קטגוריה: מבחני דרכים

  • מבחן מהעבר: קוואסאקי Z1000 דגם 2014 – אבולוציה

    מבחן מהעבר: קוואסאקי Z1000 דגם 2014 – אבולוציה

    צילום: בני דויטש

    להיסטוריה של הזד – לחצו כאן.

    2014 הייתה שנה טובה לחקלאים שאוהבים אופנועי נייקד קרחניסטים. ב.מ.וו שחררו את ה-S1000R אחרי הריון פילים, הסופר-דיוק 1290 נחשף בפעם המיליון, אפריליה עדכנה את הטואנו ודוקאטי סימנה את תחילתו של עידן חדש עם המונסטר 1200 מקורר הנוזל. קוואסאקי, במה שנראה קצת כמו השכמה מאוחרת, הצטרפו לחגיגה עם טיזרים ראשונים ממש לפני תערוכת מילאנו.

    כשהתמונות הראשונות החלו לזרום התקשינו להאמין למה שאנחנו רואים. עיצובים מוטרפים זה אחלה, אבל מה שנגלה לנגד עינינו לקח את העניין צעד אחד קדימה. מישהו בקוואסאקי, כך נראה, אכל פטרייה אחת יותר מדי. הדבר היחיד שחסר למסיכת החזית זה ראסטות גומי שחורות כדי שייראה כאילו יצא מסרט גרוע במיוחד של ארנולד שוורצנגר. נדמה היה כי קוואסאקי בחרה מראש לוותר על מלחמת החימוש בתחום כוחות הסוס מול האירופאים וללטש את החבילה המוצלחת שלה, כשהדובדבן בקצפת הוא מראה של אופנוע שנראה כאילו הגיע מכוכב אחר.

    Z1000 גרסת 2014 - אי אפשר להישאר אדיש
    Z1000 גרסת 2014 – אי אפשר להישאר אדיש

    במציאות, הזד החדש הוא משהו שאי אפשר להישאר אדיש אליו. יש כמובן שלא יאהבו, אך לאחר שלושה ימים במחיצת החייזר אנחנו יכולים לומר כי יש רוב מוחץ לאלה שכן, ואנחנו ביניהם, בגדול. מדובר פה במקרה קלאסי של אופנוע שממד העומק של המציאות גורם לו להיראות הרבה יותר טוב מאשר בתמונות.

    למסיכת החזית החדשה הותאם לוח שעונים קטן שכולל את כל האינפורמציה הרגילה, ובנוסף שלל אינפורמציה שבעלי תואר בסטטיסטיקה ישמחו בקיומה. אי אפשר כמובן בלי איזה חידוש הזוי למד הסל"ד, כשהפעם באמת נחצו גבולות הביזאר – ארבעת אלפים הסל"ד הראשונים נספרים בצד שמאל של לוח ה-LCD, כשמעל לכך ועד הקו האדום ב-11,250 סל"ד נספרים סיבובי המנוע על ידי נורות LED לבנות. נו שויין, ממילא בקושי רואים את לוח השעונים, אלא אם יש לכם עיניים בסנטר.

    נתעכב עוד רגע קל על מסיכת החזית, או יותר נכון על רביעיית פנסי ה-LED שלה. באמת שניסינו בכוח להשתחרר ממוטיב החייזרים, אבל מה לעשות שהתאורה של הזד מגיעה גם כציוד סטנדרטי על צלחות מעופפות? התאורה הלבנה הזו כל כך חזקה ובהירה שהיא פשוט עושה את הרכיבה בלילה לתענוג, ואפילו גרמה לי לצאת לסיבוב לילי בכביש חשוך סתם בשביל לראות עד כמה טובה היא. הגילוי הוא שהיא מדהימה. מספיק מדהימה כדי לשפוך עליה 76 מילים שהרגע קראתם.

    76 מילים על תאורת LED, אבל מי סופר
    76 מילים על תאורת LED, אבל מי סופר

    בקוואסאקי הסתפקו במהפכה בעיקר בתחום העיצוב, כששאר המרכיבים מקבלים עדכונים משמעותיים יותר או פחות. כשנחשפו הנתונים לראשונה, אכזבה מסוימת הגיעה דווקא מהמנוע. הצעד המתבקש היה שקוואסאקי תצטרף למלחמת החימוש מול האירופאים ותזרוק לתוך השלדה את המנוע של ה-ZX10R החדש, אלא שהירוקים החליטו להשאיר את המנוע המוצלח מהדגם הקודם ולחטב אותו במקומות הנכונים.

    שינויים קלים במעברי היניקה וגל הזיזים יחד עם מערכת הפליטה החדשה מספקים יותר בשר בתחום הביניים של הסל"ד, כששיא המומנט מתקבל ב-7,300 סל"ד – 500 סל"ד פחות מאשר בדגם הקודם. קוואסאקי גם עדכנו את מערכת יניקת האוויר והתוכנה של מערכת ניהול המנוע ובכך השיגו ארבעה כוחות סוס יותר מבדגם הקודם – סה"כ 142 במספר, אשר מתקבלים ב-10,000 סל"ד, שהם 400 סל"ד יותר מבעבר.

    הסיבה היחידה בגינה שווה להתעכב על המספרים, אשר באופן אבסולוטי אינם מרשימים במיוחד ביחס לשאר הסופר-נייקדים, היא מילה אחת שמסכמת את המנוע הזה – גמישות. זו לא חוכמה גדולה לקחת מנוע בנפח ליטר ולעשותו גמיש, ובכל זאת, במרדף אחר המספרים הגדולים מרבית היצרנים מפקששים מעט, או הרבה אם לוקחים כדוגמה את ה-FZ1 של ימאהה. לא במקרה הזה.

    הופה!
    הופה!

    מכירים את הקלישאה 'מנוע גמיש כמו נדיה קומנצ'י'? אז ביקום מקביל אומרים שנדיה קומנצ'י גמישה כמו המנוע ב-Z1000. אם 30 קמ"ש חלקים כמו משי בהילוך שישי לא נשמעים כמו משהו לספר עליו, אז הדרך שבה הזד אוסף קמ"שים ברול-און בהחלט כן. פתיחת מצערת ב-80 קמ"ש היא כמו הצלפת שוט בישבן של טורפדו – אין דרמות או עיניים שנדבקות לגב, פשוט מספרים דיגיטליים שמתחלפים בקצב שהמוח לא מספיק לעכל. מעל 7,000 סל"ד והמשיכה הופכת ליניקה כשהספרות מתחלפות בקצב עשרוני, כל הדרך עד מנתק ההצתה ו-260 קמ"שים, שההגעה אליהם כל כך מהירה שנדמה כאילו יש עוד הרבה מאיפה שזה הגיע. כדי לעשות את החוויה הזו אורגזמית עוד יותר, צליל היניקה של המנוע נשמע כמו משהו שהלחין השטן ומעודד סיבובי מצערת מהירים מדי, ארוכים מדי ובתכיפות פלילית.

    יתר העדכונים נועדו כדי לחדד את היכולות הדינמיות של הזד, כשהשינוי הבולט ביותר ביחס לדגם הקודם הוא מזלג השוואה  SFF-BPF, שבתרגום לעברית אומר ספרייט פאנקשן פורקס – ביג פיסטון פורקס, אותו מזלג מופלא שמעטר את הפרונט של דגמי הספורט של קוואסאקי, סוזוקי, הונדה, ואפילו הבייבי פניגאלה. מדובר בהידראוליקה מתקדמת מאוד, עם כיווני עומס קפיץ ברגל שמאל כשרגל ימין אחראית על כיווני שיכוך הכיווץ וההחזרה, ויתרונותיו באים לידי ביטוי בעיקר ברכיבה ספורטיבית מאומצת תחת בלימות חזקות. ככה לפחות כתוב על האריזה. בפועל, למרות שלא מדובר בקליפ-און נמוך, הכידון מציב את הרוכב קדימה ורכון למדי מה שמקל על העמסת משקל לגלגל הקדמי, והשילוב עם המזלג מספק המון פידבק לגבי מצב האחיזה. כמובן שבכביש הציבורי לא ייצרנו עומסי בלימה כפי שניתן לייצר ברכיבת מסלול, אך בבלימות חזקות שנמשכות לתוך הפנייה המזלג אכן מרגיש יציב ומדויק והזד בתורו כמעט לא מתנגד להטיה כלל בעת הבלימה.

    על הצמדת הצמיג האחורי לכביש אחראי אותו בולם מהדגם הקודם, אך עם מעט עדכונים וכיוון שונה. ביחס למזלג, הבולם האחורי הוא פחות. פחות יכולת כיוון (אפשר לכוון רק עומס קפיץ ושיכוך החזרה) ופחות בדרך שבה הוא מתפקד. הוא קשיח מאוד וקצת מתקשה להתמודד דווקא עם חבטות איטיות, כלומר גלים בכביש, בניגוד לבורות. הנסיעה לעבודה באותה הדרך שבה אני רוכב יום יום עם האופנוע הפרטי שלי, שגם הוא קשיח מאוד, הרגישה כמו רכבת הרים, אבל בלי החגורה, ובקטעים מסוימים בכביש 1 חשבתי שאם לא אחזיק חזק אמצא עצמי מרחף באוויר ללא אופנוע תחתיי. יחד עם זאת, ברכיבה ספורטיבית חזקה הוא משרה בטחון, ולמעט בקטעים בהם הכביש מאוד לא חלק, הזד שומר על יציבות וחיבור רציף של הגלגלים לקרקע. כלומר, עד שאתם מחליטים לנתק את החיבור הזה דרך יד ימין.

    מספרים ועוד מספרים
    מספרים ועוד מספרים

    הבלמים המעולים הם העדכון המשמעותי השני, לאחר המזלג. הקליפר הרדיאלי בדגם הקודם הוחלף בקליפר מונובלוק רדיאלי של טוקיקו, והדיסקים גדלו ל-310 מ"מ. למרות שמדובר בקליפר מונובלוק, אין פה את הנשיכה הראשונית המעט אלימה שיש במקבילים מבית ברמבו, אך כמות העוצמה והרגש בידית היא פסיכית. כדי להציל אותנו מעצמנו, מצויד הזד במערכת ABS שהפעמים היחידות בהן הרגשנו אותה היו על כבישים עירוניים חלקלקים עם צמיגים קרים. בקוואסאקי כנראה באמת מאמינים בקטע הזה של ההצלה, אחרת אין לנו הסבר למה שוב לא ניתן לנתק את ה-ABS באופנוע שלהם. אם הייתה פה חוקה זה היה סותר אותה, או לפחות מפר איזה חוק יסוד חופש הביטול.

    השלדה נותרה כאמור זהה לזו של הדגם הקודם וכך גם גאומטריית ההיגוי, אולם תנוחת הרכיבה שונתה מעט וכעת המושב והכידון מעט נמוכים יותר מבדגם המוחלף. גם מיכל הדלק, שגדל בשני ליטרים וכעת עומד על 17 ל', תורם לתחושת החיבור של הרוכב, למרות הרוחב היחסי שמגיע יחד עם מנוע ארבעה צילינדרים בשורה. ההיגוי של הזד, הגם שאינו מהקלילים בנמצא, הוא מדויק מאוד, ומרגע שנכנס לפנייה הוא נשאר ניטרלי ויציב. הכידון הרחב עושה את שלו ושינויי כיוון מהירים מאוד נעשים ללא מאמץ מיוחד, למרות שהזד לא בדיוק נכנס לקטגוריית משקל נוצה עם 221 הקילוגרמים הרטובים שלו.

    שיערות בחזה

    אנחנו מפציצים איזה כביש שמתפלג מכביש הצפון, האספלט נוגס בצמיגי הדאנלופ D214 הספורטיביים עימם הגיע האופנוע והפניות מתחלפות בקצב מהיר בטירוף למרות שרק התחלנו. "שמע, מדהים כמה קל להתחבר אליו תוך כמה שניות של רכיבה", אומר לי פרדר אחרי רבע שעה של רכיבה. אני מוודא שהוא לא מתכנן לברוח ולהשאיר אותי עם ה-NC750X עליו הוא רוכב, ומהנהן בהסכמה. למרות שהזד הוא אופנוע גדול וחזק מאוד, קל לרכב עליו והחיבור אליו ולתחושות שהוא מעניק הוא מיידי במונחי הקטגוריה אליה הוא משתייך, מזכיר מאוד את ה-CB1000R של הונדה, אולי הסטריטפייטר ליטר הידידותי ביותר אי פעם.

    גברים אמיתיים יוצאים מפניות בווילי'ז
    גברים אמיתיים יוצאים מפניות בווילי'ז

    עם זאת, יש פה משהו שבהונדה אין – מין תחושת חספוס כזו במנוע. נכון שמדובר פה בארבעה צילינדרים מאוזנים וחלקים מאוד, אבל למנוע הזה יש זיפים ושערות בחזה, ממש כמו לזד המקורי מ-72. קשה לשים על זה את האצבע, אבל מאוד ברור שזה שם, וזה גורם לנו לחשוב שאולי בקוואסאקי עשו בשכל שנשארו עם המנוע הנוכחי, פשוט כי הוא כל כך מוצלח.

    זה לא שלא היינו שמחים לקבל עוד איזה 20-30 כוחות סוס, אבל זה כי אנחנו חזירים עם עיניים גדולות. אופנוע שעולה לווילי בהילוך שלישי וכשההילוך נגמר והקדמי פוגש חזרה את הקרקע מופיע המספר 170 על צג המהירות, הוא אופנוע חזק.

    אי ההליכה אל הקצה אולי מסבירה מדוע בקוואסאקי בחרו לסטות מהדרך בה הולכים שאר היצרנים גם בתחום האלקטרוניקה. בעוד כל ההיפר נייקדים החדשים עמוסים בבקרות אלקטרוניות שונות ומתוחכמות, הזד אפילו לא מקבל את בקרת מניעת ההחלקה הפשוטה שקיימת בוורסיס 1000. כנראה חושבים שם שגם לרוכבים על הזד יש זיפים ושיערות בחזה, או שלפחות רכיבה בלי בקרות תצמיח להם כאלה. אנחנו חושבים שזה לא יקרה ושחבל מאוד שחלק מהאלקטרוניקה המתקדמת של דגמי הספורט של החברה לא זלג גם אל הזד, שכן יש לו מספיק כוח בשליש מצערת כדי להשאיר רוכב לא מיומן באיזו תעלה.

    אם אנחנו כבר בשלב התלונות, אז גם מי שתכנן את ההזרקה פה צריך לתקוע לעצמו חרב סמוראי בבטן. קוואסאקי, אנחנו ב-2015, אין שום סיבה בעולם להשהיה המרגיזה הזו בין גז סגור לפתוח שבפניות של שלושת ההילוכים הראשונים בהחלט יכולה לערער את הביטחון ואת האופנוע על מתליו אם לא נעזרים בקלאץ' כדי להחליק את הצלפת השרשרת.

    או סתם נותנים ברכיים, ככה לכיף
    או סתם נותנים ברכיים, ככה לכיף

    דבר נוסף שהרגיז אותנו היו האגזוזים, או יותר נכון הקרבה שלהם לעקבים שלנו. אם אתם רוכבים עם כרית כף הרגל על הרגליות ומידת הנעליים שלכם גדולה מ-35, העקבים שלכם צפויים להיתקל בתושבות האגזוז.

    האמת היא שאלו תלונות די מינוריות. כן, ההזרקה מעיקה, אבל אנחנו בטוחים שיהיו אביזרי אפטרמרקט שיעזרו להעלים את התופעה, ואתם כבר יכולים להבין לבד איך להיפטר מהבעיה של האגזוזים בעקבים. כשמתעלמים מאלה, נשארים עם חתיכת אופנוע מגניב. החל מאיך שהוא נראה וממשיך באיך שהוא מתנהג. אין פה חוליגניות של היפרמוטארד או וי-טווין קליל כמו סופר-דיוק או מונסטר 1200, אבל מעטים הדברים שתרצו לעשות שהחוק אוסר והזד יגביל אתכם בהם. טוב, אולי סטופי יהיה בעייתי עם ה-ABS הקבוע.

