מחבר: אסי ארנסון

לאחר שנת השיא במכירות דוקאטי ב־2022 הגרף התהפך, ובכל שנה מאז יש ירידה הדרגתית במכירות העולמיות; ב־2025 נרשמה ירידה של 7% במכירות הגלובליות, ועלייה של כ־10% בשוק הישראלי.

שנת 2021 הייתה שנת המכירות הטובה ביותר אי־פעם עבור החברה מבולוניה. 59,447 האופנועים שנמכרו ברחבי העולם היוו גידול משמעותי של 24% לעומת שנת 2020 המורכבת ו־12% לעומת שנת 2019 הטובה בפני עצמה. גרף הגידול המשיך להיות חיובי, כאשר בשנת 2022 נרשמה עלייה נוספת במסירות, של כ־3.6%, כשלראשונה בדוקאטי חצו את קו ה־60 אלף  כשהנתון המדויק עמד על 61,562 אופנועים. שיא חדש עבור החברה מבולוניה.

אבל מאז המספרים החלו לרדת בצורה הדרגתית: 58,224 כלים בשנת 2023, 54,495 כלים בשנת 2024 ובסיכום שנת המכירות האחרונה נרשמה ירידה נוספת של 7%, כאשר סך המכירות השנתי עמד על 50,895 כלים. הנתון הזה מצטרף למגמה העולמית של ירידה במספרי המכירות של יצרני הפרימיום – כפי שראינו גם עם ב.מ.וו.

בדוקאטי תולים את האשמה בתקנות יורו 5+, שצמצמו משמעותית את יכולתם למכור את המונסטר, ההיפרמוטרד והדזרט X – כולם עם המנוע הישן. לשנת 2026 שלושתם מתייצבים בכוחות מחודשים עם מנוע ה־V2 החדש אשר עומד בתקנות. המולטיסטראדה על צמד דגמיו ושלל גרסאותיו ממשיך להחזיק את דוקאטי עם 13,873 יחידות, עוד 10,606 מצמד הפניגאלה, ו־5,814 מהסקרמבלר.

שוק הבית באיטליה ממשיך להיות המוביל במכירות עם 8,803 כלים (למרות ירידה של 8%), ארצות הברית עם 7,268 כלים – עלייה קטנה עם ציפייה לקפיצה גדולה יותר השנה עם הדזמו MX, וגרמניה עם 5,759 יחידות. בישראל נמכרו 162 כלים, כשכאן זאת עלייה קטנה לעומת 153 שנמכרו בשנת 2024, כשהדזרט X מוביל מבחינת דגם בודד עם כ־40 יחידות, והמולטיסטראדה של שלל דגמיו וגרסאותיו עם יותר מ־60 יחידות.

מוביל המכירות של דוקאטי:

השני ברשימה:

אחר מספר שנים רצופות של שבירת שיאים, בב.מ.וו מציינים ירידה של כ־4% במכירות העולמיות בסיכום שנת 2025.

בכל שנה היצרניות האירופאיות המרכזיות מסכמות את המכירות השנתיות הגלובליות. את העשור הנוכחי, שהתחיל עם משבר הקורונה העולמי (זוכרים?) וגרם לירידת מכירות רוחבית לכלל היצרנים, סיכמו בב.מ.וו עם ירידה של 18% במכירות במחצית השנה הראשונה. לקראת סוף השנה נרשמה התאוששות והמספרים השתפרו, אך נשארו שליליים עם ירידה של כ־3.6% במכירות 2020 וסך של 169,272 אופנועים וקטנועים, וזאת לאחר 9 שנים רצופות של עלייה בנתוני המכירות. שנת 2021 מחקה כל זכר לשנת 2020, וסיכמה את מספר המסירות ב־194,261 כלים – שיא חדש עבור ב.מ.וו. בסיכום שנת 2022 נרשם שיא מכירות חדש – 202,895 מסירות ברחבי העולם, גידול של 4.4% לעומת השיא הקודם של השנה הקודמת. גם שנת 2023 שיפרה את נתוני המכירות עם 209,257 מסירות. עלייה בכל שנה. שנת 2024 המשיכה את המומנטום ושיפרה במעט את המספרים עם סך מכירות עולמיות של 210,408 כלים.

