האיקסמקס 400 הוא כמעט קטנוע חדש לחלוטין. העיצוב החדש נשען חזק על הטימקס 530 ודומה מאוד לאיקסמקס 300, זאת על מנת ליצור קורלציה בין המשפחה. יש צמד פנסים קדמיים LED, וגם הפנסים האחוריים הם בטכנולוגיית LED. בבניית העיצוב החדש ניתן דגש על תא האחסון שמתחת למושב, וכעת הוא גדול יותר ומכיל, לטענת ימאהה, 2 קסדות מלאות בקלות, וכן תאורה פנימית.
המנוע נשען הדגם היוצא, אולם הוא עבר מספר שינויים בכדי להתאים לתקנות יורו 4, בין היתר הזרקת דלק חדשה ומערכת פליטה חדשה וגדולה. ההספק עומד על 33 כ"ס ב-7,000 סל"ד, והמומנט 3.7 קג"מ ב-6,000 סל"ד, כלומר מתאים ל-A1. מערכת בקרת החלקה TCS מגיעה השנה כסטנדרט, במקביל למערכת ABS כמובן. ואם כבר בלמים, אז מלפנים יש צמד דיסקים. מפתח ההתנעה הוא מסוג KEYLES, כלומר מפתח קרבה.
בימאהה שיפרו גם את היכולות הדינמיות של האיקסמקס 400, בין היתר על ידי מזלג ארוך שנתמך על-ידי צמד משולשי היגוי – כמו באיקסמקס 300. המשקף מתכוונן ל-2 מצבי גובה, ולראשונה – גם הכידון מתכוונן. עוד באבזור – בלם חניה בדומה לטימקס 530. המשקל הכללי ירד ב-5 ק"ג וכעת הוא עומד על 210 ק"ג.
בימאהה מגדירים את האיקסמקס 400 ככלי תחבורה ורסטילי ליום-יום שהופך בסופי-שבוע לכלי פנאי לטיולים. בקרוב מאוד נבדוק את זה, כשנרכב עליו באירוע מיוחד באיטליה.
כך או כך, האיקסמקס 400 צפוי להגיע ארצה בחודשים הקרובים. מחיר טרם נקבע.
נתונים טכניים: מנוע סינגל, 373.2 סמ"ק, 44 כ"ס, קירור נוזל, הזרקת דלק עם מצערת חשמלית, 6 הילוכים, קלאץ' מחליק, שלדת מסבך משולשי פלדה, מזלג הפוך WP בקוטר 43 מ"מ, מהלך 142 מ"מ, זרוע אחורית אלומיניום עם בולם יחיד WP, מהלך 150 מ"מ, בלם קדמי 320 מ"מ עם קליפר רדיאלי, בלם אחורי 230 מ"מ, מערכת ABS כולל מצב סופרמוטו וניתוק, בסיס גלגלים 1,357 מ"מ, גובה מושב 830 מ"מ, מיכל דלק 13.4 ל', משקל יבש 149 ק"ג, צמיגים 110/70-17, 150/60-17
ק.ט.מ דיוק 390 דור שני
מה זה?
המהלך של ק.ט.מ לשיתוף פעולה עם בג'אג' ההודית, שבמסגרתו מיוצרים בהודו סדרות ה-RC והדיוק הקטנות – 125, 200, 250 ו-390 סמ"ק – התברר כראייה אסטרטגית ארוכת טווח נכונה ומדויקת. משפחות הדיוק וה-RC הללו הפכו את ק.ט.מ ליצרנית האופנועים הגדולה באירופה, עם מכירות של למעלה מ-200 אלף אופנועים בשנת 2016 – הרבה יותר מב.מ.וו, דוקאטי ואפריליה.
גם אצלנו בארץ הסדרות הללו פופולריות, במיוחד הדיוק 390 – שבשנת 2016 היה האופנוע הנמכר ביותר עם 170 יחידות, במיוחד אחרי הורדות המחירים של היבואנית המקומית.
לשנת 2017, ארבע שנים אחרי הצגתו לראשונה, בק.ט.מ משדרגים את משפחות הדיוק (וגם את ה-RC). 'משדרגים' זה קצת אנדרסטייטמנט, וגם 'מתיחת פנים' יהיה מושג שלא באמת משקף, שכן הדיוקים הקטנים, ובראשם הדיוק 390, עוברים מהפכה של ממש – כמעט אופנוע חדש.
בראש ובראשונה יש שלדת מסבך משולשי פלדה חדשה, וגם שלדת הזנב חדשה וכעת היא פריקה על-ידי 4 ברגים. המנוע בנפח 373.2 סמ"ק נשאר בבסיסו זהה, אולם הוחלפו בו מספר חלקים פנימיים, והעיקר – הוא מקבל מצערת חשמלית, מה שאומר שידית המצערת היא מעתה רק חיישן, והמצערת נפתחת על-ידי מנוע חשמלי שעליו שולט מחשב ניהול המנוע. גם מערכת הפליטה חדשה ונאה, וכעת המנוע עומד בתקנות יורו 4.
שלדה חדשה, שלדת זנב פריקה, אגזוז חדש, עיצוב צעקני
מה עוד חדש? הדיסק הקדמי גדל ל-320 מ"מ, הבולמים הקדמיים משתדרגים ומעתה הם מסוג קארטרידג', הבולם האחורי משוסתם מחדש, ומנופי הבלם והקלאץ' חדשים וכעת הם מתכווננים למרחק.
אבל לא פחות חשוב לקהל היעד הם השינויים העיצוביים ומערכות האלקטרוניקה שהתווספו. הדיוק 390 מקבל עיצוב חדש לחלוטין, כתום, זוהר, צעקני ובעל נוכחות – בהשראת הסופר דיוק 1290R – והוא נראה מעולה! מלפנים יש פנס LED חדש, גם הוא בהשראת הסופר דיוק הגדול, וגם הפנס האחורי החדש והמאותתים הם מסוג LED. הזנב כולו חדש לחלוטין, קרבי הרבה יותר, כשצינורות שלדת הזנב הם למעשה ידיות האחיזה לנוסע. המושב אמנם טיפס מ-800 ל-830 מ"מ, אבל הוא צר יותר, מיכל הדלק גדל ב-2.4 ל' ל-13.4 לי', וכנפוני המיכל קרביים ומרשימים במיוחד. אז העיצוב – מטריף, לא פחות.
בתחום האלקטרוניקה גם יש הרבה חדש. מערכת ה-ABS הניתנת לניתוק מקבלת מצב סופרמוטו, שבו היא פועלת רק על הגלגל הקדמי (ניתן להחליק גלגל אחורי לפנייה), יש כאמור מצערת חשמלית ופנסי LED, ויש מסך TFT חדש, צבעוני, שמציע שפע של אינפורמציה ונשלט כולו על-ידי בית המתגים השמאלי (שגדל משמעותית מהדגם הקודם) – כמו בסדרות הכביש והאדוונצ'ר של ק.ט.מ. בנוסף, על-ידי תוספת של כ-160 ש"ח ניתן לקבל קוד שמאפשר למסך ה-TFT להתממשק עם הטלפון הסלולרי ולקבל הודעות מהטלפון למסך האופנוע. כל מה שרוכבים צעירים צריכים באופנוע שלהם.
מסך TFT צבעוני – מתממשק לסלולרי
ביצועים
הק.ט.מ דיוק 390 מציע חבילת ביצועים טובה למדי, בטח בהתחשב בנפח. מנוע הסינגל מציע מומנט טוב, והוא מושך יפה מאוד במעלה הסל"ד, עד אחרי הקו האדום ב-10,000 סל"ד, ומספק תאוצה חזקה והחלטית. המהירות המקסימלית שהצלחנו לסחוט ממנו הייתה 170 קמ"ש מכובדים, והוא מרגיש נוח מאוד סביב 140-150 קמ"ש כשיש עוד רזרבת כוח לעקיפה. בנוסף, המנוע חלק יותר מהדגם הקודם, ותגובת המצערת נעימה משמעותית בזכות המצערת החשמלית.
יחד עם זאת, המצערת החשמלית עדיין לא בשלה ב-100%. כך למשל בהילוכים גבוהים בסל"ד נמוך היא נפתחת מאוחר מדי ולא מספקת כוח לינארי, אולם ברוב הזמן היא עובדת היטב.
הופתענו במיוחד מההתנהגות הדינמית. עם מערכת הבולמים החדשה הדיוק 390 מתנהג טוב מאוד – גם בכבישים מפותלים, גם בשעשועי סטאנטס של ווילי'ז והחלקות זנב בכניסות לפניות וביציאות מהן, וגם ברכיבה מנהלתית על כבישים עירוניים – שם הוא שומר על יכולת ספיגה טובה למדי. מורגש שהבולם האחורי פשוט ונטול הידראוליקה איכותית, אולם הפרונט מעולה והתחושה הכללית היא כאמור טובה.
הבלם הקדמי החדש – מעולה! הוא מציע עוצמת בלימה גבוהה יחד עם המון רגש, ורק הידית הרחוקה (גם במצב הקרוב ביותר שלה – 5) קצת מקלקלת, אבל מתרגלים.
בסך הכל חבילת הביצועים של הדיוק 390 היא טובה מאוד, והיא הרבה מעבר למה שציפינו במחיר האופנוע – 36 אלף ש"ח.
חבילת ביצועים טובה מאוד
איך זה מרגיש?
הדיוק 390 הוא אופנוע קטן, צר, קל משקל, אבל גבוה. לא גבוה מדי, אבל הגבהת המושב בהחלט מורגשת. יחד עם זאת, מורגש גם שהמושב צר יותר ולכן קל להגיע עם הרגליים לרצפה. תנוחת הרכיבה זקופה ונוחה, וגם המושב הקשיח נוח יותר משל הדגם הקודם – לרוכב ולמורכבת – גם לנסיעות ארוכות.
אף על פי שהוא מיוצר בהודו הוא מרגיש איכותי למדי והגימור טוב – בהחלט טוב יותר מבעבר. במיוחד של הפלסטיקה היפהפייה, אבל גם של הברגים השונים ושל המנופים – יד ורגל. זה עדיין לא גימור ברמה של ק.ט.מ אוסטריה, אבל בהחלט קפיצת מדרגה מהדגם הקודם.
האופנוע הזה קל מאוד לרכיבה, במיוחד בזכות המצערת החשמלית והמנוע הידידותי, הארגונומיה עם הכידון הרחב העבה והאיכותי, ותנוחת הרכיבה הזקופה. כל אלו מאפשרים שליטה טובה של הרוכב, ולדעתנו זהו אחד מאופנועי המתחילים-פלוס הטובים שיש היום בשוק.
קל לשליטה – גם לשעשועי סטאנטס
מערכות האלקטרוניקה פה הם בכמה רמות מעל מה שמקובל בקטגוריה. זה לא רק מסך ה-TFT הצבעוני והמשוכלל שמציע גם התממשקות לסמארטפון ולא רק פנסי ה-LED האופנתיים. זה גם המצערת החשמלית, ומערכת ה-ABS שכאמור מאפשרת מצב סופרמוטו שמנתק את ה-ABS מהגלגל האחורי ומאפשר החלקות זנב אל תוך פניות. מגניב לגמרי!
ברכיבה עירונית הדיוק 390 מככב. הגודל הפיזי הקטן, המושב הגבוה, תנוחת הרכיבה הזקופה, הכידון הרחב וזווית הצידוד המצוינת של הכידון – כל אלו מאפשרים תנועה קלה בין מכוניות ושליטה מקסימלית של הרוכב. אבל הקטע הוא שכאמור הוא מעולה גם ברכיבה בינעירונית – מנהלתית או בכבישים מפותלים, כמובן במגבלות הנפח והיעדר מיגון הרוח.
נקודה לחובתו של הדיוק 390 ברכיבה עירונית – המאוורר של מערכת הקירור מרבה לפעול, והוא מפזר את החום ישירות לרגל שמאל של הרוכב. בימי הקיץ החמים זה פחות נעים.