    רק שבניגוד להרבה היפר-נייקדים אחרים, הזד הזה מביא איתו נימוסי שולחן יפניים. כשתרצו, הוא יידע להתנהג יפה. הוא יהיה חלק ולא מעייף אחרי יום ארוך בכביש הצפון, ובתוך העיר קל להתנהל איתו והוא אפילו לא יעשה לכם חמינדוס מהביצים. המנוע המוכר שלו כבר הוכיח עצמו כאמין מאוד, ואפילו מיכל הדלק גדל למשהו סביר יותר שכעת מאפשר 200 קילומטרים בין תדלוקים בנסיעה ממוצעת.

    Z1000 - יופי של אופנוע!
    Z1000 – יופי של אופנוע!

    במחיר של כ-97 אלף ש"ח אין הרבה מתחרים בקטגוריה למעט ההונדה CB1000R. יחד עם זאת, הב.מ.וו S1000R  והאפריליה טואונו 1100 עולים כ-15 אלף ש"ח יותר. ההפרש אמנם לא קטן, אבל השניים מצוידים באלקטרוניקה סופר מתוחכמת וגם איזה 20 סוסים יותר, וגם הדוקאטי סטריטפייטר 848 נמצא באותו אזור חיוג. אם יש לכם את ההפרש, אתם צריכים להחליט אם עודף הביצועים והבקרות השונות שוות לכם את תוספת הכסף. במידה ואין לכם או שאתם לא חושבים שיש לכם צורך בכך, אז הקוואסאקי Z1000 הוא אחד האופנועים היותר מגניבים שניתן לקנות בישראל של 2015 ולקבל עליהם עודף מ-100,000 שקל.

  • מבחן מהעבר: הוסקוורנה נודה 900R – שחקנית פורנו

    מבחן מהעבר: הוסקוורנה נודה 900R – שחקנית פורנו

    צילום: אסף רחמים

    איזה אבסורד. כבר יותר משנה שאני רוצה להניח את הישבן על ההוסקוורנה נודה 900 ולתת עליו גז. אחד האופנועים המטורפים שיצאו בזמן האחרון – פרי שיתוף הפעולה בין הוסקוורנה לבין ב.מ.וו. חיכינו כל כך הרבה זמן שהכלי המחרמן יגיע ארצה, כשהוא הגיע חיכינו עד שיופשר אופנוע למבחן, וכעת, כשיש אופנוע זמין ואנחנו לוקחים אותו למבחן – אנחנו כבר יודעים שאנחנו רוכבים על פריט אספנות. אופנוע שלא מיוצר יותר ושתקופת החיים שלו עמדה על קצת יותר משנה עד שהוא נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.

    הסיבה – ק.ט.מ, שרכשה את הוסקוורנה מידי ב.מ.וו ב-2013, הודיעה שכל דגמי הכביש של הוסקוורנה שפותחו עם ב.מ.וו – הטרה, הסטראדה והנודה – לא ממשיכים בייצור, וכי מעתה הוסקוורנה תחזור להתמקד אך ורק באופנועי שטח, כמו שהיה עד 2007, אז רכשה אותה ב.מ.וו. הסיבה, אגב, היא שהטכנולוגיה שייכת לב.מ.וו, וכך גם רוב החלקים והאלקטרוניקה של הנודה. אז נכון שיש במחסני הוסקוורנה שבווארזה עוד כמה מאות יחידות של הנודה, ונכון שהבעלים החדשים הודיעו רשמית שימשיכו לספק שירות וחלפים לכל דגמי הוסקוורנה הנוכחיים, אבל עדיין, התחושה מוזרה ואפילו מצערת לבחון אופנוע חדש שכבר לא מיוצר. במיוחד כשמדובר באופנוע מיוחד כמו הנודה.

    הוסקוורנה נודה 900R - פריט אספנות
    הוסקוורנה נודה 900R – פריט אספנות

    לב איטלקי, מוח גרמני

    הנודה 900 על צמד גרסאותיו (רגילה ו-R קרבית) לא נולד כך סתם. אחרי שב.מ.וו רכשה את הוסקוורנה מידי קאסטליוני, הבעלים של MV אגוסטה, היא התפנתה בראש ובראשונה לטפל בבלגן האיטלקי ששרר בחברה. בעלי תפקידים גרמניים נכנסו למערכת והחלו לעשות סדר. תהליכי הייצור שופרו, השירות לאחר המכירה, כולל מלאי החלפים, התקבע על סטנדרט גבוה, המוצרים עצמם שופרו משנה לשנה, ובכלל – כל התהליכים הארגוניים התייעלו. אפילו הוקם מפעל חדש ומפואר הכולל את כל מטה הוסקוורנה, כולל משרדי ההנהלה, המחקר והפיתוח, חטיבת המרוצים, וכמובן – אולמות הייצור וההרכבה.

    כעת, על בסיס חברה מסודרת ומאורגנת, ניתן היה לפתח דגמים חדשים כדי לפנות לקהלים חדשים. לא פחות מ-6 דגמי כביש הציגה הוסקוורנה בשנים האחרונות. חלקם – כמו הנודה וה-TR650 – דגמים לייצור סדרתי, וחלקם דגמי קונספט שסביר להניח שלפחות מקצתם היו מגיעים לייצור בצורה כזו או אחרת. הנודה הוא ללא ספק הקיצוני והמטורף מבין דגמי הכביש, ולמען האמת קשה לחשוב שראשים גרמניים אחראיים לפרויקט הזה. לאיטלקים לעומת זאת, זה דווקא מתאים.

    כמו שהוא נראה - ככה הוא נוסע
    כמו שהוא נראה – ככה הוא נוסע

    רכיבה חזקה על הנודה זה כמו לעשות סקס עם כוכבת פורנו. לא משנה כמה טוב אתה, היא יכולה הרבה יותרבבסיס הנודה 900 נמצא מנוע הטווין המקבילי שנלקח מה-F800 של ב.מ.וו, אולם בדרכו להוסקוורנה הוא עבר מקצה שיפורים נרחב למדי. נפח המנוע צמח ל-900 סמ"ק וההספק טיפס גם הוא, ל-105 כ"ס. אבל השינויים לא נעצרו פה. סדר ההצתה במנוע המקורי הוא 315-405, ואילו כאן במנוע הנודה סדר ההצתה הוא 360-360, כלומר צמד הבוכנות עולות ויורדות יחד, אבל יש ביניהן הפרש של 360 מעלות, מה שאומר גל ארכובה חדש לגמרי ומנוע עם התנהגות וסאונד שיותר קרובים לווי-טווין מאשר לטווין מקבילי. והסאונד באמת מטריף, במיוחד עם מערכת הפליטה הפתוחה מטיטניום שאיתה מגיעה גרסת ה-R.

    יש גם שינויים בתיבת ההילוכים, במצמד, בגלי הזיזים ובמערכת ניהול המנוע, כך שלמעשה אמנם מדובר על מנוע שבנוי על בסיס מנוע ה-F, אך בפועל הם שונים לחלוטין. את המנוע הזה הכניסו לשלדה שהוא דווקא מכיר היטב – שלדת מסבך משולשי הפלדה של ה-F800GS. גם הזרוע האחורית נלקחה מהמדף, שכן היא שייכת במקור לב.מ.וו F800R. מערכת החשמל גם היא של ב.מ.וו, ואם מרימים את המושב מגלים את סמל ב.מ.וו על שקע הדיאגנוסטיקה למשל. רק שלדת הזנב נבנתה במיוחד עבור הנודה. ויש גם את הבולמים – זקס מלפנים ובולם של אוהלינס מאחור, עם כיוונים מלאים. אלו מגיעים רק בגרסת ה-R, שכן בגרסה הרגילה מגיעים בולמים פשוטים יותר, ללא אפשרויות כוונון.

    וזה הזמן לדבר על העיצוב. לא ברור איך זה קרה, אבל אנשי ב.מ.וו נתנו למחלקת העיצוב של הוסקוורנה יד חופשית להתפרע. והם באמת התפרעו. הקווים הבסיסיים נשענים על קווי העיצוב המוכרים של הוסקוורנה האדומה, כמו למשל של ה-TE449/511, אבל משם משכו המעצבים שפיצים מופרעים לכל הכיוונים, והתוצאה יפה עד ביזארית. מה שבטוח זה שמדובר באחד הכלים הכי מעניינים ויזואלית שמסתובבים על הכבישים, ויעידו כמויות המבטים והתגובות שקיבלנו בימי המבחן. תסתכלו על הזנב המעוצב, על הכנף הקדמית הסופר-מיוחדת, או על כנפוני מיכל הדלק עם חריצי כניסת האוויר. פיסול בפלסטיק.

    מכונת מלחמה
    מכונת מלחמה

    כמו שהוא נראה – ככה הוא נוסע

    ישיבה על הנודה מגלה שהוא מטשטש את הגבולות שבין אופנועי הנייקד המודרניים לבין ההיפרמוטו הבינוניים כמו הדורסודורו של אפריליה וההיפרמוטארד של דוקאטי. המושב אמנם שטוח וגבוה וכל האופנוע מרגיש צר מאוד, כשמרגישים שהושקעה מחשבה רבה על הארגונומיה, ואפילו יש כידון שטח שטוח, כמו באופנועי היפרמוטו, אבל מצד שני, פלג הגוף העליון מוטה מעט קדימה, וזה יותר מזכיר נייקדים שמבוססים על אופנועי כביש. בתנוחת הרכיבה הקרבית הרוכב רואה לוח שעונים קטן וספרטני, ובערך זהו. רק כביש למטה. וזה מיד מכניס למוד קרבי.

    בכל אופן, הנודה R הוא אופנוע קשה. המושב מרגיש כמו קרש גיהוץ, ובשילוב של הבולמים הספורטיביים הקשיחים במיוחד ומיגון הרוח שלא קיים בכלל תקבלו מכונה שבסעיפי הפינוק לרוכב תקבל ציונים נמוכים. אלא אם פינוק נחשב אצלכם לפירוק אינסופי של המצערת, ואז היא בהחלט תצטיין. כי מי שאוהב רכיבה כסאחיסטית יתאהב בנודה כבר משחרור המצמד הראשון, ואפילו לפני כן, כי כמו שהוא נראה – קיצוני ומטורף – ככה הוא גם נוסע.

    זה מתחיל במנוע. המסאג' שעשו האיטלקים למנוע הגרמני היעיל עשה לו ממש טוב. הסאונד מטריף, ולכך עוזרת מערכת הפליטה המשוחררת, ותגובת המנוע חדה ומהירה הרבה יותר מבמקור. כוח לא חסר פה. הוא נבנה יפה מאוד כבר מסל"ד נמוך, והמנוע מספיק זריז כדי לגרום לרוכב לקצר במוח. העניין היחיד הוא הקו האדום, שמגיע די מוקדם – קצת אחרי 8,000 סל"ד. אבל עד שם, כאמור, יש יופי של כוח שנבנה יפה, עד ל-105 הסוסים שמשתחררים בקו האדום (8,500 סל"ד לפי דף הנתונים). הוא גם קצת מווברץ המנוע הזה, והוא בעיקר מלא אופי. אחד המנועים המהנים שפגשנו בסגמנט.

    פורנו מוטורי
    פורנו מוטורי

    יחס ההעברה קצר למדי, דבר שמאפשר מצד אחד חוליגניות אורבנית, ומצד שני מגביל את המהירות הסופית, וטוב שכך, כי כאמור בלי שום מיגון רוח הרוכב סובל במהירויות הגבוהות. קצת יותר מ-220 קמ"ש ראינו על השעון, אבל במהירות הזאת כמעט ונשברו לנו הכתפיים ושרירי הצוואר. 140-150 קמ"ש הן מהירויות שנחשבות עדיין סבירות, וגם זה אם אתם רגילים לאופנועים נטולי כל מיגון רוח.

    חוץ מהמנוע המצוין הנודה R מצטיין גם בסעיפי ההתנהגות. ההיגוי שלו למשל הוא הוסקוורנה קלאסי, והוא מרגיש לנו בדיוק כמו ב-SMR450 או ב-SM610 בעלי ההיגוי המדהים שעליהם רכבנו בעבר. היגוי לינארי, נשלט ומדויק, שנותן תחושת ביטחון גבוהה ומשדר בדיוק את מה שקורה למטה. אין ספק שלתחושה הזאת תורם הפרונט המצוין, שכמו הבולם האחורי – יודע לספוג כוחות מאוד גדולים, ומסתדר מצוין גם עם שילוב של כוחות, בלי להתרגש.

    למעשה, האופנוע אפילו אוהב את זה, ולא רק בהיגוי אלא בכל פעולה של הרוכב. הוא אוהב את זה חזק, אגרסיבי ומלוכלך. אפשר לרכב על הנודה חלק ונעים, ובטוח שגם ליהנות, אבל בשביל זה אפשר לרכוש אופנוע יפני פשוט יותר. עם הנודה הכל צריך להתבצע בכסאח. כמו למשל כניסה לכיכר עם הורדת 3 הילוכים והחלקת זנב, הפיכת כיוון החלקה ואז פתיחת פול גז במכה, דבר שיגרום לגלגל האחורי לסבסב ולהחליק, לתפוס אחיזה ולעלות לווילי. כסאח! ומה שיפה זה שהאופנוע לא מתרגש מהתפעול הברוטלי, ורק מפהק ומשדר לרוכב שיש לו עוד הרבה לספוג. לאופנוע.

    לא כל רוכב מסוגר לנהל מערכת יחסים שכזו לאורך זמן
    לא כל רוכב מסוגל לנהל מערכת יחסים שכזו לאורך זמן

    בכלל, רכיבה חזקה על הנודה זה כמו לעשות סקס עם כוכבת פורנו. לא משנה כמה טוב אתה, היא יכולה הרבה יותר. היא כבר ראתה הכל. ה-כ-ל. ולא משנה כמה חזק תרכב עליה, מבחינתה אתה נחמד, לא יותר. המגבלות שלה רחוקות הרבה יותר מהמגבלות שלך. אין הרבה אופנועים כאלה. בכלל לא. ומה שמיוחד בנודה זה שהוא לא יודע אחרת, והוא מביא אותך כמעט מיידית לכסאח ולאגרסיביות. כי כשמנסים לרכב איתו רגוע מגלים שהבולמים הקשיחים מעבירים את כל בעיות האספלט ישר לעמוד השדרה, ושכדי למנוע את זה צריך לעבוד עם הרגליים והגוף. כל הזמן. זה לא אופנוע לטיולים אלא ההפך הגמור. אופנוע לחוליגנים. אנטיתזה לסוזוקי ויסטרום 650.

    במסגרת ביצועי הקצה גם הבלמים מצטיינים. בגרסת ה-R הקליפרים הם רדיאליים מדגם מונובלוק של ברמבו, ועוצמת הבלימה פה היא פסיכית לא פחות משאר תפעול האופנוע. יש נשיכה ראשונית חזקה במיוחד, והמשך הבלימה גם הוא חזק בצורה לא רגילה. יש גם מערכת ABS (ניתנת לניתוק, כמובן), והיא בהחלט מבורכת בשל כל הצרות שאליהן הנודה עלול להכניס את הרוכב.

    אז כמו אותה כוכבת פורנו שתפרק לך את הצורה, גם הנודה יעייף את הרוכב. למעשה, הוא אפילו יכאיב לו. בסיום רכיבה אינטנסיבית על הנודה שרירי הצוואר והכתפיים יכאבו בשל היעדר מיגון רוח, הישבן יכאב בגלל המושב הקשה, שרירי הבטן והרגליים יכאבו מעבודת הגוף האינטנסיבית על האופנוע, שרירי הידיים יכאבו מהאגרסיביות, ושרירי הפנים יכאבו מכמות החיוכים של הרוכב בתוך הקסדה. עד כדי כך החוויה על הנודה אינטנסיבית. וכאמור, רוכבים שלא מתביישים ויודעים לקחת את מה שהם אוהבים, גם אם זה בכוח, ימצאו פה אופנוע סופר-מיוחד שישחק אותה בהתחלה קשה להשגה, אבל אחר כך יתמסר ויספק להם את אחת החוויות המוטוריות היותר מיוחדות שיש.

