תגית: תעבורה

כתב: עו"ד אסף ורשה

האם מישהו מבין רוכבי השטח משער כי חשיפה לסאונד שבוקע מאגזוז פתוח יכולה להוביל למוות? סביר להניח שלא. אולם תיק שנדון לאחרונה בבית המשפט מגולל סיפור טראגי על גבר בן 79 שמצא את מותו בנסיבות כאלו.

מה קרה שם? בחודש יולי 2014, כבכל יום, הוא עלה על אוכף הסוס שלו ורכב בשטחי המושב גנות בו התגורר. בחור שעבר במקום מספר כי לפתע הוא ראה שני רוכבי אופנועי מוטוקרוס מגיחים מאחורי הסוס במהירות, עם גז פתוח ובאופן שגרם לסוס לנער באופן מיידי את הרוכב מגבו. תוך חלקיק שנייה הוא מצא את עצמו מתעופף מהאוכף בחוזקה, היישר לקרקע. התוצאה – שברים מרובים בכל חלקי הגוף, אובדן הכרה ומוות אחרי מספר ימים.

ומה עשו הרוכבים? "הם ראו את הרוכב נופל, אבל משום מה הם המשיכו בנסיעה. הבחנתי בשני הרוכבים בורחים ימינה לכיוון היציאה מהמושב לאחר שראו בוודאות שהוא נפל מהסוס", מספר עד הראייה.

בעקבות הודעתו של העד נפתחה חקירה מקיפה לאיתור שני הרוכבים, וכעבור מספר ימים הם אותרו ונחקרו באזהרה בחשד לעבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרת פצוע. בסופו של יום, בשל היעדר ראיות מספיקות החליטה המשטרה משיקוליה שלא להעמידם לדין. ההחלטה אם להעמיד לדין מצריכה מהמשטרה לגבש תשתית ראייתית מספקת שתוביל לדעת הפרקליטות להרשעה, וזה – במקרה המסוים – לא קרה. תמלולי החקירות של השניים לא נחשפו, אולם בשורה התחתונה רף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי גבוה יותר מזה שדרוש בהליך אזרחי, ואותו המשטרה לא הצליחה לעבור.

לצד ההליך הפלילי, הגישו יורשי המנוח תביעה נזיקית בדרישה לפצותם בגין מותו. לצורך כך, עליהם היה לעבור דרך מספר תחנות:

התחנה הראשונה (והקלה יותר למעבר): האם המנוח נפגע מרכב מנועי המיועד למטרת תחבורה?

אין מחלוקת ששלושת היסודות הראשונים של המונח "רכב מנועי" מתקיימים באופנוע מוטוקרוס – מדובר ברכב, שנע בכוח מכני, על פני הקרקע. אלא שיש גם מבחן נוסף – האם ייעודו של האופנוע הוא לצורכי תחבורה יבשתית. או במילים אחרות – האם תכליתו של אופנוע מוטוקרוס לשמש לתחבורה ולא לנהיגה ספורטיבית ותחרויות. השופט התעכב על סוגייה זו, אולם היות והדבר קרה מיוזמתו ולא הועלה על-ידי צוות ההגנה – לא ניתן לכך משקל בתיק.

התחנה השנייה: האם על אף שלא היה מגע בין האופנועים לבין המנוח, עדיין מתקיים קשר סיבתי שהוביל לתאונה?

במהלך הדיון התברר כי מקרה המוות הנוכחי הוא לא הראשון שבו רוכב על סוס נפל כתוצאה מבהלה שמקורה ברעש שיצר כלי רכב שנסע בסמוך אליו. כך למשל, במקרה שהיה, מדריך רכיבה רכב על סוס בחוף הים. קבוצת רוכבי טרקטורונים התקרבה אליו וגרמה לרעש, אבק ובהלה. הוא פנה לכיוונם וסימן להם להתרחק מהמקום אך הם התעלמו, הגבירו את מהירותם והתקרבו במהירות וברעש עצום לכיוונו. הסוס נבהל, נפל ומעך תחתיו את הרוכב. במקרה אחר, בחור הוביל סוס בחוף הים במסגרת עבודתו. לפתע הופיע טרקטורון שהחל בסיבובי ראווה סביב רוכב הסוס, שחל להשתולל עד שבסופו של דבר הוא נוער ונחבל.

שורת הדין של כל המקרים האלו זהה – אופנועים וטרקטורונים שנוסעים קרוב לרוכב ויוצרים רעש גדול – די בכך על-מנת ליצור את הקשר הסיבתי בין הנסיעה, הרעש, התאונה והנזק.

התחנה השלישית: האם קרנית צריכה לפצות את אשת המנוח?

למי שלא יודע, קרנית היא גוף של המדינה שתפקידו לפצות נפגע הזכאי לפיצויים ואין בידו לתבוע אותם מחברת ביטוח, בין היתר מפני שאין לרוכב ביטוח חובה או שאינו מכסה את המקרה. קרנית טענה שאינה חבה בפיצוי משום שהוכח שלא ניתן לבטח את האופנועים בביטוח חובה. בית המשפט הדף את טענתה וקבע שהיא מחויבת לפצות את יורשיו.

בסופו של יום הצליחה התביעה לעבור בהצלחה את כל התחנות. בשורה התחתונה – קרנית תפצה את יורשיו.

אז מה מוסר ההשכל של הסיפור המצער הזה? שלא צריך להיות מגע פיזי בין האופנוע והנפגע על-מנת שהאירוע יוכר כתאונת דרכים. כך למשל במקרה שכיח יותר בו הולך רגל נבהל ונחבל. במקרה כזה, ההשלכות יכולות להיות קריטיות אם יתברר כי לרוכב אין פוליסת חובה בתוקף. קרנית תשלם את הפיצויים לנפגע, אך מיד לאחר מכן היא עשויה לדרוש מהרוכב לשלם לה את כל מה שהיא שילמה. וזה עלול להגיע למיליוני שקלים.

סעו בזהירות, ותנו כבוד למשתמשי הדרך האחרים. בקרבת סוסים הורידו מהירות ואף דוממו את המנוע כדי שהסוס לא ייבהל.

הכותב הוא מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

ישנם לא מעט כלים דו-גלגליים שרמת הסחירות הנמוכה שלהם כמשומשים מעמידה קשיים בפני בעליהם בעת מכירתם, קל וחומר כאשר הם אינם במצב טוב – אם כתוצאה מתאונה כזו או אחרת שגרמה לפגיעות שלדה או פגיעות במכלולים, או שיש להם בעיה מכנית שנובעת מטיפול לקוי או מהזנחה. כפועל יוצא, ישנם מוכרים שבוחרים להסתיר את מצבו האמיתי של הכלי מהרוכש, שבתורו מוותר על ביצוע בדיקה מקיפה טרום הקנייה, אולם כעבור זמן מה מגלה כי נפל בפח. מהן זכויותיו של הרוכש במצב כזה? ננסה לענות בשאלות ותשובות אופייניות.

איזו חובה מטילה הפסיקה על הצדדים בעת ניהול מו"מ למכירת דו-גלגלי?

בראש ובראשונה, חובת תום הלב. או במילים אחרות – המוכר מחויב להביא בפני הרוכש את כל המידע שיש אצלו לגבי מצבו של הכלי, ובכלל זה תאונות בהן היה מעורב, פגימות במנוע ובשלדה, זהות הבעלים הקודמים, וכול פרט שרלוונטי להערכת ערכו ושוויו.

היה ויתברר כי המוכר הסתיר בכוונת מכוון מידע מהותי – עומדת לרשות הרוכש הזכות לדרוש את ביטול החוזה והשבת כספו. אין מדובר על החלטה שיפוטית שניתנה על-ידי ערכאה נמוכה, אלא כזו שניתנה בבית המשפט העליון. בפסק דין מכונן בסוגיה נכתב באופן שאינו משתמע: "הטעיה היא הצהרה כוזבת… הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת – הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. השנייה – הטעיה במחדל, קרי אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם".

הבעיה במנוע התגלתה במהלך בדיקה במוסך בו אני מטפל, אולם לשם הוכחה כי המוכר ידע על כך עליי לפנות למוסכים בהם טיפל בו בעבר. האם הם מחויבים למסור לי את המידע?

בהחלט! הדבר כלל לא נתון לשיקול דעתם ואסור להם לדחות את הבקשה. הזכות לכך נגזרת מחוק מכירת רכב משומש שקובע כי הרוכש זכאי לקבל מידע וגילוי נאות על מצבו ולרשותו עומדת האפשרות לפנות לצורך כך לכול מוסך בו הוא תוקן בבקשה כי יסופק לו מלוא המידע על מצבו. אולם, על-מנת להקל על ההליך מומלץ בטרם הקנייה לקבל הסכמה בכתב של בעל הרכב למסור מידע מהמוסך המטפל. בנוסף, היה ובמהלך הבדיקה מתגלות עדויות לתאונה בה היה מעורב, רשאי בעליו הנוכחי לפנות לכול חברות הביטוח בהן הוא בוטח על מנת לקבל מידע על עברו התאונתי.

