תגית: תעבורה

שבת בערב, שני מטופלים מובהלים לחדר המיון לאחר שחטפו הרעלת אלכוהול. בירור קצר העלה כי מדובר על אלכוהוליסטים, שניהם נהגי משאיות. הצוות התלבט אם לדווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על הסיכון שנשקף מהם, ולאחר היוועצות עם עמיתים מבתי חולים אחרים הוחלט פה אחד שלא לדווח.

"בכל מדינה מתוקנת אחרת זה היה מסתיים בהרשעה ובמאסר בפועל, אבל בישראל הברדק חוגג, ואין לי ספק שרוכבים משלמים על כך בחיים שלהם. להערכתי, עשרות אם לא מאות רוכבים נמצאים עכשיו בקבר בגלל הלקונה הזו ורבים אחרים יגיעו לשם, ולאף אחד במערכת לא אכפת". את הדברים האלו אומר לפול גז אחד מהגורמים הבכירים לשעבר במערכת הבריאות בישראל בהתייחס לכך ששיעור מזערי מהרופאים בישראל מדווחים למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על שינויים לרעה שחלים במצב הבריאותי של הפציינטים שלהם, אף אם נשקפת סכנה לסובבים אותם בכביש, וכל זאת למרות שהחוק דורש מהם לעשות זאת.

את האחריות לכשירות הנהיגה מטיל המחוקק על שני גורמים: הנהג והרופא שלו. סעיף 13ב' לפקודת התעבורה מחייב כל בעל רישיון "שנתגלו אצלו מחלת לב או מגבלה במערכת העצבים, העצמות, הראייה או השמיעה" לדווח על כך במכתב רשום למשרד הרישוי. סעיף 12ב' לאותה פקודה קובע כי "רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנה, והוא אבחן אצלו מחלה, והוא סבור שאותו אדם עלול לסכן בנהיגתו את עצמו או אחרים בגללה, ידווח על המחלה למכון הרפואי לבטיחות דרכים".

אלא שנתונים שמספקת ההסתדרות הרפואית מציירים תמונה מבהילה – "על פי ההערכות המקובלות, רק אחוז אחד מהרופאים בישראל מדווחים למרב"ד על מטופלים המהווים לכאורה גורם סיכון על הכביש", נכתב באתר שלהם. כן, גם אם מדובר על נהג שבעיה לבבית עלולה לגרום לו להתקף לב באמצע הנהיגה – המערכת תאפשר לו להמשיך לנהוג באין מפריע.

איך ייתכן כי הרופאים שמהווים את הגורם היחיד שיכול למנוע מנהגים עם בעיות רפואית שמסכנות את חיי הסובבים בוחרים שלא לדווח על כך? "רבים אינם רוצים להיתפס כמלשינים, ורק קומץ קטן מהם מדווח. זו סכנה ברורה ומוחשית לכל המשתמשים בדרך", מסביר לפול גז פרופ' יוסף ריבק, לשעבר ראש המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. על פניו זה נשמע לא סביר, אולם גם בהסתדרות הרפואית טוענים כי זו הסיבה המרכזית לכך: "הנזק הצפוי ליחסי רופא-מטופל בעקבות הפגיעה שדיווח כזה יגרום לפרטיותו של המטופל – ודאי ומוחשי ביותר". מנגד הם מציינים שהתועלת הציבורית מהחוק המחייב רופאים לדווח על חולים שמצב בריאותם עלול לסכן אותם או נהגים אחרים מוטלת בספק.

עמדתם מפתיעה, שהרי לא צריך להיות מומחה ברפואה בשביל להבין כי קיימת זיקה בין מצב רפואי וכושר נהיגה, אך מבחינתם השורה התחתונה היא כי אין נתונים על שיעור התאונות שנגרמו בשל אי-כשירות בריאותית של הנהג. לטענתם, מדובר על גזירה שציבור הרופאים אינו יכול לעמוד בה, לפחות כל עוד לא ישתכנע שהוא מקריב את הקשר המקצועי עם המטופל מסיבה ראויה. יתר על כן, הם מציינים, מכיוון שזהותו של הרופא המדווח לרשות ידועה למטופל, קיים בקרב הרופאים חשש מוחשי לאלימות נגדם בגין דיווח שכזה. בהסתדרות הרפואית מודים כי המצב הנוכחי בישראל שבו הפך החוק לאות מתה ורופאים רבים הם עבריינים לכאורה, מחייב שינוי מיידי, אך להשקפתם, המדינה אינה יכולה להעביר את אחריותה לבטיחות בדרכים אל כתפי הרופאים "שחלקם אינם ערים אפילו לחובה חוקית זו".

ואיפה משטרת ישראל בכל הסיפור? "המעורבות המינורית שלה באה לידי ביטוי רק לאחר שקרתה תאונה ויש לה יסוד לחשוד כי מקורה במצב רפואי, לרוב בשל דברים שאמר הנהג בחקירתו שמדליקים לחוקרים נורה אדומה. במקרה כזה, המשטרה תשלח את הנהג לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים", מסביר עו"ד אלירן בלוטמן, מומחה לדיני תעבורה. האם המשטרה תחקור את רופאיו של הנהג בחשד שמא הפרו את חובת הדיווח? ובכן, זה כמעט ולא קורה. ומה לגבי חקירת הנהג בחשד שלא דיווח על הליקוי הרפואי שהתגלה לאחר שקיבל רישיון נהיגה? "המשטרה לא חוקרת את הנושא, וגם אם כן – שלל טענות הגנה יעמדו לרשותו בבית המשפט, וגם בשל כך היא לא חוקרת בנושא", מוסיף בלוטמן.

קשר השתיקה שבין הרופא והפציינט מקשה על אכיפת הנושא, אולם במקרה של תאונת דרכים שלאחריה התברר כי הרופא לא דיווח על בעיה רפואית שגרמה לה, הוא יכול באופן עקרוני למצוא את עצמו נתבע מכיוון לא צפוי – חברת הביטוח. עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של ועדת הנזיקין הארצית של לשכת עורכי הדין, מסביר כי מרגע שחברת הביטוח שילמה למבוטח שלה תגמולי ביטוח, היא יכולה להגיש תביעה נגד המזיק שגרם לנזק, ובכלל זה גם כנגד הרופא בשל הימנעותו מדיווח.