את שנת 2025 סיימו בב.מ.וו עם ירידה קלה, אבל כזאת שיכולה לסמן את פני התעשייה היוקרתית. 202,563 כלים נמכרו בסך הכל. אז ב.מ.וו מציינים בגאווה ששוב חצו את רף ה־200 אלף, אבל גם מסבירים שיש ירידת מכירות עולמית בכל הסגמנטים שמעל 500 סמ"ק, מיסים חדשים שמייקרים, רגולציות שהשתנו, ובעיקר – מלחמת מחירים מצד היצרניות האחרות. האם האופנועים הסיניים מתחילים להשפיע?

כצפוי, רוב המכירות (118,814 כלים) הם מאירופה. החלוקה המסורתית נשארת ומדרגת את מדינת האם גרמניה בראש (25,516 כלים), לאחר מכן צרפת (19,019), איטליה (16,692) וספרד (14,005), כשבארצות הברית וברזיל מכרו כמות דומה כמו ספרד (14,869 ו־14,488 כלים). גם השוק הסיני מעניין, עם 10,555 כלים. בישראל, ב.מ.וו  מכרה בשנה שעברה 429 כלים, כאשר המספרים המדווחים השנה עומדים על 559 מסירות – עלייה מרשימה של 130 כלים ביחס לשנה הקודמת.

האופנוע הנמכר ביותר של ב.מ.וו הוא כמובן ה־R 1300 GS החדש, שמכר 66,125 יחידות (מחציתם בגרסת האדוונצ'ר היקרה יותר). סדרת ה־S 1000 ממשיכה להיות משמעותית, עם 11,643 יחידות של הסופרבייק S 1000 RR שנמכרו ב־2025. סדרות ה־F (עם ה־800 ו־900) וה־G תרמו 41,166 מסירות, ה־CE 04 החשמלי־עתידני יחד עם ה־CE 02, וכן וצמד הקטנועים – C 400 GT ו־C 400 X – עם  18,400 מסירות.

בב.מ.וו הציגו בשנת 1993 את ה־F650, שיצר קטגוריית 'פאנדורו' חדשה של אופנועים דו־שימושיים המיועדים לכביש; אחרי שייצורו הופסק בב.מ.וו התחרטו, וחזרו עם ה־G 650 GS וגרסה יותר קרבית ומותאמת לשטח עם השם Sertão.

לקראת שנת 1993 זיהו ב.ב.מ.וו את הצורך באופנוע כניסה, והציגו את ה־F650 פאנדורו. הוא היה הדגם הראשון של הגרמנים עם מנוע צילינדר יחיד מאז ה־R27 של שנות ה־60, וגם הראשון עם הינע סופי של שרשרת מאז אותן שנות ה־60. הפלטפורמה המשותפת עם הפגאסו 650 של אפריליה יוצרה במפעלים האיטלקיים. הדור הזה היה הזול ביותר בארסנל של ב.מ.וו, ומכר 64,000 יחידות ברחבי העולם – כמעט פי שניים מהתחזיות המוקדמות. לארץ הוא הגיע וזכה למכירות מפתיעות יחסית, לביקורות חיוביות, ולקהל לקוחות שמרני יחסית ששמר עליו לאורך זמן.

בשנת 2000 הוא הוחלף על־ידי ה־F650GS הרציני יותר, שכבר נבנה במפעלי ב.מ.וו ופתח משפחה עם ה־F650GS דקאר עם גרפיקת דגל השחמט ויותר מאפיינים לשטח, ה־F650CS שהחליף את הסטראדה והציג עיצוב מוזר, רצועה במקום שרשרת וגישת כל־כביש, וה־G650X הסקרמבלרי. השוק מעט השתנה ועולם רוכשי הב.מ.וו חיפשו את ה־GS'ים הגדולים והבוקסריים יותר, ולכן בשנת 2007 המנוע הפך להיות טווין מקבילי רציני ויקר יותר.