    רכיבה נינוחה ורגועה - זה לא קורה הרבה עם הנודה
    רכיבה נינוחה ורגועה – זה לא קורה הרבה עם הנודה

    99,000 ש"ח עלתה גרסת ה-R של הנודה 900 כאן בארץ כששווקה על ידי דלק מוטורס, יבואני ב.מ.וו. הגרסה הרגילה לא הגיעה ארצה בשל הפרש מחיר קטן מדי שהפכה אותה ללא כדאית. כאמור, במחיר הזה קיבלו הרוכשים בעיקר אופנוע מיוחד מאוד, גם במראה וגם בהתנהגות. אופנוע שהולך עם הרוכב עד הסוף ונותן לו חוויית רכיבה מטורפת, אינטנסיבית, אגרסיבית וחזקה, כל הזמן. מעטים הם הרוכבים שבאמת מסוגלים לנהל מערכת יחסים שכזאת עם אופנוע, בטח ובטח שלאורך זמן, אבל רוכבים כאלו יקבלו משהו כל כך מיוחד, ברמה כזו שרוכבים אחרים בכלל לא יבינו אותם.

    אבל אחרי כל הטירוף הזה, ואחרי למעלה מ-700 ק"מ מפרקים ומספקים שעברנו על גבי הנודה, צריך לחזור לפסקה הראשונה ולזכור את השורה התחתונה – הנודה ירד מייצור. מצד אחד זה אומר אופנוע מאוד מיוחד גם מהבחינה הזו שמעטים מאוד ירכבו עליו, אבל מצד שני זה אומר אופנוע שההורים שלו נטשו אותו והעבירו אותו למשפחה אומנת, על כל המשתמע מכך. חבל, כי הנודה הוא בהחלט היציאה החזקה של 2013 מבחינתנו. אבסורד.

    *     *     *     *     *

    שנתיים קדימה. אנחנו ב-2015. זו כבר שנת הדגם השלישית שהוסקוורנה החדשה בבעלות ק.ט.מ מוציאה ליין אופנועי שטח, ובקרוב יהיו גם סופרמוטו ולפי השמועות גם אופנועי אדוונצ'ר. הנודה, ששייך בעצם לב.מ.וו, הפך לאופנוע קאלט, והוא מבוקש בשוק המשומשים. אופנוע מיוחד לאנשים מיוחדים. לארץ הגיעו פחות מ-10 יחידות, ואנחנו מכירים אישית בעלים של כמה מהן – כל אחד הגיע מרקע רכיבה שונה. אף אחד מהם, אגב, לא חושב למכור, ולכולם מערכת יחסים אינטנסיבית עם הנודה. איזה אופנוע!

  • MV אגוסטה ריבאלה 800 במבחן: אלטר אגו

    MV אגוסטה ריבאלה 800 במבחן: אלטר אגו

    צילום: אסף רחמים

    MV אגוסטה. רק הגלגול של השם הזה על הלשון עושה הכנה למוצר נחשק ואקזוטי. יצא להם טוב עם שם המשפחה של הרוזן שהקים את החברה. אני זוכר שלפני כחמש שנים, בביקור באיטליה, רק חיפשתי את האופנועים שלהם כדי לראות בעיניים איך הם נראים במציאות. אבל המציאות הישראלית של 2015 אומרת שלא רק שאני יכול לראות אותם בישראל – אני יכול גם לבחון אותם.

    MV אגוסטה ריבאלה 800
    MV אגוסטה ריבאלה 800

    קרה שלמרות האופי הספורטיבי של החברה והיסטוריית המרוצים שלה, הדגם הראשון שיוצא לי לבחון הוא דווקא הריבאלה 800 – דגם ההיפרמוטו של החברה, ולא אחד מדגמי הספורט. אבל זו הזדמנות מצוינת להבין לאן מועדות פניה של MV. אחרי שנים של ברוטאלה ו-F4, החברה מתחילה להתרחב – גם בתחום אופנועי הספורט, שם היא מצליחה בעולם המרוצים עם ה-F3, אבל גם לתחומים אחרים, וההיפרמוטו הוא התחום הטבעי הראשון אליו היא פנתה, מתמודדת מול אופנועים כמו הדוקאטי היפרמוטארד, אפריליה דורסודורו ודומיהם. אנו משערים שכעת, אחרי שרבע ממניות החברה נרכשו על ידי AMG-מרצדס, נזכה לראות בשנים הקרובות שיפורים בכמה וכמה מישורים מצד החברה, וכבר כעת החברה מתפתחת עם דגמים חדשים. אנו צופים רוחות חדשות ומעניינות מ-MV כבר בזמן הקרוב.

    צילום ועריכה: אסף רחמים (מתוך ערוץ הווימאו של פול גז)

    אלטר אגו

    המאותתים בריבאלה ממוקמים בצידי הכנף האחורית החובקת מאחור את הגלגל. לא הספקתי לרכוב יותר מעשרה קילומטרים, וביציאה מתחנת הדלק אחד המאותתים נפל. התחלה לא משהו למבחן, וכשרוכבים על אופנוע ספורטיבי עדיף כמה שפחות דברים שלא הולכים לפי התכנית.

    כרגיל בבוקר יום הצילומים, השכמה מוקדמת לפני נסיעה צפונה לפגוש את אסף הצלם, ורגע לפני שאני עולה על כביש שש אני נזכר שלא לקחתי את הנייד. פרסה, חזרה הביתה ואיחור לא אופנתי בעליל ליום הצילומים. השמש עדיין לא הפציעה, אני רוכב בחושך, מגלה שאין לי אור נמוך ונאלץ לרכוב עם אור גבוה ולסנוור את מעט החולקים איתי את הכביש. באחת העצירות אני מנסה לכוון את כבל המצמד, אבל איזה גאון עיצב את מגן הידיים כך שהוא לא מאפשר גישה נוחה. כנראה שגם יום הצילומים ייאלץ להתחיל ברגל שמאל.

    אנחנו מצלמים במבנה תעשייה נטוש. אסף מצלם את האופנוע בתמונות סטטיות במבנה, ואני מזהה רעש שנשמע כמו אלפי חולדות. אני מנסה לאתר את מקור הרעש, דופק עם מקל על התקרה המתפרקת ולא קורה כלום. אני מזהה שהרעש מגיע מחלק חשוך של אחד האולמות, ולהפתעתי מגלה מושבה של אלפי עטלפים שרעש המנוע של הריבאלה כנראה הפריע למנוחתם. כיוון שאני לא ברוס וויין בילדותו, לא פיתחתי אובססיה, או שמא פוביה, לעטלפים, אבל הריבאלה בשחור היה מתאים בול בתור האופנוע של האלטר אגו שלו – באטמן. בעצם גם ברוס היה זורם איתו לאיזה בית קפה בגוטהאם סיטי. נחליט בהמשך למי האופנוע מתאים יותר.

    האלטר אגו של באטמן
    האלטר אגו שלו – באטמן

    אני עד עכשיו לא בטוח אם הריבאלה הוא אופנוע יפה. הוא מרשים לכל הדעות ואי אפשר להישאר אדיש אליו, אם כי בצביעה האפורה הרבה מהעיצוב הולך לאיבוד. אדום וכסף מתאימים הרבה יותר. דבר אחד אפשר לומר בוודאות  – כיאה לחברה איטלקית שנושאת שם כזה אקזוטי, כל חלק וחלק בפני עצמו עוצב ברמה גבוהה, עם הרבה חשיבה ותעוזה. מדובר באופנוע בלי יותר מידי פלסטיקה, ובכל זאת, הסתכלו על הכנף הקדמית, מיכל הדלק וכיסויי הרדיאטור, הזנב שמכיל את המאותתים בצורה מגניבה, הזרוע החד-צידית או דוד הפליטה עם שלושת הצינורות. אפשר להביט שעות בכל חלק וחלק. בקטע הזה, ברוס וויין בטוח היה שמח לעשות סיבוב דאווין בגוטהאם. הוא לא הזוי כמו הבט-פוד וגם פחות מסגיר את העובדה שהוא באטמן, אבל גם יתאים מאוד לדמות הצעיר הנהנתן והעשיר. הוא כנראה גם נוח יותר בעיר, אם כי לא מדובר בכלי עירוני מובהק. זווית הצידוד בסך הכל סבירה, ורק המראות מציקות בין המכוניות. סליחה, המראות מציקות, נקודה. מקווה שבהמשך יוותרו על הפריט המיותר הזה, כמו שבדוקאטי השכילו לעשות עם פטנט זהה בהיפרמוטארד. איכות החומרים בסך הכל טובה.

    מנוע! מנוע! מנוע!!!

    בינות פלטות אלומיניום שחוברות לצינורות פלדה ומשמשות כשלדת האופנוע, שוכן לו מנוע טריפל. המנוע בריבאלה הוא חלק גדול מהאופנוע. וכשאני אומר חלק גדול, אני מתכוון גם מילולית. כי האופנוע הזה פשוט פצפון. הייתי בהלם כשראיתי תמונה שלי על האופנוע – זה נראה כאילו אני על איזה מונקי-בייק. כשיושבים עליו זה פחות מורגש, בטח לא כשגובה המושב עומד על 881 מ"מ ואני בקושי מגיע עם הרגליים לרצפה.

    מנוע הטריפל בנפח 789 סמ"ק מכיל שלוש בוכנות שצריכות לרוץ על מהלך קצרצר של 54.3 מ"מ, וזה אומר שהאופנוע הזה חובב סל"ד. אופנוע היפרמוטו שמגיע לשיא ההספק ב-12,000 סל"ד זה כבר מעניין, בטח כשיש 125 כ"ס לנצל. עכשיו שלבו את המידות של האופנוע, שמתבטאות גם בבסיס גלגלים קצרצר של 1,410 מ"מ, ותקבלו אופנוע שלא ממש דואג להישאר עם האף למטה בפתיחות גז. אם אתם בעניין של ווילי יזום, אז יש פה נקודת איזון מאוד גבוהה ומנוע שרק מחכה להגיע לסל"ד מספיק גבוה כדי להתפוצץ, וכשזה קורה – הפוטנציאל שלכם להיות על הגב גבוה מאוד. מנגד, המנוע כל כך חזק שאפשר להישאר עם גלגל באוויר רק על כוח המנוע, וכשמבינים את זה קשה להפסיק.

    ואם זה לא היה ברור - אז מנוע!
    ואם זה לא היה ברור – אז מנוע!

    למרות ששיא המומנט, 8.6 קג"מ, מגיע רק ב-8,600 סל"ד, המנוע סוחב כבר במחצית מהסל"ד. זה אמנם לא מנוע ליטר, אבל הוא בהחלט מאפשר לרכב בהילוך גבוה ולוותר על העברות הילוכים במצב רוח שיוט. בכלל, המנוע הזה הוא אחד המנועים המגניבים שיצא לנו לפגוש. יש פה את הטוב מכל העולמות שבין ארבעה צילינדרים למנוע טווין, והפלא ופלא – יש לו בדיוק את מספר הבוכנות בין 2 ל-4.

    תנוחת הרכיבה לא מרגישה צפופה כלל וכלל למרות הממדים הכלליים של האופנוע, וגם רוכבים גבוהים ימצאו בו מקום. כאמור, האופנוע מעט רחב בין הברכיים, ואם לא מניחים את כפות הרגליים על קצות האצבעות, הברכיים יכולות לרדת מאזור מיכל הדלק לכיוון שלדת הצינורות, שקצת פחות נעימה לחביקה. הכידון רחב אך מעט נמוך כך שהתנוחה עם נטייה קלה לפנים. המושב עצמו נוח ברמה טובה, ובכל מקרה לא תבלו בו יותר מדי זמן כי אחרי 100 ק"מ כבר תידלק נורת הדלק. 12.9 ליטר דלק זה ממש לא מספיק, וביום אחד להיכנס שש פעמים לתחנת דלק זה עסק די מעיק. התנוחה בכל מקרה לא נוחה כדי להעביר מרחקים במהירות, וכדי לנוע מהר לאורך זמן צריך צוואר של מיסטר פריז, האויב המושבע של באטמן, בעדיפות שיגולם על ידי שוורצנגר. אם כבר יש לכם צוואר עמיד, שמועות מדברות על מהירות סופית של מעל ל-255 קמ"ש.

    כדי להתמודד עם המנוע הזה יש גם מערכות אלקטרוניות – במקרה הזה חבילת הפינוק של MV העונה לשם MVICS המציעה בקרת אחיזה בשמונה מצבים קלה לתפעול מכפתור ייעודי בצד שמאל של הכידון. אין אינדיקציה לפעולה שלה, אבל אפשר להרגיש אותה עובדת אם מתאמצים, כמו למשל בפרפורים בעיר. ווילי היא משחררת חופשי, גם במצבים המתערבים ביותר. ממש זורמת. יש גם מפות ניהול – Wet, Race, Normal, Custom, אותם ניתן להחליף דרך כפתור ההנעה. מערכת ABS לא הייתה באופנוע המבחן (דגם 2014), אבל מגיעה כסטנדרט מ-2015 והלאה.

    הגנים הספורטיביים צועקים
    פרדר, דחוף אותו לרגליות!

    גנים זה גנים

    עברו הרבה תחנות דלק עד שהגעתי לכביש מפותל ראוי, אבל אני חייב להודות שזה היה שווה את זה. אי אפשר להתבלבל מאיפה קיבל הריבאלה את הגנים שלו, והיכולות הספורטיביות מרשימות לכל הדעות. המנוע, שסוחב מסל"ד נמוך, מספק סאונד ממכר שרק מנוע טריפל יכול לספק, וכשמותחים אותו הוא מספק המון כוח. כמו כל אופנוע היפרמוטו, יכולת האלתור של הרוכב עם תנוחת הרכיבה היא עצומה, והריבאלה משתף פעולה עם הכול – ברך באספלט, רגל בחוץ סטייל סופרמוטו, רגליים על הרגליות – הכל הולך, רק תפוצץ גז.

    הבולמים – מזלג של מרזוקי ובולם אחורי של זקס – עושים עבודה יוצאת דופן ומשרים המון ביטחון. באחת הפניות עליהן צילמנו היה שקע באספלט, אך האופנוע שידר שעסקים כרגיל, גם כשעוברים עליו עם ברך באספלט. באמת מרשים.

    הריבאלה הוא סכין מושחזת שמיועדת לחיתוך פניות. הכידון הרחב מאפשר הפלקות מצד לצד בקלות, ההיגוי על הצד ניטראלי והריבאלה ישמח לעבור משיא זווית הטיה שמאלה לשיא זווית ההטיה בימין, ולהפך. המצמד והגיר רכים ונוחים לתפעול, ובכל מקרה לא תצטרכו להשתמש במצמד יותר מדי, כי יש פה מערכת קוויקשיפטר (ניתנת לניתוק) בין הטובות שנתקלו בהן, אם לא הטובה שבהן.

    הרשים אותנו
    הרשים אותנו

    כל כביש מפותל, בין אם הדוק ובין אם בעל פניות מהירות, יתקבלו בברכה. הבלמים – משאבות בלם של ניסין עם קליפרים של ברמבו – יוצרים שילוב מעולה שמספק ים של רגש, עבודה ליניארית עם עוצמה סופית מרשימה מאוד. בסיס הגלגלים כל כך קצר, שבבלימות ממש חריפות בסשן מהיר לא מן הנמנע שתמצאו את הגלגל האחורי מרחף באוויר. בשדרוג של הריבאלה, שכבר הוצג, יש כאמור גם מערכת ABS, אך גם מערכת למניעת התרוממות הגלגל האחורי – אנטי סטופי אם תרצו. אם באטמן היה בוחר בריבאלה כדי להגיע לקריאות עזרה – הוא היה מגיע אליהן די מהר. רק שיבחר בצביעה השחורה.