אמנם רבים מהכלים מבוטחים בביטוח חובה בלבד ו/או צד ג', אולם די בכך שיימסר כי המבוטח היה מעורב בתאונה – על מנת לגבש תשתית ראשונית לטענה כי מידע מהותי הוסתר מהרוכש. הרי לא יעלה על הדעת כי הרוכב נפצע אולם לכלי לא ארע דבר. די בנפילה שלו תוך כדי תנועה, על מנת להותיר בו עדויות לכך.

המוכר טוען כי המחיר ששולם משקף את מצבו של הכלי וכול המידע הובא בפניי טרום המכירה, וכל מה שאני רוצה כעת זה לסחוט ממנו עוד כסף. איך אני מתמודד עם טענה כזו?

צרכן סביר משלם מחיר שמשקף את ערכו של הכלי בהתייחס למצבו המכני והשלדי. אין זה סביר כי למרות שמלוא המידע הובא בפני הרוכש – זה בחר לשלם מחיר גבוה. במקרה כזה, יטה בית המשפט להשתכנע כי פרטים מהותיים לגבי מצבו הוסתרו במהלך ניהול המו"מ. כמובן שהכול תלוי באופן בו השופט מתרשם מרמת האמינות של הצדדים, אולם חובת ההוכחה כי המידע על הליקוי נמסר לרוכש  – מוטלת על המוכר. או במילים אחרות, היה והמוכר לא יציג לבית המשפט מסמך חתום על-ידי הצדדים בו מפורטים הליקויים, זה עשוי למצוא את עצמו בבעיה ובנחיתות אל מול הקונה.

האם יהיה לי קל יותר לתבוע חנות שעוסקת בממכר דו-גלגלי ממנה רכשתי את הכלי?

כן. בנוסף לחובת הגילוי שקיימת בין רוכשים פרטיים, החוק מגביר את חובת האחריות והשקיפות מצד סוחרי רכב, ומחייבם למסור לרוכש טופס גילוי נאות שכולל שורה ארוכה של פרטים ומידע לגבי מצבו. אי מסירת הטופס או מסירתו עם מידע מטעה – מהווה עבירה פלילית. איגוד המוסכים בישראל הכין כשירות לציבור "טופס גילוי נאות במכירת רכב משומש", בהתאם לדרישות החוק.

ואם לא מדובר על חנות מסודרת , אלא על מוסך ממנו רכשתי את הרכב? האם עדיין ניתן לראות בו כסוחר לעניין החוק וחובת מתן הטופס?

בחוק מכירת רכב משומש הוגדר כי עוסק ברכב הוא עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א -1981, שעיסוקו מכירת רכב משומש. מכוח חוק זה, גם מוסך שמתפרנס ממכירה נכלל תחת הגדרה זו. במקרה בו יתברר כי החוק הופר, עומדת לרשות הרוכש האפשרות להגיש תביעה כנגד המוסך.

מה גובה הפיצוי שאני יכול לקבל במקרה שבית המשפט יפסוק כי המוכר הסתיר ממני את מצבו האמיתי של הרכב?

הפיצוי מורכב ממספר 'ראשי נזק'. ראשית נתייחס לרכיב הזמן שהוקדש לצורך הטיפול בתביעה, הטרטורים וכל יתר האילוצים שגבו קורבן של זמן – וכאלו יש בשפע. גובה הפיצוי שיתבע בהקשר זה ייקבע בהתאם להכנסותיו של התובע טרום התביעה. לחילופין, בית המשפט יכול לבצע הערכה על דרך של 'אומדנא'. והרי הטרטור יצר עוגמת נפש? יצר גם יצר. לפיכך, לבית המשפט נתונה הסמכות לקבוע את גובהו. במקרים חריגים – רכיב זה יכול לעמוד על אלפי שקלים רבים.

ועכשיו למנה העיקרית: היה ובית המשפט יקבע כי העסקה מבוטלת, המוכר יידרש להשיב לרוכש את מלוא הסכום ששולם עבור הכלי, וזה כמובן ישיב לו אותו.

ומה הדין במקרה בו הרוכש אינו מעוניין לבטל את העסקה אלא רק לקבל פיצוי? לרשותו עומדת האפשרות לבקש מבית המשפט כי המוכר יחויב לשלם סכום שמשקף את הפער בין מחיר המחירון של הרכב ללא נזקים או פגיעות ביום המכירה לבין המחיר המייצג את שוויו (בעדיפות לפי קביעת שמאי) בהתאם  למצבו 'הפגום'.

ישנו גם תסריט אחר בו הרוכש העדיף למכור את הרכב במחיר הפסד ובלבד כי ייפטר ממנו. במקרה כזה בית המשפט יכול לחייב את המוכר לפצות אותו בסכום שמשקף את ההפרש בין מחיר הרכישה למחיר המכירה.

הכותב הוא יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

דני, מנהל סחר בחברה גדולה במשק, החל לפני שנה וחצי לחוש עייפות בלתי מוסברת. שום שינוי לא חל בחייו שיכול היה לרמז על סיבה לכך. התזונה נשארה כשהייתה, וסיבה נפשית נפסלה על הסף. הזמן עובר ופיתרון אין, אלא רק החמרה של המצב – מעבר לתשישות נרשמה גם ירידה מתמשכת ביכולת הריכוז וקשיי זיכרון. ואם לא די בכך, כאבי שרירים ומפרקים החלו לטרוד את מנוחתו. תוסיפו לכך את מרכיב קשיי השינה אותם חווה, וקיבלתם מתכון לסבל בל יתואר. חודשים עברו עד שמצאו את הסיבה לכך – מחלת התשישות הכרונית, או בשמה הנוסף: מחלת היאפים. איש לא קישר בין אירוע זניח שהתרחש לפני שלוש שנים לבין התפרצות המחלה: תאונת הדרכים הקלה בה היה מעורב בעת שרכב על אופנוע.

מחקרים מוכיחים כי המחלה עלולה להיגרם כתוצאה מפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, אולם רק בשנים האחרונות נדרש בית המשפט לדון בקשר הסיבתי בין השניים ולאפשר לרוכבים שנפגעו לקבל פיצוי כספי בגין הפגיעה הדרמטית באיכות חייהם ולאור הירידה ברמת ההכנסה. למעשה, האירוע התאונתי עשוי לשמש טריגר או זרז למחלות שעל פניו נראות כבלתי קשורות אליו ומתפרצות זמן מה לאחר מכן. ייתכן שאותן מחלות כבר מקננות בגוף החולה, אולם האירוע הטראומתי משמש כזרז או טריגר להתפרצותן. כך למשל, תביעה על רקע זה הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב, ובה נטען כי תסמונת התשישות הכרונית בה לקה היא תוצאה ישירה של תאונת הדרכים. חברת הביטוח אליה הוגשה התביעה דחתה את טענתו של התובע כי קיים קשר סיבתי בין התסמונת לפגיעה.  לאור כך, מינה בית המשפט מומחית רפואית שקבעה בחוות דעתה כי לקות התובע נובעת גם מתאונת דרכים, ועל כן יש לקשור בין השניים. בסופו של ההליך, בית המשפט פסק כי יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד בשיעור של כ-1.7 מיליון שקלים.

מחלת היאפים היא דוגמה אחת מיני רבות לכאלו שמתפרצות אצל רוכבי דו-גלגלי בעקבות אירוע טראומתי של תאונת דרכים. כך למשל, גם המחלה הארורה פיברומילגיה –  מחלה כרונית שגורמת לכאבי שרירים שלדיים עזים בכל הגוף, ואם אין בכך די, היא מלווה בסימפטומים נוספים כגון שינויים במצב הרוח, קשיי שינה, כאבי בטן ותחושת חולשה כללית טורדנית. ישנם מספר גורמים להיווצרות המחלה: הספרות המקצועית מלמדת כי בין השאר גנטיקה ואף מצב נפשי מסוים ומתמשך מביאים לכך, וגם כאמור תאונות דרכים.

למעשה, במהלך השנים האחרונות נפסק כי קיים קשר סיבתי בין תאונות דרכים לבין שורה של מחלות. כך למשל, בית משפט השלום בחיפה הכיר בקשר סיבתי בין סטרס כתוצאה מתאונת דרכים, לבין מחלת הטרשת הנפוצה. במקרה אחר, בית משפט השלום בירושלים קבע כי לתובעת התפתחה מחלת סכרת בשל אירוע דחק בתאונה. בתביעתה לבית המשפט טענה התובעת כי תאונת הדרכים והנזק הנפשי בעקבותיה, הביאה להתפרצות המחלה (Diabetes Mellitus). בית המשפט מינה מומחה לרפואה פנימית לבדיקת התובעת, וזה קבע כי קיים קשר בין תגובת הדחק לתאונה לבין התפרצות מחלת הסכרת. בסופו של יום נפסק לתובעת פיצוי בשיעור של 587 אלף ש"ח בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות לעתיד, עזרה וסיעוד. בנוסף לכך, מעטים יודעים זאת אך גם מחלת הלופוס (זאבת) עלולה להתפרץ בעקבות תאונת דרכים. הזאבת היא מחלה בה הגוף מפתח נוגדנים נגד עצמו וכך פוגע באיברים שונים – בעיקר בכליות ובכלי דם קטנים. מחלת הלופוס עלולה להתפתח כתוצאה מטראומה, וגם במקרה הזה הכיר כבר בית המשפט בתאונת דרכים אשר היוותה הגורם למחלה ופסק פיצוי כספי לטובת הנפגע.

