תגית: נוסטלגיה

  • נוסטלגיה: כריסטיני – אופנוע עם הנעה כפולה

    נוסטלגיה: כריסטיני – אופנוע עם הנעה כפולה

    כל רוכב שטח מכיר את המעלה החולי או הטחון שדורש ייצור אחיזה מקסימלי של הגלגל האחורי בשביל להתקדם, ולא תמיד זה עובד. אז מה אם הייתה אפשרות לחבר את אספקת הכוח גם אל הגלגל הקדמי? ובכן, יש קיטים כאלו ואחרים, בימאהה ניסו בתחילת שנות ה־2000 להתחרות עם אבטיפוס שלם, וכריסטיני האמריקאית ייצרה אופנוע שלם בשני נפחים.

    המהות של הנעה כפולה ברכבים מובנת וברורה: המטרה היא לאפשר ייצור אחיזה מקסימלי בתנאי אחיזה נמוכים שלא מאפשרים לסרן אחד להשתלט על הכל. כבר בתחילת שנות ה־90 נעשו ניסיונות להנעה כפולה – לאופנועים רגילים ולא למוטציות עם גלגלי בלון (ע"ע רוקון – Rokon) על־ידי תמסורת מכנית, רק שהרעיון הזה נזנח במהירות עקב תוספת משקל משמעותית על החלק הקדמי, סיבוך יתר והשפעה ישירה על פעולת המתלים.

    בימאהה אף השתתפו בראלי פריז–דקאר הקשוח עם ה־WR450F 2-Trac, שפיתוחו נעשה בשיתוף עם 'אוהלינס', שמאפשר לחלק מהכוח לעבור לגלגל הקדמי בתלות באיבוד אחיזה בגלגל האחורי, כלומר לא הנעה כפולה קבועה. זה התאפשר בזכות מערכת הידראולית ומשאבה המונעת בשרשרת שמוקמה מעל לתיבת ההילוכים. אותה משאבה הפעילה מנוע הידראולי קטן על ציר הגלגל הקדמי. אם לא שמעתם, אז לא נורא. כי זה לא תפס ולא הצליח, כאמור, בגלל המשקל והסרבול שבאו עם זה.

    ימאהה WR450F 2-Trac
    ימאהה WR450F 2-Trac

    חברת כריסטיני האמריקאית פיתחה אבטיפוס ראשון של אופני הרים כפולי הנעה כבר בשנת 1995, ובהמשך עברה לייצור קיטים – בעיקר עבור יחידות מובחרות בצבא ארה"ב שביקשו לבחון פתרונות ניוד על־בסיס אופנועי אנדורו רגילים. עם הידע שנצבר עברו בסוף 2011 להציע ליין אופנועים כפולי הנעה מייצור עצמי. בכריסטיני הציגו אופנועים 'שלמים' (בתמונה בראש הידיעה), ובנוסף קיט הכולל שלדה עם מערכת ההנעה הכפולה, אליה ניתן לחבר מכלולים – מנוע, בולמים, פלסטיקה וחשמל – בהתאמה אישית. גרסה אחת, דו-שימושית באופייה ומשקלה, נשאה מנוע 4 פעימות בנפח של 450 סמ"ק, כולל גרסת סופרמוטו, כאשר השנייה עם מנוע דו־פעימתי בנפח 300 סמ"ק.

    שיטת ההנעה התבססה על מנגנון היוצא מחלקה האחורי של תיבת ההילוכים, שם מעבירה שרשרת את תנועת המנוע אל תיבת העברה קטנה בחלק העליון של המנוע. ממנה יוצא גל הינע המניע צמד גלי הינע דקיקים וטלסקופיים, העוברים במקביל לשתי זרועות המזלג הקדמי עד לציר הגלגל. שם, בדומה להעברת הכוח המתבצעת בדיפרנציאל, מועבר הכוח אל הגלגל הקדמי. בשביל להפחית את העומס על הציר – בעיקר בגלל נחיתות על הגלגל הקדמי –אפשרו בכריסטיני יותר חופש לגלגל ברגע שהוא מסתובב מהר או לאט יותר ממהירות ההינע.

    הדור הנוכחי של כריסטיני מתבסס על אופנועי האנדורו של רייחו (פלטפורמת גאס גאס לפני רכישתם על־ידי ק.ט.מ), אבל אם נסתכל לדוגמה על דגם ה־300 סמ"ק, נבין כי המשקל עלה מ־103 ק"ג של הרייחו ל־116 ק"ג עם ההנעה הכפולה.

    כרעיון זה מעניין, אבל כריסטיני מעולם לא זכו להצלחה מסחרית ואף אחד גם לא ניסה לחקות אותם או לשפר את הרעיון. יש מורכבות מכנית ותפיסתית בהנעה כפולה לאופנועים, למרות שלוגית ניתן להבין את כוונת המשורר.

    Clipboard01

  • נוסטלגיה: ימאהה XJR1300

    נוסטלגיה: ימאהה XJR1300

    ה־XJR1300 של ימאהה הוצג אל תוך שנת 1998 תוך התבססות על אופנועי עבר מסדרת ה־XJR – שהיא סדרת הנייקדים הגדולים מאוד עם מנועי ענק מקוררי אוויר. גרסת ה־1300, שהחליפה את ה־1200 של שנת 1995, יוצרה ברציפות כמעט ללא שינויים מ־1998 ועד 2014, כשב־2015 בימאהה ביצעו מתיחת פנים רצינית לדגם, וסיימו את דרכו שנה לאחר מכן – עליו רכבנו.

    ה־XJR1300 המקורי של 1998
    ה־XJR1300 המקורי של 1998

    מה זה?

    ה־XJR הוא אופנוע עירום פשוט מאוד, עם מנוע קירור אוויר וצמד בולמים מאחור. אופנוע במובן הפשוט של המילה. הוא יושב בסגמנט של הבנדיט 1200 למשל, של אופנועים גדולים ופשוטים מקוררי אוויר ושופעי מומנט. כך למשל לא תמצאו פה בקרת החלקה, ואפילו לא מערכת ABS. מערכת הזרקת דלק מחויבת כמובן מתוקף תקנות זיהום האוויר המחמירות, אבל זוהי המערכת האלקטרונית היחידה שיש ב־XJR. מאידך, תמצאו בו צמד בולמים אחוריים של אוהלינס.

