תגית: בית משפט

צילום תמונה ראשית: מתוך עמוד הפייסבוק של רונן קילשטיין ז"ל

לפני כשנתיים מצא את מותו הרוכב רונן קילשטיין בתאונה שהכתה גלים בקרב קהילת הרוכבים. קילשטיין, מנכ"ל חברת MDK, נהרג בסמוך למחלף שבעת הכוכבים בנתיבי איילון לאחר שרכב סטה לעברו ופגע בו. חקירת נסיבות התאונה לא הותירה מקום לספק וכנגד הנהג הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. אלא שבאופן בלתי ייאמן, בשל התרשלות של המשטרה בחקירת המקרה ולמרות שהודה באחריותו לתאונה – הנהג לא יישב יום אחד בבית הסוהר אלא יבצע עבודות שירות. גזר הדין המקל מדגים את הקלות בה מורשעים שנטלו חיים משתחררים לביתם בגלל פגמים כל כך מיותרים שנופלים בהתנהלות המשטרה, שמשחקים היטב לידיהם של עורכי הדין.

ב-8.5.17 נהג הנאשם בנתיב השמאלי בכביש 20 לכיוון צפון והתקרב למחלף שבעת הכוכבים. בין הכביש למחלף מצויר על פני הכביש תמרור 815 (אי תנועה מצויר). הוא סטה לנתיב שלימינו תוך שהוא גורם לרכב אחר שנסע באותו נתיב להאט, וכעבור שניות סטה פעם נוספת ופגע בקילשטיין בעודו רוכב על אי התנועה.

לכאורה מדובר על תיק שתפור היטב מבחינת התביעה, שכן אין מדובר על רשלנות רגעית מצד הנהג אלא על מהלך רשלני מתמשך שגרם למותו של קילשטיין. לפיכך, הבהירה התביעה כי מקומו של הפוגע בכלא, ולפרק זמן שנע בין 9 ל-21 חודשי מאסר, כמו גם שיש להטיל עליו 12 שנות פסילה ופיצוי בגובה של 30 אלף שקלים למשפחת ההרוג.

אז כיצד הגענו לכדי מצב בו הנאשם לא ישב יום אחד במאסר בפועל, אלא ירצה 9 חודשי מאסר בעבודות שירות? שורת כשלים שנפלו בהתנהלות המשטרה בחקר התאונה – היא שהובילה לגזר הדין המקומם.

הבעיה הראשונה והמהותית התעוררה באופן בו ערכה המשטרה את ניסוי שדה הראייה. מדובר על פעולה שתכליתה לברר האם בהינתן מיקומם של כלי הרכב ויתר הגורמים – נסיבות התאונה בלתי נמנעות. מכך גם מקישים בשלב מאוחר יותר לגבי חלוקת האחריות בין הצדדים. באופן עקרוני, ניסוי כזה מתקיים באופן הבא: מציבים בזירה כלי רכב שדומים בגודלם לרכבים המעורבים, במיקום זהה לזה שבו נמצאו כלי הרכב לאחר התאונה, בהתאם למכלול הראיות שקיימות: סרטוני וידאו, עדות של עדי ראייה, מצלמות רכב וכו'. הבעיה היא שבמקרה הזה לא הוצב במסגרת הניסוי טנדר שעמד באותה העת על אי התנועה.

באת כוחו של הנאשם, עורכת הדין קרן צחי חיים, מומחית בתחום דיני התעבורה שעבדה במשך 15 שנים כתובעת תעבורה במשטרת ישראל, טענה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהטנדר חסם את שדה הראייה של של המעורבים: "העובדה כי המשטרה לא טרחה לברר את השלכות נוכחות הטנדר על שדה הראייה אפשרה למעשה לבאת כוחו של הנאשם לטעון כי התאונה בלתי נמנעת, ולפיכך על בית המשפט לכלול זאת במסגרת שיקוליו".

כמו כן, כבכל תאונה עליה מדווחים אזרחים, הגיעו תחילה לזירה ניידות ובכלל זה קצין בכיר, אולם במקום שאלו יסגרו את הזירה, יעכבו עדי ראיה ויציירו סקיצות ראשוניות לגבי האופן בו הם מצאו את מיקומם של כלי הרכב ויתר הפרטים הרלוונטיים – הם המתינו לבוחנים, כאשר בינתיים הזירה משתנה מבלי שתתועד על-ידי משטרת ישראל בזמן אמת.

לכל זאת, בצירוף כשלים רבים ונוספים שנפלו בחקירה, נחשף השופט בתיק, אולם היות והנהג הודה באחריות לתאונה, התייתר צורכו של בית המשפט לפסוק לגבי שאלת האשמה אלא לגזור את עונשו של הנאשם. השופט שנדרש לשקלל את רשלנותו התורמת של המנוח שרכב על אי התנועה ואת זו של הנאשם שסטה לעברו, קבע בפתח גזר הדין כי העונש ההולם נע בין 8 ל-18 חודשי מאסר, כמו גם הטלת מאסר על תנאי, פסילת רישיון לטווח של עד 15 שנה, פסילה על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח. במסגרת גזר הדין ציין השופט כי מדיניות הענישה בתיקי גרימת מוות בנהיגה רשלנית היא להחמיר עם הנהג: "לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה יש השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש ויש בה כדי לקדם הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי הזהירות כדי לשמור על חיי אדם ושלמות גופו". אם לא די בכך, זה הוסיף כי ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, "הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה". קריאת תחילת גזר הדין לא מותירה מקום לספק – בסופו יוטל על הנאשם עונש כבד: "נראה כי הנאשם יכול וחייב היה לוודא בטרם סטה לעבר אי התנועה כי הוא אינו יוצר סיכון עבור משתמשי הדרך האחרים, גם אלה שאינם נוהגים כדין כמותו ונוסעים על אי התנועה", כתב השופט.

אך בסופו של יום, לאור המחדלים שנפלו בחקירת המשטרה, העובדה כי הנהג נטל אחריות והודה במיוחס לו כמו גם עברו התעבורתי התקין ביחס לוותק הנהיגה, גזר השופט על הנאשם 9 חודשי עבודות שירות, 12 חודשי מאסר מותנה, 10 שנות פסילת רישיון בניכוי השנתיים אותן ריצה, 12 חודשי פסילה על תנאי ופיצוי כספי בגובה של 15 אלף שקלים.

עו"ד קרן צחי חיים מסבירה כי "הפרקליטות עשתה מאמצים רבים להתמודד עם מסכת הראיות המחוררת בתיק, אולם בסופו של יום, ולמרות שהנאשם בחר להודות במיוחס לו, מצא השופט לנכון להקל בעונשו. תוצאותיו המקלות של ההליך הינן פרי עמל רב של בחינה מדוקדקת של חומרי החקירה. בשורה התחתונה – מדובר על אדם נורמטיבי בן 62 ללא עבר תעבורתי מכביד, שלא יישב יום אחד מאחורי סורג ובריח".

צילום אילוסטרציה: אביעד אברהמי

אין דבר נורא יותר מאשר להיקלע לסיטואציה שבה הילד שלך עף מהאופנוע בזמן שהוא מורכב על-ידך, ונפצע באורח קשה. רוכבים שהיו מעורבים בתאונות כאלו מספרים כי התחושה היא של נצח – החל מהרגע שבו אתה מבין שהתאונה כבר כאן, דרך השנייה בה היא מתרחשת, ועד הסיטואציה המחרידה שבה אתה קם מהקרקע ומביט בילדך נאנק מכאבים. מבעית.

אך מסתבר שיש תרחיש רע לא פחות – שהתאונה נגרמה בשל החלקה על שמן, אולם בוחני משטרת ישראל מתרשלים בעבודתם והתביעה המשטרתית מגישה כנגדך כתב אישום חמור. לא רק שהחיים שלך קיבלו תפנית חדה ועליך ללוות את הילד בתהליך ההחלמה הארוך, אלא במקביל גם לנהל משפט מיותר שיכול היה להימנע לו המדינה הייתה עושה את המוטל עליה ולא מגישה כתב אישום על בסיס תשתית ראייתית קלושה.

