נמכרת עוד), והדוקאטי עולה 143 אלפים לגרסה הרגילה ו-178 אלף לגרסת ה-S. יחסית, הטואונו מתומחר אטרקטיבית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אם אתם מחפשים סטריטפייטר קרבי, ואפילו אופנוע ספורט בנפח ליטר, יכול להיות שהוא יסובב לכם משהו בראש. לנו הוא בהחלט סובב.
מפרט טכני
[table id=76 /]
את תיקי האיכות של OGIO האמריקאית אנחנו מכירים כבר כמה שנים וגם משתמשים בהם באופן שוטף. בשנה האחרונה החל ייבוא סדיר של מוצרי המותג ארצה, על-ידי חברת ABMC, כשלארץ מגיע כל ליין התיקים הייעודיים לאופנועים – כולל תיקי גב מסדרת MACH האווירודינמית, תיקי ציוד וטרולי, תיקי אוכף, תיקי מיכל ותיקי זנב.
הסדרה המוכרת ביותר של OGIO בתחום תיקי הרכיבה היא סדרת תיקי הגב No Drag האווירודינמית בעלת העיצוב המיוחד, והיא כוללת את ה-MACH 1 הבסיסי, ה-MACH 3 המאובזר יותר, וספינת הדגל – ה-MACH 5, שאותה לקחנו למבחן מקיף.
ה-MACH 5 הוא תיק ייעודי לרכיבה על אופנוע, והוא מגיע – כמו כל סדרת ה-No Drag – בצורה אווירודינמית קשיחה. הנפח הכללי עומד על כ-24 ליטרים והמשקל כ-1.65 ק"ג.
מאפיינים עיקריים
ראשית, ה-MACH 5 הוא אחד מתיקי הגב הנוחים שבהם השתמשנו. הנדסת האנוש ברמה גבוהה ביותר, וחלקו האחורי של התיק – זה שבא במגע עם גב הרוכב – מתוכנן לנוחות מרבית, מרופד היטב ומספיק קשיח כדי לשמור על המבנה ולפזר את העומס על שטח רחב. רצועות הכתפיים רחבות כך שהעומס מתפזר, ובנוסף חלק מהעומס יורד מהכתפיים לרצועת ההידוק הקדמית כך שניתן להעמיס משקלים לא קטנים. יש גם רצועת הידוק עליונה קטנה.
פתיחת התיק מתבצעת על-ידי רוכסן שנמצא בגב התיק. משתמשי תיקי גב שרגילים לפתיחה קדמית – כמו ברוב המכריע של התיקים – יידרשו לפרק התרגלות. כשהתיק פתוח במלואו הוא נחלק לתא המרכזי ולתאי הגב הכוללים את התא למחשב הנייד ושאר התאים הקטנים. המבנה הקשיח של התיק מציע בחלקו התחתון מבנה אלכסוני שגם מונע מגע של התיק במושב המורכב וגם מאפשר להשעין את התיק עליו כך שהתיק עומד יציב ושני התאים נמצאים בצידיו. יפה מאוד.
מגוון התאים בגב התיק מאפשרים סדר בכל הפיצ'יפקעס שנמצאים איתנו תמיד. מאידך, התא הראשי הגדול לא מציע הפרדה, ולכן מהר מאוד הוא התבלגן לנו. אם המקום בתא הראשי אינו מספיק, ישנו רוכסן שמאפשר להגדיל את נפח התיק. אהבנו במיוחד את התא הייעודי למחשב נייד, שהוא מרופד ובטוח למחשב, וכן את התא הייעודי למשקף רזרבי – אביזר סופר-שימושי כשרוכבים עם משקף כהה ביום ועם משקף בהיר בלילה.
ידית הנשיאה של התיק בחלקו העליון היא חלק אינטגרלי מהתיק ולכן לא בולטת ולא פוגעת בעיצוב. התאים לנעליים הם פיצ'ר נחמד, וכך גם הרצועה לנשיאת הקסדה, אך בשניהם לא השתמשנו למעט לשם הבדיקה.
