תגית: הארלי-דיווידסון

  • השקה עולמית: דגמי הסופטייל החדשים של הארלי-דיווידסון

    השקה עולמית: דגמי הסופטייל החדשים של הארלי-דיווידסון

    כתב: Takis Maniatis, bikeit.gr

    בהארלי-דיווידסון משיקים את ליין דגמי הסופטייל של 2018. סדרת האופנועים הללו הם הרבה יותר מאופנועים חדשים – הם חידוש פורץ דרך, הגדול ביותר בהיסטוריה של החברה ממילווקי. יש שלדות חדשות, יש מנועים חדשים (מילווקי 8), יש מתלים חדשים עם כיוון עומס קפיץ לבולמים האחוריים, ויש גם חידושים כמו פנסי LED קדמיים – כולל אורות יום, יש אלקטרוניקה חדשה ועוד שינויים רבים. המטרה המרכזית של הארלי – להפוך את האופנועים לקלים ונעימים יותר לרכיבה, כפי שצו השעה מחייב.

    מנוע חדש - מילווקי 8 - בנפח 107 אינצ'ים מעוקבים (1,750 סמ"ק)
    מנוע חדש – מילווקי 8 – בנפח 107 אינצ'ים מעוקבים (1,750 סמ"ק)

    נסענו לברצלונה לרכב על דגמי הסופטייל החדשים – הפאט-בוב, הסטריט-בוב, ההריטאג' קלאסיק והברייקאאוט. מנועים חדשים בנפח 107 אינצ'ים מעוקבים בעלי מומנט של 14.5 קג"מ משתלבים היטב עם כבישים הרריים מפותלים ועם פניות אינסופיות. במשך יומיים רכבנו על ארבעת האופנועים – 180 ק"מ ליום, ואנחנו מסכימים שבחירת המסלולים הייתה מצוינת והתאימה מאוד לרוח האופנועים. בואו נדבר על הדגמים החדשים בפירוט.

    הארלי-דיווידסון פאט-בוב

    הארלי-דיווידסון פאט-בוב
    הארלי-דיווידסון פאט-בוב

    הייתי בר מזל, שכן האופנוע הראשון שעליו רכבתי היה הפאט-בוב – היפה ביותר מבין הארבעה הטמפרטורה בבוקר הייתה קרירה למדי – עם 10 עד 12 מעלות בלבד, וזה התאים לרוח של הפאט-בוב עם תנוחת הרכיבה הנמוכה ופלג הגוף העליון שמוטה קדימה. תנוחה שבאופן כמעט מפתיע לא מעייפת את הרוכב. בהארלי מצהירים על 306 ק"ג, אבל התחושה שמתקבלת היא שהמשקל יותר קרוב לסף הפסיכולוגי של 200 ק"ג. כן, בהארלי עשו עבודה טובה בחלוקת המשקל של הפאט-בוב.

    מערכת האלקטרוניקה כוללת מפתח קרבה KEYLESS, אז אני מתקרב לאופנוע ולוחץ על מתג ההתנעה, ומקבל פעולה חלקה ורציפה כבר מההתחלה. יש לו מומנט גבוה למנוע המילווקי 8, והוא מתקבל כבר משחרור הקלאץ', ובצורה חלקה ונעימה. האחיזה מעולה, המנוע מפמפם לאיטו על 1,300 סל"ד, ו-1,753 הסמ"ק דוחפים את הפאט-בוב קדימה. במצב הזה מגלים שהמשקל הגבוה של הכלי עוזר במירה על יציבות, וגם המתלים החדשים עוזרים בכך ועל הדרך מציעים יכולת ספיגה מרשימה ונוחות מקסימלית.

    הפאט-בוב עובד יפה על הכבישים המפותלים צפונית לברצלונה. העבודה חלקה, גם של המנוע, וקל מאוד לתקוף איתו פניות. למעשה, זה מעולם לא היה קל יותר עם הארלי. הקלות שבה הוא רוקד על כבישים מפותלים, כאמור למרות משקלו, גורמת לי לרכב על סל"ד נמוך ועל גלי המומנט, וליהנות מהדרך הפתלתלה. אחרי ההתרשמות הראשונה הזו הבתלנו להבין את הכיוון החדש של הארלי – אופנועים קלים ונעימים לרכיבה. רק תבחר את המראה שמתאים לך.

    הארלי-דיווידסון הריטאג' קלאסיק

    הארלי-דיווידסון הריטאג' קלאסיק
    הארלי-דיווידסון הריטאג' קלאסיק

    באמצע יום הרכיבה הראשון, אחרי 90 ק"מ במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, אני עולה על ההריטאג' קלאסיק ופותח גז ל-120 קמ"ש. הגיע הזמן לקצת יותר אקשן, למרות שההריטאג' קלאסיק הוא אופנוע רגוע יותר. הרושם הראשוני מזכיר אופנוע בן 50, ובהקשר הזה הצליח להארלי עם עניין התדמית. אבל האופנוע הקלאסי בן 50 הזה מתנהג כמו אופנוע 2018, והוא קל לרכיבה מהרגע הראשון על האוכף. תנוחת הרכיבה נוחה, הכידון גבוה למדי, אם כי לא גורם לשרירים להיתפס, והתחושה שמתקבלת מהרגליים היא שהן נמצאות ממש על האספלט. בטח ביחס לפאט-בוב. כמו תחושה שמתקבלת ממכונית, ורצוי אמריקאית וגדולה. אבל זה לא מונע מההריטאג' קלאסיק מלתת בראש על הכבישים המפותלים הקטלונים. רק מרווח ההטיה מגביל את החגיגה, ומדרסי הרגליים שמשתפשפים באספלט המשובח במהלך הפניות מזכירים לנו באיזה אופנוע מדובר. לזכותם ייאמר שהם מתקפלים כלפי מעלה במגע עם האספלט. יופי של גששים.

    מיגון הרוח פה טוב, ואפשר לרכב עם קסדה פתוחה גם הרוכב בגובה 1.80 מ'. אנחנו רכבנו עם קסדה סגורה, ולמעט רעשי רוח הכל היה בסדר.

    המומנט הגבוה שמתקבל ממנוע המילווקי 8 מתאים באופן מושלם ל-330 הק"ג של ההריטאג' קלאסיק ומאפשר לרוכב להתרכז בניהוג המכונה על הכביש ולא בתפעול שלה, וגם ליהנות מהנוף שמסביב. מיכל הדלק בנפח 19 ליטרים יחד עם תצרוכת דלק שנושקת ל-20 ק"מ/ל' בקצב הנוח הזה, מבטיחים לכם שתוכלו לעשות את זה לאורך זמן רב.

    עם פנסי LED קדמיים, מזוודות צד קשיחות וננעלות, צבעים בכל מקום, הכנף הקדמית הגדולה וחישוקי החישורים עם המסגרת השחורה, ההריטאג' קלאסיק משיג את מטרתו. הוא גם נראה טוב והוא גם נוסע טוב. קלאסי-מודרני.

    הארלי-דיווידסון ברייקאאוט

    הארלי-דיווידסון ברייקאאוט
    הארלי-דיווידסון ברייקאאוט

    היום השני של המבחן התחיל שוב עם טמפרטורות נמוכות וכבישים יבשים, אבל הפעם עם אופנוע אגרסיבי יותר: הברייקאאוט. הוא הנמוך מכולם, עם גובה מושב של 665 מ"מ, והמשקל עומד על 305 ק"ג. על אלו יש צמיג אחורי ספורטיבי ברוחב 240 מ"מ שמספק כמובן אחיזה מעולה.

    הברייקאאוט נראה איטי וארוך, מגושם וחסר מנוחה. למרות הצמיג האחורי הרחב, הוא מצליח לנוע בנוחות. הגלגל הקדמי בקוטר 21 אינץ' שמבדיל ויזואלית בין האופנועים ונותן לברייקאאוט את הזהות המיוחדת שלו, דווקא מאפשר לשנות כיוון, כמעט בהפתעה. יותר מזה, עם הברייקאאוט זה מפתיע כמה קל בכבישים מפותלים ובפניות, כשרוב העיתונרים שרכבו איתנו בהשקה השוו אותו לדראגסטר. נכון, הוא מעדיף כבישים ישרים, שם הוא יציב יותר, אבל הוא לגמרי לא מתנגד לפיתולים. גם אנחנו למען האמת.

    אם לא רוצים לשפשף את המגף על האספלט, מומלץ לקחת את הרגליים קדימה על הרגליות. כשעושים את זה מגלים שהמגן של צינור הפליטה יפגוש את האספלט ראשון. בסוף התהליך המגן יישאר על האספלט הספרדי.

    השלדה החדשה אמנם מרחיבה את טווח השימושים של האופנוע, אבל העיצוב המוקפד מגביל את כללי המשחק. רק שמור על הקצב שנוח לברייקאאוט, ותהנה מהמראה הייחודי ומהווייב של האופנוע המיוחד הזה, שמגיע עם מנוע ה-114 אינצ'ים מעוקבים ו-15.5 קג"מ של מומנט. ושוב – קלות רכיבה זה שם המשחק.

    הארלי-דיווידסון סטריט-בוב

    הארלי-דיווידסון סטריט-בוב
    הארלי-דיווידסון סטריט-בוב

    אם אתה רוצה להרגיש כאילו אתה בלב המרחבים האמריקאים, ממש כאילו אתה על כביש 66 המיתולוגי, יש אופנוע אחד של הארלי שייתן לך את החוויה הזו במלואה – הסטריט-בוב. פלטפורמת השלדה-מנוע פה זהה לשאר דגמי הסופטייל החדשים, אולם עבודת הגוף היא ברוח הסטריט-בוב. יש כידון APE גבוה יחסית, לא מעייף מדי, וגובה המושב עומד על 680 מ"מ נמוכים – כמו בהריטאג' קלאסיק, כך שקל להגיע לקרקע, בלי קשר לגובה הרוכב, והכידון ידאג להציב אותך בתנוחה זקופה.

    הגלגל הקדמי פה בקוטר "19, ויש משטחים בשחור-מט מסוגננים שנותנים לסטריט-בוב את המראה המיוחד שלו. המשקל עומד על 297 ק"ג, והוא בהחלט נותן את התחושה הקלה ביותר מבין הרביעייה.

    באופן מפתיע, הכידון לא מגביל את הרכיבה החזקה והספורטיבית, אבל למרות זאת נעים יותר לשייט איתו בנינוחות. לזה עוזר, שוב, מנוע ה-107 אינצ'ים מעוקבים והמומנט שהוא מייצר כבר מסל"ד כלום. הוויברציות העדינות שהמנוע הזה מייצר רק יוסיפו לתחושה המענגת.

    הסטריט-בוב מציע הרבה אופנה ולייף-סטייל, הרבה נוחות, וגם סוג של אישיות כפולה, בהתאם לסטייל שהרוכב בוחר – אם תבחר תוכל לרכב עליו חזק, אבל מאידך מספיק ללבוש את הבגד המתאים כדי שאופי הרכיבה יתאים עצמו לרוכב.

    לא רק המנוע, אלא כל הגישה השתנתה
    לא רק המנוע, אלא כל הגישה השתנתה

    עם הפנים לעתיד

    ארבעת דגמי הסופטייל החדשים אמנם שומרים על השם Dyna, אבל אלו כלים חדשים לחלוטין שלוקחים את הארלי-דיווידסון קדימה ומתאימים את החברה למודרניות של עולם האופנועים. לאופנוענות ניו-אייג'. הם שומרים על המראה הייחודי של כל דגם, אבל הם קלים ונעימים לרכיבה, לא רק בזכות מנוע המילווקי 8 שאפילו עומד בתקנות יורו 4, אלא גם בזכות השלדה והמתלים, התפעול, והחבילה הכוללת.

    בהארלי הבינו שאתה לא צריך להיות הארליסט הארד-קור כדי לרכב עליהם, וכאמור הפכו אותם לידידותיים למשתמש כך שכל אחד יהיה מסוגל לרכב על הארלי – לפי הדגם שאל המראה שלו הוא מתחבר, וזו הבשורה הגדולה של הארלי ל-2018.

    ארבעת הדגמים שפה יושבים אמנם על פלטפורמה זהה של שלדה ומנוע, אבל לכל אחד מהם עבודת גוף שונה שמשנה לחלוטין את הסגנון שלו – החל מתנוחת הרכיבה, דרך מידות הגלגלים ועד לסטייל. אבל בין כולם עובר מכנה משותף אחד – הם כולם קלים לרכיבה וידידותיים משמעותית מבעבר.

    על ההארלי החדשים תוכלו לרכב כמו שרוכבים על אופנוע רגיל, לשלוט בהם בקלות, לרכב בתוך העיר בלי בעיות מיוחדות, ועם כל מכלול התחושות שהארלי יכולה להציע. למעשה, אתה יכול לרכב על הארלי בלי להיות הארליסט. אמנם הארליסטים הארד-קור פחות יאהבו את המהלך הדרמטי הזה של הארלי, אבל המהלך הזה יאפשר לחברה – הענקית ממילא – להתפתח לקהלי יעד חדשים שעד היום חששו ממפלצות הברזל האמריקאיות הגדולות והמאיימות. הדור החדש של הרוכבים צריך את זה, והכל למען החופש – כמו שהמוטו החדש של הארלי אומר.

    מחירי הכלים החדשים של 2018 טרם פורסמו.

    כתבת ההשקה נכתבה לפול גז על-ידי טאקיס מניאטיס, עורך המגזין היווני bikeit.gr, במסגרת שת"פ תוכן בין שני המגזינים להעשרת הקוראים בתוכן מקצועי, מקורי וייחודי.

  • כ-300 הארליסטים הגיעו לקבל את פני הנשיא טראמפ

    כ-300 הארליסטים הגיעו לקבל את פני הנשיא טראמפ

    הארלי-דיווידסון הוא אולי הסמל האמריקאי המובהק ביותר. נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, שמבקר היום בישראל, הוא חובב הארלי מושבע, ובבעלותו מספר אופנועים כולל הארלי אחד העשוי מזהב. את השקת מסע הבחירות שלו לנשיאות, אגב, בחר טראמפ לקיים במפעל של הארלי-דיווידסון.

