תגית: תעבורה

כתב: עו"ד אסף ורשה

רוכבי הדו-גלגלי והולכי הרגל נמצאים בתחתית סולם הטורף-נטרף על הכביש, אולם באופן מתמיה, רבים מהולכי הרגל משתמשים במרחב הציבורי כאילו אין עוד מלבדם, בבחינת לי אין חובת אחריות, ובכל מקרה של תאונה הרוכב או הנהג יימצאו אשמים. אולם מדובר על הנחת יסוד שגויה. חובת הזהירות הכללית (תקנה 21) קובעת מפורשות כי כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות ולא לקפח את זכותו של אדם אחר להשתמש באותה הדרך, ובכלל זה לא יפריע לתנועה ולא יעכב אותה, וכמובן לא יסכן חיי אדם.

אלא שבפועל, מדי יום מסכנים הולכי רגל את חיי רוכבי הדו-גלגלי ומקפחים את זכותם להשתמש באותה הדרך, בעיקר תוך התפרצות לכביש או חצייתו שלא במעבר חציה. בכל שנה מתרחשות מאות תאונות בנסיבות אלו, ועולה השאלה – האם בכל מקרה בית המשפט יקבע כי הרוכב אשם? האם חולשת הולך הרגל אל מול יתרונו היחסי של הרוכב מייצרת הטיה קטגורית וקביעת רשלנות מלאה ותמידית של האוחז בכידון? התשובה היא שלילי. בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר פסיקות מהן עולה כי בית המשפט מכיר בכך כי גם הולכי הרגל צריכים לקחת אחריות למעשיהם. בפסק דין של השופטת רנה הירש נכתב באופן ברור כי "הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה, אך אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו תוך סיכון עצמם ואחרים, מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם".

כך למשל, בפסק דין יוצא דופן שנתקבל השנה, חויבה אמא לפצות נהגת שהתנגשה ברכב אחר בנסיונה למנוע פגיעה בבנה שהתפרץ לכביש. בית־המשפט קיבל את טענת הנהגת כי האם לא אחזה בידה של בנה ולא מנעה את ריצתו לכביש, וחייב אותה לשלם לה קרוב ל־10,000 ש"ח ו־7,000 ש"ח כהוצאות משפט. גם החלטה זו מבטאת את התפיסה כי אין להטיל אחריות אוטומטית על הנהג אלא דורשת אחריות גם מהולכי הרגל. המקרה התרחש לפני כשנה וחצי כאשר הנהגת, רואת חשבון במקצועה, נהגה בשעת צהריים ברכבה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב באור ירוק. לפתע התפרץ למעבר החציה מאי-התנועה המפריד בין הנתיבים ילד כבן שלוש, שעמד ליד אמו שהייתה עמוסה בשקיות מהסופר הסמוך. הנהגת הסיטה את רכבה לימין כדי למנוע פגיעה בילד, ותוך כדי כך התנגשה ברכב שהיה מימינה.

על מנת להבין את אופן חלוקת האחריות בין הולכי הרגל לרוכבים ולנהגים, יש לבחון תחילה את חובת האחריות והאם יש תקנות ספציפיות שקובעות כיצד על הולך הרגל לחצות כביש:

בתקנות התעבורה נקבעו הוראות מפורשות להולך הרגל טרם חצה כביש. נקבע כי לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו והתברר כי ניתן לחצותו בבטיחות. אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם. וכאשר אין בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר כאמור, אך יש בקרבת מקום צומת, יחצה הולך רגל את הכביש בצומת. קביעה נוספות ומשמעותית מאוד היא כי הולך הרגל יחצה כביש במהירות סבירה, ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש, ולא יתעכב בכביש שלא לצורך. בנוסף, התקנות קובעות כי לא יירד הולך רגל ממדרכה באופן פתאומי או ללא שנקט זהירות מספקת, בעת שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה.

אם כן, מהם המקרים בהם בית המשפט ייחס רשלנות תורמת להולך הרגל?

סוגיית מהירות הנסיעה

בית המשפט ייטה לייחס רשלנות תורמת גבוהה יותר להולך הרגל אם יתברר כי הרוכב התאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, וכמובן למהירות המירבית שמותרת בו. כך למשל, בית המשפט קיבל את תביעתו של נהג לחייב בפיצויים הולכת רגל בה פגע לאחר שהתפרצה לכביש שלא במעבר חציה.

