תגית: בית משפט

לפני מספר ימים דיווח אגף התנועה של משטרת ישראל כי רוכב אופנוע בשנות ה-20 לחייו נתפס במהירות 217 קמ"ש לאחר שנקלט באמצעות מכשיר הממל"ז (מד מהירות לייזר). "עם זיהוי האופנוע, החלו השוטרים שנערכו מבעוד מועד לבצע חסימות ומעקב אחרי הרוכב, ולאחר מספר ק"מ הצליחו לצמצם מרחק ולעצור את האופנוע בחסימה שבוצעה בצומת אחיהוד".

פרסום המקרה בפוסט בעמוד הפייסבוק שלנו גרר מבול של תגובות, וביניהן גם חברים שתהו כיצד ייתכן לאור המהירות הגבוהה כי השוטר שמר על קשר עין מרגע מדידת המהירות ועד לעצירת הרוכב. השאלה במקומה, שכן על פי פסיקת בית המשפט העליון שחלחלה גם לנהלי אגף התנועה שמופיעים בהוראות הפעלת מד הלייזר – נדרש השוטר לשמור על קשר עין רציף.

מדוע בכלל צריך לשמור על קשר עין? כיצד זה כלל מתאפשר לאור הפער בין הסטטיות של הניידת לבין המהירות הגבוהה בה נתפס הרוכב? האם די בקשר העין על מנת להוביל להרשעה, ובאילו טקטיקות משתמשים עורכי הדין בשביל להוביל לזיכויים של נאשמים בעבירת מהירות? עו"ד אלירן בלוטמן, מומחה לדיני תעבורה שמייצג בתיקי תאונות קטלניות ועבירות תנועה חמורות, משיב על השאלות החשובות בנושא.

מדוע צריך לשמור על קשר עין? הרי השוטר ראה את הרכב, כיוון את מד הלייזר אליו, והוא יכול להעיד כי מדובר על הכלי המסוים.

במקרה בו מדובר על מדידה ידנית באמצעות ממל"ז, שאינה מגובה בצילום של האופנוע או הרכב מבצע את העבירה, קיים סיכוי כי הרכב שייעצר לו תיוחס העבירה, לא ביצע אותה. כלומר, שהשוטר ידלוק אחר כלי אחר זהה והרוכב יורשע על לא עוול. הסיכון להיווצרות עוולה כזו עולה בהתאם לשכיחות הכלי על הכביש. כלל יסוד במשפט הפלילי הוא כי על התביעה המשטרתית להוכיח ללא צל של ספק סביר כי העבירה התקיימה, וכך, במקרה בו מצליחה ההגנה לפעור סדק בבניין הראיות, הדבר כאמור יכול להביא לזיכוי של הנאשם. במסגרת פסק דין מכונן בנושא כתב שופט בית המשפט העליון מאיר שמגר כי דווקא בעבירות מהירות יש להקפיד הקפדה יתרה בהוכחת היסודות העובדתיים המהווים את העבירה. לאור חשיבות העניין, חובת שמירת קשר העין וציון הדבר כלולה גם בחנ"א (חוברת נוסחי אישום דו"חות תנועה – א.א) שקיימת בכל ניידת תנועה ומתעדכנת אחת לתקופה.

אולם במקרה בו הרוכב נלכד במד הלייזר במהירות גבוהה של למעלה מ-200 קמ"ש, מן הסתם קשר העין ינותק מכיוון שייקח לשוטר זמן לצמצם את המרחק אליו. אז כיצד בכל זאת מורשעים רוכבים בעבירת מהירות?

ניתוק קשר העין כשלעצמו לא יסלול את הדרך לזיכוי, מפני  שעל ההגנה להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדבר גרר גם בעיה בזיהוי. השופט לוקח בחשבון את הפער המובנה בין המהירויות, ומייחס חשיבות גם לפרטים מזהים ייחודיים שמצמצמים את האפשרות כי התרחשה טעות. אם השוטר כתב בדו"ח כי זיהה סימן ייחודי על גבי האופנוע, כגון סכמת צביעה נדירה, הדבר יקשה על מלאכת ההגנה.

ובכל זאת, ההגנה צריכה לשלול את האפשרות לקיומו של קשר עין רציף. כיצד היא עושה זאת?

ישנן מספר אפשרויות לבצע זאת. לדוגמה – בדיקת המרחק בין הנקודה בה נלכד הרוכב במד הלייזר לנקודה בה נעצר. בשלב הראשון צריך לברר את מספר המטרים שעבר הרוכב בשנייה אחת במהירות בה רכב. כך למשל, אם מדובר על 200 קמ"ש, התוצאה תהיה כ-55 מטרים בשנייה. בשלב הבא, בהנחה למשל, שהמרחק בין שתי הנקודות עמד על קילומטר, ניתן לקבוע כמה זמן נדרש לרוכב לעבור את תא השטח (חלוקה של 1,000 מטרים ב-55) – 18 שניות. השלב הבא הוא לחקור את השוטר במטרה לברר כמה זמן עבר מהרגע בו נלכד הנהג במד הלייזר ועד שזה התחיל לדלוק אחריו. מדובר על תהליך שבו השוטר 'מעבד' את המידע שנקלט במד, מקבל את ההחלטה לרדוף אחר הרוכב, נכנס לניידת או מניח את מד הלייזר ונותן גז. לרוב יהיה מדובר על פרק זמן של 6-3 שניות. בנוסף, לעתים ישנו שוטר על אופנוע הממתין ליציאה, ויוצא למרדף מיד כאשר השוטר המודד מסמן לו שנמדדה מהירות גבוהה. שיטה זו מקצרת משמעותית את פרק הזמן ליציאה למרדף.

בשלב הזה, כאשר ידוע מה המרחק שהיה בין השוטר לבין האופנוע, כמו גם המרחק שעובר האופנוע בשנייה, ניתן לחשב את המרחק שזה עבר בפרק הזמן שנדרש לשוטר בשביל להתחיל לרדוף אחריו. כך למשל, אם מכפילים 5 שניות שיהוי שחלו עד להתחלת המרדף ב-55 מטרים לשנייה (המרחק כאמור שעובר האופנוע בשנייה אחת במהירות של 200 קמ"ש), מקבלים 275 מטרים. בשלב הבא מבצעים 'הקפאת מצב', כלומר בוחנים בשטח האם בנקודה בה עמד השוטר, בהינתן המרחק שעבר האופנוע ולאור תנאי הדרך, ניתן היה לשמור על קשר עין רציף.

אם כך, כיצד המשטרה יכולה להוכיח כי נשמר קשר עין כאשר מדובר על רוכב שנתפס במהירות גבוהה בכביש מפותל?

זו בהחלט בעיה מבחינת המשטרה, ולאור פסק דין שניתן בנושא – כיום מעטים אם בכלל המקרים בהם השוטרים מכוונים את מד הלייזר בכבישים מפותלים. בפסק דין שניתן לפני מספר שנים, קבע השופט אלון אופיר כי הפעלת המכשיר בשעות החשיכה ובכביש שאינו ישר מעוררת ספק, ולכן תביא לזיכוי. אמנם פסק הדין מתייחס למכשיר הדבורה, אך הוא רלוונטי במידה לא מועטה גם לאכיפה באמצעות ממל"ז. בפסק דינו המליץ למשטרה להימנע לחלוטין מלבצע אכיפה בתנאים שכאלה. "הפעלת 'דבורה' בתנאים המתוארים – חשיכה וכביש מעוקל – תעורר בהכרח ספק, ולכן היא מיותרת", הוא מבהיר בהחלטתו לזכות את הנאשם, ומוסיף: "אין כל טעם בניהול תיקים שבהם רכיב הזיהוי מוטל בספק". עוד כתב השופט כי מדובר בחשיכה, עת הנאשם בהכרח 'נעלם' מאחורי העיקול בכביש – "מרגע זה, צריכה הניידת לבצע פרסה, כאשר אין לה קשר עין עם הרכב, ולאחר שהיא עצמה תעבור את העיקול, צריכים השוטרים לאתר את רכב שנמדד מתוך רכבים נוספים".