ק.ט.מ קלעו בול בפוני לטעם של קהל היעד
סיכום ועלויות
בק.ט.מ לקחו את הפלטפורמה הפופולרית של הדיוק והצליחו להפוך אותה למושא תשוקה אמיתי של רוכבים צעירים. זה העיצוב המטורף והצעקני בכתום-לבן עם הקווים החדים של הסופר דיוק 1290R, זה מערכות האלקטרוניקה שקולעות לטעמנו בדיוק למה שצעירים צריכים ורוצים ב-2017 – למשל מסך TFT צבעוני, התממשקות לטלפון סלולרי ופנסי LED, זה מערכת ה-ABS המתקדמת של בוש הכוללת מצב סופרמוטו, וזו הגישה הכללית של האופנוע הזה, שמכוונת בול לצעירים. לדעתנו הצליח להם בגדול. ואחרי כל זה, יש לו גם מנוע טוב והתנהגות דינמית מעולה, כך שהוא לא רק יפה אלא גם אופה.
במחיר של 36,200 ש"ח על הכביש כולל אגרות (במבצע השקה – 34,200 ש"ח למזומן), הדיוק 390 החדש הוא לדעתנו מהעסקאות הטובות יותר בשוק הנייקדים לבעלי רישיון A1. הוא זול יותר מהימאהה MT-03 שעולה 41 אלף ש"ח, והוא נמכר במחיר זהה ל-Z300 של קוואסאקי, אולם מאובזר ממנו הרבה יותר.
אנחנו מעריכים בזהירות שהאופנוע הנמכר ביותר בישראל בשנת 2016 ישמור על מעמדו גם השנה, ואפילו יגדיל את הפער. וכן, התלהבנו ממנו מאוד. סטנדרט חדש בשוק הנייקדים A1.
סיר אלן קאת'קארט הוא מעיתונאי האופנועים הוותיקים והמוערכים בעולם. הוא עוסק כעצמאי בעיתונות אופנועים החל מ-1981 ברציפות, והוא כותב למגזינים במעל 30 מדינות ברחבי העולם. בעבר אף כתב למגזין 'מוטו' הישראלי. בעבר התחרה במרוצי אופנועים ומכוניות, ואף זכה במרוצים כמו דייטונה, ה-TT של אוסטרליה, ואליפות הסופרמונו האירופאית. הוא התחרה גם ב-TT של האי מאן, וסיים רביעי, חמישי ותשיעי, וכן השתתף ואף ניצח בעוד עשרות רבות של מרוצי אופנועים ברחבי העולם.
קאת'קארט כותב מעתה גם לפול גז במסגרת שיתוף פעולה שלנו איתו, וכתבותיו תתפרסמנה אצלנו לעתים קרובות.
* * * * *
רויאל אנפילד כמו גם הארלי-דיווידסון מוצאות את עצמן בסיטואציה ייחודית למדי בכך שהן קורבנות של הצלחתן מבחינת תפיסת שוק. נפח מכירות שיצרניות רבות היו שמחות להתהדר בו הושג על-ידי היצמדות לפלטפורמה ה'קדושה' של מנועים בעלי קירור אוויר ומערכת שסתומים מונעת דחיפים, המהווה מעין מחווה למסורת והתרפקות על העבר. הדבר גרר לא מעט ביקורת מטעמם של חובבי טכנולוגיה, הרואים במדיניות זו חוסר נכונות של הנהלות שתי החברות להתחדש תוך דבקות מוחלטת כמעט בשיטות הנדסיות מיושנות. בתשובה לביקורת, כל שהיה על מנהלי אנפילד והארלי לעשות הוא להצביע על הדו"חות הכספיים שלהן בבחינת 'צוחק מי שצוחק אחרון' – עד עכשיו. שכן לצד צמד דגמי הארלי (המיוצרים בהודו) 750 ו-500 בעלי מנועי וי-טווין מקוררי נוזל ובעלי מערכת שסתומים עם גל זיזים עילי, המהווים דף חדש עבור הארלי, כך גם השיקה אנפילד, היצרנית ההודית האותנטית (ליתר דיוק מאז נוסדה כחברת בת של אנפילד הבריטית ב-1955) את דגם 'הדף החדש' שלה – ההימאליאן 400, עם מנוע ראשון עבורה שאינו נגזר מאותה פלטפורמת וינטאג' בריטית.
רויאל אנפילד ייצרה את אופנועה הראשון ב-1901, מה שהופך אותה ליצרנית האופנועים הוותיקה בעולם שרצף הייצור שלה מעולם לא נקטע. דגמי ה'בולט' (קליע) 350 ו-500 הם אופנועי הייצור הסדרתי הוותיקים בעולם. למעלה מ-500,000 יוצרו רק במהלך 2016. 96% מקו הייצור מיועד לשוק ההודי המקומי, ורשימת ההמתנה היא חודשיים. במרץ 2016 התנתקה אנפילד מהמתכון המסורתי והשיקה את ה'הימליאן', בשלב ראשון רק לשוק המקומי. האופנוע מונע על-ידי מנוע חדש נטוע בשלדה חדשה אף היא. ההימליאן אינו חולק אף רכיב עם אופנועי החברה הקודמים. מנכ"ל אנפילד הפעלתן, סידהארתה לאי, שואף לפתח נישה דו-שימושית לשוק המקומי, נישה שאפילו החברה ההודית בג'אג', בעלת הקשרים ההדוקים עם ק.ט.מ , נמנעה ממנה. באופן מעט פרדוקסלי, הרוכבים ההודים הנעים בכבישי עפר משובשים בעיר ומחוצה לה, לא גילו עניין באופנועים קשוחים עם מהלכי מתלים ארוכים כדוגמת אופנועי אנדורו או אדוונצ'ר – עד עתה.
רויאל אנפילד הימליאן 400
קמפיין שיווק מתוחכם, תנופת מדיה חברתית ותגובות רוכשים ראשונים מתלהבות, הביאו לרויאל אנפילד להיט מכירות ותיקפו את ההימור של סידהארתה לאי על שבירת השגרה. ההצלחה ההודית עוררה התעניינות בשווקים נוספים, במיוחד אירופה וארה"ב. עבור שווקים אלה נדרשו מהנדסי אנפילד לפתח דגם העומד בתקני יורו 4, המתהדר גם במערכות הזרקה ו-ABS. את הדגם המעניין הזה, 'הדף החדש' של אנפילד בגרסתו נטולת ההזרקה וה-ABS, הזדמן לי לבחון באוסטרליה – שהייתה לשוק הבינלאומי הראשון אליו יוצא ההימליאן החל ממרץ 2017. ההזדמנות ניתנה לי על-ידי הסוכן הגדול ביותר של אנפילד באוסטרליה, Mid Life Cycles במלבורן. הבעלים, מייקל קצ'פול, מכר עשרה אופנועים בשבועיים הראשונים להשקתו במחיר מנצח של $5,990 אוסטרליים. מחיר הכולל שנתיים אחראיות ללא הגבלת ק"מ ושנתיים שירותי תיקון וגרירה בדרכים. לשם השוואה, מי שהיה עד כה המלך הבלתי מעורער של פלח שוק אופנועי האדוונצ'ר הפשוטים (והזולים), הקוואסאקי KLR 650, נמכר ב-$8,099 אוסטרלים. אין לי ספק שהאנפילד עומד להיאבק על הבכורה מול ה-KLR, למרות מנועו הקטן יותר.
על פי קצ'פול, ההימליאן פונה למגוון גדול של לקוחות. חלקם רוכבים ותיקים הרוצים אופנוע רב-שימושי קטן וקל. חלקם רוצים להתנסות באופנוע אדוונצ'ר, אך נרתעים מאופנועים כמו הב.מ.וו R1200GS או ההונדה אפריקה טווין. הם רוצים אופנוע פשוט יותר, קטן יותר וקל לשימוש. המחיר הנמוך קולע לטעמם ויכולותיהם של רוכבים צעירים המחפשים אופנוע לשימוש עירוני ורכיבות סוף שבוע קלילות. מספר קונים אף רכשו אותם לשימוש שטח בלבד (אם כי לא אלים). כשראו למה האופנועים האלו מסוגלים בהרי ההימלאיה, החליטו שגם להם זה יכול להתאים.
למנוע ה-LS410 של ההימליאן קירור אוויר/שמן, שני שסתומים המזינים צילינדר אחד בעל מהלך ארוך בתצורת undersquare 78X86 mm ובנפח 411 סמ"ק. המנוע תוכנן להדגיש זמינות כוח בסל"ד נמוך. המומנט המרבי של 3.26 קג"מ מופק ב-4,250 סל"ד, כשמנה מכובדת ממנו כבר זמינה בסל"ד נמוך יותר. ההספק המרבי המוצהר הוא 24.5 כ"ס ב-6,500 סל"ד. הכוח מועבר באמצעות תיבה בעלת חמישה הילוכים ומצמד רטוב. מרכיב משמעותי נוסף שאינו קיים בדגמים קודמים של אנפילד הוא הימצאותו של גל איזון הממוקם בקדמת גל הארכובה, שתפקידו למתן את הרעידות האופייניות למנועים בתצורה זו. מרווחי הטיפולים עומדים על 10,000 ק"מ.
מנוע מקורר אוויר-שמן ושלדה חדשה – טכנולוגיית-על עבור רויאל אנפילד
המנוע החדש ממוקם בשלדה חדשנית במונחים של החברה, שתוכננה על-ידי חברה-בת בריטית בשם Harris Performance, המתמחה בשלדות ושנרכשה על-ידי סידהארתה לאי במאי 2015.
שלדת הפלדה בתצורת עריסה כפולה פתוחה היא הראשונה של אנפילד הכוללת מונושוק, ויש מזלג טלסקופי לא מתכוונן בקוטר 41 מ"מ עם מהלך של 200 מ"מ, בעוד מאחור ניתן לכוון את עומס הקפיץ, מהלך הגלגל עומד על 180 מ"מ, ויש לינקג' פרוגרסיבי.
מערכות הבלמים והמתלים הן מייצור עצמי, עם דיסק קדמי יחיד בקוטר 300 מ"מ וקליפר כפול בוכנות, ודיסק אחורי בקוטר 240 מ"מ אותו חובק קליפר עם בוכנה בודדת. הצמיגים מייצור הודי, והם מורכבים על חישוקי אלומיניום עם חישורים ('שפיצים'). מידות הצמיגים הם 90/90-21 מלפנים ו-120/90-17 מאחור.
בסיס הגלגלים עומד על 1,465 מ"מ, והמשקל המוצהר הוא 182 ק"ג 'יבשים' ו-191 ק"ג עם מיכל דלק מלא בנפח 15 ליטר המקנה טווח נסיעה של 450 ק"מ. גובה המושב הוא 800 מ"מ, מה שמנגיש את האופנוע גם לרוכבים ורוכבות נמוכים.
עם גובה של 1.80 מ', מצאתי שהאופנוע די נוח לי, אבל רוכבים גבוהים יותר יצטרכו להתאים מושב גבוה יותר.
יכולת התגלגלות טובה בשטח
הרגליות מצוידות בגומיות שניתן להסיר לטובת רכיבת שטח, אך בעוד הן מתקפלות (בקושי), הן מרותכות לשלדה – דבר שפשוט לא מתאים לרכיבת שטח רצינית שכרוכה בהכרח בנפילות. הרגליות גם מעט קצרות, מה שגרם לרכיבה בעמידה להיות לא נוחה. חבל, כי האופנוע מאוזן מאוד בכביש ובשטח, בעמידה ובישיבה. חבל שדווקא הרגליות מגבילות את השימוש באופנוע בשטח.
לעומת זאת, האופנוע הרגיש ממש טוב על האספלט. זווית ומיקום הכידון תורמים לרכיבה נינוחה וטבעית, ואתה מיד מרגיש בו בבית. המושב המדורג נוח ומרופד היטב. הוא צר למדי בחיבור למיכל, אך הדבר תורם לכך שרוכבים נמוכים יוכלו להניח את שתי הרגליים על הקרקע בעת עצירה. הארגונומיה טובה והאנפילד החדש הוא בהחלט כלי תחבורה עירוני שימושי. ההיגוי קליל והאופנוע מאוד זריז בתנועה צפופה הודות לכידון הרחב.