    ה־XJR1300 הוא האופנוע הגדול בסדרת FASTER SONS של ימאהה – מותג אופנועי הרטרו הקלאסיים של החברה שמציע אופנועים קלאסיים פשוטים בנפחים שונים של מ־250 סמ"ק ובתצורות מנוע שונות – סינגל, טווין מקבילי, וי-טווין, 4 צילינדרים, ובטח בקרוב מאוד גם טריפל. בעולם יש דרישה לאופנועים כאלה. אצלנו פחות, וחבל.

    ביצועים

    באופן מפתיע, טובים. המנוע סופר־גמיש, ואפשר למשל להיות בהילוך חמישי על סל"ד סרק, לפתוח גז, ולקבל תאוצה. לא ציפינו למשהו אחר, במיוחד לאור ההספק הנמוך יחסית לנפח – 98 כ"ס, שמרמז על גרף מומנט שטוח לגמרי. נהדר. מנוע שימושי מאוד.

    אופנוע של פעם עם התנהגות מודרנית
    אופנוע של פעם עם התנהגות מודרנית (צילום: קובי ליאני)

    ההפתעה מגיעה דווקא מכיוון ההתנהגות הדינמית. מאופנוע פשוט עם צמד בולמים אחוריים ציפינו להתנהגות בינונית במקרה הטוב, אבל את מנעד השימושים שלו, האופנוע הזה עושה מצוין. התמזל מזלנו לבחון אותו על אחד הכבישים היפים בעולם שנמצא בסרדיניה – רצועה של כ־80 ק"מ בהרים, שאין בה 100 מטרים של ישורת. הכל פיתולים. עשינו את הקטע הזה הלוך וחזור, וה־XJR התגלה כפרטנר מצוין לכבישים כאלה. יציב מאוד בפניות, היגוי מצוין ביחס למשקל, ומנוע שדוחף דרייב ביציאה מהפנייה גם כשטועים בשני הילוכים כלפי מעלה. כיף גדול. גם מערכת הבלמים, כמו כל האופנוע, פשוטה אבל טובה.

    אין מה לצפות ממנו מביצועים של אופנוע ספורט, אבל היכולות הדינמיות של ה־XJR1300 הן בהחלט טובות, והנה עוד הוכחה שב־2015 ניתן לייצר אופנועים פשוטים עם מכלולים פשוטים, ולקבל אופנועים מצוינים עם התנהגות טובה.

    איך זה מרגיש?

    כמו אופנוע של פעם, אבל עם יכולות כמעט כמו של אופנוע מודרני. המושב שטוח, רך ונוח, תנוחת הרכיבה זקופה, יש שפע של מקום לרוכב, ובעיקר – אווירת הנינוחות שה־XJR משרה מאוד נעימה. אין פה גזים מטורפים, לא ווילי'ז ולא רוח שטות. יש פה פשוט רכיבה נעימה ונינוחה. לרכב על 2015 ולהרגיש 1975.

    זה המקום לדבר גם על העיצוב המיוחד של ה־XJR. במעבר מדגם 2014 ל־2015 הוא קיבל אלמנטים עיצוביים של שנות ה־70 כדי להקנות לו מראה קלאסי. תסתכלו למשל על חיפויי הצד האליפטיים. אין פה קווים שזורמים לאורך כל האופנוע כמו באופנוע מודרני, אבל יש פה הרמוניה בין כל החלקים שיוצרים תוצאה רטרו־קלאסית מודרנית. תוצאה יפהפייה לדעתנו, פרי עבודתה של סדנת העיצוב GK ההולנדית, שחתומה על עיצובם של דגמים רבים של ימאהה.

    אפשר לסכם ולהגיד שכמו שהוא נראה ככה הוא מרגיש וככה הוא נוסע. אופנוע פשוט, פשוט אופנוע. חבל שאין בארץ שוק לאופנועים כאלה כמו למשל בשוק הבריטי.

    מבחינת נתונים טכניים – היה לו מנוע ארבעה צילינדרים בשורה בנפח של 1,251 סמ"ק, מקורר אוויר עם 16 שסתומים וגל־זיזים עילי כפול. ההספק עמד על 96 כ"ס ב־8,000 סל"ד, והמומנט על כ־11 קג"מ ב־6,000 סל"ד. המשקל המלא עמד על 240 ק"ג. כאמור, הוא לא הגיע לישראל מעולם. מובן, אבל חבל.

    חוויית רכיבה טהורה
    חוויית רכיבה טהורה
  • נוסטלגיה: הונדה CB750 FOUR – אבו ארבע

    נוסטלגיה: הונדה CB750 FOUR – אבו ארבע

    ההונדה CB750 המקורי היה אופנוע לחיקוי. כולם רצו לעשות את מה שהוא עשה, ובזכותו גם הוטבע המושג 'UJM', שפירושו Universal Japanese Motorcycle.

    לחשוב שבכלל בהונדה היו קולות שרצו אותו כמשהו אחר. הונדה היו בצרות בשנות ה־60. המכירות לא היו טובות, למרות שהוגדרו כיצרן הגדול ביותר בעולם עוד בשנת 1966. היריבים הבריטים נתנו בראש, כשכל מה שהיה להונדה להציע בתחום הכביש היה את ה־CB450 – טווין מקבילי חביב ופשוט. למרות הצלחתם המסחררת במרוצי הגרנד־פרי, בהונדה לא אהבו את שינויי התקנות של ה־FIM, שהגדירו מנועי טווין לקטגוריית ה־250 וה־350 סמ"ק, וארבעה צילינדרים ל־500 סמ"ק. להונדה לא היה מנוע ארבעה צילינדרים, וזה גרם לפרישתם מהתחום.

    העולם בזמנו רצה אופנועים גדולי נפח, מה שלא היה להונדה. המכירות בארצות הברית – שוק רווחי וחשוב – צנחו בשיעור ניכר, שכן הם רצו נפח שיכול לקחת אותם רחוק. קבוצות המחקר ציירו תמונה מאוד ברורה להנהלה – העולם רוצה 4 צילינדרים, שיספקו לכל הפחות 750 סמ"ק. אז לשם כיוונו בהונדה.

    האגדה מספרת שכל מה שהונדה היו צריכים זה רק חצי שנה מרגע האישור ועד למוצר המוגמר. לא הזיקה העובדה שמהנדסי קבוצת המרוצים חיפשו תעסוקה, ושהתקציבים שהתפנו אפשרו להתפרע. עד כמה להתפרע? ה־CB750 שהוצג בשנת 1969 היה האופנוע הסדרתי הראשון עם ארבעה צילינדרים, מתנע חשמלי ובלם דיסק קדמי, שהגיע היישר מעולם המרוצים. בהונדה הלכו עד הסוף עם זה, בטח עם תוספת של שתי מראות כסטנדרט ואפילו מאותתים.