לסיכום, הוכחת קיומו של קשר עין, במיוחד כאשר מדובר על רוכבים שנתפסו במהירויות גבוהות, אינה מובנת מאליה, ובשונה מעבירות רבות אחרות – אין די בעדותו של השוטר בשביל להדוף את טענות ההגנה. בו בעת, על סניגור שמייצג בתיק כזה מוטלת משימה לא פשוטה כלל, ולרוב נדרש גם להסתייע בשירותיו של בוחן תנועה פרטי לצורך הוכחת הטענות.

רכבו בזהירות ושמרו על חייכם ועל רישיונכם. לדעתנו בתקופה הקרובה תחול עלייה דרמטית באכיפה – ובעיקר אכיפת מהירות – כפועל יוצא של הצורך למלא את מכסת הדו"חות והיעדים, ולאור תחושת ההתרופפות בציות לחוק בימי הקורונה.

דמיינו מצב בו כלל הנהגת ישראל, יחד עם אגפיה הביטחוניים, מתגייסת להילחם במגפות האמיתיות הקשורות אלינו הרוכבים.

בשנת 2019 נהרגו על כבישי ישראל 350 בני אדם ובתוכם 69 רוכבי אופנועים (על-פי נתוני הרלב"ד לשנת 2019). באותה השנה נגנבו 1,946 אופנועים (על-פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2019). אלו נתונים שמצדיקים ללא עוררין את ההגדרה 'מגפה'. נכון להיום מדינת ישראל נמצאת במצב של שליטה על מגפת הקורונה. כשהתבררו ממדי הסיכון, התכנסו כלל הגופים הביטחוניים לחמ"ל אחד, הוגדרה ועדה אחראית מטעם הממשלה, הציבור עודכן בשקיפות מוחלטת על-בסיס יומי, הוקדשו משאבים רבים לחינוך והסברה, ומשטרת ישראל התגייסה לסדר ואכיפה ברורה – ולא ניכנס עכשיו אם זה הצליח באופן מלא או רק חלקית, אלא נתרכז בתמונה הכוללת.

תארו לעצמכם מצב שמגפת תאונות הדרכים עולה לראש סדר היום בישראל. ראש הממשלה מזיז הכל הצידה ודואג ששר התחבורה ומנכ"לו יהיו הראשונים והאחרונים אצלו בשולחן הדיונים. השב"כ מגויס לאכן כל נהג מועד לפורענות שיכול להדביק במוות שותף אחר בכביש, ואילו המוסד נשלח למקומות עלומים ברחבי העולם כדי לרכוש מאסות של מעילים מתנפחים וקסדות איכות על-מנת להציף את השוק בהם. ראש הממשלה מופיע בכל ערב בפריים-טיים ונוקב במספרי ההדבקה ומוות בכבישי ישראל, ומדגים איך ניתן למנוע תאונות דרכים. אביעד מפול גז מופיע בכל פאנל חדשות, עם סבר פנים רציני, ומשתף את המומחיות שלו בהורדת המספרים. מיטב מומחי לימוד הרכיבה והנהיגה המקצועית מגויסים ומקבלים תקציבים להקים במסלולים בישראל מרכזי הדרכת חירום. סגר כללי מושתת על כלל מדינת ישראל בעוד משאבים רבים מנותבים למשרד התחבורה על-מנת לטפל מיידית בכל המפגעים, בעוד הכבישים, הצמתים והמחלפים ריקים. משרד הכלכלה ורשות המיסים מורידים בצורה גורפת את המיסים והמע"מ על ציוד מגן לרוכבים, על אביזרי שליטה ובטיחות לאופנועים ולרכבים ומסבסדים את רכישתם והרכבתם. אפשר להמשיך עוד ועוד, אך הבנתם את הכיוון.

תארו לעצמכם עכשיו שמגפת הגניבות מגיעה לראש סדר היום בישראל. הנחיות חדשות יוצאות לבתי המשפט במטרה להחמיר עם עונשי הגנבים המורשעים. השב"כ, המוסד, המשטרה והצבא מגויסים על-מנת לאתר ולהחזיר כל כלי שיוצא מגבולות מדינת ישראל או נמצא בכל מקום בו אין לאזרחי ישראל מה לחפש. ראש הממשלה מופיע בכל ערב בפריים-טיים ומציג שקפים המתארים כמה אופנועים (או מכוניות, או ציוד חקלאי) נגנבו באותו היום וכמה נמצאו. סגר כללי מושת על כלל אזרחי ישראל במטרה להאט את המגפה – עד שמושגת שליטה במספר האופנועים והרכבים הגנובים. בקיצור, הבנתם את התמונה.

כולנו מכירים את האמרה "אין לא יכול, יש לא רוצה". כשמדינת ישראל יודעת להתכנס ובמקביל להגן על התושבים ולתקוף מגפה שנובעת מנגיף סיני, מה עוצר אותה מלעשות את זה לכלל הפצועים וההרוגים בכבישי מדינת ישראל, או לאלא שאיבדו את רכושם היקר לגנבים, שמשאירים בכל יום את משטרת ישראל חסרת אונים ואומללה בטיפול מולם? מה עוצר? תחזרו לאמרה שבתחילת הפסקה הזו.

קבוצת רוכבי כביש מספרד העלו את רכיבות סוף השבוע שלהם לרשתות החברתיות. המשטרה המקומית לא גילתה סבלנות לנוכח מה שנראה בסרטונים.

קבוצת רוכבי כביש מספרד לא קראה את מה שכתבנו בעבר לגבי העלאת סרטונים והפללה עצמית (על מצלמות תיעוד רכיבה והפללה עצמית) והעלו לרשת סרטון (שמסתבר שהיה רק אחד מכ-50 סרטוני רכיבה) בו הם רוכבים – טוב נו, כמו שהרבה קבוצות אופנועי כביש ספורטיביים רוכבים בכביש הציבורי.

לנוכח עבירות התנועה הרבות שתועדו בסרטונים וסיכון משתמשי כביש אחרים – עבירות כגון מהירות מופרזת, חציית קו הפרדה רצוף, מהירות שלא תואמת את הדרך ועוד – פתחו רשויות האכיפה הספרדיות בחקירה. לאחר כשנה של חקירה הוגשו כתבי אישום כנגד עשרה רוכבים, כולל כמובן מי שהעלה אותם לרשת. כתב האישום כלל שתי עבירות פליליות ו-39 עבירות תנועה. העונש כלל קנסות גבוהים ונקודות ברישיונות הנהיגה.

בישראל ההוראה המכוננת בחוק לעריכת חיפוש בגופו של חשוד או בכליו קובעת כי רק אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבמצלמה יש ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני. אנו ממליצים לחזור ולקרוא את המאמר שעסק בנושא צילום והפללה עצמית בישראל (כאן) וממליצים לרכוב כחוק כמובן.

חוק לחוד ומציאות לחוד: באופן חריג ובניגוד למרבית הפסיקות שניתנו עד כה בנושא, קבע בית המשפט כי למרות שהרוכב הפר את החוק ונסע בין טורי המכוניות בפקק, האחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנהג.

"הייתי ליד הנהג ופתחתי את הדלת פתיחה בזווית של בערך 40-30 ס"מ, ופתאום ראיתי גלגלים של אופנוע מתחת לדלת" – כך נפתחה עדותה של הנהגת, שמספרת את הסיפור של מאות מקרים שמתרחשים מדי שנה – שבהם נוסע ברכב פותח דלת על רוכב אופנוע שעובר – ומובילים לפציעה של הרוכב. החוק היבש אמנם לרעת הרוכבים ואומר שחל איסור לנסוע בין נתיבים, אולם פקקי התנועה האין-סופיים הביאו להתגבשות של נוהג על-פיו ההשתחלות בין הרכבים מותרת והמשטרה אינה אוכפת עבירה זו.

