בשנת 2015 הספורט המוטורי נכנס לקיפאון עמוק, בכל התחומים. ריבים וסכסוכים בין גופים ובין אנשים, ניהול לא תקין של כספים, עלויות הפקה גבוהות וכו', כל אלו גרמו גם למעט האנשים שניסו לדחוף קדימה, להרים ידיים ולפרוש. כאילו מלחמה בלתי אפשרית לקיים פה ספורט מוטורי.
כעת, בסוף שנת 2015, שוב נראה שהספורט הולך לכיוון טוב. התרגלנו לתנודות האלה אז אנחנו מאוד זהירים באופטימיות שלנו, אבל כרגע נראה שיש דרייב, וההתאחדות דוחפת קדימה כדי שיתקיימו פה אליפויות מסודרות.
אתמול (שבת) התקיים הסבב הראשון מבין שבעה סבבים של אליפות ישראל באנדורו – עונת 2016. המרוץ, חוקי לגמרי כמובן, התקיים בשטחי רמת הגולן בסמוך לקצרין, וכדי לחסור בעלויות הפקה ובלוגיסטיקה הוא התקיים בסגנון הייר-סקרמבלר – מקסימום הקפות בזמן נתון.
כ-50 רוכבים הגיעו לסבב הראשון בכלל הקטגוריות, כולל ילדים ונוער, כשהרוכבים מדווחים על תוואי קרקע קשוח ומסלול צפוף הכולל איסוף סלעים ואבנים משוחרות רבות. הקצב, כצפוי, לא היה גבוה, אבל קרבות בין המתחרים היו גם היו.
המנצח הכללי של המרוץ הוא נמרוד חמו (ק.ט.מ 350EXC-F), שסיים 12 הקפות ב-2:00:27 ש'. בן קבוצתו, זיו כרמי (ק.ט.מ 350EXC-F), רכב צמוד לחמו בכל מהלך המרוץ וסיים 3 שניות אחריו, שני בקטגוריה E2 ושני בכללי. כרמי גם עשה את ההקפה המהירה ביותר במרוץ. שלישי בכללי וראשון בקטגוריה E1 סיים גב סלע הצעיר (ק.ט.מ 250EXC-F), וצמוד אליו, רביעי בכללי ושני בקטגוריה E1, סיים תומר שמש (ק.ט.מ 250EXC-F).
יש אופנועים ויש אופנועים. יש אופנועים שרק למשמע שמם עוברת בך התרגשות, ומפגש איתם הוא הזדמנות לסלפי. MV אגוסטה משתייכים בבירור לקבוצה הזו. אם לא ברור לכם למה זכתה אגוסטה לתהילת עולם, כנראה שבשנות השבעים ההורים שלכם עדיין שיחקו ברופא וחולה בגן רינה.
MV אגוסטה F4 – פסל שיש
MV היא תופעה שכנראה לעולם לא תחזור. חברה קטנה, כמעט ללא ניסיון מוקדם בייצור אופנועים, שלטה במשך עשרים שנה בגרנד-פרי ורשמה הישגים שאף חברה לפניה או אחריה לא רשמה ושכנראה גם לא יושגו שוב לעולם. דוגמאות? בבקשה:
ארבע שנים רצופות, 1957-60, זכו רוכבי אגוסטה בכל ארבע הקטגוריות (125, 250, 350, 500 סמ"ק). פול-אס ארבע שנים רצופות! מלבד MV, אף יצרן, מעולם, לא הצליח לזכות בכל ארבע הקטגוריות (או שלוש כיום) אפילו פעם אחת בודדת.
רוצים עוד? MV מחזיקה בארונה 37 גביעי אליפויות עולם. נכון, להונדה ולימאהה יש יותר, אבל הונדה מחזיקה ביחס של 1.1 אליפויות לכל עונת השתתפות. אגוסטה מוחצת את היחס הזה עם יחס בלתי יאומן של 1.5 אליפויות לכל עונת השתתפות.
לא מספיק לכם? החברה מהכפר הקטן ווג'רה מחזיקה ברצף של 17 אליפויות בקטגוריה הבכירה. לשם השוואה, הרצף של סוזוקי משנות ה-70 עומד על 7 בלבד.
חושבים שתפסתם את הרעיון? עוד לא התחלנו אפילו. רק בשנת 2011 הונדה הצליחה להשוות את שיא הניצחונות של MV בקטגוריה הבכירה. להונדה נדרשו 45 שנה להשיג את האליפויות שאגוסטה אספה ב-23 שנים בלבד.
עיצוב בן כמעט 20 – ועדיין מודרני וסקסי
עם משא ההיסטוריה הזה אני ניגש בחרדת קודש לפסל הניצב מולי. אבל הסיפור פה הוא לא רק ביצועים ובוודאי לא תהילת עבר. פאקינ' מדובר באחת הפנטזיות המוטוריות הרטובות שיש, גם עבור כאלו שכלל לא ידעו שבשנות החמישים הייתה קיימת חברה בשם MV אגוסטה. לא משנה כמה פעמים שימש ה-F4 בתור תמונת הדסקטופ שלך, המפגש פנים מול פנים מותיר אותך עומד שמוט לסת בתוך שלולית. אפשר להמשיך ולדבר על ניצחונות, מרוצים ואליפויות, אבל לפניי ניצב האופנוע היפה ביותר שראיתי, ובוודאי אופנוע הספורט היפה ביותר.
סיבוב מפתח ההצתה שוטף את לוח השעונים המעוצב להפליא באור כחלחל אצילי. האופנוע הזה מתחנף, ובצדק, לכל אחד מ-160 אלף השקלים שתשלמו עבורו. על הרקע האלקטרוני מופיע הלוגו של אגוסטה המתחדשת – ART MOTORCYCLE .
בין שני גאונים
לא צריך להיות דתיים כדי להאמין שצדיקים זוכים לתחיית המתים. אגוסטה היא ההוכחה לכך. בשנת 1980 חדלה החברה מלהתקיים, 9 שנים לאחר פטירתו של הרוזן דומניקו אגוסטה, המייסד והרוח החיה מאחורי Meccanica Verghera Agusta (בשונה מ-Agusta Aviation). אבל כשמדובר באגדות, גם מוות הוא עניין פתיר.
אם אתם מחפשים נוחות – תיקנו אדוונצ'ר
20 שנה לאחר סגירת החברה, האחים קסטיליוני, אספנים כפייתיים של מותגי אופנועים, רוכשים את הזכויות לשם המיתולוגי במטרה לייצר אופנוע שיכבד את המסורת. בראש פרויקט ההחזרה לחיים מוצב מאסימו טמבוריני, הגאון הגדול של העולם הדו-גלגלי המסתובב בינינו.
אם התבגרתם בשנות השמונים או תחילת שנות התשעים, סביר שפוסטרים של בימוטה מילאו את החדר שלכם במקום אלו של פמלה אנדרסון. לפחות אם הייתם מתבגרים מהסוג הנורמלי.
בימוטה, חברה קטנה ששילבה מנועים יפנים (בעיקר) בשלדות מתקדמות, ייצרה גזע של אופנועי ספורט משובחים. אבל בימוטה לא הזניחה את המראה. טמבוריני, האיש שתרם את ההברה 'טה' לשם בימוטה, היה אחראי לעיצוב.
ב-1985 הצטרף טמבוריני לדוקאטי, שם היה אחראי לפאסו פורץ הדרך ולאחר מכן הימם את העולם כולו עם הצגת הדוקאטי 916. לא רק הסופרבייק הטוב ביותר של שנות ה 90 (אם לא בכלל) אלא האופנוע היפה ביותר שראה העולם.
זה האיש בידיו הופקדה האחריות לייצר אופנוע שיהיה ראוי לשאת את השם MV אגוסטה.
פה יש אופנוע טוטאלי. בלי פשרות.
מראה מראה שעל הקיר
אי אפשר להתעלם מהמראה של האופנוע שניצב מולי. העיצוב אינו חדש או פורץ דרך. המראה לא השתנה הרבה מאז ה-F4 750 סמ"ק הראשון שהוצג ב-1999, עיצוב שבעצמו ממשיך את הקו אותו הציג טמבוריני ב-916. ועדיין מדובר בעיצוב מסעיר, מבהיר וקלאסי. אף אחד לא יחשוב שמדובר בעיצוב ישן או מזדקן חלילה. כל פרט נראה רענן, מדויק ומוקפד. קלאסה – היכולת לשלב ישן עם חדש. לא במקרה בחרנו את ה-F4 בתור האגוסטה הראשון שנבחן בפול גז. זהו האופנוע איתו חזרה MV לעולם, וראוי כי זה יהיה האופנוע הראשון המוגש לכם.
מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה הצעות לאכלס את המושב האחורי, רובן מנשים שאני כלל לא מכיר, והמושב הזה לא נראה מפנק. השכן שלי, שמגלה עניין מועט – בעיקר לשם הנימוס – באופנועים אותם אני מביא, העלה מיד תמונה לפייס. אנשים שניכר בהם שאין להם מושג 'איזו הונדה זו' הצטופפו לקחת תמונה. אם 'נחשקות' היא חלק מהגדרת האקזוטיקה (והיא בהחלט), אז האופנוע הזה מקבל 'דוז פואה'. את האופנוע הזה אני רוצה אצלי בסלון, או יותר עדיף בחדר השינה.
פסל לחדר השינה
גלגולים
גרסת ה-1,000 סמ"ק הוצגה לראשונה בשנת 2005. כהרגלה של MV, הגרסה הראשונה הייתה גרסה מיוחדת מוגבלת (ויקרה) שנשאה את השם 'אגו' כמחווה לג'יאקומו אגוסטיני. לאחר מכן הוגדל המנוע ל 1,078 סמ"ק. בשבע השנים 2005-12 הצליחה MV לייצר כ-20 גרסאות ל-F4, רובן גרסאות ייצור מוגבלות שנמכרו במחירים אסטרונומיים. חלקן ייחדו בצביעה בלבד וחלקן קיבלו קרבון ומתכות קלות ונדירות. חלקן גם קיבלו את מערכת לועות ההזרקה המשתנים. השיא היה עם גרסת CC (קלאודיו קסטיליוני), שנשאה 200 סוסים במנוע שפונק בחלקי טיטניום לרוב ותג מחיר עגול של 100,000 יורו.