האם ניתן לקבל פיצוי נוסף לאחר שניתן פסק דין בתיק?

המכנה המשותף של כל המחלות הוא ההכרח לזהות בזמן את הקשר הסיבתי אל תאונת הדרכים שיסלול את הדרך להגדלה משמעותית של הפיצוי שיוענק לרוכב. היות וניתן לממש את הזכות להכרה במחלות, כל עוד לא ניתן פסק דין בתיק התביעה. יש לזכור כי מועד ההתיישנות בתביעת ביטוח פוקע כעבור שבע שנים.

מה צריך לעשות כמתעורר חשד שתאונה כלשהי קשורה למחלה?

כאשר מתעורר חשד שמחלה מסוימת קשורה לתאונה, יש להציף את המידע בפני הגורם שמטפל בתביעה על מנת שסוגיית הקשר האפשרי בין השניים תיבדק באופן מקצועי, באמצעות הפניה לרופא, לרבות בתחום הרפואה הרלוונטי. בשלב הבא יתבקש מינוי של מומחה רפואי מטעם בית המשפט כדי שיקבע אם יש קשר בין התאונה לבין המחלה.

ומה הדין כאשר מדובר על תאונת דרכים שמהווה גם תאונת עבודה?

כאשר מדובר בתאונת עבודה אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, היה ויימצא כי התאונה גרמה לאותו עובד ללקות גם במחלה, הוא יהיה זכאי להגיש למוסד לביטוח לאומי – כל חייו (בכפוף למגבלה של חצי שנה בין בקשה לבקשה) – בקשה להחמרת מצב.

יש טיפים נוספים לרוכבים?

יש לדווח לרופא המטפל על כל בעיה רפואית וכאב שמתעורר, גם אם נדמה כי הוא זניח, ולוודא שכל אחת מהתלונות נרשמת ומתועדת. כל דבר קטן כגדול חייב להיות כתוב ומתועד במסמכים רפואיים.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח ומימוש זכויות בעקבות תאונת דרכים.

מצלמות דרך לתיעוד הרכיבה הפכו בתקופה האחרונה לפופולריות מאוד בקרב רוכבי דו-גלגלי. היתרונות הגדולים של מצלמות תיעוד רכיבה ברורים לחלוטין, והם עשויים להציל את הרוכב במגוון מצבים – החל מדו"ח תנועה לא מוצדק ועד תביעת נזיקין בבית-משפט. יחד עם זאת, מצלמת הדרך עלולה גם לתעד עבירות תנועה של הרוכב – גם אם הן קלות וזניחות. שאלנו את עו"ד עמרי ארגמן, מומחה לדיני תעבורה, כיצד יכולה מצלמת הדרך לפעול כנגדנו.

*     *     *     *     *

לאחרונה הוגש כתב אישום חמור כנגד שלושה חברים בקהילתו של הרב ברלנד, שבמסגרתו נכללות לא פחות מ-26 עבירות תנועה מסוכנות, כאשר חלקן צולם באמצעות המצלמות שהותקנו ברכב. החרמת המצלמות והשימוש בהן כראיה מפלילה מהווה בסיס לדיון שרלוונטי מאוד לקהילת הרוכבים בישראל, שכן חלק לא קטן מהרוכבים משתמש במצלמות אקסטרים ובמצלמות דרך לתיעוד הרכיבה. אם כן, באילו מקרים רשאית המשטרה לדרוש מרוכב למסור לידיה את מצלמת הקסדה או את הטלפון הנייד? מה הדין במקרה בו המשטרה נחשפה לסרטון שהועלה לפייסבוק ומתעד את הרוכב 'מתגרזן' או מבצע עבירות תנועה? האם די בצפייה בסרטון על מנת לסלול את הדרך להרשעתו?

באופן עקרוני, ההוראה המכוננת בחוק לעריכת חיפוש בגופו של חשוד או בכליו קובעת כי רק אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבמצלמה יש ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני.

מה יכול לבסס את החשד הסביר?

מבחינת המשטרה – כמעט כל עבירת תנועה שהרוכב מבצע. מרגע שהשוטר צפה ברוכב והתגבשה אצלו ההבנה כי בוצעה עבירה, למעשה די בכך בשביל לבסס את החשד הסביר לצורך החרמה או נטילת המצלמה. כך למשל, די בהשכבת האופנוע על-מנת שהשוטר יוכל לטעון כי בוצעה עבירה של נהיגה בקלות ראש ולרשום לרוכב דו"ח בגינה. במקביל הוא יכול לטעון כי הדבר מבסס מבחינתו את החשד הסביר כי אין זו העבירה היחידה שבוצעה על-ידי הרוכב וניתן להניח כי הוא ביצע בנוסף שורה של עבירות נוספות – שתיעודן קיים במצלמה.

לצורך העניין, גם ווילי מבסס חשד סביר?

כן, בהחלט. גם ביצוע 'ווילי' מהווה עבירה ובין היתר של נהיגה בקלות ראש, שהרשעה על פיה עלולה להוביל לשלילת רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשי פסילה מינימום. לחילופין, יכולה המשטרה לטעון כי מדובר על נהיגה בחוסר זהירות. כך או אחרת – די בהרמת הגלגל בכדי לבסס אצל השוטר את החשד הסביר ולדרוש מהרוכב להעביר לחזקתו את המצלמה.

ומה הדין לגבי עבירת מהירות?

במקרה בו השוטר אמד את מהירות הרכיבה באמצעות מכמונת שהצביעה על סטייה משמעותית מהמותר, הדבר יהווה ביסוס לחשד הסביר ויסלול את הדרך להחרמת המצלמה.

כלומר, מרגע שהמצלמה הוחרמה , השוטר רשאי לצפות בסרטונים שבה באופן מיידי?

באופן עקרוני, לשון החוק קובעת כי אסור למשטרה לעשות חיפוש מבלי שהיא קיבלה צו לחיפוש במחשב. לצורך העניין, סמארטפון ולמעשה כל מצלמה דיגיטלית אחרת נחשבים בגדר מחשב. אולם בחוות דעת שנתנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, הוא קבע כי ניתן  לערוך חיפוש מעמיק בטלפון סלולרי של נחקר ללא צו שופט – אם הוא מסכים לכך. לפי מנדלבליט, אין צורך בצו משופט כאשר החיפוש נערך בהסכמת הנחקר שניתנה באופן מודע, בהתאם למגבלות שהוא קובע מראש

אז מומלץ לסרב? והאם זה ימנע ממנה לעשות שימוש בסרטונים על מנת להפליל אותי?

במקרה שבו הסרטון כולל תיעוד של רכיבה עתירת עבירות תנועה, מוטב לסרב. בהנחה כי למשטרה אין מידע מודיעיני שאפשר לה לקבל צו משופט לחיפוש עוד קודם לתפיסת המכשיר, היא תידרש לפנות בבקשה לכך ויתקיים דיון בו נשטח את מסכת הטיעונים הנגדית. בהחלט קיים סיכוי כי השופט ישתכנע ולא יתיר זאת.

ומה הדין במקרה בו המשטרה חיפשה ללא קבלת צו משופט?

מדובר על ראיות שהושגו שלא כדין, כי אז ניתן לפסול אותן ולהביא לזיכוי הנאשם – גם אם הן מלמדות על התנהלות עבריינית מצד הרוכב.

ואם מדובר על סרטון שדלף לרשת בו מד המהירות שמצולם מראה מספר תלת-ספרתי פלילי? האם די בכך בשביל לסלול את הדרך להרשעה?

על-מנת שהמשטרה תוכל לעשות זאת, עליה לעבור שני מכשולים. הראשון – להוכיח כי הסרטון מתעד את רכיבתו העבריינית של הנאשם ולא של גורם אחר. איך עושים זאת? זה תלוי ברצון שלה לנתב משאבי חקירה. אם היא מוצאת לנכון, ניתן במקרים רבים להתחקות אחר הגורם הראשון שהפיץ את הסרטון. לחילופין, אם היא מתעקשת, וקרו דברים מעולם – בהנחה כי מלבד הספידומטר מצולם גם קטע הכביש, היא יכולה לנסות לאתר את הכלי באמצעות ניתוח מצלמות הבקרה באותו הכביש.

אולם אין בכך די –  עליה להתגבר על מכשול נוסף, קשה לא פחות – לעמוד בכללי הראיות. וזו משימה לא פשוטה כלל. ראשית יהיה עליה להוכיח כי הסרטון לא 'בושל' – כלומר שלא נערך, ושמדובר בצילום אותנטי. לצורך כך יהיה עליה לקבל חוות דעת מקצועית של מומחה בעניין. שוב, זו שאלה של מוטיבציה ורצון להשקיע משאבים. בשלב השני היא תידרש להוכיח כי מד המהירות משקף את המהירות בפועל, וזו משימה מורכבת עוד יותר. לפני מספר שנים הורשע נהג שהעלה סרטון בו חבריו צילמו את מד המהירות שהצביע על מהירות של 260 קמ"ש. בשביל לבסס את המהימנות, המשטרה נדרשה להביא מומחים מטעם יצרן הרכב שהעידו כי שלוש אינדיקציות שונות מצביעות על כך שמערכות הרכב פעלו כסדרן, וכי המהירות שהוצגה במחוג המהירות תאמה את שעון הסל"ד ושעון צריכת הדלק. מדובר אם כן על מאמץ בלתי מבוטל מצד המשטרה.