הבעיה מתעוררת כאשר מתרחשת תאונה, כי אז הרוכבים מגלים כי אמנם החוק אינו נאכף, אבל גם אם רכבו במהירות נמוכה – עצם הפרתו מייחסת להם רשלנות. וכך, תביעות רבות הסתיימו בחיוב מלא של הרוכב בתשלום פיצויים לנהג, או בחלוקת האחריות בין השניים. כך שפסק דינו של השופט מוטי פירר שניתן השבוע – בהחלט מעניין.

במקרה הנדון מדובר על תביעה נזיקית שהגישה חברת הביטוח AIG והמבוטחת שלה – נהגת הרכב שניזוק בעקבות פתיחת הדלק והחבטה שחטפה במפגש עם הרוכב. זה בוטח בפוליסת צד ג' בחברת איילון, אותם ייצג עו"ד אייל בדור ממשרדו של עו"ד אסף ורשה.

בעדותה מספרת הנהגת: "אני לא ציפיתי בחלומות הוורודים שלי שפתאום יגיח אופנוע, רצוני הוא לא לפגוע באף אחד". וזו בדיוק הבעיה אליה גם בית המשפט התייחס: החוק אמנם לא השתנה, ואיסור הרכיבה בין מכוניות עדיין בתוקף, אולם המציאות מחייבת את הנהגים לצפות מצב שכיח זה. כב' השופט מוטי פירר ציין בפסק דינו כי מדובר בתופעה שגרתית ורגילה "אשר היה עליה לצפותה ולכן היא אחראית לקרות התאונה".

השופט מציין כי שני הצדדים הסכימו שהדלת נפתחה לתוך מסלול נסיעת האופנוע בפרק זמן שקדם כשתי שניות לחלוף האופנוע. במצב כזה "אחריות מוגברת מוטלת על אדם היוצר סיכון חריג בדמות פתיחת דלק בעת עמידת רכבים בטור לקראת רמזור". ומה לגבי תרומתו של הרוכב להיווצרות התאונה מעצם העובדה כי רכב בין הנתיבים? זניחה. בית המשפט מבהיר כי משעה שיכול וצריך הנהג לצפות רכיבת דו-גלגלי בין הטורים, האחריות במלואה עוברת אל כתפיו.

עו"ד אסף ורשה, שמכהן גם כיו"ר ועדת נזיקין בלשכת עורכי הדין, אמר לפול גז: "בית המשפט, הדן בתביעה אזרחית (בשונה מהליך תעבורה פלילי), קובע כי יש להתאים את מציאות חיינו לנהיגה למעשה. פסיקה אמיצה שנותנת ביטוי לפקקים הבלתי מסתיימים בארצנו".

חשוב להדגיש כי מדובר על פסיקה בערכאה של בית משפט השלום בלבד, ואין היא יוצרת כלל אצבע שמחייב בכל מקרה ומקרה, וכל תאונה נבחנת על פי נסיבותיה, מיקום כלי הרכב ועדויות ככל שקיימות. בכל מקרה, לעולם בעת רכיבה בין מכוניות בפקק עומד, הקפידו להסתכל רחוק, לתכנן את נתיב הנסיעה, לשמור על המרחב האישי תוך כדי תנועה, וכמובן לרכוב במהירות נמוכה מספיק שתאפשר לכם להגיב לסטיות כאלה ואחרות של כלי רכב בפקק ולפתיחת דלת. זכרו תמיד שנהגים התקועים בפקקי תנועה יחפשו את הדרך הקצרה ביותר, ינצלו כל פרצה שימצאו, ולא יהססו לפתוח דלת ללא כל התחשבות. אל תהיו בפרצה הזו. רכבו בזהירות.

תודה לעו"ד אסף ורשה על העזרה בהכנת הכתבה.

כתב: עו"ד אסף ורשה

מזג האוויר הסוער שפוקד את ישראל בימים אלו וכמויות הגשם החריגות שהומטרו עלינו תוך זמן קצר, הציפו את רחובות רבים בישראל וגרמו לנזקי רכוש כבדים. אבל לא רק מאות רכבים הוצפו והוצאו מכלל שימוש אלא גם לא מעט כלים דו-גלגלייים שטבעו בשטפונות. הבעיה היא שבניגוד למכוניות, שרובן מבוטחות, חלק משמעותי מבעלי האופנועים והקטנועים לא רכשו ביטוח מקיף. מה הסיכוי כי הרשות המקומית שבשטחה טבע הקטנוע תפצה את בעליו? והאם הוא צפוי לקבל את מלוא שוויו ביום הטביעה?

לא צריך להיות פרופ' למשפטים בשביל להניח שהרשות תטען שמדובר על כוח עליון ושאין לה יכולת לחזות זאת. כיצד ניתן להתמודד עם הטענה הזו?

נדמה כי בשנים האחרונות חל תהליך חזרה בתשובה המוני של הרשויות המקומיות בישראל. אין זה משנה אם מדובר על עץ שנפל, קטנוע שטבע או מפגע אחר שגרם לנזק – המכנה המשותף הוא כי הן מיד מסתתרות מאחורי הטיעון הזה. אלא שבתי המשפט קבעו לא אחת כי הרשויות המקומיות נושאות באחריות על מערכות הניקוז בתחומן ועליהן חלה החובה לדאוג לתקינותן, ובכלל זה לצפות כי מטחי גשם כבדים יציפו את הרחובות. כך למשל, בפרשת עיריית חיפה קבע בית המשפט העליון כי במקרה של שיטפונות אין מדובר בתופעה חריגה, וכי על הרשות להיות מוכנה להתמודד עם תופעות אלו מכוח חובת הזהירות המוטלת עליה. כב' השופטת חיות כתבה כי "אין לקבל את טענת העירייה כי בשל היקפם החריג של גשמי החורף, אין לייחס לעירייה יכולת או חובה לצפות מראש את הפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מכך".

השאלה היא האם הרשויות יכולות וצריכות היו לצפות כמות משקעים כה גדולה שתרד בפרקי זמן כל כך קצרים כפי שירדו בשבוע האחרון. לכאורה, אף אם כן, מדובר על סוגיה תקציבית, כשעלות התאמת מערכות הניקוז להיקף משקעים כה גדול וכה חריג – אינה מצדיקה זאת. המערכות תוכננו לקלוט ולהתמודד עם כמות מסוימת של מי גשם, אולם בשנים האחרונות אנו רואים רואים עלייה בכמות המשקעים, כך שהטענה כי הן הופתעו לחלוטין עשויה שלא להתקבל על-ידי בית המשפט. כמו כן, ישנם לא מעט אזורים בהם מדובר על הצפה שיטתית שחוזרת על עצמה מדי חורף, כך שבנוגע אליהם, הסבירות כי הטיעון שלהן יתקבל – נמוך עוד יותר.

כיצד ניתן לקבוע מה כמות המשקעים שגרמה לנזק?

זו סוגיה משמעותית וטענה שהרשות תאלץ להתמודד איתה, שכן לא מן הנמנע כי למרות שבתל-אביב למשל ירדו 83 מ"מ של גשם, הקטנוע הוצף כבר לאחר ירידת 30 מ"מ. הנתבעת תיאלץ להוכיח שהיא תחזקה כראוי את מערכות הביוב שלה שאפשרו ניקוז וסילוק של כמות הגשמים עימן הן תוכננו להתמודד.

האם הרשות היא הכתובת היחידה אליה ניתן להפנות את האצבע המאשימה?