    Harley-Trump-001

    כמחווה לנשיא ארה"ב המבקר היום בישראל, קיימו הבוקר חברי מועדון הארלי-דיווידסון ישראל מסע קבלת פנים לנשיא טראמפ. כ-300 רוכבים הגיעו בשעות הבוקר לסוכנות המרכזית של הארלי-דיווידסון בחולון, שם קושטו האופנועים בדגלי ארה"ב וישראל. ב-12:00 בצהריים יצאה השיירה לסיבוב בן כשעה ברחבי תל-אביב, סיבוב שהסתיים בשגרירות ארה"ב ברחוב הירקון.

    ניסים בנימין, מנכ"ל אלבר מוטו, יבואנית הארלי דיווידסון לישראל: "עבור ההארליסטים בישראל, טראמפ, המחזיק באופנוע כבוד מזהב של הארלי-דיווידסון, הוא קודם הארליסט מס' 1 ורק לאחר מכן נשיא ארה"ב. סוכנות הארלי ערכה לכבודו מסע כבוד כמו שרק הוא ראוי לו. זהו יום יום חג עבורנו".

    Harley-Trump-003

  • בהארלי-דיווידסון עושים כבוד לדונאלד טראמפ

    בהארלי-דיווידסון עושים כבוד לדונאלד טראמפ

    מחר, יום שני 22.5.17, יגיע נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ לביקור בישראל. הארלי-דיווידסון, המותג הכי אמריקאי שיש, עורך לכבודו רכיבת מחווה וקבלת פנים.

    השלט שיישאו רוכבי הארלי-דיווידסון הישראלים לכבודו של דונאלד טראמפ נשיא ארה"ב
    השלט שיישאו רוכבי הארלי-דיווידסון הישראלים לכבודו של דונאלד טראמפ נשיא ארה"ב

    רוכבי הארלי-דיווידסון ישראל מוזמנים להגיע לסוכנות הארלי ברחוב המלאכה 6 בחולון, בשעה 10:00 בבוקר. האופנועים יקושטו בדגלי ישראל וארה"ב, ויוגשו כיבוד קל ושתייה.

    בשעה 12:00 תצא שיירת ההארלים לרכיבת בת כשעה במסלול שיעבור בתל-אביב ויגיע אל שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון, שם תעצור השיירה למפגן הזדהות עם ארה"ב ודונאלד טראמפ. לאחר מכן יתפזרו הרוכבים לביתם.

    רכיבת ההזדהות מאושרת על-ידי משטרת התנועה ואף תלווה על ידה.

  • השקה עולמית: הארלי-דיווידסון סטריט רוד 750

    השקה עולמית: הארלי-דיווידסון סטריט רוד 750

    צילום: הארלי-דיווידסון

    • יתרונות: מחיר, מראה ועיצוב, גמישות מנוע, יכולות כביש והתנהגות, אפשרויות קסטומיזציה
    • חסרונות: איכות של חלק מהחלקים כמו רגליות רוכב ורגליות בלם אחורי והילוכים
    • שורה תחתונה: הסטריט רוד נותן את החוויה של הארלי-דיווידסון, כולל המראה, אבל במעט כסף
    • מחיר: כ-70 אלף ש"ח (מחיר מדויק ייקבע בקרוב)
    • מתחרים: הארלי-דיווידסון ספורטסטר 883, מוטוגוצי V9
    הארלי-דיווידסון סטריט רוד 750
    הארלי-דיווידסון סטריט רוד 750

    היצע האופנועים של הארלי-דיווידסון אמנם רחב מאוד, אבל הוא לא מיועד לכל אחד. אם מוציאים לרגע את הספורטסטר 883 בגרסה הבסיסית שלו, שהיה עד לא מזמן האופנוע הזול ביותר בליין של הארלי, אז מגלים שהאופנועים הפחות יקרים מתחילים ב-100 אלף ש"ח, והיקרים יותר מגיעים ל… טוב, לא משנה. לא כי אין להם מחיר מחירון, אלא כי ברוב המקרים רוכשי הארלי מעמיסים אותם בתוספות ושיפורים, ועושים את מה שלשמו נועד ההארלי – מקסטמים אותם. יוצרים אופנוע בהתאמה אישית, עם התוספות והקישוטים שהם אוהבים ושמייצגים אותם. במקרים כאלו, המחיר בישראל עשוי להגיע למספר בן 6 ספרות שמתחיל ב-2 ואפילו ב-3. לשמחתנו, יש לא מעט רוכבים כאלה שהפנינות המוטוריות שלהם מקשטות את כבישי ישראל כמו נזם זהב באף חזיר.

    הארלי להמונים

    עכשיו, הארלי זה חלום. מושא חלומות. שימו במדרחוב סואן אופנוע ספורט חדש ונוצץ ולידו הארלי-דיווידסון גדול ומאובזר, ורוב האנשים שיעברו, הגברים בעיקר, יסתכלו על ההארלי, יחלמו, ואז ישלפו את הטלפון הנייד ויצלמו תמונה שאותה הם ישלחו לקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה מהמילואים.

    כדי להנגיש את העולם המופלא של הארלי-דיווידסון לאותם גברים, לאותו ציבור רחב יותר, הארלי הציגה לפני כשנתיים את הסטריט 750 – הארלי קטן בנפח 750 סמ"ק, שמאפשר כניסה זולה לעולם של הארלי. על מנת שיהיה זול במיוחד (60 אלף ש"ח בישראל), חסכו על הסטריט כמעט בכל מקום אפשרי. זה ניכר לעין, אבל זה עדיין הארלי, כזה עם סמל העיט, מנוע וי-טווין (מקורר נוזל…), מיכל טיפה ממתכת וקטלוג תוספות מכובד.

    ב-3 סכמות מביעה שונות
    ב-3 סכמות צביעה שונות

    הארלי להמונים, אבל ספורטיביים

    השנה, שנתיים אחרי הסטריט 750 המקורי, הארלי מציגה את הסטריט רוד 750 – גרסה משופרת יותר של אותו סטריט 750, שאמור לטפל לא רק במראה – שהוא חלק חשוב ביותר כשמדובר על הארלי-דיווידסון – אלא גם, או בעיקר, בביצועים. ביכולות הדינמיות של הסטריט.

    לצורך כך גרסת הרוד קיבלה שורה ארוכה של שיפורים ותוספות. זה מתחיל במנוע, שחוזק ב-10% במומנט המקסימלי ובערך דומה לאורך כל העקומה, וכן בלא פחות מ-20% תוספת להספק המקסימלי, בין היתר על-ידי העלאת הסל"ד המקסימלי. את השיפור הזה השיגו בהארלי על-ידי ראשי מנוע חדשים למנוע הווי-טווין 60 מעלות מקורר הנוזל שלהם, תזמון שסתומים שונה, סעפות חדשות וגדולות יותר, וגם מערכת פליטה חדשה.

    אבל פרט למנוע נעשו עוד שינויים רבים שאמורים לשפר את ההתנהגות. כך למשל המזלג הקדמי הפשוט הוחלף במזלג הפוך בשרני, וצמד הבולמים מאחור הוחלפו באיכותיים יותר עם מהלך גדול יותר של 117 מ"מ. מערכת הבלימה כפולת הדיסקים מלפנים שופרה גם היא עם דיסקים בקוטר 300 מ"מ ומערכת ABS, החישוקים בקוטר "17, ועליהם צמיגים ספורטיביים במידות 120/70 מלפנים ו-160/60 מאחור.

    הסטריט רוד מקבל גם עבודת גוף חדשה, המתאימה כאמור לרוח ה-Rod וכוללת מיכל דלק, יחידת זנב ומסיכה קדמית מעוצבים מחדש, וכמובן מראה עדכני יותר, בצבעים מטאליים, שמתאימים לחבילה הכללית.

    אנחנו קיבלנו את האפור מט
    אנחנו קיבלנו את האפור מט

    הארלי אורבאני

    את הסטריט מגדירים בהארלי-דיווידסון ככלי אורבאני ועוד קצת, כלומר הם מייעדים אותו בראש ובראשונה לעיר. הם כנראה לא מכירים את הצפיפות של תל-אביב, ולא יודעים שהמרחק בין העיר הגדולה לבין בר-בהר הוא פחות מחצי המרחק ממרכז מנהטן לניו-ג'רזי. כך או כך, הסטריט רוד 750 הוא לגמרי אופנוע שהיינו שמחים להחנות מחוץ לבר האהוב עלינו. במיוחד אם זה פיק-אפ בר.

    כמתחייב מהשם 'רוד', הוא לא רק צבוע בצבעי מט כהים, גם תנוחת הרכיבה מזכירה במשהו את הווי-רוד הגדול, עם מושב נמוך וכידון רחב ושטוח במיוחד ששולח את הידיים הרחק לפנים ויוצר כיפוף הארליסטי בגב. לרגע חלמנו על קסדת חצי ועל צמיג אחורי ברוחב 300 מ"מ, אבל הסתפקנו ב-160 הצנועים של הסטריט רוד ובקסדת ה-SHOEI הכתומה שמתאימה בול לצבעים של הארלי.

    אבל למרות שהוא מרשים ואפילו יפה, מבט מקרוב מראה היכן חסכו בהארלי כסף כדי שיוכלו למכור את הסטריט רוד במחיר נמוך. רגליות הרוכב למשל פשוטות מאוד, וכך גם רגליות הבלם האחורי וההילוכים, ויש עוד כמה חלקים היצוקים מפלדה ומצופים בצבע שחור פשוט, כמו משולשי ההיגוי. וזה בסדר, כי בכל זאת – המחיר מדבר פה יותר מכל. דווקא החלקים החשובים – המושב, מיכל הדלק, אפילו חלק מסביבת הרוכב, נראים ומרגישים איכותיים למדי, וזו גם התחושה הכללית שמתקבלת מהאופנוע, גם ברכיבה.

    לא רק אורבאני
    לא רק אורבאני

    חגיגת גז והשחזת רגליות

    מסלול הרכיבה שלנו בכבישים המפותלים של דרום ספרד כלל קצת יותר מ-200 ק"מ, רובם ככולם מפותלים. רגע, הארלי-דיווידסון וכבישים מפותלים? זה לא קצת דיסוננס? הרי בחלום של כולנו אנחנו עולים על ההארלי השמן ורוכבים על הכביש האינסופי לעבר השקיעה. אז זהו, שלא סתם נבחר המיקום הזה, שכן לסטריט רוד יש יכולות כביש לא מבוטלות ואפילו טובות. מאוד טובות. בטח ביחס למה שאתה מצפה מהארלי.

    המנוע מגניב לגמרי. מווי-טווין של הארלי אתה לא מצפה שיעלה למחוזות סל"ד 5 ספרתיים, אבל כן מצפה לערימות של מומנט מסל"ד אפס בערך, והוא אכן כזה. ותופתעו, אפשר למשוך איתו הילוכים. אמנם לא לסל"ד של 4 צילינדרים יפניים, אבל בהחלט לכיוון 6,000 ואפילו 7,000 סל"ד. למרות זאת, הוא מרגיש טוב יותר בין 3,000 ל-5,000 סל"ד. הבעיה היחידה של המנוע הזה – שבהחלט אפשר להגדיר אותו כיעיל (רגע, כשאומרים 'מנוע יעיל' על הארלי, זו מחמאה או נקודה לחובתו?…) – היא יורו 4. תקנות זיהום האוויר האירופאיות חונקות את מערכת הפליטה, ובמקום רעם אגזוזים יש כאן משהו שהוא יותר לכיוון נהמה חרישית. למרות זאת, את מכלול התחושות שהווי-טווין הזה מייצר אי אפשר לקחת לו. מרוכשי הסטריט רוד נבקש – אנא מכם, שימו לו מערכת פליטה חליפית ומשוחררת ותשאירו את היורו 4 לגרמנים ולשווייצרים.

    בבקשה, שימו לו מערכת פליטה משוחררת
    בבקשה, שימו לו מערכת פליטה משוחררת

    אבל העניין הגדול בסטריט רוד הוא לא המנוע, אלא ההתנהגות הדינמית. הוא אמנם ארוך ויציב, אבל הכידון הסופר-רחב יאפשר לכם לתת פקודות היגוי החלטיות ולשים את הסטריט רוד על הצד בקלות. איזה שיפור אדיר מהסטריט הרגיל. הבולמים הקדמיים יודעים לספוג כוחות גדולים, גם של בלימה וגם של הטיה, ושומרים גם הם על יציבות האופנוע, והבלמים ישתלו את הפרונט באספלט במשיכה קלה. פשוט תענוג שהכל נעשה בקלות חצי יפנית.

    עד כמה היה לנו כיף איתו על הכבישים המפותלים? ובכן, בהפסקת הצהריים המכונאים נאלצו להחליף לאופנוע שלי רגליות רוכב, פשוט כי את המקוריות שחקתי עד לאמצע. לשמחתם, הם פשוט היו צריכים להחליף בין אלו של הרוכב לבין אלו של הנוסע, שכן הן זהות. בעניין הזה נספר שזווית ההטיה עומדת על 38 מעלות מימין ו-40 מעלות משמאל. לא רע בסך הכל.

    ואחרי הכל, הוא גם נוח למדי. לא כמו אדוונצ'ר מודרני, אבל גם אחרי יום רכיבה מלא ויותר מ-200 ק"מ, לא כאב לנו כלום בגוף. זה כשלעצמו הישג עבור הארלי, בטח ובטח בהתחשב בקהל היעד.

    רגליות ברבאק!
    רגליות ברבאק!

    לא רק לבתי קפה וברים תל-אביביים

    הסטריט רוד החדש הוא שדרוג עצום לסדרת הסטריט הזולה. הוא לא רק נראה טוב, וזה לא רק הסמל של הארלי על מיכל הדלק, הוא גם נוסע טוב. רוכשי האופנוע ייהנו מעצם הרכיבה על הארלי – גם אם הארליסטים יגידו להם שזה לא באמת הארלי אמיתי – גם מהמראה וההילה, אבל לא פחות חשוב – מאופנוע שמתנהג טוב ולא רק נראה טוב.