איפה עובר קו הגבול בין הזכות של הנהג לתעד את התנהלות השוטר לבין הטענה כי מדובר על הכשלתו בתפקידו?

אני מציע לשוטרים להימנע מהעלאת טענה זו על מנת לחסוך את הצורך להביכם בבית המשפט במהלך חקירה נגדית. זכותו הבסיסית והבלתי משתמעת של נהג היא לתעד את השוטר, קל וחומר כאשר נטען לאלימות מצד המשטרה, כי אז הדרישה להפסיק לצלם מהווה עדות נוספת לבריונות מצידה. בהנחה כי אופן הצילום לא מפריע לשוטר למלא את תפקידו ובכלל זה לא חוסם את דרכו – אין התכנות לכך ששופט יאשר זאת. חקר האמת הוא שם המשחק, וזכותו הטבעית של הנהג להביא ראיות שתומכות בגרסתו.

לסיכום, אין ספק כי מצלמת קסדה מונעת את האפשרות לייחס לרוכב עבירה שלא ביצע, אולם היא טומנת בחובה גם סיכון. נכון יעשה הרוכב אם ישקול את הפעלתה בהתאם לאמור מעלה ולא יהסס לעמוד על זכויותיו במקרה בו המשטרה מבקשת לעשות שימוש מפליל בסרטון. ובכל מקרה – רכבו בזהירות וצייתו לחוקי התנועה, גם כדי שמצלמת התיעוד שברשותכם תשמש אתכם ככלי להגנה ולא תשמש ככלי שפועל נגדכם.

עו"ד עמרי ארגמן הוא מומחה בדיני תעבורה.

כתב: עו"ד אסף ורשה

לפני מספר ימים נכנס לתוקף תיקון לחוק שמתיר לשוטר ליטול מכל רוכב בדיקת רוק לאיתור שרידי קנאביס, באופן אקראי. הבעיה היא כי שאריות פירוק הקנאביס נותרות בגוף ימים ארוכים אחרי העישון ולעתים אף שבועות. כך נוצר מצב שבו למעשה כל מעשן קנאביס עלול למצוא את עצמו מורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת סם ולאבד את רישיונו לפרק זמן של שנתיים, ובמקרים מסוימים גם להישלח לכלא.

על מנת להבין את השלכות החוק החדש העלינו שורה של שאלות ותשובות שכל רוכב שמעשן מעת לעת חייב לקרוא:

מדוע החוק צריך להטריד אותי? הרי גם קודם לכן אסרו על רכיבה תחת השפעת קנאביס.

פקודת התעבורה אוסרת על רכיבה תחת השפעת סם, ובכך אין כל חדש. העניין הוא כי קודם לכן, על מנת ששוטר יחייב רוכב לעבור בדיקת דם או שתן, היה עליו להוכיח כי התעורר אצלו חשד סביר לכך. אולם כיום אין בכך עוד צורך. בדיקת הרוק מייתרת את הצורך להוכיח זאת ומספקת אינדיקציה שבהתאם לתוצאותיה יחליט השוטר האם לחייב את הנבדק לבצע גם בדיקת דם או שתן. אמנם בדיקת הרוק אינה מהווה ראיה חותכת, אולם היה והרוכב יסרב לביצועה, מבחינת השוטר התגבש החשד הסביר שיאפשר לו לדרוש ביצוע של בדיקת דם או שתן. במקרה בו הרוכב סירב לכך – הוא ייחשב כנוהג תחת השפעת סם.

אני זהיר וכמובן שלא רוכב מיד לאחר שעישנתי. אז היכן הבעיה?

תוצרי הפירוק נותרים בדם זמן רב אחרי הצריכה – לעתים גם שבועות ובכפוף למספר גורמים כמו קצב חילוף החומרים בגוף. היות והחוק לא קבע מדרג של שיעור החומר שנמצא בגוף לצורך הרשעה, אלא החליט כי כל ממצא כזה מבסס את עבירת הרכיבה תחת השפעת סם, המשמעות היא שגם אם הרוכב עישן לדוגמה לפני שלושה ימים, קיימת סבירות בלתי מבוטלת שגם בבדיקה שתיערך היום יימצאו בגופו תוצרי פירוק. בשונה מאלכוהול בו החוק קבע גבול מינימום של אלכוהול בדם (290 מיקרוגרם למ"ל) – בכל הנוגע לקנאביס המחוקק לא התייחס לסוגיה זו.

האם הוכח קשר סיבתי מובהק בין צריכת קנאביס ותאונות דרכים?

בניגוד להררי המחקרים והנתונים שקובעים חד-משמעית כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול מגדילה דרמטית את הסבירות לתאונה, כאשר מדובר בהשפעת קנאביס הדעות חלוקות, ואפילו משטרת ישראל מודה כי אין בידיה מסד נתונים שמצביע על קשר ישיר. אין חולק כי קנאביס פוגם בערנות, ורכיבה דקות לאחר עישון או לעתים אפילו שעות ספורות – מסוכנת. מחקרים שנערכו בנושא מבהירים זאת באופן חד-משמעי, אולם אין בהם התייחסות ברורה לסוגיית השפעת ריכוז החומר הפעיל על כושר הנהיגה.

עד כמה מהימנה בדיקת הרוק?

זה אינו רלוונטי, היות והמחוקק קבע כי גם אם הבדיקה יצאה שלילית ואצל השוטר התעורר חשד סביר כי הרוכב תחת השפעה, הוא יכול לחייבו לבצע בדיקת דם או שתן. בדיקת הרוק מהווה אינדיקציה בלבד.

מה הן ההשלכות של הרשעת רוכב בנהיגה תחת השפעת סם?

ראשית, כמובן שלילת רישיון הנהיגה למשך של עד שנתיים, ובמקרים מסוימים גם מאסר בפועל. אולם זה לא מסתכם בכך. ההרשעה יכולה להשפיע על נכונות חברות ביטוח לבטח בעתיד את הרוכב בפרמיה זולה. כמו כן, במקרה תאונה חברת הביטוח יכולה להתנער ממתן כיסוי ביטוחי – מצב שיכול להכניס את המבוטח לתוך סחרור כלכלי.

ומה לגבי אכיפת החוק כנגד נהיגה תחת השפעת תרופות?

לתרופות הרגעה בעלות פוטנציאל השפעה הרסני על שיקול הדעת והריכוז, אך נדמה כי איש אינו מתייחס לכך. גם לתרופות האנטי-פסיכוטיות יש השפעה חמורה על מסוגלות הנהג לאחוז בהגה בבטחה. התפרצויות זעם היא רק תופעת לוואי אחת מיני רבות שיש להן, ובכלל זה גם תופעות נוספות כמו רעד גוף קיצוני. כמויות אדירות של משככי כאבים נמכרים מדי שנה: אוקסיקודון, פרוקסט וקודאין, אך שקט. המדינה מודעת לבעיה אך האכיפה מינורית. פרופסור סמואל קרלטון, מהמומחים הגדולים בעולם לפסיכולוגיה של הנהיגה, הבהיר כי "נהיגה תחת השפעת תרופות עלולה להתגלות כ'סלולארי הבא' מבחינת בטיחות בדרכים".

אנחנו נתקלים ביותר ויותר נהגים שלצד תרופות נגד כאבים או מחלות שונות לוקחים גם תרופות נגד חרדה – כולן תחת מרשמים, ושותים כוסית לפני שהם יוצאים לכביש. זה שילוב שבעבר לא מספיק הבנו עד כמה הוא מסוכן, והולך והופך נפוץ יותר ככל שהאוכלוסייה מזדקנת.

ההמלצה החד-משמעית שלנו היא כמובן לא ליטול תרופות כאלה ואחרות ולא לעשן קנאביס בטרם עלייתכם לכביש. לא רק בגלל ההשלכות המשפטיות, אלא גם ובעיקר על-מנת לשמור על בטיחותכם.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

יום רביעי לפני שלושה שבועות, השעה 16:28, בחור צעיר שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה לאופנוע רוכב בכביש 444 בשול הדרך כאשר לפניו נוסע קטנוע פיאג'ו. לא ברור מדוע, אולם בשלב כלשהו הקטנוע מחליק והרוכב עף ממנו ומוטח ארצה. כעבור שנייה, לפי החשד, הרוכב שמאחוריו – שלא שמר מרחק – דורס אותו למוות ונמלט מהזירה. יעברו עוד 6 ימים עד שהחשוד ייעצר, במהלכם עבדה המשטרה בקדחתנות לאתר את הכלי, שבסופו של דבר נמצא בחצר של בית שכור שבו הוא מתגורר. יום למחרת הסגיר עצמו החשוד למשטרה, אולם הוא מכחיש את מעורבותו בתאונה. בא כוחו, עו"ד בועז קניג, טען בבית המשפט כי כל אחד יכול היה לעשות שימוש בכלי שעומד בחצר ביתו, לקחת אותו ולהשיב אותו. "הם תפסו את הבן אדם הלא נכון. אמנם יש לו עבר פלילי (ישב בכלא על קשירת קשר לניסיון רצח – מערכת פול גז), אין ספק, אולם אני מציע למשטרת ישראל להמשיך לחפש כי הפוגע עדיין מסתובב חופשי".