לא. ניתן לבדוק הטלת אחריות על גורמים נוספים. באחד המקרים ביצעה מע"צ תיקונים בכבישים, וההצפות מילאו את הבורות והשקיעות שנוצרו בכביש. נהגים נקלעו לתאונות דרכים בשל השקיעות בכביש שהתמלאו במים, אותן לא ראו בשל החושך והסערה. הוטלה על מע"צ אחריות בגין היעדר שילוט מספיק.

מדובר על צבר תביעות שיכולות להגיע לסכומי עתק. פסיקה כזו אינה יכולה למוטט כלכלית את הרשות?

הרשויות המקומיות מבוטחות. אמנם הביטוח נכנס לתוקף רק מעל נזק בגובה מסוים, אולם היה ותוגשנה מאות תביעות, מי שיישא במרבית הנטל היא המבטחת. למעשה, לרבות מהרשויות המקומיות היה נוח להישען על הפוליסה ולגלגל את האחריות אליה, במקום להקצות תקציבים נאותים לצורך שיפוץ התשתיות.

ומה הדין במקרה שלא מדובר על הצפה אלא לדוגמה על חפץ שעף ופגע בקטנוע?

חפץ שיכול לעוף ולגרום לנזק צריך להיות מקובע באופן שימנע זאת. כך למשל, בית משפט השלום בנתניה פסק פיצויים של כ-70 אלף שקל לבעלת רכב שנפגע מקולטנים של דודי שמש שהתנתקו ממקומם ביום חורפי סוער. השופטת ליאת הר-ציון הטילה את האחריות על בעלת הדירה שהקולטים בבעלותה, מאחר שהתרשלה כשלא החליפה אותם במשך 35 שנה ולא נערכה לסופה הצפויה.

ומה לגבי בעלי הקטנוע? האם לא ניתן לייחס לו רשלנות תורמת בגלל שהשאיר את הכלי במקום מועד לפורענות?

כמו הרשות, גם כלל התושבים מקבלים בצורה כזו או אחרת התראה על תנאי מזג אוויר חריגים ועליהם להתנהג בסבירות. הותרת הכלי במיקום פגיע שמגדיל את האפשרות כי יוצף, עשויה להוות טענה לרשלנות תורמת מצידו. כך למשל, הותרת הכלי בחניית דו-גלגלי בצד הכביש יכולה להתפרש כחוסר אחריות, זאת לעומת מצב בו הכלי הועלה למפלס גבוה יותר.

הכותב הוא יו"ר משותף של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין ומומחה לדיני ביטוח.

האם ייתכן שבחורה תכפה את עצמה על רוכב אופנוע  ו'תאנוס" אותו להרכיבה למרות התנגדותו הנחרצת? על פניו מדובר על סיטואציה בלתי אפשרית, אבל מחלוקת סביב הסוגיה הזו הגיעה עד לבית המשפט.

הסיפור המוזר התרחש בחולות גבעת אולגה בשנת 2014: בחור צעיר מתאמן לקראת תחרות על אופנוע מוטוקורס בעל רישוי אפור. למקום מגיעה גם ידידה שלו, וכעבור זמן קצר היא מניפה את רגליה, מתמקמת מאחוריו והוא מתחיל ברכיבה. נציין כי אופנוע מוטוקרוס אינו מיועד להרכבה, ואין לו למשל רגליות מורכב או ידיות אחיזה למורכב. לא עוברות דקות והבחורה מתעופפת מהמושב, נחבטת בקרקע ושוברת את היד.

כפי שקורה לא מעט במקרים שכאלה, הידידות רבת השנים, הרעות והקרבה נעלמים כלא היו. עכשיו הכסף מדבר. זמן תביעות. לבית המשפט מוגשת תביעה כנגד הרוכב, במסגרתה נטען כי הבחור הרכיב את הידידה על כלי תחרותי, במהלך אימון, ועל מסלול שאינו מאושר לפי חוק הנהיגה הספורטיבית, ללא אמצעי מיגון, תוך ידיעה כי האופנוע אינו מבוטח. אי לכך יש לראות בו כאחראי לתוצאות התאונה ולנזק הגוף שנגרם לתובעת. או במילים אחרות – יתכבד נא הבחור, יבצע תנועת כיס חדה וייפרד מסכום נאה. הרי ידידות אמיתית נמדדת בזמנים קשים.

בעדותה לבית המשפט היא מספרת כי הגיעה לחולות הגבעה בכדי לצפות ברוכבי טרקטורונים ואופנועי מוטוקרוס מבצעים פעלולים, בגדר 'לראותם בלבד'. אלא שאז מתחילה מסכת שכנועים בלתי פוסקת מצד הידיד: הוא מפציר בה שתצטרף אליו לסיבוב ומבטיח שהוא יהיה קצר ובשטח מישורי. דקות נוספות עוברות ולבסוף היא נעתרת והשניים יוצאים לדרך. לדבריה, תוך שניות היא התחילה לצרוח והתחננה שיעצור ויאפשר לה לרדת מהתופת הזו, אך הוא אינו מתייחס למצוקה שהיא מגלה ורק אומר לה שאל פחד והכל ממש בשליטה. האמנם? כעבור פחות מדקה היא מוצאת את עצמה מושלכת מהאוכף, וכאמור ושוברת את ידה.

מאידך, הרוכב טוען כי היא כפתה את עצמה עליו, ולאחר אין-ספור בקשות שירכיב אותה שנענו בשלילה – היא עלתה על דעת עצמה על האופנוע. לדבריו, היא הגיעה למקום מצוידת בקסדה, ותכף הוא הבהיר לה שמדובר על כלי מסוכן ושמי שעולה עליו "לוקח בחשבון שאם הוא ייפול  – הוא יכול לשבור חלק בגוף". לחיזוק טענותיו הציג הבחור העתק תכתובת איתה מהלילה שלפני, שבו בים היתר נכתב "תאמיני לי, אם היה רגליות באופנוע הייתי לוקח אותך שאת כל כך דלוקה לטיול, בעסה זה מוטקרוס אין רגליות". אך זו ביטלה את חששו והשיבה "שעם קסדה זה בסדר וזה מגן על הראש".

אולם עדיין נותרה תעלומה: מילא כי הבחורה עלתה על האופנוע בניגוד לרצונו. נגיד. אך כיצד הוא מסביר את העובדה כי התניע את האופנוע והרכיב אותה, ביודעו כי הדבר מנוגד לחוק ובניגוד לרצונו?

מתוך חקירת המשטרה, כפי שמופיעה בפרוטוקול המשפט:

חוקר: ראית שאין לה מיגון ואתה בעצמך אמרת שזה רכב שטח ומסוכן, אז מה אם היא התעקשה? אם אבקש משהו בניגוד לחוק?

רוכב: היא הפעילה עליי לחץ כבד לעלות. התיישבה על האופנוע. אמרתי לה שהיא צריכה מיגון מלא והיא אמרה שזה בסדר.

חוקר: מישהו כופה את עצמו על האופנוע שלך והוא מחליט שהוא רוצה שירכיבו אותו, אז מה אתה עושה במצב כזה, האם אתה מתחיל בנסיעה?

רוכב: היא באה להרפתקה ביוזמתה, היא רוצה לעלות על הכלי. אין לי איך לכפות עליה שהיא תעלה. היא רצתה לעלות.

חוקר: אתה מסובב את המצערת של האופנוע ומתחיל לנסוע?

רוכב: אחרי שהיא אמרה שהכל בסדר וזה בסדר להיות רק עם קסדה, ואמרה לי תיסע. היא דיברה אליי מאחורה אז יכולתי לשמוע.