תנוחת הישיבה הגבוהה מקנה שדה ראייה מעל גגות המכוניות, המצמד קל להפעלה ופרוגרסיבי, ותיבת ההילוכים חלקה ובעלת תפקוד מושלם – בוודאי לא מאפיין של אופנועי אנפילד הישנים. יחסי ההעברה תוכננו היטב עם רווחים הגיוניים – תיבת הילוכים פשוט טובה. פעולת מנוע ה-411 סמ"ק חלקה. אין רעידות בכלל בשימוש שפוי, ורק האצה לכיוון הקו האדום ב-8,000 סל"ד תביא לעקצוצים קלים מכיוון הרגליות. למרות שאינו חזק במיוחד, המנוע מרגיש נכון להתאמץ. הרכיבה עם האופנוע הזה פשוט קלה, בין אם בתנועה עירונית או בכביש מפותל מחוץ לעיר.
נוח וטוב גם ברכיבת אספלט
ההימליאן מצויד במתנע חשמלי בלבד, מה שנראה לי מעט אופטימי. אני לא מתלהב במיוחד מהמחשבה על הנעת מנוע סינגל 411 סמ"ק בדחיפה על שביל חצץ, ועוד פחות אם השביל נמצא למרגלות הר האוורסט. בכל אופן, עם מצבר טעון המנוע מניע מיד ומתיישב לו על סיבובי סרק ב-1,000 סל"ד בלבד. בחירה שמקורה כנראה מתוך מחשבה על צריכת דלק בתנאי התנועה העירונית בהודו. גרסת הקרבורטור עם חיישן מצערת עליה רכבתי עבדה מצוין מסל"ד נמוך והאיצה מ-2,000 סל"ד לקו האדום בהילוך חמישי ללא היסוסים או שיהוקים כלשהם. המנוע מאוד גמיש. מנגד, הוא מפיק צליל מתכתי שאינו זוכה בשום פרס אקוסטי. התגובה טובה וחלקה במיוחד ממצערת סגורה. אני מקווה שרויאל אנפילד ישכילו לקלוע להתנהגות מנוע דומה בדגם המוזרק – הראשון עבור החברה.
כל אלה הופכים את רכיבת השטח במהירויות נמוכות על ההימליאן לקלילה. בכביש בינעירוני המנוע הקטן כבר מעט מאותגר. המהירות המרבית המוצהרת היא 145 קמ"ש. לא ניתנה לי ההזדמנות לבדוק את ההצהרה היות שבכל אוסטרליה כמעט המהירות מוגבלת ל-110 קמ"ש. זו גם המהירות הנוחה לאופנוע, אז למי אכפת (לפחות באוסטרליה) מהמהירות המרבית. עקיפות דורשות קצת תכנון מוקדם, וכדאי להוריד הילוך כדי לצבור תנופה לפני עקיפה. בכל אופן, ולמרות המחסור בביצועי רול-און, ההימליאן מגשים את ייעודו התכנוני. עדיין, נדמה לי שההבטחה של דגם 600 סמ"ק עתידי תסמן 'וי' ברובריקות החסרות לטובת שווקים מערביים: קצת יותר כוח, קצת יותר הספק ותוספת זניחה למשקל.
למרות המגבלות, ההימליאן הוא לא רק כלי פרקטי אלא בהחלט גם אופנוע מהנה. הגלגל הקדמי בקוטר "21 ומרווח גחון של 220 מ"מ מאפשרים רכיבה נוחה מחוץ לאספלט. אין הכוונה לאופנוע אנדורו המיועד גם לכבישים, אלא לאופנוע אדוונצ'ר קטן שיגיע כמעט לכל מקום.
כלי פרקטי וגם מהנה
לא אהבתי את הבלם האחורי. הוא ננעל בקלות וחסר ABS – שילוב לא טוב בכביש רטוב או בירידות ארוכות מחוץ לכביש. רצוי מאוד לתקן. הבלם הקדמי בעל דיסק יחיד תפקד בסדר, אם כי לא בדקתי אותו עם ציוד או מורכב. צריך להפעיל לא מעט כוח בקדמי ובאחורי כדי לקבל תגובה משמעותית על אספלט, אבל ניתן לווסת את פעולת הבלם הקדמי בצורה טובה, ובסופו של דבר השתמשתי כמעט רק בו, בעיקר בשטח. גם בלימת המנוע טובה, אבל צריך להתרגל לנעילות קטנות בגלגל האחורי כשמורידים הילוך לראשון ללא מצמד מחליק.
התאכזבתי מעט מהתנהגות המונושוק האחורי שהייתה פחות מדי משוככת ונוקשה. אמנם זהו המונושוק הראשון של אנפילד, אבל הוא תוכנן על-ידי המומחים של Harris Performance והיו לי ציפיות לפרוגרסיביות נשלטת. הבולם האחורי גם נסגר בקלות, מה שאולי הייתי יכול לתקן עם תוספת עומס התחלתי לקפיץ. המזלג הקדמי נטול הכיוון דווקא תפקד היטב, וגם הופתעתי לטובה מצמיגי ה-CEAT Gripp-XL ההודים שתפקדו טוב גם בשטח למרות היעדר כל מורשת שטח הודית. הצמיגים לא הרעישו מדי ברכיבת אספלט והאחיזה בכביש יבש הייתה טובה. בכביש רטוב האחיזה עצבנית משהו. הצמיג האחורי מחליק בקלות בעת האצה וננעל מספר פעמים בבלימה. מבחינתי, היעדר ABS שאפשר לבטל בבלם הקדמי הייתה מאד מאכזבת, אבל ברור שהעמידה בתקן יורו 4 תחייב דגם מצויד ב-ABS. נקווה שאנפילד תצייד אופנועים המיועדים לשוק הבינלאומי בצמיגים ברמה אירופאית. נזכור שהדגם האוסטרלי הנוכחי זהה לחלוטין לדגם המיועד לשוק ההודי המקומי.
איכות הייצור וההרכבה של ההימליאן טובה למדי. בעת ביקורי במפעל האולטרה-מודרני באוגדם התרשמתי מאוד מצבא הרובוטים המרתכים ומכמות בקרות האיכות, וציפיתי להרכבה ברמה גבוהה. עדיין הופתעתי לטובה מלוח המכוונים. ביחס לסוג האופנוע, ובעיקר מחירו, הוא מאוד מרשים. יש בו מד סל"ד עם קו אדום החל מ-6,500 סל"ד (אבל הוא באמת מטפס ל-8,000, נשבע!), מד מהירות דיגיטלי עם מד מרחק מצטבר, שני מדי מרחק מתאפסים, שעון, מד דלק, חיווי הילוך ו… מצפן. טוב נו, אין הרבה שלטים בהרי ההימלאיה…
יש גם מצפן!
רגלית האמצע מגיעה כסטנדרט, כך גם סבל, מגן גחון, ווי חיבור לרצועות ושלד צינורות חיצוני משני עברי מיכל הדלק שמשמש גם כהגנה וגם כמתקן נשיאה נוסף. כל אלה מתחברים לכדי חבילה מובחנת עם מראה ייחודי. בצד החסרונות, חסרו לי מגני ידיים, שנראים לי הכרחיים לאופנוע עם שאיפות הרפתקניות, והמראות מרגישות שבירות ואינן ממוקמות טוב. לא רואים טוב לאחור, אבל לפחות הן לא רועדות כמו הסינגלים הקודמים של רויאל אנפילד הודות לפעולה האפקטיבית של גל האיזון במנוע.
ההימליאן 400 בעל התנהגות כביש קלילה, נגיש, שימושי, ובעיקר שווה לכל כיס. הוא בוודאי יקלע לטעמם של לקוחות מערביים שמסיבות שונות אינם מעוניינים בדגמים המבוססים בשוק אופנועי האדוונצ'ר. זהו אופנוע פשוט מבחינה הנדסית, רב-שימושי, שאיננו קיצוני בשום ממד – לא בגודלו, משקלו, ביצועיו או מורכבותו. אין מודי פעולה דיגיטליים ואין מערכות אלקטרוניות מסובכות. פשוט אופנוע מהנה בטעם 'אולד-סקול' מרענן, למרות שהוא מהווה פריצה טכנולוגית מבחינתה של רויאל אנפילד.
ההתפתחויות בשוק יזמנו להימליאן מתחרים. בספטמבר יחל הייצור של הב.מ.וו G310GS, אופנוע נוסף מייצור הודי שהוצג בתערוכת מילאנו בנובמבר האחרון. יש גם את הקוואסאקי ורסיס 300, ההונדה CRF250 ראלי והסוזוקי ויסטרום 250. יהיה צפוף בשוק הבייבי אדוונצ'רים, אבל ההימליאן מהווה כבר היום חבילה מוכחת שתהיה עוד יותר אטרקטיבית בתצורת יורו 4, עם הזרקת דלק ו-ABS. יאללה בלגן!
רויאל אנפילד אומרים שהמנטרה של ההימליאן היא "כיף נגיש". זהו בהחלט תיאור קולע.
מיבואני רויאל אנפילד לישראל נמסר כי ההימליאן 400 יגיע ארצה עם תחילת שיווקו באירופה. מחיר טרם פורסם.
אחרי ההצלחה היחסית של הקרוסטריינר 300, בטא מציגה היום את הקרוסטריינר 250 – גרסת 250 סמ"ק לקרוסטריינר המוצלח.
במקור הקרוסטריינר 250 היה מיועד לשווקים שמחוץ לאירופה, אולם בבטא קיבלו את ההחלטה לשווק אותו גם באירופה, לצד הקרוסטריינר 300, כך שהוא עומד בתקנות יורו 4. הפלטפומה היא של הקרוסטריינר 300, רק שבגרסת ה-250 מותקן המנוע הדו-פעימתי של ה-250RR, כשכמו בגרסת ה-300 – הוא עובר שינויים על-מנת לספק רצועת כוח רכה ולינארית, עם שפע מומנט בסל"ד נמוך.
הקרוסטריינר הוא אופנוע אנדורו רך – קטן וקל יותר מאופנוע אנדורו רגיל, עם מתלים פשוטים יותר ומנוע סופר-גמיש, כמעט טריאלי. הוא מיועד לרוכבים מתחילים ורוכבים שמחפשים רכיבת אנדורו טכנית ואקסטרימית יותר. אפשר לומר שהוא ממוקם בין הק.ט.מ פרירייד 250R לבין אופנוע אנדורו דו-פעימתי רגיל. גם בישראל, אגב, הקרוסטריינר 300 נמכר בהצלחה, וכעת כאמור תגיע גם גרסת 250 סמ"ק. היתרון לישראלים – מחיר ביטוח חובה נמוך יותר בקצת יותר מ-1,000 ש"ח.
הקרוסטריינר 250 צפוי להגיע לשווקים האירופאים, ובכלל זה לישראל, כבר במהלך חודש יולי. מחיר טרם פורסם, אולם הוא צפוי להיות זול יותר מגרסת ה-300, כלומר סביב 40 אלף ש"ח, אצל היבואנית החדשה – מטרו מוטור.
תחום האנדורו חווה בשנים האחרונות פריחה חסרת תקדים – לא רק אצלנו בארץ אלא בכל העולם, ובתוך התחום הזה, מנועי ה-2 פעימות עושים סוג של קאמבק. נכון, הם תמיד היו שם ותמיד נמכרו יפה, אבל כשק.ט.מ מוכרת 100 אלף אופנועי אנדורו בשנה שמתוכם כ-60 אלף דו-פעימתיים בנפחים 250 ו-300 סמ"ק זה אומר שאנחנו נמצאים במקום אחר.
יחד עם זאת, תקנות זיהום האוויר יורו 4 שנכנסו לתוקף בתחילת השנה, ויורו 5 ויורו 6 שיגיעו בשנים הקרובות, לא ממש מאפשרות ליצרניות האירופאיות להמשיך לייצר מנועים דו-פעימתיים מזהמים בלי למצוא פתרונות יצירתיים ולחנוק את המנועים באלף ואחת הגבלות.
הפתרון היעיל ביותר, שיחזיק לא רק את יורו 4 אלא גם את התקנות שיגיעו אחריו, הוא כמובן מערכת הזרקת דלק אלקטרונית – כזו שמודדת במדויק את כמות האוויר שנכנסת למנוע ומזריקה את כמות הדלק המדויקת הדרושה כדי להגיע לשריפה אידיאלית עם זיהום אוויר מינימלי.
ק.ט.מ הייתה הראשונה להציג מערכת שכזו, על דגמי ה-TPI החדשים שלה עליהם רכבנו בחודש שעבר. הוסקוורנה – שהיא בעצם מותג של קבוצת ק.ט.מ – היא הבאה בתור להשתמש בטכנולוגיה. שני המותגים האלה מהווים את הרוב המכריע של אופנועי האנדורו הדו-פעימתיים שנמכרים בעולם (וגם בארץ), כך שתוך זמן קצר הזרקת דלק למנועי 2 פעימות תהיה מחזה נפוץ למדי בשטח.