בין אם יתברר כי הוא היה מעורב בתאונה ובין אם לא, דבר אחד ברור: המשטרה הצליחה כעבור זמן לא רב לאתר את הכלי הפוגע.

על פי נתוני עמותת אור ירוק, בכל שנה נפגעים בממוצע כ-1,000 בני אדם בתאונות פגע וברח, ו-13 נהרגים (יותר מאחד בכל חודש). מהנתונים עולה כי בכל שנה מתרחשות כ-700 תאונות פגע וברח בממוצע – שתיים בכל יום. משטרת ישראל לא מפרסמת סטטיסטיקה עדכנית לגבי שיעור פענוחי תאונות הפגע וברח בישראל, אך היא מצהירה כי מדובר בשיעורים גבוהים ביותר. כיצד היא מצליחה לפענח מספר כה גדול של תאונות בפרק זמן כל כך קצר?

על מנת לפצח את סוד השיטה של משטרת ישראל, שוחחנו עם כמה מומחים בתחום המדע הפורנזי – חלקם שירתו במשטרה והיו מעורבים במספר רב של חקירות פגע וברח – שהסכימו לחשוף בפנינו את תהליך העבודה על תיק פגע וברח, החל מרגע קבלת ההודעה על התאונה ועד לעת בה שמים אזיקים על ידי של החשוד.

השלב הראשון הוא הגעת סייר תנועה לזירה וזיהוי האירוע כתאונת פגע וברח. מרגע זה האירוע כולו מקבל התייחסות של זירת פשע חמור. ממונה ראש צוות צח"מ, ובאופן מיידי מזומן לזירה צוות בוחני תנועה, כמו גם קצינים בכירים וניידת לזיהוי פלילי. בהתאם לצורך, הקצין האחראי ממנה גם גורמים נוספים בתחום החקירות, המודיעין, הבילוש וכו'. כל צוות פועל על-פי נוהל קבוע מראש: צוות ראשון אמון על ליקוט כל הממצאים שנותרו בזירה, וכמעט תמיד נותרים כאלו – חלקי פלסטיק שונים שעפו מהרכב מעוצמת הפגיעה או חלקים של פנס שנשבר. מטרת האיסוף היא לבצע מהלך של זיהוי סוג הרכב שהיה מעורב בתאונה. "יש למשטרת ישראל מעבדה מאוד מיומנת שיודעת איך להתחקות אחר סוג הרכב מבעד לניתוח כזה", מסביר ניר קוסטיקה, לשעבר קצין בוחני תנועה של מחוז מרכז. "על כל בקלית מוטבע מספר קטלוגי של היצרן באמצעותו ניתן לזהות את סוג הרכב והדגם. במקרה שחתיכת השבר שנותרה קטנה מדי, החוקרים נוסעים עם החלק למומחים בתחום הבקליות בדרום תל-אביב במטרה להיעזר בהם בזיהוי. הם יעברו דגם דגם, עד שיגלו באיזה רכב מדובר. כך גם לגבי חלקים אחרים שנותרו בזירה. נעשית כאן עבודה מאוד מסודרת ושיטתית".

עבודת איסוף וניתוח החלקים שנותרו בזירה היא חלק אחד מהפאזל, שכן קיים צוות נוסף שמתשאל את עדי הראייה שבסביבה, ובמקרים רבים מצליח הצוות לאסוף עדויות מנהגים שראו את המתרחש ואפילו צילמו את האירוע במצלמת הדרך. "לרוב, הנהג יתקשה למסור פרטים מדויקים על זהות הרכב הפוגע ברמת מספר הרישוי, אך יוכל לתת מידע כגון סוג הרכב, וזה בהחלט מסייע לבנות את הפאזל", אומר קוסטיקה. במקביל, שוטרים נוספים עובדים על ליקוט סרטי צילום ממצלמות שפוזורות באזור. אמנם לרוב המצלמה לא מצלמת בדיוק את זירת ההתרחשות, אולם יש סרטוני וידאו של כבישים באזור, ובאמצעות המידע המוקדם על סוג הרכב הם מתחילים לחפש אותו בסרטונים. כך למשל, הם מחפשים במצלמות ג'יפ בצבע מסוים, ומזהים כי במצלמה מסוימת הרכב נראה ללא כל פגיעה, ובמצלמה נוספת, מספר קילומטרים לאחר מכן, רואים בבירור כי המראה תלושה. הם ימשיכו לעקוב אחר המצלמות עד שימצאו צילום בו מספר הרישוי נראה בבירור. אם צריך, הם יקחו סרטוני אבטחה מתחנות דלק ומבתי עסק. הם ינתחו 15 מצלמות, ואולי אף יותר", מוסיף קוסטיקה.

אולם ישנם מקרים בהם מצלמות האבטחה לא מספקות מידע. במקרים כאלו, בהתאם לתוצאות החקירה הפורנזית וזיהוי סוג הרכב, יקבעו רדיוס מסוים ויתחילו לצמצם את מספר בעלי הרכבים הרלוונטיים שגרים בו בהתאם למספר קריטריונים, ואת הנותרים יזמנו לחקירה, והם יתבקשו להגיע עם הרכב. "אם החלק הוחלף, ניתן יהיה לזהות את זה בבירור, ואפילו אם הרכיבו חלק משומש – עדיין במקרים רבים אפשר יהיה להצביע על כך", אומר קוסטיקה.

"בכל תאונה של פגע וברח מבצעים ניסיון לאתר את הרכב הפוגע באמצעות איכון אותות סלולריים", מסביר לפול גז אבנר רוזנגרטן, מנהל המכון למדע פורנזי. "לרוב הבריחה מהזירה מתבצעת בתאונות שהתרחשו בשעות לילה, ובעיקר בכבישים בהם לא הייתה תנועה רבה של כלי רכב – דבר שמשחק לטובת המשטרה, שכן כך קל לה לזהות את האות של הטלפון שהיה בזירה. תאונות רבות פוענחו באופן הזה, וזה מידע שלא ניתן לטשטש".

אחרי תאונות פגע וברח, סביר להניח כי תראו שוטרים סורקים תא שטח של מספר קילומטרים בקרבת זירת התאונה. הסיבה לכך היא דפוס פעולה טיפוסי שרווח בקרב נהגים שדרסו ונמלטו: הם נוטשים את הרכב בקרבת מקום – לעתים זה יהיה אקט של נטישה ולעתים תוך ניסיון הסתרה – אולם מה שמעניין לא פחות הוא שרבים מהם חוזרים לזירה כעבור זמן קצר ונתפסים. "לכאורה אין היגיון לחזור לזירת הפשע, אולם הם עושים את זה מתוך רצון לברר אילו פעולות נעשות בזירה ומה הסיכוי שיתפסו אותם", אומר קוסטיקה.

ישנם מקרים בהם אין די במידע שנאסף מהזירה, והראיות שנאספו מהמצלמות אינן מאפשרות למשטרה להצביע על חשוד מסוים. במקרה כזה, מתחיל להיאסף מידע מודיעיני: בלשים מגיעים למוסכים בטווח שהוגדר מראש ומיידעים אותם על התאונה, בדיקות נערכות גם בקרב עסקים בתחום חלקי החילוף, וסורקים חצרות וחניונים. לרוב מדובר על אנשים נורמטיביים שעד לבריחה לא חיו חיי פשע, ובכל מקרה "הם לא תכננו מראש איך להתמודד עם הבריחה וההסתרה, ותמיד הם עושים טעות מסוימת שמביאה למעצר שלהם", מסכם קוסטיקה.

בריחה מזירה אחרי תאונת דרכים, "פגע וברח", מעבר להיותה עבירה פלילית שתושיב את הבורח בבית הסוהר, היא פעולה בלתי-מוסרית בעליל שבה הבורח מפקיר נפגעים בשטח ולא לוקח אחריות על מעשיו. בטווח הארוך מעשים כאלה גם מכרסמים בהגינות החברה שבה אנחנו חיים והופכים אותנו מחברה מסודרת ומתוקנת לאנרכיה שבה כל אדם עושה דין לעצמו. ואחרי הכל, את הרוב המכריע של הבורחים בתאונות כאלה – משטרת ישראל מצליחה לתפוס. לכן, אם חלילה הייתם מעורבים בתאונת דרכים, קחו אחריות ושאו בתוצאות. בריחה היא הפעולה השפלה ביותר שניתן לעשות במקרה כזה.

כתב: עו"ד אסף ורשה

מדי שנה מתרחשות מאות תאונות דרכים שמקורן בתשתית לקויה, בין אם מדובר על כביש עם בורות או בכתם שמן, ובין אם בפסולת שהושארה על הכביש או במפגע תחבורתי אחר. השאלה היא האם הרוכב או בעל הכלי זכאי לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, ואם אכן – אז ממי? שאלות תשובות.

האם בכל מקרה בו התאונה אירעה בשל מפגע כתם שמן על הכביש, יש אחריות לרשות המקומית?