ונוצר פער, כי למרות הכל עדיין היה קהל שרצה פשטות דו"שית ולא מאיימת, כזאת שיודעת לבוא לידי ביטוי במנוע צילינדר יחיד. השת"פ האיטלקי, שבכלל הכיל מנוע רוטקס אוסטרי, בא לסיומו, והתחיל השת"פ הסיני – עם לונסין שסיפקו את המנוע, שמבוסס בכבדות על קודמו. אז למעשה שוב קיבלנו מנוע סינגל בנפח של 652 סמ"ק, עם 4 שסתומים, קירור נוזל והזרקת דלק. הנתונים הראו 48 כ"ס צנועים שהושגו ב־6,500 סל"ד ומומנט של 6.1 קג"מ ב־5,000 סל"ד. לתיבת ההילוכים היו 5 מהירויות.

גם המכלולים נשארו באותה הרוח עם שלדת פלדה ובולמים בסיסיים, שכללו מזלג רגיל בקוטר 41 מ"מ ללא יכולות כיול, ומאחור בולם יחיד עם כיוונון לעומס הקפיץ. במסגרת אפיון הכביש, ל־GS היו חישוקים יצוקים בקוטר 19″ מלפנים ו־17″ מאחור. מערכת הבלימה הורכבה מדיסק יחיד בקוטר 300 מ"מ מלפנים ועוד אחד של 240 מ"מ מאחור. ה־ABS שהותקן ניתן היה לניתוק בעזרת לחיצת כפתור. והוא היה בסדר גמור, נמוך יחסית (750–820 מ"מ גובה מושב מתכוונן), קל יחסית (192 ק"ג עם מיכל מלא ב־14 ליטרים), ועם יכולות גלגול בשבילים מהודקים. כל זה תומחר בזמנו סביב 70 אלף ש"ח בישראל.

אבל תמיד צריך קרביות, ולכן הוצגה בשנת 2013 גרסת הסרטאו, שנקראה על שם חבל הארץ הברזילאי בעל נוף הסוואנה הפראי, והחליפה את הדקאר הקודם. המנוע היה אותו המנוע, אבל כל השאר הגיע מיחידת שטח מובחרת. במקום מהלך גלגל של 170 ו־165 מ"מ בגרסת הכביש, גדלו האפשרויות ל־210 מ"מ. החישוקים הפכו להיות שפיצים והצמיגים גדלו ל־90/90-21 מלפנים עם קוביות, ועדיין 17″ מאחור (עד היום ב.מ.וו לא השכילו לעלות ל־18″) עם 130/80. גובה המושב עלה בהתאם ל־860 מ"מ, והמשקל עלה רק בק"ג אחד נוסף. חיצונית זכה הסרטאו למראה הולם וקרבי יותר בזכות מגן גחון מאלומיניום, מגני ידיים, משקף חדש וגבוה יותר וצביעה ייחודית.

הב.מ.וו G 650 GS סרטאו עלה 3,000 ש"ח נוספים, עדיין היה זול מספיק בשביל להיות אטרקטיבי ותמורה הולמת למחיר, וגם תכלס היה אופנוע לא רע בכלל עם יכולות שטח טובות יחסית. הוא היה סחיר ומבוקש יותר (הכל יחסית), אבל גם בארץ וגם בעולם הוא תמיד חסה בצילם של אחיו היותר משוכללים, למרות שאלה כבר התחילו לדבר במספרים של 90 אלף ש"ח.

בטריומף מעדכנים לשנת 2026 את הטרידנט 660 ואת הטייגר ספורט 660 – הנייקד והאדוונצ'ר־ספורט בפלטפורמת ה־660 סמ"ק.

בשנה שעברה הטרידנט 660 – דגם הנייקד של טריומף, והטייגר ספורט 660 – דגם האדוונצ'ר־ספורט, קיבלו מספר עדכונים בתחום האלקטרוניקה, ובראשם חיישן IMU ב־6 צירים המאפשר לנצל את בקרת האחיזה ואת ה־ABS גם במצבי הטיה. בנוסף, מערכות שנרכשו לפני כן בתוספת מחיר – כמו בקרת שיוט וקוויקשיפטר דו־כיווני – הגיעו ב־2025 כסטנדרט. לשני מצבי המנוע הקודמים (כביש וגשם) נוסף גם מצב ספורט, שמחדד את תגובת המצערת.