לטענת התובע, הקטינה התפרצה לכביש שלא במעבר חציה, ולכן חרף מהירות נסיעתו הנמוכה הופתע ולא הספיק לעצור ולהימנע מהפגיעה בה. השופטת קבעה כי הולך הרגל צריך לצפות כי התפרצותו לצומת במקום שאינו מיועד למעבר הולכי רגל עשויה לגרום לסיכון, וזאת לנוכח הבלימה החדה ו/או הסטייה של הרכב, כתוצאה מן התאונה או במטרה להימנע ממנה. למהירות יש השפעה מכרעת היות וגם אם הולך הרגל התפרץ לכביש, עדיין אם יימצא כי האופנוע הגיע לנקודת המפגש בין השניים במהירות גבוהה, בית המשפט ימצא כי התנהגות הרוכב נמצאת ברף הגבוה של הרשלנות, וכתוצאה מכך יפחית עד ישלול לחלוטין את זכותו לקבל פיצוי מהולך הרגל.

סוגיית הסיכון שטמון בתא השטח המסוים

כאשר המחוקק קובע כי על הרוכב להתאים מהירותו לתנאי הדרך, בין השאר הוא מצפה מרוכב להאט דרמטית את מהירות הנסיעה בקרבת בתי ספר וגני ילדים. בתיק שהובא להכרעת בית המשפט נקבע כי על אף שמהירות הנסיעה של הנהג הייתה נמוכה ביותר, עדיין, עליו היה לצפות כי מדובר בכביש שנמצא בסמוך לבית ספר יסודי – נתון שצריך לקחת בחשבון בהתייחס לשיקול הדעת של הילדים שנמצאים בסמיכות אליו. סביר להניח כי לו לא היה מדובר על ילדה קטנה שחצתה את הכביש בקרבת בית הספר, שיעור הרשלנות שהיה נקבע לה היה עולה על 25%.

מעבר לעונש שיוטל על הרוכב, מה המשמעות של אופן חלוקת האחריות בין הצדדים?

לרבים מרוכבי הדו-גלגלי אין ביטוח מקיף (ואף לא חובה, נוכח עלויות הפוליסה), אלא במקרה הטוב פוליסת צד ג' שנותנת מענה למקרים בהם התרשלו ברכיבתם והסבו נזקים לרכוש של אחר. רוכבים רבים מעורבים בתאונות שנגרמות תוך ניסיון התחמקות מפגיעה בהולך רגל שקפץ לכביש – דבר שמסתיים לעתים קרובות בהחלקתם ובנזק ממשי לכלי. במקרה כזה, האפשרות היחידה לקבל פיצוי עבור הנזקים עוברת בהגשת תביעה לבית המשפט ובהרמה של נטל ההוכחה כי הולך הרגל התרשל. אופן חלוקת האחריות יקבע כמה כסף, אם בכלל, יידרש הולך הרגל לשלם לבעליו של הכלי.

לסיכומו של עניין, הנחת היסוד כי הרוכב או הנהג לעולם נושאים במלוא חובת האחריות לתאונה – אינה מדויקת, אולם עדיין, מעבר לסאגה המשפטית המפרכת שיידרש הרוכב לעבור בשביל להוכיח את צדקתו, עצם המעורבות בתאונה מייצרת משא נפשי כבד, ובמקרים רבים מסתיימת גם בפציעתו הקשה. לפיכך, סעו בזהירות מירבית ולעולם תחפשו מהיכן תיפתח הרעה. זו הדרך היחידה לשרוד את הכאוס של כבישי ישראל.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח.

כתב: עו"ד אסף ורשה

לפני מספר שנים ניתנה הנחיה לשוטרי משטרת התנועה שלפיה אין לאכוף את איסור הרכיבה בשול הימני, ובלבד כי מדובר על רכיבה במהירות סבירה ושעומס התנועה מצדיק זאת. חשוב לזכור כי אין מדובר על השור השמאלי, שרכיבה בו משמעותה חציית קו הפרדה רצוף( קו לבן), שיגרור קנס של 500 ש"ח + 6 נקודות, אלא על שול ימני בלבד (קו צהוב).