כל אלו לא עזרו לחברה להחזיק את הראש מעל המים. במהלך השנים 1999 עד היום החברה עברה מיד ליד 5 פעמים, כאשר כל אחד מהקונים מגלה באיחור כי מדובר בתכשיט יקר מדי. יקר להחזקה. השיא היה עם פרוטון המלזית, ששילמה עבור המותג 60 מיליון יורו ומכרה אותו לאחר שנה בעבור יורו בודד. כל אלו לא הפריעו לחברה להמשיך ולייצר את האופנועים הנחשקים בעולם. אולי הם לא היו רווחיים, אבל היו מי שהיו מוכנים לשלם עליהם 100,000 יורו ליחידה.
בשנת 2010 נטשה אגוסטה את מנועי ה-1,078 סמ"ק וחזרה להתרכז במנועי ה-998 סמ"ק. במקום אוסף גרסאות מיוחדות היוצאות אחת אחר השנייה, הוצג ליין הכולל 3 דגמים: F4 1000 – גרסת הבסיס הנבחנת כאן, F4 1000R – גרסת הביניים, וגרסת העל F4 1000RR.
גרסת הבסיס כוללת את כל האלקטרוניקה המקובלת. 3 מצבי ניהול מנוע, 3 מצבי ABS (מלא, מנותק וקדמי בלבד), 10 מצבי בקרת החלקה (כולל ניתוק מוחלט), לוח השעונים מוסיף שעון הקפה. התפעול נעשה מהכידון, אך תפעול הכפתורים אינו מדויק. עבור מתלים אלקטרוניים תצטרכו לשדרג לגרסת ה-RR, בה תקבלו מנוע עם גל ארכובה ושסתומי טיטניום שיוסיפו 400 סל"ד ו-6 סוסים. בגרסת הביניים תקבלו אוהלינס במקום בולם הזקס מאחור, וכן חישוקים קלים יותר.
סקס-אפיל משפריץ מכל הכיוונים
מושב הכבוד
הנפת הרגל מעל המושב מלווה בחרדות. מעולם לא חששתי כל כך לשרוט בטעות את הפלסטיקה. המושב מרווח, מאפשר לנוע קדימה ואחורה. זה לא הופך אותו למקום נוח, אבל למי אכפת. אני על פאקינ' MV אגוסטה – האופנוע הנחשק ביותר שאני יכול לחשוב עליו.
אקזוטיקה לא צריכה להיות נוחה, אקזוטיקה היא משהו שאתה אמור להתאמץ עבורו. ואכן, האופנוע לא נוח. הידיות נמוכות, המושב גבוה, הרגליות אחוריות. אבל מי שם לב בכלל. עד היום עוד לא שמעתי אף אחד שמתלונן על הפצעונים מתחת לאיפור של ג'ניפר לורנס.
המנוע הוא ארבע בשורה. אותו סוג מנוע שאביעד נוהג להתלונן כי הוא סטרילי ומשעמם מדי. אבל איטלקים יודעים לעשות את זה אחרת. אי אפשר להאשים את המנוע הזה בסטריליות. לחיצה על המתנע מעירה מנוע איטלקי למהדרין – זז, רועד, בועט, משמיע קולות. גורם לך להרגיש חי. אפשר לחוש את קרברוס ואורתוס שומרי השאול מתעוררים משנתם. מנוע ה-F4 פותח ממנוע פרארי, עוד פנטזיה שאפשר לסמן עליה וי.
היציאה לדרך היא עילוי רוחני ועינוי פיזי. האופנוע הזה פשוט לא נוח. לא נוח כמעט יותר מכל דבר אחר שרכבתי עליו. אבל למי לעזאזל אכפת – אני על אגוסטה. כמו כל סייח גזעי אחר, הוא לא מנסה לרצות אותך. זווית הצידוד איטלקית מסורתית, כמעט לא קיימת. לא פעם תמצאו את עצמכם מזיזים את האופנוע קדימה ואחורה כדי להשחיל אותו. המשקל על הידיים עצום, אבל אני מרגיש מרחף. התחושה בעננים. חלום. אני אחרי פציעה קשה, והאופנוע הזה לא אמור להקל עליי. במילותיה של רחל בלובשטיין (בשבילכם 'המשוררת'): פצע וצרי, נחת ודווי. האופנוע הזה מצליח לענות ולענג אותי בו זמנית. המחלה והתרופה באותה אריזה.
מנוע מסעיר, מטריף, מענג, גורם להיי אמיתי
סופה גרעינית
כל זה נעלם ברגע בו יוצאים לכביש הפתוח, או יותר נכון בו פותחים גז. הייתי כותב על המנוע כי מדובר בבֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת, אבל כאן ראוי להשתמש במילים מפורשות: המנוע הזה הוא בֶּן של זוֹנָה (ושהתקינות תלך להז**ן). בסביבות 6-8 המנוע מתחיל לבעוט בך. דוברמן ענקי מזנק על נתח בשר עסיסי. אפשר לחוש את הצמיגים כותשים ובועטים באספלט בניסיון לייצר עוד ועוד מהירות. אבל זה רק הפרומו, כי אחרי 10,000 מגיע הפיצוץ. סופר נובה מתרחשת בין הצמיגים לאספלט. אם שמעתם בחדשות שמדענים מצאו הוכחות לקיומו של המפץ הגדול, אנחנו סיפקנו להם אותן. ואגב, אם כוח לא עושה לכם את זה, בכל מקרה תמשכו אותו למעלה, רק בשביל הצליל. רק בשביל זה שווה לשלם את אגרת הכניסה למנהרות הכרמל. פעמיים.
אגוסטה הצהירה על 186 כוחות סוס בדגם 2012. עיתונאים קטנוניים מדדו רק 163. בדגם הנוכחי אגוסטה מצהירה על 195 כוחות סוס. לא לקחנו את האופנוע לדינמומטר, אבל כן לקחנו את המילה של אגוסטה. האופנוע הזה מרגיש כמו 200 כוחות סוס.
כיוון שלרובכם האופציה של לשדרג את האופנוע הקודם לא רלוונטית, ולא רק מכיוון שדגמי 2012 מעולם לא שווקו כאן, אין טעם להרחיב על ההבדלים לעומת הדגם הקודם. רק שתדעו שהשלדה קיבלה מעט גמישות לטובת יותר תחושה. משאבת הדלק חזקה יותר, האור האחורי משולב בתאורת LED ולוחית המספר ממוקמת גבוה יותר. זהו.
התנהגות חלומית
האופנוע פורץ קדימה, חוצה את מגבלת המהירות המוסכמת של היצרנים היפנים, ורק רכב בודד מלפנים המתקרב במהירות, או יותר נכון לא מתרחק במהירות מספיקה, מחייב ללחוץ על הבלמים. אמר כבר מישהו שאם יש לך מנוע חזק, רצוי שהברקסים יהיו מעולים. אז הם בהחלט כאלו. לא רק עוצמת הנשיכה אלא בעיקר התחושה והלינאריות. מדברים לא פעם על בלמים שמצליחים להיות לינאריים ועוצמתיים, והברמבו הללו כותבים את הספר. בתחילת הלחיצה מרגישים את העומס עובר לבלמים, ואז מגיע הקיר שפשוט עוצר אותך. לאורך כל הדרך התחושה מדהימה. אפשר לחוש את הגומי המתחפר באספלט בניסיון להישתל במקום. למרות העוצמה הבלתי נתפסת לאורך כל הדרך, הבלמים לא מרגישים אפילו קרוב לנעילה. ה-ABS האחורי דווקא נכנס מפעם לפעם לפעולה, אבל ממילא יש בעיקר אוויר מתחתיו.
גינוני אצילות
פתיחת סוויץ' תעלה מולכם את הלוגו MOTORCYCLE ART. לרגע התבלבלתי לחשוב שהכוונה לאומנות שבפיסול וגילוף. הכבישים המפותלים הבהירו לי היטב למה הכוונה. כשהכביש מתחיל להתפתל האופנוע עובר לזון של שלמות. קל מאוד לגרום לאופנוע להתנפל על פיתולים. על הצד התנוחה מרגישה פתאום הגיונית. כל חלקי הגוף שלכם שלא מצאו מקום במצב מאונך, מרגישים עכשיו מעולה, נתמכים בקימורים המפוסלים. כביש טכני צפוף ידרוש מכם מאמץ, בעיקר בגלל בסיס הגלגלים הארוך. לא מדובר במאמץ פיזי כמו בעיקר בתכנון מוקדם. האופנוע מעדיף רוכב שיידע בדיוק מה הוא רוצה. בסוג של כישוף המתלים מצליחים להעביר את מה שקורה למטה ולהעלים את כל מפגעי הכביש.
יקיצה
בסוף היום דידיתי הביתה. האופנוע הזה התיש אותי הרבה מעבר למה שהתשתי אותו. תנוחת הרכיבה, הריכוז, המתח – כל אלו גרמו לי לרצות למסור את האופנוע לידיים של זומר, שיוכל להתעלל גם בו (האופנוע בזומר). לא עברו יותר מ-40 מטרים על האופנוע הפרטי שלי כדי להבין שאני מתגעגע. אופנוע שהוא חוויה טוטאלית של יכולת, מראה, חיבור עם הרוכב. בסוף המבחן הנחתי על המיכל את הקסדה, רפליקת אגוסטיני, הרוכב האגדי של MV. האופנוע הזה בהחלט מצדיק את השימוש בשם המפורש.
ועכשיו אני הולך להרגיז את הטוקבקיסטים. 160 אלף ש"ח זה המון כסף, אבל בהחלט לא מופרז. אולי אפילו נגיש. האופנוע הזה מתומחר ברמה די דומה למתחרים (מהלך כלל עולמי של אגוסטה), ועבור אקזוטיקה זה בהחלט מחיר נגיש.
סקוטר מכבד את המעמד עם קסדה של אגוסטיני
עשרה קבין של יופי / אסף זומר
אומרים שעשרה קבין של יופי ירדו לעולם. אחד מהם נטלה ההיא שמתגוררת בצמרת מגדל יוקרה תל-אביבי, בעוד התשעה הנותרים חנו ללילה אחד אצלי בחניה, נעולים במנעול דיסק ועטויים כיסוי מעט מתפורר בריח חתולים.