כעת לשנת 2026 צמד הדגמים מקבלים גם את המנוע שכבר הוצג (ונבחן אצלנו) בדייטונה 660. הבסיס כאן, כמובן, הוא מנוע הטריפל בשורה בנפח 660 סמ"ק המוכר, אך כאן הוא חזק יותר מבעבר ומפיק 94 כ"ס ב־11,250 סל"ד (17% חזק יותר, ומאפשר גם הגבלה לקטגוריית רישיון A1), ו־7 קג"מ ב־8,250 סל"ד (9% חזק יותר), אשר 80% מהם מושגים כבר מ־3,000 סל"ד – נתון המשקף את הכוח הזמין לרוכב בתנאי יום־יום. נתוני המנוע מתאפשרים בזכות רכיבי מנוע חדשים כדוגמת גל ארכובה חדש, גל־זיזים חדש, שלושה גופי מצערת, ראש מנוע ובוכנות חדשות. יחס הדחיסה עלה במעט, המפלט חדש גם הוא ויש תיבת אוויר חדשה. גם יחסי ההעברה שונו במעט.

השלדה עשויה מצינורות פלדה עם התאמה למנוע החדש, ומערכת הבולמים בטרידנט – אשר מורכבת ממזלג הפוך של שוואה SFF בקוטר 41 מ"מ מלפנים ובולם יחיד של שוואה מאחור בעל אפשרות לכיוון עומס קפיץ – קיבלה אפשרות כיוונון לשיכוך כיווץ והחזרה, לצד כיול מחודש. הבולם האחורי של הטייגר ספורט עדיין מאפשר רק כיוון עומס קפיץ.

הטרידנט 660 עלה ב־5 ק"ג לעומת קודמו ושוקל כעת 195 ק"ג עם מלוא 14 הליטרים המקסימליים שיכולים להיכנס למיכל הדלק. מיכל הדלק של הטייגר ספורט גדל ב־1.4 ליטרים, ועם מיכל מלא ב־18.6 ליטרים דלק הוא שוקל 211 ק"ג, שזה 4 ק"ג יותר מבעבר.

מעבר לשדרוגים שצוינו, מערכות האלקטרוניקה כוללת מערכת ניהול מנוע עם מצערות חשמליות, בקרת אחיזה הניתנת לניתוק, לוח מחוונים המשלב תצוגת TFT ו־LCD עם חיבור בלוטות' לסלולר המאפשר גם חיבור של מערכת מוזיקה, ניווט וצילום גופרו, מאותתים המתבטלים אוטומטית ופנסי LED היקפיים. לשנת 2026 יש גם מבחר צבעים גדול יותר עבור שניהם, והם גם יגיעו לישראל.

לוצ'יאנו בנאבידאס מנצח בפעם הראשונה במרוץ הדקאר המפורסם והארוך, מעניק למשפחת בנאבידאס גביע נוסף לארון הגביעים ולק.ט.מ את הגאווה שהם כל־כך צריכים בתקופה הזאת; סיכום המהדורה ה־48 של ראלי דקאר.

כבר 48 שנים שהמוקד המוטורי הראשון שמסורתית מתחיל כל שנה אזרחית הוא ראלי דקאר האייקוני. המשתתפים חזרו בפעם השביעית לחולות, לקירות ולמדבריות של ערב הסעודית. 115 רוכבים נרשמו לכסות כמעט 8,000 ק"מ, שהתפרשו בין 3 בינואר ל־17 בינואר עם יום הפסקה אחד ויחיד. גם השנה בחצי הראשון של הראלי התקיים סטייג' כרונו של 48 שעות, וכן סטייג' מרתון – גם הוא בן יומיים – בו כל המתחרים נדרשו לעצור בנקודת העצירה הקרובה לקראת השעה 16:00, זאת מתוך 8 נקודות אפשריות וללא קשר עם הצוותים הטכניים של הקבוצות. הרוכבים הורשו לבצע טיפולים באופנועים וכן להיעזר אחד בשני. הפיזור בין המחנות אמור היה לנתק את המתחרים מהיריבים שלהם ולהעצים את האקשן והדרמה לנו ולהם. בשבע בבוקר למחרת זינקו כולם על־מנת להשלים את החלק הנותר של קטע המרתון.

