הפציעה החמורה ביותר שחוויתי, עד שקניתי את האופנוע הראשון שלי, היתה נקע. משהו פשוט – נחיתה לא טובה מקפיצה במשחק כדורסל. היו גם כמה שריטות וחבלות מאופניים או מקטטה כזו או אחרת, אבל אף פעם לא משהו חמור. לא משהו שהצריך טיפול מיוחד.
הייתה גם כווייה אחת שנתן לי מוטוגוצי אי-שם בשלהי שנות השמונים. בדרך לקאנטרי קלאב בהרצליה, ראיתי את הלאריו האדום חונה. התקרבתי אליו כשאני בבגד ים בלבד. עשיתי מה שילדים עושים – ניסיתי להגביה ולהביט בספידומטר. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי שריפה אדירה. המוטוגוצי ההוא גרם לפציעה הדו-גלגלית הראשונה שלי.
42
השנייה קרתה ב-1993 כשקניתי את אופנוע 50 הסמ"ק הראשון שלי. וואלה התרגשתי. קניתי מעיל עור וכפפות. הזמנתי, דרך שוברים שהופיעו ב-CYCLE WORLD את שני הכרכים של TWIST OF THE WRIST. לכשהגיעו שיננתי אותם ימים כלילות. רק להיות מוכן. ואז הגיע הרישיון. בחדר התנוססה תמונה של וויין רייני בווילי, ואני ידעתי שזה אחד הדברים הראשונים שאני הולך לעשות. אבל, שוד ושבר – לא הצלחתי.
היו כמה רגעים בהם הצלחתי לגרום לגלגל הקדמי לנתק מגע מהרצפה לשבריר שנייה, אבל ווילי אמיתי אין. הייתי משוכנע שזה האופנוע, שפשוט אין לו כוח שמתאים למשחקים מעין אלו. ואז, באחת מנסיעותיי, נעמד לידי אופנוע זהה לשלי. שנינו נערכו לקראת האור הירוק, ולהפתעתי הרבה את המטרים הראשונים עשה האופנוע שלידי על גלגל אחד. ברמזור הבא כבר שאלתי ומיד קיבלתי הנחיה פשוטה: לקחת את התחת אחורה, להכניס קלאץ', גז עד הסוף, לשחרר קלאץ' ולמשוך את הכידון בחוזקה. קוף שומע – קוף עושה.
אני צריך לספר לך עכשיו משהו. שקלתי אז בערך 130 ק"ג. בוא נחבר את הנתונים האלו ביחד. 130 ק"ג + "לקחת את התחת אחורה" + "משוך את הכידון בחוזקה" = הווילי הכי קצר בהיסטוריה. הפכתי את האופנוע 180 מעלות. בשנייה. עפתי על הגב. האופנוע לא חיכה הרבה והשלים את הגלגול איתי ועליי, מרסק בדרכו את קרסול ימין שלי בשלוש נקודות. את 11 החודשים הבאים ביליתי על כיסא גלגלים, כשאת קרסול ימין שלי מפארים 42 תפרים חדשים שסוגרים על לוחות מתכת ומיטב הברגים והמסמרים שהיו לאורטופד ב'מאיר' להציע. לחיוב אני יכול לציין שאני עושה יופי של ווילי'ז על כיסא גלגלים בזכות התקופה ההיא.
6+
עברו כמה שנים ואחרי כמה אופנועי כביש החלטתי לעבור לשטח. לשפר את היכולת. לק.ט.מ 400 לא הייתה שום בעיה לעשות ווילי'ז. מראשון ועד רביעי במהירויות תלת-ספרתיות. תפסתי את הקטע ולא הפסקתי. ואז הגיעה פיאט אונו. ואז הפסקתי במכה אחת. אצבעות שבורות ביד ימין ושורש כף יד שמאל. עוד 6 תפרים לספירה. ווילי'ז מזוינים.
