צילום: בני דויטש
- יתרונות: עיצוב, מנוע, התנהגות
- חסרונות: צפוף לרוכבים גבוהים, מחיר
- שורה תחתונה: נייקד קטן לבעלי רישיון A1 המציע חוויית רכיבה קלה ומהנה עם עיצוב מודרני ברוח משפחת ה-MT של ימאהה
- מחיר: 39,985 ש"ח (לפני אגרות רישוי)
- מתחרים: קוואסאקי Z300 ו-Z250SL, ק.ט.מ דיוק 390, יוסאנג GT250 ו-X5, הונדה CB500F, אופנועי ספורט בנפחים 250-500 סמ"ק
חם. חם מאוד בקטגוריית אופנועי הכניסה.
לא רק חם, גם צפוף וקלסטרופובי שם.
להכניס לשם עכשיו אופנוע נוסף זה כמו להידחס למעלית שיש לה רק כיוון אחד – למעלה. וזה דווקא משמח נורא.
כי אם עד לפני מספר לא גדול של שנים מרוץ החימוש של היצרנים היה מופנה אל היחידות המובחרות, הסיירות, הקומנדו, הטייסים עם אופנועי הקצה, עכשיו נראה שהרבה תשומת לב מופנית לכיוון הטירונים בצבא הדו"ג. ולא לאלו שכבר אותרו מראש בגיבוש, אלא לאלו שנמצאים בבקו"ם של הרכיבה וצריכים עכשיו לקבל שיבוץ.
מתחילים טירונות
כי אם נקביל לרגע את עולם הדו"ג לעולם הצבאי, נראה שיש הרבה נקודות השקה. לדוגמה, כולנו לובשים מדים שכוללים ציוד מגן, קסדות, ואפילו ברכיות למען השם. כולנו גם מסתובבים לכל מקום עם נשק שיכול להרוג, אבל עושים הכל בשביל לשמור על עצמנו בשדה הקרב. מתאמנים, מתרגלים ומפתחים תורות לחימה, וכל אחד מוצא לעצמו את היחידה שלו ומאמץ לעצמו חלק בלתי נפרד מהזהות שלה.
בין היחידות האלו אפשר להתחיל ולהבחין שבתוך כל האחידות לכאורה הזו יש המון פרטים שונים. המון קבוצות, כל אחת עם הייחוד שלה. קבוצת הספורטיבים, קבוצת האדוונצ'רים, קבוצת הסופרמוטואים, קבוצת הנייקדים, קבוצת הקסטומים, ועוד כהנה וכהנה תתי-קבוצות, שלכל אדם מבחוץ נראות כמו 'אופנוען', ורק מי שבחר לצלול לתוך העולם הזה יודע לזהות את הניואנסים הקטנים שהופכים אותנו למגוונים ורבגוניים עד מאוד. ומתכנסים בעצמנו מאוד, ועוברים מסלול ברור למדי של חיול. לשאול אופנוען על מה הוא רוכב זה כמו לשאול חייל איפה הוא משרת – זה מספר לך המון עליו ועל המסלול שהוא עבר.
ולאופנוען המסלול הזה בדרך כלל זה מתחיל בשאיפות ספורטיביות. מתנסה בסופרמוטו או היפרמוטו, ממשיך לנייקד, ובהנחה ששרד עד פה מתדרדר לאדוונצ'ר או לקסטום.
טוב נו, לא באמת מתדרדר, אבל אני עכשיו בשלב הנייקד ויש לי את גאוות היחידה המטופשת הזו שלא מאפשרת לי להודות בקול רם שיש עוד יחידות שבחרו נכון. מרגישה סיירת.
אז המסלול די ברור ומובנה, עם כמה יוצאים מהכלל פה ושם שמדלגים על שלבים או שקופצים ישר לסוף מסלול.
אבל לפני זה, ובלי יוצאים מן הכלל, כולם צריכים לעבור טירונות כלל-דוג"ית. לטירונות הזו קוראים A1, ובטירונות הזו נהיה חם. חם, צפוף וקלסטרטפובי. תענוג!
