מחבר: אסי ארנסון

בדוקאטי חושפים צמד דגמי סקרמבלר – ה-1100 Tribute Pro לציון 50 שנה למנוע מקורר האוויר המקורי, והאורבן מוטארד שהוא גרסת ה-800 עם עיצוב שונה.

במסגרת חשיפת ששת הדגמים החדשים שיוצגו בתקופה הקרובה פתחו בדוקאטי עם המולטיסטראדה V2 לפני שבועיים, וכעת מרחיבים את משפחת דגמי הסקרמבלר עם שני דגמים בנפחי ה-1,100 וה-800 סמ"ק.

הדוקאטי סקרמבלר 1100 Tribute Pro מציין 50 שנה למנוע הווי-טווין מקורר האוויר הראשון של דוקאטי משנת 1971, שהורכב ב-750GT המקורי. הצביעה הצהובה, הלוגו 'של פעם' על מיכל הדלק והחישוקים השחורים לקוחים גם כן מאותה התקופה. אלו מגיעים בקוטר 18″ מלפנים ו-17″ מאחור, כשיש גם מושב בצבע חום עם תפירה ייעודית ושלדה שחורה.

שאר המכלולים זהים לגרסת ה-1,100 פרו עם מנוע L-טווין מקורר אוויר בנפח 1,079 סמ"ק המפיק 86 כ"ס ב-7,500 סל"ד וכ-9 קג"מ ב-4,750 סל"ד. בדוקאטי גם יציעו גרסת מנוע מוגבלת הספק לטובת מחזיקי רישיון A1. מערכת הבולמים מורכבת ממזלג מרזוקי הפוך בקוטר 45 מ"מ מלפנים, מתכוונן במלואו, ובולם יחיד של זקס מאחור. מערכת הבלמים כוללת צמד דיסקים בקוטר 320 מ"מ מלפנים עם קליפרים רדיאלים של ברמבו מסוג M4.32 בעלת ארבע בוכנות. מערכת ניהול המנוע הכוללת המצערות החשמליות מגיעה עם 3 מצבי רכיבה – אקטיב, ג'ורני וסיטי. יש ABS להטיה, בקרת אחיזה שמשנה רגישות לפי מצב הרכיבה שנבחר, פנסי LED ולוח שעונים LCD עם מערכת בלוטות' לחיבור הסלולר. מיכל הדלק מכיל 15 ליטר.

הדגם השני שהוצג הוא הסקרמבלר אורבן מוטארד, שלוקח את פלטפורמת גרסת ה-800 ומלביש עיצוב שונה עם חישוקי שפיצים בקוטר 17″, כנף קדמית גבוהה, מושב שטוח ומחזיק-צד ללוחית רישוי. הצביעה היא בהשראת גרפיטי רחוב בצבעי אדום-לבן.

מנוע ה-L-טווין מקורר אוויר בנפח 803 סמ"ק, מספק 73 כ"ס ב-8,250 סל"ד ומומנט של 6.8 קג"ב ב-5,750 סל"ד. בדוקאטי יציעו גם גרסת מנוע מוגבלת הספק לטובת מחזיקי רישיון A1. הבולמים של קאיאבה מורכבים ממזלג הפוך בקוטר 41 מ"מ עם כוונון עומס קפיץ ומהלך של 150 מ"מ – זהה לנתון מהלך המתלה של הבולם האחורי. צמד דיסקים בקוטר 330 מ"מ דואגים לבלימת המסה של 180 ק"ג, ומיכל הדלק מכיל 13.5 ליטר. יש ABS להטיה, פנס LED ליום ולוח שעונים LCD עם מערכת בלוטות' לחיבור הסלולר.

הדוקאטי סקרמבלר 1100 Tribute Pro והסקרמבלר אורבן מוטארד צפויים להגיע לישראל, כאשר מחיריהם טרם נקבעו.

העולם המוטורי מתקדם להנעה ירוקה, והאינדיקציה הברורה לכך היא ההתחייבות של קוואסאקי לכך שכלל דגמיה יעברו בהדרגה להנעה חליפית עד לשנת 2035.

נשיא חברת האופנועים קוואסאקי יצא בהצהרה על כך שהחברה מתכננת להעביר את כלל דגמיה להנעה חליפית, שאינה בעירה פנימית, עד לשנת 2035. המשמעות היא שב-13 השנים הקרובות נראה הצגה שיטתית של דגמים חדשים אשר לא יונעו באמצעות בנזין, כפי שאנו מכירים.

בדומה לכיוון בו נוקטות כיום מרבית יצרניות הרכב, גם השוק הדו-גלגלי אמור ללכת באותן העקבות. על-פי הצהרת קוואסאקי, בשלוש שנים הקרובות בכוונתם להציג 10 דגמים עם הנעה היברידית או חשמלית, ועד לשנת 2035 לא יהיה בחברה אף דגם מונע בנזין. תאריך זה מדובר בקול גם באיחוד האירופאי כתאריך יעד להפסקת שיווק רכבים ואופנועים מונעי בנזין ומעבר להנעה ירוקה.