    הריבאלה הצליח להרשים אותנו מאוד. מדובר באופנוע מגניב עם מנוע מדהים ולוק מהסרטים. היו איתו כמה דברים מעצבנים כמו מיכל דלק קטן, וגם היינו מוותרים על המראות במגני הידיים. אבל בסופו של דבר הוא סיפק לנו חוויית רכיבה אדירה גם כשהיינו צריכים לרכוב בחושך בכביש שש הלא מואר בעליל. המחיר לא נמוך, אבל איזה אופנוע מקבלים בסכום הזה!

    מפרט טכני

    [table id=20 /]

  • מוטוגוצי V7 במבחן: רטרוספקטיבה

    מוטוגוצי V7 במבחן: רטרוספקטיבה

    זיכרונות בעשן

    סבתא שלי הייתה זוכרת לסבא חסד נעורים. כשבנות גילה היו מספרות לנכדים כמו יפות היו בנעוריהן, הייתה סבתא מוציאה תמונה דהויה מהארנק, מצביעה על סבא ואומרת "תראו כמה יפה הוא היה פעם". סבא היה מחביא חיוך קטן, והיא הייתה ממשיכה: "אבל בלי התמונה גם אני לא הייתי זוכרת את זה". ככה גם אוהדי גוצי – חלקם יודעים שלגוצי היו ימי תהילה פעם, אבל לך תזכור מה היה לפני 60 שנה, במיוחד כשמדובר באוהדים בני 40-50.

    נפתח בגילוי נאות: בכל הקשור למוטוגוצי אני לא אובייקטיבי. אני שייך לאותם אוהדים של המותג שרק שמו גורם הנאה בלתי מוסברת. זה לא אומר של-V7 מצפים חיים קלים אלא בדיוק להיפך – הרעיון של מוטוגוצי הנושא את השם  V7 עם רישיון A1 גורם לי כעס. סוג של עלבון. אמנם אין לי ממה להיעלב, אבל זה לא ימנע ממני לעשות לגוצי חיים קשים.

    פיאג'ו כמו אחרים הבינו כי הרבה יותר קל למלא את הקופה על ידי מכירה של הרבה אופנועים פשוטים וזולים מאשר לנסות למכור אופנועים מתוחכמים ויקרים שרק בודדים יכולים להרשות לעצמם. כמו אחרים, גם הם הבינו שהרבה יותר קל להשתמש באריזה סקסית נוטפת רמזים נוסטלגיים לעידן אחר. ואם יש לך בארון מותג אקזוטי אפוף קסם מסתורין ישן, רצוי להשתמש בו.

    מוטוגוצי V7 סטון
    מוטוגוצי V7 סטון

    ישן מול חדש

    הV7 המקורי הוצג בשנת 1967. שיא תפארתה של החברה האיטלקית שהייתה יצרנית האופנועים הגדולה בעולם בשנות החמישים היה כבר מאחוריה – שבעה גביעי אליפות גרנד פרי נחו בארון, ונוספים כבר לא יגיעו. עכשיו, תחת משבר כלכלי כבד, עברה החברה האיטלקית מיד ליד. תחת בעלותה של SEIMM הציגה מוטוגוצי מנוע חדש – טווין 700 סמ"ק, 90 מעלות בין הצילינדרים, 50 כ"ס, שני שסתומים לצילינדר. המנוע הורכב לאורך האופנוע כאשר הצילינדרים בולטים מצדדיו. מנוע זה הפך לסימן ההיכר של מוטוגוצי, ומאז ועד היום לא הוציאה החברה אף אופנוע עם מנוע בתצורה אחרת. במקור היה זה אופנוע תיור נינוח שיועד לכוחות המשטרה האיטלקיים.

    האופנוע הנוכחי הנושא את השם V7 עוקב בעיצובו (ולא רק) אחר דגם הספורט שהוצג ב-1971. לאופנוע הזה היו כבר 70 כוחות סוס יפים. הוא אומנם לא יכול היה להתחרות בהונדה CB750, בקאוואסקי Z900, בלברדה 750SFC או בנורטון קומנדו, אבל בהחלט יכול היה לשאת את התואר 'אופנוע ספורט', טרם לידת השם 'סופרבייק'.

    האופנוע הציע יכולות ספורטיביות לצד שימושיות , נוחות ויוקרה. כאן ועכשיו ה-V7 החדש מציע אופנוע מתחילים נחמד, איך חלפה לה תהילת עולם. פלא שאני ניגש למבחן הזה כועס ונעלב?

    מכעיס. אפילו מעליב! (צילום: בני דויטש)
    מכעיס. אפילו מעליב! (צילום: בני דויטש)

    נשרק'ה

    האופנוע קטן. לא פצפון, אבל קטן ביחס למצופה מאופנוע 750 סמ"ק. במפתיע, הוא מרווח מאוד. הכידון מעט נמוך, אבל ממוקם נכון, המושב נדיב והרגליות ממוקמות הרחק למטה. הצילינדרים ממוקמים הרחק לפנים, מספיק רחוקים כדי למנוע מפגש עם הברכיים. הקשישים מביניכם אילו רק יכלו לזכור, היו יכולים לספר על ברכיים פצועות כתוצאה מראשי הצילינדרים. באותם ימים הרוכבים היו גברים אמיתיים ולא נהגו לרכוב עם מגני ברכיים מעל המכנסיים.

    התנעה קרה מגלה שלא מדובר רק בעיצוב רטרו. המנוע מסרב לעבוד לפני הגעה לטמפרטורת עבודה מתאימה. בניסיון להניע ולצאת לדרך מיד – המנוע מגמגם, מסרב להסתובב, ובכלל לא מתאים לו לעבוד כשקר. סוג של דינוזאור קדמון. תיאלצו לחכות; לא נורא לומדים להניע, לרכוס קסדה, לשים כפפות, לסיים סיגריה, ורק אז לצאת לדרך.

    יציאה לדרך מגלה את מה שאפשר היה לדעת מראש: 47 כוחות סוס הם בסך הכול 47 כוחות סוס. לא הרבה ולא מעט, בדיוק מה שקובע החוק כמקסימום המותר לאופנוע 'גדול' ראשון. מנועי הטווין של גוצי מעולם לא היו ידועים כמהירי סיבוב, וגם כאן אין הפתעות. ההספק המרבי מגיע ב-6,200 סל"ד, אבל לא תרצו להגיע לשם – המנוע לא אוהב למשוך למעלה ומביע את דעתו בפסקנות. מנג,ד עם שיא מומנט המגיע כבר ב-2,800 סל"ד, אין כל סיבה להתווכח איתו. ההילוכים מחולקים מעולה, ולמעט בור קטן בין שני לשלישי אין כל בעיה לרכוב על המומנט. התיבה עצמה נוחה לתפעול, מדויקת וחלקה. למרות הכל, כאשר אני מוריד קסדה אפשר לגלות חיוך קטן. יש משהו קסום במנוע הנינוח, באווירה הקלאסית שמשרה האופנוע ובסטייל המתלווה להופעה.

    החיוך המטופש המלווה אותי מרגיז. אני אמור לכעוס על השימוש הציני בעבר המפואר בכדי לקושש עוד כמה יורו לקופת המזומנים של פיאג'ו. כדי למחוק את החיוך יש שתי דרכים – לשתות מיץ לימון או לרכוב על האופנוע החלש והקטן לאילת בליווי אופנוע עם הספק כפול. אני בוחר בדרך השנייה.

    רגע, זה רטרו או וינטג'?
    רגע, זה רטרו או וינטג'? (צילום: בני דויטש)

    בוקר של חמסין

    בבוקר יש לי יותר זמן להתעכב על קווי המתאר. העיצוב מאופק, לא רטרו צעקני אלא עיצוב שקט בטוב טעם. על המיכל המפוסל ניצב בגאון הלוגו המפורסם של מוטוגוצי.

    תקראו לי דילטנט, אבל עבורי השם של הסמל המעטר את מיכל הדלק הוא נשר. אם יש לכם בעיה עם זה אתם מוזמנים לטקבק, להוסיף הפניות, סימוכין ולפתוח בדיונים מעמיקים. בשבילי נשר. כל זה לא ימנע ממני  לסגור חשבון עם החצוף הקטן.

    שלהי דקייטא קשים מקייטא, אמר וידע מי שאמר. לרכוב בעיצומו של אוגוסט לאילת דרך כביש 12 זה לא רעיון טוב. בטח לא על אופנוע חלש, מקורר אוויר, שנועד לשימוש עירוני, וכל זאת לצד ליטר מודרני עם הספק גבוה פי 2.5. עכשיו נראה מי יחייך בסוף היום.

    האופנוע קל משקל יחסית – 189 ק"ג הממוקמים נמוך בשלדה ותורמים רבות לתחושת הביטחון. ההיגוי ניטרלי ונוסך ביטחון. מרווח ההטיה נראה לקוי בעיקר בשל הרגליות הנמוכות, אבל בפועל זה כמעט ולא הפריע, כל עוד הכביש מפולס.

    כבישים משובשים ממהרים לחשוף את ערוות המתלים, ובעיקר את המתלה האחורי. סליחה, האחוריים. גבשושיות או פסי האטה מביאים את הצמיג האחורי להתנתק מהכביש ולרחף קלות. סימן להאט טיפה ולהיכנס לזון של האופנוע. מנגד אילולא הניתוק הזה מהכביש, לא הייתי מרגיש כלל את קיומה של מערכת בקרת האחיזה המודיעה על קיומה בכל ניתוק מהכביש.

    אופס, זה המקום בו הלודיטים, ויש הרבה כאלו בין אוהדי המותג, אמורים לקבל את החלסטרה. האופנוע מצויד בבקרת אחיזה אלקטרונית ו-ABS – שתי מערכות שטרם הפכו לסטנדרט בקטגוריית הרישיון הנמוכה. במחשבה שנייה, יש היגיון בהימצאותן באופנוע שמיועד לרוכבים מתחילים. בכל מקרה מדובר במערכות בסיסיות בלבד, ללא שליטה על רגישות ואפילו ללא אפשרות לניתוק. הגימור של האופנוע טוב עד בינוני – אין נפילות כואבות, אבל בהחלט אפשר להרגיש באווירת חיסכון.

    את העצירה הראשונה אני עושה רק במצפה רמון. לתדלוק בעיקר שלי, האופנוע הרבה פחות צמא. עם מיכל של 22 ליטר וטווח של כמעט 350 ק"מ בין תדלוקים, הוא היה יכול למשוך עוד. מעבר למילוי נוזלים מהיר אין סיבה אמיתית לעצור. שנינו עדין רעננים.

    בפיתולים של כביש 12 אנחנו כבר מכירים אחד את השני. לא מדובר באופנוע ספורטיבי, אבל בהחלט בכלי בעל יכולות נאות ובעיקר קל לתפעול. אנחנו זורמים בין הפיתולים בקצב מהיר. ההתנהגות מאוד צפויה והגוצי מקפיד שלא להפתיע. הוא פשוט מתריע מראש על המגבלות שלו.

    כביש 12 עד הרגליות!
    כביש 12 עד הרגליות!

    פחית של צהריים

    ארוחת בוקר מאוחרת באילת ויוצאים חזרה בצהרי היום. הקצב מהיר יותר – רוצים להגיע הביתה. הספקות לאט לאט נעלמות ובמקום משתלטת ההכרה. למרות שמדובר באופנוע מתחילים צנוע, בסתר ליבי רציתי שימלא אחר המסורת המהוללת של גוצי. להיתקע, לגרום לרוכב לקלל, להכאיב. רציתי לסבול, לשנוא את האופנוע, אבל הגוצי אכזב, ובגדול. אחרי למעלה מ-700 ק"מ אני נינוח למדי (לא יותר מדי), אין שרירים חבוטים ולא כאבים. נסעתי הלוך וחזור לאילת עם אופנוע שמיועד לנסיעות עירוניות, חזרתי רענן (כמעט), ואפילו נהניתי מהדרך. משהו בתוכנית השתבש!

    קלאסה

    עידון זו בדיוק המילה הנכונה לתיאור ה-V7. אופנוע מנומס, מאופק ושקול. מתחיל בעיצוב הרטרו הסולידי מבלי לגלוש לדרמה או להגזמה (מי שיחפש את הדרמה ימצא את מבוקשו בדגם הרייסר המוחצן ויפה כשלעצמו), וממשיך להתנהגות צפויה ונשלטת שלא תאיים על אף רוכב וגם לא תגביל יותר מדי. ההיגוי הניטרלי מאפשר להפנות את האופנוע בקלות, ומרכז הכובד הנמוך תורם ליציבות ולביטחון. כל עוד הכביש לא משובש מדי, גם המתלים יספקו את הסחורה. המנוע שופע אופי, מרגיש ייחודי, נותן תחושת רטרו אותנטית ומכניס את כל החבילה לקונטקסט הנכון.

    התוצאה היא כלי מאוזן, שגם רוכבים ותיקים המחפשים את הסטייל והאווירה ימצאו בו עניין. אופי וחוויה ייחודית במחיר של ביצועים ואנונימיות מסוימת.

    IMG_7475

     

    מפרט טכני

    [table id=19 /]

  • אז מה, לינקים או PDS?

    אז מה, לינקים או PDS?

    צילום: בני דויטש; משתתפים: רני גוט, צור גינוסר.

    תחום האנדורו בוער. 2016 זו כבר שנת הדגם השלישית שבה אופנועי הוסקוורנה נבנים על בסיס הפלטפורמה של אופנועי ק.ט.מ. אבל בין אופנועי האנדורו של הוסקוורנה לבין אלו של ק.ט.מ, או בכלל אלו של הוסאברג, שאותם החליפו האופנועים של הוסקוורנה, יש הבדל אחד גדול ועיקרי: באופנועי האנדורו של הוסקוורנה מותקנת מערכת לינקים (מנופים) המחברים בין הבולם האחורי לבין הזרוע האחורית, וזאת לעומת מערכת ה-PDS שמותקנת בכל אופנועי האנדורו של ק.ט.מ ב-16 השנים האחרונות. בכתבה זו ננסה לקבוע איזו משתי השיטות טובה יותר, אבל לפני שנחליט בואו נבין על מה המהומה ומהן המשמעויות של כל המינוחים הטכניים האלה.

    הוסקוורנה וק.ט.מ - אותה הגברת בשינוי אדרת
    הוסקוורנה וק.ט.מ – אותה הגברת בשינוי אדרת

    פרוגרסיביות

    כל מערכת מתלה מודרנית, ובעיקר אלו של אופנועי ספורט – שטח או כביש – צריכה פעולה פרוגרסיבית. הכוונה היא שככל שמהלך המתלה הולך ומתקדם, כלומר נסגר, כך מערכת המתלה הופכת להיות קשה יותר –זאת אומרת שצריך להשקיע יותר כוח כדי להמשיך ולכווץ את המתלה. קפיץ רגיל הוא ליניארי, כלומר קבוע הקפיץ שלו לא משתנה. אם ניקח לדוגמה קפיץ עם קבוע של 1 ק"ג/מ"מ, אז על כל 1 ק"ג שנפעיל על הקפיץ הוא יתכווץ ב-1 מ"מ. נפעיל 10 ק"ג – הוא יתכווץ ב-10 מ"מ. נפעיל 100 ק"ג – הוא יתכווץ ב-100 מ"מ, וכן הלאה. בקפיץ פרוגרסיבי, אם נפעיל 1 ק"ג הקפיץ יתכווץ ב-1 מ"מ, אולם כדי לכווץ אותו ב-10 מ"מ נצטרך להפעיל לא 10 ק"ג אלא לצורך הדוגמה 12 ק"ג. וכדי לכווץ אותו ב-100 מ"מ נצטרך להפעיל כוח של 150 ק"ג, וכן הלאה.

    הפרוגרסיביות של המתלה מאפשרת לו מצד אחד לספוג ולבודד מהמורות והפרעות קרקע קטנות בתחילת המהלך, גם כדי לאפשר אחיזה מקסימלית של הגלגל עם הקרקע וגם כדי לאפשר נוחות טובה לרוכב, אבל מצד שני לספוג כוחות גדולים, כמו למשל נחיתות מקפיצות או בלימות חזקות, מבלי לסגור את מהלך המתלה. נזכיר רק שמתלה שסגר את מהלכו לא יכול עוד לספוג, מה שאומר שהאחיזה עלולה להיפגע שכן הגלגל עלול שלא לעקוב אחרי פני הקרקע ולרחף באוויר. הסכנה הבטיחותית ברורה.