ומה הסבירות שהנהג שלצדכם למשל לקוי ראייה? הרבה יותר גבוהה מכפי שאת משערים. במבצע שערכה בעבר משטרת ישראל לבדיקת ראייתם של נהגים, עולה כי 201 מתוך 1,340 נהגים שהשתתפו בו נכשלו בבדיקת הראייה. מדובר על כ-20% מנהגי משאיות שנכשלו בבדיקות, וכך גם כ-31% מנהגי האוטובוסים וכ-13% מבין נהגי המכוניות הפרטיות. לצורך איסוף נתונים הדרוש לקראת גיבוש המדיניות בעניין נהגים בעלי לקות ראייה, בחר משרד התחבורה במכון גרטנר – מכון לחקר אפידמיולוגיה. בין שלל מסקנותיו הוא ציין גם כי לנהגים בעלי לקות ראייה יש סיכוי יותר גבוה – בין 27 ל-56 אחוזים – למעורבות בתאונות דרכים. לאחר דיונים רבים נכנסה לתוקף תקנה שקובעת כי נהגים מעל גיל ארבעים יחויבו לעבור בדיקת עיניים בעת חידוש רישיון הנהיגה שיתקיים אחת לעשר שנים. מספר חודשים לאחר כניסתה לתוקף, במשרד התחבורה הביעו שביעות רצון רבה מהתקנה וציינו שההחלטה הוכיחה את עצמה מעל לכל ספק. על פי הדיווח של המשרד, לא פחות מ-3,200 נהגים מתוך כ-12 אלף חויבו להרכיב משקפיים. אלא שבאופן מפתיע וללא כל הסבר משכנע ביצע משרד התחבורה סיבוב פרסה, ובאוגוסט 2017 פרסם תיקון נוסף שמבטל את חובת בדיקות הראייה למחזיקי רישיון נהיגה לנהגים בגיל 40 ומעלה.

"מגיע אליי לקוח עם בעיית ראייה קשה מאוד שמגבילה משמעותית את שדה הראייה שלו. זו רק שאלה של זמן עד שהוא יסטה מהנתיב וייקח איתו רוכב דו-גלגלי שלא הבחין בו. אני מסביר לו שהוא חייב להרכיב משקפיים גם בנהיגה, אבל מבחינתו אין צורך, אלא רק לקריאה בלבד", אומר לפול גז אופטומטריסט בכיר, ומציין כי זו דוגמה אחת מיני מאות ללקוחות שאינם מודעים לכך שבעיית הראייה שלהם הופכת אותם לפצצה מתקתקת על הכביש, אולם בהיעדר חובה לדווח עליהם, הבחירה להרכיב משקפיים בנהיגה היא שלהם בלבד.

כפועל יוצא, מתכוונת מועצת האופטומטריסטים בישראל להגיש בשבועות הקרובים עתירה למתן צווים על תנאי ובקשה לקיום דיון דחוף בבית המשפט העליון, במסגרתו הם מבקשים להשיב את התקנה לתוקפה.

"תבין אם האבסורד: גם נהג מקצועי על פול-טריילר ששוקל 60 טון ויכול למחוק משפחה שלמה בשנייה, עם ליקוי ראיה חמור, יכול לנהוג במשך שנים ארוכות בלי שאף אחד ידרוש ממנו לבצע בדיקת ראייה. רק אם תהיה תאונה קשה – ייתכן ואז יבדקו את הנושא. ההפקרות הזו לא יכולה להימשך", אומר אדי מרקוביץ', יו"ר המועצה, ומוסיף: "לא מתקבל על הדעת שכתוצאה מביטול התקנה נהגים בישראל לא יחויבו לעבור בדיקת ראיה בין הגילים 17 ל-75", הוא מוסיף.

האם משרד התחבורה ביטל את התקנה על בסיס מחקר נגדי שבוצע? לדברי מרקוביץ לא הוצגו בפניהם מחקרים או נתונים הסותרים את הממצאים המפורטים והמנומקים של מכון גרטנר, אלא התקבלה תשובה לפניית המועצה בה נכתב כי ההחלטה גובשה מתוך תפיסה שהאחריות לכושר הראייה כמו גם לכל הכישורים האחרים הנדרשים לנהיגה, מוטלים על הנהג עצמו.

המדינה עסוקה באכיפה ובגביית קנסות בכבישים, אולם לא מטפלת בבעיות החמורות באמת – אלו שגורמות לתאונות דרכים, וכנראה הרבה מהן.

מיום שני ועד אתמול (חמישי) נהרגו בתאונות דרכים על כבישי ישראל ארבעה רוכבי דו-גלגלי. מתחילת השנה, שמסתמנת כאחת השנים הקשות מבחינת כמות הרוגים על כלים דו-גלגליים, נהרגו 53 רוכבי אופנועים וקטנועים – עלייה של 35% ביחס לשנת 2018 כולה שבה נהרגו 39 רוכבים.

ביום שני האחרון נהרג יאיר כהן בן ה-46 על כביש איילון, בקטע שבין מחלף יוספטל למחלף הקוממיות. ביום רביעי נהרג רוכב בן 52 בכביש 92, בסמוך לחוף עין גב שבכנרת, כשהתנגש בעמוד. אתמול (חמישי) נהרגו שני רוכבים: שי כהן בן ה-26 נהרג בראשון לציון, בסמוך לאצטדיון, כשגם הוא איבד שליטה והתנגש בעמוד, ואילו לקראת הערב נהרג רוכב בן 40 בכביש החוף בסמוך לנתניה, לאחר שרכב על השול, עלה על חתיכת פלסטיק שאותה לא ראה, איבד שליטה והתנגש בעמוד.

שנת 2019 מסתמנת כאחת השנים הקטלניות לרוכבי דו-גלגלי: מתחילת השנה נהרגו על כבישי ישראל 53 רוכבי אופנועים וקטנועים. לשם השוואה, בשנת 2018 כולה נהרגו 39 רוכבי דו-גלגלי על כבישי ישראל, מה שאומר עלייה של יותר מ-35%, כשנותרו עוד חודשיים לסיום שנת 2019. עד כה נהרגו בשנת 2019 על כבישי ישראל 282 בני אדם, לעומת 254 בני אדם בכל שנת 2018.

אנו קוראים לרוכבי ישראל: סעו בזהירות ובחוכמה, רכבו עם ציוד מגן, בצעו קורסי רכיבה והשתלמויות וחזרו הביתה בשלום.

לכאורה מדובר על סיפור שמלמד על רשלנות מובהקת מצד הרוכב: ספטמבר 2017, רוכב שנוסע ברחוב ביאליק ברמת גן במהירות גבוהה מחליק על כביש רטוב ממים שמקורם בעבודות שטיפה של המדרכה. לו היה מתאים את מהירותו לתנאי הדרך, קרוב לוודאי שלא היה מאבד את השליטה על האופנוע, סוטה שמאלה מנתיבו, פוגע ברכב נוסף ומוטח בחוזקה ארצה.

על פניו, השברים בצלעותיו וברגליו נגרמו בשל נהיגה בקלות ראש. תוסיפו לכך את העובדה שלא היה לו רישיון נהיגה תקף ולפיכך גם רכב ללא ביטוח חובה בתוקף, ותקבלו תיק סגור עם הרשעה ודאית. אלא שפרט אחד 'קטן' שכחה התביעה לציין – שלא מדובר סתם בכביש רטוב, אלא במקטע חשוך שהתמלא בעיסה שמנונית של פירות עץ הפיקוס הידועים לשמצה ביכולתם להוביל לאובדן אחיזה פתאומי ומהווים סכנה למשתמשי הכביש.