זה בדיוק מה שקרה לרוכבת מירושלים, שבאוגוסט 2017 רכבה בשדרות שמואל מאיר בעיר וברגע מסוים, בעודה מרכיבה את ביתה, החליקה על כתם שמן. בבית החולים אבחנו כי הילדה פצועה קשה וסובלת משברים רבים ואיברים פנימיים מרוסקים. כעבור מספר שבועות דפק על דלתה שליח ומסר לה כתב אישום חמור בו נטען כי התאונה נגרמה בשל רכיבה במהירות בלתי סבירה בנסיבות ובתנאי הדרך באופן שמנע ממנה את השליטה על האופנוע.

במסגרת הדיון טענה השוטרת שהגיעה למקום כי תא השטח נסרק והיא לא הבחינה בקיומו של הכתם. כמו כן, המדינה טענה כי הנאשמת לא ציינה בהודעתה הראשונה כי הבחינה בכתם שמן, אלא שמעה זאת מאנשים שנכחו בזירת האירוע. בנסיבות אלו נטען כי הנאשמת כשלה בניסיונה לשכנע שהתאונה התרחשה שלא כתוצאה מרשלנותה, ועל כן יש להרשיעה בעבירות המיוחסות לה.

מנגד טענה הנאשמת כי חומר הראיות של המדינה דל ואינו כולל דו"ח בוחן כמתחייב, אלא דו"ח של שוטרת שהגיעה למקום התאונה. לשיטתה, אין די בדו"ח של שוטרת 'רגילה' ובתוכנו כדי לבסס האשמה בגין חוסר זהירות. עוד נטען כי הגורם שזימן למקום את כוחות ההצלה טען בשיחה כי התאונה התרחשה בעקבות החלקה על כתם שמן. על כן יש לזכות את הנאשמת.

אז מה פסק בית המשפט? ראשית, מבחינה עובדתית אין כל ראיה שמצביעה כי מהירות נהיגתה של הנאשמת הייתה גבוהה מהמותר. מדובר על כיכר ממנה החלה הרוכבת את השתלבותה אל הציר, כך שממילא הנחת המוצא היא שמהירות הנסיעה במצב זה הינה איטית. עוד טענה השופטת כי החלקת אופנוע כשלעצמה אינה יכולה לשמש כהוכחה לרשלנות. "לאור דלות החומר הראייתי עליו נשענת המאשימה, יש טעם בטענות ההגנה לכך כי קיימים בתיק חוסרים משמעותיים, חלקם במובן של מחדלי חקירה שמנעו את האפשרות לקבל תמונה ראייתית ברורה יותר", כתב השופט ארנון איתן. בית המשפט מתח ביקורת על כך שלא ברור מדוע המשטרה נמנעה מגביית הודעה מהעד, שהרי מדובר בבחור שדיווח מלכתחילה על האירוע.

בסופו של יום זיכה בית המשפט את הנאשמת בפסק דין שניתן לפני שבועות ספורים, רק חבל מאוד שהיא נדרשה לעבור עינוי דין והליך משפטי מיותר. עו"ד אסף ורשה מסביר כי כב' השופט שב וחזר על העובדה כי כאשר מדובר על מחדלי חקירה, נדרשת בחינה כפולה: "תחילה על בית המשפט לבחון אם קיימים מחדלים כאמור, ולאחר מכן עליו לקבוע באם בעקבות אותם מחדלים קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות העומד נגדו". בנסיבות בהן למקום התאונה לא הגיע בוחן משטרתי ולא נבדקו ממצאים על-ידו בזירה, לא ניתן לשלול הימצאותו של כתם השמן, מיקומו ותרומתו להתרחשות התאונה – בהתאם לעדותו של עד ההגנה – ובכך ליצור את הספק באשר לאשמתה של הנאשמת והסיבה להחלקתה על הכביש.

תפקידה של משטרת ישראל הוא להגיע לחקר האמת ולהגיש כתב אישום, בכפוף למסכת ראיות מוצקה שאינה מותירה מקום לספק סביר. תפקיד המשטרה בוודאי שאינו לשמש כקבלן הרשעות בתעבורה. אלא שבפועל, במקרים לא מעטים היד הקלה על ההדק יוצרת מצב בו רוכבים נקלעים לתופת של הליך משפטי מיותר וחלקם מוצאים את עצמם מורשעים על לא עוול בכפם.

מי שקורא את כתב האישום שהוגש כנגד הרוכב הזה משוכנע כי מקומו בכלא. מדובר על מקרה שאירע בשנת 2016 במהלכו רכב הנאשם על אופנוע בנתיב השמאלי בשדרות ירושלים שבתל-אביב מכיוון צפון לדרום, כאשר במהלך הנסיעה הוא הגיע למעבר חציה, אולם במקום לאפשר להולך הרגל להשלים את החצייה בבטחה, הוא התנגש בו וגרם לו לפציעות קשות. כתב האישום שהוגש כנגדו כלל סעיפים חמורים, בין היתר גרימת נזק וחבלה של ממש, אי מתן זכות קדימה ונהיגה בקלות ראש.

הרוכב, מנגד, כפר באחריות והעיד כי רכב בזהירות, במהירות נמוכה של 40-30 קמ"ש, ושהתאונה התרחשה בכלל אחרי שעבר את מעבר החציה, כאשר לפתע הגיח הולך הרגל והם החליקו יחד על הכביש בגלל הגשם. לטענתו התאונה הייתה בלתי נמנעת.

אז מה באמת קרה שם? זה תפקידו של בוחן התנועה לברר זאת. וכבכל תאונה שמסתיימת עם נפגעים, לבטח במצב קשה, זומן לזירה בוחן שכתב דו"ח שבעקבותיו הוגש כתב האישום החמור.

אלא שבמהלך המשפט התברר כי שורה ארוכה של טעויות קריטיות נעשו בעבודתו, אבל איש מבין המעורבים במחלקת התביעות במשטרה לא מצא לנכון להציף אותן. נתחיל בכך שהבוחן אסף סרטון ממצלמת אבטחה שמוצבת בבניין סמוך, בו רואים אופנוע מחליק על הכביש עד לעצירה, אבל לא ניתן לזהות את מעבר החצייה או את הולך הרגל. בנוסף, אחת מהסוגיות המרכזיות שנבחנות בתאונה עם הולך רגל היא חישוב אופן הטלת גופו של הנפגע בעקבות המגע עם האופנוע. במקרה הזה הבוחן לא ידע להשיב אם ניתן היה, בנסיבות התאונה, לבצע זאת. כמו כן, המשקל הראייתי שניתן לעדות של גורם שצפה בתאונה הוא משמעותי ביותר, ולא בכדי. במקרה הזה, על אף שלרשות החוקר הועברו פרטים של עדה – הוא נמנע מלחקור אותה.

אולם בכך לא מסתיימות הבעיות שיש בתיק הזה. למעשה, משטרת ישראל לא הציגה כל ראיה, אף לא אחת, ממנה ניתן ללמוד על רשלנותו של הנאשם. על כך כתבה השופטת "ולא בכדי, לא נקבעה מסקנה בעניין זה על-ידי הבוחן ולא נטענה טענה ברוח זו, בסיכומי המאשימה".

השופטת לא חסכה את ביקורתה ממשטרת ישראל תוך שהיא טוענת כי כתב האישום נוסח באופן רשלני. ראשית היא קובעת כי לא צוין בו מקום התאונה אלא רק צוין הרחוב וכיוון הנסיעה, ללא כל נתון נוסף. בנוסף, יוחסה לנאשם עבירה על תקנה 64ב, על פיה נהג רכב שיוצא מחצרים או מדרך גישה לבית יאט ואף יעצור במידת הצורך כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור בבטחה. אלא שבמקרה הנדון הנאשם נסע בכביש ולא יצא מכל מקום אחר, כך שבחירת המשטרה להאשימו בסעיף זה אינה רלוונטית.