הוראה זו הביאה לעלייה משמעותית במספר הרוכבים בשול, ובמקביל גם לעלייה במספר תאונות הדרכים שהתרחשו בשל סטיית רכב מנתיב הנסיעה ופגיעה ברוכב.

אי-האכיפה יצרה בקרב ציבור הרוכבים הנחה שגויה כאילו הרכיבה בשול מותרת בחוק, אולם ההפך הוא הנכון – לא רק שהרכיבה אסורה, אלא שגם אם התאונה התרחשה בשל רשלנות הנהג, עדיין האשמה – במלואה או בחלקה – תוטל על הרוכב. כלומר, גם אם הרוכב נע בשול במהירות של 7 קמ"ש בזהירות מרבית ורכב סטה מנתיב נסיעתו, פגע ברוכב , פצע אותו ותוך כדי גם ריסק את האופנוע – האחריות תוטל על האוחז בכידון.

השאלה המתבקשת היא מה מידת האשמה שבית המשפט ייחס לרוכב, שכן לכך יש השלכה ישירה על כיסו, ובמקרים מסוימים גם על מצבו הכלכלי עד סוף ימיו.

מה שיקבע כמה כסף יתאדה מחשבונו של הרוכב בעקבות התאונה הוא דווקא הנסיבות שהובילו את נהג הרכב לסטות לשול.

במקרה בו הרכב סטה מנתיב הנסיעה לשול ללא סיבה מוצדקת, שלא לצורך מניעת תאונה או בשל תקלה שאינה מאפשרת המשך נסיעה, סביר להניח שבית המשפט יקבע לרוכב שיעור רשלנות נמוך יחסית, בטווח של בין 30-10%. גם אם מדובר על נהג שסטה מנתיב הנסיעה בעקבות הסטת המבט לטלפון הנייד ושליחת מסרון תוך כדי, מה שהוביל לפגיעה ברוכב, עדיין –  התאונה נגרמה בשל הרכיבה האסורה בשול.

מצבו של רוכב שנפגע בשל סטייה מוצדקת של נהג הרכב – גרוע בהרבה. בית המשפט מתיר לנהגים שעמדו בפני מצב חירום לסטות לשוליים. ומה הוא אותו מצב? לדוגמה, רכב שסטה בפתאומיות לנתיב ומחייב 'בריחה' ממנו באמצעות ירידה לשול, כמו גם רכב שבלם באופן שמאלץ את הרכב שמאחוריו לבצע סטייה חדה. כל תאונה שמניעתה מצריכה סטייה לשול – נתפסת כמצב חירום. כך גם לדוגמה רכב שתקר בגלגל מחייבו לעצור בפתאומיות וכו'.

במקרים שבהם יתברר כי נסיבות המקרה הן כאלו, סביר להניח כי בית המשפט ייחס רשלנות מזערית לנהג הרכב, אם בכלל. וכך למשל, רק לפני מספר חודשים נדונה תביעה שהגיש רוכב על אופנוע ספורט בנפח ליטר, שנסע מכיוון מחלף מורשה לתל אביב, נתקל בפקק תנועה והחליט לרכב בשול. כעבור דקות ספורות, תוך כדי רכיבה במהירות של 30 קמ"ש, רכב סטה 'באגרסיביות' לשול ומעך את האופנוע על גדר ההפרדה. בעקבות התאונה נגרמו לאופנוע נזקים כבדים והוגשה על-פי כך תביעה כספית. לרוכב לא היה ספק – הרכיבה בשול מותרת, שכן עובדה היא כי המשטרה אינה אוכפת את החוק, ועל כן גם האחריות לתאונה מוטלת על הנהג הרשלן. אולם כבוד הרשמת הבכירה שרונה צור גינור מבית משפט השלום כתבה בפסק הדין את שהיה אמור להיות ידוע לכולם: "שולי הכביש לא נועדו לנסיעתם של אופנועים או כלי רכב אשר מבקשים להתחמק מעומסי התנועה, אלא למקרי חירום". לפיכך, חייבה השופטת את הרוכב לשלם את מלוא עלות תיקון נזקי הרכב.