האם צריך להיות מומחה לתחום הבוטניקה והתחבורה גם יחד בשביל להסיק כי שטיפת מדרכה בלחץ מים לצורך סילוק פירות פיקוס, כאשר ברור שאלו זורמים לכביש, מהווה סכנה ברורה ומיידית ועל כן יש חובה לסגור את שני הנתיבים לתנועת כלי רכב? התשובה היא כמובן לא. אולם ההחלטה שלא לעשות זאת כמעט ועלתה לרוכב בחייו.

במסגרת המשפט העיד שוטר שנכח במקום בעת עבודתו מטעם העירייה בעת שזו שטפה את מדרכות רחוב ביאליק, שמספר כי בעודו מדבר עם חבר, לפתע שמע 'בום', הפנה את הראש וראה אדם שרוע על הכביש. בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוחו של הנאשם, עו"ד דוד אריכא המומחה לדיני תעבורה, הוא ציין כי "כאשר נופל הפרי הוא יוצא כמו עיסה שחורה ושמנונית, אחר כך שוטפים הכל עם מים חמים וקיטור, ויוצאים מים שמנוניים. בזמן התאונה לא סגרו את הכביש שכן שטפו צד ועברו למשנהו". אם לא די בכך, הוא אף ציין כי "היום נודע לי שהיו עוד מקרים באותו יום וזה לא המקרה הראשון". לשאלה האם לאור התאונה הוא מבקש שתתבצע חסימה של הכביש הוא השיב בחיוב.

רצף הכשלים בסיפור הזה לא מסתיים כאן. הבחירה של התביעה להגיש כתב אישום שכולל עבירה של נהיגה בקלות ראש, מצריכה ממנה להחזיק בתשתית ראייתית שמוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם נהג ברשלנות או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור. מדובר על עבירה חמורה, שענישה על פיה יכולה להסתיים בשלילה לפרק זמן ארוך, ובמקרים חמורים של פגיעה בגוף – גם במאסר. אלא שבחקירת המקרה נפלו פגמים רבים שמעמידים בסימן שאלה גדול את בחירתה. בחקירתו מציין בוחן התאונות כי הגיע למקום התאונה רק לאחר שעה מרגע התרחשותה. תחילה טען כי הקטנוע לא הוזז ממקומו, אולם לאחר מכן שינה את גרסתו והסביר כי הוא מצא אותו על המדרכה. כמו כן, הוא לא ידע להשיב בוודאות האם המסקנה היא כי התאונה נגרמה באשמת הנאשם. "אני אומר שזה גם לפה וגם לפה", אמר בעדותו. בנוסף לכל, מסתבר כי היה במקום התאונה גורם נוסף, אך לטענת הבוחן הוא לא זכר אם חשב לגבות ממנו עדות.

זו העת לציין כי הבחירה לרכוב ללא רישיון נהיגה בתוקף מסוכנת וחסרת אחריות, וללא צל של ספק היה על המדינה להעמיד את הרוכב לדין, אולם הספק שמתעורר ממכלול העדויות בתיק היה צריך להדליק נורה אדומה במחלקת התביעות של המשטרה בטרם תבחר להאשימו גם בנהיגה בקלות ראש. למעשה, על התביעה להשתכנע שהעובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם, אולם נפל פגם בהתנהלותה. בית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב קבע כי לא מן הנמנע שתיתכן אפשרות אחרת לקרות התאונה: "מסתברת יותר להתרחשות התאונה מלבד נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק אלא פשוטו כמשמעו, תאונה בעקבות החלקה עקב שמנוניות הכביש".

כב' השופט אריה זרזבסקי זיכה את הנאשם מעבירה חמורה זו: "לא עלה בידה של המאשימה להוכיח כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום של נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק במידה הנדרשת ברמה הפלילית". לצד זאת, הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה וביטוח חובה.

לדברי עו"ד אריכא: "הבחירה של עיריית רמת גן שלא לחסום את הכביש הייתה יכולה להסתיים באופן טראגי. על אף שלרוכב לא היה ביטוח חובה , בכוונתנו להגיש תביעה נזיקית כנגדה בגין מכלול הנזקים הפיזיים שנגרמו לו. לעובדה כי היה או לא היה לו רישיון אין כל קשר לתאונה שנגרמה שלא באשמתו".

אנחנו אומרים: רכבו תמיד עם רישיון נהיגה ועם ביטוח חובה, והיזהרו מאוד בכבישי גוש דן בהם יש עצי פיקוס עם פירות הגורמים לכביש להיות מחליק במיוחד ואפילו שמנוני.

משטרת התנועה הארצית מתחילה לשים דגש מיוחד על רכיבת אופנועים וקטנועים על שטחי הפרדה צבועים ('זברה'), כשחלק מהאכיפה תתבצע על-ידי מצלמות טקטיות.

דובר משטרת התנועה הוציא היום (ד') הודעה לעיתונות, ובה הוא מציין כי בתקופה הקרובה יושם דגש על רכיבת אופנועים וקטנועים על שטחי הפרדה צבועים. הסיבה: מתחילת השנה נהרגו – לטענת המשטרה – 10 רוכבי דו-גלגלי על שוליים ועל שטחי הפרדה, ונפצעו 64. המטרה היא להגביר את בטיחות הרוכבים על-ידי אכיפה משטרתית ומתן דו"חות תנועה לרוכבים שירכבו על שטחי ההפרדה הצבועים.

אם עד עכשיו אכיפה שכזו נעשתה על-ידי שוטרים – בנידות או על-גבי אופנועים של מתנ"א – הרי שמעכשיו מתווסף גם אמצעי טכנולוגי בדמות המצלמות הטקטיות של משטרת התנועה, שנכנסו לשימוש זה מכבר. אם רוכב יצולם על-ידי מצלמה טקטית כשהוא רוכב על שטח הפרדה, הוא יקבל את הדו"ח לביתו בדואר. להערכתנו, עיקר האכיפה תהיה בכביש 20 (איילון), באזור המחלפים של תל-אביב וגוש דן, אולם לא מן הנמנע שאכיפת שטחי הפרדה תתבצע גם במקומות נוספים בארץ.

צפו בצילום וידאו מהמצלמה הטקטית של משטרת התנועה:

מקומו של נהג רכב שביצע עבירת תנועה וגרם למותו של רוכב הוא בכלא. לא עבודות שירות, לא מאסר על תנאי ולא בשירות למען הקהילה. מאחורי סורג ובריח, ולפרק זמן ארוך. אלא שהדרך לשם עוברת בהרמת נטל ההוכחה ומעבר לכל ספק סביר. לשם כך, על המשטרה מוטלת החובה לאסוף את מכלול הראיות והעדויות על מנת לצייר תמונה ברורה וחד-משמעית לגבי נסיבות התאונה. אלא שלצערנו, התנהלות חובבנית מצד המשטרה בטיפול בזירה הביאה שוב לכך שנהגת שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות לא תשב יום אחד במאסר בפועל. מדוע? המשטרה שכחה לבדוק את תכולת מצלמת הקסדה של המנוח.