    כדי להשיג פרוגרסיביות של מערכת מתלה ניתן להשתמש בכמה דרכים. הדרך הפשוטה ביותר היא להשתמש בקפיצים פרוגרסיביים. בקפיצים כאלו צפיפות הכריכות משתנה לאורך מהלכו, ואז הקפיץ משתמש קודם בחלקו הרך יותר (זה עם הכריכות הצפופות יותר) ולאחר מכן בחלק הקשה יותר. אולם למעט קפיצים קדמיים של חלק מאופנועי הכביש הספורטיביים, לא נהוג להשתמש בקפיצים פרוגרסיביים מכיוון שהפרוגרסיביות שהם מספקים היא לא אחידה ופועלת למעשה בשני שלבים.

    במזלג טלסקופי למשל, רגיל או הפוך, הפרוגרסיביות מתבצעת על ידי האוויר שכלוא בתוך הבולם. כשהבולם פתוח האוויר נמצא בלחץ אטמוספרי, ואז רק הקפיץ שבתוך הבולם משמש כסופג כוחות. אולם ככל שדוחסים את הטלסקופ וסוגרים את המהלך, האוויר שבתוך הבולם הולך ונדחס גם הוא שכן הבולם אטום לגמרי. בעת דחיסת הבולם לחץ האוויר שבתוכו עולה, ובעצם האוויר משמש כקפיץ שמנסה להיפתח. ככל שהבולם יתכווץ יותר כך יגדל לחץ האוויר שבתוכו והפרוגרסיביות תגדל. את מידת הפרוגרסיביות של בולמים קדמיים ניתן לקבוע על ידי כמות האוויר. ככל שנמלא יותר שמן טלסקופים כך יקטן נפח תא האוויר שבבולם והוא יהיה פרוגרסיבי יותר, כלומר מתקשה יותר בסגירת מהלך. ככל שנשים פחות שמן, כלומר נפח תא אוויר גדול יותר, הבולם יהיה פרוגרסיבי פחות. חשוב לציין שלא משנה כמה שמן נשים ומה יהיה גובה תא האוויר, בכל מקרה הרכות של תחילת המהלך תיקבע רק על ידי הקפיץ, שכן האוויר כאמור בלחץ אטמוספרי. זו אגב הסיבה שלאופנועי שטח מקצועיים מרכיבים מנקזי אוויר בחלקו העליון של הבולם – כדי להחזיר את לחץ האוויר לאטמוספרי כשהבולם פתוח, ובכך 'לאפס' את הפרוגרסיביות.

    לינקים ו-PDS

    כדי להשיג פרוגרסיביות במתלה האחורי מקובל להשתמש במערכת מנופים (לינקים, לינקג'), שתפקידה לשנות את נקודת העיגון של הבולם האחורי לעומת הזרוע האחורית תוך כדי תנועת המתלה, ובכך בעצם להקטין את המנוף שיוצרת הזרוע על הבולם ככל שהמתלה נסגר. מערכת לינקים מקובלת בכל אופנועי השטח היפניים ובכלל.

    שלדת הוסקוורנה עם מערכת הלינקים בחלקו התחתון של הבולם האחורי
    שלדת הוסקוורנה עם מערכת הלינקים בחלקו התחתון של הבולם האחורי

    לפני כ-16 שנים הציגה ק.ט.מ באופנועי השטח שלה את ה-PDS, ראשי תיבות של Progressive Damping System, כלומר מערכת שיכוך פרוגרסיבית. במערכת הזו הסירו בק.ט.מ את מערכת המנופים וחיברו את הבולם לזרוע האחורית באופן ישיר. את הפרוגרסיביות הם השיגו בתחילה על ידי קפיץ פרוגרסיבי ובהמשך על ידי הבולם עצמו – בתוך מעבר השמן הפנימי של השיכוך מותקנת מחט קונית, וזו הולכת וסוגרת את מעבר השמן של שיכוך הכיווץ ככל שמהלך הבולם נסגר. כשמעבר השמן נסגר לבולם קשה יותר להיסגר וצריך להשקיע כוח רב יותר כדי לסגור אותו.

    למערכת ה-PDS יש יתרונות רבים. ראשית, מערכת הלינקים בולטת מחלקה התחתון של הזרוע האחורית ולמעשה מקטינה את מרווח הגחון. ברכיבה טכנית, למשל על סלעים או מכשולים בולטים, רוכבי אנדורו מגרדים לא פעם את מערכת המנופים. עם PDS מרווח הגחון גדל הלכה למעשה, מה שעשוי לעזור לרוכבי אנדורו טכני. שנית, מערכת ה-PDS חוסכת את כל הנוגע לתחזוקת הלינקים. זו כוללת בדרך כלל כ-6 מסבי מחטים ולפעמים גם יותר, ובנוסף לניקוי וגירוז עונתי, פעולות שהן חלק מהתחזוקה השוטפת של הלינקים, למסבים והבוקסות שבתוכם יש גם בלאי, שמתבטא בחופש במסבים ובלינקים. החלפת המסבים הללו עולה כמובן כסף טוב. אגב, מי מכם שרוכב על אופנוע אנדורו או מוטוקרוס בן יותר משנתיים-שלוש – עשו ניסוי ובדקו את החופש במתלה האחורי שלכם על ידי הרמה והורדה של הזרוע האחורית בזמן שהגלגל באוויר. יש סיכוי גבוה מאוד שכבר הצטבר שם חופש רב, חופש שפוגע בהתנהגות הדינמית של האופנוע. היתרון השלישי של ה-PDS נמצא בקלות הפירוק וההרכבה שלו. על ידי פתיחה של שני ברגים, ששניהם עם גישה קלה ביותר, שולפים את הבולם האחורי לצורך תחזוקה או לכל סיבה שלא תהיה. עם מערכת לינקים הפירוק וההרכבה מסובכים הרבה יותר, כך שהגישה לבולם לא פשוטה.

    אבל לא הכל ורוד. בשנותיו הראשונות קיבל ה-PDS שפע של ביקורת, גם בעיתונות העולמית וגם מרוכבים בשטח. התלונות היו על חוסר בעקיבה ועל קופצניות יתר של החלק האחורי שמשפיעה גם על הפרונט ועל כל האופנוע. בק.ט.מ המשיכו לפתח את בולם ה-PDS בכל השנים שעברו, ובהחלט הגיעו לרמה גבוהה מאוד, אולם עדיין יש קהל רוכבים שמעדיף את יתרונות הפרוגרסיביות הפשוטה של הלינק כי בשבילם זה עובד טוב יותר. בק.ט.מ הכריזו לא פעם שבאופנועי האנדורו שלהם הם ימשיכו עם ה-PDS. ואז ק.ט.מ רכשה את הוסקוורנה.

    שלדת ק.ט.מ עם מערכת PDS - הבולם האחורי מעוגן ישירות לזרוע האחורית
    שלדת ק.ט.מ עם מערכת PDS – הבולם האחורי מעוגן ישירות לזרוע האחורית

    השינוי העיקרי, כאמור, בין הוסקוורנה לבין ק.ט.מ הוא מערכת הלינקים שמותקנת בבולם האחורי של ההוסקוורנה. בהחלט יכול להיות שדרך רכישת הוסקוורנה בק.ט.מ מצאו את הדרך לרדת מעץ ה-PDS, אבל מה שבטוח זה שכעת הם מאפשרים לקהל הרוכבים לרכוש אופנוע אנדורו של ק.ט.מ – אבל עם לינקים.

    אז את היתרונות האבסולוטיים של ה-PDS הבנו, אבל האם יש מערכת שעובדת טוב יותר על תוואי שטח כזה או אחר? ובכלל, מה יותר טוב? כדי לנסות לענות על השאלות האלו לקחנו את הק.ט.מ 250EXC-F ואת ההוסקוורנה FE250 – צמד מרובעי הפעימות של ק.ט.מ / הוסקוורנה בנפח 250 סמ"ק. שניהם בנויים על פלטפורמה זהה, וההבדל העיקרי טמון בבולמים. הק.ט.מ מצויד בבולם הפוך קונבנציונלי עם תא פתוח בעוד ההוסקוורנה במזלג ה-4CS, אבל ההבדל העיקרי הוא שלק.ט.מ יש PDS מאחור ואילו להוסקוורנה מערכת מנופים. שני הכלים משנת הדגם 2014, אולם הבולמים זהים גם בשנת הדגם 2015. בשני הכלים הבולמים מקוריים לחלוטין ומתוחזקים היטב.

    כדי לבדוק איזו מהמערכות מתפקדת טוב יותר דינמית היינו צריכים לרכוב על צמד הכלים כשהם מכוונים בדיוק למצב הסטנדרטי שלהם. אז כיוונו את הסאג בשני הכלים בדיוק לפי הוראות היצרן, פרקנו את כל העומסים מהפרונט וסידרנו 'דיאגונל', הידקנו את המשולש התחתון עם ידית מומנט כדי למנוע חיכוכים מיותרים בטלסקופים, והחזרנו את השיכוכים – גם מלפנים וגם מאחור – למצב הסטנדרטי. בנוסף, הצמיגים בשני הכלים היו חדשים, ובכולם הקפדנו על לחץ אוויר של בדיוק 15PSI. כעת, עם בולמים מכוונים ובמצבם המקורי, יצאנו לרכב במסלול ספיישל שקצת טחון בעונה הזו של השנה, במסלול סינגל מסולע ומיוער, וגם קצת בשבילים מהירים יותר או פחות. תוואי שטח ממוצע של רוכב אנדורו ישראלי.

    כך זה נראה מלמטה
    כך זה נראה מלמטה

    תאומים זהים שונים

    ברכיבה כזו גב לגב על שני אופנועים, ההבדלים, ולו הקטנים ביותר, צפים מיד, ואפשר לחוש גם בניואנסים הקטנים שבין הכלים. זה הזמן להגיד ששני הכלים, גם הק.ט.מ וגם ההוסקוורנה, מרגישים דומה מאוד. למעשה, אם לא היינו רוכבים עליהם גב לגב קרוב לוודאי שלא היינו מרגישים בהבדלים כאלו ואחרים. התחושות שמקבלים משניהם מאוד דומות ומאוד קרובות, ומיד מרגישים שהפלטפורמה המכאנית שעליה יושבים השניים כמעט זהה.

    אבל בכל זאת, כאמור, יש הבדלים. התחושה הראשונה שקיבלנו היא שהמתלה האחורי בהוסקוורנה פרוגרסיבי יותר. המשמעות היא שהוא רך יותר משל הק.ט.מ בתחילת המהלך, אבל קשיח יותר לקראת הסגירה. כך למשל הק.ט.מ טרק את הבולם מהר יותר בקפיצה מדרופים, היכן שההוסקוורנה עדיין שמר על מהלך נוסף ואפשר נחיתה רכה יותר. בצד השני של הסקאלה, כשמתגלגלים למשל על סינגל מסולע, ההוסקוורנה נתן תחושה רכה יותר, שמר על עקיבה טובה יותר וגיהץ טוב יותר. מעין תחושה של ציפה.

    אבל לרכות היחסית הזאת של ההוסקוורנה יש גם מחיר. הוא מבודד יותר את הרוכב ממה שקורה תחתיו, וזה נכון גם לעבודת המתלים וגם לעבודת המנוע. מתלה ההאסקי מרכך למשל את חדות המנוע, ואם בק.ט.מ מרגישים שידית המצערת מחוברת באופן ישיר לגלגל, הרי שבהוסקוורנה יש גורם מרכך. רוכבי אופניים יתחברו לדוגמה של זנב קשיח מול אופניים עם בולם אחורי, שבהם הבולם סופג חלק מכוח הדיווש ולכן קשה יותר למשל להרים את הפרונט לפני מכשול. אז זו בדיוק התחושה בהוסקוורנה – שהמתלה מרכך את תגובות המנוע, ואיפה שהק.ט.מ יניף גלגל בנגיעה במצערת, בהוסקוורנה צריך להתאמץ קצת יותר.

    חלאס עם החפירות - רוצים לתת בגז!
    חלאס עם החפירות – רוצים לתת בגז!

    בק.ט.מ התחושה היא של חיבור ישיר יותר, ולכן הרוכב מקבל הרבה יותר אינפורמציה מהקרקע כמו למשל מצב האחיזה ותוואי הקרקע, כשההאסקי יבודד חלק ממנה וייתן תחושה שהוא צף יותר. בטיפוס על סלעים למשל, מרגישים בק.ט.מ בדיוק מה מצב האחיזה ותגובת המצערת היא מיידית. בהאסקי, באותה הסיטואציה, מרגישים רק את זווית הגלגול של האופנוע, ועבודת מצערת פה פחות תשפיע.

    במהירויות גבוהות אותה ציפה של ההוסקוורנה והניתוק היחסי ממה שקורה מתחת לגלגלים מאפשרת מצד אחד ביטחון רב יותר ואף שקט, אך מצד שני עלולה להביא את הרוכב להפתעות. עם הק.ט.מ והפידבק שהוא נותן הרגשנו את הקרקע טוב יותר, ובמהירויות גבוהות זה הרגיש בסופו של דבר נכון יותר, אולם גם כאן – זו כנראה יותר העדפה אישית מאשר יתרון אבסולוטי. הק.ט.מ גם ירגיש טוב יותר במפגש מהיר עם אימפקטים על תוואי הקרקע, שוב, בגלל הדיוק הרב יותר שמתקבל מהמתלה האחורי.

    בסיום יום הרכיבה, אחרי שעמדנו על הדקויות וההבדלים בין מערכות המתלים, הבנו שאין פה מנצח או מערכת מתלים טובה יותר. לשתיהן יש יתרונות וחסרונות, ולפעמים יתרון לרוכב מסוים יהיה חיסרון לרוכב אחר, ולהפך. לכן יש פה הרבה העדפה אישית. יחד עם זאת חשוב לזכור את מה שכתבנו כבר בהתחלה – שני הכלים מרגישים דומה מאוד, וכל ההבדלים בעבודת המתלים שעליהם עמדנו כאן הינם ניואנסים קטנים. קרוב לוודאי שרוכב ממוצע אשר ירכוש את אחד הכלים ויתרגל אליו לא באמת ירגיש הבדלים, לא כל שכן משמעותיים, כי בסופו של יום התחושות דומות ושני הכלים מציעים מערכות מתלים איכותיות מאוד.

    מערכות מתלים מאוד דומות
    מערכות מתלים מאוד דומות

    אז אין פה מנצח חד-משמעי, אבל בהחלט יש פה העדפה והתאמה לרוכבים מסוימים. רוכב אקסטרים-אנדורו למשל, יעדיף את הק.ט.מ, גם בזכות מרווח הגחון האפקטיבי הגבוה יותר שנובע מהיעדר הלינק, וגם בגלל החדות של מערכת המתלים שגורמת למנוע להרגיש חד ומדויק יותר ומקלה על הנפת גלגל קדמי למשל, ואף משדרת יותר אינפורמציה מהקרקע. גם רוכבים אגרסיביים ומהירים עשויים להעדיף את הק.ט.מ והדיוק הרב שהוא מציע. לעומת זאת, רוכבים שמעדיפים שקט רב יותר מהמתלים ותחושה שהאופנוע עובד בשבילך עשויים להתחבר יותר להוסקוורנה. ושוב נזכיר שההבדלים לא כאלה גדולים ושבסופו של יום שתי המערכות עובדות באופן דומה למדי. אגב, על אף שהמזלגות הקדמיים שונים בין שני הדגמים, לא הרגשנו הבדל באופן הפעולה שלהם. שניהם עובדים מצוין.

    אז איזה אופנוע לקנות, ק.ט.מ עם PDS או הוסקוורנה עם לינקג'? ובכן, אם לא מצאתם את התשובה ואת ההתאמה האישית שלכם מתוך הכתבה, לכו על זה שנותן לכם את העסקה הטובה יותר. שניהם אופנועים ברמה הגבוהה ביותר שיש ועם מערכות מתלים מצוינות.