רוכבים שהצטיידו בפוליסת מקיף צריכים להיות מודאגים פחות בנוגע להשלכות הכלכליות של תאונה בנסיבות כאלו, שכן התרחיש הגרוע ביותר מבחינתם הוא תשלום השתתפות עצמית והתייקרות הפרמיה בגין התביעה שנרשמה לרעתם. אולם מבחינת מרבית הרוכבים בישראל שמבוטחים בביטוח צד ג' שנותן מענה רק לנזקים שגרמו לרכוש של אחר – לא רק שלא יקבלו פיצוי על הנזקים שנגרמו לכלי שלהם, אלא שבנוסף, ישלמו גם השתתפות עצמית (במידה ולא רכשו סעיף ביטול השתתפות עצמית).

ומי צריך לחשוש אף יותר? הרוכבים ללא ביטוח חובה. לא צריך לרכוב במהירות של 100 קמ"ש בשביל למצוא את עצמך עם נכות קשה, אלא די בתאונה בה הרוכב פגע בגדר ההפרדה במהירות של 20 קמ"ש. במקרה כזה, היה ואין ברשות הרוכב פוליסת אובדן כושר או מענה ביטוחי אחר – שום גורם לא יפצה אותו על אובדן הכנסותיו העתידיות ועל ההשלכות הכלכליות של התאונה.

נקודת האור היחידה בסיפור היא האפשרות לתבוע את נהג הרכב בתביעת נזיקין. במרוצת השנים פסקו בתי המשפט לא אחת כי הרוכב זכאי לקבל פיצוי מהצד הפוגע אף שלא היתה ברשותו פוליסת חובה. אולם הדרך לשם עוברת בבית המשפט, וגובה הפיצוי שיקבל, אם יקבל, תלויה בחלוקת האחריות בין הצדדים.

אז מה השורה התחתונה? לזכור כי הרכיבה בשול אסורה, ולפיכך – לצמצם עד כמה שניתן את הרכיבה שם. ואם כבר בוחרים בכך, אז לרכוב במהירות נמוכה ותוך התאמת המהירות  להנחת היסוד כי בכל רגע נתון רכב יכול לסטות ולפגוע ברוכב, והאחריות עלולה להיות מוטלת על הרוכב.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

איך ייתכן כי רוכב דו-גלגלי חוצה את הצומת באור ירוק ונפגע מרכב שנסע באור אדום, מוצא את עצמו מורשע בדין הפלילי, משלם על נזקי הרכב שגרם לתאונה ומממן מכיסו את הנזקים שנגרמו לאופנוע שלו?

אחד מדפוסי ההתנהגות של רוכבי דו-גלגלי הוא לזנק לצומת מיד לאחר שהרמזור התחלף לירוק. מעבר לסיכון שהם נוטלים במקרה בו רכב 'יגנוב' רמזור ויפגע בהם, הם למעשה גם מבצעים עבירת תנועה. תקנה 65 לתקנות התעבורה קובעת כי לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעה. משמעות תקנה זו היא כי על הרוכב לוודא כי הנהגים ביתר הנתיבים עצרו את רכבם בטרם הוא יחל בנסיעה, או לכל הפחות לוודא כי מהירות נסיעת הרכבים תואמת את כוונתם לעצור. כך יוצא כי בשל ההפרה השכיחה של חובה זו, רוכבים רבים שחצו צומת באור ירוק ונפגעו מרכב שלא עצר באדום, מוצאים את עצמם בפני בעיה משפטית לא פשוטה.

ראשית, במידה ואין ברשות הרוכב פוליסת ביטוח מקיף, עליו יהיה להגיש תביעת צד ג' לכיסוי נזקיו על-ידי נהג הרכב וחברת הביטוח שלו. אולם זו האחרונה תשלוף במהירות את הקלף של חציית צומת לא פנוי. מבחינת הרוכב, שלצורך הדוגמה הנזקים לאופנועו מוערכים ב-30,000 ש"ח, תיקבע לו רשלנות תורמת בשיעור גבוה של בין 20-50%. כלומר, במקום 30 אלף שקלים הוא ימצא את עצמו מקבל המחאה שבמקרה הטוב יהיה רשום עליה 24 אלף שקלים. במקרה הרע  – 15,000 ש"ח בלבד. כך או אחרת, סביר להניח שהתיק יגיע לבית המשפט, כך שאת הכסף הוא יראה הרבה אחרי מועד פירעון ההמחאה למוסך.