בסופו של יום קבעה השופטת – בפסק הדין שניתן לאחרונה – כי הבוחן לא מיצה את הליכי החקירה הנדרשים ממנו בכל הנוגע לעריכת שחזור וביצוע ניסוי שדה ראייה, ושהם לא נערכו על פי הקבוע בנהלים המשטרתיים. לאור כך ובהיעדר עדי ראייה ועדות כלשהי מטעם הולך הרגל בנוגע לאופן קרות התאונה, הרי שלא בוססה תשתית ראייתית שיש בה כדי להרשיע את הנאשם – והוא זוכה מכל אשמה.

עו"ד אסף ורשה מסביר כי בתי המשפט מתייחסים "בחרדת קודש" כלפי חובתו של הרוכב לאפשר להולכי הרגל להשלים בבטחה את החצייה במעבר: עליהם לתת את הדעת אם יש מי שמעוניין לחצות, להתאים את המהירות ולכבד את זכות הקדימה שלו. יתרה על כן, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש ואף שייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב, ושיסמוך על כך שתכובד זכות הקדימה שלו. למעשה, על הרוכב להתחשב באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.

חרף זאת, השופטת המלומדת כתבה כי אין די בשילוב הגורמים רכב, כביש, הולך ורגל ותאונה – כדי לקבוע כי הנאשם התרשל. למעשה, מציינת כבוד השופטת שרית קריספין כי גם במקרה של פגיעה על-גבי מעבר חציה או באזור המעבר, על המשטרה להציג ראיות מהן ניתן ללמוד על רשלנותו ומה יכול היה לעשות כדי למנוע את התאונה. במקרה הזה לא הובא כל  ממצא לגבי כיוון חציית הולך הרגל, אופן חצייתו ומהירות החצייה.

כתב: עו"ד אסף ורשה

הסיפור מתחיל כמו בכל 'על האש' – החבר'ה נפגשים, ואז מתברר שמישהו שכח להביא פיתות. הבחור במקרה הזה התנדב לקפוץ למאפייה הקרובה, והציע לידידה עימה הגיע לאירוע להתלוות אליו. תוך שניות האופנוע מונע והם מתחילים להתגלגל לעבר היציאה של פארק פרס בחולון. אלא שפרט קטן הוא שכח לספר לה: שאין לו כלל רישיון נהיגה תקף. רצה הגורל וכעבור זמן קצר הוא מאבד שליטה, מחליק ומתעופף מהכלי, והיא אחריו – מוטלת ארצה ונפצעת.

הידידות החזקה בין השניים התחלפה מהר מאוד ביריבות. כל רגעי הקסם שצברו במהלך השנתיים בהם הכירו תוך כדי עבודה משותפת בקניון – נעלמו, ובמקומם הגיעה יריבות משפטית. היות ותנאי מקדים לכיסוי ביטוחי הוא רישיון נהיגה בתוקף, היא הגישה תביעה לקרנית – הקרן שמפצה ניזוקים בנסיבות כאלו. הידידה טענה כי לא היה לה קצה של מושג כי אין לו רישיון נהיגה תקף ולפיכך על קרנית לפצות אותה בגין פציעתה.

קרנית, מנגד, התנגדה לטענתה והבהירה בין היתר בכתב ההגנה כי היה ובית המשפט יחייבה לשלם לה פיצויים היא תנקוט במהלך של הגשת תביעה כנגדו בגין כל הסכומים שזו תשלם לה.

ומה טען הרוכב? האשמה לתאונה מוטלת כלל על המורכבת; "התובעת זזה והשתוללה על האופנוע בזמן הנסיעה וגרמה לכך שהאופנוע איבד איזון והחליק", הוא הצהיר. בנוסף הוא מעיד כי מטרת ההרכבה כלל לא היתה לצורך הבאת פיתות אלא לשעשוע וקונדס. האם זה משנה? לכאורה, כך לא מתקיים כלל יסוד בחוק הפיצויים על פיו הכיסוי יינתן אך ורק אם הרכיבה היתה למטרות תחבורה. על פניו, שעשוע וקונדס אינם עונים להגדרה זו. אולם במבחן התוצאה זה לא שינה את החלטת בית המשפט. השופט הבהיר כי "בין אם מטרת הנסיעה הייתה רכישת פיתות ובין אם לצורך 'סיבוב' בלבד – בשניהם כרוך הדבר בשימוש בתכונות התחבורתיות של האופנוע".

אבל כיצד הגיע האופנוע לידיו של הבחור ולמי הוא שייך? הכירו את ב', עוד כוכב, בעליו של הכלי וחברו של הרוכב שהגיע גם הוא לחגיגת הבשרים בפארק. לטענתו, בזמן שהוא רב בטלפון עם חברתו לשעבר, לפתע שמע  את רעש המנוע, התחיל ללכת לכיוון בו החנה אותו, אך זה היה מאוחר מדי –  נאמר לו שהתאונה כבר התרחשה. וגם במקרה של השניים, החברות האמיצה התחלפה חיש מהר בעוינות והחלפת מכתבים בין עורכי הדין; הרוכב התעקש כי זה התיר לו לרכוב, כאשר מנגד בעליו מתעקש כי השימוש בכלי נעשה ללא רשות. אלא שבית המשפט לא התרשם מהגרסה שבעלי הכלי מסר. השופט כתב בפסק הדין כי עדותו לא אמינה והתגלו בה סתירות: "הוא יאמר כל שיידרש ממנו כדי להיחלץ מהטענות המופנות כלפיו". למזלו, ועל אף הסתייגותו של בית המשפט מגרסתו, סירב השופט לקבל את טענת קרנית וחסם בפניה את האפשרות לתבוע ממנו פיצוי.

אולם בכך לא תמה הסאגה: הרוכב טען בנוסף כי הוא נמצא באי-כשירות דיונית מחמת מצבו הנפשי, וכי קיימת המלצה לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש. האם זהו 'אס' שנשלף במטרה להתחמק מאימת הדין? מה שברור הוא שהשופט דווקא התרשם מבהירות המחשבה של הבחור.

סוף הסיפור שלנו מגיע בצורת החלטה בה קרנית תשלם לתובעת 83,250 שקלים (בתוספת 13% פלוס מע"מ שכר טרחה לעו"ד, וכן אגרת בית משפט) תוך 30 יום, ואילו הרוכב ישיב לקרנית את מלוא הסכום תוך 60 יום.

אז מה אנו למדים מהסיפור שלפנינו? שקבלת החלטה לרכוב ללא רישיון וללא ביטוח חובה עלולה להתברר כטעות גורלית, אולם להוסיף לכך גם הרכבה – זה כבר בגדר איוולת בל תתואר. למזלו של הבחור, הבחורה נפצעה באורח קל עם שברים מועטים ברגלה. מה היה קורה עם חלילה הייתה נפצעת באורח קשה ומאבדת את כושר עבודתה? אל תעשו את הטעות הזו, לבל תמצאו את עצמכם משעבדים את חייכם לטובת תשלום פיצויים. לא מדובר על איום בעלמה – קרו מקרים, ולא אחדים.

הכותב הוא מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, יו"ר ועדת רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

האם מישהו מבין רוכבי השטח משער כי חשיפה לסאונד שבוקע מאגזוז פתוח יכולה להוביל למוות? סביר להניח שלא. אולם תיק שנדון לאחרונה בבית המשפט מגולל סיפור טראגי על גבר בן 79 שמצא את מותו בנסיבות כאלו.

מה קרה שם? בחודש יולי 2014, כבכל יום, הוא עלה על אוכף הסוס שלו ורכב בשטחי המושב גנות בו התגורר. בחור שעבר במקום מספר כי לפתע הוא ראה שני רוכבי אופנועי מוטוקרוס מגיחים מאחורי הסוס במהירות, עם גז פתוח ובאופן שגרם לסוס לנער באופן מיידי את הרוכב מגבו. תוך חלקיק שנייה הוא מצא את עצמו מתעופף מהאוכף בחוזקה, היישר לקרקע. התוצאה – שברים מרובים בכל חלקי הגוף, אובדן הכרה ומוות אחרי מספר ימים.

ומה עשו הרוכבים? "הם ראו את הרוכב נופל, אבל משום מה הם המשיכו בנסיעה. הבחנתי בשני הרוכבים בורחים ימינה לכיוון היציאה מהמושב לאחר שראו בוודאות שהוא נפל מהסוס", מספר עד הראייה.