ה-MV אגוסטה F4 הוא, בעיני, כנראה האופנוע היפה ביותר שכסף יכול לקנות. אני עוד זוכר את הפה היבש שלי כשראיתי אותו לראשונה בתור נער בתערוכת מילאנו, אי-שם לפני ארבע עשרה שנים. כמו יצירת אמנות שממד הזמן אינו משפיע עליה, אחרי כל הזמן הזה ומעט העדכונים ומתיחות הפנים שקיבל, הוא עדיין נראה צעיר, עתידני ויפה שעושה לח בעין. כשסקוטר העביר אלי את המפתחות בצהרי יום שישי, ליבי הלם מהתרגשות ופי היה יבש בדיוק כמו אז.
עת גלגלתי אותו החוצה מהחניה, הרגשתי כי אני על סף התלקחות ספונטנית רק מהציפייה להניף רגל מעליו ולשחרר את המצמד, ובכל זאת, את טקס ההסתובבות סביב האופנוע שלפניי לא רציתי לסיים. כמו פורפליי עם ההיא מהמגדל, רק עוד טיפה לפני שעוברים את נקודת האל-חזור. אני שולח יד אל מתג ההנעה, לוחץ את המצמד, מניע, ורטט עובר בכל גופי, אבל לא מהסוג הטוב. למרות שרגלית הצד הייתה מורדת ונורת הניוטרל סימנה אחרת, האופנוע היה בהילוך ראשון וקפץ קדימה מיד כששחררתי את המצמד שמחייב לחיצה לצורך התנעה. השם ישמור, אני עומד עם MV אוגוסטה F4 שהדבר היחיד שמפריד בינו לבין הרצפה הוא הברך שלי, עליה הוא שעון.
גם זומר מתלהב…
אחרי הדרמה הקטנה הזו וחצי שעת רכיבה לארוחה משפחתית, הדבר הבא שנזקקתי לו היה טיפול פיזיותרפיה, כשהאיבר בטיפול דווקא לא היה הברך אלא הגב שלי. תשעה קבין של יופי זה אחלה. לגבי הקבין של הנוחות, זה כבר סיפור אחר. ה-F4, מסתבר, עמד בתור אחר כשחילקו את אלה, שכן אף לא רבע קב תמצאו בו. תנוחת הרכיבה שלו היא קיצונית בין קיצוניים, לידה CBR1000RR מרגיש כמו VFR800. הוא מזכיר R6 ביחס שבין גובה הקליפ-אונים למושב, רק שהשור הזה ארוך, וכדי לאחוז בקרניו יש לשלוח ידיים הרחק לפנים.
חוסר הנוחות הזה הוא לא סתם ציון עובדה. הוא עובר כחוט השני דרך אופיו של ה-F4, שמתגלה כאופנוע קשה ואכזרי עבור שימושים שהם לא חתירה למגע של ברך עם אספלט. המושב שלו הוא גומי קשיח של אופנוע מרוץ, כזה שנועד להקל על העברות משקל ותזוזה מצד לצד, אך לא חוקי על פי אמנת הפרוקטולוגים, ומיקום הרגליות גורם לתהות לגבי קיום אפשרות לרכישת כרטיסייה לאורטופד. בכלל, הרבה מחשבות רעות חלפו בראשי בדקות הראשונות לוויקנד המשותף שלנו, על למה צריך כזו תנוחה, ואיך אפילו רכיבה לבית קפה עם פסל השיש הדו-גלגלי הזה יכולה להיות גיהינום שיגרום לאדם שפוי להעדיף מונית, ולמה מתחת ל-4,000 סל"ד האופנוע בקושי זז ומה הקטע עם…
ואז הכביש נפתח. מעולם לא התנסיתי בסמי הזיה, אבל אם אני צריך לדמיין השפעה של LSD על המוח האנושי, ככה בדיוק אני מאמין שזה מרגיש, וברור לי כשמש נצחית בראש צלול למה זה כל כך ממכר. יותר מנוע 600 על סטרואידים ממנוע ליטר, תחנת הכוח שמזיזה את ה-F4 פועלת בקצבים ותדרים שהמוח האנושי מתקשה להתמודד עימם. ב-7,000 סל"ד מתקבל מין גוש של כוח שמיש, שמן כזה שאפשר ממש ללוש אותו בידיים, עד שהוא הופך ליניקה מטורפת באזור 10,000 סל"ד שגורמת לצעוק ולצחוק בקסדה, בלי להאמין שיכול להיות מנוע כל כך חזק… כשפתאום הוא מתפוצץ. הולי שיט! מד הסל"ד מתנפץ אל הקו האדום ב-13,000 סל"ד, היקום קורס לתוך עצמו עת הגלגל הקדמי מנצח את כוח הכבידה, בדיוק בזמן בשביל לעלות הילוך ולחוות את המפץ הגדול מחדש, פעם אחר פעם עד שאין עוד הילוכים לעלות בהם.
אמבטיה חמה, כירופרקט וזה…
כן, ה-F4 מהיר באופן שמטלטל את הנפש, והדרך שבה הוא מרגיש כשהוא מגיע למהירויות אליהן הוא מסוגל גורמת לכל קולטן בגוף לעבוד בתפוקה של פי מאה. הוא מחוספס ומרגש ומעורר, וכל מה שהתרגלנו לא לצפות ממנועי ארבע בשורה מהירים בטירוף אך נטולי כריזמה. וזה כיף באופן שגורם לך לתהות איך יכול להיות שכל כך הרבה כיף יכול בכלל להיות חוקי, ועוד בישראל? ובצדק, כי בהילוך ראשון הוא כבר עמוק בתחום השלילה המנהלתית לתשעים יום, ובהילוך האחרון… מכירים את ההסכם הג'נטלמני בין יצרני האופנועים שבו האופנועים, או לפחות הספידומטרים שלהם, מוגבלים ל-299 קמ"ש? אז כנראה ש-MV לא נכחו באותה ישיבה. מה זה לא, אפילו כשפותחים את הסוויץ' הדבר הראשון שמופיע הוא הכיתוב 350 KMH על הצג הענק.
כשהעיקולים מתחילים להופיע הרבה יותר מהר ממה שציפית ותכננת, בלמי הברמבו מונובלוק באים לעזרת חבר ומצילים את המצב. יותר מהעוצמה הפסיכית שלהם, זה הרגש בידית שגורם לכל ידית אחרת שיצא לנו לסחוט להרגיש כמו עץ בוק. התחושות שמועברות מהצמיג הקדמי הן בסקאלה שבאופן אישי טרם יצא לי לחוות, מעבירות כל ביס קטן שהצמיג נותן באספלט. ה-ABS של בוש עובד כל כך טוב, שבבלימות חזקות האחורי עולה לאוויר גם ב-140 קמ"ש, נותן לקוף שעל המושב להרגיש כמו מארק מארקז בכניסה לפנייה.
ל-F4 יש 1,430 מ"מ שמפרידים בין הגלגל הקדמי לאחורי, וכנראה שהשילוב של בסיס גלגלים ארוך למדי יחד עם גאומטריה רגועה ומתלים מהטובים ביותר שיצא לי לחוות באופן אישי, הוא שאחראי ליציבות המופלאה שהאופנוע מספק בבלימות חזקות וכניסה לפניות. לא הפתיע אותנו שכבישים צפופים וטכניים הם לא כוס התה שלו, שכן בפניות שמתחת ל-60-70 קמ"ש קשה להחזיק את עצמך במקום, לשחרר את הכידון ולקבל בדיוק את מה שמבקשים, אבל ברגע שהקצב עולה והפניות הופכות קשתיות יותר, ההיגוי נהיה מדויק וקל להפיל את האופנוע לתוך הפנייה ולהוציא אותו על הגז דרך 200 המ"מ של הגלגל האחורי השמן.
אבל חיוך שלא יורד מהפנים…
במהירויות איטיות המצערת האלקטרונית קלילה מדי, מגיבה במיידיות מלחיצה לטעויות של רוכב חסר אחריות. עם זאת, היא מתפקדת מעולה. מההזרקות הטובות והחלקות שפגשנו, ללא שום שיהוי או הצלפות שרשרת בסגירה ופתיחה של הגז, רק צליל יניקה ודחף שעושים רטוב במכנסיים.
ה-F4 הוא אופנוע מסלול, למרות שהוא לא ממש נבנה כהומולוגציה של כזה, מאחר ו-MV לא השתתפה איתו בסופרבייק העולמי מעולם. הוא פשוט עובד במהירויות שכביש ציבורי והמאכלסים אותו לא מבינים. כל קימור, כל קו במיכל הדלק והחיבור של הרוכב למיכל נועד לא רק להיות יפה, אלא לתמוך ברכיבה מהירה והעומסים שנלווים אליה. בסוויפרים שיותר מכפולים מהמהירות החוקית, כל האופנוע עובד כדי להשאיר את ידיו של הרוכב משוחררות, בזמן שהמתלים הקשיחים עושים ניסים ונפלאות עם מה שקורה בכביש. מעבר על מהמורה במהירות גבוהה מעביר את העובדה שהיא הייתה שם, אך מבלי להזיז את האופנוע במילימטר מהקו שלו, כאילו המתלים מעבירים את התנועה רק מעל קו הגלגלים. כשחזקים על הגז יש תחושה של פרונט קליל, אך עם זאת מדויק ומלא בטחון, פשוט לתת לו עוד ועוד, לא דבר של מה בכך באופנוע של 195 כוחות סוס (בסדר, במנוע). ניתן לייחס חלק מהביטחון הזה גם למערכת בקרת ההחלקה שעובדת מצוין, ובמצב 2 מתוך 8 כמעט אף פעם לא מתערבת, אלא אם ממש מאתגרים את הפירלי סופר קורסה המעולים.
