אנחנו נוסעים במכונית על הכביש שמקיף את אגם וארזה שנמצא בחלק הצפוני של איטליה, ממש צמוד לגבול עם שווייץ, נכנסים לרחוב קטן עם בתים פרטיים צפון-איטלקיים, בנייה ישנה קלאסית שכזאת, ואחרי כמה עשרות מטרים הנהג עוצר. זה המפעל של MV-אגוסטה, הוא אומר. ככה, באמצע שכונת מגורים ועל שפת האגם, יושב לו מפעל האופנועים האקזוטיים ובסמוך אליו מלון קטן, אותנטי וביתי.
כבר ביקרנו במפעל אופנועים שיושב על האגם הזה. זהו המפעל הישן של הוסקוורנה, ששופץ על ידי ב.מ.וו והפך למתקן מפואר ומודרני. זה היה לפני כמה שנים, ואז אמרו לנו אנשי הוסקוורנה שלא רחוק מכאן, בהמשך של אגם וארזה, יושב גם המפעל של MV-אגוסטה. אז הנה אנחנו סוגרים מעגל ומגיעים גם למפעל הזה.
בחלק הצפוני של איטליה כל דבר הוא בסטייל. המכוניות, הבתים, המסעדות, האנשים, הלבוש. ויש להם סגנון טוב, לצפון-איטלקים האלה. מדויק כזה. שילוב מצוין בין טמפרמנט מזרח תיכוני לבין תרבות אירופאית קלאסית. לאנשים יש פלפל בישבן, אבל הכל בסטייל והכל מסודר. רואים את זה בבירור בתרבות הנהיגה. מצד אחד הם חולי גז ונוסעים באופן כללי מהר, אבל יש סדר לתנועה ויש זרימה. אף אחד לא יפתיע אותך, ומצד שני יצפו שגם אתה לא תפתיע, והתוצאה היא זרימה שוטפת ומהירה של תנועה. מדהים כמה מהר מתחברים לזה וכמה קשה לחזור אחר כך לתנועה של הארץ, גם אם זה אחרי רק 3 ימי נהיגה באיטליה.
אז בתוך האזור הנפלא והסטייליסטי הזה, כאמור על שפת האגם הפסטורלי, יושב המפעל של MV-אגוסטה. זה אותו המפעל שהיה בעבר של קאג'יבה, שאותו ייסד סבו של ג'ובאני קאסטליוני, הבעלים הנוכחי של MV-אגוסטה, שגם הוא נקרא ג'ובאני קאסטליוני ועל כן השם CAGIVA, שזה שלוש ההברות הראשונות של Castiglioni Giovanni Varese, ג'ובאני קאסטליוני וארזה. השם והמקום. הסב הוריש את המפעל לבן, קלאודיו, וכשזה הלך לעולמו ירש את המפעל הנכד, ג'ובאני. צעיר אנרגטי, סטייליסט כמובן, שעושה בשנים האחרונות דברים יפים מאוד באגוסטה.
אחד המהלכים המשמעותיים שעליה חתום קאסטליוני הנכד, מהלך שקיבל פרסום נרחב בשנה האחרונה, הוא שיתוף הפעולה עם קבוצת מרצדס ומכירת חלק ממניות החברה לקונצרן הגרמני. MV-אגוסטה תמיד הייתה חברה עם בעיות מזומנים, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעם כל התשוקה האיטלקית, החברה מתמקדת בייצור אופנועי קצה ספורטיביים ואקזוטיים ולא מתעסקת במוצרי לחם וחמאה כמו קטנועים או אופנועים קטנים. בעבר החברה נמכרה להארלי-דיווידסון תמורת כמה עשרות מיליוני יורו, אבל כעבור שנתיים הארלי החליטה למזער נזקים ולמכור בחזרה את המפעל הכושל לקאסטליוני תמורת דולר אחד בודד. עסקה בהחלט לא רעה לקאסטליוני, אבל פחות מוצלחת להארלי. כעת, עם מצב כלכלי טוב משמעותית מבעבר, עם תזרים מזומנים סביר, עם מגוון דגמים רחב שחלקם פותח בזכות המימון מהארלי, אבל בעיקר בזכות הגב הכלכלי של מרצדס, דברים נראים אחרת לגמרי ב-MV-אגוסטה ונראה שמתחיל תור הזהב של החברה. או שנכון יותר לומר חוזר, שכן לאגוסטה כבר היו ימי זוהר בשנים הארוכות שבהן ג'יאקומו אגוסטיני הוביל אותה לאליפויות עולם רבות. אבל עכשיו מתחיל תור הזהב בזמן המודרני.