בעקבות הודעתו של העד נפתחה חקירה מקיפה לאיתור שני הרוכבים, וכעבור מספר ימים הם אותרו ונחקרו באזהרה בחשד לעבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרת פצוע. בסופו של יום, בשל היעדר ראיות מספיקות החליטה המשטרה משיקוליה שלא להעמידם לדין. ההחלטה אם להעמיד לדין מצריכה מהמשטרה לגבש תשתית ראייתית מספקת שתוביל לדעת הפרקליטות להרשעה, וזה – במקרה המסוים – לא קרה. תמלולי החקירות של השניים לא נחשפו, אולם בשורה התחתונה רף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי גבוה יותר מזה שדרוש בהליך אזרחי, ואותו המשטרה לא הצליחה לעבור.

לצד ההליך הפלילי, הגישו יורשי המנוח תביעה נזיקית בדרישה לפצותם בגין מותו. לצורך כך, עליהם היה לעבור דרך מספר תחנות:

התחנה הראשונה (והקלה יותר למעבר): האם המנוח נפגע מרכב מנועי המיועד למטרת תחבורה?

אין מחלוקת ששלושת היסודות הראשונים של המונח "רכב מנועי" מתקיימים באופנוע מוטוקרוס – מדובר ברכב, שנע בכוח מכני, על פני הקרקע. אלא שיש גם מבחן נוסף – האם ייעודו של האופנוע הוא לצורכי תחבורה יבשתית. או במילים אחרות – האם תכליתו של אופנוע מוטוקרוס לשמש לתחבורה ולא לנהיגה ספורטיבית ותחרויות. השופט התעכב על סוגייה זו, אולם היות והדבר קרה מיוזמתו ולא הועלה על-ידי צוות ההגנה – לא ניתן לכך משקל בתיק.

התחנה השנייה: האם על אף שלא היה מגע בין האופנועים לבין המנוח, עדיין מתקיים קשר סיבתי שהוביל לתאונה?

במהלך הדיון התברר כי מקרה המוות הנוכחי הוא לא הראשון שבו רוכב על סוס נפל כתוצאה מבהלה שמקורה ברעש שיצר כלי רכב שנסע בסמוך אליו. כך למשל, במקרה שהיה, מדריך רכיבה רכב על סוס בחוף הים. קבוצת רוכבי טרקטורונים התקרבה אליו וגרמה לרעש, אבק ובהלה. הוא פנה לכיוונם וסימן להם להתרחק מהמקום אך הם התעלמו, הגבירו את מהירותם והתקרבו במהירות וברעש עצום לכיוונו. הסוס נבהל, נפל ומעך תחתיו את הרוכב. במקרה אחר, בחור הוביל סוס בחוף הים במסגרת עבודתו. לפתע הופיע טרקטורון שהחל בסיבובי ראווה סביב רוכב הסוס, שחל להשתולל עד שבסופו של דבר הוא נוער ונחבל.

שורת הדין של כל המקרים האלו זהה – אופנועים וטרקטורונים שנוסעים קרוב לרוכב ויוצרים רעש גדול – די בכך על-מנת ליצור את הקשר הסיבתי בין הנסיעה, הרעש, התאונה והנזק.

התחנה השלישית: האם קרנית צריכה לפצות את אשת המנוח?

למי שלא יודע, קרנית היא גוף של המדינה שתפקידו לפצות נפגע הזכאי לפיצויים ואין בידו לתבוע אותם מחברת ביטוח, בין היתר מפני שאין לרוכב ביטוח חובה או שאינו מכסה את המקרה. קרנית טענה שאינה חבה בפיצוי משום שהוכח שלא ניתן לבטח את האופנועים בביטוח חובה. בית המשפט הדף את טענתה וקבע שהיא מחויבת לפצות את יורשיו.

בסופו של יום הצליחה התביעה לעבור בהצלחה את כל התחנות. בשורה התחתונה – קרנית תפצה את יורשיו.

אז מה מוסר ההשכל של הסיפור המצער הזה? שלא צריך להיות מגע פיזי בין האופנוע והנפגע על-מנת שהאירוע יוכר כתאונת דרכים. כך למשל במקרה שכיח יותר בו הולך רגל נבהל ונחבל. במקרה כזה, ההשלכות יכולות להיות קריטיות אם יתברר כי לרוכב אין פוליסת חובה בתוקף. קרנית תשלם את הפיצויים לנפגע, אך מיד לאחר מכן היא עשויה לדרוש מהרוכב לשלם לה את כל מה שהיא שילמה. וזה עלול להגיע למיליוני שקלים.

סעו בזהירות, ותנו כבוד למשתמשי הדרך האחרים. בקרבת סוסים הורידו מהירות ואף דוממו את המנוע כדי שהסוס לא ייבהל.

הכותב הוא מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

ישנם לא מעט כלים דו-גלגליים שרמת הסחירות הנמוכה שלהם כמשומשים מעמידה קשיים בפני בעליהם בעת מכירתם, קל וחומר כאשר הם אינם במצב טוב – אם כתוצאה מתאונה כזו או אחרת שגרמה לפגיעות שלדה או פגיעות במכלולים, או שיש להם בעיה מכנית שנובעת מטיפול לקוי או מהזנחה. כפועל יוצא, ישנם מוכרים שבוחרים להסתיר את מצבו האמיתי של הכלי מהרוכש, שבתורו מוותר על ביצוע בדיקה מקיפה טרום הקנייה, אולם כעבור זמן מה מגלה כי נפל בפח. מהן זכויותיו של הרוכש במצב כזה? ננסה לענות בשאלות ותשובות אופייניות.

איזו חובה מטילה הפסיקה על הצדדים בעת ניהול מו"מ למכירת דו-גלגלי?

בראש ובראשונה, חובת תום הלב. או במילים אחרות – המוכר מחויב להביא בפני הרוכש את כל המידע שיש אצלו לגבי מצבו של הכלי, ובכלל זה תאונות בהן היה מעורב, פגימות במנוע ובשלדה, זהות הבעלים הקודמים, וכול פרט שרלוונטי להערכת ערכו ושוויו.

היה ויתברר כי המוכר הסתיר בכוונת מכוון מידע מהותי – עומדת לרשות הרוכש הזכות לדרוש את ביטול החוזה והשבת כספו. אין מדובר על החלטה שיפוטית שניתנה על-ידי ערכאה נמוכה, אלא כזו שניתנה בבית המשפט העליון. בפסק דין מכונן בסוגיה נכתב באופן שאינו משתמע: "הטעיה היא הצהרה כוזבת… הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת – הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. השנייה – הטעיה במחדל, קרי אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם".

הבעיה במנוע התגלתה במהלך בדיקה במוסך בו אני מטפל, אולם לשם הוכחה כי המוכר ידע על כך עליי לפנות למוסכים בהם טיפל בו בעבר. האם הם מחויבים למסור לי את המידע?

בהחלט! הדבר כלל לא נתון לשיקול דעתם ואסור להם לדחות את הבקשה. הזכות לכך נגזרת מחוק מכירת רכב משומש שקובע כי הרוכש זכאי לקבל מידע וגילוי נאות על מצבו ולרשותו עומדת האפשרות לפנות לצורך כך לכול מוסך בו הוא תוקן בבקשה כי יסופק לו מלוא המידע על מצבו. אולם, על-מנת להקל על ההליך מומלץ בטרם הקנייה לקבל הסכמה בכתב של בעל הרכב למסור מידע מהמוסך המטפל. בנוסף, היה ובמהלך הבדיקה מתגלות עדויות לתאונה בה היה מעורב, רשאי בעליו הנוכחי לפנות לכול חברות הביטוח בהן הוא בוטח על מנת לקבל מידע על עברו התאונתי.

אמנם רבים מהכלים מבוטחים בביטוח חובה בלבד ו/או צד ג', אולם די בכך שיימסר כי המבוטח היה מעורב בתאונה – על מנת לגבש תשתית ראשונית לטענה כי מידע מהותי הוסתר מהרוכש. הרי לא יעלה על הדעת כי הרוכב נפצע אולם לכלי לא ארע דבר. די בנפילה שלו תוך כדי תנועה, על מנת להותיר בו עדויות לכך.