    המנוע היה בנפח של 736 סמ"ק, עם קירור אוויר, גל־זיזים עילי יחיד ו־2 שסתומים לצילינדר. מבחינת סוסים היו 67 כוחות סוס ב־8,000 סל"ד ומומנט של כ־6 קג"מ ב־7,000 סל"ד. שלדת הפלדה נלקחה מה־CB450 כדי לחסוך בזמן ובכסף, המזלג הקדמי היה רגיל, פשוט ונטול כיוונונים, כשצמד הבולמים מאחור אפשרו כיול עומס קפיץ. החישוקים היו בקוטר 19″ מלפנים ו־18″ מאחור, מיכל הדלק היה בנפח 18 ליטרים של נוזל, והמשקל המלא הגיע ל־226 ק"ג. אה, דבר נוסף שהיה ראשון באופנוע הזה – הסדרתי הראשון שסגר 200 קמ"ש על השעון.

    כתבנו שבהונדה הלכו עד הסוף, אז להוסיף עוד מסמר לארון הקבורה של כל המתחרים – המחיר הראשון בהשקה בארצות הברית היה 1,250 דולר, שמהר מאוד עלו ל־1,450 ירוקים (שווה ערך לכ־12,000 דולר במחירים של היום). המתחרים מבית ומחוץ עלו פי 2 ויותר. בהונדה ייעדו קו ייצור של 1,500 יחידות בחודש, וגם זה עלה מהר ל־3,000 יחידות בכל חודש. הצלחה מסחררת. לא רק זה, ה־CB750 FOUR היה פלטפורמה מעולה למרוצים, שם נתן בראש בכל אירוע חשוב.

    ה־CB750 ממשיך למעשה עד עצם היום הזה – עם ה־CB750 הורנט – באבולוציה אחת ארוכה ומתמשכת, עדות להצלחה ולאופנוע בסיס מוצלח. לא רק זה, בתקופה האחרונה השם 'FOUR' הוצג בתערוכת סין עם ה־CB500 וה־CBR500R עם מנועי ארבעה צילינדרים. שם שזורק אחורה ל־FOUR המקורי, שהעז עם 4 איפה שכולם היו רק עם 2.

    By The original uploader was ↑PON at Japanese Wikipedia. - Transferred from ja.wikipedia to Commons., CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3160698
    By The original uploader was ↑PON at Japanese Wikipedia. – Transferred from ja.wikipedia to Commons., CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3160698
  • נוסטלגיה: ב.מ.וו K100 – לבנה מעופפת עם ABS

    נוסטלגיה: ב.מ.וו K100 – לבנה מעופפת עם ABS

    בטור הנוסטלגיה היום יש שילוב של שני דברים שנעים וחשוב להיזכר בהם: מערכת מניעת נעילת הגלגלים בבלימה הראשונה באופנוע סדרתי, והאופנוע הסדרתי שהציע את הפטנט החשוב ומציל חיים הזה – הב.מ.וו K100 – הידוע בכינויו 'Flying Brick' (לבנה מעופפת) על שלל גרסאותיו. 

    בטור הקודם הצגנו את הב.מ.וו R 100 RT, סיפור הצלחה בהיסטוריה הדו־גלגלית של הבווארים, שגם יצר להם בעיה מסוימת: אופנוע התיור האמיתי הראשון, ה־RT, ואחיו לפלטפורמה, היו כה מוצלחים ומבוקשים – חדשים ומשומשים – שהם הפכו למטרה וגרמו למתחרים להעלות את הרמה בצורה משמעותית. בנוסף, תקנות זיהום האוויר, שהיו עוד בחיתולים אמנם אך מדוברים, דרשו וציפו למנועים יעילים יותר, מה שקשה היה להשיג עם מנוע בוקסר מקורר אוויר. לכן, בתחילת שנות ה־80 – שנת 1982 ליתר דיוק – הציגו בב.מ.וו את סדרת ה־K (עם K 75 ו־K 100) מקוררי הנוזל.

    מנוע ארבעת הצילינדרים של ה־K100
    מנוע ארבעת הצילינדרים של ה־K100

    חודשי הסתיו מתאפיינים בגשמים מלוכלכים, כלומר כאלה שגורמים לכל הג'יפה של האספלט לצוף מעליו ולגרום למשטח להיות מחליק הרבה יותר. מי שינסה לפנות או לבלום על הכביש מבין, ומי שינסה לבלום ללא ABS, שיהיה לו בהצלחה. מערכות ABS (ר"ת של Anti-lock Brake System, כלומר – מערכת למניעת נעילת גלגלים בבלימה) התחילו בעולם התעופה והותאמו בשנות השבעים לכלי רכב פרטיים, בתחילה במכוניות יוקרתיות ובהמשך גם במכוניות עממיות יותר. מטרת המערכת הייתה למנוע את נעילת הגלגלים בזמן בלימה חזקה, שכן במכונית, שלה 4 גלגלים, נעילת גלגלים תחת בלימה גורמת לסחרור הרכב, לאובדן שליטה ולמניעת יכולת ההיגוי. ה־ABS מנע את נעילת הגלגלים ולכן אפשר יכולות היגוי ושליטה ברכב גם תחת בלימת חירום.

    כיאה למעמדם ולתדמיתם, בב.מ.וו נדרשו לייצר את אופנוע התיור האולטימטיבי ולזרוק עליו את כל מה שהם יכולים. היום נתייחס לדגם הבכיר, ה־K 100. המנוע בנפח 987 סמ"ק סיפק 90 כוחות סוס ב־8,000 סל"ד ו־8.8 קג"מ. החישוקים היו במידות 18″ מלפנים ו-17″, הבולמים היו תפארת המזלג הקדמי רגיל והמונולבר החדשני לזמנו של ב.מ.וו, אשר איחד את הזרוע האחורית החד־צידית, הבולם האחורי וגל ההינע לכדי יחידה אחת – יחד עם מנוע הבוקסר הגדול ותיבת ההילוכים, ובכך יצר יחידה קומפקטית יחסית לממדים. לבלימה היו צמד דיסקים קדמיים בקוטר 285 מ"מ, ואחד יחיד באותה המידה מאחור. המשקל המלא התחיל ב־240 ק"ג לגרסת הנייקד ועלה בהתאמה בגרסאות ה־RS הסמי־ספורטיבית, ה־RT התיורית וה־LT המאובזרת.