  • ימאהה MT-07 במבחן: האח הקטן

    ימאהה MT-07 במבחן: האח הקטן

    צילום: בני דויטש

    פורסם לראשונה במגזין פול גז

    כולם מדברים על ה-MT-09. האופנוע הראשון של ימאהה מתוך סדרת אופנועים שמהווים ביחד את התשובה של ימאהה לאופנוענות המודרנית – פשוטה אבל איכותית, יעילה אבל מהנה, יושבת על 'פלטפורמות' אבל ייחודית, ומעל הכל – זולה, גם לקנייה וגם לתחזוקה. הונדה הייתה הראשונה שהבינה שכדי למשוך קהלים חדשים, או לפחות לשמור את אלו הקיימים, וכדי לעצור את מגמת עליית הגיל של רוכבי האופנועים, חייבים ליצור כלים אחרים. לא עוד אופנועים עתירי הספק וביצועים שנמצאים במלחמת חימוש בכל שנה, אלא כלים פשוטים ויעילים לתחבורה יומיומית זולה. התוצאה הייתה סדרת ה-NC700, שאם להשתמש במילים עדינות, הייתה לא מלהיבה במיוחד. ימאהה כמו ימאהה, עשתה את זה אחרת והציגה בשנה שעברה את ה-MT-09 כסנונית ראשונה של סדרת ה-MT, שכאמור יעילה וזולה, אבל בלי כל הקטע הזה של השעמום. ימאהה הראתה שאפשר לייצר אופנוע זול, אבל שיהיה גם מגניב ומהנה לרכיבה, וכך יצרה את אחד הכלים החשובים של השנים האחרונות, שהפך ללהיט מכירות באירופה, וגם אצלנו.

    קצת אחרי ה-09, הציגה ימאהה דגם נוסף בסדרת ה-MT – ה-MT-07, שקצת נחבא אל הכלים ליד האח הגדול והפופולרי. הוא נשען על אותו העיצוב העירום והמינימליסטי של אחיו הגדול, אבל מציע מנוע קטן יותר, 700 סמ"ק במקום ה-900 של ה-09, שיתאים יותר לרוכבים מתחילים או לכאלה שה-09 גדול מדי עבורם. בהתאם לרוח התקופה, המנוע תוכנן על בסיס הטריפל של ה-09, עם אותה הטכנולוגיה אך עם צילינדר אחד פחות, כך שמדובר בעצם בטווין מקבילי, אבל עם סדר הצתה א-סימטרי כמו ב-09.

    ימאהה MT-07
    ימאהה MT-07

    המנוע החדש שוכן בתוך שלדת צינורות פלדה ומהווה גורם נושא עומס, כשמכלולי השלדה הם פשוטים למדי. מלפנים יש צמד בולמים קונבנציונליים בעלי מהלך קצר, ומאחור זרוע אלומיניום פשוטה אבל מעוצבת עם בולם יחיד אופקי. הבולמים בשני הצדדים לא מציעים אפשרות כיוון כלשהי, למעט עומס הקפיץ בבולם האחורי. גם בתחום הבלמים אין פה בשורות גדולות – צמד דיסקים בקוטר 282 מ"מ מלפנים עם קליפרים קונבנציונליים (מזמן לא ראינו דגם חדש עם בולמים לא הפוכים וקליפרים לא רדיאליים). לעומת זאת, הצמיגים הם במידות כביש מלאות – 120 מלפנים ו-180 מאחור. בהחלט מכובד. הגומי, אגב, הוא מתוצרת ברידג'סטון – BT023 – צמיגי ספורט עם אורך חיים גבוה.

    אחד המאפיינים הבולטים ביותר של ה-MT-09 הוא העיצוב, וגם האח הקטן, ה-07 שלנו, מעוצב באותה הרוח. מאוד אהבנו את המינימליזם בקצוות ואת הגוש הגדול של מנוע ומיכל דלק במרכז, ומאוד אהבנו את הזרימה של מיכל הדלק אל מושב הרוכב ויחידת הזנב. אבל יותר מזה – כמו בכל סדרת ה-MT, כולל ה-125 הקטן, יש פה השקעה מטורפת בפרטים הקטנים. אם זה העיצוב המוקפד של יחידת הזנב, של המושבים, הפנס האחורי והמחרשה, אם זה מכסי המנוע או אם זה סביבת הרוכב המינימליסטית והסקסית, וגם מערכת הפליטה הקצוצה נראית מצוין, למרות דוד הביניים הגדול. ושלא לדבר על הטקסטורה המיוחדת של חלקי הפלסטיק. כשכל העיצוב המוקפד הזה מגיע גם באיכות גימור גבוהה מאוד, אנחנו מתחילים לשאול שאלות – איך זה שכל החבילה הזאת, שעל פניו נראית מאוד איכותית, עולה פחות מ-60 אלף שקל כולל מערכת ABS? כנראה שהתשובה היא שכמו במקרה של ה-09, יש כאן תמחור אגרסיבי במיוחד של ימאהה העולמית שנובע מאסטרטגיה מסודרת. תכף נבדוק אם האופנוע גם פורע את הצ'קים שהעיצוב והאיכות כותבים בלי חשבון.

    קטן ומגניב
    קטן ומגניב

    קטן אבל ממזר

    ה-MT-07 הוא אופנוע קטן. כמעט אפילו דחוס. התנוחה זקופה, והיא עשויה להיות נוחה למדי לרוכבים שאינם גבוהים יתר על המידה. המושב שטוח וקשיח, והרגליות קרובות למושב ויוצרות קיפול רגליים שתורם לתחושה הקומפקטית. גם הכידון תורם לתחושה זאת, גם בגלל הקרבה שלו לרוכב, מה שיוצר את התנוחה הזקופה, אבל בעיקר מפני שהוא צר וקטן. המשקל, שלפי דפי הנתונים עומד על 181 ק"ג כולל נוזלים, מרוכז ברובו במרכז האופנוע מה שתורם גם כן לתחושת הקלילות והקומפקטיות. כל יחידת החזית, עם הפנס המינימליסטי והיעדר המשקף, והעובדה שראש הרוכב נמצא ממש מעל לכידון, מגבירים עוד יותר את התחושה הזו. כמו ב-09, זה חתיכת קטע להוריד את הראש ולראות שאחרי לוח השעונים אין כמעט כלום למעט חתיכת פלסטיק קטנה (ומעוצבת) וגלגל קדמי בשרני.

    ואם כבר דיברנו על לוח השעונים, אז די אהבנו אותו. הוא אמנם קטן ומינימליסטי כמו כל האופנוע, אבל מציע את כל האינפורמציה הדרושה – יש מד סל"ד דיגיטלי בתחתית, מד מהירות בחלקו הימני, תצוגת דלק ומצב הילוך, ותצוגה משתנה של כל הטריפים ומחשב הדרך, כולל תצרוכת דלק וטמפרטורת סביבה. הוא גם מודרני ונעים לעין, והכי חשוב – משתלב בדיוק עם רוח האופנוע.

    מתנהג מצוין
    מתנהג מצוין

    בואו נדבר קצת על המנוע. נתחיל בזה שבאופן כללי טווין מקבילי היא התצורה הפחות מועדפת עלינו. למעט טווינים מיוחדים כמו זה של הטימקס או של ה-F800GS, התצורה הזאת די משעממת, ויש שפע דוגמאות לכך. כאן ב-07, הרבה בזכות סדר ההצתה הא-סימטרי, המנוע דווקא מעניין. הוא אמנם לא זריז במיוחד, ופתיחת מצערת מייצרת תגובת מסטיק נמתחת שכזאת, אבל הסאונד דווקא מעניין, על אף שהוא שקט (וטוב שכך). גם התחושה ממנו טובה, עם שפע מומנט כבר מסל"ד נמוך. בכלל, למרות שמדובר בנפח ביניים, אין פה צורך למשוך הילוכים. אפשר ורצוי לרכב על התחומים הנמוכים והבינוניים ולקבל יופי של דחף בכל הילוך. שימושיות, זה שם המשחק, וגם תצרוכת הדלק תומכת בכך – 19.5 ק"מ/ל' בתנאי המבחן התובעניים.

    גם לדחוף חזק הוא יודע, ואם מושכים את ההילוכים מקבלים דחף טוב מאוד. בהילוך השישי הוא אוסף מהירות לאט יותר, במיוחד במהירויות הגבוהות. ראינו על השעון כמעט 220 קמ"ש, והיה למנוע עוד קצת לתת, אבל טווח המהירויות הזה מיותר לחלוטין, בעיקר בגלל היעדר מיגון הרוח. שיוט נינוח ונעים מתבצע על סביב 130 קמ"ש, כשגם גיחות ל-150 או 160 מתקבלות בהבנה. מעבר לזה הרוח תנסה לתלוש לכם את הצוואר, גם אם מתכופפים עם הראש עד למיכל הדלק.

    אז נסיעות בינעירוניות מהירות מאוד הן לא הקטע של ה-07, וזה ברור לגמרי ומקובל. אבל בכל זאת, סביבת המחייה הטבעית שלו רחבה למדי. בעיר הוא כלי מצוין, אחד הנוחים לשימוש. הגודל הפיזי בשילוב זווית הצידוד הטובה של הכידון מאפשרים לו להשתחל בקלות בין מכוניות, והמנוע הגמיש והנעים לשימוש מאפשר לרכב בנחת, גם אם זה מהר משמעותית מהתנועה, בלי להתאמץ. המתלים רכים וסופגים מצוין את האספלט העירוני, מה שתורם לתחושת הנוחות.

    פצצה של מנוע
    פצצה של מנוע

    אבל ה-07 הוא לא רק אופנוע אורבני אלא הרבה יותר. נסיעות פרברים למשל, הוא שותה בהנאה רבה לרוכב. גם בכבישים מפותלים הוא מגניב במיוחד, וכאן למען האמת קצת הופתענו. הרי עם בולמים פשוטים ורכים לא ציפינו באמת להתנהגות ספורטיבית, אבל מסתבר של-07 יש הרבה מה להציע גם באלו. הוא סופר-זריז ונופל לפניות בקלות, אבל הוא גם יציב ושומר באופן כמעט מושלם על הקו. למה כמעט? כי הרכות של הבולם האחורי ובעיקר ההחזרה המהירה מדי, יוצרים לעתים זנב שמתנדנד מעט, בעיקר כשהאספלט לא מושלם. אבל זה בכל מקרה לא מפריע לחגיגת גז על כבישים מפותלים, כמו שאתם יכולים לראות בתמונות.

    אותה רכות של הבולם האחורי וההידראוליקה הפשוטה שלו דווקא באים לידי ביטוי בקו ישר ובמהירות גבוהה. ברכיבה כזו, כשהאספלט לא מושלם ויש גלים, האחורי מחלק לפעמים זוגיות לישבן הרוכב תוך שהוא מנסה להקפיץ אץ הגלגל האחורי לאוויר ולהעיף את ישבן הרוכב מעלה. כשמבינים את זה ולוחצים על הרגליות, התופעה הרבה פחות מורגשת. אז בסדר, הבולם האחורי פה הוא לא הסחורה האיכותית ביותר שיש, אבל אבסולוטית הוא מספק ביצועים טובים למדי, בטח ובטח ביחס למחיר האופנוע ולכלים באותו טווח המחירים. דווקא עם המזלג הקדמי הקונבנציונלי הרגשנו מצוין בכל מצב. הפעם האחרונה שאהבנו פרונט לא הפוך הייתה ב-CBR600F5 של שנות ה-2000… וגם הבלמים חזקים מספיק ומלאי רגש, וקבלו אפילו הפתעה – אפשר להרים את הגלגל האחורי ברולינג סטופי – בלי התערבות של מערכת ה-ABS. מאחור אגב, היא קצת יותר רגישה, ובכל מקרה היא עובדת נפלא.

    מצטיין באג'יליות
    מצטיין באג'יליות

    קנה אותנו

    אז ה-MT-07 מציע חבילת התנהגות טובה מאוד, רכה ונעימה לשימוש, ובעיקר קלה לתפעול. קל מאוד לעשות איתו כל מה שרוצים, וממש 'לקפל' אותו – אם זה בתנועה עירונית או בכבישים מפותלים. אג'יליטי – זו המילה הלועזית שמתארת את ההתנהגות שלו בצורה הטובה ביותר, ובזה הוא בהחלט מצטיין. הוא גם מציע המון סטייל. מראה רענן ושונה, כמו אחיו הגדול – נייקד מינימליסטי, אבל בסגנון הייחודי של ימאהה. וכל זה מגיע בחבילה מלוטשת ומגומרת, שמרגישה שלמה ואיכותית. מקרה קלאסי של השלם הגדול מסך חלקיו.

    עכשיו, כשאנחנו גם יודעים איך ה-MT-07 זז ומתנהג, השאלה ששאלנו בתחילת הכתבה מקבלת משנה תוקף. איך לעזאזל הצליחו בימאהה לתמחר את ה-07 כל כך נמוך? מחירו של ה-MT-07 נקבע על 58,247 ש"ח כולל אגרות רישוי ואחרי הורדת מס הקנייה. ביחס למחירי האופנועים בישראל, מדובר בעסקה שהיא לא פחות ממעולה, שכן מקבלים בה אופנוע מצוין בעל יכולות גבוהות וסטייל ייחודי במחיר סופר-אטרקטיבי, וזה, רבותיי, נדיר מאוד אצלנו.

    אז כן, יש לנו רק דברים טובים להגיד על ה-MT-07, אופנוע שהצליח לקנות אותנו לגמרי, אבל יש לנו גם דעה מגובשת על סדרת ה-MT בכללותה ועל הכיוון של האופנוענות המודרנית על פי ימאהה. החברה היפנית השנייה בגודלה, שהביאה לנו יציאות אדירות כמו ה-R1 וה-WR/YZ של 98 או הטימקס של 2000 והלאה, ישבה בשקט למעלה מעשור בלי לחדש לנו יותר מדי או לזעזע את עולם האופנוענות כמו שעשתה עם שלושת הדגמים שהוזכרו. והנה עכשיו, בתקופה של תמורות משמעותיות בשוק הדו-גלגלי העולמי, ימים של מיתון וחיסכון מצד אחד והקצנת דגמים מפוארים מצד שני, ימאהה באה ומציגה את המשנה שלה לאופנוענות המודרנית, וזה לדעתנו הדבר החשוב ביותר שיצא מיפן בעשור האחרון, במקביל לסדרת ה-NC של הונדה. ואם פרדר שלנו כתב על ה-NC750X שאם זו האופנוענות המודרנית אז הוא לא רוצה להיות אופנוען, עכשיו אפשר להגיד שאם סדרת ה-MT מייצגת את האופנוענות המודרנית – אז החשק שלנו חזר, ובגדול!

    ככה מסיימים יום רכיבה מהנה...
    ככה מסיימים יום רכיבה מהנה…

    מפרט טכני

    [table id=13 /]

  • ב.מ.וו S1000XR במבחן: סופרבייק בחליפת אדוונצ'ר

    ב.מ.וו S1000XR במבחן: סופרבייק בחליפת אדוונצ'ר

    צילום: אסף רחמים

    אם נצטרך לתאר את ה-S1000XR במשפט אחד, נקרא לו סופרבייק בחליפת אדוונצ'ר. כבר כתבנו את זה בעבר על אופנוע אחר – על הדוקאטי מולטיסטראדה, אבל כאן בב.מ.וו הלכו אפילו צעד נוסף קדימה כשהתנתקו לגמרי מהכאילו יכולות שטח של האדוונצ'רים המודרניים וייעדו את ה-S1000XR לכביש בלבד. חוץ מזה, מנוע ה-4 צילינדרים בשורה לגמרי נותן את התחושה של אופנוע סופרבייק, רק עם תנוחה זקופה.

    שבירת הרגלים

    לב.מ.וו כבר יש אדוונצ'ר-תורר גדול אחד. לא סתם אחד, אלא R1200GS, שהוא ממציא הקטגוריה, השליט הבלתי מעורער שלה, רב המכר האייקוני ומי שמכתיב את הדרך להרבה כלים אחרים. ממנו יצאו תתי-סגמנט של יצרנים אחרים, והנה גם ב.מ.וו מייצרת כלי מקביל – אדוונצ'ר-תורר גבוה, רק שכאמור, הוא מכוון ישירות לכביש.