אנחנו עוברים את השער הראשי, אבל כדי להיכנס לרחבת החניה צריך לעבור שיקיין של שמאלה-ימינה. אופייני. הנהג מחנה את הרכב בחניה, ועל הרחבה הענקית אנחנו רואים רוכב מבחן של החברה בוחן ברוטאלה חדש. האופנוע מחובר למערכת טלמטריה מלאה כולל עשרות חיישנים, כבלים ומסך גדול מעל לכידון, וכשהוא רואה אותנו יורדים מהרכב הוא מרים ווילי לאורך כל הרחבה. לאחר מכן הוא מסתובב, מאיץ, חזק, בולם לאורך זמן ומוריד הילוכים. קל מאוד להבחין שיד שמאל שלו לא נוגעת בקלאץ' ושהורדות ההילוכים מאוד מהירות. וואלה – הוא בוחן קוויק-שיפטר שגם מאפשר להוריד הילוכים. כל דגמי MV-אגוסטה מגיעים עם קוויק-שיפטר רגיל, אבל בקרוב יהיה אפשר גם להוריד איתו הילוכים.
אחרי המתנה קצרה מגיע אלינו מרקו. הוא שייך לתחום הפיתוח הטכני של החברה, אבל כשמגיעה קבוצה לסיור במפעל הוא זה שלוקח אותה. אנחנו מתקדמים לעבר הכניסה לאולם ההרכבות ופס הייצור, אבל בדרך אנחנו עוברים להגיד שלום במחלקה הטכנית, איפה שבודקים כלים כאלה ואחרים. אנחנו מציצים לסדנה, ובין היתר רואים גם אופנוע או שניים מכוסים. "אל תצלמו", מבקש מאיתנו מרקו, "יש פה דברים סודיים שאסור שידלפו", ואנחנו מכבדים את בקשתו.
נכנסים למפעל. האולם הראשון מחולק לשניים. בצד אחד יש את אולם ההרכבות, שבו לוקחים חלקים בודדים ומרכיבים אותם למכלולים. המזלג הקדמי למשל, מורכב באולם הזה אל תוך המשולשים, והמסב התחתון מוחדר לציר ההיגוי. גם מסכת החזית, למשל, מורכבת באולם הזה – פנס קדמי, מאותתים, חיווט וכו'. באולם שליד יש את ה'סופרמרקט', שזה אולם של חלקים קטנים שנדרשים להרכבת אופנוע, אבל הם לא חלק ממכלול, כמו למשל צירים, ברגים, תופסנים וכו'. בין שני האולמות לבין אולם ההרכבות ופס הייצור יש תנועה בלתי פוסקת של אנשים ומלגזות שמובילים ארגזי חלקים מכאן ולכאן.
האולם הבא ריתק אותנו לגמרי. זהו אולם המנועים. אבל להבדיל ממפעלים אחרים שבהם ביקרנו, שבהם מקבלים מנועים מוכנים או שרק מרכיבים חלקי מנוע, כאן ב-MV-אגוסטה עושים את רוב העבודה בתוך הבית. כך למשל ראשי המנוע, שעליהם עבדו בזמן שבו ביקרנו. חברה חיצונית מייצרת את הגלם ביציקת חול, וחלק הגלם מגיע למפעל ועובר את כל תהליך העיבוד השבבי במכונות CNC ממוחשבות. כל ראש מנוע עובר 3 שלבי עיבוד שבבי, כשבסוף התהליך מתקבל ראש מנוע מוכן שעליו יש להרכיב את החלקים הנעים. מה שמעניין וייחודי הוא שכל חלק וחלק עובר בקרת איכות פרטנית שבה מודדים את המרווחים והטולרנסים ומחליטים אם החלק תקין או לא. גם את זה ראינו בעינינו ונדהמנו, אבל לצערנו התבקשנו שלא לצלם את המכונות אלא רק את התוצאה הסופית. אגב, פרט לבקרת איכות ידנית פרטנית, מדגם חלקים (1 ל-4 או 1 ל-5, תלוי בחלק) עוברים בקרת איכות מדויקת יותר, שבה מכניסים את החלק לתוך מכונה, ורובוט תלת-ממדי בודק את דיוק החלק ברמת המיקרון. את זה אפשר לראות בתמונה בגלריה.