סוף היום מגיע, ואחרי 12 שעות באוכף אנחנו מתגלגלים חזרה לחניה. ה-F4 לא מושלם. הוא נורא בתור כלי תחבורה, יותר מרוב אופנועי הספורט האחרים, אפילו בדרך לסדום ערד או כביש הצפון. כל מה שמתחת למהירות שיוט שמתחילה ב-2 – מעמיס על הידיים, הקוויקשיפטר לא הכי מדויק ולפעמים מסרב לעבור להילוך רביעי, ולעבור בין מצבי רכיבה או לשנות פרמטרים בבקרות זה כמו להסביר בטלפון לסבתא שלי איך להתקין אנטי וירוס. בלתי אפשרי. שלא לדבר על המצמד שפשוט לא מאפשר לצאת חזק מרמזור מבלי להקפיץ את האופנוע, ואפקטיבית מבטל את האפשרות לפתוח מהר מעמידה. זו מכונה קשה לרכיבה, אופנוע חד, חסר פשרות, מעייף. מאוד מעייף. מספיק כדי שאחרי יום רכיבה עליו אמצא את עצמי באמבטיה חמה, משהו שלא זכור לי שעשיתי אי-אלו שנים. אפילו כאבי הגב והברכיים עברו רק אחרי יומיים. הוא לא מקל על הרוכב שלו, ויכול להיות שאם היינו משווים אותו לליטרים אחרים במסלול הוא לא היה מנצח או מקיף הכי מהר, ובכביש הציבורי באמת שקשה להצדיק את הקיום שלו. עד שעומדים איתו ברמזור, או חונים אותו בבית קפה, או יוצאים מתחנת דלק כשאנשים עם סמארטפונים מצלמים אותך בווידאו, סיפור אמיתי. הוא גורם לך להרגיש כמו רוקסטאר, ואפשר פשוט לחנות אותו בסלון ולהסביר לאישה שזה יותר טוב מלשפץ את הבית. ואפשר פשוט להגיד שיזדיין העולם, לפתוח גז ולהרגיש כמו מלך, כי לעזאזל, זה MV אגוסטה F4 ולא צריך שום סיבה אחרת.
אתם קולטים מה הולך פה בזמן האחרון? במקביל לזה שתחום האנדורו חווה פריחה חסרת תקדים, מגיעים לכאן סוללה של תותחים ביוזמות כאלה ואחרות כדי להעביר הדרכות רכיבה לרוכבי האנדורו הישראליים. רק מהזמן האחרון אפשר למנות את אלפרדו גומז, שהיה פה פעמיים, את פול בולטון ואת גראהם ג'רוויס – שלושה תותחי אקסטרים-אנדורו ברמה העולמית.
בשבוע שעבר, בשקט בשקט, בלי מסע יחסי ציבור, ביקרו פה בארץ שני קליברים נוספים. אמנם לא בתחום האקסטרים-אנדורו הכל כך פופולרי אצלנו בזמן האחרון, אלא מתחום האנדורו הקלאסי, אבל בהחלט שנים חשובים. אלו הם אלברטו גררו וקיריאן מיראבט (בתמונה הראשית). הראשון הוא רוכב עבר עם רקורד מרשים שכולל לא מעט תארים, אליפויות ותחרויות, והשני הוא בחור בן 20 סופר-כשרוני שצפוי בשנים הקרובות להיות אחד ממובילי סצנת האנדורו העולמית. שני קצוות אפשר לומר.
את גררו אנחנו מכירים אישית כבר כמה שנים, שכן בין היתר הוא שימש כעיתונאי למגזין אנדורו ספרדי ויצא לנו לפגוש אותו ולרכב איתו בהשקות עולמיות. אפילו ראיינו אותו בהשקה של גאס גאס ב-2015 (כאן). בשנות ה-90 הוא היה אלוף ספרד באנדורו בכמה קטגוריות, כולל ג'וניור ובוגרים, השתתף 3 פעמים עם נבחרת ספרד בסיקס-דייז, והתחרה גם באנדורו העולמי. אחרי פרישתו הוא שימש בתפקידים שונים בתחום האנדורו הספרדי, כולל מנהל מקצועי של קבוצות המרוץ של גאס גאס ב-2014, רגע לפני שקרסה כלכלית, ולפני כן שימש במשך כעשור כבוחן אופנועי אנדורו למגזין אנדורו ספרדי. הוא גם ניהל את הקבוצות הספרדיות באליפות העולם באנדורו במשך 5 שנים. כעת גררו מאמן רוכבים ספרדים, בין היתר את קיריאן מיראבט, שרוכב בקבוצת שרקו.
מיראבט הוא רוכב צעיר, כאמור בן 20, אבל הוא כישרון רכיבה גדול. כבר בגיל 15 הוא סיים את אליפות ספרד במקום השני בקטגוריית 125 סמ"ק, ובעונה שלאחר מכן הוא לקח את האליפות כשהוא בן 16 בלבד. עד עכשיו יש באמתחתו כבר 3 אליפויות ספרדיות, וכיום הוא רוכב של שרקו באליפות האנדורו העולמית.
מיראבט קופץ, גררו מדריך, ורק ששון שלנו בהלם…
איך זה ששני רוכבים ברמה כזאת, שאליהם הצטרף גם אוריאול מנה – רוכב ספרדי נוסף שמתחרה באליפות העולם באנדורו, מגיעים לביקור בישראל בן יותר משבוע, ואף אחד לא יודע מזה? ובכן, פשוט כי הם הגיעו לביקור פרטי אצל משפחה של חברים שאצלם התארחו. בין היתר הם אימנו פה כמה רוכבים מצטיינים, וגם סיירו קצת בארץ. ה.מ מוטורס, יבואנית שרקו, קפצה על המציאה ששני רוכבי שרקו ברמה כזו נמצאים בארץ, ושאלה אותם ליום אחד של הדרכת רכיבה לרוכבי המותג הצרפתי. גם אנחנו באנו לראות מה העניין.
אנדורו בוצי
ההדרכה התקיימה ביום שישי האחרון במסלול עץ הזית שבמצפה מודיעין, וזה אחרי יממה גשומה במיוחד. ממש מזג אוויר אירופאי. לשמחתנו, השמש יצאה בבוקר והחלה לייבש את המסלול, כך שבתחילת היום היה בוצי במיוחד, אבל בהמשך השתפר ונהנינו מאחיזה מעולה.
בחצי הראשון של היום עבדנו על התאמה של האופנוע לרוכב – פעולה חשובה מאוד, במיוחד כשמדובר ברוכבים מתחילים שפחות יודעים לכוון את האופנוע. כיוונו כידון, מנופים ורגליות על מנת להגיע לתנוחת רכיבה אידאלית. השניים הקדישו זמן רב לנושא, כולל מעבר על כל אופנוע ואופנוע יחד עם הרוכב, וזאת משום שלדעתם זהו הבסיס לרכיבה נכונה.
בחצי השני של היום עבדנו על רכיבה בספיישל. כמו בכל פעם שרוכבים מובילים מגיעים לכאן ומדריכים בשטח שהוא לא שטח האימונים שלהם, ההדרכה הייתה מורכבת בעיקר מאלתורים על המסלול. תופסים פנייה, מסבירים עליה כמה נקודות חשובות, וקדימה – מתחילים לעבוד ולהשתפר. עם עין פקוחה של שניים ברמה כזו – השיפור מגיע במהירות. תענוג!
5 שעות בילינו במקום בסך הכל, אבל הן היו מרוכזות, ממוקדות, והכי חשוב – מהנות. קצת אנדורו אמיתי של גז על מסלול פתוח, ולא רק טיפוסי אקסטרים-אנדורו-ורטיקלי, ועם שני תותחים כאלה. איזה כיף!
יומני היקר, הבוקר נגמר החלב במקרר. גיליתי את זה כשכבר מזגתי את המים החמים לכוס. התחושה היא כאילו הקארמה לא סתם סוגרת איתך חשבון, היא עושה את זה בחיוך זחוח. היא כנראה הרגישה שהיא קצת הגזימה כי בהמשך היום אביעד שלח לי הודעה והציע לי להצטרף לטיול מועדון לאילת לשלושה ימים. בדקתי עם קוריצה* והיא כמובן אישרה השתתפות מיידית. אני כותב לך עכשיו כשאני כבר במיטה. נזכרתי ששכחתי לקנות חלב.
12 בנובמבר, 2015
היום חשבתי על זה שאני לא סגור בעצם על איזה מועדון מדובר. התקשרתי לאביעד, הוא ענה "מועדון בורגמן". חשבתי שהוא צוחק. הוא לא. אני מתחיל להכין את הבדיחות לכתבה. בכל זאת, מועדון בורגמן מורכב מפורשי מועדון "עד 120", אתה יודע, אלה שהתאכזבו ממועדון "עד 130" שבעצמו בכלל הורכב מיוצאי תת-מועדון "הרגועים" ב"מועדון האופנועים הישראלי". יהיה מעניין.
18 בנובמבר, 2015
מחר נוסעים. בדיוק סיימנו לארוז. כלומר, אני לקחתי שתי חולצות, תחתונים ומברשת שיניים, וקוריצה השלימה בתכולה של ארון בינוני מאיקאה. מעופר אבניר עדכנו אותנו היום שהבורגמן הדגמות יהיה מוכן רק מחר בבוקר. אני עייף מהאריזות, אז נסיים פה.
היי דרומה לאילת…
19 בנובמבר, 2015
איזה מפלצת הבורגמן הזה. כאילו קטנוע נטול מודעות עצמית. איכשהו יצא שבערך שעה וחצי אחרי שהמועדון שהזמינו אותנו לסקר טיול שלו יצא לדרך מלטרון, אני רק יצאתי מדרום תל אביב לכיוון יהוד לאסוף את קוריצה. כל הדרך אני תוהה איך עם כל הגודל הזה (יש פה מושב יותר גדול מהספה שלי בסלון!) אני מסביר לקוריצה שנצטרך לצמצם קצת בבגדים. שעה אחרי ועם טי-שירט אחד פחות, התחתונים שלגופי בלבד ואצבע בתור מברשת שיניים (קוריצה ויתרה על היתר בשבילי) אנחנו עפים על 6 דרומה, מצערת על העצר ומהירות קבועה שהיא כמו חצי מעגל. בבוקר חשבתי שדווקא יצא לנו טוב, כי נסיעה בשיירה גדולה, ועוד של מועדון בורגמן, תהיה איטית להחריד ותבאס לי ת'טיול, אז לתפוס אותם כבר בדרום יהיה טוב, בול בזמן למעלה עקרבים לקצת אקשן צמצמים. באסה, פספסנו אותם. לא נעים, אז הענשתי את עצמנו וטסנו את הכביש המדהים הזה בלי כמעט לשים לב לנוף. את הראשונים, או יותר נכון האחרונים, פגשנו בדיוק לפני חצבה.
המאסף הציג את עצמו בתור רונן קרנף ושלח אותנו לכיוון עין יהב לחוות האנטילופות. בדרך מצאנו אותם בתחנת דלק. מלא קטנועי ענק בכל צבעי הקשת שבין שחור-אפור-לבן ומסביבם רוכבים במעילים צבעוניים ובעיקר קסדות לבנות.