בהקשר הזה נציין כי יצרניות אחרות – שרקו למשל – מפתחות גם הן מערכות הזרקת דלק למנועי 2 פעימות, אולם כדי להכניס מערכת שכזו אל השוק, דבר הדורש שינוי תפיסתי, נדרש מהלך של חברה גדולה בסדר גודל של ק.ט.מ / הוסקוורנה כדי שהקהל יוכל לבלוע את השינוי בקלות יחסית. אז הנה אנחנו כאן, בהשקת דגמי האנדורו 2018 של הוסקוורנה.
הוסקוורנה TE250i
מה זה?
דגמי האנדורו של הוסקוורנה ל-2018 מבוססים על אלו של 2017, שכזכור מדובר בדור חדש לחלוטין של אופנועים מהמסד ועד הטפחות. במעבר ל-2018 נעשו מספר שינויים: למשל הכידון החדש של Pro Taper או מערכות הבלימה החדשות של מגורה שהחליפו את הברמבו. אגב, בהקשר הזה נספר שיש תאימות מלאה בין המערכות, כך שניתן להרכיב את הקליפרים של מגורה, למשל, על דגמי הוסקוורנה קודמים, או להפך – להתקין את הברמבו על הוסקוורנה 2018.
בנוסף, הסט-אפ בפרונט הוקשח במעט. בהוסקוורנה הבינו שהפרונט של 2017 היה רך מדי, ולכן מעבר להחלפת צינור חיצוני לאחד קשיח יותר ובעל חיכוך נמוך יותר, גם האטו את ההידראוליקה בשסתום. אחלה.
אבל השינוי העיקרי נמצא כאמור בצמד ה-TE250 / TE300, שמקבלים השנה את האות i בסיום שמם. ה-i מסמלת Injection, כלומר הזרקת דלק אלקטרונית.
מערכת ההזרקה של ההוסקוורנה זהה לזו של דגמי ה-TPI של ק.ט.מ. בקצרה נספר שיש צמד מזרקי דלק שמזריקים דלק נקי אל פתח המעבר (Transfer Port) שבין בית גל הארכובה לבין חלל הצילינדר. גוף המצערת של דל'אורטו פותח מעבר אוויר, אליו מוזרק שמן המגיע בעזרת משאבה חשמלית ממיכל חיצוני בנפח 700 סמ"ק, ויש 5 חיישנים – מצב מצערת, מהירות מנוע, טמפ' נוזל קירור, טמפ' אוויר, וחיישן לחץ בבית גל הארכובה – שמודדים את כמות האוויר ומעבירים את המידע למחשב ניהול המנוע. זה האחרון שולט על ההזרקה, על קידום ההצתה ועל כמות השמן שתוזרק לגוף המצערת.
מערכת הזרקת דלק אלקטרונית לפתח המעבר
בדגמי ההזרקה של הוסקוורנה מגיע כסטנדרט וכחלק ממשאבת הבלם הקדמית מתג בחירת מפות ניהול מנוע. אפשר לבחור מפה סטנדרטית אגרסיבית יותר ומפה רגועה יותר לתנאי אחיזה קשים.
למערכת ההזרקה החדשה יש כמה יתרונות: ראשית, אין יותר צורך לערבב שמן בדלק. יש מיכל שמן חיצוני שנמצא בשלדה מתחת למושב, כשפתח מילוי השמן נמצא בחלקה הקדמי העליון של השלדה, והמיכל מספיק ל-5-8 תדלוקים. אין צורך בג'טינג להפרשי טמפרטורה או הפרשי גובה, שכן המערכת יודעת למדוד את הנתונים הסביבתיים ולספק את כמות הדלק המדויקת בהתאם. בנוסף, אין צורך 'לנקות' את המנוע, למשל אחרי ירידות ארוכות ולפני שחוזרים לגז, ובהקשר הזה נציין שכשיורדים ירידות ארוכות עם גז סגור – המנוע שקט לחלוטין, ללא פעימות כוח ספונטניות ו'דינג-דינג' המגיעים בדרך כלל במנועים דו-פעימתיים.
פרט לכך, גם תצרוכת הדלק ירדה, ובאופן משמעותי, וכעת היא מקבילה לזו של מרובעי פעימות בהספק דומה, וגם תצרוכת השמן ירדה. כעת יחס השמן בדלק עומד על בין 1% לבין 1.4% – תלוי במצב המצערת. כך או כך, ערבוב השמן בדלק מתבצע באופן אוטומטי לחלוטין, וכל מה שנותר לרוכב לעשות זה למלא שמן במיכל הייעודי אחת לכמה רכיבות. מצוין!
פתח מילוי השמן
איך זה מרגיש?
את ההשקה העולמית של דגמי ה-TE250i / TE300i קיימו אנשי הוסקוורנה בהרי הרוקי שבקנדה. למה להביא את העיתונות, שהיא אירופאית ברובה, עד לקנדה? מה רע במיקומים האירופאים המסורתיים? ובכן, בהוסקוורנה רצו להראות לנו, העיתונאים, שמערכת ההזרקה יודעת לעבוד היטב גם בגובה רב, ויותר מזה – שהיא עומדת בכבוד בשינויי גובה משמעותיים. באירופה יש אמנם שרשראות הרים מכובדות, אבל לא ניתן לרכב בהן.
אז רכבנו באתר הסקי Panorama Resort שבמחוז בריטיש קולומביה, על רכסי הרים תלולים שמגיעים עד לרום של 2,500 מ'. רכבנו בגז פתוח לרווחה בעליות סקי אינסופיות עם שינויי גובה משמעותיים, אבל גם בסינגלים טכניים של אופני דאונהיל שמשמשים את האתר בתקופת הקיץ – כשהשלגים נמסים והקרקע מתייבשת. רכבנו בהפרשי טמפרטורה שנעו בין 32 מעלות צלסיוס למטה, ברום של 1,000 מ', ועד 20 מעלות ופחות בקצה ההר, ברום של 2,500 מ' מעל לפני הים. בסל הכל רכבנו קצת יותר מ-100 ק"מ במהלך היום – 2 הקפות בנות כ-25 ק"מ עם ה-250 ו-2 הקפות עם ה-300.
הבסיס לדגמי 2018 הוא כאמור דגמי 2017, ובהקשר הזה לא מרגישים שינוי. זוהי אותה הארגונומיה, למרות הכידון החדש והמצוין, והתחושה הכללית היא זהה, כולל משקל האופנועים. ההבדל היחיד טמון בפרונט, שבשנה שעברה היה רך מדי ונטה לסגור מהלך בקלות, כשהשנה הוא יציב יותר. האופנועים עדיין רכים על המתלים – כמו שאופנועי אנדורו מודרניים המכוונים לרוכבי הובי ולאקסטרים-אנדורו אמורים להיות. רייסרים יצטרכו לשפר את הבולמים – כמו בכל אופנוע מודרני – גם בקפיצים קשיחים יותר וגם בהידראוליקה איטית יותר. כך או כך, על המשקל שלי – 64 ק"ג, ובתוואי השטח הזה – מערכת המתלים עבדה מושלם.
אהבנו במיוחד את המתלה האחורי הכולל מערכת לינקג', שמספק עקיבה ואחיזה גבוהות במיוחד, לצד נוחות וספיגה לרוכב. לרוכבי הובי מדובר ביתרון חשוב, שנותן להוסקוורנה ערך מוסף חשוב על-פני המתחרה מבית.
מערכת מתלים מעולה – לאקסטרים-אנדורו ולרכיבת הובי
אבל אנחנו פה כדי לדבר בעיקר על המנועים מוזרקי הדלק, ובשביל זה נסענו עד לקנדה. ובכן, השורה התחתונה היא שצמד המנועים הדו-פעימתיים האלה – בנפחים 250 ו-300 סמ"ק – הם הדבר הקרוב ביותר למנועי 4 פעימות. השתמשנו במושג הזה לפני כעשור, כשרכבנו על הק.ט.מ 250EXC, אבל עכשיו הוא מקבל משנה תוקף: המנועים הללו הם מנועי 3 פעימות. נכון, מבחינה טכנית אין מחזור עבודה כזה, והמנועים הללו הם עדיין דו-פעימתיים, אבל אופי העבודה שלהם והורדת הכוח לקרקע קרובה יותר מתמיד למנועי 4 פעימות.
קודם נציין שהמהלך של להגיע לרמה הזו של המנועים נמשך שנתיים. ב-2017 קיבלנו מנועים חדשים הכוללים גל איזון, ואז נעלמו הוויברציות ותגובת המנוע אפשרה לייצר יותר אחיזה מבעבר לצד רכיבה קלה יותר, והשנה עם הזרקת הדלק הגיע השלב השני בהפיכת הדו-פעימתיים הגדולים לכל כך קלים לרכיבה.
זה מתחיל בתגובת המצערת. היא כל כך רכה, כל כך מדויקת וכל כך נשלטת, שהיא הופכת את המנועים הללו לצמד חתלתולים. התיאור הטוב ביותר יהיה של מנוע 300 סמ"ק מרובע פעימות מודרני, כזה בעל תגובות מסטיק ושפע גמישות. כאלה בדיוק צמד המנועים החדשים עם ההזרקה, במיוחד ה-300, שהוא כל כך קל לרכיבה ולא מאיים.
הכוח נבנה באופן לינארי לחלוטין, ואין שום התפרצות כוח בשום שלב. חובבי מנועים דו-פעימתיים עצבניים עלולים להתבאס, שכן המנועים האלה לא מתפוצצים על הרוכב בשום שלב. חלק יקראו להם משעממים. לעומת זאת, מי שמחפש פחות חיוכי אטרף בקסדה ויותר יעילות, ייצור אחיזה והתקדמות – ימצא את המנועים האלה כאדירים, לא פחות!
היכולת שלהם לייצר אחיזה, גם במצבי קיצון כמו עליות עם קרקע טחונה ומדורדרת, וכולל ממצב עמידה, לא תיאמן. השליטה של הרוכב במנוע קלה מאוד, וצמד המנועים הללו סופר-ידידותיים ומאפשרים לרוכב להתרכז ברכיבה ולהתקדם. אותי זה קנה לגמרי.
מנועים קלים לשליטה – מאפשרים לרוכב להתרכז ברכיבה
אם בעבר, בערך מ-2011 – אז התחיל טרנד ה-300 סמ"ק, כתבנו כאן בפול גז בעקביות שה-300 חזק מדי לרוכבי הובי ומיועד בעיקר לרוכבי אקסטרים-אנדורו, הרי שה-300 המוזרק הוא פשוט פנינה של מנוע. סופר-קל לשליטה, לא מאיים, לא מעייף, ויש לו את האקסטרה-כוח שצריך כדי לסיים עליות תלולות וארוכות כמו בהרי הרוקי. לכן אנחנו מאוד אוהבים אותו, וחושבים שכן – הוא מתאים לקהל רוכבים גדול מאוד – הרבה יותר גדול מבעבר.
ה-250 לעומתו דורש מהרוכב יותר מעורבות ברכיבה, וגם הוא סופר-קל לשליטה ולינארי מאוד – בלי שום התפוצצות של כוח בשום שלב. בקצה הסקאלה הוא מרגיש חלש יותר מה-250 הקודמים של 2016 ומטה, אבל בתמורה יש גרף מומנט לינארי והרבה מאוד שליטה. כבר אמרנו – 3 פעימות, ואנחנו מאוד אוהבים את הדרך שבה הוא מוריד כוח לקרקע.
אם לסכם את צמד המנועים האלה, אז לדעתנו ק.ט.מ / הוסקוורנה הקפיצה את הדו-פעימתיים שתי רמות מעל למתחרים עם גל האיזון ומערכת הזרקת הדלק, ואלו פשוט מנועים אדירים ויעילים, גם אם פחות מרגשים מבעבר.