    ה־K 100 LT התיורי
    ה־K 100 LT התיורי

    כעשר שנים לאחר הטמעת מערכות ה־ABS בכלי הרכב היוקרתיים של ב.מ.וו, הופיעה המערכת לראשונה בדו־גלגלי. ב.מ.וו הייתה החלוצה כשלקחה את המערכת מהמכוניות שלה, ביצעה לה התאמות כאלה ואחרות, והתקינה אותה באופנוע. בשנת 1988 החל להימכר ה־K 100 עם אופציה ל־ABS, וזהו האופנוע הראשון שזוכה למערכת. המערכת הראשונה של חברת בוש על האופנוע שקלה למעלה מ־11 ק"ג (!), כיום המערכת שוקלת פחות מק"ג אחד. בב.מ.וו הפנימו כי כלי דו־גלגלי אשר נועל גלגל אחורי תחת בלימה יכול בקלות להישאר על הגלגלים עד לעצירה מלאה, אפילו אם באוכף יושב רוכב ממוצע ומטה. לעומת זאת, נעילה של גלגל קדמי באופנוע תסתיים מיד בנפילה. אופנוע לא מסוגל להתקדם עם גלגל קדמי נעול יותר משבריר שנייה – בטח לא עם הג'מוסים הגדולים בדמותם של אופנועי תיור. ה־ABS מונע את החלקת שני הגלגלים, ובכך מונע גם את הנפילה.

    כיאה לב.מ.וו, מדובר על סיפור הצלחה שהוערך יותר אחרי שהייצור פסק. כמו שתיארנו בטור הקודם, האויב הגדול ביותר שלו היה דווקא ה־R 100 עם מנוע קירור האוויר המסורתי יותר. גם המחיר, שהיה בשמיים, והאמינות שלא הייתה בשמיים, לא תרמו יותר מדי. אבל הוא כמובן היה אופנוע סטטוס אמיתי ויד־שנייה מבוקש. נזכור לו שני דברים: האחד, כאמור ה־ABS האמיתי הראשון על אופנוע, והשני, שקשור אבל לא קשור – הבסיס ל-K1 המגניב.

    והכי חשוב – ה־ABS הראשון באופנוע סדרתי
    והכי חשוב – ה־ABS הראשון באופנוע סדרתי
  • נוסטלגיה: ב.מ.וו R 100 RT

    נוסטלגיה: ב.מ.וו R 100 RT

    משפחת ה־R 100 של ב.מ.וו כללה פלטפורמה של 7 דגמי אופנועים אשר יוצרו משנת 1976 עד 1996. כולם צוידו במנוע בוקסר דו־צילינדרי בנפח של 980 סמ"ק. הדגם הראשון היה ה־R100/7 משנת 1976, והיו את ה־S, את ה־RS הספורטיבי, את ה־T, ה־CS, ה־R 100, וכוכב היום – ה־RT.

    סדרת ה־100 הצטרפה לסדרת ה־80 וכללה את דגם הבסיס שניתן לקאסטומיזציה מלאה ולגרסאות ביניים, אשר פנו, כל אחד בתחומו, לרוכבים ולנישות ספציפיות. ה־R 100 RT (מלשון ReiseTourer – תיור), שהוצג בשנת 1978, נכנס למשבצת אופנוע התיור למרחקים ארוכים, כזה שאפשר להעמיס עליו את כל הבית, את בת או בן הזוג, ולרכוב עד סוף העולם. ככזה הוא קיבל את מעטפת הפיירינג הטובה ביותר שכללה גם פתרונות אחסון וגם פתרונות אוורור כמו פתחים, את המשקף המתכוונן הטוב ביותר, את הכידון הרחב והגבוה ביותר, את מזוודות האחסון האיכותיות ביותר ואת המכלולים הטובים ביותר בפני עצמם, אותם חלק עם שאר אחיו.

    מנוע הבוקסר הקלאסי (אז הוא היה חדיש כמובן) מקורר האוויר היה בנפח של 980 סמ"ק, וסיפק 70 כוחות סוס ב־7,000 סל"ד ו־7.7 קג"מ ב־6,000 סל"ד. חמשת ההילוכים העבירו את הכוח אל הגלגל האחורי באמצעות גל־הינע, ו־24 ליטרים של דלק הביאו את משקלו ל־234 ק"ג. כל הנתונים האלה אפשרו לאופנוע להגיע למהירות מרבית של 200 קמ"ש.

    את כל המסה הזאת נשאה שלדת הפלדה, עם מזלג קדמי רגיל וצמד בולמים מאחור, שהשתדרגו במחצית החיים למונולבר החדשני לזמנו של ב.מ.וו, אשר איחד את הזרוע האחורית, הבולם האחורי וגל ההינע לכדי יחידה אחת (והפך את הזרוע האחורית הכפולה ליחידה). החישוק הקדמי היה בקוטר 19″ והאחורי 18″, הם החזיקו צמד דיסקים בקוטר 260 מ"מ מלפנים ותוף ארכאי מאחור. בסיס הגלגלים נמתח ל־1,465 מ"מ, וגובה המושב ל־820 מ"מ.

    משנת הצגתו ב־78 ועד סיום תפקידו ב־1996 הבימר R 100 RT קיבל עדכונים ושדרוגים במנוע, בבולמים, בבלמים ובקוסמטיקה. אבל הבסיס נשאר נאמן למקור במשך 18 שנות הייצור. אגב, חי השנים האלה לא היו רצופות. אופנוע התיור האמיתי הראשון, בדמותו של ה־RT, ואחיו לפלטפורמה, היו כה מוצלחים ומבוקשים (בקרב בעלי ממון) וגרמו למתחרים להעלות את הרמה. בנוסף, תקנות זיהום האוויר, שהיו עוד בחיתולים, דרשו מנועים יעילים יותר. לכן, בתחילת שנות ה־80, הציגו בב.מ.וו את סדרת ה־K (עם K 75 ו־K 100) מקוררי הנוזל והחליפו את ה־RT עד לשנת 1984.

    מה שהבווארים לא ציפו הוא שקהל הלקוחות והמפיצים יתנגד לכך בתוקף וידרוש בחזרה את מקוררי האוויר ('Airhead') הקלאסיים, ואכן, בשנת 1987 הייצור חזר עם גרסה מעט מוחלשת (60 כ"ס) אבל יותר נמכרת ומבוקשת.