    היתרון הגדול של הסטריט רוד הוא כאמור המחיר, שצפוי להיות כ-70 אלף שקלים ואפילו פחות מזה. המחיר המדויק ייקבע בימים הקרובים, עם הגעת האופנוע ארצה. במחיר הזה הסטריט רוד מאפשר כניסה נוחה לעולם של הארלי-דיווידסון לכל החולמים, אבל מאפשר להם גם באמת לרכב עליו. לאלבר, יבואנית הארלי לישראל, יש קלף חזק ביד שעשוי למשוך רוכבים חדשים. בעתיד הם עשויים להתקדם להארלי גדול ויקר יותר. יופי של אופנוע.

    הכותב היה אורח של הארלי-דיווידסון בהשקה העולמית בספרד.

    אחחחח... הכבישים של דרום ספרד...
    אחחחח… הכבישים של דרום ספרד…

    מפרט טכני

    [table id=87 /]

  • הארלי מציגה סטריט רוד 750

    הארלי מציגה סטריט רוד 750

    משפחת הסטריט הקטנה והזולה של הארלי דיווידסון מתרחבת. הארלי מציגה את הסטריט רוד 750 – גרסה ספורטיבית יותר לסטריט 750 הבנויה על הפלטפורמה.

    במעבר לדגם הרוד הסטייליסטי, מנוע ה-750 סמ"ק על בהספקו בכ-20% בהספקו ובכ-10% במומנט, בין היתר על-ידי הגדלת טווח הסל"ד, וכן על-ידי ראש מנוע חדש עם יחס דחיסה גבוה יותר ותזמון שסתומים שונה, תיבת אוויר גדולה יותר, סעפות יניקה בקוטר גדול יותר ומערכת פליטה חדשה.

    הארלי דיווידסון סטריט רוד 750
    הארלי דיווידסון סטריט רוד 750

    הסטריט רוד מגיע עם חישוקי "17 שעליהם צמיגים ספורטיביים ברוחב 120 מ"מ מלפנים ו-160 מ"מ מאחור, הבולמים הקדמיים הפוכים וקשיחים ביחס לסטריט הרגיל, ומאחור יש עדיין צמד בולמים, אולם עם מהלך ארוך יותר של 117 מ"מ. כל השינויים האלה הופכים את הסטריט למכונת ביצועים דינמיים טובה יותר, בעיקר למרחב האורבאני – כך אומרים בהארלי. הסטריט רוד מגיע כמובן עם מערכת ABS, והדיסקים הקדמיים בקוטר 300 מ"מ מכובדים.

    העיצוב – ברוח משפחת ה-ROD, כשהצבע הדומיננטי הוא השחור-מט. יש גם אלמנטיים עיצוביים מקוריים כמו הכידון השטוח, המושב המדורג ומיכל הדלק המיוחד.

    הסטריט רוד 750 יגיע לישראל בשבועות הקרובים ומחירו יהיה ככל הנראה אטרקטיבי, בדומה לסטריט 750.

  • מנוע חדש להארלי-דיווידסון – בנפח 1,750 סמ"ק

    מנוע חדש להארלי-דיווידסון – בנפח 1,750 סמ"ק

    מנוע חדש מהארלי-דיווידסון זה לא דבר שכיח. החברה מחזיקה בדרך כלל מנועים לאורך שנים רבות, לפעמים גם עשור או שניים. אז עכשיו הגיע זמן כזה, והארלי מציגה מנוע חדש שנקרא 'Milwaukee-Eight' – מילווקי-שמונה.

    המנוע החדש, וי-טווין 45 מעלות בנפח בסיס של 107 אינצ'ים מעוקבים (1,750 סמ"ק), נקרא כך בשל שמונת השסתומים שיש בראש המנוע שלו – ארבעה בכל צילינדר, וכמובן מילווקי היא העיר שבה נמצא המפעל של הארלי.

    המילווקי-אייט מציע קצת יותר הספק, קצת יותר טווח יעיל, פחות ויברציות, תגובת מנוע טובה יותר ו'סאונד טהור יותר' (כך על פי הראלי). או במילים פשוטות – הוא מתאים גם לתקנות יורו 4 ובאופן כללי מנוע מודרני יותר. יחס הדחיסה בו גדל במעט, וקרוב לוודאי שהוא יצרוך פחות דלק ויזהם פחות.

    יש 3 גרסאות למילווקי-אייט החדש:

    • מילווקי-אייט 107 מקורר אוויר-שמן
    • מילווקי-אייט 107 מקורר נוזל
    • מילווקי-אייט 114 – מוגדל ל-1,870 סמ"ק ומקורר נוזל

    המילווקי-אייט ייכנס לשימוש כבר בשנת הדגם 2017 בדגמי התיור של הארלי (סטריט גלייד, רואד גלייד, אלקטרה גלייד, אולטרה, רואד קינג וכו'), וכן בדגמי הטרייק. קרוב לוודאי שבשנים הקרובות המנוע יתפוס את מקומו בכל ליין הדגמים של הארלי, למעט דגמי הספורטסטר והוי-רוד.

     

  • השוואתי מכונות זמן – מבחן הרטרו הגדול

    השוואתי מכונות זמן – מבחן הרטרו הגדול

    צילום סטילס: אופיר יונה – Pink Photography

    רוכבים: הילה פנלון, זוהר בן דרור, זוהר לוקסנבורג, בן אלפא, איליה מרגוליס, רן ארבל, נמרוד ארמן, אסף זומר

    פרולוג; או – מה קשורה אמא עכשיו?

    אצלנו במשפחה, בתור ילדים, ואני מנחש שאני לא לבד פה, דחפו לנו כל מיני בגדים ישנים. של אחים גדולים, של בני דודים, של הבן של השכנה. במקרים גרועים במיוחד סבתא התעקשה שהבגד שאבא שלי לבש כשהיה בן 6 ומסיבה לא ברורה עדיין קיים אצלה בארון, יתאים לי בול. לא הזיז לה שהוא לבש אותו לפני שכבשנו את הכותל ועכשיו סדאם חוסיין יורה עלינו טילים. סבתא השתמשה בדיוק באותו טיעון שחוק כמו אמא שלי במקרים אחרים, והסיבה היחידה שניצלתי מההשפלה הייתה בכלל מאבקי כוחות בין אמא לחמותה. גם היום בכל ביקור אצל סבתא אני צריך לדחות בנימוס הצעות לבגדים שאבא לבש בשנות ה-70, אבל סבתא בשלה עם אותו טיעון מאז ומתמיד: "זה עכשיו חזר למודה".

    האמת היא שסבתא ואמא לא היו רחוקות מאוד מהאמת. אופנות מסוימות באמת חוזרות, ואני לא מדבר על חולצות הפלנל שלבשתי לתיכון. גם בשוק האופנועים אופנות מסוימות שעבר זמנן ונדמה היה שצללו למעמקי ההיסטוריה – חוזרות. מה חוזרות, זה כבר כמה שנים שהן דופקות את הקאמבק של החיים.

    צילום ועריכת וידאו: בני דויטש

    פנס עגול זה שיא המודה

    פעם לאופנועים היו פנסים עגולים. זה כמעט לא שינה איזה אופנוע – אם היה לו פנס הוא היה עגול. בתחילת שנות ה-90 כבר צצו פתאום צורות שונות, ובפרוץ המילניום החדש פנסים גדולים ועגולים היו קיימים בעיקר במקרים חריגים למדי של אופנועים בסיסיים או דגמים מאוד ישנים, כמו סוזוקי GS500, שעוד המשיכו להיות מיוצרים. פנס עגול כבר לא ממש היה קול, הוא היה סמל למשהו מיושן. אפילו רבי המכר כמו המונסטר של דוקאטי או הספיד/סטריט טריפל של טריומף, שהפנס העגול היה סימן היכר שלהם, קיבלו בשנים האחרונות עדכון שקצת הפך אותם מודרני יותר. והיום? הדגמים הכי נמכרים של דוקאטי וטריומף באים עם פנס עגול של פעם. ולא, אלו לא המונסטר או הסטריט טריפל שבראש טבלת המכירות.

    טוב, זה לא באמת רק הצורה של הפנס שמשנה, אלא שבמקום מסוים הפנס העגול הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר של קטגוריה לא לחלוטין מוגדרת. אם אתם עוד משתמשים באסימון והוא טרם נפל, אז הכוונה היא לנישת אופנועי הרטרו.

    בעשור האחרון אפשר להצביע על שתי קטגוריות עיקריות שפשוט התפוצצו ברמת הפופולריות ובהיצע. הראשונה תהיה אופנועי אדוונצ'ר. השנייה – רטרו. כל כך התפוצצו, שלקרוא לקטגוריה הזו נישה זה קצת כמו להגיד שיש כמה אנשים שמשחקים משחק שנקרא פוקימון-גו.

    השיגעון לא נעצר רק באופנועים עצמם – מדובר בגל שכולל את כל מה שנלווה אליהם בתחום האביזרים, השיפורים והציוד לרוכב. תוך כמה שנים נולדה קטגוריה שלמה של אופנועים וכל מה שמסביבם, שהדבר העיקרי שמאפיין אותה הוא לייף סטייל, בדגש על הסטייל.

    היצרנים השונים קלטו שהם יושבים על הגדר ורואים מול עיניהם קטגוריה חדשה שקמה מהרחוב, והבינו את הפוטנציאל העצום בה. זה לא שהם לחלוטין לא היו שם – לקוואסאקי למשל היה את ליין הזפיר כבר בתחילת שנות ה-90, ולכל יצרן יפני היה איזה מקורר אוויר גדול נפח, אבל האופנועים האלה היו מאוד בשוליים ולחלוטין לא משהו שיצר סביבו תעשיית ענק.

    image086

    ארץ קטנה עם שפם ומלא אופנועי רטרו

    למרות שישראל היא לא בדיוק איזו מעצמה דו-גלגלית בקרב השווקים האירופאיים, מבחינת היצע יצרנים ודגמים אין לנו בכלל במה להתבייש, ונישת אופנועי הרטרו לא שונה בכך. כשישבנו לתכנן בפעם הראשונה מבחן השוואתי לאופנועים מהסוג הזה, קצת היה קשה להחליט את מי בוחנים כנגד מי. על רובם רכבנו בנפרד, וברור היה לנו שלמרות הפנסים העגולים רוב האופנועים בקטגוריה די שונים אחד מהשני, ואפשר אפילו לחלק אותם לכמה תתי-קבוצות. זה עוד לפני שהזכרנו את פערי המחיר שיכולים להגיע לעלות של רכב משפחתי.

    הדרך להתמודד עם הקושי הזה הייתה פשוטה ואלגנטית – פשוט לקחנו (כמעט) את כל מה שהיה זמין ויכול היה לענות על הקריטריון של אופנוע בנישת הרטרו. ברגע שנסגרה רשימת המשתתפים על שניים צצה בעיה אחרת – מי ירכב עליהם?

    פה כבר נאלצנו לעשות משהו שאנחנו לא אוהבים לעשות ולהפעיל שיקול דעת. הדבר הקל לעשות זה לאסוף חבורה של רוכבים שיושבים על הטייפקאסט הקלאסי של היפסטרים מזוקנים, להוציא מזה כמה תמונות צבעוניות ולסגור את הבסטה. נשמע כמו רעיון מוצלח, רק שזה יהיה קל ופשטני מדי, מאחר והקטגוריה הזו מורכבת מאופנועים שונים שפונים לרוכבים שונים, ובכלל, הקהל האמיתי שרוכב על אופנועים כאלה הוא הרבה יותר מגוון ממה שסרטוני יוטיוב ערוכים היטב בפילטר סבנטיז רוצים שנחשוב.

    עם תחושת השליחות והאחריות הזו, גייסנו קאסטה מכובדת ומגוונת של רוכבים. היו מנוסים יותר ופחות. רוכבי ספורט, מטיילים, צעירים יותר ו… צעירים פחות. רוכבים שכל הווייב הזה של הרטרו לא מדבר אליהם, וכאלה שעמוק בתוך הסצנה של הקאסטומים. הבנתם את הקטע.

    image040

    סיים סיים, באט דיפרנט

    היום הראשון למבחן, שעת צהריים מזיעה. בנקודת המפגש עומדים שמונה אופנועים. מולם שבעה רוכבים ורוכבת (זה היה בשלב מאוחר יחסית, הילה איחרה בשעה). אי אפשר להתעלם מההתרגשות באוויר. במבחנים של כמה אופנועים אני תמיד אוהב לראות מה קורה בפעם הראשונה שהאור הירוק ניתן והידיים נשלחות אל השולחן שעליו כל המפתחות מפוזרים. כולם תמיד ינסו להיראות הכי בנונשלנט בזמן שהם מתנפלים על מושא חרמנותם. ומה בחבורה הזו? איזה מפתח ייחטף ראשון? איזה יישאר עצוב על השולחן כמו הילד הזה שלא בחרו אותו לכדורגל ביסודי?

    אני הגעתי על הב.מ.וו R nine T למפגש. בשלב הזה כבר ביליתי עם הבוקסר מקורר האוויר כמעט יום שלם, שבו הספקנו, זוגתי ואנוכי, להתאהב במכונה. רכבנו בשעת ערב לאורך החוף של תל-אביב אל נקודת תצפית קסומה ביפו שממנה ראינו את השמש יורדת על העיר הלבנה. לאחר מכן המשכנו לסיבוב דאווין ארוך בין בארים בשדרות היפות של העיר. מתגלגלים בקסדות פתוחות וחיוך של מיליון דולר. הבימר עם האקרפוביץ' פועם ומנגן תחתינו מעביר בדיוק את הוויברציות הנכונות לכל קולטן בגוף. יש לו מנוע בוקסר ענק בנפח 1,200 סמ"ק, אבל הוא לא חזק או מהיר מאוד. הוא בדיוק.

    הניינטי משלב באופן קרוב למושלם אופי אנלוגי ממנוע הבוקסר מקורר האוויר האחרון של ב.מ.וו, עם תחושה של מוצר פרימיום מודרני בכל פינה. היופי הוא שהמודרניזציה לא פוגעת במאום בתחושה האותנטית שלו. אילנה ואני רכבנו יחד על הרבה אופנועים, אבל אני לא זוכר עוד אופנוע שגרם לנו להרגיש כל כך מיוחדים, ולהרגשה הזו היו שותפים כמעט כל הרוכבים במבחן. בן למשל, עמד בצומת דרכים לפני כשנה כשהתלבט בין רכישת R nine T לבין פרויקט בנייה מאפס של אופנוע ישן. הוא בחר באופציה השנייה, ולמרות שהוא לקראת סיום אחד הפרויקטים היותר מושקעים שנתקלנו בהם, הרכיבה על הבימר גרמה לו להטיל ספק בבחירה שלו. קסם של מכונה. מצד שני, כשאופנוע בסיסי למדי במונחי אופנועים מודרניים עולה 135 אלף שקלים – הכי הרבה פה בקבוצה ובפער משמעותי, אולי זו לא כזו חוכמה.