וואלה יומני, מדובר בחבורה מצחיקה למדי, הבורגמניסטים האלה. רובם בזוגות, חלקם הגדול בחליפות תואמות, קטנועים עם מזוודות צד, ארגזים אחוריים, ארגזים קדמיים, תחתיים, רמקולים ומלא פסי LED בכל מקום. וכולם מבסוטים רצח. כפי שצפיתי הגיל הממוצע היה נראה סביב ה-50+, אבל התחושה כמו בטיול שנתי. קוריצה אמרה שהיא מרגישה שמסתכלים עלינו כמו על עופות מוזרים. הגיוני, אנחנו הכי צעירים פה ואין לנו אפילו ארגז אחד. כשהגענו לחוות האנטילופות לארוחת צהריים (סנדביצ'ים, לא אנטילופות…) גילינו שיש צעיר מאיתנו – בהא, בחור בן 24 מזמר, או זמר דיזנגוף כמו שהוא מתעקש. בחור נחמד, שגדל מקטנוע 250 לבורגמן 400 ואחר כך 650. הצקתי לו קצת על למה בורגמן ומה הלאה, והוא אמר שהוא רוכב מאוד רגוע והבורגמן מספק את כל מה שהוא צריך מבחינת ביצועים, מאוד נוח ויש לו אחלה מועדון. התשובה שלו הייתה כמעט מנטרה בפי כל מי ששאלנו. האמת היא שעד כה זה נראה בסך הכל נכון.
נכנסנו לאילת שיירה של בערך 40 גדלנועים והגענו למעין מלון דירות חמוד כזה שהרשו לכולם לחנות את הקטנועים צמוד לחדרים, פינוק. מסתבר שזו הפעם השלישית של המועדון במלון הזה, והיחס לבבי בהתאם. אחרי ארוחת הערב קוריצה ואני היינו די גמורים והנחנו שאף אחד לא ישים לב שאנחנו מבריזים מהמסיבה שתוכננה. טעינו. החבר'ה האלה קיבלו אותנו כמו מלכים והתעקשו שנגיע לחגוג. שיהיה, הרי כמה כבר יכולים לחגוג במועדון בורגמן, ועוד אחרי יום נסיעה לאילת? אז זהו, שהרבה.
למועדון המגובש הזה יש, מסתבר, כל ממלא תפקיד אפשרי. יש להם אשכרה זמר אירועים שהוא במקרה גם בעלים של בורגמן עם סירה, שהעיף שם ערב שעינת שרוף לא הייתה מרימה. מוזיקה, ריקודים, ובין לבין נאומי הוכרת תודה ושירי הלל לג'קי, יושב ראש המועדון. לא ראיתי כזו הערצה למפקד מאז ימיי בסדיר. והאמת? שאפו! הבנאדם מנהיג את אחד המועדונים הספציפיים לדגם הכי מושקעים בארץ. חתכנו לישון כי אנחנו גמורים אבל נראה לי שהם ממשיכים שם עוד הרבה, זקנים חסרי מנוח. אנחנו כבר במיטה, קוריצה ישנה. לפני שנכנסתי למיטה רציתי להחליף תחתונים, אבל אין. לילה טוב.
יאללה בלגן!
20 בנובמבר 2015
היום היה רגוע יחסית. בבוקר לקחו אותנו לשייט על ספינה. כיבוד ובירות זרמו חופשי. רונן קרנף, הקמב"צ של המועדון, סיפר לי שזה בסבסוד של עופר אבניר. יותר מזה, כולם פה מסתובבים כל הזמן בחולצות של המועדון, הסמל BURGMAN עם R כמו של הג'יקסר 750 מרוח על כל פריט לבוש, ודגל של סוזוקי מתנוסס לו יחד עם דגל ישראל. נראה שהרוב במועדון רוחשים חיבה ליבואן שתומך בהם לא מעט. התערבבנו קצת בין כולם ושוב התופעה הזו שכולם כל הזמן מבסוטים. מוזיקה, ריקודים, מלא בדיחות של מבוגרים. טיול שנתי כבר אמרנו?
בשלב מסוים הסירה עגנה ואנשים התחילו לקפוץ למי הים האדום שהם, כידוע לכל צולל, קפואים. התלבטתי דקות ארוכות אם להיכנס, עד שקוריצה אמרה לי "עזוב, המים קפואים, אתה תתקרר". מעולה חשבתי, לא צריך להוכיח את עצמי. ואז היא הוסיפה "תראה מה זה, כל הגברים קפצו למים!". החלטתי לשמור עליי בריא גם למחר וויתרתי על כניסה למים עד שראיתי את דורון, זקן המועדון שחצה לפני כמה שנים את גיל 70, שוחה סביב הספינה וקורא לי להיכנס. אם דורון שוחה, אני שוחה. קפצתי למים והיה ממש כיף. עכשיו אני קצת מנוזל.
אחר הצהריים מרבית המועדון נסע לעשות מין קבלת שבת בחוף הווילאג'. קפצתי לזמן קצר כמה שהצלחתי להחזיק עצמי ער ותהיתי שוב איך יש להם כל כך הרבה אנרגיות. שמעתי עוד סיפורים על המועדון ועל ההווי המיוחד שיש בו. האמת היא שראיתי כבר כמה מועדונים, ונראה לי שזה בהחלט אחד המיוחדים שבהם. אפילו שאלו כביכול קטנועים ולא "אופנועים אמיתיים", החברים פה אופנוענים אמיתיים. מטיילים המון. טיולים ארוכים, טיולים קצרים, טיולים בחו"ל שבהם שולחים את הקטנועים במכולה לאיזה יעד ודופקים תור-דה-אירופה.
גאוות יחידה
הכי קטע זה הנשים. רוב הרוכבים גברים, למעט כמה יוצאות מן הכלל, והנשים מורכבות. ההיגיון אומר שהגברים יהיו אלו המשוגעים לדבר והנשים מתלוות אליהם. וואלה, כל מורכבת שדיברתי איתה סיפרה על הבורגמן בעיניים נוצצות ועל כמה כיף במועדון. זה מרגיש יותר כמו מועדון של זוגות חברים מאשר של אופנועים. פייר יומן יקר? מרשים מאוד. ואל תחשוב שאני סתם מגזים, אתה קולט שיש פה אנשים שאשכרה מחזיקים את הבורגמן רק בגלל המועדון? יש כאלה שמחזיקים אופנוע נוסף ואת הבורגמן רק בשביל שיוכלו להשתתף בטיולים של המועדון שבהם מרשים רק לבורגמנים לקחת חלק. יש אפילו אחד שקנה שנה שעברה בורגמן רק לנסיעה לאילת ומכר אותו אחרי. אגב, שם מצחיק בורגמן. קטנוע יהודי מיפן. ועם ההגיג הזה נסגור להיום, מחר חוזרים הביתה ואנחנו אחרי ארוחת שחיתות במחבוא של אדי.
21 בנובמבר 2015
בבוקר התברר לנו שהמועדון חוזר דרך כביש 90 כי יש הרבה רוכבים מהצפון שצריכים לחזור עד הקריות, נהריה והסביבה. שאפו עליהם. נפרדנו בבוקר במלון כי רצינו לנצל את ההזדמנות לעלות דרך כביש 12 ומכתש רמון. כולם היו ממש נחמדים אלינו וסבב הפרידה לקח הרבה מעבר למצופה. הדרך צפונה הייתה מרהיבה – מזג אוויר סתווי מושלם, עננים ציוריים, ושמיים אפרפרים שמדגישים את הצבעים החזקים של המדבר. פגשנו את המועדון שוב באיזו סטקייה באזור באר שבע. שני שולחנות ענק של בולסים ובולסות, וים של קסדות נפתחות לבנות. קטע, לכולם כמעט יש פה את אותה קסדה. הצבעוניות שלנו בלטו באופן משעשע באמצע והזכירו לנו שאנחנו בכל זאת רק אורחים של המועדון. מחוץ לחלון הייתה שקיעה מרהיבה בצבעים שרואים רק בחורף, סיום הולם לסופ"ש שהיה לנו. הלג האחרון הביתה היה כבר קשה. הגענו תשושים, ואם לא אתה יומני היקר, כבר מזמן הייתי ישן. אני מניח שהבורגמניסטים ההיפראקטיביים האלה בדיוק מתארגנים לאיזה ערב שירה בציבור או משהו.
קבענו לפני שנה ולא יצא. השנה עוד התעקשות קטנה מצד מטרו, והנה יש לי הזדמנות נדירה לראיין בחופשיות את פאולו פאבסיו, מנהל השיווק של ימאהה-אירופה – משרה רמה ואסטרטגית. איש במקום מעניין לכל הדעות. התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר. אם קראתם את הדיווח שלי על התערוכה השנה, אתם כבר יודעים שקשה היה להתעלם מהרושם הרב שבו ימאהה הציגה את עצמה ב-EICMA 2015, ואת פאולו אני מקבל חם מהתנור מיד אחרי אירוע הענק לעיתונות.
רציתי להתחיל משאלה מאוד כללית. לפני שנתיים רב-המכר הכי גדול שלכם היה עדיין הטימקס, שזה לא בדיוק אופנוע. השנה יש לכם, אחרי הרבה שנים, אופנוע בתור רב-מכר. איך אתם חיים בתוך החברה את השינוי הזה, או יותר נכון את החזרה לאופנועים אמיתיים?
טוב, זה לא שהטימקס ירד. הוא אפילו עלה! אבל מה שקורה עכשיו זה פרי של החלטה מודעת, גם אם עתירת סיכונים, שלקחנו ב-2010. השוק היה במשבר, ואנחנו היינו במשבר אפילו גדול יותר. לא היו לנו אופנועים שיכולים היו להימכר טוב, לא ענינו לצורכי המשתמש שהלכו והשתנו, שלא לדבר על יחס ההמרה של היין ליורו שהפך לנוראי. אז שיחקנו אותה במובן שהצלחנו לקרוא את המפה, להבין בעיקר לאן השוק האירופאי פונה, ולהשקיע בנישות שעכשיו מתחילות להניב פירות. לפני שנה ה-MT-09 היה רב-מכר, השנה עלה עליו ה-MT-07, ואם משלבים את מכירות ה-09 הרגיל עם אלו של הטרייסר, הרי שמדובר ב-18,000 יחידות באירופה, שזה קרוב ל-19.000 של ה-07. כאשר פרץ המשבר היינו בשוק ולקח לנו שנתיים להגיב, לאחר מכן שלוש שנים לפתח אופנועים חדשים, ומה שרואים עכשיו זו התוצאה.