כי אם עד לפני שנים ספורות זרקו אותך לשדה הקרב הזה בכבישים עם איזה נגמ"ש במקרה הטוב או טנק במקרה הפחות טוב, עכשיו אתה מקבל את כל הכלים להתחיל את המסע עם הציוד הנכון. אופנוע מתחילים. ועם המידע הזה כל מה שנשאר לאופנוען המתחיל זה רק לבחור את סמל היחידה שלו.
פה העניינים מתחילים להסתבך.
המשפט הידוע אומר 'קשה באימונים קל בקרב', אבל בצבא על שניים שלנו הוא צריך להיות 'קל באימונים, קל בקרב', וזה הסיפור כולו עם אופנועי הכניסה האלה. מי שיבחר נכון ויעשה את תהליך החיול שלו נכון, כל הסיירות יהיו אחר כך פתוחות בפניו, במיוחד סיירת העלית המובחרת ביותר של אופנועי הנייקד. סליחה, אני לא שולטת בזה.
"את בוחנת את ה-R3 של ימאהה". הפקודה הונחתה ישר מהמטה. הרגשתי כמו מ"כית בגולני שנתנו לה לפקד על כיתה של צנחנים. פקודה לא חוקית בעליל שדגל שחור מונף מעליה. פגיעה בטוהר הנשק. אני משתייכת ללוחמי הרחוב – לסטריטפייטרים – מה לי ולפיירינג?
R3, אופנוע שקיבל משום מה שם של קונדום, חדש יחסית בשוק אופנועי הכניסה, מתחרה על נישה של כניסה ספורטיבית, ואני חושבת, בלי שבדקתי את הנושא אמפירית, שאפשר לקבוע בסבירות גבוהה שכל אופנוען צעיר בצעדיו הראשונים – זה לגמרי מה שעושה לו את זה. הלוק הספורטיבי.
איתו, בקטגוריית החלום הרטוב לצעירים, עומדים בשורה אחת הנינג'ה 250/300 של קוואסאקי, ה-CBR300R של הונדה, ה-RC390 הקטום והיוסאנג GD250R. ללא ספק מקבץ לא רע של אפשרויות בחירה.
אבל אז חלה תפנית
ימאהה השיקו את הדגם החדש שלהם בסדרת ה-MT הפופולארית שלהם – ה-03.
כנראה שבתוך מרוץ החימוש הזה היה חסר להם עוד דגם, כזה שיכניס אנשים ליחידת ה-MT העירומה.
המטה עשה הערכת מצב מחודשת והודיע לי על שינוי באסטרטגיה. "את לוקחת את ה-MT-03". איזו הקלה!
כי בואו נודה על האמת, ה-MT-03 הוא כמעט זהה לתאום הספורטיבי שלו, ה-R3. אמנם הוא מעט יותר נמוך והכידון של הוגבה לישיבה פחות רוכנת, אבל בכל השאר האופנועים זהים כמעט אחד לאחד, והשוני העיקרי ביניהם, וללא ספק הכי ניכר לעין, זה העובדה שהורידו ל-MT-03 את הבולשיט. סליחה, את הפיירינג.
ועכשיו, כשהוא כבר פחות נראה כמו ספורטיבי Wannabe ויותר כמו אופנוע שהוא פשוט, ובכן, אופנוע, אפשר להמשיך ולראות מה הדבר הזה יודע לעשות.
והתשובה כבר מעכשיו היא – הוא יודע לעשות הכל.
נתחיל בווידוי קטן: מעולם, בכל שנותיי על אופנועים, לא זכיתי לכל כך הרבה מבטים ושאלות מאנשים ברחוב, כמו שזכיתי עם ה-MT-03. לא על הששמאותים שרכבתי עליהם, וגם לא על הליטרים והליטרים פלוס. דווקא האופנוע הזה, עם האגזוז האנמי, עשה סביבו המון רעש.