המוכר טוען כי המחיר ששולם משקף את מצבו של הכלי וכול המידע הובא בפניי טרום המכירה, וכל מה שאני רוצה כעת זה לסחוט ממנו עוד כסף. איך אני מתמודד עם טענה כזו?

צרכן סביר משלם מחיר שמשקף את ערכו של הכלי בהתייחס למצבו המכני והשלדי. אין זה סביר כי למרות שמלוא המידע הובא בפני הרוכש – זה בחר לשלם מחיר גבוה. במקרה כזה, יטה בית המשפט להשתכנע כי פרטים מהותיים לגבי מצבו הוסתרו במהלך ניהול המו"מ. כמובן שהכול תלוי באופן בו השופט מתרשם מרמת האמינות של הצדדים, אולם חובת ההוכחה כי המידע על הליקוי נמסר לרוכש  – מוטלת על המוכר. או במילים אחרות, היה והמוכר לא יציג לבית המשפט מסמך חתום על-ידי הצדדים בו מפורטים הליקויים, זה עשוי למצוא את עצמו בבעיה ובנחיתות אל מול הקונה.

האם יהיה לי קל יותר לתבוע חנות שעוסקת בממכר דו-גלגלי ממנה רכשתי את הכלי?

כן. בנוסף לחובת הגילוי שקיימת בין רוכשים פרטיים, החוק מגביר את חובת האחריות והשקיפות מצד סוחרי רכב, ומחייבם למסור לרוכש טופס גילוי נאות שכולל שורה ארוכה של פרטים ומידע לגבי מצבו. אי מסירת הטופס או מסירתו עם מידע מטעה – מהווה עבירה פלילית. איגוד המוסכים בישראל הכין כשירות לציבור "טופס גילוי נאות במכירת רכב משומש", בהתאם לדרישות החוק.

ואם לא מדובר על חנות מסודרת , אלא על מוסך ממנו רכשתי את הרכב? האם עדיין ניתן לראות בו כסוחר לעניין החוק וחובת מתן הטופס?

בחוק מכירת רכב משומש הוגדר כי עוסק ברכב הוא עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א -1981, שעיסוקו מכירת רכב משומש. מכוח חוק זה, גם מוסך שמתפרנס ממכירה נכלל תחת הגדרה זו. במקרה בו יתברר כי החוק הופר, עומדת לרשות הרוכש האפשרות להגיש תביעה כנגד המוסך.

מה גובה הפיצוי שאני יכול לקבל במקרה שבית המשפט יפסוק כי המוכר הסתיר ממני את מצבו האמיתי של הרכב?

הפיצוי מורכב ממספר 'ראשי נזק'. ראשית נתייחס לרכיב הזמן שהוקדש לצורך הטיפול בתביעה, הטרטורים וכל יתר האילוצים שגבו קורבן של זמן – וכאלו יש בשפע. גובה הפיצוי שיתבע בהקשר זה ייקבע בהתאם להכנסותיו של התובע טרום התביעה. לחילופין, בית המשפט יכול לבצע הערכה על דרך של 'אומדנא'. והרי הטרטור יצר עוגמת נפש? יצר גם יצר. לפיכך, לבית המשפט נתונה הסמכות לקבוע את גובהו. במקרים חריגים – רכיב זה יכול לעמוד על אלפי שקלים רבים.

ועכשיו למנה העיקרית: היה ובית המשפט יקבע כי העסקה מבוטלת, המוכר יידרש להשיב לרוכש את מלוא הסכום ששולם עבור הכלי, וזה כמובן ישיב לו אותו.

ומה הדין במקרה בו הרוכש אינו מעוניין לבטל את העסקה אלא רק לקבל פיצוי? לרשותו עומדת האפשרות לבקש מבית המשפט כי המוכר יחויב לשלם סכום שמשקף את הפער בין מחיר המחירון של הרכב ללא נזקים או פגיעות ביום המכירה לבין המחיר המייצג את שוויו (בעדיפות לפי קביעת שמאי) בהתאם  למצבו 'הפגום'.

ישנו גם תסריט אחר בו הרוכש העדיף למכור את הרכב במחיר הפסד ובלבד כי ייפטר ממנו. במקרה כזה בית המשפט יכול לחייב את המוכר לפצות אותו בסכום שמשקף את ההפרש בין מחיר הרכישה למחיר המכירה.

הכותב הוא יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

דני, מנהל סחר בחברה גדולה במשק, החל לפני שנה וחצי לחוש עייפות בלתי מוסברת. שום שינוי לא חל בחייו שיכול היה לרמז על סיבה לכך. התזונה נשארה כשהייתה, וסיבה נפשית נפסלה על הסף. הזמן עובר ופיתרון אין, אלא רק החמרה של המצב – מעבר לתשישות נרשמה גם ירידה מתמשכת ביכולת הריכוז וקשיי זיכרון. ואם לא די בכך, כאבי שרירים ומפרקים החלו לטרוד את מנוחתו. תוסיפו לכך את מרכיב קשיי השינה אותם חווה, וקיבלתם מתכון לסבל בל יתואר. חודשים עברו עד שמצאו את הסיבה לכך – מחלת התשישות הכרונית, או בשמה הנוסף: מחלת היאפים. איש לא קישר בין אירוע זניח שהתרחש לפני שלוש שנים לבין התפרצות המחלה: תאונת הדרכים הקלה בה היה מעורב בעת שרכב על אופנוע.

מחקרים מוכיחים כי המחלה עלולה להיגרם כתוצאה מפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, אולם רק בשנים האחרונות נדרש בית המשפט לדון בקשר הסיבתי בין השניים ולאפשר לרוכבים שנפגעו לקבל פיצוי כספי בגין הפגיעה הדרמטית באיכות חייהם ולאור הירידה ברמת ההכנסה. למעשה, האירוע התאונתי עשוי לשמש טריגר או זרז למחלות שעל פניו נראות כבלתי קשורות אליו ומתפרצות זמן מה לאחר מכן. ייתכן שאותן מחלות כבר מקננות בגוף החולה, אולם האירוע הטראומתי משמש כזרז או טריגר להתפרצותן. כך למשל, תביעה על רקע זה הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב, ובה נטען כי תסמונת התשישות הכרונית בה לקה היא תוצאה ישירה של תאונת הדרכים. חברת הביטוח אליה הוגשה התביעה דחתה את טענתו של התובע כי קיים קשר סיבתי בין התסמונת לפגיעה.  לאור כך, מינה בית המשפט מומחית רפואית שקבעה בחוות דעתה כי לקות התובע נובעת גם מתאונת דרכים, ועל כן יש לקשור בין השניים. בסופו של ההליך, בית המשפט פסק כי יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד בשיעור של כ-1.7 מיליון שקלים.

מחלת היאפים היא דוגמה אחת מיני רבות לכאלו שמתפרצות אצל רוכבי דו-גלגלי בעקבות אירוע טראומתי של תאונת דרכים. כך למשל, גם המחלה הארורה פיברומילגיה –  מחלה כרונית שגורמת לכאבי שרירים שלדיים עזים בכל הגוף, ואם אין בכך די, היא מלווה בסימפטומים נוספים כגון שינויים במצב הרוח, קשיי שינה, כאבי בטן ותחושת חולשה כללית טורדנית. ישנם מספר גורמים להיווצרות המחלה: הספרות המקצועית מלמדת כי בין השאר גנטיקה ואף מצב נפשי מסוים ומתמשך מביאים לכך, וגם כאמור תאונות דרכים.