אך יש תרחישים בעייתיים יותר. למשל במקרה בו נהג הרכב נאלץ לבצע סטייה מנתיב נסיעתו ובשל כך ניזוק רכבו באופן מהותי. במקרה המסוים, תהיה זו מזדה 6 שעלותה 150,000 ש"ח. חברת הביטוח שמבטחת את הנהג תתקן על חשבונה את רכבו, אולם מיד לאחר מכן תגיש תביעת שיבוב כנגד הרוכב – תביעה שבמהותה עומדת זכותה לקבל פיצוי מהגורמים שאחראים לנזק אותו שילמה. על כן, אף אם בית המשפט יקבע כי התנהגות הרוכב מייחסת לו רשלנות תורמת בשיעור של 20%, עדיין, בהנחה כי למזדה נגרמו נזקים בשווי של 60,000 ש"ח – הוא יידרש לשלם 12,000 ש"ח. במקרה הטוב הוא יפעיל את פוליסת ביטוח צד ג' שרכש לדו-גלגלי וישלם השתתפות עצמית (או שלא במקרה בו רכש פוליסה הכוללת ביטול השתתפות עצמית), אך במקרה בו לא הצטייד בפוליסה – מלוא התשלום יושת עליו. כל זאת בטרם התייחסנו להיבט הפלילי-תעבורתי של העניין. במקרים מסוימים גם יוגש נגדו כתב אישום בגין אי-עמידה בתקנה 65, והרשעתו עלולה להסתיים בשלילת רישיון הנהיגה וקנס כספי.

המציאות מלמדת כי כאשר מדובר על רוכבי דו-גלגלי, בתי המשפט לא לוקחים בחשבון את העובדה כי אלו נפגעו בתאונה בעת חישוב מידת הרשלנות התורמת. אמנם הרוכב התפרק על הכביש, וכך גם אופנועו, אך מה שעומד בפניהם הוא לרוב דבר אחד בלבד – נסיבות התאונה: שדה הראייה שהיה לנהגים בצומת ורמת התאורה בעת האירוע. וכן, גם השופט. ישנם כאלו שבאופן עקרוני גורסים כי אי-עמידה בתקנה 65 וכניסה לצומת לא פנוי – כמוה ככניסה באור אדום, על כל המשתמע מכך. צריך לזכור כי השופטים בתוך עמם הם חיים, וגם הם – לעיתים קרובות מאוד – נבהלים מרוכב דו-גלגלי שמזגזג בין נתיבים ועוקף באופן רשלני.

עבירה שכיחה נוספת שמבצעים רוכבי דו-גלגלי היא עקיפה בתוך הצומת על אותו נתיב נסיעה. הרכב יכול לפנות ימינה או להמשיך ישר אך בחר ברגע האחרון לפנות, ללא שאותת, והרוכב שעקף את הרכב מצד ימין במטרה להמשיך ישר מוצא את עצמו על הרצפה. אז מי אשם? בעוד שאת העובדה כי הנהג לא אותת יהיה קשה להוכיח, את העקיפה מצד ימין ניתן להוכיח בקלות. נסיבות התאונה מעידות על כך בבירור. ואף אם קיים צילום שמוכיח זאת, עדיין, לא רק שהרוכב לא יקבל כל פיצוי או במקרים מסוימים סכום זניח ביחס לגובה תביעתו, קיים סיכוי בלתי מבוטל כי יוגש כנגדו כתב אישום בגין עקיפה בתוך מסלול הנסיעה.

המסקנה המתבקשת היא שגם כדי להימנע מפגיעה גופנית כואבת ומסוכנת וגם כדי להימנע מכתב אישום תעבורתי ותשלום פיצויים – ההתנהגות בצמתים מחייבת להיות יותר מושכלת ופחות קלת-דעת. היכנסו לצומת רק כאשר וידאתם שהצומת פנוי, כמובן אחרי שהרמזור הפך לירוק, רכבו במהירות מתאימה בצמתים, תפסו נתיב נסיעה שלם בלי עקיפה של רכב כזה או אחר בכניסה לצומת או בתוכו, וכמובן רכבו על-פי החוק.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.