במקרה כזה, הסוגיה שבית המשפט יבחן היא פרק הזמן שעבר מאז שהתרחשה הדליפה ועד שהמפגע הוסר. במשך שנים, כתקליט שבור, הבהירו הרשויות המקומיות בכל כתב הגנה שנכתב בתביעה כזו כי אין זה סביר שניתן יהיה לצפות מהן להיות בכל מקום ובכל זמן. ואכן, בתי המשפט צידדו לא אחת בעמדה זו וקבעו כי קיים איזון שיש לשמור עליו בין הציפייה מהרשות לפיקוח נאות ויעיל לבין יכולתה לעשות כך בפועל. אלא שהזמנים השתנו וכיום לאור ההתפתחות הטכנולוגית ורישות הערים במצלמות, בכושרה של הרשות לפקח באופן הדוק ויעיל יותר על הנעשה בשטחה. כמו כן, אם בעבר פרק זמן של חצי שעה מרגע קבלת ההודעה על המפגע ועד לרגע בו נמנעה פגיעה של נוספים על-ידו היווה זמן סביר, הרי שכיום בתי המשפט מצפים מהרשויות להגיב לרוב מהר יותר.

כיצד מוכיחים כי הרשות המקומית ידעה על המפגע אך לא טיפלה בו בזמן סביר?

כיום כל מערכות ההתראה והדיווחים על נזקים הן ממוחשבות. לבית המשפט נתונה הסמכות לדרוש מהרשות להמציא את כל הרשומות. בנוסף, במסגרת בירור אחריות הרשות, יש לקבל את מצבת כוח האדם שעבדה באותה העת, וזאת מתוך מטרה לברר האם הרשות לא צמצמה את מספר אנשי הצוות מתוך כוונה לחסוך בעלויות על חשבון השירות הסביר אותו היא צריכה להעניק לתושביה. וכך למשל, היה ויתברר כי באותה נקודת זמן עבד במשמרת רק מוקדן אחד והשיהוי בדיווח נבע ממענה מאוחר לשיחה, ייתכן בהחלט כי בית המשפט יראה בכך כהתרשלות מצידה.

האם בית המשפט מצפה מהרשות המקומית לתחזק את הכבישים שבשטחה?

תחזוקת הדרכים הציבוריות מתבצעת בכמה שיטות שתכליתן לשפר את בטיחות המשתמשים בדרכים שבתחומי הרשות המקומית ולשמור על רמת השירות שמספקת הרשות לתושביה. השיטות העיקריות הן: תחזוקה תקופתית מונעת המתבצעת אחת לכמה שנים למניעת התדרדרות של מצב הדרכים (תחזוקה מונעת), תחזוקה שוטפת של הדרכים המתבצעת במהלך השנה כדי לשמור על הקיים (תחזוקה שוטפת), וטיפול מיידי במפגעים שאירעו בדרכים (תחזוקת שבר). שאלת האחריות ושיעור הרשלנות של הרשות תלויה במספר גורמים, ובכלל זה באופן היווצרות הבור או המפגע. ככל שמדובר על בור שנפער בכביש בשל תחזוקה מונעת או שוטפת שלא בוצעה כהלכה, לא מן הנמנע כי בית המשפט יקבע כי מדובר על התרשלות מצידה של הרשות. ישנם מקרים מובהקים יותר כגון בור שנפער מדי חורף – מקרה אשר מבסס עוד יותר את טענת ההתרשלות של הרשות.

כלומר כל בור בכביש מהווה מפגע שמאפשר לתבוע במקרה של נזק שנגרם בגללו?

לא כל מהמורה או סדק בכביש ייחשבו כמפגע. בתי המשפט קבעו לא פעם כי "…רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים, כאלו או אחרים". ניתן להתייחס לדבר כזה או אחר כמפגע בכביש כאשר מדובר בהפרעה משמעותית שבאחריות הרשות היה לתקנה, והוכח כי לא היה כל שלט, תמרור או סימון שקיימת הפרעה, והרוכב היה זהיר מספיק ובכל זאת לא יכול היה לזהות את ההפרעה מבעוד מועד. במקרים רבים קובע בית המשפט שבור ביוב פתוח בכביש, ללא כל שלט או תמרור המזהירים על קיומו, ובמיוחד אם ידוע לעירייה על עצם קיומו – יחשב בגדר מפגע.  יש לזכור שכאשר הנפגע אינו מוכיח שהבור בכביש היה עמוק או משמעותי דיו, אלא 'שקע' קטן בכביש – בית המשפט נוטה לקבוע שלא מדובר במפגע. לפיכך, על הנפגע חלה חובת תיעוד אם ברצונו לקבל פיצוי עבור נזקיו.

אחת מהטענות השכיחות של הרשויות המקומיות היא כי רכבים רבים עברו במקום קודם לכן ואיש לא נפגע, לפיכך התביעה תמוהה ודינה להידחות. האם כך הדבר?

מצד אחד מדובר על טענה ראויה מצד הרשות, שמבססת את הנחת העבודה כי התאונה נגרמה ברשלנות הנהג. אולם בתוך כך, עצם העלאת הטענה עשויה להצביע על כך כי המפגע נותר במשך זמן רב ללא שתוקן – מצב שבראיית בית המשפט יכול להיחשב כלא סביר וכהתרשלות מצד הרשות.

כיצד עליי לפעול במקרה בו הרשות המקומית טוענת כי הנזק נגרם בשל רשלנות הקבלן ועליי להפנות תביעתי אליו?

היחסים בין הקבלן לעירייה הם יחסים חוזיים שלא מעניינו של הניזוק. לעתים קרובות מבקשת הרשות לפטור עצמה מאחריות תוך שהיא מפנה את התובע לקבלן. במקרה כזה יש לתבוע הן את הרשות והן את הקבלן – שניהם יחד וכל אחד לחוד. בית המשפט יקבע את אופן חלוקת האחריות בין שני הגורמים, אולם מבחינת התובע אין זה משנה שכן הוא יקבל את מלוא הפיצוי שייפסק.

כיצד עליי לפעול במידה ורכבי ניזוק כתוצאה ממהמורה בכביש:

קיים משקל ראייתי רב לתשובה אותנטית ומיידית שנמסרת על-ידי הרשות. לפיכך, חשוב להקליט את השיחה הראשונה שנערכת לאחר קרות הנזק עם מוקדן העירייה או הרשות המקומית. לרוב המוקדן יספק תמונת מצב עדכנית והמהימנה לגבי המפגע, אשר תשמש את הניזוק. אם במועד התרחשות הנזק היה במקום עד ראייה שגר או עובד בסמיכות למפגע ויכול להעיד על משך הזמן בו המפגע עמד ללא טיפול – חשוב לקחת את פרטיו. כמו כן, לצורך הוכחת הנזק, גם אם הוחלט לא לתקן את הרכב – יש לקבל הצעת מחיר מהמוסך, וכמובן לפנות לשמאי רכוש.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח, יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין

כתב: עו"ד אסף ורשה

עלות מחירי פוליסת החובה לדו גלגלי בישראל היא מהגבוהות בעולם, עובדה אשר מאלצת רבים מהרוכבים לוותר על מטריית ההגנה הביטוחית ולרכב ללא ביטוח. למעשה, על פי הערכות אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, למעלה מ 40% מרוכבי האופנועים והקטנועים רוכבים ללא הגנה ביטוחית. אלא שלרשות חלק מהנפגעים קיים חוק שמאפשר להם לקבל פיצוי, גם ללא ביטוח חובה. באילו נסיבות ניתן לקבל אותו? במה הדבר כרוך והאם ניתן לוותר על פוליסת החובה? עורך הדין אסף ורשה עונה על כמה שאלות חשובות.

כיצד ייתכן כי ניתן לקבל פיצוי ללא שנרכש ביטוח חובה?

הזכות לקבל פיצוי אינה נובעת מקיומו של הביטוח, אלא מהעובדה כי התאונה התרחשה בנסיבות בהן צד ג' התרשל והפר את חובת הזהירות שלו. הזכות קמה לנפגע מכוח פקודת הנזיקין שקובעת כי במקרה בו ניתן וצריך היה לצפות כי פעולה או הימנעות ממנה תגרום לנזק, אך הגורם הפוגע לא פעל כנדרש, עומדת לרשות הנפגע הזכות לקבל פיצוי עבור נזקיו.

כלומר, בכל תאונה ולא משנה נסיבותיה, ניתן לקבל פיצוי גם אם לא רכשתי ביטוח חובה?

לא. בית המשפט יכול לחייב לשלם פיצוי רק בנסיבות בהן צד ג' הפר את חובת הזהירות שלו וגרם לתאונה ברשלנותו. כלומר, תאונה שמוגדרת כנזק עצמי ללא מעורבות של גורם נוסף, לא תאפשר לנפגע לקבל פיצוי עבור נזקיו הפיזיים, ככל שלא רכש ביטוח חובה.

מה הנפגע צריך להוכיח על מנת שבית המשפט יפסוק לו פיצויים?