כן, גם בית המשפט התקשה להשתכנע וקבע בסופו של יום שהרוכב אחראי לפציעתה של ידידתו. אולם זה אינו סוף הפסוק בפרשה הזו, שכן לאחר שנקבע שהוא אשם, התפנה בית המשפט לבחון את מידת אחריותה לתאונה: "קבעתי כי התובעת לא כפתה עצמה על אופנוע של הנתבע ולא יכולה הייתה לאלץ אותו להרכיבה, כפי שטען הנתבע", כתבה כב' השופטת אידית קליימן-בלק, והוסיפה: "אותו הרציונל חל גם בכיוון ההפוך: הנתבע לא יכול היה לאלץ את התובעת להתיישב על אופנועו ולהיות מורכבת עליו בניגוד לרצונה. אילו היה עושה כן היה מדובר בחטיפה, ואזי היינו דנים באירוע אחר לגמרי".

אי לכך, בסופו של יום נקבע כי אמנם, היקף הנזק של התובעת עומד על 237 אלף ש"ח, אולם בניכוי רכיב רשלנותה התורמת – הבחור יכתוב לה המחאה על סכום של 166 אלף ש"ח.

עו"ד ערן יעקובוביץ, מומחה לדיני ביטוח ונזיקין ושותף במשרד עוה"ד צבי יעקובוביץ' ושות', מסביר כי כי פסק הדין שולח מספר מסרים ברורים לקהל הרוכבים על אופנועי מוטוקורוס בפרט ועל כלים בעלי רישוי אפור בכלל. הראשון: חל איסור הרכבה על כלי רכב תחרותי בעל רישוי אפור. שנית, תקנות התעבורה אוסרות מפורשות על הרכבת אדם על אופנוע בכל מקרה בו רגליו אינן מונחות על תומכים המיועדים לכך (רגליות מורכב). בנוסף, אסור לרוכב לאפשר לאחר להשתמש בכלי, אלא אם קיימת פוליסת ביטוח חובה בתוקף, שמכסה את הסיכון מפני נזקי גוף.

בנוסף, במקרה של נזק גוף שנגרם על-ידי כלי תחרותי רשום עקב נהיגה ספורטיבית, ימצא את עצמו הרוכב מתמודד עם 'היפוך נטל הוכחה'. כלומר, במקום שהניזוק יידרש להוכיח כי הצד השני יתרשל, הרוכב הוא שיידרש להוכיח כי התאונה לא נגרמה באשמתו. כמו כן, גם אם הנפגע הסתכן מרצון או נושא באשם תורם, אין בכך משום לשלול את החובות שמוטלות עליו מכח חוק הנהיגה הספורטיבית ותקנות התעבורה.

כפי שכבר כתבנו בעבר – אופנועים ברישוי אפור מיועדים לספורט מוטורי בלבד. רכבו עליהם עם רישיון נהיגה ספורטיבית בלבד, על מסלול מאושר בלבד, ועם ביטוח תאונות אישיות בתוקף. אל תרכבו עם אופנועים ברישוי אפור מחוץ למסלולים מאושרים, ובוודאי שלא תרכיבו על אופנועים כאלה.

שבת בערב, שני מטופלים מובהלים לחדר המיון לאחר שחטפו הרעלת אלכוהול. בירור קצר העלה כי מדובר על אלכוהוליסטים, שניהם נהגי משאיות. הצוות התלבט אם לדווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על הסיכון שנשקף מהם, ולאחר היוועצות עם עמיתים מבתי חולים אחרים הוחלט פה אחד שלא לדווח.

"בכל מדינה מתוקנת אחרת זה היה מסתיים בהרשעה ובמאסר בפועל, אבל בישראל הברדק חוגג, ואין לי ספק שרוכבים משלמים על כך בחיים שלהם. להערכתי, עשרות אם לא מאות רוכבים נמצאים עכשיו בקבר בגלל הלקונה הזו ורבים אחרים יגיעו לשם, ולאף אחד במערכת לא אכפת". את הדברים האלו אומר לפול גז אחד מהגורמים הבכירים לשעבר במערכת הבריאות בישראל בהתייחס לכך ששיעור מזערי מהרופאים בישראל מדווחים למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על שינויים לרעה שחלים במצב הבריאותי של הפציינטים שלהם, אף אם נשקפת סכנה לסובבים אותם בכביש, וכל זאת למרות שהחוק דורש מהם לעשות זאת.

את האחריות לכשירות הנהיגה מטיל המחוקק על שני גורמים: הנהג והרופא שלו. סעיף 13ב' לפקודת התעבורה מחייב כל בעל רישיון "שנתגלו אצלו מחלת לב או מגבלה במערכת העצבים, העצמות, הראייה או השמיעה" לדווח על כך במכתב רשום למשרד הרישוי. סעיף 12ב' לאותה פקודה קובע כי "רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנה, והוא אבחן אצלו מחלה, והוא סבור שאותו אדם עלול לסכן בנהיגתו את עצמו או אחרים בגללה, ידווח על המחלה למכון הרפואי לבטיחות דרכים".

אלא שנתונים שמספקת ההסתדרות הרפואית מציירים תמונה מבהילה – "על פי ההערכות המקובלות, רק אחוז אחד מהרופאים בישראל מדווחים למרב"ד על מטופלים המהווים לכאורה גורם סיכון על הכביש", נכתב באתר שלהם. כן, גם אם מדובר על נהג שבעיה לבבית עלולה לגרום לו להתקף לב באמצע הנהיגה – המערכת תאפשר לו להמשיך לנהוג באין מפריע.

איך ייתכן כי הרופאים שמהווים את הגורם היחיד שיכול למנוע מנהגים עם בעיות רפואית שמסכנות את חיי הסובבים בוחרים שלא לדווח על כך? "רבים אינם רוצים להיתפס כמלשינים, ורק קומץ קטן מהם מדווח. זו סכנה ברורה ומוחשית לכל המשתמשים בדרך", מסביר לפול גז פרופ' יוסף ריבק, לשעבר ראש המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. על פניו זה נשמע לא סביר, אולם גם בהסתדרות הרפואית טוענים כי זו הסיבה המרכזית לכך: "הנזק הצפוי ליחסי רופא-מטופל בעקבות הפגיעה שדיווח כזה יגרום לפרטיותו של המטופל – ודאי ומוחשי ביותר". מנגד הם מציינים שהתועלת הציבורית מהחוק המחייב רופאים לדווח על חולים שמצב בריאותם עלול לסכן אותם או נהגים אחרים מוטלת בספק.

עמדתם מפתיעה, שהרי לא צריך להיות מומחה ברפואה בשביל להבין כי קיימת זיקה בין מצב רפואי וכושר נהיגה, אך מבחינתם השורה התחתונה היא כי אין נתונים על שיעור התאונות שנגרמו בשל אי-כשירות בריאותית של הנהג. לטענתם, מדובר על גזירה שציבור הרופאים אינו יכול לעמוד בה, לפחות כל עוד לא ישתכנע שהוא מקריב את הקשר המקצועי עם המטופל מסיבה ראויה. יתר על כן, הם מציינים, מכיוון שזהותו של הרופא המדווח לרשות ידועה למטופל, קיים בקרב הרופאים חשש מוחשי לאלימות נגדם בגין דיווח שכזה. בהסתדרות הרפואית מודים כי המצב הנוכחי בישראל שבו הפך החוק לאות מתה ורופאים רבים הם עבריינים לכאורה, מחייב שינוי מיידי, אך להשקפתם, המדינה אינה יכולה להעביר את אחריותה לבטיחות בדרכים אל כתפי הרופאים "שחלקם אינם ערים אפילו לחובה חוקית זו".