XSR700 – תוצאה ישירה של היציאה מהמשבר
אבל איך מחליטים על אסטרטגיה? איך מנווטים את הספינה?
ראשית הבנו שהשוק היום פחות גנרי והופך ליותר נישתי, ואנחנו רוצים להיות נוכחים בכל נישה. לאחר מכן באה הבנה שכדי לחדש צריך להשקיע במנועים חדשים, אבל להבדיל מקודם, לא מנוע אחד לדגם אחד, כי אם מנועים שיכולים לתת מענה למבחר יותר רחב של דגמים. הטווין 700, הטריפל 850, המנוע של ה-1R החדש, ואתה כבר יכול לראות איך המנועים האלה משרתים הרבה יותר מאופנוע אחד. הטריפל כבר משמש ל-MT, לטרייסר ועכשיו ל-XSR למשל. הייתה גם סוג של הבנה שהרוכבים של 'אחרי המשבר' הם אנשים עם תשוקה לאופנועים שמרגשים. אני חושב שלפני המשבר ההנדסה קבעה יותר מדי מה לפתח ואיך להוציא מוצר זול יותר. חזרנו לחשוב על למה אנשים ירצו לרכב. את ההבדל אפשר להמחיש דרך ה-FZ-08 – אופנוע שנבנה מסביב למנוע שכבר היה בקו ייצור, לבין ה-MT-09 שבו יש מנוע שיכול לרגש, כאשר גם הצלחנו לחתוך בעלויות ולהציע אופנוע שהוא בר השגה לרבים.
מצד שני, לא הראיתם שום דבר חדש בתחום הקטנועים. ישראל מאד דומה לאיטליה במובן של שוק שמורכב רובו מקטנועים, אז מעניין אותי לשמוע למה לא ראינו חידושים השנה בקטני הגלגלים.
זה שוק שיוצב למדי כרגע, אבל עם חדשנות אפשר לרענן אותו קצת. מכרנו 7,000 טריסיטי השנה. אולי זה לא נשמע המון, אולי גם אנחנו ציפינו לקצת יותר, אבל עדיין זה 7,000 קטנועים נוספים עבורנו, ולדעתי גם המקום של הנעה היברידית רק יגדל. עדיין, אנחנו חזקים בתחום קטנועי הפרימיום עם משפחת ה-MAX, סחורה של חמשת אלפים יורו ומעלה, בזמן ששאר המתחרים חזקים בפלח ה'מתחת לחמשת אלפים יורו'. על פלח השוק של ה +5,000 יורו אנחנו מתכוונים לשמור.
אגב קטנועים, איטליה וישראל. בתור אחד שמכיר את שני המקומות לא רע, אני נדהם איך בשני השווקים האלו לרוכב הטימקס יש דימוי כל כך דומה ולא בהכרח חיובי… אגזוז רועש, רכיבה לא בדיוק מתחשבת. מה אומרים על זה בשיווק שלכם?
אצלנו נוהגים לכנות חלק מרוכבי הטימקס כלקוח SHOWY (בתרגום לעברית משהו שבין מופגן לצעקני. 'שופוני'). אז כן, אנחנו יודעים שיש כאלה שמרכיבים על הטימקס אגזוז אקרפוביץ' והדבר הראשון שהם עושים זה להוציא את המשתיק. אבל מצד שני, לסוג הלקוח הזה הקטנוע זה מין ייצוג של אישיותו, ואנחנו מכבדים את כולם. אנשים מבטאים דרך הטימקס שלהם את סגנון החיים שלהם, ומה לעשות – זה עלול גם לא למצוא חן בעיני האופנוענים מין השורה, בדיוק כמו שאיזה עורך-דין שמגיע למרכז העיר על GS עם מזוודות ענק ריקות יכול לעלות על העצבים. מה שנכון הוא שאחוז 'מרכיבי האקרפוביץ" בקרב רוכבי הטימקס גבוה מאשר על כל אופנוע, גם אם ספורטיבי… הנתון המדויק הוא 40%! תוסיף לזה את אלו שמרכיבים מפלטים תחליפיים של חברות אחרות – אז כן, מדובר בקהל מיוחד.
טימקס 530 – אוכלוסייה זהה באיטליה ובישראל…
בוא נעבור למגזר אחר – הספורט ההארד-קור. אני מבין שה-R1מכר טוב, זאת לא סיבה מספיק טובה להביא את כל החדשנות הזו גם ל-R6 שכבר בן שבע?
ה-R1 אכן מכר טוב. האופנוע הכי נמכר בסגמנט הסופרספורט, באירופה וגם באיטליה. משהו כמו ארבעת אלפים יחידות, אבל לגמרי ציפינו שכך יהיה. אני מודה שעם ה-R1 של 2009 לא עשינו את האופנוע הכי-הכי, אבל לרוע מזלנו פגע בו גם המשבר הכללי במכירות ועובדה שנדרשו שש שנים כדי לעשות את המהפכה הזו. עם ה-R6, למזלנו, יצאנו אז עם אופנוע שהיה כל כך מתקדם מבחינה טכנולוגית, שגם כיום הוא רלוונטי, שבע שנים אחרי. אבל ה-600 בירידה מזה שנים. זה שוק שקטן משמעותית. לא נעזוב את הפלח הזה, זו מקפצה בין 125 או 300 ספורטיבי לבין 1,000, אבל אני גם לא יכול להגיד שעובדים עכשיו על גרסת 600 של ה-R1 החדש.
אם כבר אופנועים כמו ה-R1, שאלה מאוד פרטית שמסקרנת אותי: מה האחוזים של אנשים שלוקחים אופנוע למסלול כיום?
אם מדברים על עלייה מזדמנת, פעם או פעמיים בשנה, מדובר על כחמישים אחוז. פעם זה לא היה יותר מעשרה אחוזים, אגב. אפרופו ימי מסלול, היה לנו ניסיון מעניין עם ה-R1M, שאותו מכרנו עם יום מסלול כלול בחבילה. מתוך משהו כמו 600 רוכשים הגיעו למסלול 400 רוכבים, והרבה מהאופנועים היו כבר מוכנים למסלול.
אתה מתכוון בלי מספר רישוי? אנשים קונים R1 רק למסלול?
גם, ויש פה קטע מעניין. יש לא מעט מכירות כאלו, ואלו מספרים שכלל לא מופיעים בנתוני המכירות עם רישוי. מעל 10% שכלל לא מעלים את האופנוע על הכביש.
עדיין בספורטיביים. דוקאטי עשתה גרסאות מקטנות של הסופרבייק, ה-899 למשל. לי נראה שאופנוע ספורט על בסיס המנוע של ה-MT-09 יכול להיות מאוד מעניין.
מכבד מאוד את דוקאטי, אבל אני לא באמת מבין את ההיגיון של אופנוע סופרספורטיבי שיראה גם מסלול אבל שלא מיושר עם אף קטגוריית מרוצים. חוץ מזה, עם כל הכבוד לשימוש במנוע אחד כפלטפורמה לדגמים שונים, מנוע ה-09 לא יכול לתת את הביצועים שהיינו רוצים לאופנוע שמשתייך לסדרת ה-R. הוא פשוט לא תוכנן לזה.
YZF-R1 – כ-50% מהרוכשים עולים על מסלול
בוא נעבור לנישה חשובה. האנדורו הגדולים, שם הטנרה 1200 לא ממש הצליח לזעזע את ה-R1200GS, במילים עדינות. למה?
זו כבר מזמן לא נישה כי אם פלח שוק שלם. זה נכון שהטנרה לא הצליח לשנות את זה, אבל חייבים להכיר בזה שבינתיים אף אחד לא מצליח להזיז את ה-GS במכירות. קצת כמו מה שקורה עם הטימקס. זה קטע מעניין כי יש פלחי שוק שבהם מי שמגיע ראשון וממשיך לעבוד נכון, מנכס לעצמו את הפלח. למשל ה-GS, הטימקס וסדרת ה-SH של הונדה – שלוש דוגמאות שבהן מי שהמציא את הרעיון והמשיך לפתח אותו שולט בפלח. אבל בחזרה לטנרה, אופנוע מצוין, אבל עבור הלקוח הטיפוסי של ה-GS חסר בו משהו.
נראה לי שיש פלח חדש שבו דווקא כן הגעתם ראשונים, אני מתכוון להיצע סביב הספורט הריטג', ווינטג' ורטרו.
אכן הייתה לנו אינטואיציה טובה, ואני גאה להגיד שאת העניינים התחלנו להזיז כאן בימאהה-אירופה כבר ב-2011 עם סדרת ה-YARD BUILD. הסבב הראשון של לתת מיוזמתנו אופנועים לקאסטומייזרס כדי שיבנו על בסיס האופנוע את הגרסה שלהם. התחלנו עם הווימקס יחד עם רולנד סנדס, לאזרט ומרקוס בלץ. סדרת כלים שנקראה HYPER MODIFIED. לאחר מכן המשכנו בעוד סדרות קאסטומייזינג שכאלה, וזה עזר לנו לשכנע את יפן לאשר לנו את סדרת הספורט הריטג' ואת יצירת המותג FASTER SONS.
אבל הבילדס' האלו הם על בסיס מנועים מודרניים, לאו דווקא קלאסיים…
גם פה יש החלטה. אנחנו לא מעוניינים לייצר נוסטלגיה כמו הבונוויל של טריומף או ה-CB1100 של הונדה. אנחנו רוצים לתת אופנוע מודרני מכל הבחינות הדינמיות, אבל עם טעם אחר, יותר אישי. זה יותר דומה לכיוון שלקחו אופנועים כמו הב.מ.וו R nine T או הסקרמבלר של דוקאטי. או במכוניות דומה למה שקרה עם המיני והפיאט 500 החדשות. זה שואב השראה מדגמים ישנים. השראה, לא נוסטלגיה. נכון שיש לנו גם את ה-SR400 וה-XJR1300, אבל אלו היו אופנועים שכבר היו לנו בליין. אלו אופנועי נישה קטנה, לא של מספרים גדולים. עם סדרת ה-XSR החדשה יש לנו מוצרים שיכולים להיות הרבה יותר מיינסטרים.
שאלה אחרונה: על מה רוכב מנהל השיווק של ימאהה-אירופה?