בניסיון לנתח את התופעה המעניינת הזו נאלצתי לפסול תחילה את הסברה שדווקא בגיל זקנה נהייתי פתאום מצודדת יותר על האופנוע, ולהתמקד בהסתברויות סבירות יותר. כמו לדוגמה שדווקא האופנוע הזה משך כל כך הרבה תשומת לב מהסיבה שהוא פשוט היה נראה בר השגה לכל מי שמגלה עניין עתידי באופנוע. לא חלום רחוק של אופנוע סוף מסלול אלא כלי מוחשי ואפשרי. הממדים שלו לא רק נראים מזמינים, אלא שהם מרכיבים אופנוע יפה לאללה.
ישיבה ראשונה ואתה שוקע עמוק בתוך האופנוע. מיכל הדלק מתנשא לפניך, מושב המורכב גבוה מאחוריך, ובבת אחת אתה הופך להיות חלק מהמכונה. רגליים יציבות בקרקע גם לדרדסית כמוני, ויציאה לדרך ישר לרמזור הראשון.
"איך האופנוע? מרוצה?", צועק מהקסדה את השאלה הראשונה, מתוך רבות שאשאל בימים שלי עם ה-MT, רוכב הקטנוע שעצר לידי ברמזור. אני 20 שניות עליו, מה עונים? "אופנוע!", אני צועקת בחזרה. ותבינו, זו תשובה שבשבילי הייתה עולם ומלואו.
כי בואו נחזור רגע אחורה לתהליך החיול הזה של הדו-גלגלי. לא סתם אנחנו צריכים לעבור טירונות. כי הכניסה לעולם האופנוענות אומרת שאנחנו צריכים להפוך את עצמנו מבני אדם לאופנוענים, ולא מדובר במה בכך.
להיות אופנוען אומר שאתה צריך ללמד את עצמך לפעול בניגוד לאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר של האדם.
ניקח, נניח, אוטובוס שפתאום 'קפץ' עלינו. להיות אופנוען אומר שאם אתה רואה סכנה עליך להסיט ממנה מבט. הטבע שלנו רוצה להסתכל בדיוק בלבן של העיניים של מה שרוצה להרוג אותנו. לנעול עליו מבט, כמו ארנבת שקופאת מול אורות הרכב ששועט לקראתה. אם לא נלמד להכחיד את מנגנון ההישרדות האנושי הזה – לא נשרוד.
להיות אופנוען אומר לראות את האוטובוס הזה, ובמקום לעצור הכל ולרדת, כלומר לנסות ולבלום עדלאידע, אנחנו הרבה פעמים צריכים פשוט לפתוח גז, או לשמור על הגז, או סתם לבצע חמיקה עם גז. הטבע אומר לבלום, ואם אי-אפשר לחמוק ואין ברירה אלא לבלום, אז במקום להתנפל על הבלמים כמו שאנחנו ממש רוצים, עם כל הלב וכף יד מלאה, אנחנו צריכים לסחוט אותם בהדרגתיות, בסוג של שאנטי, כאילו אנחנו לא שועטים כרגע לתוך אחוריים של אוטובוס. והכל תוך כדי הסטת המבט וחיפוש נתיב חמיקה.
פיס אוף קייק. אנחנו עושים את זה ברגיל כל יום, לא? התשובה היא 'כן' רק אם אתה אופנוען.
כלומר ברור שלהיות אופנוען זה הרבה פעמים לפעול בניגוד לטבע האנושי, אבל לאופנוענים יש גם טבע ייחודי משלהם והטבע הזה מניע אותם בתוך העולם על שניים.
וזה גם מה שקרה לי כשהתיישבתי על ה-MT-03. הייתי צריכה לפעול בניגוד לטבע האופנועני שלי, והטבע האופנועני של רובנו אומר שהמסלול שלנו בעולם הרכיבה הוא מעלית שרק עולה למעלה, והכוח שדוחף אותה כלפי מעלה זה כוח שמורכב מסוג מסוים של יוהרה.