    ב.מ.וו R nine T
    ב.מ.וו R nine T

    מאחר וביליתי איתו כבר מספיק זמן, לא בער לי לשלוח יד אל המפתח של הב.מ.וו כמו לכל יתר הרוכבים. אני רציתי דווקא את המפתח של הרויאל אנפילד קונטיננטל GT, האופנוע הזול ביותר מהשמונה. מהסיבה הזו חשבתי גם שאהיה הראשון להסתכל לכיוון המפתח שלו, אבל הסתבר לי שזוהר ב' הקדים אותי. "יאללה, בוא נגמור עם זה עכשיו. מפה בטח יהיה רק שיפור". מילים קשות, ואני אפילו נעלב קצת בשביל האנפילד. בעצירה הראשונה להחלפה זוהר כבר נשמע אחרת. הקונטיננטל GT מזכיר לו ברוחו את האופנוע שרכב עליו בהודו, וזה מציף אותו בזיכרונות טובים מתקופה אחרת.

    אם הבימר הרגיש כמו אופנוע מודרני ומתוחכם, האנפילד הוא תמונת הראי. למרות שזה אופנוע חדש מבחינת היצרן ההודי, התחושה היא של אופנוע פשוט של פעם. זה לא נאמר כתלונה, אלא כמחמאה. הרי זה לא שבאנפילד תכננו לבנות מתחרה לאיזה הונדה CBR500R. הרכיבה על הקונטיננטל מרגישה כמו הבסיס של האופנוענות, כשמקלפים ממנו את כל התחכום והקישוטים. תורידו מתלים טובים, מנוע חזק, פינוקים. תורידו את כל אלה ותשאירו את התחושה הבסיסית שכל אחד מאיתנו דמיין לפני הפעם הראשונה שעלה על אופנוע, וזו תמצית הרכיבה על האנפילד. אין מה ליפות את האמת, הקטע שלו לא מדבר אל הרבה רוכבים, אבל לרומנטיקנים, ואני ביניהם, הוא לא סתם מדבר. הוא כמו חבר ותיק שיושב ומעלה איתך סיפורים נוסטלגיים מהטיול אחרי הצבא. מין אופנוע שאתה מצפה לקבל אותו מהסוכנות עם ספר רכב, ערכת כלי עבודה ובירה.

    רויאל אנפילד קונטיננטל GT (צילום: אסף רחמים)
    רויאל אנפילד קונטיננטל GT (צילום: אסף רחמים)

    הסילבר וייז של SWM האיטלקית עולה כמעט כמו האנפילד, ובמראה שלו הוא נאמן לסקרמבלרים של שנות ה-70 בדיוק באותה מידה שה-GT נאמן לקפה רייסרים של הסיקסטיז. האגזוזים הגבוהים, גלגל בקוטר "19 מלפנים, הישיבה – הכל משדר אופנוע שטח של פעם. יש לו גם את המנוע הנכון – 400 סמ"ק של סינגל מקורר אוויר ועם אופי קצת עצל שמרגיש בול בפוני. יש לו אח תאום לא זהה, לבוש בבגדים של קפה רייסר – הגראן מילאנו היה אמור להיות הנציג של SWM במבחן, אבל פנצ'ר בגלגל בנקודת ההתכנסות נתנה לסקרמבלר את ההזדמנות לעלות מהספסל. על פניו התחלה לא משהו, אלא שבדיעבד דווקא יצא טוב, כי הסילבר וייז הביא איתו משהו שונה מאוד מכל היתר.

    הוא היחיד במבחן שבאמת אפשר לרכב עליו בשטח כמו על דו"ש. כמו נועד להיות אופנוע חווה אוסטרלית, כזו שמשתרעת על פני עשרות קילומטרים וצריך מדי פעם להגיע מצד לצד כדי לתקן איזו גדר או לאתר עדר סורר. קצת כמו האנפילד, הקטע שלו זה הקטע. לא איכות הרכיבה (היא סבירה) ולא ריגושים של מהירות (הוא לא מהיר ולא מרגש). אז החווה אוסטרלית, העיצוב איטלקי, ואני נזכר בכלל בפרו. שם, בטיול הגדול, לקחתי אופנוע עם אותו מנוע מבוסס הונדה XR400R לכמה ימים בדרך למאצ'ו פיצ'ו. כבישים, שבילים, מהר, לאט. עוצרים בכפרים, מצטלמים, מעשנים איזו קטנה וממשיכים. אבל במהות שלו ה-SWM הזה הוא כמו אותו הונדה מאז. כלי תחבורה פשוט ובסיסי שבכוחו ללוות אותך לחוויות שיצרבו לך בזיכרון. לזכותו גם ייאמר שבניגוד להונדה, שהיה מכוער כמו הלילה, הסילבר וייז חתיך ומלא בסטייל.

    SWM סילבר וייז
    SWM סילבר וייז

    כשמסתכלים על מרכז השדה של הקבוצה, הן מבחינת מחיר והן מבחינת נפח, עומדים ארבעה אופנועים שכביכול פונים למיינסטרים של הקטגוריה. אפשר לחלק אותם ביותר מדרך אחת לשני זוגות שבאים בגישה שונה. הדוקאטי סקרמבלר והימאהה XSR700 הם בעצם אופנועים מודרניים שהתחפשו לאופנועי רטרו. הדוקאטי אמנם עושה שימוש במנוע מקורר אוויר מהמונסטר 796, אבל זה הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו שמרגיש מיושן. כל היתר זו חבילה עכשווית לגמרי. העיצוב שלו זו פרשנות מודרנית לסטייל של פעם, והוא גם מתנהג ומרגיש כמו אופנוע חדש שנבנה כדי לשחזר תחושות של 1962 ב-2016.

    מהבחינה הזו, ה-XSR הלך צעד אחד נוסף קדימה. במקרה של היפני כבר מדובר באופנוע חדש לחלוטין שעטה תחפושת, שהרי מדובר ב-MT-07 עם קצת דקורציה. בניגוד לדוקאטי, יש בימאהה כמה 'נקודות עיצוביות' שנראות פחות אותנטיות, כמו למשל הרדיאטור הכסוף והבולט שקצת גורם לכל המסביב להיראות אמיתי כמו שפם מודבק. גם כשרוכבים עליו אי אפשר להתעלם מזה שהוא לא מרגיש בשום צורה כמו אופנוע 'של פעם'. אין לו את הוויברציות, לא את הצליל, הוא קל לרכיבה באופן חריג, והמנוע שלו מרגיש כמו שהייתם מצפים ממנוע שתוכנן בעשור השני של המאה ה-21. זה לא בהכרח רע, הוא כנראה הכי מהיר מבין כולם, ולמען האמת סביר שידבר אל יותר רוכבים צעירים מאשר הגוצי או ה-W800. הוא גם עולה לווילי בשלישי, כשכמעט כל היתר פה לא יעלו לווילי גם אם הקראנק שלהם היה תלוי בכך, כך ש'לא כיף' זה לא בדיוק משהו שאפשר לומר עליו, להפך. זה פשוט שהוא מרגיש אחרת מאיך שהוא נראה, וזה קשור למילה השנויה במחלוקת 'אופי'.

    ימאהה XSR700
    ימאהה XSR700

    אופי זו התחושה החמקמקה הזו שקשה להסביר אותה במילים, אבל מרגישים אותה דרך התחת, הידיים, הרגליים ואפילו הלב. כשהילה רכבה על ה-XSR היא התלוננה על זה שאין לו אופי וברכיבה עליו הוא באמת מרגיש חשמלי למדי, בטח ביחס לכל היתר. המוטו גוצי V7 II הוא בדיוק ההפך מהימאהה בהיבט הזה. המנוע שלו איטי, עובד באופן שמרגיש פחות סדור, כאילו מדי פעם תוקע גרעפס ומפספס איזו פעימת כח. התפעול שלו קל, אבל באופן שונה מזה של הימאהה. בעוד ה-XSR מרגיש קל וקליל כמו קטנוע, הגוצי מרגיש כבד ועצל, ועם זאת פשוט ביותר לתפעול והזזה.

    מבחינה מסוימת הוא מרגיש בדיוק כמו שמצפים ממנו להרגיש כשמסתכלים עליו לראשונה. יש לו כריזמה ואופי ונוכחות שקטה אבל כובשת. להגיד שהוא מרגש יהיה להיסחף, אבל הוא מכווץ ומרפה מהלב באופן ייחודי למדי. זה אפילו חמוד שבפיאג'ו החליטו לתת למנוע הווי-טווין הרוחבי מקורר האוויר והארכאי למדי נגיעה של 2016 עם מערכת ABS ומעין בקרת החלקה שנורת החיווי שלה על לוח השעונים נראית כאילו יצאה ממופע שנות השבעים. רק שבמובן מסוים הגוצי הוא מין בולדוג צרפתי. כולם חושבים שהוא חמוד, אבל רק מעטים ירצו להיות ממש בעלים של כזה. איליה, הבעלים של הדוקאטי סקרמבלר שבמבחן, התלבט בין שניהם לפני שבחר באיטלקי מבולוניה על פני זה ממנדלו די לאריו. אחרי שיצא לו לרכב גם על ה-V7, הוא ירד מחויך. שאלתי אותו אם הוא כל כך אהב את הגוצי, והוא ענה שהוא חמוד, אבל זה לא העניין. הוא פשוט שמח על הבחירה שעשה.

    מוטוגוצי V7
    מוטוגוצי V7

    הקוואסאקי W800 ניגש לבמה כביכול מאותה פינה של הגוצי. בשיווי משקל בין חדש לישן הוא נמצא מאוד שמאלה על הסקאלה לכיוון הפרה-היסטורי. זה מתחיל באיך שהוא נראה. כאילו יצא מספר של חסמבה או סצנה באסקימו לימון, במיוחד בשחור שישר הופך את הרוכב עליו לפושטק. ועדיין, למרות בלם התוף מאחור והמראה שמכין את המוח לחוויה אותנטית אסלית של פעם, ברגע שמכניסים לראשון משהו מרגיש קצת מוזר, אפילו טיפה חלבי. יש ויברציות, אבל הן עדינות. המנוע לא מייצר תחושת מומנט כמו בגוצי, אבל האופנוע זז. הכל מאוד פשוט ורגוע ונינוח. אפילו טיפה יותר מדי.

    בעוד הגוצי מביא את עצמו לחזית בתור החוויה עצמה, קצת כמו הסקרמבלר של דוקאטי, הקוואסאקי, שמרגיש הכי מיושן מבין הארבעה הללו, דווקא מזכיר באופיו את ה-XSR, המודרני מבין השמונה. בניגוד לשני האיטלקים, ה-W800 לא מעמיד עצמו במרכז הזרקורים. מבחינתו החוויה של הרכיבה מגיעה מהרכיבה יחד – רוכב ומכונה. הוא רק שותף לדרך. מהבחינה הזו האופנועים האלה כאילו קיבלו קצת מאופי הסביבה שבה נולדו.

    קוואסאקי W800
    קוואסאקי W800

    יוצא הדופן בחבורה הוא ההארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200. מלכתחילה נספר שבכלל רצינו את אחיו הקטן, הספורטסטר 883, שהוא האופנוע הזול והבסיסי ביותר שנותן כרטיס כניסה אמיתי למשפחת הארלי, ויסלחו לנו בעלי ההארלי סטריט 750. לצערנו, הספורטסטר הקטן לא היה זמין, וכך נכנס למבחן מתמודד נוסף שלא מחזיר עודף משטר של 100 אלף שקל.

    במחשבה ראשונה, לא ברור מה יש לו לחפש לאמריקאי הזה עם כל אופנועי הרטרו (והפסאודו רטרו) שעומדים סביבו. הם קפה רייסרים, סקרמבלרים וסתם אופנועי UJM מאירופה ויפן, והוא בכלל קרוזר אמריקאי גדול ויקר. במחשבה שנייה, הוא האמא של הרטרו. רטרו אמריקאי. בתכל'ס, הספורטסטר הוא הגרסה הדו-גלגלית למכוניות אמריקאיות ענקיות וארוכות של לפני משבר הנפט הראשון. המנוע שלו מודרני יחסית במונחי הארלי, ועדיין מדובר במנוע שלא השתנה המון מאז התקופה שבוני טיילר שלטה במצעד הפזמונים.

    אל תתנו למפתח הקרבה המתוחכם להטעות אתכם, וגם לא לבתי המתגים האלגנטיים והמודרניים למראה. המכונה הזו היא פורטל לתקופה שבה היה מותר לעשן במטוסים, להטריד מינית דיילות, ובאופן כללי אידיאל הגבריות נבנה סביב דמות שרכבה על סוס ופרסמה סיגריות של מרלבורו. הישיבה עליו, הצליל שלו, הרטט מהמנוע מקורר האוויר האדיר שעובד בקצב של על-הזין-שלי-שש-עשרה-אלף-סל"ד, הכל מתחבר לחוויית רכיבה רוחנית, קדמונית אפילו, רק בלי החרא של קידום הצתה עם פלטינות.

    הארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200
    הארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200

    אותה קלישאה וגישה כל כך שונה

    הג'ירפות (אלה מהזאפה, לא מהספארי), טבעו בשיר 'וואו' ביטוי שהפך מאוד אהוב על עיתונאי רכב ישראלים בכל פעם שהם נאלצו להסביר איך מרגישים אופנועים שנולדו למטרה דומה אך המהנדסים שלהם ניגשו למלאכה בגישה וזווית ראיה שונות. הקלישאה שחוקה אומנם, אבל "אותו מקרר וגישה כל כך שונה" זו אחלה דרך לתאר את השמינייה הזו.