אבל הם לא מושלמים, עדיין. כבר סיפרנו על הק.ט.מ-ים שמתחת לטמפרטורת עבודה הם קצת מגמגמים. כאן בהוסקוורנה, כשירדנו מגובה 2,500 מטרים לכיוון המחנה, לעתים ירדנו ירידות ארוכות – אינסופיות – בלי גז. בקצה ירידה שכזו, כשהמנוע ירד אל מתחת לטמפרטורת עבודה וחזרנו לגז, לקח לו 2-3 דקות לחזור לטמפרטורת עבודה ולהיות חלק ונעים שוב. בנקודה הזו יצטרכו לטפל בהוסקוורנה. בכל אופן, תהיו רגועים – אין אצלנו ירידות ארוכות כאלה. פרט לכך נספר שהזרקת הדלק הרגישה מעט יותר עשירה וחיה מהק.ט.מ-ים שעליהם רכבנו בחודש שעבר, אבל ייתכן שזה קשור לגובה הרב שבו רכבנו.
ואם כבר, אז עוד כמה דברים שגילינו במהלך הרכיבה: ראשית, אין עשן כמעט בכלל, וכשרוכבים מאחורי חבורת דו-פעימתיים גם אין ריח של עשן 2 פעימות. קצת חבל, כי אני מספיק משוגע כדי לאהוב את הריח הזה – במיוחד של שמנים איכותיים. שנית, אין צורך 'לנקות' את המנוע במכות גז, פשוט כי הוא תמיד נקי ועובד חלק. נקודה נוספת מעניינת – כשיורדים ירידה בלי גז, אין את פעימות הכוח הספונטניות של הדו-פעימתיים ('דינג-דינג'), אלא פשוט שקט של מנוע שלא מקבל דלק. דבר אחרון – תצרוכת הדלק אכן נמוכה, וב-2 הקפות אינטנסיביות באורך כולל של יותר מ-50 ק"מ ועם הרבה גז – ירד בערך שליש ממפלס הדלק. מצוין!
אופנועי אנדורו משובחים!
ערך מוסף להוסקוורנה
ועוד כמה מילים על הוסקוורנה. נכון שמדובר במותג של ק.ט.מ החל משנת הדגם 2014, ונכון שהבסיס הטכנולוגי של שני המותגים דומה עד זהה. אבל בכל זאת, לדעתנו אופנועי האנדורו של הוסקוורנה הצליחו לבדל את עצמם מק.ט.מ, והם לא 'ק.ט.מ לבן'. זה לא רק מערכת הלינקים במתלה האחורי שמשנה את אופי האופנוע. זו גם שלדת הזנב השונה, הכידון והבלמים השונים, ולמרות הגודל והמשקל הדומים – יש גם הבדלים בארגונומיה. הם דומים, אבל לחלוטין לא זהים. אנחנו, אגב, אוהבים מאוד את הייחודיות של הוסקוורנה.
יש עתיד ל-2 פעימות
אם לסכם, אז צמד ה-TE250i ו-TE300i לוקחים את הוסקוורנה 2 צעדים קדימה ונותנים לה – כמו לק.ט.מ – יתרון אדיר על דו-פעימתיים של יצרניות אחרות, טובים ככל שיהיו. זה גם האין-ויברציות, אבל זה בעיקר אופי הורדת הכוח לקרקע והשליטה הקלה של הרוכב במנועים האלה. תרכיבו את המנועים האלו על אופנוע אנדורו משובח עם התנהגות מעולה כמו הוסקוורנה – ותקבלו אופנוע אנדורו מהטובים שיש – גם ה-250, ומהשנה גם ה-300 – שמתאימים לכל רוכב, גם רוכבים שעד עכשיו רכבו על 4 פעימות.
אז המנועים האלה עומדים בתקנות יורו 4 בקלות, ומביאים לרוכב כמה וכמה יתרונות שעד עכשיו לא היו ב-2 פעימות, לצד יתרונות מסורתיים של 2 פעימות כמו משקל נמוך, תחזוקה זולה ביחס ל-4 פעימות, ועכשיו – כאמור – גם אופי עבודה של מנוע 3 פעימות. פנטסטי.
מחיריהם של צמד ה-TE250i וה-TE300i טרם נקבעו בישראל, אולם באירופה מערכת הזרקת הדלק תייקר אותם בכמה מאות יורו. אם עד עכשיו מחיריהם עמדו על 58 ו-63 אלף ש"ח, לדעתנו הם יתייקרו בכ-4,000 ש"ח כל אחד, אולם זו רק הערכה לא מבוססת.
כך או כך, צמד הכלים הללו צפויים להגדיל את נתח השוק של הדו-פעימתיים בסגמנט האנדורו, ואפילו להכניס רוכבים נוספים ישירות ל-2 פעימות. כך, חברים, נראה אנדורו מודרני.
אחרי שנים שבהן דיברו על הקמת מסלול אספלט חוקי בישראל, ובזמן שבחודשים האחרונים עובדים במרץ על הקמת מסלול שצפוי להיחנך בטקס חגיגי בערד בשבוע הבא, יחסית בשקט ובלי הרבה דיבורים הוקם לו מסלול נוסף בבקעה בסמוך לישוב פצאל. אורכו כ-1.4 ק"מ ורוחבו 12-15 מטרים, מה שהופך אותו מתאים ומהנה לא רק עבור אופנועים קטני נפח ורכבי קארטינג – הוא מאפשר למכוניות ואופנועי ספורט 'בגודל מלא' לנוע עליו במהירויות גבוהות בהרבה מאלו שאליהן היינו מורגלים עד היום באותם מסלולים מקומיים קטנים שנבנו ונהרסו לאורך השנים, דוגמת כוכב יאיר ונחשונים. נכון, אנחנו עוד רחוקים מלארח פה מרוצי מכוניות ואופנועים בינלאומיים – אבל זוהי בהחלט התחלה בכיוון הנכון.
במהלך חודש יוני התקיימו על המסלול מספר אירועי פיילוט לרכבים ולאופנועים מסוגים שונים, בהם נבחנה התאמתו של המסלול לכלי רכב שונים, לרבות תוואי המסלול המתאים לכל אחד מהם, בחינת מיקום המיגונים ושטחי ספיגה, וכן כלל הלוגיסטיקה הנדרשת הכרוכה בהפעלתו של המסלול לקבוצות של כלי רכב.
תוואי המסלול בפצאל (צילום מסך מיוטיוב)
מאחורי הקמתו של המסלול עומד מיקי יוחאי, דמות מוכרת בספורט המוטורי בישראל והבעלים של חברת 'קרוס קאנטרי' המפיקה תחרויות מוטוריות, בשיתוף פעולה הדוק עם המועצה האזורית בקעת הירדן וראש המועצה העומד הראשה, דוד אלחייני. הפרויקט החל לפני קצת יותר משנה, כשהתכנון המקורי היה הקמת מסלול ראלי קרוס, אך זה הוסב למסלול אספלט, ואילו בתכניות העתידיות צפוי המתחם כולו לגדול ולהכיל בין היתר תוואי מסלול לתחרויות ראלי קרוס וענפי ספורט מוטורי נוספים. את עלות הקמת המסלול – כ-3.5 מליון ש"ח עד כה – מימן יוחאי מכיסו הפרטי.
בשבת האחרונה התקיים בפצאל בפעם הראשונה יום מסלול מאורגן לרוכבי אופנועים ביוזמתה של עמותת מסלול, היא עמותת אופנועי הכביש (סופרבייק) בישראל. גם אנחנו נרשמנו מבעוד מועד ליום המסלול שאליו הגיעו כ-60 רוכבים שעלו לרכב על המסלול, יחד עם חברים, בני משפחה ואנשי עמותת מסלול שכאמור היו אמונים על האירוע שהתנהל בצורה מסודרת ומאורגנת להפליא.
לא ברור אם היה זה החום הכבד שהחל להשפיע עוד בטרם הסתיים לו הרישום בשעה 7:00 בבוקר, או שמא ההתרגשות שאחזה בכל הנוכחים מכך שהם עומדים לקחת חלק ביום הזה, יש האומרים היסטורי – עם זה אנחנו לא יכולים להתווכח – אך הסדר נשמר לאורך כל היום כפי שהיינו מצפים לראות באירועים מקצועיים מסוג זה, ובמובן מסוים זה אפילו העצים את החוויה.
2 הקפות על המסלול החדש בפצאל על-גבי סוזוקי SV650
האספלט השחור והטרי של המסלול אמנם מכוסה בשוליו בחול המדברי של הבקעה, אך במרכזו ובקווים שעליהם מתבצעת הרכיבה הוא נקי ומספק אחיזה גבוהה, כצפוי ממסלול שזה עתה נסלל. תוואי המסלול עובר על ודרך תלוליות חול שמספקות שינויי גובה קלים במספר מקומות לאורכו, ואף כמה פניות עוורות למחצה. על אף שמספר הפניות המוצהר בו הוא 9, אנחנו ספרנו 13 – מהן 8 שמאליות ו-5 ימניות, אם מתחשבים בעובדה שחלק מהפניות הן בעלות יותר מאפקס אחד. בשלב הזה עוד אין שוליים רחבים או אזורי ספיגה משוכללים, ועל מלאכת הבלימה במקרה של ירידה לא מתוכננת מהאספלט אמון החול המדברי, וגם האספלט עצמו עוד דורש נגיעות אחרונות פה ושם כדי לאפשר רכיבה ונהיגה עליו בצורה יותר חלקה ובמהירויות גבוהות יותר.
ה-SV650 עולה על המסלול
למסלול, מרחק 85 ק"מ ממרכז תל אביב – כשעה ורבע נסיעה ברכב בשעות שבהן הכבישים ריקים, וקצת פחות משעה עם האופנוע – הגעתי בשעת בוקר מוקדמת במיוחד של יום שבת כשהחליפה כבר עליי. מי שהתארגן עם חברים שהגיעו ברכב, שם את הדברים אצלם ורכב אל הבקעה בלבוש מנהלתי לחלוטין. אחרים, כך גיליתי מאוחר יותר, ארזו את החליפה בתיק גב גדול אותו העמיסו עליהם כדי לחסוך מעצמם את ההנאה הצרופה של רכיבה חזרה הביתה עם חליפה בשמש היוקדת של חודש יולי. אימצתי.
מגיעים למסלול – מפרקים מראות ומחרשה
כלי התחבורה שלי לאירוע היה לא אחר מאשר הסוזוקי SV650 שנמצא אצלנו במערכת במבחן ארוך טווח כבר 5 חודשים, כשהוא נועל צמיגי Mitas Force Sport (עליהם עוד נספר בהרחבה בפעם אחרת) שהורכבו לפני פחות מ-3,000 ק"מ. לנוכח הסיבה שלשמה התכנסנו – רכיבת מסלול, וגם בגלל שאני שוקל קצת יותר מאביעד שאצלו בילה האופנוע את מרבית התקופה, הקשחתי את עומס הקפיץ בבולם האחורי בשני קליקים; משן מס' 3 לשן מס' 5 (מתוך 7). מאחר וכבר פתחתי ארגז כלים, על הדרך גם פירקתי את המחרשה עם לוחית הרישוי ואת המראות. ההיגיון מאחורי זה עמד איפשהו בין מראה יותר נכון למסלול, לבין מחשבה על מזעור הנזק, על כל מקרה שלא יהיה. אחרי הכל, למסלול באים בשביל לאתגר קצת את השילוש הקדוש של רוכב-אופנוע-צמיגים (את האספלט לא מאתגרים, הוא אלוהי המסלול).
הרוכבים חולקו ל-3 קבוצות שבכל אחת מהן כ-20 רוכבים, תוך ניסיון להרכיב כל קבוצה מרוכבים ברמה דומה פחות או יותר. במקור הייתי מתוכנן להיות בקבוצה האמצעית, אבל למקצה הראשון עליתי עם הקבוצה המהירה לבקשת המארגנים. עם כל הקפה הקצב התגבר והמסלול התגלה בחלק מהפניות כיותר טריקי ומאתגר ממה שהוא נראה בהתחלה במהירויות נמוכות יותר, במיוחד עבור ה-SV שמהר מאוד גילה שהגששים על הרגליות שלו לא ישרדו את היום הזה אם הרוכב שעליו לא יעשה משהו בנדון. אז הוא עשה.