ולכן קשה לאופנוען לנתק את עצמו מהמסע שעבר ולחזור לימי הטירונות העליזים של תחילת הדרך. קשה לשכוח את כל מה שלמדנו במהלך השנים ולבוא להרגיש אופנוע טאבולה ראסה. אבל 20 שניות אחרי ששקעתי בתוך המושב שלו וקטנוען צעק לי "איך האופנוע?", יכולתי כבר לחוש ממרום יהירותי שמדובר באופנוע שיכול לתת תמהיל נכון של המון פאן לצד הפרק העיוני ההכרחי. וצעקתי לקטנוען הסקרן "אופנוע!"
מבחינתי מדובר בוואחד מחמאה.
אתם יודעים כמה יוהרה הייתי צריכה לגרש בשביל לתת לקטן הזה את הכבוד של שווה בין שווים? ובגלל שאותו קטנוען הכריח אותי לבצע את ההליך הכואב הזה של הסרת היוהרה האופנוענית שלי בשלב כה מוקדם, למעשה 20 שניות לתוך תהליך ההיכרות כבר היה לי המון כבוד למכונה.
והוא לא אכזב.
ארוכה היא הדרך הביתה
לא, זו לא קלישאה. אני גרה רחוק ממרכז העניינים והדרך היא באמת ארוכה, לכן ידעתי שהדבר הראשון שאצטרך לבחון באופנוע יהיה יכולת התמודדות עם כבישים מהירים. היו לי מעט מאוד ציפיות מאופנוע בנפח 321 סמ"ק, וההפתעה לטובה הייתה כנה. הוא היה מהיר, זריז ויציב. לא הרגשתי שאני נמצאת במצב של נחיתות ביחס לתנועה וזה היה בשבילי פלוס ענק, כי ברכיבות קודמות על אופנועים קטנים הייתה חסרה לי מאוד תחושה של כוח.
אבל עם כל הכבוד למיקום הגאוגרפי הבעייתי שלי, לא כבישים פתוחים ומהירים הם הייעוד שלו. מה בעצם הייעוד שלו? לעשות הכל.
לתת לך תמהיל נכון של שימושיות עירונית, מספיק יכולת לטיולי סוף שבוע, אבל בעיקר, יותר מהכל, תפקידו להכין אותך לאופנוע הבא. לא סתם הוא אופנוע כניסה.
הכניסה יכולה להיות לשנה, שנתיים או חמש, אבל בסופו של דבר הייעוד האמיתי שלו זה ללמד אותך את רזי המקצוע ולשחרר אותך הלאה לעולם האמיתי. ואם תשאלו את ימאהה, אז מבחינתם זה יהיה לפתח זהות וגאוות יחידה ולהתקדם למעלה במעלה המשפחה.
קל באימון, קל בקרב
אז אם הייעוד האמיתי שלו הוא רזי המקצוע, אין מקום שבו אפשר לבדוק אם הוא עומד במשימה שהצבתי לו יותר מאשר במסגרת אימון. כי הרי זו טירונות, ובטירונות אנחנו מתאמנים. מתאמנים בשביל לשרוד אבל מתאמנים גם כדי ליהנות. בלי המרכיב הזה של ההנאה עדיף לקחת אוטובוס. ואין כמו אימון רכיבה בשביל ללמוד לתפעל את המכונה הזו כמו שצריך, כמו שהיא נועדה וכמעט כמו שהיא יכולה, ובדרך לעשות ים של פאן. אז הצטרפתי לאימון רכיבה של אופנוען מאומן.
בין הקונוסים המתפתלים הוא הרגיש בבית. חלקות התפעול, הידידותיות והנוחות הכללית אפשרו לי לתפור את המסלול שוב ושוב בלי להרגיש במאבק של אופנוע עתיר נפח ב'מסלול' ארצישראלי עתיר מפרצי חניה. באין מסלול אמיתי, לרכב עם אופנוע קטן נפח זה הרבה יותר הדבר האמיתי מאשר להיכנס לשם עם ליטר.