ואיפה משטרת ישראל בכל הסיפור? "המעורבות המינורית שלה באה לידי ביטוי רק לאחר שקרתה תאונה ויש לה יסוד לחשוד כי מקורה במצב רפואי, לרוב בשל דברים שאמר הנהג בחקירתו שמדליקים לחוקרים נורה אדומה. במקרה כזה, המשטרה תשלח את הנהג לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים", מסביר עו"ד אלירן בלוטמן, מומחה לדיני תעבורה. האם המשטרה תחקור את רופאיו של הנהג בחשד שמא הפרו את חובת הדיווח? ובכן, זה כמעט ולא קורה. ומה לגבי חקירת הנהג בחשד שלא דיווח על הליקוי הרפואי שהתגלה לאחר שקיבל רישיון נהיגה? "המשטרה לא חוקרת את הנושא, וגם אם כן – שלל טענות הגנה יעמדו לרשותו בבית המשפט, וגם בשל כך היא לא חוקרת בנושא", מוסיף בלוטמן.

קשר השתיקה שבין הרופא והפציינט מקשה על אכיפת הנושא, אולם במקרה של תאונת דרכים שלאחריה התברר כי הרופא לא דיווח על בעיה רפואית שגרמה לה, הוא יכול באופן עקרוני למצוא את עצמו נתבע מכיוון לא צפוי – חברת הביטוח. עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של ועדת הנזיקין הארצית של לשכת עורכי הדין, מסביר כי מרגע שחברת הביטוח שילמה למבוטח שלה תגמולי ביטוח, היא יכולה להגיש תביעה נגד המזיק שגרם לנזק, ובכלל זה גם כנגד הרופא בשל הימנעותו מדיווח.

ומה הסבירות שהנהג שלצדכם למשל לקוי ראייה? הרבה יותר גבוהה מכפי שאת משערים. במבצע שערכה בעבר משטרת ישראל לבדיקת ראייתם של נהגים, עולה כי 201 מתוך 1,340 נהגים שהשתתפו בו נכשלו בבדיקת הראייה. מדובר על כ-20% מנהגי משאיות שנכשלו בבדיקות, וכך גם כ-31% מנהגי האוטובוסים וכ-13% מבין נהגי המכוניות הפרטיות. לצורך איסוף נתונים הדרוש לקראת גיבוש המדיניות בעניין נהגים בעלי לקות ראייה, בחר משרד התחבורה במכון גרטנר – מכון לחקר אפידמיולוגיה. בין שלל מסקנותיו הוא ציין גם כי לנהגים בעלי לקות ראייה יש סיכוי יותר גבוה – בין 27 ל-56 אחוזים – למעורבות בתאונות דרכים. לאחר דיונים רבים נכנסה לתוקף תקנה שקובעת כי נהגים מעל גיל ארבעים יחויבו לעבור בדיקת עיניים בעת חידוש רישיון הנהיגה שיתקיים אחת לעשר שנים. מספר חודשים לאחר כניסתה לתוקף, במשרד התחבורה הביעו שביעות רצון רבה מהתקנה וציינו שההחלטה הוכיחה את עצמה מעל לכל ספק. על פי הדיווח של המשרד, לא פחות מ-3,200 נהגים מתוך כ-12 אלף חויבו להרכיב משקפיים. אלא שבאופן מפתיע וללא כל הסבר משכנע ביצע משרד התחבורה סיבוב פרסה, ובאוגוסט 2017 פרסם תיקון נוסף שמבטל את חובת בדיקות הראייה למחזיקי רישיון נהיגה לנהגים בגיל 40 ומעלה.

"מגיע אליי לקוח עם בעיית ראייה קשה מאוד שמגבילה משמעותית את שדה הראייה שלו. זו רק שאלה של זמן עד שהוא יסטה מהנתיב וייקח איתו רוכב דו-גלגלי שלא הבחין בו. אני מסביר לו שהוא חייב להרכיב משקפיים גם בנהיגה, אבל מבחינתו אין צורך, אלא רק לקריאה בלבד", אומר לפול גז אופטומטריסט בכיר, ומציין כי זו דוגמה אחת מיני מאות ללקוחות שאינם מודעים לכך שבעיית הראייה שלהם הופכת אותם לפצצה מתקתקת על הכביש, אולם בהיעדר חובה לדווח עליהם, הבחירה להרכיב משקפיים בנהיגה היא שלהם בלבד.

כפועל יוצא, מתכוונת מועצת האופטומטריסטים בישראל להגיש בשבועות הקרובים עתירה למתן צווים על תנאי ובקשה לקיום דיון דחוף בבית המשפט העליון, במסגרתו הם מבקשים להשיב את התקנה לתוקפה.

"תבין אם האבסורד: גם נהג מקצועי על פול-טריילר ששוקל 60 טון ויכול למחוק משפחה שלמה בשנייה, עם ליקוי ראיה חמור, יכול לנהוג במשך שנים ארוכות בלי שאף אחד ידרוש ממנו לבצע בדיקת ראייה. רק אם תהיה תאונה קשה – ייתכן ואז יבדקו את הנושא. ההפקרות הזו לא יכולה להימשך", אומר אדי מרקוביץ', יו"ר המועצה, ומוסיף: "לא מתקבל על הדעת שכתוצאה מביטול התקנה נהגים בישראל לא יחויבו לעבור בדיקת ראיה בין הגילים 17 ל-75", הוא מוסיף.

האם משרד התחבורה ביטל את התקנה על בסיס מחקר נגדי שבוצע? לדברי מרקוביץ לא הוצגו בפניהם מחקרים או נתונים הסותרים את הממצאים המפורטים והמנומקים של מכון גרטנר, אלא התקבלה תשובה לפניית המועצה בה נכתב כי ההחלטה גובשה מתוך תפיסה שהאחריות לכושר הראייה כמו גם לכל הכישורים האחרים הנדרשים לנהיגה, מוטלים על הנהג עצמו.

המדינה עסוקה באכיפה ובגביית קנסות בכבישים, אולם לא מטפלת בבעיות החמורות באמת – אלו שגורמות לתאונות דרכים, וכנראה הרבה מהן.

לכאורה מדובר על סיפור שמלמד על רשלנות מובהקת מצד הרוכב: ספטמבר 2017, רוכב שנוסע ברחוב ביאליק ברמת גן במהירות גבוהה מחליק על כביש רטוב ממים שמקורם בעבודות שטיפה של המדרכה. לו היה מתאים את מהירותו לתנאי הדרך, קרוב לוודאי שלא היה מאבד את השליטה על האופנוע, סוטה שמאלה מנתיבו, פוגע ברכב נוסף ומוטח בחוזקה ארצה.

על פניו, השברים בצלעותיו וברגליו נגרמו בשל נהיגה בקלות ראש. תוסיפו לכך את העובדה שלא היה לו רישיון נהיגה תקף ולפיכך גם רכב ללא ביטוח חובה בתוקף, ותקבלו תיק סגור עם הרשעה ודאית. אלא שפרט אחד 'קטן' שכחה התביעה לציין – שלא מדובר סתם בכביש רטוב, אלא במקטע חשוך שהתמלא בעיסה שמנונית של פירות עץ הפיקוס הידועים לשמצה ביכולתם להוביל לאובדן אחיזה פתאומי ומהווים סכנה למשתמשי הכביש.

האם צריך להיות מומחה לתחום הבוטניקה והתחבורה גם יחד בשביל להסיק כי שטיפת מדרכה בלחץ מים לצורך סילוק פירות פיקוס, כאשר ברור שאלו זורמים לכביש, מהווה סכנה ברורה ומיידית ועל כן יש חובה לסגור את שני הנתיבים לתנועת כלי רכב? התשובה היא כמובן לא. אולם ההחלטה שלא לעשות זאת כמעט ועלתה לרוכב בחייו.