התאונה הקטלנית אירעה בשנת 2015 בעיר רחובות. רכב פרטי מסוג קיה נסע ברחוב הרצל, כאשר באותה העת אוטובוס עמד בנתיב הימני לתנועה ישר בצומת ברמזור אדום, ולשמאלו עמד טנדר איסוזו. בשלב זה רכב המנוח על האופנוע שלו, לפני הנהגת בכיוון נסיעתה. בכתב האישום מצוין כי היא  "נהגה בין הנתיבים", כאשר בשלב מסוים היא התנגשה עם חזית צד שמאל של הקיה בחלקו האחורי של האופנוע. לאחר ההתנגשות היא פגעה בעוצמה עם חלקה הימני קדמי בפינה השמאלית אחורית של אוטובוס. כתוצאה מההתנגשות המנוח התנתק מהאופנוע ופגע בפינה אחורית ימנית של האיסוזו. בעקבות התאונה נקבע מותו במקום.

כנגד הנהגת הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה בגין גרימת מוות ברשלנות. גזר הדין – מאסר בפועל למשך 7 חודשים, פסילת רישיון למשך 5 שנים, מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך 10,000 שקלים למשפחת המנוח. השופט הרחום והחנון קבע אמנם כי רף הענישה בעבירה זו נע על הציר שבין 7 ל-14 חודשי מאסר בפועל, אולם בין היתר, בשל עברה התעבורתי התקין, היותה אימא לצעיר שסובל מבעיות נפשיות והפגיעה שתיגרם למשפחתה – הושתה עליה ענישה מקלה.

אולם הנהגת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי שסופו, כאמור, בהפחתה דרמטית של עונשה. בית המשפט מתח ביקורת על המשטרה שלא טרחה ליטול את המדיה הדיגיטלית שבקסדה. לו החוקרים בשטח היו טורחים לעשות את המתבקש, ניתן היה לקבל תשובה ברורה לגבי נסיבות התאונה. הנהגת אף טענה כי קסדת המנוח לא הייתה רכוסה כנדרש ומכאן שיש להקל בעונשה.

זה המקום לציין כי בתי המשפט קבעו לא אחת כי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות יש מקום לענישה בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח בשל ערך קדושת החיים, כאשר הם מדגישים – אין בנסיבות האישיות כדי להצדיק חריגה מכך, אלא במקרים חריגים בלבד. אמנם בדרך כלל מדובר על נאשמים נורמטיביים, שמעדו והתרשלו בהיסח דעת של רגע, כאשר אירוע שכזה הוא טרגדיה בראש ובראשונה מבחינת הנפגע ובני משפחתו, אך גם מבחינתו של הפוגע. אולם בו בעת מציין בית המשפט – יש לתת את הדעת לכך שכתוצאה מהתרשלותו של הפוגע ניטלו חייו של אדם, ומכאן שעל הענישה לשקף זאת.

בשורה התחתונה כותב השופט כי בנסיבות אלה, ובין היתר בהתחשב במחדלי החקירה המעלים ספק בדבר מידת אשמתה, הנהגת תרצה עונש של תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות במקום שבעת חודשי המאסר בפועל שגזר עליה בית המשפט לתעבורה. שאר רכיבי גזר הדין בתיק יעמדו על כנם.

עו"ד אסף ורשה מסביר כי בתביעה אזרחית בא הכוח צריך לשכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. כלומר, בית המשפט יעדיף את הגרסה שהסתברות נכונותה היא יותר מ- 50%. מדובר על גישה שמעניקה משקל בכורה לשיקולי ודאות משפטית על פני שיקולי צדק נסיבתיים. מנגד, במשפט הפלילי רשאי בית משפט להרשיע את הנאשם רק אם כל ההסברים והפרשנויות שניתנו לראיות כמצביעים על חפותו נדחו כחסרי ערך. על בית המשפט להשתכנע שהעובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם בדין. הרף הגבוה נגזר מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו האישית מפני מעצר ומאסר, כמו גם מפני פגיעה בכבודו.

אם יש לכם מיליון שקל בחשבון העו"ש, אתם  מוזמנים לדלג על הכתבה, אולם כל האחרים שאי-פעם חלפה בראשם המחשבה להרכיב חבר, ללא שיש ברשותם רישיון נהיגה תואם לכלי המסוים וביטוח חובה בתוקף ,חייבים לקרוא אותה ולהפנים טוב טוב את המסר – לעולם לא רוכבים על אופנוע ללא רישיון ולבטח לא מרכיבים נוסע.

הסיפור שלפנינו מתחיל בבחור שמספר כי בעודו מתהלך בשכונת מגוריו "כדי להוציא את העצבים מהראש", מבחין בחברו רוכב על טרקטורון. זה האחרון מציע לו להצטרף אליו לסיבוב הרגעה. כעבור זמן מה הרוכב מאבד שליטה על הכלי והמורכב עף היישר לעבר עמוד תאורה. כמו שקורה בנסיבות כאלו, החברות האמיצה בין השניים מתחלפת מהר מאוד ביריבות משפטית: הנפגע הגיש תביעת נזיקין בסכום של שני מיליון ש"ח כנגד חברו וכן כנגד קרנית, היות ולמעשה לא היה לכלי ביטוח חובה בתוקף. אלא שקרנית דחתה את הפנייה בטענה כי בזמן התאונה התובע ידע שהנתבע נוהג ללא רשות וללא רישיון נהיגה, מה ששולל ממנו את עילת התביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. או במילים אחרות – שהנהג יתמודד לבד עם ההשלכות של ההחלטה שקיבל.

הדבר היחיד ששיחק לטובתו במקרה הזה, זו העובדה כי המורכב ידע שלרוכב אין רישיון נהיגה. במסגרת הדיון בבית המשפט טען בא כוחו של הרוכב כי לאור העובדה שהנפגע בחר לרכוב על הטרקטורון כשידע שלנתבע אין רישיון נהיגה, יש לראות אותו כמי שהסתכן מרצון. לחילופין נטען כי יש לייחס לנפגע אשם תורם משמעותי. בסופו של דבר החליט בית המשפט לקזז את הפיצוי אותו ישלם הרוכב בשיעור של 50%. כך יוצא כי במקום 2 מיליון ש"ח, ישולם 'רק' סכום של מיליון ש"ח, או ליתר דיוק 1,076,000 ש"ח אם מכניסים לתוך התחשיב את ההוצאות המשפטיות.