    לכל שמונת האופנועים שעליהם רכבנו יש מכנה משותף, וזה לא באמת רק הפנס העגול. הקטע שלהם זה הסטייל שלהם. אף אחד לא בא להמם את הרוכב בביצועים מרטיבי עיניים ותחתונים. אף אחד מהם גם לא נועד למכור פנטזיה של חציית מדבריות או מסע חוצה אירופה בזוג עם שלל מטען ופינוקים למכביר. הם כולם אופנועים שיכולים להיות טובים באותה מידה בתור אופנוע יומיומי או אופנוע לסופ"ש או גם וגם. הם בעיקר שמים דגש על הפשטות שבחוויית הרכיבה, סוג של חזרה למקורות. תמצית האופנוענות אם תרצו, לפני שהלבישו עליה תתי-נישות וסיסמאות מרקטינג שמקטלגות את המכונה והרוכב עליה ומה הוא אמור לחוש או לאן הוא אמור לרכב. זה, אם תרצו, הקטע של המקרר.

    החלק של הגישה השונה ברור יותר. הרי מלכתחילה לא התייחסנו למבחן הזה כאל מבחן השוואתי קלאסי שבו יש מנצחים ומפסידים. לעזאזל, יש פה אופנועים שעולים החל מ-38 אלף שקלים ועד 135 אלף שקלים, דרך כל מה שבאמצע. חלקם אופנועים מודרניים לגמרי שעטו על עצמם מסכות יפות וחלקם מרגישים כמו הדלוריאן של האופנועים, מכונות זמן שעובדות רק אחורה.

    image074

    להסתכל על האופנועים האלה דרך הפריזמה שמפרקת למתלים, בלמים, מנוע ושימושיות יהיה רלוונטי כמו לנסות לתאר אופי של בני אדם לפי המאפיינים הפיזיים שלהם. אף אחד לא באמת חשב שהב.מ.וו והאנפילד ייהנו מאותן איכויות, אבל הם מלכתחילה לא פונים לאותו קהל. גם הימאהה והדוקאטי, או הקוואסאקי והגוצי, שכביכול יושבים ממש על אותה משבצת, נבדלים זה מזה בחוויה שהם מביאים בצורה כזו שקשה יהיה להתלבט ביניהם. לרוב האנשים יספיקו עשר דקות על כל אחד מהם כדי לזהות את תכונות האופי שלהם ולהחליט למה הם מתחברים יותר, ואנחנו חותמים לכם שלאיכות הבלמים או הנוחות במושב יהיה משקל מאוד נמוך בבחירה.

    במקום מסוים, אופנת הרטרו שכביכול פורטת על מיתרי העבר, הביאה איתה דווקא חידושים ששוק האופנועים לא ראה כבר הרבה שנים. החזרה לאופנוענות בסיסית, פשוטה, לעתים גם זולה. אופנוענות מגניבה ולא מפחידה, שפונה לרוכבים צעירים וזקנים באותה מידה, לגברים ולנשים, לרוכבים עם כסף ולרוכבים בלי שקל על התחת. אופנוענות שבה הכל הולך, ושרוח לא מנגנת כינור שני לגשמיות. או אם לצטט את אחד הסלוגנים המוצלחים אי פעם בעולם האופנועים – Let the good times roll.

    *     *     *     *     *

    • תודה לעומרי זומר ולאילנה על העזרה בהפקת המבחן.
    • תודה לאיליה מרגוליס על הדוקאטי סקרמבלר הפרטי שלו (היבואן המקומי סירב למסור כלי למבחן).
    • תודה לאבי צ'יפרוט על ה-W800 לצילומים.
    • תודה לכל הרוכבים שהשתתפו בהפקה.
    • תודה מיוחדת לאופיר יונה צלם הסטילס על הצילומים המופלאים.

  • חלום: ROUTE 66 על הארלי-דיווידסון

    חלום: ROUTE 66 על הארלי-דיווידסון

    כתב וצילם: אדם קרן

    "זהו חלום של רבים , ומציאות של מעטים"

    "אני טס לארה"ב  ומתכוון לרכב משיקאגו ללוס אנג'לס  על הארלי-דיווידסון , דרך ROUTE 66 המפורסמת".

    זו הייתה ההחלטה שהתגבשה במוחי במשך כמעט שנה. תכנונים רבים, ספקות, דאגה של הקרובים, ומעל הכל הרצון להגשים ולחוות ולרכב. כמה שבא לי לרכב!

    מתחילים להזיז עניינים. כרטיסי טיסה, ויזה, כמה מפות, חפירות של חודשים באינטרנט על מקומות שארצה לראות, קצת בירורים לגבי אופנוע. יאללה, יש טיול!

    טיול כזה של פעם בחיים, עדיף לעשות לבד. מתחשק לי לקבל את כל ההחלטות ולנהל הכל לפי הזמן שלי. כך גם אוכל לקחת אחריות לכל דבר טוב או רע שיקרה במהלך הדרך – ויש דרך ארוכה של כ-2,500 מייל, שהם כ-4,000 ק"מ.

    ROUTE 66
    ROUTE 66

    באופן כללי אגיד שצורת הטיול המועדפת עליי היא זו הקלילה. לא סוחב הרבה ציוד, מתכנן בקפידה אך משאיר מקום לספונטניות, בונה על קצת מזל טוב להימנעות מתקלות, וגם על סוכנות ההשכרה שתיחלץ לעזרתי במקרה שבו האופנוע לא משתף פעולה.

    נוחתים בניו יורק לכמה ימים (בכל זאת, פעם ראשונה שלי בארה"ב), כמה ימי מנוחה בשיקאגו בהם התארחתי אצל חבר, קניות אחרונות, וקדימה לסוכנות ולדרך.

    האופנוע עליו חלמתי היה ה-ELECTRA GLIDE – דגם התיור המפואר של הארלי הכולל מנשא מתכתי שעליו אוכל לקשור את התיק העמוס ולשייט שעות על גבי שעות. עקב חוסר במלאי, נאצלתי 'להתפשר' על ה-STREET GLIDE – אותו האופנוע רק ללא המנשא וללא יכולות הרכבה ממושכות, אבל בין כה וכה אני רוכב סולו.

    מהאופנוע מאוד נהניתי. הישבן לא הרגיש מקופח כלל גם אחרי ימים של 8 שעות רכיבה, האופנוע מתגלגל במהירות שיוט מכובדת של 75 מייל לשעה, שהם 120 קמ"ש, וקצת פחות בכבישים הצדדיים עליהם הרביתי לרכב. התרגלתי מהר למדי למשקלו הגדול, שמספק הרגשה נעימה של ספינה שמשייטת לה בנוף עליו חלמתי לפני הטיול.

    הארלי-דיווידסון סטריט גלייד
    הארלי-דיווידסון סטריט גלייד

    יש לי ניסיון ארוך עם אופנועים יפנים וגרמנים, אך מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה: טיול מסוג זה עושים על גבי הארלי-דיווידסון ולא על שום דבר אחר. כי אם כבר חיים בסרט אז עד הסוף, ואם כבר להרגיש אמריקה אז דרך גלגלים אמריקאים.

    ביום המסע הראשון חוויתי כמה קשיים בנוסף להתרגשות ולכניסה ל'מצב טיול'. איזשהו הלך רוח שונה מהיום-יום הרגיל. בעמדת האגרה הראשונה, בעודי מנסה להתכופף כדי להכניס כסף לקופה, האופנוע על משקלו העצום החליט לשכב לנוח לדקה על הכביש. נהג משאית נחמד מיד עזר לי בדחיפה קטנה מעלה, והופ, חזרה לדרך. לאחר מכן, בעצירה הראשונה, גיליתי כי המפתח לנעילת מתג ההצתה נעלם (ניתן להניע ללא מפתח), כנראה באותה נפילה. לא נורא, חשבתי. אני לא מתכוון לדאוג מדברים קטנים. כל עוד אני בריא, האופנוע תקין והדברים החיוניים עליי – ממשיכים. מהנקודה הזו התחלתי ליהנות באמת.

    ככל שמתקדמים מערבה מאזור שיקאגו, כך מרגישים יותר ויותר כציפור חופשייה במרחב. יותר שדות, יותר עיירות קטנות, אינסוף דיינרים על הדרך. בכל יום חוויה להיכנס למוטל חדש ולהתחכך עם אוכלוסיה מקומית.

    לאורך הדרך ישנם אינספור אתרים הקשורים לתרבות האמריקאית של כביש 66. אותה דרך מיתולוגית אותה חצו אינספור אנשים לפני עשרות שנים על מנת לחפש חיים טובים יותר במערב. יש לא מעט תיירים שנשבים בקסמה של דרך זו, אותם פוגשים לאורך נקודות העצירה. חייב לציין את חווייתי הטובה מ'אנשי הכפר' האמריקאים. האנשים בעיירות הקטנות, במסעדות, בתחנות הדלק ובמוטלים, הם הרבה יותר נחמדים ומזמינים מאשר אנשים בערים הגדולות.

    חנות אמריקאית אופיינית על הדרך
    חנות אמריקאית אופיינית על הדרך

    כך המסע נמשך. מאתר מפורסם אחד לאתר אחר, מכביש כפרי לכביש מהיר (צריך גם להספיק למלון לפני החושך), מזללה אחר מזללה, חוויה רודפת חוויה. כל אחת משמונה המדינות אותן חציתי מציעה נופים אחרים, מפגשים עם אנשים שונים, מזג אוויר קצת שונה, תרבות קצת אחרת. יצא לי להרגיש את השינויים האלו בכל מייל שהתווסף למד המרחק. בכל מייל שחלף התחלתי להרגיש יותר טוב עם החוויה הזו. אני, האופנוע, הכבישים והחופש. איזו הרגשת חופש נפלאה! אין גבולות (בין המדינות), וכל עוד הדולר מצוי בכיסך ומצב הרוח טוב – הכל אפשרי , לחיי הדוד סם!

    המדינות שדרכן רכבתי: אילינוי – מיזורי – אוקלהומה – טקסס – ניו מקסיקו – אריזונה – נוואדה – קליפורניה.

    לא ויתרתי על אתרים כמו הגרנד קניון, לאס וגאס, וכמה פארקים לאומיים שמאוד רציתי לבקר על הדרך, למרות שהם אינם נמצאים בדיוק על כביש 66.

    התחנה האחרונה הייתה LA, שם בעצם קבעתי להחזיר את האופנוע 14 ימים אחרי תחילת המסע בשיקאגו.

    מסיים בחלק המערבי של ROUTE 66
    מסיים בחלק המערבי של ROUTE 66

    קצת מוזר פתאום לחזור לתנועה עירונית כבדה כמו שיש בעיר הזאת לאחר שבועיים של נסיעה במרחבים עצומים ודרך עיירות קטנות. הדרישה לתשלום על חניה פתאום נראתה לי מוגזמת ולא הגיונית, אך זוהי התחנה האחרונה. על עוד כמה דולרים לא נריב עם אף אחד.

    רכיבה מסוג זה מצריכה הכנה קפדנית, יכולת התמדה בגמיעת מרחקים, יכולת התמודדות עם קשיים שצצים במהלך הדרך, תשוקה גדולה למקום ולמסע, וגם קצת מזל אף פעם לא מזיק. אך כל אלו לא משנים את העובדה שהייתי מקבל את ההחלטה לצאת לטיול שוב ושוב.

    אז קחו את חלומותיכם, צאו ורכבו אותם, כי חיים רק פעם אחת, וזה טירוף מוחלט לא למצות אותם.

  • מסע בזמן על צמד הארלים

    מסע בזמן על צמד הארלים

    שלמה הוא חייל משוחרר. מאחוריו עוד רועמים הדי המלחמה. מלפניו החיפוש אחר החופש, השקט, והמרחק מהמציאות שהשאיר בבית. רכב אמריקאי שט על הכביש, גורר אחריו קרוואן נייד. שלמה עם סיגריה בפה, היד נשענת על מסגרת הכרום המבריקה של החלון. מוזיקת קאנטרי מתנגנת ברדיו, מתערבבת עם שריקת הצמיגים על האספלט. האופק נמתח לפנים. מתרחק מהדי המלחמה שרועשת לו עדיין בלב.

    גרגור מנועים מתקרב ומתגבר. ומתגבר. השלווה שהייתה לשותפה למסע, נעלמת ברגע. עשרות מפלצות – מרופטות או נוצצות, ארוכות או שמנות, על גביהן גברים גדולי ממדים, עטורי זקנים מצהיבים מניקוטין, במכנסיים בלויים ומגפי עור ומתכת – עוברות אותו ביעף איטי, מחריש אוזניים. הוא שמע עליהם הרבה. ראה תמונות. בישראל באותם השנים היו אלה אופנועי ה-BSA שנחשבו לפאר הטכנולוגיה, ואחד כזה בריטי כבר חיכה לו בבית. אבל על הארלי-דיווידסון אמיתי היה אפשר רק לחלום.

    המראה של חבורות ההארלים החוצים את אמריקה סידר לו את הראש. כזה הוא רוצה; מפלצת ברזל רועשת וטוטאלית. לא עבר זמן רב עד שהוא מצא את עצמו על האוכף של אחד כזה בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. בכל הזדמנות בה הוא חזר לארה"ב הוא דאג לשכור אחד ולחזור אל חיי החופש, שם במרחבים הלא נגמרים. אבל גם היום, 40 שנים אחרי, שלמה עדיין זוכר את היום ההוא, אי-שם במרכז ארצות הברית של שנות ה-70, בה הוא ראה בפעם הראשונה את חבורת ההארלים שעקפה אותו בדרך לאלוהים-יודע-איפה.

    image022

    היום, זהו יום מיוחד בשבילו. מלפניו בניין בן 3 קומות. חדש. הקומות העליונות נראות כאילו הן עדיין בבנייה. עומדות ריקות. אבל הן לא מעניינות אותו. אותו מעניינת הקומה הראשונה, זו עם השלט הגדול והלוגו שאי אפשר לטעות בו: 'Harley-Davidson'.

    אני פוגש אותו בכניסה לסוכנות, שם מחכים לנו שני אופנועים גדולים מאוד, ונוצצים מאוד. אופנוע מיוחד שכזה תמיד כיף לקחת מהסוכנות, אבל זה חלק מהעבודה שלי. שלמה, לעומת זאת, מתרגש. רואים עליו. זה חלום בשבילו. רק שהחלום הספציפי הזה שם כבר יותר מ-30 שנה. הידיים כמעט ושכחו את תחושת הכידון ויש גם חששות; 1,700 סמ"ק זה אולי אחלה פוזה, אבל פאקינ' כבד, ארוך ורחב. מצד שני, לך תפחיד מישהו כמוהו, איש למוד קרבות שגדל בימים ההם, בהם הגברים היו מברזל והאופנועים היו מ… נו… מברזל.