על XJR1300. אופנוע שקניתי הרבה לפני גל הרטרו הנוכחי ושאפילו שיניתי לא מעט. הוא מייצג את מה שאני באופן מושלם.
בשבת הקרובה, 26.12.15, יתקיים הסבב הראשון של עונת 2016 באליפות ישראל באנדורו. המרוץ יתקיים בשטחים שבסמוך לקצרין' רמת הגולן, והוא ייערך בסגנון הייר-סקרמבל – מקסימום הקפות בזמן נתון.
רוכבים המעוניינים להשתתף במרוץ צריכים להצטייד ברישיון נהיגה ספורטיבי. קורסים מרוכזים מתקיימים בימים אלו. ברישיון רכב דואלי לאופנוע ניתן להוציא בבוקר המרוץ בשטח הכינוס ללא תשלום.
הסבב השני יתקיים בבקעת הירדן 4 שבועות מאוחר יותר, ב-23.1.16.
יתרונות: משקל נמוך, מתלים איכותיים, התנהגות מעולה, מחיר
חסרונות: אין סטרטר, 5 הילוכים, מיכל דלק קטן לאנדורו; ב-450 – מנוע ברוטאלי והילוכים ראשונים ארוכים
שורה תחתונה: אופנועי מוטוקרוס עם תקינת כביש, מתאימים לשטחים פתוחים ולחזירי גז
מחירים: 56,985 ש"ח ל-250 ו-58,985 ש"ח ל-450
מתחרים: הונדה CRF250R, הונדה CRF450R, ולשימושים מסוימים כל אופנועי האנדורו המקצועיים בנפחים 250 ו-450 סמ"ק
נתונים טכניים: צילינדר יחיד, 250/450 סמ"ק, הזרקת דלק אלקטרונית עם מפות משתנות, 5 הילוכים, בולמים קדמיים 49 מ"מ SFF אוויר ב-450 ו-48 מ"מ SFF ב-250, מיכל דלק 6.1/6.3 ל', משקל מלא 107/109 ק"ג
קוואסאקי KL250F ו-KL450F
מה זה?
צמד הכלים שפה הם הלכה למעשה אופנועי המוטוקרוס של קוואסאקי – ה-KX250F וה-KX450F, שעברו בסדנת KL האיטלקית וקיבלו תקינת כביש מלאה כדי שיוכלו להימכר כאופנועי אנדורו ויהיה ניתן לרכב איתם לא רק במסלולי מוטוקרוס סגורים אלא גם בשטח פתוח. בארץ זה אומר שהם נמכרים ככלי רכב עם רישוי צהוב ולא ככלי ספורט עם רישוי אפור. במסגרת תקינת הכביש הכלים מקבלים מערכת חשמל ותאורה מלאה, מראות, רגלית צד, לוח שעונים וגלגל אחורי בקוטר "18 במקום "19 במוטוקרוס. המקבילים שלהם הם צמד ה-CRF-R של הונדה, שנמכרים כעת עם תקינת כביש אחרי שעברו בסדנת RedMoto. רכבנו על צמד הכלים בהשקה המקומית שנערכה בתל חדיד, אחרי יממה של כמויות גשם נאות ובתנאי חלקים. אנדורו אמיתי.
צמד אופנועי המוטוקרוס של קוואסאקי, רק עם תקינת כביש
ביצועים
כאופנועי מוטוקרוס, הדבר הראשון שאליו שמים לב הוא שצמד הכלים האלה דורשים גז, והרבה, כדי לזוז כמו שהם יודעים. המנועים פה עצבניים וחדים, במיוחד זה של ה-450 – הוא חזק מאוד עם תגובת מצערת חדה על סף האלימה, וזאת למרות שרכבנו עם מפת ניהול המנוע הרכה מבין השלוש האופציונליות (ממטרו אומרים שבזמן הקרוב יוכלו לרכך את מפות ניהול המנוע על ידי כלי ייעודי של קוואסאקי שנמצא בדרכו ארצה). יחד עם שני ההילוכים הראשונים הארוכים, מתקבל מנוע שדורש עבודת קלאץ' מרובה, ובתנאים הצפופים והחלקים שבהם רכבנו זה מעייף מאוד את הרוכב. המנוע הזה של ה-450 דורש רוכב חזק ומנוסה, וכן שטחים פתוחים ומהירים. לאנדורו טכני צפוף הוא פחות מתאים. דווקא המנוע של ה-250, למרות עצבנותו היחסית, התגלה כמנוע טוב ומתגמל. הוא כאמור מאוד זריז וחזק, אבל הוא לא מאיים, והוא ורסטילי ונשלט הרבה יותר משל ה-450. עדיין, מנועי מוטוקרוס.
באופן מפתיע למדי דווקא אהבנו את ההתנהגות הדינמית והתנהגות הבולמים. המשקלים של צמד הכלים נמוכים יחסית לאופנועי אנדורו, ומרגישים את זה היטב כשמזיזים את האופנוע תוך כדי תנועה. הבולמים, על אף היותם מכוילים למוטוקרוס, עבדו מושלם בשטחים הטכניים שבהם רכבנו. ב-250 מותקן בולם קדמי מדגם SFF של שוואה דור 2, כשבולם אחד עם קפיץ ושיכוך כיוון והבולם השני בלי קפיץ ועם שיכוך החזרה, והם יודעים לספוג היטב, לשמור על יציבות ולספק ביטחון – שוב, למרות היותם בולמי מוטוקרוס. ההפתעה הגדולה הייתה דווקא בבולמי ה-SFF-Air של ה-450. אלו בולמים עם תאי אוויר סגורים המשמשים כקפיצים (2 קארטרידג'ים סגורים שניתנים לכיול ועוד תא האוויר הרגיל של הבולם), ועל ידי שינויי לחץ אוויר אפשר לשנות את 'עומס הקפיץ' ויותר מכך – את 'קבוע הקפיץ'. האנשים הטכניים של מטרו כיילו את הבולם לעבודת אנדורו – וברכיבה הקצרה שביצענו הפרונט הזה עבד מושלם, ברמה הגבוהה ביותר שיש. רך, נעים, סופג ושומר על יציבות, ויחד עם זאת סופר-איכותי ויודע לספוג כוחות גדולים בלי למצמץ. בולם מדהים!
מנועים ברוטליים, התנהגות מצוינת, בולמים מדהימים!
איך זה מרגיש?
תכלס, כמו אופנועי מוטוקרוס לכל דבר ועניין. צמד ה-KL-ים הם לא אופנועי אנדורו קלאסיים אלא אופנועי מוטוקרוס עם הסבה קלה (גלגל "18 במקום "19), ולכן הם מעדיפים שטחים פתוחים יותר ופחות שטח טכני צפוף ואנדורו ארצישראלי טיפוסי. היעדר המתנע החשמלי פחות הפריע ב-250, שמניע בקלות, ויותר ב-450 – שדורש חתיכת בעיטה הגונה כדי להסתובב ולהניע.
ה-250 יכול בהחלט לשמש כאופנוע אנדורו ורסטילי, למרות שבמקומות טכניים כמו טיפוסים או סלעים הוא ירגיש פחות בבית מאשר אופנוע אנדורו ייעודי בנפח מקביל, בעיקר בגלל המנוע העצבני. בסינגלים ובשטחים פתוחים יותר הוא יזרח, בזכות המנוע, בזכות המשקל הנמוך ובזכות מערכת המתלים המצוינת.
ה-450 לעומת זאת, הרבה פחות ורסטילי. זה אופנוע חזק וברוטלי שמיועד לחזירי גז מדופלמים, לרוכבים חזקים פיזית ועם כושר רכיבה גבוה. הוא אוהב שטחים פתוחים – למשל שבילים, ועם יד כבדה על הגז הוא יהיה מהנה מאוד בתנאים כאלה. אין לנו ספק גם שמדובר באחד הכלים הכיפיים לדיונות או לרכיבות מהירות במדבר. שוב, בגלל המנוע ובגלל מערכת המתלים.
אופנוע לחזירי גז אמיתיים!
עלויות
צמד ה-KL-ים נמכרים ב-57 ו-59 אלף ש"ח ל-250 וה-450 בהתאמה. צמד ה-KX-F-ים שנמכרים כאן ברישוי אפור עולים 38 ו-39 אלף ש"ח בהתאמה, אבל הם נמכרים ברישוי אפור, בלי תקינת כביש ובלי אפשרות לביטוח חובה, ומיועדים למוטוקרוס בלבד. צמד ה-CRF-R של הונדה שמגיעים גם הם בתקינת כביש וברישוי צהוב, עולים 64 ו-66 אלף ש"ח בהתאמה, כך שהמחיר של הקוואסאקים בהחלט אטרקטיבי. גם אם משווים לאופנועי אנדורו ייעודיים כמו ק.ט.מ או הוסקוורנה, המחיר של צמד ה-KL-ים אטרקטיבי, שכן האירופאים נמכרים בכ-65 אלף ש"ח ויותר. יחד עם זאת, צריך לזכור שהאירופאים הם כלים ייעודיים לאנדורו ולא מוטוקרוסים מוסבים, והמחיר בהתאם. כך או כך, לחזירי גז שמחפשים אופנוע חזק, איכותי ומקצועי במחיר נמוך ועם אפשרות לבטח בביטוח חובה – ה-KL-ים הם בהחלט אופציה מעולה.
עופר-אבניר, יבואנית הוסקוורנה לישראל, מפתחת את פרויקט Husky School הפועל במסגרת מועדון Husky Friends – מועדון הלקוחות של הוסקוורנה, ומכריזה על סדרת הדרכות רכיבת אנדורו הפתוחה לרוכבי כלל המותגים. זאת אחרי סדרת הדרכות שהעביר רוכב קבוצת הוסקוורנה העולמית (לשעבר) אלפרדו גומז (אל תשאל: אלפרדו גומז – כאן).
הדרכות הרכיבה יועברו על ידי שלושת רוכבי קבוצת המרוצים של הוסקוורנה – בר נוב, יואב שפירא ויפתח פרנקו, והן תתקיימנה במתחם האימונים הקבוע של הוסקוורנה ביער קולה, וכן במקומות שונים בצפון ובדרום.
מחירו של יום הדרכה נקבע על 390 ש"ח, כשהוא מסובסד על ידי עופר-אבניר. מדובר על יום הדרכה מלא, כולל ארוחת צהריים באמצע היום וכיבוד קל במהלכו.