מי שקורא את הכתבה לבטח חושב כי מדובר על מקרה פרטי ועל החלטה שגויה ומאוד נדירה, אלא שהמציאות מלמדת אחרת לגמרי: לבתי המשפט בישראל מוגשות לא מעט תביעות של חברים שהורכבו , נפצעו ותבעו את הנהג. כך למשל, במקרה אחר שנדון, חויב רוכב לשלם 255 אלף ש"ח פיצויים לצעיר שהורכב על אופנוע. הצעיר שנסע על אופנוע אשר היה נהוג על-ידי צעיר אחר ללא כיסוי ביטוחי או רישיון נהיגה מתאים, יקבל פיצויים מקרנית בעקבות פציעתו בתאונת דרכים. רוכב האופנוע שהורשע בגין העבירות שביצע ישלם לקרנית את סכום הפיצויים.

אחת מהשאלות השכיחות שמועלות בנסיבות של תאונה ללא ביטוח חובה היא איך ייתכן כי הפיצוי מאמיר לסכומים של מאות אלפי שקלים, אף שלעתים הפגיעה אינה קשה מאוד והנפגע חזר במידה כזו או אחרת לתפקוד מלא. על מנת להבין זאת פנינו לעו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, שישרטט עבורנו את מפת הפיצויים. אם עד כה לא השתכנעתם שזו איוולת לרכוב או להרכיב ללא ביטוח חובה בתוקף, אז תקווה כי הדברים הבאים יגרמו לכם לחשוב היטב בטרם תעשו כן.

הפסדי שכר. לא רק שתשלמו לנפגע את הפסד השכר שנגרם לו במהלך ההחלמה, אלא שבמידה ובית המשפט יקבע כי נגרמה לו פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד – אתם ורק אתם תשלמו על כך. כמה? זה תלוי בין היתר בגובה השכר שלו עד למועד התאונה, לאחוזי הנכות שנקבעו ולהיבטים נוספים. בשורה התחתונה יחושב פוטנציאל ההשתכרות שנמנע מהתובע עקב מגבלותיו החדשות ומכך ייגזר הפיצוי לו זכאי התובע.

הוצאות רפואיות. כמה עולה שעת טיפול? בקלות יכולה להגיע לסכום של חמש מאות ש"ח. תכפילו למשל ב-100 ותוסיפו את עלות חוות הדעת, ביקורי המומחים ורכישת התרופות עליהן שילם התובע. וזאת כאמור רק בהתייחס לעבר. ומה עם ההוצאות הרפואיות בעתיד? ישולמו גם ישולמו. הפיצוי בגין רכיב זה יחושב על ידי בית המשפט תוך הבאה בחשבון של טיפוליו והוצאותיו העתידיים של התובע.

עזרה של בן משפחה. כאשר בן משפחה מטפל בנפגע תוך השקעת מאמצים חריגים היוצאים מגדר הרגיל, מעבר למקובל בין בני משפחה, זכאי הניזוק לפיצוי בגין אותה עזרה, אף אם אינו משלם עבורה. רכיב זה יכול להגיע למאות אלפי שקלים. וכך לדוגמה, בתיק שנדון הוחלט כי רוכבת שנפגעה בתאונה תפוצה בגין רכיב 'עזרת הזולת' ביחס לעבר וביחס לעתיד בסכום כולל של 793 אלף ש"ח.

הפסדי ממון נוספים. העיקרון המשפטי הבסיסי בדיני הנזיקין קובע כי יש להשיב את הנפגע למצבו הקודם לפני התאונה. לפיכך, כל הוצאה שכזו מוכרת, ובכלל זה – התאמת דיור, הוצאות חשמל מוגברות, הוצאות לרכישת ציוד מחשב, הוצאות כביסה מוגברות. למעשה, כל הוצאה שיוכח כי היא הכרחית לשיקום הנפגע ולהתאמת חייו למצבו הרפואי.

חסכנו מכם את הפירוט המלא של כל מרכיבי הנזק, אולם האמינו כי קיימים עוד רבים, שבסופו של דבר נערמים לכדי פיצוי שגובהו יכול למוטט כלכלית את מרביתנו. זאת כאמור בנוסף לעובדה כי מדובר על עבירת תנועה חמורה שבצידה ענישה כבדה.

אנחנו מקווים מאוד כי הדברים יחלחלו היטב ויגרמו לכם לקבל את ההחלטה הנכונה – שלעולם לא מרכיבים על דו-גלגלי ללא רישיון נהיגה מתאים וללא ביטוח חובה בתוקף, גם לא ל-10 דקות ולמעשה גם לא לשנייה. זו יכולה להתברר כהחלטה הכי גרועה שקבלתם בחייכם.

זכרו: אנחנו לא מספיק עשירים כדי לרכוב ללא ביטוח חובה בתוקף.

צילום תמונה ראשית: מתוך עמוד הפייסבוק של רונן קילשטיין ז"ל

לפני כשנתיים מצא את מותו הרוכב רונן קילשטיין בתאונה שהכתה גלים בקרב קהילת הרוכבים. קילשטיין, מנכ"ל חברת MDK, נהרג בסמוך למחלף שבעת הכוכבים בנתיבי איילון לאחר שרכב סטה לעברו ופגע בו. חקירת נסיבות התאונה לא הותירה מקום לספק וכנגד הנהג הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. אלא שבאופן בלתי ייאמן, בשל התרשלות של המשטרה בחקירת המקרה ולמרות שהודה באחריותו לתאונה – הנהג לא יישב יום אחד בבית הסוהר אלא יבצע עבודות שירות. גזר הדין המקל מדגים את הקלות בה מורשעים שנטלו חיים משתחררים לביתם בגלל פגמים כל כך מיותרים שנופלים בהתנהלות המשטרה, שמשחקים היטב לידיהם של עורכי הדין.

ב-8.5.17 נהג הנאשם בנתיב השמאלי בכביש 20 לכיוון צפון והתקרב למחלף שבעת הכוכבים. בין הכביש למחלף מצויר על פני הכביש תמרור 815 (אי תנועה מצויר). הוא סטה לנתיב שלימינו תוך שהוא גורם לרכב אחר שנסע באותו נתיב להאט, וכעבור שניות סטה פעם נוספת ופגע בקילשטיין בעודו רוכב על אי התנועה.

לכאורה מדובר על תיק שתפור היטב מבחינת התביעה, שכן אין מדובר על רשלנות רגעית מצד הנהג אלא על מהלך רשלני מתמשך שגרם למותו של קילשטיין. לפיכך, הבהירה התביעה כי מקומו של הפוגע בכלא, ולפרק זמן שנע בין 9 ל-21 חודשי מאסר, כמו גם שיש להטיל עליו 12 שנות פסילה ופיצוי בגובה של 30 אלף שקלים למשפחת ההרוג.

אז כיצד הגענו לכדי מצב בו הנאשם לא ישב יום אחד במאסר בפועל, אלא ירצה 9 חודשי מאסר בעבודות שירות? שורת כשלים שנפלו בהתנהלות המשטרה בחקר התאונה – היא שהובילה לגזר הדין המקומם.