למעשה, במהלך השנים האחרונות נפסק כי קיים קשר סיבתי בין תאונות דרכים לבין שורה של מחלות. כך למשל, בית משפט השלום בחיפה הכיר בקשר סיבתי בין סטרס כתוצאה מתאונת דרכים, לבין מחלת הטרשת הנפוצה. במקרה אחר, בית משפט השלום בירושלים קבע כי לתובעת התפתחה מחלת סכרת בשל אירוע דחק בתאונה. בתביעתה לבית המשפט טענה התובעת כי תאונת הדרכים והנזק הנפשי בעקבותיה, הביאה להתפרצות המחלה (Diabetes Mellitus). בית המשפט מינה מומחה לרפואה פנימית לבדיקת התובעת, וזה קבע כי קיים קשר בין תגובת הדחק לתאונה לבין התפרצות מחלת הסכרת. בסופו של יום נפסק לתובעת פיצוי בשיעור של 587 אלף ש"ח בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות לעתיד, עזרה וסיעוד. בנוסף לכך, מעטים יודעים זאת אך גם מחלת הלופוס (זאבת) עלולה להתפרץ בעקבות תאונת דרכים. הזאבת היא מחלה בה הגוף מפתח נוגדנים נגד עצמו וכך פוגע באיברים שונים – בעיקר בכליות ובכלי דם קטנים. מחלת הלופוס עלולה להתפתח כתוצאה מטראומה, וגם במקרה הזה הכיר כבר בית המשפט בתאונת דרכים אשר היוותה הגורם למחלה ופסק פיצוי כספי לטובת הנפגע.

האם ניתן לקבל פיצוי נוסף לאחר שניתן פסק דין בתיק?

המכנה המשותף של כל המחלות הוא ההכרח לזהות בזמן את הקשר הסיבתי אל תאונת הדרכים שיסלול את הדרך להגדלה משמעותית של הפיצוי שיוענק לרוכב. היות וניתן לממש את הזכות להכרה במחלות, כל עוד לא ניתן פסק דין בתיק התביעה. יש לזכור כי מועד ההתיישנות בתביעת ביטוח פוקע כעבור שבע שנים.

מה צריך לעשות כמתעורר חשד שתאונה כלשהי קשורה למחלה?

כאשר מתעורר חשד שמחלה מסוימת קשורה לתאונה, יש להציף את המידע בפני הגורם שמטפל בתביעה על מנת שסוגיית הקשר האפשרי בין השניים תיבדק באופן מקצועי, באמצעות הפניה לרופא, לרבות בתחום הרפואה הרלוונטי. בשלב הבא יתבקש מינוי של מומחה רפואי מטעם בית המשפט כדי שיקבע אם יש קשר בין התאונה לבין המחלה.

ומה הדין כאשר מדובר על תאונת דרכים שמהווה גם תאונת עבודה?

כאשר מדובר בתאונת עבודה אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, היה ויימצא כי התאונה גרמה לאותו עובד ללקות גם במחלה, הוא יהיה זכאי להגיש למוסד לביטוח לאומי – כל חייו (בכפוף למגבלה של חצי שנה בין בקשה לבקשה) – בקשה להחמרת מצב.

יש טיפים נוספים לרוכבים?

יש לדווח לרופא המטפל על כל בעיה רפואית וכאב שמתעורר, גם אם נדמה כי הוא זניח, ולוודא שכל אחת מהתלונות נרשמת ומתועדת. כל דבר קטן כגדול חייב להיות כתוב ומתועד במסמכים רפואיים.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח ומימוש זכויות בעקבות תאונת דרכים.

מצלמות דרך לתיעוד הרכיבה הפכו בתקופה האחרונה לפופולריות מאוד בקרב רוכבי דו-גלגלי. היתרונות הגדולים של מצלמות תיעוד רכיבה ברורים לחלוטין, והם עשויים להציל את הרוכב במגוון מצבים – החל מדו"ח תנועה לא מוצדק ועד תביעת נזיקין בבית-משפט. יחד עם זאת, מצלמת הדרך עלולה גם לתעד עבירות תנועה של הרוכב – גם אם הן קלות וזניחות. שאלנו את עו"ד עמרי ארגמן, מומחה לדיני תעבורה, כיצד יכולה מצלמת הדרך לפעול כנגדנו.

*     *     *     *     *

לאחרונה הוגש כתב אישום חמור כנגד שלושה חברים בקהילתו של הרב ברלנד, שבמסגרתו נכללות לא פחות מ-26 עבירות תנועה מסוכנות, כאשר חלקן צולם באמצעות המצלמות שהותקנו ברכב. החרמת המצלמות והשימוש בהן כראיה מפלילה מהווה בסיס לדיון שרלוונטי מאוד לקהילת הרוכבים בישראל, שכן חלק לא קטן מהרוכבים משתמש במצלמות אקסטרים ובמצלמות דרך לתיעוד הרכיבה. אם כן, באילו מקרים רשאית המשטרה לדרוש מרוכב למסור לידיה את מצלמת הקסדה או את הטלפון הנייד? מה הדין במקרה בו המשטרה נחשפה לסרטון שהועלה לפייסבוק ומתעד את הרוכב 'מתגרזן' או מבצע עבירות תנועה? האם די בצפייה בסרטון על מנת לסלול את הדרך להרשעתו?

באופן עקרוני, ההוראה המכוננת בחוק לעריכת חיפוש בגופו של חשוד או בכליו קובעת כי רק אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבמצלמה יש ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני.

מה יכול לבסס את החשד הסביר?

מבחינת המשטרה – כמעט כל עבירת תנועה שהרוכב מבצע. מרגע שהשוטר צפה ברוכב והתגבשה אצלו ההבנה כי בוצעה עבירה, למעשה די בכך בשביל לבסס את החשד הסביר לצורך החרמה או נטילת המצלמה. כך למשל, די בהשכבת האופנוע על-מנת שהשוטר יוכל לטעון כי בוצעה עבירה של נהיגה בקלות ראש ולרשום לרוכב דו"ח בגינה. במקביל הוא יכול לטעון כי הדבר מבסס מבחינתו את החשד הסביר כי אין זו העבירה היחידה שבוצעה על-ידי הרוכב וניתן להניח כי הוא ביצע בנוסף שורה של עבירות נוספות – שתיעודן קיים במצלמה.

לצורך העניין, גם ווילי מבסס חשד סביר?

כן, בהחלט. גם ביצוע 'ווילי' מהווה עבירה ובין היתר של נהיגה בקלות ראש, שהרשעה על פיה עלולה להוביל לשלילת רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשי פסילה מינימום. לחילופין, יכולה המשטרה לטעון כי מדובר על נהיגה בחוסר זהירות. כך או אחרת – די בהרמת הגלגל בכדי לבסס אצל השוטר את החשד הסביר ולדרוש מהרוכב להעביר לחזקתו את המצלמה.

ומה הדין לגבי עבירת מהירות?

במקרה בו השוטר אמד את מהירות הרכיבה באמצעות מכמונת שהצביעה על סטייה משמעותית מהמותר, הדבר יהווה ביסוס לחשד הסביר ויסלול את הדרך להחרמת המצלמה.

כלומר, מרגע שהמצלמה הוחרמה , השוטר רשאי לצפות בסרטונים שבה באופן מיידי?

באופן עקרוני, לשון החוק קובעת כי אסור למשטרה לעשות חיפוש מבלי שהיא קיבלה צו לחיפוש במחשב. לצורך העניין, סמארטפון ולמעשה כל מצלמה דיגיטלית אחרת נחשבים בגדר מחשב. אולם בחוות דעת שנתנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, הוא קבע כי ניתן  לערוך חיפוש מעמיק בטלפון סלולרי של נחקר ללא צו שופט – אם הוא מסכים לכך. לפי מנדלבליט, אין צורך בצו משופט כאשר החיפוש נערך בהסכמת הנחקר שניתנה באופן מודע, בהתאם למגבלות שהוא קובע מראש

אז מומלץ לסרב? והאם זה ימנע ממנה לעשות שימוש בסרטונים על מנת להפליל אותי?

במקרה שבו הסרטון כולל תיעוד של רכיבה עתירת עבירות תנועה, מוטב לסרב. בהנחה כי למשטרה אין מידע מודיעיני שאפשר לה לקבל צו משופט לחיפוש עוד קודם לתפיסת המכשיר, היא תידרש לפנות בבקשה לכך ויתקיים דיון בו נשטח את מסכת הטיעונים הנגדית. בהחלט קיים סיכוי כי השופט ישתכנע ולא יתיר זאת.