במקצה הבא שמחתי לחזור לקבוצה המקורית שלי, כך גם הרווחתי זמן מנוחה ארוך יותר של 45 דקות במקום 30 בין הסשנים. הבנתי שאת הגשש השמאלי אני יכול ואף רצוי שאפרק, במיוחד לאור העובדה שיש יותר פניות שמאליות, אבל גם מאחר וזה הצד שבו אני מרגיש יותר בנוח להוריד את האופנוע נמוך יותר. את הימני השארתי כדי לא להסתכן במגע של האגזוז עם האספלט. זה אומר שבפניות ימינה אנסה כעת להוציא יותר את הגוף ופחות להטות את האופנוע.
מי זה שם אותי במקצה הרוצחים?
החלק השני עבד רוב הזמן, ואת הפניות ימינה הצלחתי בדרך להשלים מבלי להשחית יותר מדי פעמים את האספלט עם הגשש הימני. בצד שמאל לעומת זאת, מסתבר שטוב שפירקתי את הגשש, אבל לא היה די בכך – שכן רגלית הרוכב הושחזה ושויפה שוב ושוב, ולעתים גם חלקי מתכת אחרים.
למקצה השלישי עליתי כשאני כבר די תשוש מהחום, שכן למעט הסככות שהוקמו והמים הקרים שסופקו, לא הייתה ממש דרך להימלט מהחום המדברי בהיעדר כל סוג של מבנה בתחומי המסלול. באופן מפתיע, דווקא בזמן הרכיבה הצלחתי לנדף מעט את חום הגוף באמצעות הרוח, מה שעודד אותי להגביר את הקצב עוד קצת. מה שפחות עודד אותי להגביר את הקצב היה הבלם הקדמי של ה-SV, שלא כל כך הצליח לעמוד בדרישות המוגזמות שלי והכריח אותי לבלום מוקדם יותר לפני חלק מהפניות.
מבט חטוף אל עבר הצמיגים בירידה מהסשן גילה שהם עבדו קשה, ובמיוחד הצמיג הקדמי. לשמחתי, הצמיגים סיפקו מעבר לאחיזה המצוינת, שבתורה עזרה לחפות במשהו על הבעיה לבלום חזק, גם ערימות של פידבק בנוגע למצב האספלט והאחיזה בכל רגע נתון. המחשבה על כך שיש רוכבים שמחליפים סט צמיגים ספורטיביים יקרים כל 700-800 ק"מ בזמן שקיימים צמיגים שעושים עבודה מעולה גם על המסלול וגם ביום-יום ומחזיקים אלפי קילומטרים, נראתה עוד יותר ביזארית כשהבנתי שבכלל לא דחקתי את הצמיגים לקצה.
בצד שמאל אפשר להוריד את הגשש על הרגלית…
את הדרך חזרה לתל אביב עשיתי כשאני על 20% סוללה, ולא בטלפון, אבל עם חיוך מאוזן לאוזן בתוך הקסדה, כמו ילד שיצא מחנות ממתקים ויכול היה לקחת כל מה שהוא רק רצה עד שתכאב לו הבטן. "יש פה מסלול", עברה לי שוב המחשבה בראש. נכון, הוא לא ליד הבית, ולעלות עליו בימים מסוימים בשנה אחרי 10:00 בבוקר ולפני 19:00 בערב שקול לניסיון התאבדות, ואפשר להמשיך ולחפש מה לא מושלם בו. ואפשר גם שלא.
כי מרחק שעה נסיעה מהבית זה לא כמו כמה שעות טיסה, וכמות הפעמים בשנה שאפשר יהיה להגיע לשם מבלי לחשוש שיירד גשם שואפת ל-100%, ואם ממש רוצים, אז בימים ה(מאוד) חמים באים מוקדם ומסתלקים מוקדם.
טפחתי ל-SV על המיכל, רוצה לומר לו שהוא היה אחלה סטוץ לפעם ראשונה על מסלול בגודל חצי-אמיתי על אדמת ארץ הקודש, אבל הייתי עייף מדי, אז לא אמרתי. גם ככה כבר הייתי עסוק במחשבות על האופנוע הבא שאיתו אני רוצה להגיע לפצאל. כי רכיבת מסלול עושים הארד-קור, או שלא עושים בכלל.
לפני כחצי שנה נחשפו גרסאות הייצור הסדרתיות, וכעת מגיעים פרטים נוספים: צמד אופנועי הכביש החדשים של הוסקוורנה – ה-VITPILEN 401 וה-SVARTPILEN 401 – הראשון קפה רייסר והשני סקרמבלר, יגיעו לייצור עד סוף 2017 ויורכבו במפעלי בג'אג' שבהודו.
הוסקוורנה VITPILEN 401
ה-VITPILEN (חץ לבן בשוודית) וה-SVARTPILEN (חץ שחור) הוצגו בתערוכת מילאנו 2016. הפלטפורמה המכאנית היא של הק.ט.מ דיוק 390, אולם עבודת הגוף היא של הוסקוורנה, ומבטאת את הגישה של הוסקוורנה לאופנועי רטרו מודרניים.
מה שמעניין, אם כי היה צפוי למדי, הוא שצמד הכלים יורכבו במפעלי בג'אג' שבהודו, על אותו פס הייצור שעליו מורכבות סדרות הדיוק 125 / 250 / 390 וה-RC125 / RC250 / RC390 של ק.ט.מ. שיתוף הפעולה העסקי בין ק.ט.מ האוסטרית לבין בג'אג' ההודית החל לפני כמעט עשור והוא נחשב הצלחה מסחררת, שכן לסדרות הדיוק וה-RC נתוני מכירות נאים מאוד, שהפכו את ק.ט.מ ליצרנית האופנועים הגדולה באירופה עם למעלה מ-200 אלף כלים בשנת 2016.
תחילת הייצור מתוכננת לסתיו 2017, מה שאומר שאת הכלים הראשונים נראה בשווקים באירופה – ובכלל זה אצלנו בישראל – כבר בסוף 2017 אל תוך 2018.
הוסקוורנה 401 SVARTPILEN
על ה-VITPILEN 401 וה-SVARTPILEN 401
צמד הדגמים יושבים על פלטפורמה מכאנית זהה, המגיעה כאמור מהדיוק 390 של חברת האם – ק.ט.מ. זה אומר מנוע צילינדר יחיד בנפח 375 סמ"ק שמפיק 44 כ"ס, עם מערכת הזרקת דלק מודרנית ומצמד מחליק, ושלדת מסבך משולשי פלדה שהגיעה מהדיוק הנוכחי ולא החדש. מיכל הדלק בנפח 9.5 ליטרים, הבולמים – כמו בדיוק – הם של WP, ויש מערכת ABS מתקדמת של בוש, כמו גם פנסי LED. על הפלטפורמה הזו בנו בהוסקוורנה עבודת גוף מיוחדת שמבטאת, לטענתם, את רוח אופנועי הכביש המודרניים של המותג.
VITPILEN 401
ה-VITPILEN (חץ לבן בשוודית), הוא מעין קפה רייסר מודרני. הוא מגיע עם חישוקי שפיצים וצמיגי מצלר M5 דביקים במידות כביש ספורטיביות. תנוחת הרכיבה שוכבת יחסית, בזכות צמד הקליפ-אונים, והמושב בנוי מיחידה אחת ארוכה. מערכת הפליטה עשויה מפלדה ואלומיניום, והעיצוב נקי, זורם, ולטעמנו יפהפה.
SVARTPILEN 401
ה-SVARTPILEN 401 (חץ שחור בשוודית) לוקח את הקונספט לכיוון סקרמבלר אורבני מודרני. תנוחת הרכיבה זקופה יותר בזכות הכידון הגבוה, המושב מדורג, מערכת הפליטה מעוצבת ברוח האופנוע, יש מגני ידיים כדי להקנות אוריינטציית שטח, וגם הצמיגים תואמים – פירלי סקורפיון ראלי STR דו-שימושיים.
המחירים ינועו להערכתו סביב 45-50 ש"ח, כלומר קצת יותר יקר מהדיוק 390.
בגלריה: צמד הדגמים, ובנוסף ה-VITPILEN 401 AERO – דגם קונספט בלבד.
לפני מספר חודשים, כשק.ט.מ הציגה בתערוכת קלן את הדגמים המעודכנים שלה לשנה הקרובה, סיפרנו לכם שמשפחת האדוונצ'רים של ק.ט.מ עברה מספר שינויים היוצרים הפרדה ברורה יותר בין הדגמים השונים, וכעת ישנם שני תתי-משפחות: סדרת דגמי ה-1090 וסדרת דגמי ה-1290, כשלכל סדרה יש גרסת שטח וגרסאות כביש.
מאחורי המהלך של החברה האוסטרית עומד הרבה יותר מאשר רצון 'לעשות סדר' על המדף; בק.ט.מ החליטו שהגיע הזמן להרים את הראש ולהסתכל למתחרים בעיניים, ואת זה הם עושים עם משפחת הדגמים המחודשת. השינוי הזה, כך מקווה החברה, יעלה אותה לליגה של הגדולים כשזה מגיע לסגמנט האדוונצ'רים הגדולים, שקהל היעד העיקרי שלו הוא השוק האירופאי.
הכלים החדשים הושקו לעיתונות בשבוע שעבר על ידי ד.ל.ב מוטורספורט ביומיים של רכיבה שבהם התחלקו העיתונאים לקבוצות והתנסו ברכיבה על כל אחד מן הדגמים. בכדי להדגיש את גודל החשיבות של המאורע, הן עבור היצרן והן עבור היבואן בישראל, צריך להבין שמדובר במהלך שכמוהו לא רואים בארץ בכל יום; השקות 'רטובות' הן לא דבר שבשגרה במחוזותינו, ובוודאי שלא כשמדובר על מספר דגמים שונים ולא מן הזולים שבנמצא, בו זמנית.
רכבנו על האופנועים החדשים בהשקה כדי לנסות ולהבין אילו דגמים נשארו, אילו דגמים עזבו, ומהם ההבדלים בין כולם.
אדוונצ'ר 1090
בק.ט.מ לקחו את דגם ה-1050 הקודם שהפיק 95 כ"ס 'בלבד' (על מנת לאפשר גרסה מוגבלת לרישיון A1), שדרגו לו את המנוע כדי שיפיק מעתה 125 כ"ס, ועל בסיסו יצרו 2 דגמים: האחד לכביש שנקרא אדוונצ'ר 1090, כדי ליצור זיקה ברורה וחזקה יותר לדגמי ק.ט.מ בכלל ולמשפחת האדוונצ'ר בפרט, והשני הוא דגם ה-R, המהווה גרסת שטח קרבית יותר, אך פחות לוחמנית וחזקה מה-1190R שירד מפס הייצור עם בואם של הדגמים החדשים.
גרסת הכביש היא כרטיס הכניסה לעולם האדוונצ'ר של ק.ט.מ; היא מגיעה מגן רוח המתכוונן לגובה ועם חישוקים יצוקים ("17 מאחור ו-"19 מלפנים) עליהם מולבשים צמיגי כביש, והיא פונה למי שרוכב יותר בכביש והשטח קורץ לו פה ושם. גובה המושב פה הוא הנמוך מבין כל החמישה ועומד על 850 מ"מ. להבדיל מהדגם הקודם, שהגיע גם בגרסה מוגבלת לרשיון A1, השנה הדגם הזה מגיע רק בגרסה הרגילה המיועדת לבעלי רשיון A.
גרסת השטח נשענת על בסיס דגם הכביש עם מספר התאמות ושינויים שהופכים אותה למכונה המותאמת יותר לשטח; ביניהם מרווח גחון שגדל מ-220 ל-250 מ"מ, מהלך מתלים ארוך יותר, חישוקי שפיצים גדולים יותר ("18 מאחור ו-"21 מלפנים) עם צמיגי דו"ש, משקף קצר, מגני ידיים ומנוע, ומערכת ה-ABS מקבלת מצב נוסף – OFFROAD, הפועל על הגלגל הקדמי בלבד (אחורי מנותק). כמו כן ניתן לכוון בה את שיכוך הכיווץ וההחזרה בבולם הקדמי, מה שלא ניתן לעשות בדגם הרגיל.