הבעיה הראשונה והמהותית התעוררה באופן בו ערכה המשטרה את ניסוי שדה הראייה. מדובר על פעולה שתכליתה לברר האם בהינתן מיקומם של כלי הרכב ויתר הגורמים – נסיבות התאונה בלתי נמנעות. מכך גם מקישים בשלב מאוחר יותר לגבי חלוקת האחריות בין הצדדים. באופן עקרוני, ניסוי כזה מתקיים באופן הבא: מציבים בזירה כלי רכב שדומים בגודלם לרכבים המעורבים, במיקום זהה לזה שבו נמצאו כלי הרכב לאחר התאונה, בהתאם למכלול הראיות שקיימות: סרטוני וידאו, עדות של עדי ראייה, מצלמות רכב וכו'. הבעיה היא שבמקרה הזה לא הוצב במסגרת הניסוי טנדר שעמד באותה העת על אי התנועה.

באת כוחו של הנאשם, עורכת הדין קרן צחי חיים, מומחית בתחום דיני התעבורה שעבדה במשך 15 שנים כתובעת תעבורה במשטרת ישראל, טענה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהטנדר חסם את שדה הראייה של של המעורבים: "העובדה כי המשטרה לא טרחה לברר את השלכות נוכחות הטנדר על שדה הראייה אפשרה למעשה לבאת כוחו של הנאשם לטעון כי התאונה בלתי נמנעת, ולפיכך על בית המשפט לכלול זאת במסגרת שיקוליו".

כמו כן, כבכל תאונה עליה מדווחים אזרחים, הגיעו תחילה לזירה ניידות ובכלל זה קצין בכיר, אולם במקום שאלו יסגרו את הזירה, יעכבו עדי ראיה ויציירו סקיצות ראשוניות לגבי האופן בו הם מצאו את מיקומם של כלי הרכב ויתר הפרטים הרלוונטיים – הם המתינו לבוחנים, כאשר בינתיים הזירה משתנה מבלי שתתועד על-ידי משטרת ישראל בזמן אמת.

לכל זאת, בצירוף כשלים רבים ונוספים שנפלו בחקירה, נחשף השופט בתיק, אולם היות והנהג הודה באחריות לתאונה, התייתר צורכו של בית המשפט לפסוק לגבי שאלת האשמה אלא לגזור את עונשו של הנאשם. השופט שנדרש לשקלל את רשלנותו התורמת של המנוח שרכב על אי התנועה ואת זו של הנאשם שסטה לעברו, קבע בפתח גזר הדין כי העונש ההולם נע בין 8 ל-18 חודשי מאסר, כמו גם הטלת מאסר על תנאי, פסילת רישיון לטווח של עד 15 שנה, פסילה על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח. במסגרת גזר הדין ציין השופט כי מדיניות הענישה בתיקי גרימת מוות בנהיגה רשלנית היא להחמיר עם הנהג: "לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה יש השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש ויש בה כדי לקדם הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי הזהירות כדי לשמור על חיי אדם ושלמות גופו". אם לא די בכך, זה הוסיף כי ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, "הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה". קריאת תחילת גזר הדין לא מותירה מקום לספק – בסופו יוטל על הנאשם עונש כבד: "נראה כי הנאשם יכול וחייב היה לוודא בטרם סטה לעבר אי התנועה כי הוא אינו יוצר סיכון עבור משתמשי הדרך האחרים, גם אלה שאינם נוהגים כדין כמותו ונוסעים על אי התנועה", כתב השופט.

אך בסופו של יום, לאור המחדלים שנפלו בחקירת המשטרה, העובדה כי הנהג נטל אחריות והודה במיוחס לו כמו גם עברו התעבורתי התקין ביחס לוותק הנהיגה, גזר השופט על הנאשם 9 חודשי עבודות שירות, 12 חודשי מאסר מותנה, 10 שנות פסילת רישיון בניכוי השנתיים אותן ריצה, 12 חודשי פסילה על תנאי ופיצוי כספי בגובה של 15 אלף שקלים.

עו"ד קרן צחי חיים מסבירה כי "הפרקליטות עשתה מאמצים רבים להתמודד עם מסכת הראיות המחוררת בתיק, אולם בסופו של יום, ולמרות שהנאשם בחר להודות במיוחס לו, מצא השופט לנכון להקל בעונשו. תוצאותיו המקלות של ההליך הינן פרי עמל רב של בחינה מדוקדקת של חומרי החקירה. בשורה התחתונה – מדובר על אדם נורמטיבי בן 62 ללא עבר תעבורתי מכביד, שלא יישב יום אחד מאחורי סורג ובריח".

צילום אילוסטרציה: אביעד אברהמי

אין דבר נורא יותר מאשר להיקלע לסיטואציה שבה הילד שלך עף מהאופנוע בזמן שהוא מורכב על-ידך, ונפצע באורח קשה. רוכבים שהיו מעורבים בתאונות כאלו מספרים כי התחושה היא של נצח – החל מהרגע שבו אתה מבין שהתאונה כבר כאן, דרך השנייה בה היא מתרחשת, ועד הסיטואציה המחרידה שבה אתה קם מהקרקע ומביט בילדך נאנק מכאבים. מבעית.

אך מסתבר שיש תרחיש רע לא פחות – שהתאונה נגרמה בשל החלקה על שמן, אולם בוחני משטרת ישראל מתרשלים בעבודתם והתביעה המשטרתית מגישה כנגדך כתב אישום חמור. לא רק שהחיים שלך קיבלו תפנית חדה ועליך ללוות את הילד בתהליך ההחלמה הארוך, אלא במקביל גם לנהל משפט מיותר שיכול היה להימנע לו המדינה הייתה עושה את המוטל עליה ולא מגישה כתב אישום על בסיס תשתית ראייתית קלושה.

זה בדיוק מה שקרה לרוכבת מירושלים, שבאוגוסט 2017 רכבה בשדרות שמואל מאיר בעיר וברגע מסוים, בעודה מרכיבה את ביתה, החליקה על כתם שמן. בבית החולים אבחנו כי הילדה פצועה קשה וסובלת משברים רבים ואיברים פנימיים מרוסקים. כעבור מספר שבועות דפק על דלתה שליח ומסר לה כתב אישום חמור בו נטען כי התאונה נגרמה בשל רכיבה במהירות בלתי סבירה בנסיבות ובתנאי הדרך באופן שמנע ממנה את השליטה על האופנוע.

במסגרת הדיון טענה השוטרת שהגיעה למקום כי תא השטח נסרק והיא לא הבחינה בקיומו של הכתם. כמו כן, המדינה טענה כי הנאשמת לא ציינה בהודעתה הראשונה כי הבחינה בכתם שמן, אלא שמעה זאת מאנשים שנכחו בזירת האירוע. בנסיבות אלו נטען כי הנאשמת כשלה בניסיונה לשכנע שהתאונה התרחשה שלא כתוצאה מרשלנותה, ועל כן יש להרשיעה בעבירות המיוחסות לה.