במסגרת המשפט העיד שוטר שנכח במקום בעת עבודתו מטעם העירייה בעת שזו שטפה את מדרכות רחוב ביאליק, שמספר כי בעודו מדבר עם חבר, לפתע שמע 'בום', הפנה את הראש וראה אדם שרוע על הכביש. בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוחו של הנאשם, עו"ד דוד אריכא המומחה לדיני תעבורה, הוא ציין כי "כאשר נופל הפרי הוא יוצא כמו עיסה שחורה ושמנונית, אחר כך שוטפים הכל עם מים חמים וקיטור, ויוצאים מים שמנוניים. בזמן התאונה לא סגרו את הכביש שכן שטפו צד ועברו למשנהו". אם לא די בכך, הוא אף ציין כי "היום נודע לי שהיו עוד מקרים באותו יום וזה לא המקרה הראשון". לשאלה האם לאור התאונה הוא מבקש שתתבצע חסימה של הכביש הוא השיב בחיוב.

רצף הכשלים בסיפור הזה לא מסתיים כאן. הבחירה של התביעה להגיש כתב אישום שכולל עבירה של נהיגה בקלות ראש, מצריכה ממנה להחזיק בתשתית ראייתית שמוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם נהג ברשלנות או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור. מדובר על עבירה חמורה, שענישה על פיה יכולה להסתיים בשלילה לפרק זמן ארוך, ובמקרים חמורים של פגיעה בגוף – גם במאסר. אלא שבחקירת המקרה נפלו פגמים רבים שמעמידים בסימן שאלה גדול את בחירתה. בחקירתו מציין בוחן התאונות כי הגיע למקום התאונה רק לאחר שעה מרגע התרחשותה. תחילה טען כי הקטנוע לא הוזז ממקומו, אולם לאחר מכן שינה את גרסתו והסביר כי הוא מצא אותו על המדרכה. כמו כן, הוא לא ידע להשיב בוודאות האם המסקנה היא כי התאונה נגרמה באשמת הנאשם. "אני אומר שזה גם לפה וגם לפה", אמר בעדותו. בנוסף לכל, מסתבר כי היה במקום התאונה גורם נוסף, אך לטענת הבוחן הוא לא זכר אם חשב לגבות ממנו עדות.

זו העת לציין כי הבחירה לרכוב ללא רישיון נהיגה בתוקף מסוכנת וחסרת אחריות, וללא צל של ספק היה על המדינה להעמיד את הרוכב לדין, אולם הספק שמתעורר ממכלול העדויות בתיק היה צריך להדליק נורה אדומה במחלקת התביעות של המשטרה בטרם תבחר להאשימו גם בנהיגה בקלות ראש. למעשה, על התביעה להשתכנע שהעובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם, אולם נפל פגם בהתנהלותה. בית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב קבע כי לא מן הנמנע שתיתכן אפשרות אחרת לקרות התאונה: "מסתברת יותר להתרחשות התאונה מלבד נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק אלא פשוטו כמשמעו, תאונה בעקבות החלקה עקב שמנוניות הכביש".

כב' השופט אריה זרזבסקי זיכה את הנאשם מעבירה חמורה זו: "לא עלה בידה של המאשימה להוכיח כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום של נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק במידה הנדרשת ברמה הפלילית". לצד זאת, הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה וביטוח חובה.

לדברי עו"ד אריכא: "הבחירה של עיריית רמת גן שלא לחסום את הכביש הייתה יכולה להסתיים באופן טראגי. על אף שלרוכב לא היה ביטוח חובה , בכוונתנו להגיש תביעה נזיקית כנגדה בגין מכלול הנזקים הפיזיים שנגרמו לו. לעובדה כי היה או לא היה לו רישיון אין כל קשר לתאונה שנגרמה שלא באשמתו".

אנחנו אומרים: רכבו תמיד עם רישיון נהיגה ועם ביטוח חובה, והיזהרו מאוד בכבישי גוש דן בהם יש עצי פיקוס עם פירות הגורמים לכביש להיות מחליק במיוחד ואפילו שמנוני.

מקומו של נהג רכב שביצע עבירת תנועה וגרם למותו של רוכב הוא בכלא. לא עבודות שירות, לא מאסר על תנאי ולא בשירות למען הקהילה. מאחורי סורג ובריח, ולפרק זמן ארוך. אלא שהדרך לשם עוברת בהרמת נטל ההוכחה ומעבר לכל ספק סביר. לשם כך, על המשטרה מוטלת החובה לאסוף את מכלול הראיות והעדויות על מנת לצייר תמונה ברורה וחד-משמעית לגבי נסיבות התאונה. אלא שלצערנו, התנהלות חובבנית מצד המשטרה בטיפול בזירה הביאה שוב לכך שנהגת שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות לא תשב יום אחד במאסר בפועל. מדוע? המשטרה שכחה לבדוק את תכולת מצלמת הקסדה של המנוח.

התאונה הקטלנית אירעה בשנת 2015 בעיר רחובות. רכב פרטי מסוג קיה נסע ברחוב הרצל, כאשר באותה העת אוטובוס עמד בנתיב הימני לתנועה ישר בצומת ברמזור אדום, ולשמאלו עמד טנדר איסוזו. בשלב זה רכב המנוח על האופנוע שלו, לפני הנהגת בכיוון נסיעתה. בכתב האישום מצוין כי היא  "נהגה בין הנתיבים", כאשר בשלב מסוים היא התנגשה עם חזית צד שמאל של הקיה בחלקו האחורי של האופנוע. לאחר ההתנגשות היא פגעה בעוצמה עם חלקה הימני קדמי בפינה השמאלית אחורית של אוטובוס. כתוצאה מההתנגשות המנוח התנתק מהאופנוע ופגע בפינה אחורית ימנית של האיסוזו. בעקבות התאונה נקבע מותו במקום.

כנגד הנהגת הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה בגין גרימת מוות ברשלנות. גזר הדין – מאסר בפועל למשך 7 חודשים, פסילת רישיון למשך 5 שנים, מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך 10,000 שקלים למשפחת המנוח. השופט הרחום והחנון קבע אמנם כי רף הענישה בעבירה זו נע על הציר שבין 7 ל-14 חודשי מאסר בפועל, אולם בין היתר, בשל עברה התעבורתי התקין, היותה אימא לצעיר שסובל מבעיות נפשיות והפגיעה שתיגרם למשפחתה – הושתה עליה ענישה מקלה.

אולם הנהגת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי שסופו, כאמור, בהפחתה דרמטית של עונשה. בית המשפט מתח ביקורת על המשטרה שלא טרחה ליטול את המדיה הדיגיטלית שבקסדה. לו החוקרים בשטח היו טורחים לעשות את המתבקש, ניתן היה לקבל תשובה ברורה לגבי נסיבות התאונה. הנהגת אף טענה כי קסדת המנוח לא הייתה רכוסה כנדרש ומכאן שיש להקל בעונשה.

זה המקום לציין כי בתי המשפט קבעו לא אחת כי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות יש מקום לענישה בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח בשל ערך קדושת החיים, כאשר הם מדגישים – אין בנסיבות האישיות כדי להצדיק חריגה מכך, אלא במקרים חריגים בלבד. אמנם בדרך כלל מדובר על נאשמים נורמטיביים, שמעדו והתרשלו בהיסח דעת של רגע, כאשר אירוע שכזה הוא טרגדיה בראש ובראשונה מבחינת הנפגע ובני משפחתו, אך גם מבחינתו של הפוגע. אולם בו בעת מציין בית המשפט – יש לתת את הדעת לכך שכתוצאה מהתרשלותו של הפוגע ניטלו חייו של אדם, ומכאן שעל הענישה לשקף זאת.

בשורה התחתונה כותב השופט כי בנסיבות אלה, ובין היתר בהתחשב במחדלי החקירה המעלים ספק בדבר מידת אשמתה, הנהגת תרצה עונש של תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות במקום שבעת חודשי המאסר בפועל שגזר עליה בית המשפט לתעבורה. שאר רכיבי גזר הדין בתיק יעמדו על כנם.