בעודי מסתובבת סביב התוואי שסומן על המגרש התחלתי כבר להרגיש את רגשי ההיקשרות הראשוניים למכונה הזו, שבאו לביטוי במיוחד בתחושת האבל הקטנה שהאופנוע הזה לא שלי. שהוא חוזר לסוכנות ולמעשה אחרי האימון הזה אצטרך לחזור ולהתאמן ב'מסלול' עם מפלצת זוללת סל"ד ודלק. לאט לאט, תוך כדי הקפות, בהטיה, כבר גיבשתי עם עצמי תכנית עסקית בה העוסקים בהדרכות רכיבה וימי אימון כאלו יחזיקו צבא קטן וחזק של 03MT-, ואנחנו נגיע אליהם על אופנועי הליטר שלנו, נחנה אותם בצד, ונעלה על צעצוע כזה שעושה עבודה כל כך מדויקת. זה נשמע לי רעיון כל כך מוצלח, הרי הוא יעשה מה שיעשה כל ספורטיבי קטן, אבל בלי הבולשיט. אופס, מתנצלת שוב, בלי הפיירינג, אז גם לא נורא אם מפעם לפעם הוא יביא אותה באיזו החלקה. בסוף החלטתי לא לדרוש על הרעיון זכויות יוצרים ולכתוב אותו קבל עם ועדה. רק אל תשכחו איפה שמעתם את זה בפעם הראשונה.
מסע כומתה
יום אחד אחרון לסוף הטירונות המאוחרת שלי עם ה-MT והתלבטתי איך לסיים. הבחירה בסופו של דבר הייתה במסע כומתה. ללכת לבצע את מה שיום קודם תרגלתי.
חיבור מושלם. אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה. ומתוך החיבור הזה הגיעה גם הרכיבה המהנה. מהנה לא בגלל יכולות-על של האופנוע, אלא בגלל רכיבה מדויקת. גם לדיוק יש קסם, לא רק למהירות ולכוח. והדיוק הגיע דווקא מהפשטות הנינוחה של הרכיבה עליו. כל השאר זה בגדר בונוס.
לא, זה לא אופנוע פרימיום. הוא מעולם לא התיימר להיות כזה. אז לא הכל מושלם והתחושה שאתה מקבל ממנו היא של פשטות עניינית. מעין גישה של 'זה עובד, זה עובד טוב, לא צריך יותר מזה'. ותכל'ס, לאופנוע ראשון מה צריך יותר? פיירינג?
סיימתי את מסע הכומתה המשותף בתחושה שזה ללא ספק אופנוע נכון לכל אופנוען צעיר. אבל גם לאופנוען ותיק שרוצה לרגע קל להסיר את המסכות ולחזור לזמן קצר לנקודת ההתחלה המרגשת הזו בה כל מה שרצית זה אופנוע, וכל השאר זה בונוס.
ה-MT-03 הוא ללא ספק מתחרה חזק מאוד בשוק תוסס אך לא רווי. בקטגוריית הנייקדים הוא עומד דום ביחד עם מספר מתחרים חזקים כגון הקוואסאקי Z250/300, ק.ט.מ דיוק 200/390, סוזוקי אינאזומה 250 ויוסאנג X5 ו-GT250.
ימאהה יצרו תמהיל נכון והלבישו אותו על אופנוע שלא מבייש בלוק שלו אף אופנוע עתיר נפח, ולעניות דעתי במשפחת ה-MT, מלבד קרובי המשנה בצורת ה-XSR, ה-03 הצליח להתברג כחתיך של המשפחה. ומכיוון שטעים זה קודם כל בעיניים, אז האופנוע הזה יקלע לטעמם של הרבה מאוד רוכבים חדשים שיהיו מוכנים לוותר על הלוק הספורטיבי בשביל אופנוע מאוד נכון.
לכתבת ההשקה העולמית של הימאהה MT-03 – לחצו כאן.
לנסיעת מבחן על ימאהה MT-03 – לחצו כאן.
מפרט טכני
[table id=32 /]