    BMW E100RT (1)

  • נוסטלגיה: ימאהה FZ8 – באמצע

    נוסטלגיה: ימאהה FZ8 – באמצע

    על הפייזר 600 שמעתם, ועל הפייזר 1000 קראתם כאן, אבל בימאהה ניסו לעשות משהו באמצע, ובגדול משהו כזה ולא מוגדר זה בדיוק מה שיצא להם.

    כשימאהה הציגו לראשונה בשנת 2001 את הפייזר, הם לא בדיוק המציאו את הגלגל וגם לא ניסו. הקונספט שנועד לקחת מנוע ותיק–מוכח–ספורטיבי שעבר התאמה, שלדה פשוטה יחסית, מתלים סבירים ומשונמכים, בלמים שנשארו על המדף, צביעה תואמת, כידון נוח ומושב רחב – עשו רבים וטובים לפניו. וזה מה שעשו אז בימאהה ויצרו את הפייזר 1000 (FZ1). כך פתחנו בטור עליו, כשעדיין יש לנו חוב על דגם ה־600 עם מנוע ה־R6.

    אחרי כמעט עשור עם מנועי ליטר ו־600 סמ"ק, חשבו בימאהה שיש פער גדול מדי וקהל שהם פשוט מפספסים – בטח אל מול המתחרים כמו הקאוואסאקי Z750R והסוזוקי GSR750 – מובילי המכירות בקטגוריית הנייקדים הבינוניים. לכן, בשנת 2010 הציגו בימאהה את דגם ה־800, שהגיע בשתי גרסאות – FZ8N נייקד ו־FZ8S פייזר עם חצי פיירינג ומערכת ABS.

    ימאהה FZ8S פייזר
    ימאהה FZ8S פייזר

    המנוע נלקח מהפייזר הגדול והותאם–הוקטן לטובת הנפח החדש. ארבעה צילינדרים שישבו לרוחב, גל־זיזים עילי כפול, 16 שסתומים, 779 סמ"ק, קירור נוזל, הזרקת דלק והספק של 106 כ"ס ב־10,000 סל"ד לצד מומנט של 8.4 קג"מ ב־8,000 סל"ד. קוטר הקדח צומצם לטובת הירידה בנפח, כאשר המהלך נשאר זהה, כמו־גם מערכת ההילוכים. המצמד היה פשוט יותר, ולטובת האמינות, הפשטות והמחיר הורכבו כאן 4 שסתומים לצילינדר ולא 5 כמו באח הגדול, ונפקד מקומו של שסתום ימאהה המפורסם, ה־EXUP (ר"ת Exhaust Ultimate Power Valve), אשר שלט בזרימת גזי הפליטה על־מנת לייעל את אספקת הכוח בכל סל"ד.

    כמו אחיו לקטגוריה, גם כאן בימאהה לא השקיעו יתר על המידה במתלים והרכיבו מלפנים מזלג הפוך בקוטר 43 מ"מ נטול כיוונונים' ובולם אחורי פשוט שמאפשר לכוון רק את עומס הקפיץ. נקודת תורפה רוחבית בקטגוריה הזאת (דבר שלא השתנה יותר מדי עד היום), אם כי בשנת 2013 הוא קיבל אפשרות לכיול בסיסי. מערכת הבלימה כללה דיסק כפול בקוטר 310 מ"מ מלפנים ועוד אחד בקוטר 267 מ"מ מאחור. כאמור, ה־ABS הפשוט של אז הוצע רק בפייזר. חישוקי 17″ הגיעו עם צמיגים במידות 120/70 מלפנים ו־180/55 מאחור. עם 17 ליטר דלק במיכל, המשקל המלא הגיע ל־211 ק"ג, כשגרסת הפייזר העמיסה עוד 5 ק"ג בתמורה לפיירינג ו־5 ק"ג נוספים בזכות ה־ABS.

    הימאהה FZ8 לא היה רע, אבל גם לא התבלט בשום תחום, ולא ריגש–חידש כמו אחיו הקטן עם מנוע ה־R6 או אחיו הגדול עם מנוע ה־R1. בסך הכל הוא היה חבילה טובה, אמינה, עם מנוע מספק ובולמים פשוטים. יחסית לשני אחיו הוא גם היה יקר, כאשר בישראל הוא נמכר בזמנו סביב 72 אלף ש"ח לפייזר וקצת פחות מזה לנייקד, כששני המתחרים שלו בישראל קלטו את זה מהר מאוד והורידו את המחיר לפחות מזה. הייצור פסק בשנת 2015, כאשר ה-MT-09 שהחליף אותו גרם לכולם לשכוח מהפייזר מהר מאוד. בטח ניתן עוד יהיה למצוא משומשים שמורים שיספקו חווית רכיבה מהנה וזולה.

    הגולש ComanDo תיאר בפורום שלנו חוויית רכיבה אישית מגרסת ה־2012 שלו:

    אחרי 10 חודשים בערך שהוא אצלי אני מרגיש שהגיע הזמן לכתוב סקירה על האופנוע הזה, היות וכמעט ולא קיימות כאלה בעברית, ובטח שלא מן השנים האחרונות. הכלי מבציר 2012. נקנה מיד 2 עם כ־60,000 ק"מ על השעון. למי שלא מכיר מדובר באח העירום של הפייזר 800. אופי הנסיעה שלי הוא כ־2,000 ק"מ בחודש, כאשר רובם על ציר ירושלים – תל־אביב, זאת בנוסף לימי מסלול וטיולים מזדמנים. קצת על עצמי: בן 30, רוכב 4 שנים.

    המנוע הוא 4 צילינדרים בנפח 779 סמ"ק. מתחיל למשוך כבר ב־3,000 סל"ד, רצועת הכוח הרצינית היא בין 6,000 ל־9,500 בערך. קו אדום בסביבות 12,000. הדבר הכי כיף באופנוע הזה הוא המנוע. הוא מושך ואתה רץ דרך כל ההילוכים ומרגיש כאילו הוא עוד שנייה ממריא. יש לו המון שרירים, הוא לא מנסה להיות אופנוע ספורט, זו חיה אחרת. העובדה שאין מיגון רוח באה פה בטוח ושומרת על הרישיון.

    צריכת הדלק הממוצעת שלי עומדת על 1/18 ק"מ/ל. במהירויות סבירות תנוחת הישיבה נוחה מאוד, יחסית זקופה עם כידון רחב (אצלי החליפו לכידון של רנטל, מאוד נוח), המהירויות שמאיימות לתלוש לך את הצוואר, הן גם ככה כאלו שלא כדאי להיות בהן. יצא לי לנסוע איתו לדרום הרחוק וגם לחרמון, לא הרגשתי עייפות יתר, רק עצירה למתוח רגליים אחרי שעה וחצי שעתיים. בתוך העיר הוא גם די נוח, קצת שמן אבל זה לא מאוד מורגש, לא קורה לי שאני תקוע בין מכוניות ואין לי לאן לתמרן.