    רגע אחרי שהחששות הובלו אחר כבוד אל החלק הרחוק והעמוק של המוח, בסנכרון מושלם, תפס את מקומם חיוך גדול ברגע שהוא לחץ על מתג ההנאה.

    image003

    האור רך. מושלם לצילומים. כזה שאנחנו זוכים לו רק בעונה הקצרצרה שבין החורף לאביב. אני חושב לעצמי כמה מוזר שאני לא פה על תקן הצלם, עם העיניים שקופצות מימין לשמאל, מחפשות את הלוקיישן הבא. לא. היום העיניים שלי חוזרות כל הזמן אל המראה השמאלית, מוודאות שהוא בסדר שם מאחורה. יום ראשון של חול המועד היום, ונהגי ישראל, כפרה עליהם, נוסעים כמו הכושלאמאמאשלהם.

    אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע
    אם שלמה חיפש אתגר, היום הוא בהחלט יקבל אותו. בינתיים הוא רוכב על הסטריט גלייד ספיישל – ההארלי הגדול יותר, המפנק, עם שלל איבזורים וכפתורים שנמצאים על חופה ענקית שמזכירה לי את הפנים של איזה דינוזאור מפארק היורה. אני על הסטריט בוב – ההארלי העירום. אותו מנוע כמו של האח הגדול, והשאר פשוט מינימליזם קשוח. דאעש סטייל.

    אנחנו נותנים אזימוט צפונה על כביש 6. רצינו לתת גז ולהגיע כבר לאזור הרמה. אז רצינו. הפקקים של פסח רצו אחרת ואנחנו מצאנו את עצמנו מזדחלים על השוליים, כמו שני פילים שמנסים לעבור בדלת מסתובבת. יחד. בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6 עצרנו להפסקת קפה. התנועה הצפופה להחריד ביאסה לי את החוויה הראשונית, אבל שלמה יורד מהאופנוע בעיניים מוארות.

    "איך היה עד עכשיו?", אני שואל אותו, ולא יכול שלא לחייך למשמע התשובה. "זה מדהים, התחושות שהאופנוע הזה מעביר לך. הוא מתקשר איתי כל הזמן. הבלמים עובדים מצוין. והמנוע… כמה כוח יש לו…". אני לא מצליח להבין על מה הוא מדבר. נכון, הדחף והתחושה שאתה מקבל מהמנוע העצום הזה, זה משהו באמת מיוחד. וכן, מסתובבים בתל אביב כמה אופנוענים מבוישים שראו איך הבהמה השמנה והמנצנצת בורחת להם ביציאה מהרמזור. אבל בחייאת, אני רגיל לרכב על אופנועים מודרנים. ולזה, אין שום יכולת דינאמית. הוא לא עוצר, לא פונה, לא משכך, ואלוהים יודע איזה עמוד שדרה הייתי צריך להביא מהבית כדי שאשכרה אצליח לשבת על המושב כמו שהמהנדסים של הארלי תכננו.

    סיימנו את הקפה ואנחנו חוזרים לאופנועים. מנסים לפלס את דרכנו בין האנשים שהצטופפו מסביב לבהמות הברזל כדי להצטלם איתן. אני מאמין שלפחות שתי משפחות התפרקו באותו היום אחרי שהבעל הודיע לאישה שהוא מעדיף לוותר על הילדים בשביל אחד כזה בחניה.

    אוטומטית אני נותן לו את המפתח לסטריט גלייד המפנק. לוקח עליי את המלחמה עם הרוח בסטריט בוב העירום על הכבישים הארוכים צפונה. הוא דווקא מבקש לנסות את האופנוע השני. מאותו רגע ועד לסוף היום הוא יישאר על הערום ולא יסכים להתחלף. זה מפתיע אותי. אני בכושר רכיבה מצוין והרכיבה על הסטריט בוב הייתה לי מאתגרת. שלמה בן 63, ולא רכב כבר שנים. אחר כך הוא יסביר לי שנכון שקשה לו על העירום, והגדול בהחלט הרבה יותר מפנק, אבל גם עם יותר תחושה 'אוטומטית'. ובשבילו, החוויה האמיתית של הרכיבה – זו העבודה על האופנוע. לא לתת לו להגיע בשבילך מנקודה א' ל-ב', אלא לעבוד איתו. להרוויח את הרכיבה. את החוויה. את הדרך.

    בשבילי, הדרך צפונה הייתה הזדמנות להכיר את האח המגודל. לגלות לאן הלכו 204 אלף שקלים. הסאונד שלו נפלא – אין דרך אחרת לתאר את זה. ויש לו רמקולים. תמיד חשבתי שאופנועים עם רמקולים זה מגוחך. א-מה-מה, ביום שכזה – יום נדיר – שבו אתה מוצא את עצמך רוכב על מכונה מיוחדת שכזו במזג אוויר מושלם, קריר, אבל במידה, ושמיים כחולים, והכנרת מלפנים, ומאחורה, במראה, אני רואה את שלמה רוכב איתי במבנה… זה קצת מוזר, אבל זו הפעם ראשונה שאנחנו רוכבים יחד. אז יודעים מה, המגוחך כבר לא עניין אותי ממש. וכשבוב דילן התחיל לשיר את Don’t think twice, its all right בפול ווליום דרך הרמקולים הענקיים, והסאונד של המנוע מתחרה על חלוקת הקשב שלי באופן די משכנע, חייכתי. כי זה מה שהאופנוע הזה עושה לך. זה וכאבי גב.

    image012

    ליד המושבה פוריה שמעל הכנרת אנחנו פונים ימינה לכביש מהמם ביופיו שיורד לכיוון מושב הזורעים. בקיץ המקום הזה הוא גיהינום. חם ויבש. אבל בתקופה הזאת, לפני שהשמש מטגנת כל פיסת עשב ירוק, הכל עדיין פורח, וההרים שנראים כאילו נשפכים אל הכינרת… בקיצור, אם אתם באזור בזמן הקרוב, ממליץ לכם לעלות ולרדת את הכביש, לאט, ולהרים את העיניים.

    מאה מטרים לפני הכניסה למושב אנחנו פונים שמאלה, אל בית הקברות. היה ברור לשלמה שזאת צריכה להיות התחנה הראשונה שלנו היום. הוא רוכב ראשון פנימה דרך שער הברזל החלוד, ועולה בלי חשבון עם ההארלי הכסוף על השביל שמוביל אל בין הקברים. פה קבור אחיו הקטן, שעיה, שנרצח בחממות הפרחים שלו בגוש קטיף בשנת  93'.

    שלמה מספר לי על האהבה המשותפת שהייתה להם לאופנועים ומכונות. על איך ששיפצו אותם ורכבו עליהם. בשנות ה-80', כשנולד הבן הבכור של שלמה, הובהר לו בנימוס שאם הוא מעוניין לישון תחת קורת גג, הוא מוותר על האופנועים. ושלמה, כמו גבר, הוא ויתר על אהבה למען האהבה. למען ילד. באותו בוקר עם ההארלי בין הקברים, הגעגוע ומרחק השנים שחלפו מאז ששעיה היה בחיים ושלמה רכב על אופנועים התערבבו אצלו. וזה היה רק טבעי שביום שהוא יעלה על אופנוע שכזה, בנופי ילדותו, הוא ירצה לבוא ולשתף את שעיה בחוויה.

    image015

    והנה אנחנו מגיעים לטבריה. השעה 18:00 ועוד לא אכלנו כלום היום. מתים מרעב. שלמה כבר עומד לפנות מהכביש הראשי אל מסעדת הבשרים הקרובה, ואני עוצר אותו. עוד רגע אור אחרון. אם נעצור לאכול עכשיו, נצלם בחושך, וזה קצת פחות עובד. אז אנחנו ממשיכים.

    אני מוביל. הדרך מושכת אותי לכיוון הר ארבל, ואנחנו מוצאים את עצמנו על כביש צדדי ומפותל. הכל ירוק מסביב, והנוף של צוק הארבל שמתנשא מעלינו פשוט משגע. עוצרים ופורקים את ציוד הצילום ממזוודות הצד של האופנוע, ותוך כדי אני מסביר לו מה אני רוצה שהוא יעשה. רבע שעה לאחר מכן השמש שקעה, ושלמה עוצר בצד אחרי כמה וכמה 'הלוך חזורים' עם האופנוע שלו. "תשמע", הוא אומר לי, "לא פשוט כל העסק הזה של הצילומים… זה מתיש…".

    "במבחן רגיל אצלנו זה אפילו לא החימום…", אני מסביר לו בחיוך.

    מקפלים את הציוד ויוצאים חזרה לכיוון טבריה והארוחה המיוחלת. משמאלנו מציץ באור אחרון וכחלחל הנוף של הכנרת והרי הגולן. אני שם מוזיקה שקטה ברמקולים ונותן לעצמי לשחרר קצת מהמתח שהצטבר במהלך היום – כל הדאגות והתפילות שהכל ילך חלק ובטוח – ופשוט נהנה.   עשרה מטרים מאחורי, על ההארלי השני, יושב לו בן-אדם עם חיוך מאוזן לאוזן. מישהו שבמשך 35 שנים חיכה ליום הזה בדיוק. ועכשיו, הוא בתוכו.

    במסעדה, בין צלעות הכבש לאנטריקוט, דיברנו הרבה. דיברנו על כוחות סוס ובקרות אלקטרוניות, על 4 בשורה מול וי-טווין, דיברנו על מסעות וזיכרונות, על אז והיום, אבל אני חושב שבעיקר דיברנו הרבה כדי שכשנעלה על האופנועים בדרך הביתה כבר לא יהיה לנו יותר מה להגיד, ופשוט נרכב.

    image027

     

    הדרך חזרה הייתה קרה. מאוד. וכשאתה רוכב על אופנוע שהמעצבים שלו החליטו ברוח התקופה דאז להתקין לו כידון סופר-גבוה, ורוח קרירה ו'מפנקת' משתחלת מבעד למעיל החורף אל עבר בית השחי שלך, אז אתה רוצה להגיע הביתה, ומהר. אבל שלמה רוכב בקצב שלו. ואני, חזיר גזים מהזן הנחות ביותר, נושך את השפה ומתאים את עצמי לקצב. מה שנותן לי ים של זמן לחשוב על העובדה שתכל'ס, זה המבחן הראשון שבו אני לא עסוק בלבדוק כמה מהר אפשר להעביר את המצערת ממצב סגור לפתוח עד הסוף.

    אני מרים את העיניים רחוק קדימה, אל קצה אלומת הפנס. חתיכת ויפאסנה מגניבה אתה יכול לעשות לעצמך אם רק תתמסר לקצב הפיצוצים מהאגזוז ופעימות הכוח האיטיות עד-כדי-גיחוך של מנוע 1,700 סמ"ק בהילוך שישי. ב-80 קמ"ש. על כביש שש. באמצע הלילה.

    עוצרים בתחנת דלק. 02:30 בלילה. קפה קצר, ומפה, כל אחד לביתו שלו. אני שואל אותו אם הוא עירני מספיק כדי לרכב לבד. בגלל שאני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, התשובה שלו לא ממש מפתיעה אותי: "אני צריך להיות במשרד ב-08:00 בבוקר. מבחינתי עד אז רוכבים".

    אז גם נרגעתי סופית והבנתי שזה היה רעיון מצוין להציע לאבא שלי להצטרף אלי לרכיבה הזאת.

    image006

     

  • 1,200 מייל בארה"ב – סיפור מסע

    1,200 מייל בארה"ב – סיפור מסע

    כתב וצילם: צחי גרימברג

    לחצות את ארה"ב על הארלי זו פנטזיה ישנה שלי. אולי אפילו עוד לפני שרכבתי. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, ובמציאות שלי האפשרות לקחת הפסקה מהחיים, מהזוגיות, מהעבודה ומהעסק לתקופה של כמה חודשים כדי לעלות על אופנוע ולחצות את ארצו של הדוד סם היא לא ממש אפשרית. אבל אז חבר קרוב שגר כבר מספר שנים בלוס אנג'לס הודיע שהוא מתחתן. מכיוון שאותו חבר גם רוכב, היה נראה לנו טבעי לצאת לטיול רכיבה משותפת, רגע לפני שהוא נכנס לחיי הנישואין.

    מפאת אילוצי זמן ותקציב נקבע שהטיול ייארך 5 ימים. ייצא מלוס אנג'לס דרומה לכיוון סאן דייגו, משם מזרחה לפיניקס וחזרה ללוס אנג'לס. מדובר על בערך 1,200 מייל, שפרוסים על 5 ימים בלבד, אבל אני מציע לרווח את המסלול ליותר מ-5 ימים. במהלך הטיול אני עוד צפוי לגלות שישנם מקומות שאני חולף על פניהם מהר מדי.

    יומן מסע

    IMG_2944יום שבת, 7.3.15 – השעה 09:00 ואני נכנס לסוכנות 'איגל ריידר' כדי לאסוף את האופנוע. הסוכנות מעוצבת כמו שכל חולה הארלי חולם – אינספור טי-שירטים, כפפות, קסדות, מכנסי רכיבה ומעילים למכירה, כולם מסודרים בחנות והכל בהתאם לטעם הלקוחות, כמוני.

    כל העובדים נראים כאילו ברחו ממלאכי הגיהינום שנייה לפני שהתחילו לעבוד כאן, ואין ספק שהם יודעים להכניס אותך לאווירה המתאימה. מילוי טפסים, ומוציאים אותי לקבל את האופנוע. עוד קצת הסברים על איפה נמצא כל דבר ואני כבר מת לקבל את המפתח ולצאת לדרך.

    ההארלי שקיבלתי בצבע הלא נכון – אדום עם כרום במקום השחור פחם שפינטזתי עליו, אבל מצד שני הוא מצויד בצמד תיקים רכים ומקום לקשור תיק, בדיוק כמו שביקשתי.