ראלי דקאר 2025 הסתיים בניצחונו הראשון של דניאל סנדרס האוסטרלי והחזרת הגביע לק.ט.מ. סנדרס היה חזק בתמונה השנה בדרך לניצחון שני, אבל התרסקות חזקה 3 ימים לפני הסוף, שגרמה לשבר בעצם הבריח ובצלע, השאירה אותו במסע הישרדות מרשים עד לסופו, לשם הגיע כאוב ומותש במקום החמישי.

המנצח הגדול הוא לוצ'יאנו בנאבידס מק.ט.מ, שמייצג את המשפחה אחרי שאחיו קווין פרש מהתחום הדו־גלגלי עם הגביעים של שנת 2021 ו־2023. #77 התחיל את השבוע הראשון בצורה סבירה, כשבסיומו מוקם שלישי בלבד ולא נראה היה שהוא מועמד לניצחון למרות שני ניצחונות בסטייג'ים. בשבוע השני הכוונות שלו כבר היו יותר ברורות עם הגברת הקצב והשתלטות על המקום הראשון בדירוג ביום המרוץ השמיני, אותו איבד והחזיר לסירוגין, כאשר את היום האחרון והקצר ביותר התחיל בגירעון של 3.20 דקות מאחורי ריקי בארבק. יום היסטורי שהסתיים, כאמור, לא רק בניצחונו הראשון אחרי 6 אירועים בהם השתתף, אלא בסגירת פער משמעותית ומחטף שהסתכם בשתי שניות עבורו ועבור ק.ט.מ.

בראבק קצת הופתע שהוא במיקום הזה, כלומר מוביל את הראלי ביום האחרון. לאורך כל השבועיים הוא הפגין יציבות גבוהה והיה ממוקם במקום השני בדירוג ברובו, אבל למרות שהוא ותיק ומנוסה ואף ניצח פעמיים בדקאר בעבר, נראה שהוא לא מרגיש בנוח על האופנוע. את ההובלה הוא לקח ביום העשירי, רק כדי לשחק משחק טקטי ולאבד אותה בכדי לא לזנק ראשון ליום ה־12 הארוך (הזינוק לסטייג' הבא נקבע לפי סדר הסיום של הקודם). בראבק אמנם ניצח את הסטייג' של היום לפני האחרון, אבל איבד זמן לעומת המתחרה הצמוד אליו. אפשר לומר שבראבק יותר הפסיד את הראלי מאשר בנאבידס ניצח אותו, משום ש־7 ק"מ בלבד לפני הסיום הוא התברבר, הפסיד הרבה זמן, ובסופו של דבר סיים רק במקום השני, בפער כזה שיכאב לו לעוד הרבה זמן. מרוב טקטיקה לפעמים שוכחים מה נדרש בכדי לנצח – וזה לתת את הכי הרבה גז מכולם.

הונדה סיימו עם שני הרוכבים הנוספים שלהם במקומות 3 ו־4 לטושה שרינה הספרדי (סיים שני בשנה שעברה) וסקיילר האוס האמריקאי עם השפם, שגם ניצח בסטייג' הראשון שלו אי־פעם. לא בטוח שבהונדה יגדירו את השנה הזאת כמוצלחת, למרות 4 רוכבים בטופ 6.

90 רוכבים סיימו השנה את הדקאר כשכל השאר בריאים ושלמים יחסית, הישג מרשים בפני עצמו.

לקראת שנות ה־90 ניסו בדוקאטי להחיות דגמים נוסטלגיים, ובין השאר להחזיר לתודעה את המותג סופרספורט (SS) – ה־900 היה הראשון מביניהם.