    למורכבת גם אין תלונות, יש ידיות והמושב רך, היא הייתה מתה לארגז להישען עליו אבל אני לא רואה את זה קורה.

    חסרונות:
    אין ABS
    חם בקיץ מהמנוע
    בולמים יכולים להיות טובים יותר ולא ניתנים לכיוונון

    סה"כ כולבויניק מצוין.
    זהו, לא בטוח מה עוד כותבים בסקירה, אבל אם שאלות מוזמנים לשאול. לטעמי אופנוע שיודע לעשות הרבה דברים טוב מאוד.

  • נוסטלגיה: טריומף טרופי 1200 – הלווייתן

    נוסטלגיה: טריומף טרופי 1200 – הלווייתן

    פעם אהבו אופנועים לווויתנים, גדולים וסופר נוחים, שיכולים לקחת זוג עד לקצה העולם; גם לטריומף היה כזה.

    פעם היו יותר אופנועי תיור גדולים. לאלו יש תדמית של אופנועי זקנים. אופנועים שאותם קונים רוכבים מבוגרים, זוגות שהילדים כבר מזמן יצאו מהבית, שמחפשים את הכלי שייקח אותם אל ההרפתקה הרחוקה, את הפינוקים, בטח את הנוחות, ואולי גם קצת את הפוזה. שלא מתעניינת בהכרח בהספק מנוע או ביצועים דינמיים כמו בכלים ספורטיביים יותר אלא ביוקרה. וחשובה כמובן כמות התוספות מהקטלוג, וסטיקר המחיר הסופי של הכל.

    טריומף טרופי 1200 דור שני של 1995
    טריומף טרופי 1200 דור שני של 1995

    תמיד היה לגרמנים את הדבר הזה שמציק בעין לבריטים, לקראת המילניום זה היה ה־R100RT המאוד מוצלח של ב.מ.וו, שהוביל לאורך שנים רבות (מ־1976, במשך כמעט שני עשורים) את קטגוריית הלוווייתנים, ואת אלו שרצו את היכולות ואת התדמית של אופנוע התיור (וקצת ספורט) המוצלח ביותר. אז גם בטריומף רצו, ואחרי שהתבשלו על זה מספיק שנים וראו מהצד איך הגרמנים עושים חיל, הציגו בשנת 1991 את הטרופי 1200, שהיה הבכיר במשפחת הטרופי (Trophy).

    ארבעה צילינדרים גדולים מקוררי נוזל הסתכמו לכדי 1,180 סמ"ק (הב.מ.וו היה רק עם 980 סמ"ק), 108 כוחות סוס ב־9,000 סל"ד, מומנט (וזה תכלס הנתון היותר חשוב כאן) של 10.6 קג"מ ב־5,000 סל"ד נמוכים, וכל זה על 235 ק"ג, עוד לפני שמילאו 25 ליטרים של דלק ו־25 טון של ציוד. אלו שהיו צריכים לסחוב את כל זה התחילו עם שלדת פלדה, המשיכו עם מזלג רגיל בקוטר 43 מ"מ עם כיוונים, עם בולם בעל כיוונון עומס קפיץ, וצמד חישוקי 17″ עם צמיגים במידות 120/70 מלפנים ו־170/60 מאחור. מי שהיה צריך לעצור את כל זה יוצג על־ידי צמד דיסקים גיבורים בקוטר 310 מ"מ מלפנים עם קליפרים בעלי 4 בוכנות, ועוד אחד יחיד בקוטר 255 מ"מ מאחור. גובה המושב הגיע ל־790 מ"מ, ובסיס הגלגלים עמד על 1,490 מ"מ ארוכים.

    הקפיצים כוילו על הצד הקשיח, יותר מהצפוי, אבל זה נועד בשביל לא לקרוס תחת עומס המשקל וגם להעניק יכולות ספורטיביות מסוימות, שהיו חסרות אצל היריבים מגרמניה או יפן. בשנת 1995 הוצג דור חדש שהגיע לטפל ברמת הגימור הנמוכה שאפיינה את טריומף באותן השנים, עם מנוע משודרג, פלסטיקה אחרת, תאורה טובה יותר ומזוודות צד קשיחות כסטנדרט.

    הוא לא זכה להצלחה כמו יריביו כמו שהוא זכה להערכה על יכולותיו. בשנת 2001 הוא סיים את תפקידו, עד לשנת 2012 עת הוצג מחדש עם מנוע טריפל גדול בנפח של 1,215 סמ"ק. אבל זה לפעם אחרת.

  • נוסטלגיה: בימוטה BB1 סופרמונו – מנוע של ב.מ.וו

    נוסטלגיה: בימוטה BB1 סופרמונו – מנוע של ב.מ.וו

    ה־BB1 סופרמונו היה אופנוע הספורט החד־צילינדרי הראשון שיוצר על־ידי בימוטה בשנות ה־90, והוא נראה מיליון דולר.

    רגע, איטלקי וסופרמונו, נראה לנו שכתבנו על כזה בעבר. אכן, הדוקאטי סופרמונו יוצר באותן השנים, כאשר הוא תוכנן ויוצר למטרה אחת בלבד: ענף ה־SOS – כלומר אליפות Sound of Singles לאופנועי סינגל, שהייתה פופולרית באירופה בשנות ה־90. אז גם לבימוטה היה סופרמונו, באותן השנים אפילו, רק שהוא הביא איתו את ביבי.

    הסופרמונו (וכך נקרא לו) הוצג בתערוכת קלן של 1994, ולעד יהיה אופנוע הסינגל הראשון של בימוטה. המנוע הגיע מהב.מ.וו F650 (ומכאן שמו: BMW-BIMOTA) והיה מתוצרת רוטאקס האוסטרית. כאמור צילינדר יחיד ומקורר נוזל בנפח 652 סמ"ק, מוזן מצמד בצמד מאיידי מיקוני עם ארבעה שסתומים, הספק של 48 כ"ס ב־6,500 סל"ד ומומנט של כ־6 קג"מ ב־6,000 סל"ד. מי שייכנס לקישור יגלה שגם האפריליה פגאסו והמוטו 6.5 המוזר חלקו בדיוק את אותו המנוע. מתוקף היותו מנוע שנועד לאופנוע דו־שימושי, היו לו רק 5 הילוכים, אבל על 145 ק"ג זה הספיק לכמעט 180 קמ"ש בקצה הסקאלה.