    אני מכניס את המפתח לסוויץ', מסובב ומניע. 883 הסמ"קים ושני הצילינדרים הגסים מתעוררים לחיים בתרועה רועמת, וההארלי מפמפם בסל"ד סרק ומעביר ויברציות כמו ששום אופנוע אחר לא יודע. אכן, פעם ראשונה על הארלי זו חוויה חזקה מאוד. שילוב לראשון ושחרור של המצמד, והאופנוע קצת קופץ לי. אין ספק שזה שונה מהגמד הקוריאני שאליו אני רגיל בארץ, ואני מתחיל בנסיעה בתוך לוס אנג'לס כדי להתרגל לסוס החדש שלי. שעתיים לאחר מכן ההארלי והטריומף כבר עמוסים ואנחנו עולים ויוצאים לדרך.

    אנחנו יוצאים מאיזור סנטה מוניקה ועולים על HWY 1 לאורך החוף ובין כל ערי החוף של LA.

    היציאה ביום שבת התגלתה כרעיון מבריק. אמנם התנועה קצת עמוסה, אבל לכל מקום שלא תסתכל תראה את האמריקאים שיוצאים לטייל בסוף השבוע. לחובב מוטוריקה כמוני, מדובר בתענוג לעיניים, ולכל מקום שלא תסובב את הראש תפגוש באופנועים, רכבי אספנות, רכבי שטח ועוד מיני צעצועים כאלו ואחרים.

    IMG_2962ברגע שתעברו את לונג ביץ', יתגלה משמאלכם הים ותתחילו לנסוע לאורך העיירות שנמצאות ממש על קו החוף. אנחנו בחרנו לעשות עצירה ראשונה בלגונה ביץ', עיירת קיץ וחוף מדהימה וציורית. מיד אחרי לגונה ביץ' עלינו על כביש 133 מזרחה, לכיוון Irwine, במטרה לבקר ידידה שעברה לגור שם לא מזמן. כביש 133 עולה בדרך הררית, יפה ומיוערת, משם חברנו לכביש 405, שבהמשכו פנינו לכביש 5 ודרומה לכיוון סאן דייגו.

    סאן דייגו היא אחד הפספוסים של הטיול, וללא ספק אני צריך לחזור אליה שוב. הרכיבה דרך כביש 1 האריכה מאוד את היום הראשון ולסאן דייגו הגענו רק לקראת אחה"צ.

    קפצנו לראות את מוזיאון חיל הים שהיה כבר סגור, אך נושאת המטוסים במקום מרשימה גם מבחוץ, והמשכנו לראות את הספינות העתיקות ואת הטיילת. משם קפצנו למרכז העיר לרחוב ברודווי המלא במסעדות ובברים שוקקים במיוחד בערב שבת.

    בזמן ארוחת הערב החלטנו להמשיך עד לעיירה שנקראת El Centro הממוקמת ממש על הגבול עם מקסיקו. חיפוש זריז באינטרנט וסגרנו מוטל ללילה. יצאנו שוב לדרך כבר בשעות בין הערביים.

    כביש 8 מזרחה לכיווןEL CENTRO מתגלה ככביש רכיבה מענג. רכיבה בכביש הררי ומעט מפותל היא תענוג צרוף, אפילו אם עושים את זה בקצב רגוע. אנחנו מטפסים בכביש בין יערות, חוות ובשמורת השבט האינדאני קומיאיי.

    החושך כבר ירד ואיתו צנחה הטמפרטורה. אני לא יודע להגיד בדיוק כמה מעלות היו בחוץ, אבל אני מעריך שמדובר בפחות מ-10 מעלות. תוסיפו לזה רוח ותבינו כמה קר היה.

    באיזור Pine Valley אנחנו עוצרים בתחנת דלק לשתות משהו חם, ושם אני פוגש לראשונה בכוס ה'קטנה' של השתייה החמה בתחנות דלק. מדובר במיכל של חצי ליטר בערך, שבמקרה שלי מתמלא בשוקו חם, כדי קצת לשכך את מכת הקור מבחוץ. קרוב לחצות אנחנו מגיעים לעיירה El Centro ולמלון וסוגרים יום ראשון של רכיבה.

    IMG_3074יום א', 7.3 – השעה 8:00 ואנחנו מתעוררים, יוצאים לאכול משהו לארוחת בוקר ולתכנן את היום. חיפוש באינטרנט מגלה לנו שיש 'דניס' לידנו. דניס היא רשת דיינרים אמריקאית, מעין מקדנולד'ס של הדיינרים, רק שפה מדובר בחתיכת מסעדה ובר ענקיים, עם במת הופעות, שולחנות ביליארד ומה לא. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר ומתחילים לדסקס על לאן נוסעים. המטרה היום היא להגיע לפיניקס בשעה נורמלית, לעצור בדרך, לשכור טרקטורונים או RZR ולהשתשע קצת במדבר. שוב בדיקה באינטרנט ואנחנו רואים שיש מקום להשכרות ביומה, שפתוח היום.

    ביציאה מאל סנטרו בתחנת הדלק אנחנו פוגשים עוד קבוצה של רכבי אספנות אמריקאיים, בדרכם לטיול סוף השבוע, וביניהם שברולט בל-אייר עם צביעת להבות כחולה, יפהפייה אמיתית. אנחנו יוצאים לכביש 8 בכיוון מזרח, השמש עולה ומזג האוויר נעים עם רוח קרירה. ה-883 מפמפם באזור ה-80 מייל לשעה ומרגיש די בנוח שם. הצוואר שלי, לעומת זאת, מתחיל להרגיש קצת קושי להתנגד לרוח, ואני מוריד קצב.

    יום ראשון הוא יומו השני של סוף השבוע בארה"ב, ואזור המדבר שופע במוטוריקה מעניינת. קבוצות אופנועים שמטיילים מנופפות לנו לשלום, קראוונים מפוארים שגוררים אחריהם רכבי שטח, אופנועים, רכבי אספנות וסתם SUV גדולים, ועשרות קבוצות של רכבים משנות החמישים והשישים, משופצים למשעי. תענוג לעיניים.

    מצדי הכביש מתגלים לעיתים אתרי דיונות, אליהם מגיעים אותם קראוונים שגוררים Sand Buggies, Dune Buggies, RZR, אופנועי שטח ומה לא. האמריקאים חובבי השטח מחנים את הקרוואן ומבלים את כל סוף השבוע בשעשועי דיונות עם הצעצועים שלהם. נראה כיף גדול.

    שעת צהריים, והשמש המדברית של אריזונה מתחילה לעלות ולקפוח מעל לראשינו. אנחנו מגיעים לתחנת עצירה שממוקמת קצת לפני Royla Dunes Park. תחנות המנוחה בארה"ב נעימות, ולרוב מצוידות בשירותים ובמכונות לממכר משקאות וחטיפים. הן מטופחות ונקיות – נצלו אותן.

    אנחנו מגיעים ליומה ולסוכנות ההשכרה ורואים שהמחירים סבירים למדי. טרקטורונים בסביבות 40 דולר לשעה, Side By Side בין 80-50 דולר לשעה, אבל אז מסתבר לנו שכדי לצאת לשטח צריך לגרור את הכלים לשטח ואין שום מקום שאפשר לצאת אליו בנסיעה ישירה.

    הבחור בסוכנות מציע לנו לשכור רנגלר ב-40 דולר נוספים, כדי לגרור את הכלים. שאלנו אם אפשר להשכיר את הרנגלר לבד וקיבלנו תשובה שהוא אינו ראוי לנסיעה בשטח. אנחנו מדברים פה על רנגלר ספורט, שנועל צמיגי שטח מלא במידה של 33 אינץ' – אין ספק שיש פה סטנדרטים אחרים משלנו.

    אנחנו ממשיכים על כביש 8 בין כל מיני עיירות מקומיות קטנות עד שאנחנו מגיעים ל-Gila Band, ושם מתחברים לכביש 85 לכיוון צפון. מצדי הדרך עדיין נמצאים קקטוסי ענק ואני מחליט לעצור, לשחרר את השלפוחית ולהצטלם עם הקטטוסים המיוחדים.

    IMG_3037מגיעים למלון סביב השעה 17:00, בדיוק כמו שתכננו. ה-Knight Inn בפיניקס הוא מלון מעופש וזה גם המלון היחיד שאזכיר פה, רק כדי להזהיר אתכם להתרחק ממנו. מדובר בחוויה מפוקפקת ביותר.
    אחרי שקיבלנו את החדר והתרעננו במקלחת, אנחנו קופצים ל-Outback – מסעדת גריל אוסטרלית מצוינת ולא יקרה. כך למשל, אנחנו לקחנו מנה של שדרת צלעות ומנת סטייק עם לובסטר. שתי המנות הגיעו עם סלט ושתייה ולקחנו קינוח אחד גדול לכולנו. הכל יחד 60 דולר.

    פיניקס היא עיר שאוהבת מוטוריקה, וככזאת היא רוויה בברים של אופנוענים. אנחנו נסענו ל-Steel Hourse Saloon. המקום שופע אווירת אופנועים, חניית אופנועים בחוץ, במת הופעות עם מופעי רוק/קאנטרי, שולחנות ביליארד ואנשים שאוהבים אופנועים (בעיקר הארלי). שימו לב – כדאי להגיע מוקדם. אנחנו הגענו ב-21:30 והבר כבר היה חצי ריק. הבנו ש-19:00 היא השעה המומלצת להגיע.

    משם נסענו לרובע האמנים ברוזוולט. מדובר באיזור בדאונטאון פיניקס שמכיל ברים, מסעדות, חנויות בוטיק, גלריות, והכל משופע בתרבות ואמנות רחוב שכוללת המון גרפיטי. נכנסנו לבר שנקראThe Lost Leaf Bar . הבר הקטן הזה היה די מלא לשעה המאוחרת בה הגענו. עבודות אמנות וציורים מגניבים על הקירות מאפיינים אותו, כמו גם מבחר ענק של בירות והופעת ג'אם של כמה חבר'ה מקומיים.

    בבוקר שאחרי אנחנו מקבלים החלטה לבלות את היום בפיניקס. יש הרבה מה לראות ומזג האוויר והחום של אתמול קצת הקשו עלינו, ואנחנו מחליטים לצאת אחר הצהריים ולרכוב אל תוך הערב.

    המקום הראשון שאנחנו מגיעים אליו הוא סקוטסדייל. מדובר על העיר העתיקה של פיניקס ומעין מתחם של כמה רחובות ששומרו ברוח המערב הפרוע. כמובן שיש שם מסעדות וחנויות, בעיקר לתיירים. שווה להיכנס לחנויות שעוסקות במוצרי עור. משם קפצנו קצת לראות חנויות לציוד לאופנועים. אני ממליץ לקפוץ ל-Ramjet Racing Performance Cycles, שם תמצאו אביזרים, חלקים וציוד רכיבה, הכל בסגנון התואם לאופנועי הקרוזר/קאסטום ובמחירים לא רעים. קצת צפונה, מעבר לכביש, תמצאו את Cycle Gear, שהיא חנות גדולה לציוד רכיבה לכל סוגי האופנועים.

    אחרי קצת קניות ובהמלצת חבר מ-LA המשכנו ל-Voodoo Bikeworks (http://voodoobikeworks.com/). מדובר בסדנה שבונה אופנועים בסגנון באגר, שהם מעין קרוזרים ארוכים ונמוכים. האופנועים של וודו מתאפיינים בגלגל קדמי ענק (קוטר "30 הוא לא מחזה נדיר), בניית מרכב פיבר משוגע, וחלק אחורי נמוך ככל האפשר, בעל מערכת הרמה פניאומטית, פיירינג מיוחד הכולל מערכות פנסי לד, תיקים מובנים שכוללים לרוב רמקולים מוצנעים, צביעות קאסטום משוגעות עם עבודת איירבראש מדהימות, ומערכות סטריאו עוצמתיות.

    IMG_3081האופנועים לרוב מבוססי הארלי, בדרך כלל על דגמי הגלייד, אבל יצא לנו גם לראות קצת יפנים מסתובבים בסדנה, כולל GN250 חביב. הסדנה עושה את כל עבודות הפיבר, הצביעה וההרכבה, כולל חיווט מלא, כאשר חלקים מכניים נשלחים לספקים חיצוניים. נכנסנו למשרד ללא כל תיאום ופגשנו את טוני, מנהל המקום. התנצלנו שלא תיאמנו מראש, הסברנו לו שבאנו לבקר ושאנחנו מטיילים, ואם לא אכפת לו לעשות לנו סיור קצר. טוני התפנה מיד והחל את הסיור בחדר התצוגה הקטן והתכליתי של וודו הכולל מספר אופנועי תצוגה, חלקם למכירה וחלקם בבעלות של בעל המקום ואשתו.

    משך את תשומת לבי אופנוע כתום עם עבודת אייר בראש מיוחדת שאפילו אפילו למכירה – במחיר צנוע של 55 אלף דולר, למעוניינים. טוני מסביר על האופנועים, מדגים לנו את מערכת ההרמה הפניאומטית, וניגש לכאילו אופנוע לבן, שהוא בעצם תצוגת תכלית של מערכות סטריאו. טוני מפעיל את המערכת ומפציץ אותנו בגיטרות עם דיסטורשן שלא היו מביישות כל מועדון רוק בתל אביב. משם אנחנו עוברים אל הסדנה עצמה ומקבלים הסבר על כל תחנת עבודה ומה שמתבצע בה, רואים אופנועים של לקוחות ואופנועים שיהיו מוכנים לתצוגה ב-Bike Week בעיר שמתקיים בסוף חודש מרץ. אני מודה לטוני על הסיור ועל הזמן שהקדיש לנו ואנחנו יוצאים לתדלק, בדרכנו לצאת לכביש 10 מערבה. היעד – העיירה אינדיו ב-CA.

    השעה 16:00, כביש 10 לכיוון מערב. החום כבר לא כזה נורא ופיניקס הולכת ומתרחקת מאיתנו בקצב מהיר. לפנינו בערך 250 מייל עד שנגיע לאינדיו, יעד הלינה הבא שלנו. אנחנו מחליטים על קצב רגוע עם עצירות מרובות, מכיוון שזו הולכת להיות רכיבה של מספר שעות ואנחנו אחרי יום שלם במהלכו טיילנו. כביש 10 משמש נתיב להמון משאיות תובלה והתנועה בו ערה. מצד שני, הכביש מלא בתחנות עצירה ותחנות דלק.