ק.ט.מ אדוונצ'ר 1090R
סופר אדוונצ'ר 1290
אל הדגם הקיים של הסופר אדוונצ'ר 1290, שכאמור כעת מקבל את האות T בשם שלו, נוספו כעת שני דגמים נוספים שלמעשה מחליפים את דגמי ה-1190 הקודמים לכאלו שעושים שימוש במנוע ה-1,301 סמ"ק של החברה המצוי בשימוש במספר דגמים של ק.ט.מ. לשנת 2017 מקבל דגם ה-T כסטנדרט שתי מערכות אלקטרוניות שבעבר היו אופציונאליות עבורו: מערכת בקרת החלקה ומערכת בקרת עמידה בעלייה – למניעת הדרדרות לאחור בעת זינוק בעלייה. הוא המאובזר ביותר מבין השלושה ומגיע עם חישוקי שפיצים ומיכל דלק בנפח 30 ל', לעומת 23 ל' בשניים האחרים.
גרסת הכביש החדשה המסומנת באות S פונה כצפוי למי שאופי השימוש שלו הוא מוטה כביש, והיא מהווה שדרוג משמעותי לעומת דגם ה-1090, כשהיא מציעה בולמים סמי-אקטיביים עם מהלך מתלה ארוך יותר, מושב רוכב מתכוון לגובה (860 / 875 מ"מ) וצמיגים רחבים יותר ברוחב 120 מלפנים ו-170 מאחור, לעומת 110 מלפנים ו-150 מאחור באח הקטן. כל אלו באים לידי ביטוי בתהנהגות כביש דינמית משופרת וטובה משמעותית, גם ביחס לדגם ה-T המעט כבד יותר. כמה טובה? מספיק בשביל שהעדפנו לחזור אליה כמעט בכל הזדמנות שהתאפשר לנו.
לסופר אדוונצ'רים החדשים עיצוב חדש ברוח הדגמים החדשים של ק.ט.מ עם הפנס הקדמי בעל המראה ה'חרגולי', שמתאים בדיוק לאופנועים האלו. הם קיבלו מסכי TFT צבעוניים ענקיים בגודל "6.5 המאפשרים קבלת שפע של מידע בצורה ברורה ומיידית, רגלית אמצע, שלט התנעה KEYLESS, בקרת שיוט וחיישני לחץ אוויר בצמיגים.
כמו כן ישנה חבילתTravel Pack אופציונלית הכוללת קוויקשיפטר לשני הכיוונים, מערכת בקרת החלקה, בקרת זינוק בעלייה, מושבים וידיות מחוממים, ואפשרות התממשקות לטלפון הסלולרי באמצעות חיבור בלוטות'
גרסת ה-R לשטח דומה למדי לאחותה הקטנה עם מנוע ה-1090, כשהשוני העיקרי בה הוא כמובן המנוע בראש ובראשונה, וכאמור גם בעיצוב ובמערכות האלקטרוניות כפי שהזכרנו. למרות זאת, כשרכבנו עליה התחושה, הסובייקטיבית לחלוטין, הייתה שהיא מכונה קלה וחלקה יותר לרכיבה בשטח, על אף שהיא שוקלת כ-10 ק"ג יותר ביחס לדגם ה-1090.
שרקו, החברה הצרפתית הקטנה מהעיירה נים שבדרום צרפת, עשתה תוך 15 שנים מיום הקמתה את הלא ייאמן והגיעה לחזית של אופנועי האנדורו והטריאל האירופאים. כשיש לך תחרות קשוחה כמו ק.ט.מ / הוסקוורנה, בטא וגאס גאס, ושלא לדבר על הכלים היפנים כמו סדרת ה-WR-F של ימאהה, זה לא ממש פשוט. אבל שרקו נמצאת נכון להיום – כאמור 15 שנה אחרי הקמתה – בקו אחד עם גדולות יצרניות אופנועי האנדורו והטריאל האירופאיות, והיא ממשיכה לפתח, להתרחב ולעוף קדימה בקצב מסחרר.
ב-7 השנים האחרונות שרקו נמצאת בצמיחה רצופה. ב-2016 למשל, מחזור המכירות גדל ב-15%. הגדילה הזו חייבה את שרקו לעבור למפעל חדש, מודרני יותר, אבל בעיקר בעל נפח ייצור גדול יותר, שמשתרע על-פני שטח כולל של כ-12,000 מ"ר, מהם שטח ייצור של כ-10,000 מ"ר. המפעל החדש, שאליו עברו בשרקו ממש בשבוע שעבר, מסוגל לייצר כ-100 אופנועים ביום לעומת 25 במפעל הקודם. זה אומר קצב ייצור של כ-22,000 אופנועים בשנה לעומת קצב מקסימלי של כ-5,500 כלים בשנה עד עכשיו. לפי הרושם שלנו מאנשי שרקו – הם בהחלט בדרך להגיע לתפוקה מלאה מהמפעל החדש.
המפעל החדש כולל, אגב, 2 פסי ייצור למנועים, 2 חדרי דינמומטר למנועים – שבהם כל מנוע מבקר טרם הרכבתו על האופנוע, 2 פסי הרכבה לאופנועים, 2 חדרי בדיקה לאופנועים אחרי ייצור וטרם אריזה, ולסיום 3 חדרי CNC לייצור חלקי מנועים.
אחת הסיבות ששרקו פרצה לתודעה העולמית באנדורו ובטריאל, מעבר לעובדה שהיא מייצרת אופנועים מצוינים, היא הנוכחות שלה בספורט מוטורי – ובדוקטרינות רבות. כך למשל מת'יו פיליפס ולורנזו סנטולינו מתחרים באליפות העולם באנדורו (פיליפס אלוף קטגוריה E2 בעונת 2016), ווייד יאנג ומריו רומן מתחרים בהצלחה באקסטרים-אנדורו ובסופר-אנדורו, חואן פדררו ואדריאן מטג' מתחרים בראלי-רייד, כולל ראלי דקאר, ויש רוכבים באליפויות טריאל וכן באליפויות אנדורו מקומיות כמו אליפות צרפת באנדורו.
דגמי האנדורו של שרקו ל-2018
מה חדש ב-2018?
במסגרת השיפור והדחיפה קדימה, בשרקו מציגים את ליין האנדורו של 2018, שעובר שלב נוסף באבולוציה שלו.
ראשית, יש אופנוע חדש וחשוב – SE-R125 – דו-פעימתי בנפח 125 סמ"ק שממלא את הוואקום שהשאירה ק.ט.מ עם הפסקת ייצורו של ה-125EXC. רכיבה ראשונה על ה-SE-R125 תוכלו לקרוא כאן.
שאר דגמי האנדורו מקבלים כמה שינויים קטנים. אין פה איזו מהפכה, אלא כאמור – שלב נוסף באבולוציה של הכלים המצוינים של שרקו.
כך למשל יש בולם אחורי חדש של WP מדגם 46. כל הכלים מקבלים אותו למעט ה-SEF-R450. יש פקק רדיאטור חדש, נוח יותר לתפעול, ויש שיפורים בסלקטור והמזלגות של תיבת ההילוכים. כיסוי המושב חדש, עם יותר אחיזה, הפנס הקדמי חדש עם נורה חדשה, הפלסטיקה חדשה – 20% אלסטית יותר מבעבר, והגרפיקה מוטמעת בה. יש גם מגני ידיים חדשים עם תושבות גומי אלסטיות, וגם שיפורים במגן הבוץ מאחור. מה עוד? יש נועלי צמיגים חדשים ועמידים יותר.
ה-SE-R250/300 הדו-פעימתיים מקבלים השנה בנדיקס חדש למתנע החשמלי שמשמש גם כמגביל מומנט התנעה לשמירה על אורך חיים גבוה. הקלאץ' חוזק, וגלגלי השיניים של יחס ההפחתה הראשוני שלפניו, וכן של משאבת המים, עוצבו מחדש וכעת הם מדויקים יותר ומרעישים פחות. יש גם אטמים חדשים למשאבת המים ולראש המנוע.
הדו-פעימתיים ומרובעי הפעימות – אבולוציה
ה-SEF-R250/300 מרובעי הפעימות מקבלים השנה מערכת פליטה חדשה לגמרי – כולל צינור סעפת חדש שמגביר את המומנט בסל"ד נמוך ועל הדרך מעוצב כך שפחות יפריע למגף הרוכב. בנוסף, יש משתיק חדש מאלומיניום, קל יותר ב-300 גרם מקודמו. יש גם מפת ניהול מנוע מעודכנת לתגובת מנוע טובה יותר. שיפורים נוספים יש בצינורות המים ובמשאבת הדלק.
שינוי חשוב מקבל ה-SEF-R300 – בוכנה חדשה, בעלת יחס דחיסה גבוה יותר, ולטענת שרקו גם בעלת אורך חיים גבוה יותר. גם גל הארכובה והטלטל חדשים לגמרי בדגם הזה, והם הותאמו לבוכנה החדשה.
לסיום הפרק נספר על ה-SEF-R450 שמקבל השנה משתיק חדש מאלומיניום, קל יותר ב-500 גרם מקודמו ומספק יותר הספק. יש שיפורים במערכת השימון, שיפורים בקלאץ', ויש שיפורים בראש המנוע כמו מותחן שרשרת התזמון, מובילי השסתומים ותושבות השסתומים חדשים, והברגות חזקות יותר.
חדש ל-2018 – SE-R125 דו-פעימתי
אז בתכל'ס, איך זה מרגיש?
מסלול הרכיבה שלנו, בסמוך למסלול האספלט פול-מקאניק, היה רובו ככולו בתוך יער, על צלע הר, והוא היה טכני למדי – צפוף יחסית, מקופל, ועם הרבה עליות וירידות. יש להם אמנם יופי של אדמה חומה בדרום צרפת, עם אחיזה טובה, אבל יש להם גם הרבה אבנים – גם כאלה משוחררות. ואבק. מלא אבק יש בעונה הזו של השנה. אורכו הכולל של המסלול עמד על כמעט 5 ק"מ, כך שיכולנו להתרשם מכל אחד מדגמי האנדורו של שרקו ל-2018, אם כי את מרב תשומת הלב וזמן הרכיבה נתנו ל-SE-R125 החדש.
הכלים לא מרגישים שונים מהותית מאלו של השנה שעברה, אבל זו הייתה הזדמנות לרכב על כל ליין דגמי האנדורו של שרקו, גב לגב, על אותו מסלול, כשכולם חדשים לחלוטין, עם צמיגים מקוריים ועם בולמים חדשים שמכוונים למצב המקורי. באופן זה, כל דגם מתיישב בדיוק במקומו, וההבדלים ביניהם מתחדדים.
אופנועי אנדורו משובחים
SE-R250 / SE-R300
נתחיל עם הדו-פעימתיים הקלאסיים, היושבים על פלטפורמה זהה. התחושה המשותפת לשניהם היא שמדובר בכלים צרים ואתלטים. בכלל, אתלטיות זה מושג שיחזור על עצמו כשנדבר על הכלים של שרקו, פשוט כי הם צרים, גבוהים וחזקים. הם כמובן לא גבוהים מדי אלא בסטנדרט המקובל לאופנועי אנדורו ואפילו כמה מ"מ, פחות, אבל השילוב בין אופנוע גבוה לבין גוף צר, משקל נמוך, מתלים טובים ומנועים חזקים יוצרים לנו את הדימוי הזה.
אז המנועים, כאמור חזקים. אפילו חזקים מאוד. ה-300 מציע כוח שימושי החל מסל"ד רצפה, והתנהגות המנוע שלו טובה מאוד. הוא אמנם מעט מווברץ, אבל הוא עולה בסל"ד מהר מאוד. הוא מעט חזק מדי לטעמנו כשמדובר ברכיבת סוף שבוע של רוכב ממוצע, אולם למי שאוהב אנדורו טכני הוא עשוי להיות מצוין, שכן כאמור יש לו כוח זמין מסל"ד אפס, ותגובות המנוע מהירות וחדות כך שניתן להאיץ או להרים את הגלגל לפני מכשול בקלות רבה.
את ה-250 סמ"ק מאוד אהבנו. לדעתנו הוא מציע את הכוח המדויק לרוכבי הובי, וגם תגובת המצערת שלו טובה, לא פחות משל ה-300. יחד עם זאת, אין לו את האקסטרה כוח שמעייף את הרוכב אם הוא לא בכושר רכיבה גבוה ובעל טכניקה מושחזת. כמו אצל יצרניות אחרות, גם ה-250 דו"פ של שרקו הוא אופנוע אנדורו ורסטילי שמיועד לעשות הכל טוב – בתנאי שאתם מתחברים להתנהגות של דו-פעימתי.