החיבור של סופרספורט לדוקאטי עדיין עדכני. יש את הסופרספורט 939, אשר הוצג בשנת 2017 עם השם הנוסטלגי מן העבר, ויש את הסופרספורט 950 מתחילת העשור. כיסינו את כל זה כשסיקרנו את ה־600SS משנת 1993, שגם ניסה את מזלו בישראל, אבל מגיע לדוקאטי שנחזור קצת על ההיסטוריה המפוארת של המותג. השם הזה – SuperSport, או בגרסתו המקוצרת SS – הופיע לראשונה אצל האיטלקים בשנת 1972 לאחר הניצחון במרוץ אימולה 200 של אותה השנה, כאשר זו מינפה את הניצחון להוצאת דגמים סדרתיים ספורטיביים. הבסיס למנוע היה וי־טווין בנפח 750 סמ"ק הפועל בשיטת שסתומי הדזמודרומיק ומלווה אותנו עד היום. בשנת 1974 התחיל הייצור הסדרתי, והציג לעולם דגם יקר ואיכותי שנמכר במספרים נמוכים, אך קיבע את דוקאטי כיצרנית איכותית היודעת לייצר אופנועים מרגשים ומתנהגים. רבים חושבים שהדגם הזה הציל אותם בזמנו מאחת מפשיטות הרגל וקיבע את גן ההתנהגות המלווה אותם עד היום.

בשנת 1982 הופסק השימוש בשם עד לחזרתו לקראת סוף העשור, אז תחת בעלות קאג'יבה. בשנת 1988 הציגו דוקאטי את ה־750 ספורט, כדגם אח לדוקאטי פאזו האייקוני ומעורר המחלוקת, אשר נחשב כדגם סופרספורט הראשון במשפחה המדוברת. כמעט במקביל הדביקו בדוקאטי את השם לדגם 900 סמ"ק אשר ניסה מבחינת המיצוב להיות קליק אחד מתחת לדגמים המוזכרים מבחינת התנהגות וביצועים, בעיקר על־מנת לספק איכות חיים טובה יותר על הכביש.

כאמור, הוא היה אמור להיות פשוט ונגיש יחסית לציבור הרוכבים. מנוע הפאנטה הוותיק, בתצורת L־טווין מקורר אוויר עם שני שסתומים לצילינדר ומערכת שסתומים דזמודרומית, נופח כאן ל־904 סמ"ק וסיפק כ־80 כ"ס ב־7,500 סל"ד וכ־9 קג"מ ב-6,400 סל"ד. אותו המנוע שהיה בגרסת ה־906 של הפאזו. שלדת הצינורות המפורסמת נצבעה בלבן ושוככה עם בולמי מרזוקי, שהוחלפו לשוואה שנה לאחר מכן. חישוקי 17″ עם צמיגים במידות 120/70 מלפנים ו־170/60 מאחור החזיקו צמד דיסקים בקוטר 320 מ"מ שעזרו לבלום את המסה בת 180 הק"ג לפני 17.5 ליטרים במיכל הדלק. הוא היה קרש גיהוץ על הכביש, חזק יחסית, מהנה בכבישים איכותיים, ובעיקר יפה. אבל הוא גם היה דוקאטי של שנות ה־90, עם רמת אמינות של חזאי בחורף.

הייתה גם גרסת 'Superlight' – כשמה כן היא – עם מושב יחיד ותוספות קרבון, אלומיניום ומגנזיום. זו נמכרה כמהדורה מוגבלת ויקרה.

לאחר מספר עדכונים קלים ולא משמעותיים הופיע דגם 1998, שאותו עיצב פייר טרבלנש. לא מספיק שהוא גם היה אחראי על המולטיסטראדה המקורי והמוזר וגם על ה־999 שחיכה לו בעתיד של שנת 2003. הוא לקח את העיצוב המקורי והיפה ויצר משהו קצת אחר, וקצת פחות מוצלח לטעמנו.

בכל מקרה, הפיירינג עוצב בהשראת הדוקאטי סופרמונו, המנוע קיבל נשימה באמצעות הזרקת דלק מודרנית, המזלג התעבה ב־2 מ"מ (כעת 43 מ"מ), החישוקים חושקו, הכל רוכך ממש במעט בשביל לספק טיפה יותר נוחות, המושב רופד מחדש והבסיס נשאר – אופנוע ספורט במחיר יחסית נגיש, שמאפשר לרוכבים החושקים במותג דוקאטי בלי הצורך לקחת משכנתה לטובת הרכישה והמוסך, ובלי לקחת אותו על נגרר למסלול בכל פעם שרוצים לתת גז. בעוד האמינות, הסחירות והביקוש מעט השתפרו, דגם ה־900 שרד עד לשנת 2002.