מנגד טענה הנאשמת כי חומר הראיות של המדינה דל ואינו כולל דו"ח בוחן כמתחייב, אלא דו"ח של שוטרת שהגיעה למקום התאונה. לשיטתה, אין די בדו"ח של שוטרת 'רגילה' ובתוכנו כדי לבסס האשמה בגין חוסר זהירות. עוד נטען כי הגורם שזימן למקום את כוחות ההצלה טען בשיחה כי התאונה התרחשה בעקבות החלקה על כתם שמן. על כן יש לזכות את הנאשמת.

אז מה פסק בית המשפט? ראשית, מבחינה עובדתית אין כל ראיה שמצביעה כי מהירות נהיגתה של הנאשמת הייתה גבוהה מהמותר. מדובר על כיכר ממנה החלה הרוכבת את השתלבותה אל הציר, כך שממילא הנחת המוצא היא שמהירות הנסיעה במצב זה הינה איטית. עוד טענה השופטת כי החלקת אופנוע כשלעצמה אינה יכולה לשמש כהוכחה לרשלנות. "לאור דלות החומר הראייתי עליו נשענת המאשימה, יש טעם בטענות ההגנה לכך כי קיימים בתיק חוסרים משמעותיים, חלקם במובן של מחדלי חקירה שמנעו את האפשרות לקבל תמונה ראייתית ברורה יותר", כתב השופט ארנון איתן. בית המשפט מתח ביקורת על כך שלא ברור מדוע המשטרה נמנעה מגביית הודעה מהעד, שהרי מדובר בבחור שדיווח מלכתחילה על האירוע.

בסופו של יום זיכה בית המשפט את הנאשמת בפסק דין שניתן לפני שבועות ספורים, רק חבל מאוד שהיא נדרשה לעבור עינוי דין והליך משפטי מיותר. עו"ד אסף ורשה מסביר כי כב' השופט שב וחזר על העובדה כי כאשר מדובר על מחדלי חקירה, נדרשת בחינה כפולה: "תחילה על בית המשפט לבחון אם קיימים מחדלים כאמור, ולאחר מכן עליו לקבוע באם בעקבות אותם מחדלים קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות העומד נגדו". בנסיבות בהן למקום התאונה לא הגיע בוחן משטרתי ולא נבדקו ממצאים על-ידו בזירה, לא ניתן לשלול הימצאותו של כתם השמן, מיקומו ותרומתו להתרחשות התאונה – בהתאם לעדותו של עד ההגנה – ובכך ליצור את הספק באשר לאשמתה של הנאשמת והסיבה להחלקתה על הכביש.

תפקידה של משטרת ישראל הוא להגיע לחקר האמת ולהגיש כתב אישום, בכפוף למסכת ראיות מוצקה שאינה מותירה מקום לספק סביר. תפקיד המשטרה בוודאי שאינו לשמש כקבלן הרשעות בתעבורה. אלא שבפועל, במקרים לא מעטים היד הקלה על ההדק יוצרת מצב בו רוכבים נקלעים לתופת של הליך משפטי מיותר וחלקם מוצאים את עצמם מורשעים על לא עוול בכפם.

מי שקורא את כתב האישום שהוגש כנגד הרוכב הזה משוכנע כי מקומו בכלא. מדובר על מקרה שאירע בשנת 2016 במהלכו רכב הנאשם על אופנוע בנתיב השמאלי בשדרות ירושלים שבתל-אביב מכיוון צפון לדרום, כאשר במהלך הנסיעה הוא הגיע למעבר חציה, אולם במקום לאפשר להולך הרגל להשלים את החצייה בבטחה, הוא התנגש בו וגרם לו לפציעות קשות. כתב האישום שהוגש כנגדו כלל סעיפים חמורים, בין היתר גרימת נזק וחבלה של ממש, אי מתן זכות קדימה ונהיגה בקלות ראש.

הרוכב, מנגד, כפר באחריות והעיד כי רכב בזהירות, במהירות נמוכה של 40-30 קמ"ש, ושהתאונה התרחשה בכלל אחרי שעבר את מעבר החציה, כאשר לפתע הגיח הולך הרגל והם החליקו יחד על הכביש בגלל הגשם. לטענתו התאונה הייתה בלתי נמנעת.

אז מה באמת קרה שם? זה תפקידו של בוחן התנועה לברר זאת. וכבכל תאונה שמסתיימת עם נפגעים, לבטח במצב קשה, זומן לזירה בוחן שכתב דו"ח שבעקבותיו הוגש כתב האישום החמור.

אלא שבמהלך המשפט התברר כי שורה ארוכה של טעויות קריטיות נעשו בעבודתו, אבל איש מבין המעורבים במחלקת התביעות במשטרה לא מצא לנכון להציף אותן. נתחיל בכך שהבוחן אסף סרטון ממצלמת אבטחה שמוצבת בבניין סמוך, בו רואים אופנוע מחליק על הכביש עד לעצירה, אבל לא ניתן לזהות את מעבר החצייה או את הולך הרגל. בנוסף, אחת מהסוגיות המרכזיות שנבחנות בתאונה עם הולך רגל היא חישוב אופן הטלת גופו של הנפגע בעקבות המגע עם האופנוע. במקרה הזה הבוחן לא ידע להשיב אם ניתן היה, בנסיבות התאונה, לבצע זאת. כמו כן, המשקל הראייתי שניתן לעדות של גורם שצפה בתאונה הוא משמעותי ביותר, ולא בכדי. במקרה הזה, על אף שלרשות החוקר הועברו פרטים של עדה – הוא נמנע מלחקור אותה.

אולם בכך לא מסתיימות הבעיות שיש בתיק הזה. למעשה, משטרת ישראל לא הציגה כל ראיה, אף לא אחת, ממנה ניתן ללמוד על רשלנותו של הנאשם. על כך כתבה השופטת "ולא בכדי, לא נקבעה מסקנה בעניין זה על-ידי הבוחן ולא נטענה טענה ברוח זו, בסיכומי המאשימה".

השופטת לא חסכה את ביקורתה ממשטרת ישראל תוך שהיא טוענת כי כתב האישום נוסח באופן רשלני. ראשית היא קובעת כי לא צוין בו מקום התאונה אלא רק צוין הרחוב וכיוון הנסיעה, ללא כל נתון נוסף. בנוסף, יוחסה לנאשם עבירה על תקנה 64ב, על פיה נהג רכב שיוצא מחצרים או מדרך גישה לבית יאט ואף יעצור במידת הצורך כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור בבטחה. אלא שבמקרה הנדון הנאשם נסע בכביש ולא יצא מכל מקום אחר, כך שבחירת המשטרה להאשימו בסעיף זה אינה רלוונטית.