    S1000XR - סופרבייק בתנוחה זקופה
    S1000XR – סופרבייק בתנוחה זקופה

    ה-S1000XR נשען על הפלטפורמה של ה-S1000RR – הסופרבייק הקרבי של ב.מ.וו. ככזה, הוא מציע מנוע 4 צילינדרים בנפח ליטר ששוכן בתוך שלדת אלומיניום – בדיוק כמו באופנוע ספורט. אגב, מכל ליין האדוונצ'רים הגדולים, הוורסיס 1000 היה היחיד שהיה עד היום עם מנוע 4 צילינדרים בשורה. כעת גם מצטרף הב.מ.וו, אבל הב.מ.וו נשען על אופנוע סופרבייק קרבי, ואילו הוורסיס על דגמי ה-Z – נייקד וספורט תיור.

    המבנה הזה יוצר אופנוע רחב ודי כבד במרכזו, ומספיק לראות את הרדיאטורים הענקיים כדי להבין כמה גדול הוא. כשמתיישבים עליו הוא מרגיש פחות גדול ממה שהוא נראה, אבל על זה נרחיב בהמשך. אנחנו קודם כל רוצים לדבר על המנוע. ובכן, מנוע ה-4 צילינדרים של ה-S1000XR נלקח כאמור מגרסת ה-RR, רק שכאן הורידו לו את ההספק מ-200 ל-160 כ"ס ועיבו את רצועת המומנט. אז יופי, יש פה ים של כוח שהולך ונבנה מסל"ד כלום ועד התפוצצות 4 צילינדרית, ויש פה סאונד צרחני של 4 צילינדרים, אבל הקטע הוא השילוב. התחושה והסאונד של המנוע הזה מתיישבים לנו עם קליפ-אונים, שכיבה על המיכל וחליפת עור, ופתאום ב.מ.וו מושיבים אותנו בנוחות על ספה, שולחים לנו את הידיים לפנים לכידון רחב ומיגון רוח אדוונצ'רי, ומבלבלים אותנו עם מנוע 4 צילינדרים. לתחושה הזו לקח לנו זמן להתרגל. איזה שילוב מטורף.

    צילום ועריכה: אסף רחמים

    בואו נחפור עוד קצת בחלק הטכני. ובכן, ה-S1000XR אמנם בנוי על פלטפורמת ה-RR, אבל נעשתה פה עבודת פיתוח של ממש ולא סתם הדבקת חלקים. המתלים ייחודיים לדגם, כשהבולמים מתכווננים חשמלית לעומס קפיץ ולשיכוך החזרה במערכת ה-ESA II המוכרת לנו מדגמים אחרים של ב.מ.וו. הם אמנם גבוהים, אבל מציעים מהלך שקרוב יותר לאופנועי ספורט מאשר לאדוונצ'רים – 150 מ"מ מלפנים ו-140 מ"מ מאחור בלבד. הגלגלים במידות סופרבייק – "17 רחבים, והצמיגים שמולבשים עליהם הם צמיגי ספורט, גם הם במידות סופרבייק – 120/70 מלפנים ו-190/55 מאחור. זאת לעומת ה-"19 ו-"17 הדו"שיים של ה-R1200GS. גם הבלמים פה מהשורה הראשונה, עם קליפרים רדיאליים מודרניים של ברמבו מלפנים, שמספקים עוצמת בלימה חזקה ביותר עם נשיכה אדירה.

    כמו שאמרנו, ה-XR גדול, והוא רחב ומפנק. המושב נוח מאוד, גם זה של המורכבת, ויש שפע של מקום בסביבת הרוכב. גם רוכבים גבוהים במיוחד ימצאו את מרחב המחיה כמספק. לוח השעונים מפורט ומכיל שפע של אינפורמציה, אם כי בתחום האלקטרוניקה יש פה קצת פחות ממה שהתרגלנו מכלים יוקרתיים אחרים של ב.מ.וו. ניטור לחץ אוויר לגלגלים למשל, אין פה. לעומת זאת, ה-XR מגיע ארצה בגרסה המאובזרת ביותר, מה שאומר שיש פה ABS, בקרת החלקה, מתלים חשמליים, חימום לידיות, בקרת שיוט, קוויקשיפטר להעלאת והורדת הילוכים, מחשב דרך, תושבת ל-GPS ותושבת לארגזי צד מקוריים. מפנק למדי.

    נוח ומפנק - גם בזוג
    נוח ומפנק כמו אדוונצ'ר – גם בזוג

    כאן הבנו סופית שב.מ.וו הלכו עד הסוף עם האופנוע הזה, וגם ברמה ההצהרתית – זהו אופנוע כביש נטו, בלי שום יומרה לשטח. וזה לא רק מידות הגלגלים או מהלך המתלים, אלא גם ניהול המנוע, שמציע מצבי ספורט, תיור וגשם, וגם מצבי המתלים שניתנים לכיוון בין דינאמי וכביש. שום מילה על שטח.  אופנוע כביש ספורטיבי בחליפה של אופנוע אדוונצ'ר.

    עכשיו בואו נדבר על איך שזה מרגיש. אז קודם כל מיגון הרוח טוב מאוד. לא ברמה של ה-R1200GS אדוונצ'ר למשל, אבל בהחלט מספק גם במהירויות גבוהות של 200 פלוס קמ"ש. הוא מתכוונן ידנית ל-2 מצבי גובה, ואנחנו העדפנו דווקא את הנמוך מביניהם כדי לקבל יותר שדה ראייה לפנים. גם הנוחות כאמור מצוינת, ואחרי סופ"ש עמוס עם מאות רבות של קילומטרים, לא שמענו תלונה מצד הישבן.

    אופנוע סופרבייק בחליפה של אדוונצ'ר

    אבל בואו נעזוב את הנוחות והפינוקים, כי הם באמת החלק השולי באופנוע הזה למרות שיש מהם בשפע. מי שמחפש רק נוחות ופינוקים יכול לקחת את ה-R1200GS או כל אחד ממקביליו, ולקבל מכונה מדהימה, נוחה ומפנקת שבקלות ניתן להתאהב בה. ב-S1000XR העניין הגדול הוא היכולות הדינמיות הגבוהות, והקלות שבה ניתן לרכוב מהר וחזק עם המכונה הזו.

    עכשיו בואו נחזור למנוע ולמה שהוא גורם לרוכב להרגיש. דמיינו את התרחיש הבא: כביש פתוח לגמרי, שדה ראייה אינסופי, אתה מתכופף מאחורי המשקף הקטן, פותח גז לרווחה כשמנוע ה-4 צילינדרים צורח מתחתיך בזמן שאתה מושך הילוכים עד לקו האדום, ההספק מעיף את האופנוע קדימה בתאוצה פסיכית ואתה מחליף הילוכים עם הקוויקשיפטר בלי לעזוב את הגז. תוך 10 שניות אתה כבר ב-200++ קמ"ש, ואם תמשיך להחזיק את הגז פתוח תגיע לכ-270 קמ"ש – שם נגמר ההילוך השישי. עכשיו קחו את כל זה, ובמקום לדמיין צמד קליפ-אונים, תחשבו על תנוחת אדוונצ'ר זקופה. זה בדיוק ה-S1000XR, וזה מטריף!

    אבל גם יכולות דינמיות של אופנוע ספורט
    אבל גם יכולות דינמיות של אופנוע ספורט

    זה גם ההבדל העיקרי בינו לבין המולטיסטראדה של דוקאטי – מתחרהו הישיר. שניהם מכונות סופרבייק בחליפת אדוונצ'ר, ולשניהם יכולות כביש אדירות, רק שהדוקאטי עושה את זה עם מנוע וי-טווין, בעוד הב.מ.וו הולך עד הסוף עם ה-4 בשורה. וזה הקטע הגדול פה.

    אבל חוץ ממנוע אדיר ו-160 כ"ס יש פה עוד הרבה, בעיקר בסעיפי ההתנהגות. היכולת לרכוב מהר בכבישים מפותלים למשל – וזה לא משנה אם הם מהירים יותר או פחות, אם הם מקופלים יותר או פחות – היא פנומנלית. מדהים כמה שזה קל. ה-XR אמנם כבד, אבל ההיגוי שלו קליל, גם בזכות הכידון הרחב, ואחרי שמכניסים אותו לפנייה הוא סופר-יציב ומאפשר לפתוח את הגז עם הרבה ביטחון.  תנוחת הרכיבה גם מאפשרת להעיף את האופנוע מצד לצד בלי המאמץ הנדרש לזה באופנוע ספורט, והתוצאה היא מכונת תקיפת פיתולים מושלמת.

    להערכתנו, רוכב ספורט מנוסה עשוי להיות מהיר יותר על ה-S1000XR לעומת ליטר ספורטיבי על קטע כביש מסוים, וכל עוד לא נכנסים למסלול באורך מלא אנחנו לא רואים באילו מקומות לסופרבייק יש יתרון על אופנוע אדוונצ'ר-ספורטיבי כמו ה-S1000XR. והקטע הגדול הוא, שוב, שהוא עושה את זה בנוחות ומבלי לעייף את הרוכב בתנוחת רכיבה לא הגיונית ובמאמץ של השרירים. אפשר לצאת בבוקר, לרכב 200 ק"מ מנהלתית עד לקטעי הכביש האהובים (עד כמה שאופנוע כזה מאפשר לך לרכב מנהלתית… צריך הרבה מאוד שליטה עצמית בשביל זה…), לרכוב על הכבישים האהובים, ולחזור הביתה מנהלתית בנוחות ונינוחות, עם מעט מאוד עייפות. עם אופנוע ספורט, אחרי מסע כזה צריך להיות בכושר גופני מאוד גבוה כדי לא להיות מפורק. עם ה-S1000XR זה עניין של שגרה.

    מכלולי השלדה כאמור ברמה סופר-גבוהה. הבולמים קשיחים עם הידראוליקה מעולה. אנחנו רכבנו רוב הזמן במצב עומס קפיץ של רוכב בודד, ובמצבי שיכוך החזרה של ספורט או כביש, תלוי ברכיבה. צמיגי הספורט מספקים שפע של אחיזה ומאפשרים להשכיב עד הרגליות, והבלמים, כאמור – של אופנועי סופרבייק. ככה הם חזקים.

    ואיזה מנוע...
    ואיזה מנוע…

    סיכום ועלויות

    אז ה-S1000XR הוא הסמן הימני של אופנועי הסופרבייק שמחופשים לאדוונצ'ר-תוררים, והוא מציע המון. הוא כלי תחבורה מעולה ליום-יום, הוא שותף מדהים לתקיפת כבישים מפותלים בסופי שבוע עם החבר'ה, והוא כלי משובח לטיולים ארוכים – עם מורכבת וציוד. הוא מציע שפע של אלקטרוניקה ופינוקים כמו שב.מ.וו יודעת להרעיף על האופנועים שלה, וכאמור לארץ הוא מגיע בגרסה המאובזרת ביותר, אבל העניין העיקרי בו הוא ההתנהגות הדינמית המשובחת והמנוע המטריף.

    השילוב של כל אלו יוצר מכונת כביש ברמה הגבוהה ביותר, שבנוסף ליכולות הסופר-גבוהות שלה מספקת נוחות כמעט אינסופית, מה שגורם לתהות לאיזו רמה הגיעו האופנועים בשנים האחרונות, לאן עוד יש להתקדם מפה, ובכלל – עם יכולות גבוהות כאלה, מי צריך אופנועי ספורט ייעודיים אם אין פה מסלול מרוצים בגודל מלא (או מסלול מרוצים בכלל…).

    מחירו של ה-S1000XR נקבע על 145 אלף ש"ח כולל כל התוספות. אם משווים אותו לאירופאים עם גלגלי "17, אז הוא זול מהדוקאטי מולטיסטראדה S DVT ב-22 אלף ש"ח, יקר יותר מהגרסה הרגילה של המולטיסטראדה ב-2,000 ש"ח, וב-20 אלף ש"ח מהאפריליה קאפונורד 1200 החדש, כלומר בדיוק באמצע. את הוורסיס 1000, למרות היותו מצויד בגלגלי "17, לא נכניס לכאן ברשותכם. אפשר להכניס גם את הק.ט.מ סופר-אדוונצ'ר 1290 שעולה 150 אלף ש"ח, האדוונצ'ר 1190 שעולה 140 אלף ש"ח או הב.מ.וו R1200GS שעולה 150 אלף ש"ח, ולקבל תמונה שלפיה ה-S1000XR ממוקם במקום טוב באמצע מבחינת מחיר.

    אבסולוטית זה המון כסף, ומעטים הרוכבים שיכולים להרשות לעצמם מכונת-על שכזו, אבל מי שכן יכול יזכה לרכוב על פנטזיה עם יכולות סופר-גבוהות. אנחנו נמשיך לפנטז.

    מפרט טכני

    [table id=4 /]

  • יוצאים מהכלוב! (וידאו)

    יוצאים מהכלוב! (וידאו)

    צילום: בני דויטש

    הכתבה הזאת היא לא עוד ניסיון לעמת בין מכונית לאופנוע שלא באמת קשורים אחד לשני. לצמד הכלים שפה – הק.ט.מ 690SMC והסובארו STI – יש הרבה מאוד במשותף. השורשים של כל אחד מהם נמצאים עמוק בתוך כלוב המרוצים, וכל אחד מהם עבר במהלך השנים אבולוציה שהרחיקה אותו מהמסלולים ובייתה אותו לכביש הציבורי, אבל הגנים הספורטיביים בכל אחד מהם קיימים ועוד איך.

    הק.ט.מ 690 SMC הוא אבולוציה לכביש של אופנועי סופרמוטו. במקור אופנועי סופרמוטו נבנו על בסיס אופנועי מוטוקרוס מקצועיים, והם היו כלים ייעודיים למסלולים שמשלבים אספלט עם קטעי שטח. עם השנים החלו לצוץ אופנועי סופרמוטו סדרתיים, חלקם יפנים רכים ונעימים, והסגמנט זלג ממסלולי המרוץ אל הכביש הציבורי. ה-690SMC גם הוא אופנוע כביש, אבל עם גנים ספורטיביים של ק.ט.מ. יש לו מנוע סינגל שמפיק כ-70 כ"ס, שלדת מסבך משולשים קשיחה ומערכת מתלים ספורטיבית. כמובן שהוא מגיע עם גלגלי "17 וצמיגי כביש ספורטיביים – כמו כל סופרמוטו.

    הסובארו STI – אימפרזה טורבו אם תרצו – עברה אבולוציה דומה. במקור זוהי מכונית ראלי מקצועית שפותחה על מנת לנצח אליפויות WRC על מסלולי עפר, בוץ ואספלט. במעבר למכונית הסדרתית שפה היא בויתה, עודנה, ואת כלוב ההתהפכות החליפו מזגן מפנק, מערכת סטריאו משוכללת וחלונות חשמליים. אבל שלא תטעו – זו עדיין מכונית ספורט לכביש ברמה גבוהה מאוד, קשיחה וקרבית, והיא יודעת לספק כמויות גדולות מאוד של כיף על כבישים מפותלים – כל עוד אתם יודעים מה אתם עושים כמובן.

    היתרון הגדול של צמד הכלים הללו הוא זהה – כשהאספלט לא ברמה גבוהה, וכולל למשל חריצים, עפר או חצץ, שתי המכונות האלה יידעו להסתדר ולהתמודד, איפה שכלי כביש טהורים יאבדו עשתונות. שני הכלים האלו יודעים גם לתת גז בשטח – על שבילים כבושים ואף יותר מזה, וגם זה יתרון ביחס למכונות כביש טהורות. אז כן, יש להם הרבה משותף, וזה טבעי לגמרי לבחון אותם אחד מול השני.

    אז מי ניצח בעימות שערכנו? צפו בווידאו וראו בעצמכם!