3+
אמצע שנות האלפיים. אחרי כמה אופנועי ליטר ברזומה, קרבות רחוב ומרוצי קטנועים התחלתי להתחרות באליפות הסופרמוטו. רכבתי על ק.ט.מ ישן שמשקלו וסרבולו היו שניים בגודלם רק ללב האדיר שלו. אהבתי בכל מאודי את האופנוע הנוראי הזה. עד היום אני לא יודע איזו בעיית סלילים זדונית גרמה לו להיכבות ולפצוח בשביתת הנעה אוסטרית. יום אחד החליטו מתחרי הסופרמוטו להשתתף במרוץ אנדורו בפלמחים. הרכבתי את גלגלי השטח והגעתי לשטח הכינוס. הק.ט.מ 620 הישן הבין שהוא עומד מול כלים חזקים, קלים ומקצועיים ממנו, ועשה רושם שהוא באמת התאמץ. הזינוק הלך בסדר, ואחר כמה רגעים אני מוצא את עצמי עוקף אנשים. זה נראה כאילו כולם נוסעים לאחור. התחת מרחף מעל המושב האחורי, הגז פתוח לרווחה ואני עף. מביט לצדדים ולא מבין איך אדם שמן, בלי כושר, על אופנוע מיושן ולא מתאים, עוקד ככה רוכבי אנדורו מקצועיים. אחרי כמה שניות אני מביט לפנים וחושך מכסה את עיניי. לא עקיפות ולא שמן זית. כולם פשוט האטו לקראת דרופ של כמה מטרים שחיכה בהמשך. דרופ שהתקרב אליי במהירות גבוהה.
אני זוכר שנחתתי כמו בספר 'מדריך האוריגאמי למתקדמים' – הפנים פוגשות את הקרקע ראשונות, הירכיים נתקעות באופנוע. זה מצידו לוקח אותן לטיול שבסופו מפגש בין עקביי לראשי. אין אוויר. מתרכז שניות ארוכות בלמלא את הריאות. המוח נותן הוראות אבל הגוף לא מגיב. לא מצליח לנשום. אחרי כמה שניות האוויר חוזר ובקרת הנזקים מגלה אף שבור וחבלות קשות ברגליים. עוד שלושה תפרים לרשימה. ודווקא הייתי ממוגן.
51
אז מי שקורא את הטור הזה אומר לעצמו בטח עכשיו – מסכן, 51 תפרים ועדיין לא הפנים את עניין המיגון? הפנמתי, הפנמתי. מיגון חשוב, כן. אבל לא פחות חשוב הוא אביזר הבטיחות מספר אחד. זה שנמצא בתוך הגולגולת (של רובנו). אני רוכב כבר 22 שנה, מתוכן כותב על אופנועים (ומכוניות) לפרנסתי למעלה מעשור. בין רכיבות על אקזוטיקה איטלקית על מסלול אירופאי לבין התניידות עם קטנוע בתוך העיר פיתחתי לעצמי את ההרגלים שלי, את המשנה שלי. והיא אומרת באופן ברור – איש הישר בעיניו יעשה. כי הזדמן לי לרסק אופנועים חזקים בנפילות אלימות, כשהם החזירו את נשמתם לבורא ואני איבקתי את כתפיי וספרתי כמה שריטות על המרפק. מנגד איבדתי חברים ממוגנים על נפילות שטות. אחרי כל הזמן הזה הבנתי שיש רק חוק אחד – תפעיל את הראש.
דוגמה אישית? אני מקווה מאוד שאף אחד לא לוקח ממני דוגמה אישית. יותר מזה – אני מפציר בכם לא לקחת דוגמה אישית ממני. אלא אם צלקות, צליעות ומחיקות ערך לאופנועים, נשמעים לכם כמו מתכון לחיים מאושרים.
אז כן, אני רוב הזמן רוכב בלי מיגון. וכן, אני אחד משלושת הבעלים של WheelZ והעורך המשותף של WheelZ. וכן, התרבות הדו-גלגלית חשובה לי. ולא, אני לא חושב שבשביל לרכוב על אופנוע אתה חייב להיות ממוגן, להתעטף בווסט צהוב זוהר ולקבע מגני ברכיים.
יש פעמים שאני משוכנע שאופנוענות היא ההפך הגמור מזה.
להגיב על cochav1 לבטל