חלקי המנוע המוכנים להרכבה לאחר העיבוד השבבי עוברים לאולם קטן יותר, שבו מרכיבים ידנית את המנועים. יש שניים שמרכיבים תיבות הילוכים, יש שניים שמרכיבים ראשי מנוע, ויש שניים שמרכיבים את המנועים ליחידה אחת שלמה. כולם עתירי ניסיון, ולפי דברי מרקו עובדים שנים ועשרות שנים בחברה.
וכאן מגיע עוד עניין ייחודי ל-MV-אגוסטה – כל מנוע ומנוע עולה על טסט-בנץ' (מתקן בדיקה) ומופעל כמה דקות בעומסים משתנים. זה מתחיל בחימום המנוע (כמובן לאחר שחובר למתקן, כולל שמן מנוע, נוזל קירור ומערכות הזרקה ופליטה), ולאט-לאט העומסים עולים עד להפעלה ב-10,000 סל"ד למשך דקה או שתיים. גם כאן, כל מנוע עובר את זה ולא מדגם מייצג, כך שכל הרוכבים שמפחדים לפתוח גז בהרצה – אתם יכולים להירגע. המנוע כבר עבד בגז…
מגיעים לפס הייצור. הכל מסודר ונקי, והכל עובד על מי-מנוחות. קצב הרכבת האופנועים עומד על כ-50 כלים ביום. טכנית ניתן להרכיב יותר, אבל בקצב המכירות של אגוסטה כרגע זה מספיק. מעל פס הייצור לוח אלקטרוני שבו נכתב איזה אופנוע נמצא בייצור (במקרה שלנו – ריבאלה 800), מהי כמות הייצור הנוכחית בקבוצה וכמה כלים כבר יוצרו עד עתה. מרקו מפתיע אותנו ומציין שאפשר לצלם גם את פס הייצור, וזאת אחרי שצילמנו בכל רחבי המפעל. אנחנו מצלמים את פס הייצור, את העובדים, ואלו מצידם משתפים פעולה ומחייכים. בקצה פס הייצור נמצאת מכונת הבלמים, שעליה עובד אדם אחד כבר 30 שנה. כן, במשך שלושים שנים הוא ממלא נוזל בלם בצנרת הבלמים. יש מצב שהוא מבין דבר או שניים במערכות בלמים הידראוליות.
בסיום פס הייצור האופנועים עוברים לחדר בדיקה, שבו כל אופנוע ואופנוע מורץ שוב, גם כן במהירות גבוהה של עד 10,000 סל"ד, אבל הפעם לא רק המנוע אלא האופנוע כולו. הגלגל האחורי מסתובב, המתלים עובדים, וכך גם השרשרת והבלמים. כך כל אופנוע עובר בקרת איכות. ביציאה מחדר הבדיקות הכלים מגיעים לחדר נוסף שבו יש 3 ליפטים ו-3 מכונאים. כל אופנוע עולה על הליפט ונבדק בקפידה. אם צריך לכוון – מכוונים, העיקר שכל אופנוע יצא במצב מושלם. ושוב, בקרת איכות שכזו לא ראינו במפעלים אחרים. משם הכלים עוברים לאולם האריזה והשילוח. תהליך מרשים, מדויק ואיכותי.