הדרך לקבלת פיצוי עוברת כאמור בהרמת נטל ההוכחה מצד הנפגע כי התאונה נגרמה כתוצאה מהתרשלות של הפוגע. בניגוד לתנאי פוליסת החובה, על-פיהם אין רלוונטיות לסוגייה זו וניתן לקבל פיצוי גם אם הנפגע הוא שגרם לתאונה, כאשר מדובר על תביעת נזיקין יש צורך להוכיח כי התאונה אירעה בשל אשמתו של אחר. לחובה זו יש משמעות בלתי מבוטלת שבאה לידי ביטוי במספר אופנים. ראשית, עליו יהיה להוכיח התרשלות מצד הפוגע, וזו לעיתים משימה מורכבת. בנוסף, היות ולכל המשתמשים בדרך יש חובה להתנהג על פי מכלול החוקים והתקנות, בית המשפט יבחן את מידת הסטייה של כל צד מהוראות החוק ובהתאם לכך יקבע את חלוקת האחריות ביניהם ואת הפיצוי שיינתן, אם בכלל. כך למשל, אם מדובר על תאונה שנגרמה בצומת ונקבע כי הנפגע נושא ב-20% של רשלנות תורמת להיווצרותה, בית המשפט יקזז את הפיצוי שמגיע לו בהתאם לכך.

אז מדוע יש צורך ברכישת ביטוח חובה אם ניתן לקבל פיצוי גם בהיעדרו?

שיעור ניכר מהתאונות מוגדרות כנזק עצמי, בהן לנפגע אין כתובת אליה הוא יוכל להפנות את האשמה, אלא לעצמו בלבד. כמו כן, ועל אף שנסיבות התאונה מצביעות על רשלנות מצד גורם אחר, בית המשפט אינו מחויב לפסוק פיצויים לנפגע והדבר תלוי במידה רבה בתפיסת העולם של השופט. בנוסף, הליך הוכחת הרשלנות יכול להימשך זמן רב, ובינתיים הנפגע עלול להישאר ללא כל מקור הכנסה.

התאונה ארעה בשל החלקה שנגרמה בשל בור או מפגע אחר שהיה בכביש. כנגד מי אני מגיש תביעה?

במקרה כזה ניתן להטיל את האחריות על הרשות המקומית, אולם יש לזכור כי לא כל בור מהווה עדות להתרשלות מצד הרשות. בית המשפט קבע לא אחת כי שטחיה אינם בגדר שטח סטרילי, ועל מנת לייחס לה רשלנות יש להוכיח כי זו סטתה באופן ניכר מחובת האחריות שלה לטפל במפגעים שנמצאים בתחום אחריותה.

האם קיימת הגבלה על שיעור הפיצויים שניתן לקבל במקרה בו לא היה ביטוח חובה?

באופן פרדוקסלי, ניתן לקבל פיצוי גבוה יותר בתביעה שמוגשת מכוח פקודת הנזיקין מאשר במסלול של ביטוח החובה. חוק הפלת"ד (ר"ת פיצוי לנפגעי תאונות דרכים – החוק שמכוחו מפצים את הנפגע בתביעה לפוליסת החובה) מציב מגבלות של 'רף עליון' בראשי הנזק לפיהם נפסקים. על פי החוק, מי שניזוק בתאונת דרכים יהיה זכאי בגין הפסדי ההשתכרות לפיצוי אשר בבסיסו לא יילקח בחשבון סך של למעלה משילוש השכר הממוצע במשק. כמו כן, הפיצויים בגין 'כאב וסבל' מוגבלים לנוסחה המשקללת את ימי האשפוז של הניזוק יחד עם שיעור הנכות במכפלת סכום תקרה הקבוע בחוק.

כלומר המחוקק נותן פרס למי שלא רכש ביטוח חובה?

לכאורה מדובר במצב בלתי סביר בו יוצא החוטא נשכר. אמנם סכומי הפיצוי עשויים להיות גבוהים יותר, אך הנפגע מאבד את היתרון המובנה והמובהק שטמון בהליך של תביעה לפוליסת החובה – היכולת לקבל פיצוי בלי להידרש להוכיח כי הפוגע התרשל ולקבל פיצוי מופחת, אם בכלל, בהתאם לחלוקת האחריות.

משמעות הדבר היא כי אני יכול לבחור באיזה מסלול להגיש תביעה: לפי פקודת הנזיקין או מכוח פוליסת החובה?

לא. סעיף 8 לחוק קובע שמי שיש לו עילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו יכול לתבוע את נזקיו על פי חוק אחר. כלומר, היה ונפגע בתאונת דרכים נפגע כתוצאה מרשלנות של צד ג', הוא אינו יכול לבחור לתבוע את צד ג' ולא את ביטוח החובה שלו.

ככל שמדובר על נזק עצמי ולא היה ברשותי ביטוח חובה, האם אין כל גורם אחר ממנו ניתן לקבל פיצוי  ?

אם יש לנפגע ביטוחים אישיים שרכש לעצמו, הוא יוכל לתובע תגמולים מהביטוחים האישיים שרכש או נרכשו על ידי מעבידו. למשל ביטוח מנהלים, ביטוח חיים, אובדן כושר עבודה וביטוח תאונות אישיות.

כך או כך, אנחנו חוזרים וממליצים, כמו תמיד, לרכוב על דו-גלגלי רק עם ביטוח חובה בתוקף! זכרו שאנחנו לא עשירים מספיק כדי לרכוב ללא ביטוח חובה!

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

חלק בלתי מבוטל מהתאונות שמתרחשות על דו-גלגלי מכונות 'תאונות עצמיות', בהן הרוכב לרוב החליק, ללא מעורבות של כלי רכב נוסף. במקרים רבים, לאחר האירוע הוא קם על רגליו, אומד את הנזקים שנגרמו לו ולכלי, ומשנוכח להבין כי לא ניכרת פציעה חמורה הוא ממשיך בדרכו או מזמין גרר.

הבעיה מתחילה כעבור מספר שעות. הכאב אותו חש הרוכב לאחר התאונה הולך ומתגבר, ורק אז הוא פונה לקבלת טיפול רפואי. אלא שמבחינת חברת הביטוח, היות ושום גורם אובייקטיבי לא הושיט לו סיוע בזמן אמת, נדרשת הוכחה נוספת כי מדובר בתביעת אמת. כלומר, אין ספק כי לכלי נגרם נזק, אולם לשיטתן, מי ערב לכך כי האירוע שהוביל לכך זו התאונה הנטענת? הנחת היסוד שלהן היא כי ייתכן שמדובר בתרמית  – הכלי ניזוק במכוון או במסגרת אירוע אחר, ומכאן גם שהפציעה המדווחת – מקורה לא בתאונה המדוברת.

מה הביא את חברות הביטוח לפתח עמדה חשדנית? אפשר להתווכח על זה, אולם מבחינתן יש נתון אחד מהדהד: על-פי נתוני איגוד חברות הביטוח, בין 10% ל-15% מהתביעות המוגשות לחברות הביטוח הן תביעות כוזבות. או במילים אחרות – היות ומדי שנה מוגשות 380,000 תביעות ובכללן גם תביעות בגין נזקי גוף, גם אם מחשבים את הסטטיסטיקה על פי הרף התחתון של ההערכות, המספרים גבוהים: 38,000 מקרי הונאת ביטוח.

אז מה עושים? צריך להרים את נטל ההוכחה, כלומר לשכנע את חברת הביטוח כי התאונה אכן קרתה בנסיבות המדווחות ולסגור כל פרצה שתאפשר לה לדחות את התביעה בטענה למרמה. לפיכך, מספר כללי ברזל להתנהלות נכונה:

• ראשית, גם אם הפציעה קלה ביותר ועל פניו אין צורך להזמין את מד"א, עדיין, מומלץ כן להתקשר למוקד. אפילו רק לצורך הדיווח והקלטת השיחה. בשיחה עם המוקדן תתקבל ההחלטה האם לשלוח ניידת למקום. היה ולא הוזמנה ניידת, גשו בהקדם לבית החולים. לא כעבור יום, אלא מיד. המציאות מלמדת כי בית המשפט מתייחס לפינוי מיידי כאינדיקציה משמעותית למידת המהימנות, גם אם מתגלה סתירה בעדות התובע. וכך למשל,  בתביעה שהוגשה לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב באמצעות הח"מ, הכחישה הנתבעת, חברת הביטוח, נסיבות תאונה שמתאר התובע, בשל סתירה שהתגלעו. למרות זאת פסק בית המשפט כי פניית התובע מיד לאחר התאונה לבית-חולים מחזקת את גרסתו, ולכן נמצא זכאי לפיצויים.
• במידה ואופיה של הפציעה מאפשר, יש לצלם הכל, את האיבר שנפגע בתאונה, את הכלי שניזוק, את סביבת התאונה, את העדים. הכל. וכמובן לקחת את פרטי העדים. בכל מקרה יש לפנות למשטרה בבקשה כי יונפק אישור משטרה, זאת בכפוף להצגת תעודת זהות, תעודת ביטוח חובה ותיעוד רפואי, ככל שיבקשו.
• במקביל, אם לא חלף במקום התאונה רכב שצפה בהתרחשותה ועצר להושטת סיוע, עצרו ביוזמתכם את הרכב שמגיע ובקשו ממנו מים או סיוע כלשהוא. בהזדמנות זו, גם בקשו את פרטיו. המשקל שניתן לעדות של נהג אקראי גבוה יחסית ויבסס את הטענה כי התאונה התרחשה בנסיבות הנטענות.
• בנוסף, חשוב מאוד לוודא כי באסמכתאות הרפואיות של בית החולים נכתב כי מדובר על תאונת דרכים. ודאו כי נכלל בהן פירוט שכולל את נסיבות התאונה, לרבות מכלול התלונות והמגבלות מהם אתם סובלים. בנוסף, לאחר השחרור דאגו לפנות לרופאים בקהילה באופן עקבי על מנת ליצור רצף טיפולי, וכן דאגו שבכל סיכום טיפול ייכתב הקשר הסיבתי בין התלונות והתאונה.
• עד לפני מספר שנים, הצגת אסמכתא כי הכלי נגרר ממקום התאונה היוותה ראיה כבדת משקל, אולם בחלוף הזמן הבינו חברות הביטוח כי רבים גוררים את הכלי כשהוא עם נזק למקום התאונה, ולאחר מכן מזמינים גרר פעם נוספת לצורך גרירתו למוסך. משמעות הדבר היא כי הרוכב יתקשה לבסס את טענתו לגבי מהימנות הדיווח רק באמצעות הצגה של חשבונית גרירה. כמו כן, בכבישים רבים קיימות מצלמות שהוצבו על-ידי הרשות המקומית או על-ידי משטרת ישראל, זאת לצורך בקרת תנועה. ניתן לפנות לאותם גורמים בבקשה לקבל את הקובץ הרלוונטי בהתאם לתאריך ולשעה.
• בלא מעט מקרים, הכלי שהיה מעורב בתאונה עצמית אינו מבוטח בביטוח מקיף, ועל כן במקרים של נזק קל, שלא גרם לפציעות גוף חמורות, מעוניינים המבוטחים להוזיל ככל שניתן את עלויות התיקון, גם באמצעות ויתור על קבלת חשבונית מס. אלא שהבעיה היא כי מבחינת חברת הביטוח אם אין חשבונית – משמע הכלי לא תוקן והספק לגבי התרחשותה מתעורר. לפיכך, דרשו לקבל חשבונית מס עם פירוט התיקונים והעבודות שבוצעו.
• לא אחת נוטים נפגעי תאונות דרכים הנמהרים לצרוך טיפול רפואי רב מדי, שאינו מתאים לאופי פגיעתם ואינו מתקבל על הדעת. חברות הביטוח נאחזות בלשון החוק, שקובעת כי על המבוטח קיימת החובה להקטין את עלות הטיפולים בו, וכך, במקרים רבים, המבוטח אינו זוכה לקבל את מלוא ההחזר עבור הטיפולים שעבר. אין להקל ראש בכך, שכן המציאות מלמדת כי טיפולים רפואיים יכולים להאמיר לסכומים של עשרות אלפי שקלים. לפיכך, מוצע בשלב הראשון לפעול לקבלת טיפולים רפואיים במסגרת קופות החולים בהתאם לחוק בריאות ממלכתי. אין צורך לפנות לרופאים פרטיים במקום שהשירותים יכולים להינתן על-ידי קופת החולים, באופן סביר נפגע שלא עבר את הפרוצדורה המתבקשת ופנה באופן עצמאי לטיפול על-ידי רופא פרטי, יכול לדרוש מהרופא הפרטי כי יכתוב התייחסות שכוללת מענה לשאלה מדוע הטיפול שהוענק באמצעותו לנפגע עדיף על זה שהיה מקבל דרך קופת החולים.

רכבו בזהירות תמיד, הימנעו מתאונות, גם עצמיות, אך במידה ומתרחשת תאונה עצמית – אספו את כל העדויות על עצם קיומה על-מנת שלא תידחו על-ידי חברת הביטוח בתואנה של הונאת ביטוח.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

אחד מהיתרונות של כלי רכב דו-גלגלי הוא היכולת להתבונן על הנהגים המיוסרים יושבים בתוך הקובייה שלהם במהלך הפקק, בעוד הרוכב 'מזגזג' ביניהם ומפלס את דרכו לרמזור. אמנם החוק בישראל אינו מתיר לרוכבים לזגזג, אולם לרוב המשטרה אינה אוכפת את החוק מתוך רצון  לאפשר לתנועה לזרום.

הבעיה מתחילה כאשר מתרחשת תאונה, שלאחריה כל צד מטיל את האשמה על האחר. הנהג טוען כי הרוכב הפר את החוק בכך שעקף באותו נתיב נסיעה, ואילו הרוכב מתגונן מאחורי הטענה כי הנהג סטה מהנתיב בדרך שאינה פנויה. אז מי האשם?

בחינת פני הפסיקה מלמדת כי במרבית המקרים בתי המשפט יטילו את האחריות דווקא על הרוכב. נכון, בניגוד לנהג, הוא סיים את הרכיבה באיכילוב בעוד הנהג במקרה הגרוע במוסך, אולם אין זה משנה, אלא מידת הסטייה של כל צד מחובת הזהירות הכללית המוטלת עליו וממכלול החוקים הרלוונטיים.

'זגזוג' משמעו עקיפה באותו נתיב – פעולה שאסורה על פי החוק בישראל. תקנה 47 לתקנות התעבורה קובעת כללים מנחים ואיסורים לעקיפה ובכללם: "נוהג רכב לא יעקוף בכביש רכב אחר, בין שהוא באותו נתיב נסיעה ובין אם לאו, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשך הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא, ומצדו השמאלי".

העובדה כי המשטרה אינה אוכפת זאת, אינה סותרת את העובדה כי דו-גלגלי מוגדר כרכב מנועי והאיסור חל עליו בדיוק כמו שחל על כל רכב אחר. שיקוליה של משטרת ישראל שלא לאכוף, ממש בדומה לרכיבה בשול, אינם מכשירים את חוקיות הפעולה. מנגד, החוק מטיל על כל המשתמשים בדרך את חובת הזהירות הכללית, ובכלל זה כמובן גם על הנהגים שמצופה מהם, בטרם יסטו מנתיב הנסיעה, לוודא כי הם יכולים להשלים את המהלך בבטחה.

בפועל, מעבר להפעלת האיתות, נדרש הנהג להתבונן במראות הרכב ולסטות רק וככל שהדרך פנויה. כלומר, ההיגיון מנחה כי תאונה בנסיבות אלו משמעה כי הנהג לא הסתכל כפי שצריך במראות, אולם אין זה בהכרח כך. על הרוכב לקחת בחשבון נתון נוסף – "השטח המת". פסיקות שנתנו בנושא מלמדות כי בתי המשפט מצפים מהרוכבים לזכור את מגבלות שדה הראייה, גודל המראה והזווית שלה, שמייצרות שטח שאינו נראה לעין המתבונן בה.

במילים אחרות: בתי המשפט גורסים כי קו הגבול של אחריות הנהג תואם את קצה גבול יכולתו, כנהג סביר, להבחין ברוכב, והעובדה כי בכבישים רוכבים עשרות אלפי רוכבים שיכולים בכל רגע להפתיע את הנהג, אינה משנה את חובת הזהירות בין הצדדים. שונה כמובן הדבר כאשר מדובר על רוכב שרכב בצמוד לרכב למשך זמן מה, וברור כי ניתן וצריך היה הנהג להבחין בו. במקרה כזה, יותר מסביר להניח כי בית המשפט יקבע שיעור אחריות גבוה שמוטל על הנהג.

חשוב להדגיש כי לא מדובר על כלל אצבע שמחייב בכל מקרה ומקרה, וכמובן שכל תאונה נבחנת על פי נסיבותיה, מיקום כלי הרכב ועדויות, ככל שקיימות. אולם כאמור, הציפייה של בית המשפט מהרוכבים לעשות זאת תוך התחשבות בשדה הראייה המוגבל, מביאה תיקים רבים להכרעה בה הרוכב הוא שנמצא אחראי.

כך גם בהתייחס לרכיבה בשול: האכיפה יצרה בקרב ציבור הרוכבים הנחה שגויה כאילו הרכיבה בשול מותרת בחוק, אולם ההיפך הוא הנכון – לא רק שהרכיבה אסורה אלא שגם אם התאונה התרחשה בשל רשלנות הנהג, עדיין – האשמה, במלואה או בחלקה, תוטל על הרוכב. כלומר, גם אם הרוכב נע בשול במהירות של 7 קמ"ש בזהירות מירבית ורכב סטה מנתיב נסיעתו, פגע ברוכב , פצע אותו ותוך כדי גם ריסק את האופנוע – האחריות תוטל על האוחז בכידון.

לסיכום, גם בזגזוג בין מכוניות בפקק עומד, הקפידו להסתכל רחוק, לתכנן את נתיב הנסיעה, לשמור על המרחב האישי תוך כדי תנועה, וכמובן לרכוב במהירות נמוכה מספיק שתאפשר לכם להגיב לסטיות כאלה ואחרות של כלי רכב בפקק. זכרו תמיד שנהגים התקועים בפקקי תנועה יחפשו את הדרך הקצה ביותר וינצלו כל פרצה שימצאו. אל תהיו בפרצה הזו. רכבו בזהירות.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.