    הערב מתקרב, השמש מתחילה לשקוע ואיתה הטמפרטורה יורדת ומזג האוויר הופך להיות נעים. אנחנו חולפים על פני בלית' כשכבר מתחיל להחשיך, עוצרים ונכנסים לשתות כוס קפה. אני מבקש אספרסו כפול ופתאום מגלה שהחשבון הוא 7 דולר. בתרגום חופשי – בערך 28 שקלים לכוס אספרסו. מסתבר שלא הכל זול באמריקה.

    הנסיעה בלילה לא קשה במיוחד ואני נהנה מהכביש המהיר ורחב הידיים ומשעות בין הערביים היורדות על הרי קליפורניה. אני מתקרב למשאית הנושאת מטען של חציר. פירורי חציר שעפים ממנה משתקפים בתאורת המכוניות ונראים לי כמו גיצים שעפים ממנה.

    אנחנו מגיעים למלון לקראת 22:00 בלילה, רעבים. העיר כבר סגורה והדבר היחיד שפתוח הוא הקזינו ליד. אנחנו מחליטים לנצל את המצב ולצאת קצת לקזינו, לאכול, לשתות ולשחק קצת.

    אני לא חובב הימורים. זה לא ממש עושה לי את זה, אבל יש משהו מגניב באווירת הקזינו. האורות, עשרות המכונות הפזורות ברחבי האולמות, שולחנות המשחק וברים שדלפקיהם הם עמדות הימורים ומשחק. אנחנו יושבים לאכול ולשתות משהו ומסיימים את היום מרוצים.

    IMG_3133ביום למחרת אנחנו מחליטים לצאת ל-Salton Sea, שהוא מעין ים המלח של קליפורניה, לשכור שם טרקטורון או RZR ולצאת לטייל בשטח. אנחנו יוצאים מאינדיו על כביש 111 לכיוון דרום מזרח, ובהמשך עולים כביש 86 לכיוון דרום, על צדו המערבי של Salton Sea. הרכיבה לכיוון הים והמדבר שסביבו יפהפייה. שנייה אחת אתם כבר בקליפורניה, נוסעים בין מטעי תמרים ושדות חקלאיים, ובשנייה, בלי להגזים, ממש בשנייה, הנוף משתנה למשהו שמזכיר את מדבר יהודה שלנו. צחיח ושומם.

    אנחנו מגיעים ל-Steve's ATV. בטלפון ביקשתי שני טקטורוני 330 אוטומטיים, וכשהגענו הבחורה בדלפק ממש שמחה שאנחנו יודעים להעביר הילוכים כי מסתבר שהטרקטורונים האוטומטיים שלהם לא תקינים ובמקומם יש להם רק צמד הונדות 400 עם הילוכים. יצאנו לרכב, אבל החום הופך להיות בלתי נסבל (ועוד לא התחילה העונה החמה), ואחרי שעה אנחנו מחליטים לחזור. מהחוויה הזו אני בהחלט יכול להגיד שבשטח אני מעדיף 4 גלגלים, מושב והגה, ולא כידון.

    בדרך אנחנו עוצרים ב-Salton City. כל האזור הזה הוא סיפור די עצוב – בשנות השישים Salton Sea היה אתר תיירות ונופש פופולרי והעיירה הזו נהנתה מתנועה אדירה של נופשים. בנוסף, האיזור היה רווי בגידולים חקלאיים, בעיקר של תמרים.

    אנחנו נכנסים לעיירה להעיף מבט ולראות את החוף. המראה לא מרומם. ניתן לראות איפה היה בעבר קו המים וכמה הוא ירד ונעלם לאורך השנים. אתר הנופש הוא לא יותר מעזובה אומללה של קרוואנים נטושים או מוזנחים. אנחנו פוגשים תושב מקומי, שמספר לנו על הימים היפים של המקום ועל ההידרדרות שלו לאורך השנים. אנחנו מדברים קצת על החיים ונפרדים ממנו לשלום.

    אנחנו חוזרים באותה דרך בה הגענו, לא לפני עצירה כדי לחטוף משהו לאכול. מעצירת הצהריים הזו יש שתי מסקנות. הראשונה היא לא אוכלים ארוחת צהריים בתחנות דלק בארה"ב, והשנייה שאפשר לעשות פיצה עם הרבה יותר מדי גבינה!

    הרעיון שלי היה לעלות חזרה ולהתחבר לכביש 66, ומשם לחצות את Jushua Tree, אך החבר שרכב איתי הרגיש לא טוב בעקבות בחום. אנחנו עוצרים למנוחה ארוכה בצומת גדול ליד העיירה מכה ומחליטים לצאת לכיוון Palm Springs, שם נבלה את הלילה האחרון של הטיול שלנו.

    IMG_3146אנחנו עולים חזרה על כביש 86 ומתחברים לכביש 10. הנסיעה ל-Palm Springs קצרה ולוקחת בערך שעתיים. אי אפשר להתבלבל – מיד כשתגיעו לשם ייפרשו לפניכם אלפי שבשבות רוח (3,218 ליתר דיוק) על הגבעות מסביב, שמספקות חשמל לכל האזור. בכניסה לעיר, בתחנת הדלק, אנחנו פוגשים נציג של Eagle Rider (חברת ההשכרה). אנחנו מתקשקשים אתו קצת על הטיול ועל אופנועים בכלל והוא מספר לנו שהוא בדרך להחליף אופנוע אצל דילר של הארלי, במרחק של ממש שתי דקות נסיעה. אנחנו מחליטים לקפוץ לראות. עוד לא הייתי בסוכנות של הארלי בארץ, אבל ברור לי שככה צריכה להיראות סוכנות של הארלי. האופנועים מדוגמים ומצוחצחים, בכניסה עומדים דגמי הבסיס – הסטריט 750 והספורטסטר, ואחריהם כל קשת הדגמים של הארלי. בחנות תוכלו למצוא גם מלא אביזרים, חולצות, מעילים מגפיים, קסדות וכו'. הרוב יקר למדי, אבל יש אזור של מבצעים, ששם דווקא המחירים נראו לא רעים.

    מסוכנות הארלי אנחנו יוצאים לעצירה בחוות השבשבות כדי לצלם קצת ולהתפעל מהכמות המטורפת של שבשבות הרוח. משם נמשיך על כביש 111 לכיוון העיירה פאלם ספרינס.

    הרחוב הראשי בפאלם ספרינגס רווי בחנויות, בברים ובמסעדות. פאלם ספרינגס היא עיירת נופש חביבה, רוויה גמלאים. המון מפורסמים בגיל הזהב פורשים לפה, וברחוב הראשי יש אפילו מעין שדרת כוכבים (שאף אחד לא מכיר), סטייל הוליווד.

    אנחנו זורקים את האופנועים במלון ולוקחים UBER (מעין מונית) למרכז, לסיבוב ברחוב הראשי ובכמה ברים. אני ממליץ בחום להיכנס ל-RUBY'S. זה אמנם ג'אנק פוד אמריקאי, אבל באווירה של דיינר אמריקאי בסגנון שנות החמישים שמצדיקה את הישיבה במקום. עוד מקום מגניב שביקרנו הוא הבר במלון ההארד רוק קפה. ברחוב גם תוכלו לפגוש אמנים ומופעי רחוב – חלקם סתמיים, חלקם הזויים וחלקם מגניבים. אנחנו פגשנו בגברת נחמדה שמחברת עליך שיר באותו רגע, אחרי מספר שאלות בסיסיות. השילוב שלה ושל כמה בירות לפני בהחלט היה משעשע.

    יום ד', 11.3 – בוקר, ואנחנו קמים מוקדם. היעד של היום הוא העיירה קורונה. אני במקצועי בונה ומתקן כלי מיתר, בקורונה ממוקם המפעל של חברת הגיטרות 'פנדר', ואני ממש רוצה להגיע לסיור שלהם שמתחיל בשעה 10:00 בבוקר. יום לפני כן אפילו הרמתי טלפון וביררתי אם צריך להזמין כרטיס מראש ואם אפשר להגיע למחרת לסיור. אנחנו מדלגים על ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון.

    IMG_3199ב-9:50 אנחנו מגיעים לשערי מרכז המבקרים בפנדר, רק כדי לגלות שהוא סגור בימי רביעי. אני מתבאס מהמחשבה שבזבזתי שעתיים להגיע לכאן סתם, ואז מופיע בחור בשם פול שעובד במקום ומתחיל לדבר איתנו על אופנועים ועל הטריומף של החבר.

    אנחנו מספרים לו שבאנו לסיור, וברגע של אחוות אופנוענים הוא מכניס אותנו למרכז המבקרים ואף מברר לנו האם יש מישהו שיקח אותנו לסיור. אומרים לנו שיש קבוצה שצריכה להגיע עוד כשעה לסיור ואנחנו יכולים להצטרף. אנחנו קופצים לדיינר מקומי בהמלצת אחת העובדות בפנדר לארוחת בוקר, וחוזרים אחרי שעה לסיור.

    מרכז המבקרים של פנדר הוא חוויה מגניבה, גם אם אתם סתם חובבי מוזיקה. תפגשו שם את הגיטרות של כל אגדות המוזיקה – ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ועוד רבים, תוכלו לנגן בחדר ההדגמה של הגיטרות והמגברים שלהם, וכמובן לרכוש מזכרות. אם אתם מנגנים או אוהבים גיטרות, אני ממליץ בחום לקחת את הסיור במפעל, שווה לגמרי את ששת הדולרים שהוא עולה.

    מקורונה אנחנו יוצאים בחזרה ללוס אנג'לס, והביתה. פורקים את האופנועים ונוסעים להחזיר את האופנוע לחברת ההשכרה.

    *    *     *     *     *

    אז מה היה לנו? שני חברים, 1 הארלי, 1 טריומף, 5 ימים ו-1,200 מייל של רכיבה מלאת חוויות. אני יכול לכתוב בלב שלם שזה אחד הטיולים הכי מעניינים ומענגים שהיו לי אי-פעם. חוויית רכיבה עמוקה, שרק מי שרוכב יכול להבין. מומלץ בחום. עכשיו קומו, עלו על האופנוע וצאו לטייל.

    מחירים

    אופנוע:. האופנוע (הארלי ספורטסטר 883) נשכר מסוכנות איגל ריידר (www.eaglerider.com).
    העלות, כולל דמי ביטוח די מקיף, אבל לא כיסוי של 100 אחוזים (יש כיסוי רחב יותר), יצאה לכל תקופת ההשכרה 507.43 דולר .

    האופנוע מסופק עם קסדת חצי בלבד, וניתן לשכור גם מעיל ושאר אביזרי רכיבה. אני מציע בחום להצטייד באטמי אוזניים, משקפי שמש, משקפיים שקופים ללילה וכיסוי לפנים (לא רק כהגנה מקור אלא גם מחרקים למיניהם). להבא אקח את האופציה של משקף.

    חשוב לזכור – דאגו להוציא בארץ רישיון בינלאומי במ.מ.ס.י. אני התבקשתי להציג בסוכנות ההשכרה רישיון מסוג זה.

    דלק: דלק בארה"ב הוא זול – בקליפורניה מחירו יהיה 4-3.5 דולר לגלון (בערך 4 ליטר), בעוד שבאריזונה הוא אפילו זול יותר ומחירו ירד עד 2.2 דולר לגלון. ההארלי שלי עשה בערך 40 מייל לגלון, או בתרגום לעברית – 16 ק"מ לליטר, מה שמעמיד את עלות הדלק לכל הטיול על כ-400 שקלים.

    לינה: לינה באתרי קמפינג באזור מסתכמת בערך ב-20 דולר לאדם, בעוד שלינה במוטל לשני אנשים נעה בין 80-30 דולר.

    מוטלים בהם תתבקשו לשלם 30 דולר לילה יהיו מעופשים ומגעילים, בעוד שהמוטלים בעלות של 80 דולר ללילה ייראו וירגישו כמו מלון לכל דבר. אנחנו לנו בשני הסוגים, ולשני אנשים העלות הכוללת הסתכמה ב-900 שקלים לארבעה לילות.

    אוכל: האוכל בארה"ב זול למדי. על ארוחות במסעדות תשלמו בין 5 דולר לארוחת בוקר בדיינר קטן ומקומי ועד 50 דולר לארוחה במסעדה טובה מאוד. קחו בחשבון גם שתייה קלה, והרבה, קצת בירות בערב, קצת חטיפים במהלך היום, והייתי מעמיד את הכל עלות המזון והשתייה הנדרשים בכ-50 דולר ליום, כלומר 250 דולר לכל הטיול או כ-1,000 שקלים.

    קצת תודות: בראש ובראשונה לזוגתי מורן, שמבינה אותי כשאני צריך לברוח לה לארה"ב לשבועיים לבד. אני אוהב אותך. לידיד, חברי ואחי שרכב איתי וסבל אותי 1,200 מייל – מזל טוב לך ולטלי, ואני מקווה שיהיו לכם חיים ארוכים ומעולים יחד. וליובל ניסים-רוזנר, שהמליץ איפה כדאי לראות אופנועים מגניבים.

    אם אתם כבר מסתובבים ב-LA, אז יש שני מקומות שאני צריך לספר לכם עליהם:

    1. Garage Company – חנות ומוסך לאופנועי וינטג', ציוד, חלקים, ספרות מכנית וכו'. שעות אפשר להסתובב שם, בין יצירות האמנות שפזורות להן במקום. שווה ביקור לכל חולה דו-גלגלי http://garagecompany.com/
    2. Power Plant Motorcycle – מוסך לאופנועי קאסטום וצ'ופרים. בונה אופנועים בסגנון וינטג' קלאסי, עירומים, רעים ורועמים, בדיוק כמו שאני אוהב. המוסך מגניב, והבעלים, יניב, הוא סוג של גאווה ישראלית (למרות שעבר לארה"ב בתור ילד). בנוסף למוסך המגניב, בחזית הבניין נמצאת החנות של יניב – בגדי ואביזרי אופנועים וינטאג' סטייל מגניבים. שווה ביקור גם אם אתם לא מתכננים לקנות כלום. http://powerplantchoppers.com/

     

    [nggallery id=1086]