ומה הדין במקרה בו המשטרה חיפשה ללא קבלת צו משופט?

מדובר על ראיות שהושגו שלא כדין, כי אז ניתן לפסול אותן ולהביא לזיכוי הנאשם – גם אם הן מלמדות על התנהלות עבריינית מצד הרוכב.

ואם מדובר על סרטון שדלף לרשת בו מד המהירות שמצולם מראה מספר תלת-ספרתי פלילי? האם די בכך בשביל לסלול את הדרך להרשעה?

על-מנת שהמשטרה תוכל לעשות זאת, עליה לעבור שני מכשולים. הראשון – להוכיח כי הסרטון מתעד את רכיבתו העבריינית של הנאשם ולא של גורם אחר. איך עושים זאת? זה תלוי ברצון שלה לנתב משאבי חקירה. אם היא מוצאת לנכון, ניתן במקרים רבים להתחקות אחר הגורם הראשון שהפיץ את הסרטון. לחילופין, אם היא מתעקשת, וקרו דברים מעולם – בהנחה כי מלבד הספידומטר מצולם גם קטע הכביש, היא יכולה לנסות לאתר את הכלי באמצעות ניתוח מצלמות הבקרה באותו הכביש.

אולם אין בכך די –  עליה להתגבר על מכשול נוסף, קשה לא פחות – לעמוד בכללי הראיות. וזו משימה לא פשוטה כלל. ראשית יהיה עליה להוכיח כי הסרטון לא 'בושל' – כלומר שלא נערך, ושמדובר בצילום אותנטי. לצורך כך יהיה עליה לקבל חוות דעת מקצועית של מומחה בעניין. שוב, זו שאלה של מוטיבציה ורצון להשקיע משאבים. בשלב השני היא תידרש להוכיח כי מד המהירות משקף את המהירות בפועל, וזו משימה מורכבת עוד יותר. לפני מספר שנים הורשע נהג שהעלה סרטון בו חבריו צילמו את מד המהירות שהצביע על מהירות של 260 קמ"ש. בשביל לבסס את המהימנות, המשטרה נדרשה להביא מומחים מטעם יצרן הרכב שהעידו כי שלוש אינדיקציות שונות מצביעות על כך שמערכות הרכב פעלו כסדרן, וכי המהירות שהוצגה במחוג המהירות תאמה את שעון הסל"ד ושעון צריכת הדלק. מדובר אם כן על מאמץ בלתי מבוטל מצד המשטרה.

איפה עובר קו הגבול בין הזכות של הנהג לתעד את התנהלות השוטר לבין הטענה כי מדובר על הכשלתו בתפקידו?

אני מציע לשוטרים להימנע מהעלאת טענה זו על מנת לחסוך את הצורך להביכם בבית המשפט במהלך חקירה נגדית. זכותו הבסיסית והבלתי משתמעת של נהג היא לתעד את השוטר, קל וחומר כאשר נטען לאלימות מצד המשטרה, כי אז הדרישה להפסיק לצלם מהווה עדות נוספת לבריונות מצידה. בהנחה כי אופן הצילום לא מפריע לשוטר למלא את תפקידו ובכלל זה לא חוסם את דרכו – אין התכנות לכך ששופט יאשר זאת. חקר האמת הוא שם המשחק, וזכותו הטבעית של הנהג להביא ראיות שתומכות בגרסתו.

לסיכום, אין ספק כי מצלמת קסדה מונעת את האפשרות לייחס לרוכב עבירה שלא ביצע, אולם היא טומנת בחובה גם סיכון. נכון יעשה הרוכב אם ישקול את הפעלתה בהתאם לאמור מעלה ולא יהסס לעמוד על זכויותיו במקרה בו המשטרה מבקשת לעשות שימוש מפליל בסרטון. ובכל מקרה – רכבו בזהירות וצייתו לחוקי התנועה, גם כדי שמצלמת התיעוד שברשותכם תשמש אתכם ככלי להגנה ולא תשמש ככלי שפועל נגדכם.

עו"ד עמרי ארגמן הוא מומחה בדיני תעבורה.

כתב: עוד אסף ורשה

לפני מספר ימים פורסם סיפורם של תושבי מצפה דני, ישוב הסמוך למכמש במזרח בנימין, שאיתרו בכוחות עצמם אופנוע גנוב במאהל בדואי סמוך למבואות יריחו. אחד התושבים גילה בבוקר כי אופנוע השטח שלו נעלם לאחר שנגנב בידי בדואים שחדרו ליישוב, ולאחר שהתקבל מידע אדות מיקומו יצאה הקבוצה לחיפושים. סופו של הסיפור טוב אולם גם מצער, שכן הוא משקף את אובדן האמון של תושבי ישראל בכלל ושל בעלי הדו-גלגלי בפרט במסוגלות המערכת לסייע להם.

על פי סקר שנערך, כל אזרח שני בישראל מביע חוסר אמון במשטרה: 54% מהנשאלים מקרב החברה היהודית במדינת ישראל הצביעו על חוסר אמון בארגון שאמור לשמור על ביטחונם האישי ועל הסדר הציבורי. נתונים מדאיגים עוד יותר נמצאו גם בקרב האוכלוסייה הערבית, שם 59% מהנשאלים העידו על חוסר אמונם במשטרה. ועד כמה גדול השבר בקרב בעלי הדו-גלגלי? מעולם לא נערך מחקר מסודר שבודק באופן קונקרטי את הסוגיה, אולם נדמה גם שאין צורך: די בלקרוא את התגובות של ציבור הרוכבים לפוסטים בהם מבקשים בעלי הכלים עזרה באיתורו, על מנת להבין את גודלו.

בשנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל צוין כי בשנת 2017 חלה ירידה של 3.6% במספר כלי הרכב הגנובים לעומת שנת 2016, ומספר כלי הרכב שנגנבו בשנה זו הוא הנמוך ביותר בעשור האחרון. אולם לצד זאת דווקא חלה עלייה בשיעור הכלים הדו-גלגליים שנגנבו, שעומדת על 20.7% מכל גניבות הרכב בישראל.

כמה מעצרים בוצעו? וכמה כתבי אישום הוגשו נגד גנבי דו גלגלי? לא ברור. את הנתון הזה המשטרה לא מפרסמת. שלל נתונים וחתכים לסוגיהם השונים נכללים בדו"ח שלה, אולם את היחס בין מספר התיקים שנפתחו לבין מספר כתבי האישום שהוגשו והמעצרים שבוצעו – היא מסתירה מהציבור. משטרת ישראל מודעת לחומרת המשבר. ראש אגף התכנון כתב בשנתון כי "עשייה המוכוונת לבעיות המטרידות את האזרח תעלה את שביעות רצונו מתפקוד המשטרה. עימה, יעלו הנכונות לשיתוף פעולה, לדיווח, להתנדבות, לגיוס וכיו"ב, ובכך תעלה רמת האמון במשטרה ויושג שיפור נוסף באיכות שירותי המשטרה". אך בפועל, מה היא עושה בנדון? במבחן התוצאה, כנראה שמעט מאוד.

שיקום האמון של ציבור הרוכבים במשטרה מצריך ממנה לשנות את התעדוף של חקירת גניבות רכב לעומת דו-גלגלי. יחידת אתגר, שאמונה על טיפול בנושא, מרכזת את עיקר מאמציה בסיכול גניבות הרכב. רוב הפרסומים על הצלחות היחידה עוסקים באיתור ופשיטות על משחטות רכבים. במציאות בה אחד מכל חמישה כלי רכב שנגנבים בישראל הוא דו-גלגלי – הגיעה השעה לשנות את סדרי העדיפויות.

הבעיה היא כי בניגוד לתחום הרכב, בו לחברות הביטוח יש אינטרס כלכלי מובהק להפעיל מכבש לחצים על מקבלי ההחלטות, כאשר מדובר על דו-גלגלי ציבור הרוכבים נותר כמעט לבד במאבקו. מרבית הרוכבים בישראל לא רכשו ביטוח מקיף מפאת העלויות הגבוהות, וכך נוצר מצב בו דווקא החלשים מופקרים. אם תחשבו לעומק תגיעו למסקנה כי מלבד לרוכבים, לכל הגורמים בשרשרת יש אינטרס לעצום עיניים אל מול ממדי התופעה. את כולם היא מפרנסת היטב.