    לשלדת הצינורות הקלה והקשיחה מאלומיניום חובר מזלג קדמי רגיל של פאיולי (Paioli) בקוטר 43 מ"מ, שכמו האחורי סיפק יכולות כיול. הבלם הקדמי הורכב מדיסק יחיד של ברמבו בקוטר 320 מ"מ (כשהייתה אופציה בתשלום לדיסק נוסף), ועוד אחד בקוטר 230 מ"מ מאחור. חישוקי ה־17″ מאלומיניום ענדו צמיג 120/70 מלפנים ו־160/60 מאחור. מיכל הדלק הורכב לא מעל למנוע אלא מתחתיו, וזאת בשביל לאפשר מרכז כובד נמוך ככל האפשר.

    קצת יותר מ־500 יחידות יוצרו בסך הכל, ובמחיר גבוה. כשליש הגיעו בתצורת 'ביפוסטו', כלומר עם מושב למורכב, ועוד כמה עשרות כגרסת המסלול שיועדה לאליפות הסופרמונו, עם מנוע מוגדל נפח ל־725 סמ"ק ו־75 כ"ס ב־10,000 סל"ד, וכמובן בולמים משודרגים וחישוקי מגנזיום. לא הצלחה גדולה לבימוטה ולפי המבחנים שפורסמו אז הוא גם לא היה כזה להיט לרכיבה, כאשר המנוע – שנועד לדו"ש במקור – היה מקור האכזבה העיקרי.

    Bimota BB1

  • נוסטלגיה: הונדה RC213V-S – מוטוג'יפי לאספנים

    נוסטלגיה: הונדה RC213V-S – מוטוג'יפי לאספנים

    ה־RC213V-S של הונדה היה ועודנו אחת היציאות של הונדה שלא ברור איך עברו את ועדת האתיקה של ההנהלה.

    השבוע בחנו את ה־CB1000 הורנט של הונדה. לכאורה נייקד ליטר שאמור להטריף את הרוכב על הכביש, אבל אופנוע טוב מאוד ככל שיהיה, עדיין יש לו את הבגרות והאחריות שמרחפת מעל אופנועים רבים של הונדה. לא כלי משעמם, אבל לא תשרפו את הצמיג האחורי בכל פנייה ולא תרימו את הקדמי בכל ישורת. אבל מדי פעם צץ להונדה הרצון הזה להראות לכולם שלפעמים בעל הבית משתגע. כזה היה הפיירבלייד המקורי, כזה היה ה־NR750 הטכנולוגי, וכזה היה ה־RC213V-S – שלקח את כל ההצלחה של מארק מרקז והביא אותו אל הכביש הציבורי. טוב, זה לבודדים שיכולים היו להרשות לעצמם.

    Honda RC213V-S (2)

     

    הוא הוצג בשנת 2015, עם מנוע הליטר בתצורת V4 שהיה נהוג בקטגוריה. כמה כוח? טוב, פה זה קצת נהיה מורכב. תכלס, האופנוע הולך לאספנים ולא לרוכבים. ובכדי לעמוד בתקנות זיהום אוויר ורעש בהונדה הציעו אותו לשוק האירופאי עם 157 כ"ס ב־12,000 סל"ד. האמריקאים קיבלו אותו בכלל עם 101 כ"ס ב־9,400 סל"ד שקטים. היפנים בכלל מסכנים, כי שם קיבלו את ה־RC מוגבל ל־68 כ"ס. אאוץ', אבל זה לא הסיפור האמיתי.

    בעבור כמה גרושים (כ־15 אלף אירו – קטן על מי שכבר יכול להרשות לעצמו) מקבלים קיט מרוצים של HRC, שמשחרר קצת את מערכת הפליטה והמנוע, משדרג את הראם־אייר ונותן 215 כ"ס ב־14,000 סל"ד. לא רק זה, הוא גם מוריד כ־10 ק"ג מהמשקל הסופי ושם אותו על 160 ק"ג. בהונדה אפילו הוסיפו קווישיפטר על החשבון. עכשיו זה נשמע יותר טוב. להערכתנו הממש לא מבוססת, מתוך 123 הרוכשים – כולם רכשו אותו עם הקיט.

    בולמי האוהלינס (TTX25 מלפנים, TTX36 מאחור), בלמי הברמבו, שלדת האלומיניום שנבנתה בעבודת יד, הזרוע האחורית, חלקי הגוף – כולם הגיעו מהאופנועים של מרקז ופדרוסה. כמובן עם ההתאמות והכיולים הנדרשים לנס הרים. בסיס הגלגלים ואורך הזרוע ארוכים יותר מהמקור, אבל זה כי הם צריכים לספק פתרון לכל כביש 6. רכיבי מנוע מעט שונים לטובת אמינות ושרידות, חישוקי 17″ (120/70 ו־190/55) במקום 16.5″, צמיגי ברידג'סטון RS10 עם רישוי כביש, זווית היגוי מעט רגועה יותר, ודי, זהו. בהונדה טענו ש־80% נשארו נאמנים למקור, והשאר עבר התאמה לכביש. הרבה חומרים אקזוטיים קיבלו צו 8 להתייצב כאן, ושיא האלקטרוניקה של לפני עשר שנים התבטא בבחירה בין מפות ניהול מנוע, מצערות חשמליות ובקרת משיכה. ABS? וואלה, לא היה.

    Honda RC213V-S (7)

    כדי לעבור טסט שנתי הרכיבו בהונדה את רשימת התוספות, שהפכו את האופנוע הזה לחוקי. אנחנו מדברים על פנסים ומאותתים, מקום ללוחית רישוי צהובה, מד מהירות ומרחק, אגזוז עם ממיר קטליטי, צופר, מפתח, מתנע חשמלי, רגלית צד ומראות. ממש אנחנו רואים את הבוחן המקומי עולה עליו בלי קסדה במכון הרישוי ובודק שהבלמים עובדים.

    הבנתם, זה אופנוע אך ורק לאספנים. מה שעלה בזמנו כ־184 אלף דולר שווה כיום מעל לרבע מיליון מאותם הדולרים. כי ככה אספנים עושים: רוכשים, מאפסנים ומוכרים ברווח (ראו ערך דוקאטי דזמוסדיצ'י RR, שמשום מה לא נסחר גבוה כמו ההונדה). לא היינו מתנגדים שקצת מהאומץ והטירוף של ה־RC213V-S היה מגיע להורנט הלבן שהיה אצלנו.