אנחנו מתקדמים לעבר היציאה ומגיעים לאולם נוסף עם מכונאים וליפטים, אבל באולם הזה אין כלים של פס הייצור. יש בו כלים מיוחדים, ואנחנו מזהים מיד דגם של ברוטאלה שטרם נחשף, כולל הלוגו, כשהאופנוע נראה מגומר ומוכן לייצור. מרקו מבקש יפה לא לצלם ואנחנו שוב מכבדים את בקשתו, אבל כמו ישראלי טוב אני מבקש ללכת לראות. מרקו עושה חצי פרצוף מסכים, ואני כבר מסתער על הברוטאלה ואונס אותו בעיניים. גרסה מיוחדת של הברוטאלה 800RR שאמורה להיחשף במילאנו (עדכון: נחשפה במילאנו בשנה שעברה וכבר נמכרת לקהל הרחב). סקסי מאדר פאקר!
יוצאים מהסדנה האחרונה, ורגע לפני היציאה מגיעים לאולם ענק שכולו מכוסה בתמונות. מין מוזיאון מקומי של קאג'יבה ו-MV אגוסטה, עם תמונות של דגמים מכל השנים, רוכבי המרוצים, הניצחונות והאליפויות. אפשר לעבור על כל התמונות שתלויות במשך שעות, אבל אנחנו התעכבנו על אדי אוריולי, רוכב הראלי של קאג'יבה, וכמובן על ג'יאקומו אגוסטיני, המלך הבלתי מעורער של מרוצי הגרנד פרי בתקופת הזוהר של MV-אגוסטה.
בקצה האולם עומדים מסודרים אופנועים מיוחדים של אגוסטה. גרסאות שונות של ה-F4 מכל השנים, כולל גרסאות שיוצרו במהדורה מוגבלת, גרסת אגוסטיני בטרי-קולור של ה-F3, שלדעת רובנו מדובר באופנוע היפה ביותר בעולם, גרסאות שונות של הברוטאלה והריבאלה, ובקצה באולם עומד לו בדד הקאג'יבה 500 של ג'ון קוסינסקי מאליפות הגרנד-פרי 500 של תחילת שנות ה-90. חתיכת מסטרפיס, אקזוטיקה אמיתית, מונח לפנינו. מדהים.
אנחנו יוצאים מהמפעל, וכדי לשרוף את השעתיים שנותרו לנו מסדרים לנו 3 אופנועים כדי לצאת לסיבוב של שעה וחצי מסביב לאגם. היו שם F3 בנפח 800 סמ"ק, ברוטאלה 800 וריבאלה 800. רק הסיבוב הקצר שעשינו שווה כתבה שלמה בפני עצמה, אבל רק נספר שהמעגל נסגר סופית כשעצרנו לקפה ליד המפעל של הוסקוורנה, שבו ביקרנו כאמור לפני שנתיים. הוא כבר לא פעיל, אבל המתקן שייך לק.ט.מ, והשילוט הוא כבר עם הלוגו בצבעים החדשים.
אבל בואו נחזור ל-MV-אגוסטה. אחרי יומיים אינטנסיביים שבהם גם רכבנו על האופנועים, גם ביקרנו במפעל, גם הכרנו את האנשים שמאחורי המותג וגם קלטנו את האווירה הכללית, הרושם שלנו הוא חיובי ביותר. נראה שהחברה בבעלות קאסטליוני הצעיר היא חברה שמצד אחד צעירה ודינמית, אבל מצד שני בוגרת ויודעת היטב את הכיוון שלה. האופנועים מצוינים, תהליכי הייצור הם ברמה הגבוהה ביותר שבהם נתקלנו, ובקרת האיכות ברמה סופר-גבוהה גם היא, כך שהמוצר עצמו בהחלט מצוין. אבל זה יותר מזה. זו האווירה הכללית של המפעל והרוח שמובילה אותו. וכעת, עם הגב הכלכלי של מרצדס שיאפשר פיתוח דגמים חדשים והרחבת נפח השוק, נראה ש-MV-אגוסטה חוזרת לדרך המלך. כבר ראינו מה הרכישה של דוקאטי על ידי אודי עשתה למותג האיטלקי, ואם תהליך דומה יקרה באגוסטה – מה טוב. אנחנו האופנוענים צריכים מותגים ואופנועים אקזוטיים כאלה, שהם הקצה של האופנוענות. אם על הדרך נקבל עוד כלים אלמותיים כמו הדוקאטי 916 או ה-MV-אגוסטה F4, שניהם אגב של הצמד קאסטליוני-טמבוריני – אז הרווחנו בגדול.