תאריכי הקורסים הקרובים (מועדים נוספים יתפרסמו בהמשך):
מאיר, יבואנית הונדה לישראל, מודיעה על תחילת השיווק בישראל של דגמי המוטוקרוס והאנדורו המקצועיים של הונדה ממשפחת ה-CRF, כשהם ברישוי צהוב ועם תקינת כביש מלאה. מדובר בשני דגמי המוטוקרוס CRF250R ו-CRF450R, וצמד דגמי האנדורו CRF250X ו-CRF450X.
תקינת הכביש מתאפשרת על ידי הסבת הכלים בסדנת RedMoto שבאיטליה, שם מרכיבים על הכלים את כל אביזרי הכביש הנחוצים לתקינה, כולל פנסים ומערכת חשמל, מראות ורגלית צד. אופנועי המוטוקורס גם מקבלים חישוק "18 אחורי במקום ה-"19 המקורי.
מחירים
הונדה CRF250R – מחיר 64,900 ש"ח
הונדה CRF250X – מחיר 55,900 ש"ח
הונדה CRF450R – מחיר 66,900 ש"ח
הונדה CRF450X – מחיר 63,900 ש"ח
את הכלים ניתן לראות ולרכוש בכל סוכנויות הונדה ברחבי הארץ.
כמו בכל סוף שנה, גם היום (א') סיכמה מטרו-מוטור, היבואנית הגדולה בשוק הדו-גלגלי המקומי, את שנת 2015, ונתנה תחזית ותכניות לשנה הקרובה – 2016. בראש בראש החדשות – גידול במכירות ב-2015, בעיקר בשל עבודות הרכבת הקלה, דגמים חדשים ל-2016, וכן מחלקת שטח חדשה שתתמקד במוטוקרוס ואנדורו ובין היתר תפעיל תחרות מוטוקרוס לילדים לעידוד הספורט המוטורי.
נתחיל במספרים. במטרו מספרים את מה שאנחנו יודעים ורואים כבר כמה חודשים בדו"חות התוצרים של איגוד לשכות המסחר – אחרי כמה שנים של דשדוש במקום, השנה סוף סוף ישנה עלייה במכירות דו-גלגלי בישראל. עד אמצע 2015 הנתונים היו זהים לשנים הקודמות, אולם מאמצע השנה חל זינוק במכירות דו-גלגלי, וזאת בשל עבודות התשתית לרכבת הקלה והעומסים שהן גורמות, מה שמעודד אנשים לעבור לדו-גלגלי. הגידול השנה עומד על כ-7-8%, למעלה מ-1,000 כלים, מה שאומר שאת שנת 2015 נסיים עם כ-15,500 דו-גלגליים בסה"כ, וזאת בלי אופנועי ספורט מוטורי שנמכרים ברישוי אפור, כשההערכה מדברת על כ-800 כלים. הגידול נובע מחזרה של רוכבים שפרשו מהתחום בשילוב עם רוכבים חדשים שהצטרפו.
מגמה נוספת שאנחנו רואים במשך כל השנה ועליה מצביעים כעת במטרו, היא התחזקות תחום האופנועים הבינוניים בנפחים 250-700 סמ"ק. ההתחזקות הזו מעלה את אחוז המכירות של אופנועים ללמעלה מ-20% מכלל המכירות (כ-3,500 אופנועים), נתון המתקרב לנתוני שנות ה-90. ושוב נזכיר שבמספרים הללו לא נכללים כלים ברישוי אפור. מרשים ביותר. אחת הסיבות העיקריות לגידול הזה היא הרפורמה במס הקנייה, שגרמה להורדת מס בדיוק על הסגמנט הזה.
ימאהה MT-07 – להיט מכירות (צילום: בני דויטש)
את הגידול המסיבי ביותר רושמת השנה ימאהה, עם עלייה חדה של כ-1,000 כלים. העלייה הזו נובעת מהתחזקות של כמה כלים: ראשית הטריסיטי 125, שמכר עד עתה למעלה מ-400 יחידות והחזיר הרבה רוכבים לדו-גלגלי. גם משפחת ה-XMAX, ובעיקר ה-250, הפכה לפופולרית בקרב רוכבים צעירים, וכמובן – ה-TMAX530, שהשנה שבר את שיא כל הזמנים עם למעלה מ-600 יחידות. להזכירכם, זהו קטנוע שעולה יותר מ-80 אלף שקלים! כלים נוספים של ימאהה שמוכרים יפה הם כמובן משפחת ה-MT, כשגם ה-MT-07 וגם ה-MT-09 מתקרבים ל-150 יחידות בשנה. נתון בלתי נתפס כשמדובר על אופנועים גדולים.
2016
במטרו אופטימיים מאוד כשהם בוחנים את המגמות שיובילו ל-2016. הסיבה העיקרית היא, כאמור, עבודות התשתית של הרכבת הקלה. גדי אבירם, מנכ"ל מטרו, משתמש במשל הצפרדע וסיר הבישול כדי להמחיש את המצב, שכן עם התחלה של עוד ועוד מוקדי עבודות, הנהג הישראלי מתרגל לעוד ועוד עיכוב בדרך, אולם יש כאלה שאומרים עד כאן ומחפשים פתרון אחר. כמו שכולנו יודעים, הפתרון המהיר והפשוט ביותר הוא תחבורה דו-גלגלית. לכן הצפי הוא שבשנת 2016 השוק הדו-גלגלי יגדל ב-10-15% ללמעלה מ-18,000 כלים בשנה, נתון שמקרב את השוק לתקופת השיא של 2008. כמו כן הצפי הוא להתחזקות מחודשת של סגמנט ה-125 סמ"ק בגלל רוכבים חדשים שייכנסו לתחום.
בתחום ביטוח החובה ממשיך איגוד יבואני הדו-גלגלי במאמצים להוזלה, גם על ידי הסכם החציה, שכן עם גידול במצבת כלי הרכב והתשלום הקבוע של 6% מגיע יותר כסף מביטוח רכב לפול, מה שאמור להוזיל את הביטוח בפול, וגם על ידי החזרי כספים שמגיעים לדו-גלגלי מקרנית – שם נמצא עודף של כסף רב בגלל גביית יתר ופחות תביעות מהצפוי.
ימאהה MT-03
דגמים חדשים
בשנת 2016 יגיעו כמה וכמה כלים חדשים משלוש היצרניות שאותן מטרו מייבאת ארצה. מימאהה יגיעו בינואר גרסאות ה-IRON של ה-XMAX250/400, באבזור אלומיניום ועור, עם ABS כסטנדרט, ובמחירים של 31,985 ו-41,985 ש"ח בהתאמה. בפברואר תגיע גרסת ה-LUX היוקרתית של ה-TMAX530 במחיר של 83,985 ש"ח, ויגיעו כל אופנועי סדרת ה-MT החדשים: MT-03 יגיע באפריל במחיר של 41,985 ש"ח כולל ABS, ה-MT-10 המסקרן, שבנוי על בסיס ה-YZF-R1, יגיע גם הוא באפריל ויעלה מתחת ל-100 אלף ש"ח, וצמד ה-XSR בנפחים 700 ו-900 סמ"ק, שבנויים על בסיס ה-MT-07 ו-MT-09, צפויים להגיע בינואר ובאוגוסט ולעלות 64,985 ש"ח ו-75,985 ש"ח בהתאמה.
מקוואסאקי צפוי להגיע בינואר ה-ZX-10R החדש והמשוכלל של 2016, שמחירו יישאר כשל הדגם היוצא – 129,985 ש"ח. ה-J125, הקטנוע החדש של קוואסאקי שבנוי על בסיס הקימקו דאונטאון 125, לא יגיע ארצה בשלב זה בשל מחיר לא אטרקטיבי.
החידוש העיקרי מסאן-יאנג השנה הוא מתיחת הפנים שקיבל רב המכר המקומי – הג'וירייד 125/200, שיגיע באפריל עם ABS כסטנדרט (טרם נקבע מחיר). עלייה מחודשת עושה הפידל, בנפחים 125 ו-200 סמ"ק ובמחירים של 11,985 ו-13,985 ש"ח בהתאמה. שנה מאוחר יותר, ב-2017, יגיע גם ה-MAX500 החדש שהוצג במילאנו.
ימאהה WR450F – בקרוב גם ה-250 בארץ!
מטרו רייסינג
אחת הבשורות החשובות של מטרו היא מחלקה חדשה בשם מטרו רייסינג שתרכז את כל תחום אופנועי האנדורו והמוטוקרוס של החברה – ברישוי צהוב ואפור. הבשורה הגדולה היא שהימאהה WR250F החדש, שהוצג ב-2015, יגיע ארצה במהלך אפריל ויעלה 55,985 ש"ח. כלים נוספים של ימאהה תחת המטרייה של מטרו רייסינג הם ה-WR450F (מחיר 59,985 ש"ח), ה-YZ250F (מחיר 38,985 ש"ח ברישוי אפור), וה-YZ450F (מחיר 39,985 ש"ח ברישוי אפור). מקוואסאקי מגיעים צמד אופנועי המוטוקרוס ברישוי אפור – ה-KX250F וה-KX450F (מחירים 38,985 ש"ח ו-39,985 ש"ח בהתאמה), וכן צמד אופנועי המוטוקרוס המוסבים לאנדורו על ידי סדנת KL האיטלקית ונמכרים ברישוי צהוב – KL250F ו-KL450F (מחירים 56,985 ש"ח ו-58,985 ש"ח בהתאמה).
כדי לעודד את הספורט המוטורי בקרב ילדים ולעזור בבניית תרבות מוטורי, במטרו מכריזים על תחרות 'אלוף נולד', במסגרתה ישתתפו 25 ילדים בני 8 עד 15, רוכבי ימאהה או קוואסאקי, בתחרות מוטוקרוס שתתקיים בחוה"מ פסח ושבה 3 ילדים יזכו בפרסים. עד אז יתקיימו מיונים, אימונים וחלוקה לקבוצות, כשבסיום התחרות שלושת המקומות הראשונים יזכו בפרסים יקרי ערך: מקום ראשון שווי האופנוע + תחזוקה לעונת המרוצים + ציוד רכיבה, מקום שני שווי תחזוקה + ציוד רכיבה, ומקום שלישי שווי תחזוקה או שווי ציוד רכיבה. יפה ומרשים.