    Honda RC213V-S (3)

    Honda RC213V-S (4)

    Honda RC213V-S (5)

    Honda RC213V-S (6)

    Honda RC213V-S (8)

    Honda RC213V-S (9)

  • נוסטלגיה: דוקאטי סטריטפייטר 848

    נוסטלגיה: דוקאטי סטריטפייטר 848

    בשנת 2012 לקחו בדוקאטי מעין צעד אחד אחורה בכדי להרחיב את ליין הדגמים שלהם. מבחר גרסאות הסטריטפייטר 1098 הפסיכי הצטמצם ואל התפריט הצטרף הסטריטפייטר 848 – אופנוע חדש לחלוטין שבא למלא טוב יותר את הוואקום שבין הסטריט הגדול לבין המונסטר 1100 מקורר האוויר של אז.

    לשנת 2025 הוצג הדוקאטי סטריטפייטר V2 החדש לגמרי, דור חדש למעשה, על־בסיס תכנון מדף חלק ודגש גדול על ארגונומיה ועל הורדה במשקל. למרות זאת, גם כיום הוא שני לאחיו עם מנוע ה־V4. הסטריטפייטר 1098 המקורי של שנת 2009 פוצץ לנו המוח. קיבלנו חוויה טוטאלית של אופנוע פסיכי ובומבסטי, כשכל דבר אצלו הולך עד הסוף – המנוע החזק, הבלמים המטורפים, ההתנהגות המשובחת והעיצוב המוחצן. הסטריט הגדול הציע חוויה מיוחדת שלוקחת את הרוכב לקצה, וכדי ליהנות מהביצועים המטורפים שלו צריך היה להיות שילוב של רוכב מצוין ומטורלל כאחד.

    דוקאטי סטריטפייטר 848 (צילום: אסף רחמים)
    דוקאטי סטריטפייטר 848 (צילום: אסף רחמים)

    אבל כמה כאלה באמת יש? בדוקאטי הבינו שיש כאלה שמחפשים משהו שהוא קליק אחד למטה, שלא יפחיד אותם בכל רכיבה מנהלתית. ובשביל זה, לשנת 2012, הוצג הסטריטפייטר 848, אבי ה־V2 הנוכחי, שהוכיח – כמו היום – שפחות זה בעצם יותר.

    כמובן, שכמו ה־1098 שהתבסס על הסופרבייק, גם הסטריט 848 נשען על פלטפורמת ה־848 Evo עם התאמות. המנוע, מסוג טסטהסטרטה 11, הקריב 8 כ"ס וסיפק 132 כ"ס ב-10,000 סל"ד. מטרת הקצה הייתה לחזק את רצועת המומנט כדי שהמנוע יתאים יותר לאופי הסטריטפייטרי חוליגני ופחות למסלול המרוצים.

    גם בשלדה נעשו מספר שינויים, גם ביחס לסטריט הגדול וגם ביחס ל־848 Evo. זווית היגוי חדה יותר במעלה אחת מאשר בסטריט הגדול ומפסע קצר יותר. הזרוע אחורית ארוכה יותר מאשר ב־848 Evo, מתאימה יותר לצרכי הסטריטפייטר, ומביאה את בסיס הגלגלים לערך זהה כמו זה של הסטריט הגדול. בדוקאטי לא התעצלו ועשו את הדרך הארוכה כדי להשיג התנהגות טובה ביותר דרך תכנון מחדש של השלדה והגאומטריה ולא סתם להסתמך על חלקים מהמדף. העיצוב היפה והמיוחד היה בקורלציה מוחלטת לאחיו הגדול, עניין של גאווה ושלא יחשבו שאתם רוכבים על משהו חלש יותר.

    Ducati Streetfighter 848 3

    התוצאה הייתה אופנוע שהוא לא לא נוח באופן מפתיע (טוב, אז היינו צעירים, היום הוא בטח ישבור לנו את הגב). המנוע חלק, נעים ונשלט. הוא אמנם לא אוהב סל"ד נמוך, והרגשנו את זה בעיקר בתגובה המצערת הרגישה, אבל ברגע שעוברים את המהירויות הסופר־נמוכות והמיותרות ומתחילים להשתמש בטווחים הגיוניים יותר, כמו 4,000 סל"ד ומעלה, התקבל מנוע חלק ביותר, עדין וממושמע. לא לחשוב שהוא היה חלש, ממש לא, אבל בטח לא מפחיד כמו אחיו הגדול. לטובת הרוכב הוטמעה מערכת בקרת אחיזה במיליון שלבים (סתם, רק 8) וכמובן ABS. לא כמו רשימת המכולת שיש היום ב־V2 החדש.

    מבחינת התנהגות, אז דוקאטי של אז כמו בדוקאטי של היום, מייצרים מכונת כביש שהיא לא פחות ממופלאה. היכולת להטות את האופנוע על צידו מרשימה מאוד. זה אחד מאופנועי הכביש הספורטיביים היותר זריזים לזמנו, ויחד עם זאת מספק את היכולת לשמור על יציבות כיוונית בצורה מעוררת השתאות. מאוד אהבנו את השילוב הלא מובן מאליו של לקחת שתי תכונות מנוגדות ולשלב את שתיהן לאופנוע אחד.

    בדוקאטי השתמשו כמובן במכלולי איכות לכל אורך הדרך. בלמים של ברמבו למשל, מצוינים ומתאימים בדיוק לאופנוע. לעומת הדיסקים בקוטר 330 מ"מ של ה־1098, שסיפקו עוצמת בלימה פסיכוטית, כאן הבלמים בקוטר 320 מ"מ 'בלבד', עם כל העוצמה והרגש שכל רוכב צריך, והכי חשוב, ושוב אנחנו משתמשים המושג הזה – בלי להפחיד.

    Ducati Streetfighter 848 2

    מעניין שהמחיר שלו לא השתנה בישראל ב־13 השנים האחרונות – 125 אלף היום, 119 אלף ש"ח לפני בר־מצווה השנים. הקונספט הוא אחד לאחד אותו הדבר, קליק אחד פחות מהאח הגדול והבכיר, אבל אופנוע שעומד בפני עצמו ולא סופר אף אחד. אין רוכב אחד שירגיש שהוא מתפשר על משהו או חסר לו משהו.

    לא הרבה נמכרו בישראל מהדור ההוא, אבל עדיין יש בודדים שמסתובבים ובטוח עולים פחות, הרבה פחות, ממה שאתם חושבים.