בתקופה האחרונה דיווחנו על גרסת החשמל – ה-EV Endeavor – נינג'ה כל-חשמלי המגיע עם ארבעה הילוכים לחידוד החוויה הספורטיבית והמוכרת. בנוסף על כך שבקוואסאקי עובדים על דרך לשלב היכולת החשמלית דרך הטכנולוגיה ההיברידית. כאן מדובר על מנוע חשמלי קטן מאוד שיכול להניע בכוחות עצמו במהירויות נמוכות בלבד ולמרחק מוגבל. במהירויות גבוהות יותר מנוע הבעירה הפנימית תופס פיקוד וגם מטעין את המצבר החשמלי. עוד על הפרק גם ניסיון להצגת דגם המונע על-ידי מימן, אם-כי אין עוד פרטים בשלב זה.

הנעה היברידית של קוואסאקי:

הנינג'ה החשמלי של קוואסאקי:

בתחילת שנות ה-90 הגיע אלינו הסאן-יאנג דיוק 150, שחולל מהפכה בארץ מוכת הווספות בהיותו קטנוע 'מנהלים' מפנק. במשך השנים גם הגיע דגם ה-125 בווריאציית שמות, ששלט בשוק השליחים. קווים לדמות הסאן-יאנג דיוק.

עוד לפני שק.ט.מ לקחו בעלות על שם הדגם 'דיוק' על דגמי הנייקד המוטרפים, שייכנו את השם בישראל לקטנוע טייוואני. מקורו של הדיוק הוא בהונדה עילית (Elite CH150) מתחילת שנות השמונים, וזכר לתקופה בה סאן-יאנג ייצרה ברישיון קטנועי הונדה. מי שזוכר את הסרט 'שליחות קטלנית', אזי הדמות שגילמה לינדה המילטון רכבה על הדגם עם הפנס הנפתח.

ממש בתחילת הייבוא בתחילת שנות ה-90 זכה הדיוק 150 להצלחה מיידית. המנוע היה ארבע פעימות שקט, מקורר נוזל, עם תמסורת וריאטור ותא אחסון מתחת למושב. הפינוק, הדר והעיצוב המרשים עזרו בהדרגה להחליף את דגמי וספה כקטנוע השליחים האולטימטיבי מצד אחד, וקסמו רבות לבעלי רכבים שגילו את הקסם בקטנוע עם יכולות מסוימות גם בכבישים בינעירוניים של שנות ה-90. רוכבי הווספה זכו לשמר את יכולות בלם הרגל, שכן כך הופעל הבלם האחורי גם בדיוק ורוכבי הווספה הזקנים שעברו להתפנק בדיוק, עוד המשיכו לקרוא לו בשם הגנרי של הצרעה האיטלקית.

כאמור, ההצלחה הייתה אדירה, ומשלוחים על-גבי משלוחים נמכרו ושטפו את כבישי הארץ בדגמי דיוק בצבע כל-שחור או כל-לבן. רוב הדגמים מצאו את עצמם מרוסקים או נגנבים בשביל חלקי חילוף. הדיוק 150 היה אמין מאוד, אך פחות עמיד כקטנוע שליחויות.

באמצע שנות ה-90 הביאו מטרו, יבואני סאן-יאנג דאז, גם את הסופר-דיוק 125 (בתמונה בראש הידיעה; צילום: הדס לוי). העיצוב כבר היה בסיסי יותר וקונקרטי. היו מספר דגמים לאורך עשור, שנקראו סופר-דיוק, ניו-דיוק, ולבסוף דיוק-קלאסיק עם הפנס הכפול בחזית. ה-125 היה קטנוע קטן ובסיסי, זול לתחזוקה, חסכוני בדלק ואמין מאוד. המנוע, ארבע פעימות ומקורר אוויר, היה חזק יחסית (כ-10 כ"ס), מה שהקנה לדיוק 125 תגובות זריזות. חישוקי ה-10″ ומשקל יבש של פחות מ-100 ק"ג אפשרו שינויי כיוון מהירים, אך פגעו ביכולות ספיגה על האספלט העירוני. בלם הדיסק מלפנים (עם חיזוק של תוף מאחור) הפגין יכולות טובות, שעזרו להגיע למצב עצירה מהמהירות המרבית הנקובה של 90 קמ"ש. מחיר של מעט פחות מ-12,000 ש"ח תרמו לפופולריות גדולה בשוק הישראלי. בשנת 2012 הוחלף הדיוק 125 בקומביז 125 ששווק בעיקר לשוק השליחים.

מי שגדל בשנות ה-90 בישראל מכיר טוב מאוד את צמד דגמי הסאן-יאנג דיוק. כיום לא תראו אותם (בטח שלא את דגמי ה-150), אבל פה ושם אפשר למצוא פנינות, ואפילו לחצות איתם את הארץ. בשטח.

• לחצות את המדינה בשטח על קטנוע 125 סמ"ק