    צילום ועריכה: בני דויטש

    דבר הרוכב / אביעד אברהמי

    סעעעמק עם האחיזה הזאת. המסלול חלק לגמרי. ב-2006, כשהאספלט פה היה חדש, ערכנו עימות דומה והייתי מהיר יותר ב-5 שניות מהנהג הכי מהיר על הרכב הכי מהיר. היום? האספלט על הפנים. בפניות מסוימות רואים את הברק על האספלט, והאופנוע מתנדנד בגלל איבוד אחיזה בצמיגים. בחלק מהפניות זה קורה גם על הבלמים בכניסה. לפתוח גז חזק ביציאות לא ממש אפשרי, ושלא לדבר על להשכיב. מתסכל הסיפור הזה – כמו לרכוב על ביצים. ה-SMC דווקא מתאים למסלול הזה, שכן הוא גם חזק, גם קשיח וגם עם מתלים מצוינים. אם היו צמיגים טובים יותר במקום צמיג התיור שמורכב עליו אולי הייתי מוריד עוד שנייה או שתיים. מה אולי? בטוח!

    אז הנה, הכנתי מספיק תירוצים כבר בבית למקרה שאקבל בראש מהנהג האדיר שמולו אני מתחרה. אבל בתכלס – היה כיף פצצות!

    דבר הנהג / אריאל אלסיבוני

    לא פשוט בכלל. מולי עומד אחד מרוכבי הסופרמוטו הטובים בישראל, עם תעודות ואליפויות. מסביבנו מסלול המרוצים היחיד שיש בישראל, והוא צר ומפותל כדבעי. יש מכוניות שיכולות להיות מאוד מהנות עליו, אבל בקונפיגורציה הנבחרת הוא קטן על ה-STI בכמה מספרים. צפוף לה כאן. יש כאן הרבה מקומות שהרגישו חלקים למדי וחייבו עדינות בטרן-אין בכדי להימנע מתת-היגוי. בפניות אחרות עם מספיק מהירות, אפשר לנקוט בגישה אגרסיבית יותר, לערער את אחיזת הזנב ולצאת איתה לסחיפה משעשעת ומבזבזת זמן. בכל מקרה על מסלול צר כזה 300 כוחות הסוס שלה יכולים לעזור מאוד בתאוצה מחוץ לפניות, וכמובן שגם מערכת ההנעה הכפולה המתוחכמת עשויה לתרום. צריך הרבה איפוק עם מכונית כזו במסלול כזה בכדי לייצר זמן טוב. ואיפוק, לצערי, היא תכונה שקיימת אצלי.

    סעו כמו מטומטמים!
    סעו כמו מטומטמים!

    תודה מיוחדת לברק גולדפינגר על האפשרות להשתמש במסלול היחיד שיש בישראל.

  • השקה מקומית: פולריס RZR 900S

    השקה מקומית: פולריס RZR 900S

    צילומים: רונן טופלברג

    • יתרונות: גרסת כניסה זולה יותר וחזקה יותר
    • חסרונות: קראנו כרגע ל-100,000 שקלים זול
    • סיכום:  הופך כל יוסי הרשקוביץ' לסבסטיאן לואב
    • מחיר: 100,000 שקלים
    • מתחרים: יש מלא, אבל הם חזקים יותר ויקרים יותר או זולים יותר וחלשים יותר
    • נתונים טכניים: מנוע טווין 875 סמ"ק, 75 כ"ס, תמסורת וריאטור, משקל 548 ק"ג, צמיגים "27

    מה זה?

    זוהי גרסת הכניסה החדשה לעולם הרייזרים של פולריס. הרייזר המקורי צויד במנוע 760 סמ"ק אנמי, שהיה לנקודת החולשה (תרתי משמע) שלו. לפני כשנתיים הוצג מנוע 875 סמ"ק שפתר את בעיית הכוח (88 כ"ס), אבל יצר בעיית מחיר. הכלים האלה הפכו יקרים מאוד. מדי. גרסת הכניסה העדכנית, ה-900S, מוצעת עם המנוע הזה בהספק מופחת – 75 כ"ס. עוד ב-900S מתלה אחורי שמזכיר יותר את זה של ה-800 (עצמות עצה ומוט מייצב) וגם מלפנים וגם מאחור יש מהלך משופר. ל-900 יש בסיס גלגלים ארוך במעט מה-800 והוא גם מעט גבוה יותר. האורך הכולל לא השתנה וממד הרוחב הצטמצם לעומת ה-800, במעט. בכלל התחושה היא שה-900 גדול קצת בגוף והרבה במנוע לעומת ה-800, ואם נהגת פעם על הרייזר הקטן אתה יודע שזה לא יכול להיות רע. העיצוב עבר ריענון גם בהזדמנות הזו ומזכיר את דגמי ה-1000 הקרביים.

    polaris rzr photo shooting
    900S – ככה הרייזר היה צריך להיות מההתחלה

    ביצועים

    בנהיגת ההשקה שהתבצעה על שביל אופייני בשרון התברר שה-900 החדש אולי חלש יותר על הנייר, אבל הוא בדיוק מה שצריך על שביל ישראלי כזה, בין פרדס לרכבת. מהירות תלת ספרתית מרגישה זמינה מאוד ואין תחושה של מחסור בכוח. אם ה-800 היה חלש והדור האחרון של הליטרים מרגיש חזק בכל רגע (ואולי קצת חזק מדי), כאן התחושה היא בול. זה בדיוק מה שהרייזר היה צריך מההתחלה. בפולריס מספרים שה-900 מאיץ חזק יותר מה-1000, וקשה להרגיש את זה בלי השוואה ראש בראש. דבר אחד ברור – אין תחושה שחסר כאן כוח. המנוע הזה גמיש וחזק והווריאטור מנצל אותו בצורה מוצלחת במיוחד.

    polaris rzr photo shooting
    מנוע גמיש וחזק

    איך זה מרגיש

    זה מרגיש מצוין. זאת אומרת ספרטני, עם תנוחת ישיבה גבוהה מדי לטעמי והכיסא בדגם הבסיסי מתכוונן רק אם יש לך מפתח ברגים ביד. אבל למי אכפת. הנעה, גז ואתה טס – הרייזר סופג ואוכל כל מה שאתה יכול להטיל לגלגליו. אנחנו נהגנו בגרסה הבסיסית ביותר וזה מרגיש כאילו לא צריך שום דבר יותר. יש תוספות (נעילות, הגה חשמלי), אבל הכלי הבסיסי פשוט עושה עבודה מדהימה. הוא מרגיש קל ומדויק, בין הכלים החזקים והגדולים לבין ה-800 הקטן. אפשר לייצר איתו קצב פסיכוטי על כל שביל, בכל זמן. הספיגה של בולמי הפוקס הרגישה קצת פחות מרשימה מזו שבכלים החזקים והיקרים בשוק, אבל אני לא יכול להגיד שזה הפריע לי. גם כשהבולמים מגיעים לקצה היכולת שלהם, לא מוצגת בפני הנהג בעיה אמיתית. מדובר עדיין, למרות הצמיחה במשקל מול ה-800, בכלי קל ונשלט שאפשר לעשות איתו ככל העולה על רוחך. ככה היה צריך להיות הרייזר מההתחלה. זה כל מה שאדם, גם לא שפוי, צריך.

    polaris rzr photo shooting
    בתמונה: מיניבוס שטח

    עלויות

    פולריס מספרים שה-900S החדש נהנה מהוצאות תחזוקה נמוכות יחסית בזכות בלאי נמוך ומרווח הטיפולים העומד על 100 שעות מנוע (כמו ה-800). ועושה רושם שהדבר נאמר בייחוד בהשוואה לדור ה-1000 סמ"ק היקר לתחזוקה. מחירו של ה-900 הבסיסי נקבע על 100,000 שקלים. תוספת הגה חשמלי תדרוש 10,000 שקלים ונעילת דיפרנציאל תעלה 5,000 שקלים נוספים. קיימת גם גרסה בעלת ארבעה מושבים שעלותה 127,000 שקלים.

     

  • השקה עולמית: ימאהה Nmax 125

    השקה עולמית: ימאהה Nmax 125

    • יתרונות: 125 שאשכרה השקיעו בפיתוח שלו
    • חסרונות: זה עדיין קטנוע 125
    • סיכום: קטנוע עירוני מצוין עם תצרוכת דלק נמוכה, מערכת ABS טובה\ ושגם נראה טוב
    • מחיר: פחות מ-20 אלף ש"ח (צפוי להגיע לארץ באוגוסט)
    • מתחרים: הונדה PCX
    • נתונים טכניים: מנוע סינגל 125 סמ"ק, DOHC עם תזמון משתנה, 12.1 כ"ס, 1.2 קג"מ, תמסורת וריאטור, גובה מושב 765 מ"מ, משקל 127 ק"ג, צמיגים 110/70-13, 130/70-13

    עריכה: אסף רחמים

    פקקי תנועה אינסופיים ומצוקת חניה מאפיינים את הערים הגדולות, והופכים את התנועה אליהן ובתוכן לסיוט ארוך ומתמשך. זהו מצב שלכאורה אמור היה לעודד רבים לעבור לקטנוע – אבל המציאות מראה מגמה הפוכה. באירופה אין סימנים של חזרה למספרי המכירות של לפני 2007, שאחריה צנח שוק הדו"ג כולו בכחמישים אחוזים, ואצלנו – למרות מזג האוויר הנוח ברוב ימות השנה, השוק מדשדש כבר שנים וקפוא על מספרי מכירות מגוחכים. מה עוצר מאנשים לעלות על קטנוע ולהביא מזור לכל כאבם?

    ימאהה Nmax 125 - כנראה מגיע בלי הבחורה
    ימאהה Nmax 125 – כנראה מגיע בלי הבחורה

    אמנות הפיתוי

    בימאהה שמים את האצבע על שלושה גורמים שמהווים לדעתם את החסמים עיקריים לכניסת צעירים ונהגים למעגל הרוכבים: בטיחות, תדמית, ומחיר. שלוש הנקודות האלו עמדו לנגד עינם כשפיתחו את הקטנוע העירוני המודרני החדש שלהם, ה- Nmax. את הבטיחות הם בחרו לשפר על ידי ציוד ה- Nmaxבמערכת ABS למניעת נעילת גלגלים בבלימה כסטנדרט – לראשונה בקטנוע 125. לטובת התדמית הם מיצבו את ה- Nmaxכאח קטן של הטימקס והאיקסמקס, כשבנוסף לשם המשפחה קיבל הרך הנולד גם כמה קווי עיצוב דומים. את ה'שיק' ספורטיבי הם מגבים בשלדה קשיחה, גלגלי "13 עם צמיגים שמנמנים, והצהרה של טכנולוגיה מתקדמת במנוע.

    המנוע המדובר מתוכנן לספק רמה גבוהה של ביצועים, במקביל לצריכת דלק חסכונית במיוחד. הממדים של יחידת ההנעה קומפקטיים למדי, והרדיאטור הקטן צמוד לצידו של המנוע ולא תופס מקום בחזית. לדברי אנשי ימאהה, נעשה תכנון מיוחד ושימוש בחומרים מתקדמים להפחתת חיכוכים פנימיים במנוע, והחידוש העיקרי הוא תזמון שסתומים משתנה שמתבצע על ידי סולנואיד חשמלי שב-6,000 סל"ד מסיט את גל הזיזים בכמה מעלות ומאפשר לו לעלות בקלות לסל"ד גבוה. את הצד הכלכלי אמורה לסגור צריכת דלק שעומדת על 45 ק"מ לליטר (מוצהרת) והמחיר (באירופה) שנמוך יותר מהמתחרים הישירים.

    ימאהה Nmax 125 - מגיע גם בלי בועז...
    ימאהה Nmax 125 – מגיע גם בלי בועז…

    הבחירה של ימאהה בליסבון להשקה של ה- Nmaxמעידה על ביטחון מלא במוצר שלהם. אפשר להגיד שהאספלט העירוני הממוצע אצלנו מרגיש כמו שטיח פרסי לעומת כבישי האבנים הלא ממש משתלבות שיש שם בחלקים ניכרים של העיר. תוסיפו לכך מסילות חלקלקות של 'טראמס', עליות וירידות תלולות ותחזוקה לקויה – ותבינו למה לתת לעיתונאים לרכב על קטנוע חדש דווקא שם, זה הימור מסוכן למדי.

    אמנות הגיהוץ

    אתר הצילומים הראשון הוא שדרה רחבה עם כביש צר ומשובש משני צידיה. במהירות איטית הטלטולים מרעידים את הקטנוע כולו ואת הרוכב יחד איתו, מה שמהווה מבחן דרכים גם לסתימות שבשיניים. הפתרון הוא להגביר מהירות, מה שמאתגר עוד יותר את המתלים הפשוטים, וכאן ה-Nmax הקטן מפתיע ועובר למוד של גיהוץ. הטלטולים נעלמים, היציבות נשמרת בצורה מרשימה, וגם הבאמפים האכזריים שמקפיצים את הקטנוע כולו לא מסיטים אותו מקו הנסיעה. מערכת ה-ABS לא מתבלבלת מהשיבושים ונכנסת לפעולה רק מתי שבאמת צריך, כך שעוצמת הבלימה המצוינת בפני עצמה לא נפגעת גם על כביש משובש מאוד.

    אבל כן מגיע עם ABS
    אבל כן מגיע עם ABS

    אתר הצילומים השני מתקיים בכיכר ענקית, עם אספלט סלול היטב לשם שינוי. הכביש סביב הכיכר מורכב מארבע ישורות קצרות ופניות של תשעים מעלות ביניהן. הכביש רחב, התנועה דלילה, ואפשר לפתוח גז ולהשכיב חזק בפניות. ה-Nmax משתף פעולה ומפגין התנהגות כביש מצוינת ואפילו מהנה. הקשיחות של השלדה והמתלים יחד עם הצמיגים האוחזים מאפשרים להשכיב עד הרגליות, עם הרבה פידבק מהפרונט וללא הרגשה של 'נפילה' לתוך הפנייה.

    שמחנו לגלות תנוחת ישיבה מרווחת מאוד ומושב נמוך (מה שישרה בטחון על רוכבים חדשים). עוד פרט חיובי התגלה בקטעים המהירים  יחסית של ההשקה – ה- Nmaxמשיג בקלות את מאה הקמ"ש המוצהרים, ומוסיף עוד לצבור מהירות. ראינו 112 קמ"ש על הצג הדיגיטלי ועדיין לא פגשנו את מנתק ההצתה, כך של- Nmaxבהחלט יש גם כושר בינעירוני מסוים. התמסורת מתרגמת באופן מיידי כל משיכת מצערת לתנועת גלגל, ללא השהיה מוחשית, והסחיבה אחידה וחזקה לאורך כל קשת הסל"ד. התוצאה היא מנוע שמרגיש חזק מיד מהזינוק, ולא מאבד אוויר בחלק העליון של הסקאלה. צריכת הדלק האופטימלית המוצהרת עומדת כאמור על 45 ק"מ לליטר – כשבצג הדיגיטלי של קטנועי המבחן ראינו נתוני צריכת דלק ממוצעת של בין 33 ל-36 ק"מ לליטר, בתנועה עירונית מאומצת ואינטנסיבית.

    קטנוע 125 מודרני עם תצרוכת דלק נמוכה
    קטנוע 125 מודרני עם תצרוכת דלק נמוכה

    הצ'ק-ליסט

    אחרי שעות ארוכות של שיטוט גיליתי שאת הצ'ק-ליסט שלי ה- Nmax צולח עם ציונים גבוהים יחסית בכל הפרמטרים, אבל מה שיותר חשוב הוא החיבור של כל הסעיפים האלה לכלל חבילה אחידה של מכונה מתפקדת, וגם כאן הציון גבוה מאוד. ההשוואה מול המתחרה הישיר שלו, ההונדה PCX, מעניינת מאוד. מי ינצח? מסוג השאלות שרק מבחן השוואתי ארוך וצמוד יכול לענות עליהן ונוכל להידרש אליו באוגוסט הקרוב לכשיגיע ה-Nmax לישראל.

    בועז 'The Dude' בר - על קטנוע
    בועז 'The Dude' בר – על קטנוע