בסופו של יום קבעה השופטת – בפסק הדין שניתן לאחרונה – כי הבוחן לא מיצה את הליכי החקירה הנדרשים ממנו בכל הנוגע לעריכת שחזור וביצוע ניסוי שדה ראייה, ושהם לא נערכו על פי הקבוע בנהלים המשטרתיים. לאור כך ובהיעדר עדי ראייה ועדות כלשהי מטעם הולך הרגל בנוגע לאופן קרות התאונה, הרי שלא בוססה תשתית ראייתית שיש בה כדי להרשיע את הנאשם – והוא זוכה מכל אשמה.

עו"ד אסף ורשה מסביר כי בתי המשפט מתייחסים "בחרדת קודש" כלפי חובתו של הרוכב לאפשר להולכי הרגל להשלים בבטחה את החצייה במעבר: עליהם לתת את הדעת אם יש מי שמעוניין לחצות, להתאים את המהירות ולכבד את זכות הקדימה שלו. יתרה על כן, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש ואף שייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב, ושיסמוך על כך שתכובד זכות הקדימה שלו. למעשה, על הרוכב להתחשב באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.

חרף זאת, השופטת המלומדת כתבה כי אין די בשילוב הגורמים רכב, כביש, הולך ורגל ותאונה – כדי לקבוע כי הנאשם התרשל. למעשה, מציינת כבוד השופטת שרית קריספין כי גם במקרה של פגיעה על-גבי מעבר חציה או באזור המעבר, על המשטרה להציג ראיות מהן ניתן ללמוד על רשלנותו ומה יכול היה לעשות כדי למנוע את התאונה. במקרה הזה לא הובא כל  ממצא לגבי כיוון חציית הולך הרגל, אופן חצייתו ומהירות החצייה.

כתב: עו"ד אסף ורשה

הסיפור מתחיל כמו בכל 'על האש' – החבר'ה נפגשים, ואז מתברר שמישהו שכח להביא פיתות. הבחור במקרה הזה התנדב לקפוץ למאפייה הקרובה, והציע לידידה עימה הגיע לאירוע להתלוות אליו. תוך שניות האופנוע מונע והם מתחילים להתגלגל לעבר היציאה של פארק פרס בחולון. אלא שפרט קטן הוא שכח לספר לה: שאין לו כלל רישיון נהיגה תקף. רצה הגורל וכעבור זמן קצר הוא מאבד שליטה, מחליק ומתעופף מהכלי, והיא אחריו – מוטלת ארצה ונפצעת.

הידידות החזקה בין השניים התחלפה מהר מאוד ביריבות. כל רגעי הקסם שצברו במהלך השנתיים בהם הכירו תוך כדי עבודה משותפת בקניון – נעלמו, ובמקומם הגיעה יריבות משפטית. היות ותנאי מקדים לכיסוי ביטוחי הוא רישיון נהיגה בתוקף, היא הגישה תביעה לקרנית – הקרן שמפצה ניזוקים בנסיבות כאלו. הידידה טענה כי לא היה לה קצה של מושג כי אין לו רישיון נהיגה תקף ולפיכך על קרנית לפצות אותה בגין פציעתה.

קרנית, מנגד, התנגדה לטענתה והבהירה בין היתר בכתב ההגנה כי היה ובית המשפט יחייבה לשלם לה פיצויים היא תנקוט במהלך של הגשת תביעה כנגדו בגין כל הסכומים שזו תשלם לה.

ומה טען הרוכב? האשמה לתאונה מוטלת כלל על המורכבת; "התובעת זזה והשתוללה על האופנוע בזמן הנסיעה וגרמה לכך שהאופנוע איבד איזון והחליק", הוא הצהיר. בנוסף הוא מעיד כי מטרת ההרכבה כלל לא היתה לצורך הבאת פיתות אלא לשעשוע וקונדס. האם זה משנה? לכאורה, כך לא מתקיים כלל יסוד בחוק הפיצויים על פיו הכיסוי יינתן אך ורק אם הרכיבה היתה למטרות תחבורה. על פניו, שעשוע וקונדס אינם עונים להגדרה זו. אולם במבחן התוצאה זה לא שינה את החלטת בית המשפט. השופט הבהיר כי "בין אם מטרת הנסיעה הייתה רכישת פיתות ובין אם לצורך 'סיבוב' בלבד – בשניהם כרוך הדבר בשימוש בתכונות התחבורתיות של האופנוע".

אבל כיצד הגיע האופנוע לידיו של הבחור ולמי הוא שייך? הכירו את ב', עוד כוכב, בעליו של הכלי וחברו של הרוכב שהגיע גם הוא לחגיגת הבשרים בפארק. לטענתו, בזמן שהוא רב בטלפון עם חברתו לשעבר, לפתע שמע  את רעש המנוע, התחיל ללכת לכיוון בו החנה אותו, אך זה היה מאוחר מדי –  נאמר לו שהתאונה כבר התרחשה. וגם במקרה של השניים, החברות האמיצה התחלפה חיש מהר בעוינות והחלפת מכתבים בין עורכי הדין; הרוכב התעקש כי זה התיר לו לרכוב, כאשר מנגד בעליו מתעקש כי השימוש בכלי נעשה ללא רשות. אלא שבית המשפט לא התרשם מהגרסה שבעלי הכלי מסר. השופט כתב בפסק הדין כי עדותו לא אמינה והתגלו בה סתירות: "הוא יאמר כל שיידרש ממנו כדי להיחלץ מהטענות המופנות כלפיו". למזלו, ועל אף הסתייגותו של בית המשפט מגרסתו, סירב השופט לקבל את טענת קרנית וחסם בפניה את האפשרות לתבוע ממנו פיצוי.

אולם בכך לא תמה הסאגה: הרוכב טען בנוסף כי הוא נמצא באי-כשירות דיונית מחמת מצבו הנפשי, וכי קיימת המלצה לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש. האם זהו 'אס' שנשלף במטרה להתחמק מאימת הדין? מה שברור הוא שהשופט דווקא התרשם מבהירות המחשבה של הבחור.

סוף הסיפור שלנו מגיע בצורת החלטה בה קרנית תשלם לתובעת 83,250 שקלים (בתוספת 13% פלוס מע"מ שכר טרחה לעו"ד, וכן אגרת בית משפט) תוך 30 יום, ואילו הרוכב ישיב לקרנית את מלוא הסכום תוך 60 יום.

אז מה אנו למדים מהסיפור שלפנינו? שקבלת החלטה לרכוב ללא רישיון וללא ביטוח חובה עלולה להתברר כטעות גורלית, אולם להוסיף לכך גם הרכבה – זה כבר בגדר איוולת בל תתואר. למזלו של הבחור, הבחורה נפצעה באורח קל עם שברים מועטים ברגלה. מה היה קורה עם חלילה הייתה נפצעת באורח קשה ומאבדת את כושר עבודתה? אל תעשו את הטעות הזו, לבל תמצאו את עצמכם משעבדים את חייכם לטובת תשלום פיצויים. לא מדובר על איום בעלמה – קרו מקרים, ולא אחדים.

הכותב הוא מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, יו"ר ועדת רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.