אולם הפיתרון לבעיה לא יכול להיעשות רק על דרך האכיפה אלא גם באמצעות הרתעה עונשית. המציאות מלמדת כי בלא מעט מקרים, גנבי דו-גלגלי שהורשעו בעבירה זו נשפטו לפרקי זמן קצרים מאוד. שנה מאחורי סורג ובריח זו ענישה מקלה, שאינה מרתיעה. לא כך מהלכים אימים על הגנבים. לשון החוק קובעת כי אדם המשתמש או מעביר רכב לא רשות מבעליו – דינו חמש שנות מאסר. רק ענישה מחמירה שתשלח מורשע לישיבה ממושכת בבית הסוהר עשויה לחולל שינוי.

לצד האמור, המערכת צריכה להכביד ידה גם על העוסקים בסחר וממכר חלקים גנובים, וכאלו יש בשפע. ביום שבעלים של מוסך יישפט ל-7 שנות מאסר בפועל על התקנת חלק גנוב – השינוי יגיע מהר מאוד. החוק קובע כי

מי שמקבל רכב או חלקים של רכב ביודעו שהרכב גנוב, או נוטל עליו את השליטה ברכב או בחלק גנוב, צפוי ל-7 שנות מאסר. עכשיו רק נותר למצוא שופט שישמע את זעקת הרוכבים. כזה שיבין כי מדובר על עשרות אלפים שחסכו שקל לשקל על מנת להגשים חלום, ובוקר בהיר התעוררו לתוך סיוט בו בן בלייעל נטל מהם את אחת מהמתנות הכי משמעותיות שהעניקו לעצמם אי-פעם.

כתב: עו"ד אסף ורשה

לפני מספר ימים נכנס לתוקף תיקון לחוק שמתיר לשוטר ליטול מכל רוכב בדיקת רוק לאיתור שרידי קנאביס, באופן אקראי. הבעיה היא כי שאריות פירוק הקנאביס נותרות בגוף ימים ארוכים אחרי העישון ולעתים אף שבועות. כך נוצר מצב שבו למעשה כל מעשן קנאביס עלול למצוא את עצמו מורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת סם ולאבד את רישיונו לפרק זמן של שנתיים, ובמקרים מסוימים גם להישלח לכלא.

על מנת להבין את השלכות החוק החדש העלינו שורה של שאלות ותשובות שכל רוכב שמעשן מעת לעת חייב לקרוא:

מדוע החוק צריך להטריד אותי? הרי גם קודם לכן אסרו על רכיבה תחת השפעת קנאביס.

פקודת התעבורה אוסרת על רכיבה תחת השפעת סם, ובכך אין כל חדש. העניין הוא כי קודם לכן, על מנת ששוטר יחייב רוכב לעבור בדיקת דם או שתן, היה עליו להוכיח כי התעורר אצלו חשד סביר לכך. אולם כיום אין בכך עוד צורך. בדיקת הרוק מייתרת את הצורך להוכיח זאת ומספקת אינדיקציה שבהתאם לתוצאותיה יחליט השוטר האם לחייב את הנבדק לבצע גם בדיקת דם או שתן. אמנם בדיקת הרוק אינה מהווה ראיה חותכת, אולם היה והרוכב יסרב לביצועה, מבחינת השוטר התגבש החשד הסביר שיאפשר לו לדרוש ביצוע של בדיקת דם או שתן. במקרה בו הרוכב סירב לכך – הוא ייחשב כנוהג תחת השפעת סם.

אני זהיר וכמובן שלא רוכב מיד לאחר שעישנתי. אז היכן הבעיה?

תוצרי הפירוק נותרים בדם זמן רב אחרי הצריכה – לעתים גם שבועות ובכפוף למספר גורמים כמו קצב חילוף החומרים בגוף. היות והחוק לא קבע מדרג של שיעור החומר שנמצא בגוף לצורך הרשעה, אלא החליט כי כל ממצא כזה מבסס את עבירת הרכיבה תחת השפעת סם, המשמעות היא שגם אם הרוכב עישן לדוגמה לפני שלושה ימים, קיימת סבירות בלתי מבוטלת שגם בבדיקה שתיערך היום יימצאו בגופו תוצרי פירוק. בשונה מאלכוהול בו החוק קבע גבול מינימום של אלכוהול בדם (290 מיקרוגרם למ"ל) – בכל הנוגע לקנאביס המחוקק לא התייחס לסוגיה זו.

האם הוכח קשר סיבתי מובהק בין צריכת קנאביס ותאונות דרכים?

בניגוד להררי המחקרים והנתונים שקובעים חד-משמעית כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול מגדילה דרמטית את הסבירות לתאונה, כאשר מדובר בהשפעת קנאביס הדעות חלוקות, ואפילו משטרת ישראל מודה כי אין בידיה מסד נתונים שמצביע על קשר ישיר. אין חולק כי קנאביס פוגם בערנות, ורכיבה דקות לאחר עישון או לעתים אפילו שעות ספורות – מסוכנת. מחקרים שנערכו בנושא מבהירים זאת באופן חד-משמעי, אולם אין בהם התייחסות ברורה לסוגיית השפעת ריכוז החומר הפעיל על כושר הנהיגה.

עד כמה מהימנה בדיקת הרוק?

זה אינו רלוונטי, היות והמחוקק קבע כי גם אם הבדיקה יצאה שלילית ואצל השוטר התעורר חשד סביר כי הרוכב תחת השפעה, הוא יכול לחייבו לבצע בדיקת דם או שתן. בדיקת הרוק מהווה אינדיקציה בלבד.

מה הן ההשלכות של הרשעת רוכב בנהיגה תחת השפעת סם?

ראשית, כמובן שלילת רישיון הנהיגה למשך של עד שנתיים, ובמקרים מסוימים גם מאסר בפועל. אולם זה לא מסתכם בכך. ההרשעה יכולה להשפיע על נכונות חברות ביטוח לבטח בעתיד את הרוכב בפרמיה זולה. כמו כן, במקרה תאונה חברת הביטוח יכולה להתנער ממתן כיסוי ביטוחי – מצב שיכול להכניס את המבוטח לתוך סחרור כלכלי.

ומה לגבי אכיפת החוק כנגד נהיגה תחת השפעת תרופות?

לתרופות הרגעה בעלות פוטנציאל השפעה הרסני על שיקול הדעת והריכוז, אך נדמה כי איש אינו מתייחס לכך. גם לתרופות האנטי-פסיכוטיות יש השפעה חמורה על מסוגלות הנהג לאחוז בהגה בבטחה. התפרצויות זעם היא רק תופעת לוואי אחת מיני רבות שיש להן, ובכלל זה גם תופעות נוספות כמו רעד גוף קיצוני. כמויות אדירות של משככי כאבים נמכרים מדי שנה: אוקסיקודון, פרוקסט וקודאין, אך שקט. המדינה מודעת לבעיה אך האכיפה מינורית. פרופסור סמואל קרלטון, מהמומחים הגדולים בעולם לפסיכולוגיה של הנהיגה, הבהיר כי "נהיגה תחת השפעת תרופות עלולה להתגלות כ'סלולארי הבא' מבחינת בטיחות בדרכים".

אנחנו נתקלים ביותר ויותר נהגים שלצד תרופות נגד כאבים או מחלות שונות לוקחים גם תרופות נגד חרדה – כולן תחת מרשמים, ושותים כוסית לפני שהם יוצאים לכביש. זה שילוב שבעבר לא מספיק הבנו עד כמה הוא מסוכן, והולך והופך נפוץ יותר ככל שהאוכלוסייה מזדקנת.

ההמלצה החד-משמעית שלנו היא כמובן לא ליטול תרופות כאלה ואחרות ולא לעשן קנאביס בטרם עלייתכם לכביש. לא רק בגלל ההשלכות המשפטיות, אלא גם ובעיקר על-מנת לשמור על בטיחותכם.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.