ברכיבה, גם מהירה מאוד, ה-MACH 5 נוח. מאוד נוח. הוא יושב צמוד לגב, וכאמור המבנה מפזר את העומסים על כל הגב והמותניים, בלי נקודות בולטות. זהו אחד היתרונות הבולטים שלו, בנוסף לעיצוב המיוחד, למבנה הקשיח והאווירודינמי ולהנדסת האנוש הגבוהה.
איכות החומרים והייצור גם היא ברמה סופר-גבוהה. התיק מרגיש חזק, בנוי היטב, החומרים באיכות גבוהה וכך גם הרוכסנים, והתחושה כללית היא של תיק ברמה מאוד גבוהה שלא חסכו עליו כלום. מוצר פרימיום לחלוטין.
בצד החסרונות נציין את התא הגדול היחיד שאינו כולל הפרדה, ואת אבזם רצועת ההידוק התחתונה שממוקם בחלקו הימני ומאלץ את הרוכב להימתח לצד ימין על מנת להדקו.
ה-OGIO MACH 5 הוא תיק רכיבה ייעודי לאופנוענים, והוא מציע מבנה מיוחד קשיח ואווירודינמי, הנדסת אנוש וארגונומיה ברמה גבוהה ביותר, איכות חומרים וייצור גם הן ברמה הגבוהה ביותר שיש, שפע תאים שימושיים, ופיצ'רים ייחודיים לרוכבים כמו תא למשקף רזרבי, תא לשקית שתייה ורצועה לקסדה. הוא גם מציע מאפיין עיקרי – עיצוב בלתי שגרתי ובהחלט מיוחד, שמושך מבטים ומעורר תגובות רבות מהסביבה.
הוא מיועד כמובן לרוכבי אופנועים וקטנועים, אולם לא לכל אחד, אלא לרוכבים המעוניינים לקבל את מוצר איכותי ומיוחד, ומוכנים לשלם כסף טוב בעבורו.
מחירו בישראל נקבע על 899 ש"ח. זה המון כסף אבסולוטית, אולם ביחס למחיר לצרכן בארה"ב – 180$, שהם קצת פחות מ-700 ש"ח לפי השער היציג של כתיבת שורות אלו – מחירו בישראל יותר מהוגן. מחירו של ה-MACH 3, אגב, המציע מעט פחות פיצ'רים, עומד על 729 ש"ח, ושל ה-MACH 1 הבסיסי 579 ש"ח.
אנחנו מאמינים גדולים בציוד טכני ייעודי ואיכותי – לא רק לרכיבה אלא בכל תחום – ולכן אנחנו מאוד אוהבים את ה-MACH 5, ויכולים להגיד שזה תיק הרכיבה הטוב ביותר שאיתו רכבנו על אופנוע.
את מוצרי OGIO ניתן למצוא בסניפי מטרו מוטור ובחנויות ציוד מובילות.
המותג וספה של השנים האחרונות מייצר מיד קונוטציות של בחורה מילאנזית מפונפנת וסטייליסטית שרוכבת ברחובות ערי איטליה על הווספה האדומה שלה עם מעיל פרווה ותיק של גוצ'י. כמעט ושכחנו שעד לא מזמן וספה הייתה קשורה ישירות למנועים דו-פעימתיים מעשנים, קלאץ' והילוכים ביד שמאל ושליחים עם ארגז תנובה מאחור.
אז כעת, ל-2017, בעופר-אבניר – יבואני וספה לישראל, מנערים את התדמית המפונפנת של וספה בשנים האחרונות ופונים לקהל יעד חדש-ישן – גברים. ישן, כי זהו בעצם מהלך של חזרה למקורות. חדש, כי הווספות המודרניות אינן סוסי העבודה הדו-פעימתיים של פעם, אלא כלים מודרניים, מעוצבים וסטיילסטיים. אבל בישראל של 2017, אין סיבה שגם – או בעיקר – גברים, לא ירכבו על וספה. בסגנון גברי כמובן. בכל זאת, למעלה מ-90% מרוכבי הדו-גלגלי בישראל הם אחרי הכל גברים.