עו"ד אסף ורשה מסביר כי בתביעה אזרחית בא הכוח צריך לשכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. כלומר, בית המשפט יעדיף את הגרסה שהסתברות נכונותה היא יותר מ- 50%. מדובר על גישה שמעניקה משקל בכורה לשיקולי ודאות משפטית על פני שיקולי צדק נסיבתיים. מנגד, במשפט הפלילי רשאי בית משפט להרשיע את הנאשם רק אם כל ההסברים והפרשנויות שניתנו לראיות כמצביעים על חפותו נדחו כחסרי ערך. על בית המשפט להשתכנע שהעובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם בדין. הרף הגבוה נגזר מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו האישית מפני מעצר ומאסר, כמו גם מפני פגיעה בכבודו.

אם יש לכם מיליון שקל בחשבון העו"ש, אתם  מוזמנים לדלג על הכתבה, אולם כל האחרים שאי-פעם חלפה בראשם המחשבה להרכיב חבר, ללא שיש ברשותם רישיון נהיגה תואם לכלי המסוים וביטוח חובה בתוקף ,חייבים לקרוא אותה ולהפנים טוב טוב את המסר – לעולם לא רוכבים על אופנוע ללא רישיון ולבטח לא מרכיבים נוסע.

הסיפור שלפנינו מתחיל בבחור שמספר כי בעודו מתהלך בשכונת מגוריו "כדי להוציא את העצבים מהראש", מבחין בחברו רוכב על טרקטורון. זה האחרון מציע לו להצטרף אליו לסיבוב הרגעה. כעבור זמן מה הרוכב מאבד שליטה על הכלי והמורכב עף היישר לעבר עמוד תאורה. כמו שקורה בנסיבות כאלו, החברות האמיצה בין השניים מתחלפת מהר מאוד ביריבות משפטית: הנפגע הגיש תביעת נזיקין בסכום של שני מיליון ש"ח כנגד חברו וכן כנגד קרנית, היות ולמעשה לא היה לכלי ביטוח חובה בתוקף. אלא שקרנית דחתה את הפנייה בטענה כי בזמן התאונה התובע ידע שהנתבע נוהג ללא רשות וללא רישיון נהיגה, מה ששולל ממנו את עילת התביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. או במילים אחרות – שהנהג יתמודד לבד עם ההשלכות של ההחלטה שקיבל.

הדבר היחיד ששיחק לטובתו במקרה הזה, זו העובדה כי המורכב ידע שלרוכב אין רישיון נהיגה. במסגרת הדיון בבית המשפט טען בא כוחו של הרוכב כי לאור העובדה שהנפגע בחר לרכוב על הטרקטורון כשידע שלנתבע אין רישיון נהיגה, יש לראות אותו כמי שהסתכן מרצון. לחילופין נטען כי יש לייחס לנפגע אשם תורם משמעותי. בסופו של דבר החליט בית המשפט לקזז את הפיצוי אותו ישלם הרוכב בשיעור של 50%. כך יוצא כי במקום 2 מיליון ש"ח, ישולם 'רק' סכום של מיליון ש"ח, או ליתר דיוק 1,076,000 ש"ח אם מכניסים לתוך התחשיב את ההוצאות המשפטיות.

מי שקורא את הכתבה לבטח חושב כי מדובר על מקרה פרטי ועל החלטה שגויה ומאוד נדירה, אלא שהמציאות מלמדת אחרת לגמרי: לבתי המשפט בישראל מוגשות לא מעט תביעות של חברים שהורכבו , נפצעו ותבעו את הנהג. כך למשל, במקרה אחר שנדון, חויב רוכב לשלם 255 אלף ש"ח פיצויים לצעיר שהורכב על אופנוע. הצעיר שנסע על אופנוע אשר היה נהוג על-ידי צעיר אחר ללא כיסוי ביטוחי או רישיון נהיגה מתאים, יקבל פיצויים מקרנית בעקבות פציעתו בתאונת דרכים. רוכב האופנוע שהורשע בגין העבירות שביצע ישלם לקרנית את סכום הפיצויים.

אחת מהשאלות השכיחות שמועלות בנסיבות של תאונה ללא ביטוח חובה היא איך ייתכן כי הפיצוי מאמיר לסכומים של מאות אלפי שקלים, אף שלעתים הפגיעה אינה קשה מאוד והנפגע חזר במידה כזו או אחרת לתפקוד מלא. על מנת להבין זאת פנינו לעו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, שישרטט עבורנו את מפת הפיצויים. אם עד כה לא השתכנעתם שזו איוולת לרכוב או להרכיב ללא ביטוח חובה בתוקף, אז תקווה כי הדברים הבאים יגרמו לכם לחשוב היטב בטרם תעשו כן.

הפסדי שכר. לא רק שתשלמו לנפגע את הפסד השכר שנגרם לו במהלך ההחלמה, אלא שבמידה ובית המשפט יקבע כי נגרמה לו פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד – אתם ורק אתם תשלמו על כך. כמה? זה תלוי בין היתר בגובה השכר שלו עד למועד התאונה, לאחוזי הנכות שנקבעו ולהיבטים נוספים. בשורה התחתונה יחושב פוטנציאל ההשתכרות שנמנע מהתובע עקב מגבלותיו החדשות ומכך ייגזר הפיצוי לו זכאי התובע.

הוצאות רפואיות. כמה עולה שעת טיפול? בקלות יכולה להגיע לסכום של חמש מאות ש"ח. תכפילו למשל ב-100 ותוסיפו את עלות חוות הדעת, ביקורי המומחים ורכישת התרופות עליהן שילם התובע. וזאת כאמור רק בהתייחס לעבר. ומה עם ההוצאות הרפואיות בעתיד? ישולמו גם ישולמו. הפיצוי בגין רכיב זה יחושב על ידי בית המשפט תוך הבאה בחשבון של טיפוליו והוצאותיו העתידיים של התובע.

עזרה של בן משפחה. כאשר בן משפחה מטפל בנפגע תוך השקעת מאמצים חריגים היוצאים מגדר הרגיל, מעבר למקובל בין בני משפחה, זכאי הניזוק לפיצוי בגין אותה עזרה, אף אם אינו משלם עבורה. רכיב זה יכול להגיע למאות אלפי שקלים. וכך לדוגמה, בתיק שנדון הוחלט כי רוכבת שנפגעה בתאונה תפוצה בגין רכיב 'עזרת הזולת' ביחס לעבר וביחס לעתיד בסכום כולל של 793 אלף ש"ח.

הפסדי ממון נוספים. העיקרון המשפטי הבסיסי בדיני הנזיקין קובע כי יש להשיב את הנפגע למצבו הקודם לפני התאונה. לפיכך, כל הוצאה שכזו מוכרת, ובכלל זה – התאמת דיור, הוצאות חשמל מוגברות, הוצאות לרכישת ציוד מחשב, הוצאות כביסה מוגברות. למעשה, כל הוצאה שיוכח כי היא הכרחית לשיקום הנפגע ולהתאמת חייו למצבו הרפואי.

חסכנו מכם את הפירוט המלא של כל מרכיבי הנזק, אולם האמינו כי קיימים עוד רבים, שבסופו של דבר נערמים לכדי פיצוי שגובהו יכול למוטט כלכלית את מרביתנו. זאת כאמור בנוסף לעובדה כי מדובר על עבירת תנועה חמורה שבצידה ענישה כבדה.

אנחנו מקווים מאוד כי הדברים יחלחלו היטב ויגרמו לכם לקבל את ההחלטה הנכונה – שלעולם לא מרכיבים על דו-גלגלי ללא רישיון נהיגה מתאים וללא ביטוח חובה בתוקף, גם לא ל-10 דקות ולמעשה גם לא לשנייה. זו יכולה להתברר כהחלטה הכי גרועה שקבלתם בחייכם.

זכרו: אנחנו לא מספיק עשירים כדי לרכוב ללא ביטוח חובה בתוקף.