במהלך החדש משיקה עופר-אבניר, יבואנית וספה לישראל, צמד דגמים חדשים בישראל, שעל שניהם רכבנו בהשקת דגמי וספה ופיאג'ו באיטליה לפני כמה חודשים: ה-GTS300 סופר ספורט והספרינט 125. ואם אתם שואלים את עצמכם מהי הסיבה שעופר-אבניר משקיעה כל כך הרבה בתחום שעל פניו נראה נישתי ורחוק מאוד מהמאסות הגדולות של הקטנועים הטייוואנים שמהווים את הלחם והחמאה של השוק הישראלי, אז יש לזה שתי סיבות. הראשונה, בעופר-אבניר מאמינים שיש מקום גם לכלים מיוחדים כאלו בנוף הדו-גלגלי הישראלי המתפתח, ושיש קהל יעד לא קטן. שנית, יש פה ערך סנטימנטלי. המותג וספה הוא למעשה ראשית הפעילות של עופר-אבניר לפני 60 שנים בדיוק וממנו החברה התפתחה למקום שבו היא נמצאת היום, כך שיש לווספה פינה חמה מאוד בלב של אנשי עופר-אבניר.
את ה-GTS300 אנחנו מכירים בארץ כבר כמה וכמה שנים, ואפילו רכבנו עליה במבחן ארוך טווח כאן בפול גז, אולם ל-2017 היא מקבלת עדכון מסיבי – לכבוד יורו 4 כמובן, ועל הדרך זוכה במתיחת פנים. מערכות ABS ובקרת החלקה ASR מגיעות כסטנדרט.
מאפיינים עיקריים
הגרסה החדשה של הספרינט 125 מחליפה בישראל את הפרימוורה (שני הדגמים ממשיכים להיות מיוצרים). גם הספרינט מקבלת ל-2017 מתיחת פנים עיצובית במקביל לשינויים טכניים. הספרינט מקבלת את מנוע ה-i-Get החדש והחסכוני, וגם היא מגיעה עם מערכת ABS כסטנדרט. הגלגלים בקוטר "12, והצבעים – כמו ב-GTS – שחור ולבן, עם פסים לאורך הקטנוע.
מאפיינים עיקריים
הסוזוקי ויסטרום 650 מצטרף למצבת האופנועים והקטנועים של מגן דוד אדום. השבוע נמסר למד"א הויסטרום 650 החמישי במספר, אשר ישמש צמד כונני חירום – שוטרי משטרת התנועה הארצית במקצועם.
חמשת הוויסטרום 650 מצטרפים למצבת הדו-גלגלי של מד"א, הכוללת קטנועי MP3 של פיאג'ו בנפחים 300 ו-500 סמ"ק. הכלים מגיעים בצבעי צהוב של נט"ן, והם כוללים, מלמד מערכת כריזה ותאורה אדומה, גם ערכה מלאה להצלת חיים הכוללת את כל ציוד החירום הרפואי, כולל ציוד חשמלי ויקר – כמובן עם סט מזוודות מלא, ויש גם מיגוני מנוע ושלדה.
מנכ"ל מד"א אלי בין: "תרומתם של המתנדבים, הכוננים והאופנוענים של מד"א משמעותית ביותר ומביאה להצלת חייהם של רבים בישראל, ויש להם יתרון משמעותי בהגעה מהירה לזירות. אנו עושים ונמשיך לעשות ככל הניתן על מנת להקנות לכוננים את הידע, הציוד הרפואי והכלים הטובים ביותר ולהכשיר מתנדבים נוספים שיפעלו בסטנדרטים הגבוהים ביותר. אנו גאים במערך הכוננים ומודים לאלפי מתנדבי מד"א ולמתנדבי העמותות הרבות שפועלים תחת מד"א על השקעתם הרבה ותרומתם שלא תסולא בפז".