ההתנהגות הדינמית של צמד הדו"פים הללו טובה מאוד, בתנאי שאתם מתחברים לדו-פעימתיים אירופאים מודרניים – כאלה עם פרונט קל במיוחד, שצריך לעבוד כדי להזיז אותם קדימה. הם שניהם זריזים מאוד, אפילו תזזיתיים, ודורשים מהרוכב מעורבות רצופה כדי להתקדם. אלו לא אופנועים אוטומטיים כמו מרובעי הפעימות, שבהם פשוט פותחים גז. אנחנו, אגב, מאוד אוהבים את זה ומתחברים לסוג הרכיבה הזה, לא רק באנדורו אקסטרימי אלא גם ברכיבת אנדורו ארצישראלית קלאסית. לכן לדעתנו צמד השרקו SE-R250 ו-SE-R300 מתאימים מאוד לרוכב האנדורו הישראלי שמחובר לדו-פעימתיים.
SEF-R250 / SEF-R300
צמד מרובעי הפעימות של שרקו בנפחים 250 ו-300 סמ"ק הם פשוט פנינים של אופנועי אנדורו, לא פחות. מעבר לעובדה שהם אופנועים איכותיים עם חומרים טובים וגימור מעולה, יש להם התנהגות דינמית משובחת. הם כאמור אתלטים – צרים וגבוהים, אבל לעומת הדו-פעימתיים, שבהם צריך לעבוד כל הזמן כדי לייצר אחיזה – במיוחד בפרונט, מרובעי הפעימות נדבקים הרבה יותר טוב לקרקע, וזה יתרון אדיר לרוכבי הובי. יחד עם זאת, אלו עדיין אופנועי אנדורו אירופאים מקצועיים ומודרניים, מה שאומר פרונט קל.
הם זריזים מאוד, צרים מאוד וקלים מאוד, ההתנהגות שלהם מעולה, והם קלים מאוד לרכיבה – גם לרוכב הובי וגם לרוכב מרוצים. אם כי זה האחרון יצטרך לשפר את הבולמים – שכמו כל אופנועי האנדורו המקצועיים של השנים האחרונות – מכוונים יותר לאקסטרים אנדורו ולרוכבי הובי, ופחות לרוכבי מרוצים.
אבל בואו נדבר על המנועים, שהם חלק בלתי נפרד מהחבילה ומהתנהגות המנוע. כבר כתבנו את זה בעבר – זה לא ייאמן שחברה כל כך צעירה הצליחה לייצר מנועים ברמה כזו גבוהה. הם חזקים, הם גמישים, הם קטנים וקלים, ואופי אספקת הכוח שלהם מעולה לאנדורו. כך למשל תגובת המנוע בסל"ד נמוך רכה ונעימה, והורדת הכוח לקרקע טובה גם בתנאי אחיזה בעייתיים. בסל"ד גבוה שניהם כמובן דוחפים חזק קדימה.
מרובעי הפעימות – פנינות של אופנועי אנדורו
ל-300 יש את האקסטרה כוח שבמצבים מסוימים יהיה חסר ל-250 – בעיקר בסל"ד נמוך – ולכן ידרוש שימוש בקלאץ', אולם שניהם קלים מאוד לרכיבה. פשוט אופנועי אנדורו משובחים. על ה-300 כבר כתבנו בעבר, במבחן השוואתי שעשינו ב-2014, שלדעתנו זהו אחר מאופנועי האנדורו-הובי הטובים שיש, אם לא הטוב מכולם, ואנחנו עדיין מחזיקים בדעה הזו. החיסרון היחיד לטעמנו של צמד המנועים הללו הוא שחסרה קצת אינרציה בסל"ד נמוך, ולכן לעתים המנוע נוטה לדומם – למשל בכניסות לפניות.
על ה-SEF-R450 רכבנו גם כן בהשקה העולמית, אולם הוא היה גדול מדי על המסלול הטכני שבו רכבנו. נספר שהוא מרגיש כמו שאר דגמי שרקו, רק כבד יותר, וכמובן חזק הרבה יותר. זהו אופנוע קטגוריה (E2) שדורש רוכב חזק, או לחלופין שטחים פתוחים. נבחן אותו בארץ, בתנאי המחיה הטבעיים יותר עבורו.
ה-SEF-R300 – אולי אופנוע האנדורו-הובי הטוב שיש היום בשוק
שרקו 2018 – אבולוציה
ההתקדמות של שרקו, גם בתחום האנדורו, היא לא פחות ממדהימה. בתוך 15 שנים מהקמתה הצליחה החברה הצרפתית להגיע לטופ של האנדורו – גם במרוצים וגם כמובן באופנועים, ולהוות תחרות לחברות ותיקות, גדולות ועשירות הרבה יותר – כמו ק.ט.מ וימאהה.
דגמי 2018 לא שונים מהותית מאלו של 2017 שעליהם רכבנו בארץ. הם רק מציעים שורה של שיפורים קטנים, שלוקחים את אופנועי האנדורו של שרקו צעד אחד קדימה. אלו אופנועי אנדורו מצוינים, שבנויים טוב ונכון, עושים שימוש במכלולים איכותיים (בולמי WP, בלמי ברמבו, חישוקי אקסל, צמיגי מישלין, פלסטיקה איכותית וכו'), ומציעים חוויית אנדורו מודרני ברמה הגבוהה ביותר שיש.
התוספת של ה-SE-125 חשובה מאוד, גם לשוק הישראלי, והיא חלק מהמאמצים של שרקו להתרחב ולפנות לקהלים חדשים.
מחירים לדגמי 2018 טרם פורסמו, גם לא על-ידי שרקו צרפת, אולם הם צפויים להיות דומים מאוד עד זהים לאלו של 2017. נעדכן כשיהיו, וכמובן שגם נרכב על דגמי 2018 של שרקו בארץ כשיגיעו, פשוט כי הם מעניינים.
בטא מתקדמת לעבר חזית האנדורו העולמי, והיא עושה את זה בביסים גדולים. ב-2004 חזרה החברה האיטלקית המשפחתית מטוסקנה לייצור אופנועי אנדורו, אחרי שנים ארוכות של התמקדות בתחום ההתמחות שלה – אופנועי טריאל. בתחילה ייצרה החברה אופנועי אנדורו עם מנועי הרייסינג של ק.ט.מ, אך ב-2009 כבר הציגה ליין מנועי 4 פעימות משל עצמה, ו-3 שנים מאוחר יותר – ב-2012 – גם צמד מנועים דו-פעימתיים בנפחים 250 ו-300 סמ"ק.
החזרה לתחום האנדורו אחרי שנים ארוכות של היעדרות מהזירה מגיעה בין היתר בשל התחזקות תחום האנדורו העולמי, והמחויבות של בטא למרוצים. היא אמנם שלטה בתחום הטריאל, אבל בד.נ.א של החברה מטוסקנה נמצאים גם מרוצי אנדורו ומוטוקרוס – שם כיכבה בטא בשנות ה-70 ואל תוך שנות ה-80.
לשנת 2018 עמדו בפני בטא 4 מטרות עיקריות בבניית אופנועי האנדורו שלהם: הפחתת משקל דרסטית, שיפור ההתנהגות הדינמית, מראה רענן יותר, ועם כל זה – שמירה על המחיר של 2017. בבטא מספרים שהם עמדו בכל ארבע המטרות.
את הפחתת המשקל של 5.3 ק"ג בדגמי ה-4 פעימות ו-4.7 ק"ג בדו"פים השיגו בבטא על-ידי שורה של שינויים. ראשית, יש שלדה חדשה, קלה יותר בכ-1.3 ק"ג בדגמי ה-4 פעימות וב-1 ק"ג בדגמי ה-2 פעימות. בבטא טוענים שהיא גם קשיחה, חזקה ועמידה יותר מקודמתה. על הדרך האופנוע צר יותר בחלקו האחורי, בין היתר בזכות כנף אחורית חדשה ותיבת אוויר קטנה יותר.
המזלג ההפוך של זקס נשאר דומה מאוד בבסיסו, אולם הצינורות החיצוניים חדשים, והם קלים יותר ב-400 גרם תוך כדי שמירה על הקשיחות. יש מצבר ליתיום חדש שמקצץ 1 ק"ג מהמשקל הכללי, ויש משתיק חדש וקצר יותר עם עיצוב פנימי חדש, שלטענת בטא לא רק מוריד מהמשקל אלא גם מפחית רעשים (תקנות יורו 4 וזה) ומגביר את המומנט בסל"ד נמוך.
250/300RR – דו-פעימתי
במנועי ה-4 פעימות גם נעשו שינויים שתכליתם הפחתת משקל – בסך הכל 1.7 ק"ג. יש קלאץ' חדש, חזק יותר ועמיד בשינויי טמפרטורה ששוקל 700 גרם פחות מקודמו, ורגלית ההתנעה על כל המכאניזם שלה בוטלה, כך שכעת יש רק מתנע חשמלי. עוד 1 ק"ג נעלם. מי שירצה בכל זאת רגלית התנעה, יוכל לרכוש אחת בנפרד כציוד אפטרמרקט. על הדרך מקבלת מערכת ההזרקה של מרובעי הפעימות מזרק נוסף, מאחורי פרפרית המצערת, שנכנס לפעולה בסל"ד גבוה ומשפר את ההספק הסופי. אם ניקח לדוגמה את ה-390, אז כל עקומת הכוח השתפרה – בסל"ד נמוך ובינוני בגלל מערכת הפליטה החדשה, ובסל"ד בינוני וגבוה בגלל המזרק הנוסף.
מנועי ה-2 פעימות – 250 ו-300 סמ"ק – קיבלו צילינדר חדש שמאפשר סחיטת יותר מומנט ויותר הספק, תאי שריפה חדשים בראש המנוע, גל ארכובה וטלטל חדשים, ושסתום כוח חדש הבנוי מיחידה אחת במקום משתיים, וגם הפתיחה בו גדולה יותר במעט. מנוע ה-300 מקבל גם בוכנה חדשה, כיפתית, שלטענת בטא עוזרת בסל"ד נמוך מאוד.
פרט לאלו יש גם עיצוב מחודש ומודרני יותר (אם כי הפלסטיקה לא באיכות המוכרת לנו מיצרניות אירופאיות אחרות), סט-אפ חדש לבולם האחורי, מגן מנוע חדש לדו"פים, חישוקי EXCEL חדשים בשחור מט, וגם מגן אגזוז חדש, פשוט כי האופנוע כאמור צר יותר בחלקו האחורי.
ויש גם אופנוע חדש ל-2018 – ה-125RR – דו-פעימתי בנפח 125 סמ"ק שאמור, יחד עם השרקו SE-R125 החדש, להחזיר את אופנועי ה-125 סמ"ק לנוף האנדורו הישראלי ולמלא את הוואקום שהשאירה ק.ט.מ / הוסקוורנה עם הפסקת הייצור של ה-125 ב-2017. על ה-125RR תוכלו לקרוא כאן.
הורדת משקל מסיבית ל-2018 – כ-5 ק"ג
איך זה מרגיש?
ראשית, אופנועי האנדורו של בטא מרגישים מעט קטנים ונמוכים מאופנועי אנדורו של יצרניות אחרות, וזה לדעתנו יתרון חשוב. הפחתת המשקל בהחלט מורגשת, והכלים כולם דינמיים ויציבים, עם מערכת מתלים טובה.
למרות שהשלדות ומכלוליהן דומים מאוד עד זהים בין הדגמים, המנועים ואופיים גורמים לכל אחד מהכלים להרגיש אחרת לגמרי, כשלכל אחד מהדגמים אופי שונה וייעוד שונה.
ה-350RR וה-390RR הם אופנועי ההובי של בטא, והם מיועדים יותר לרוכבי אנדורו חובבים שמחפשים אופנועי אול-אראונד. ל-350 מנוע חזק מספיק לכל שימושי אנדורו, בוודאי כשמדובר באופנוע הובי, אבל מה שמייחד אותו אלו תגובות מנוע רכות ונעימות שמאפשרות שליטה קלה. זהו אחד מאופנועי ההובי הקלים לרכיבה שיש כיום.
ה-390RR דומה מאוד ל-350, אם כי מעבר לעוד כוח מנוע, שבא לידי ביטוי בעיקר בסל"ד נמוך ובינוני, גם תגובות המנוע שלו חדות ומהירות יותר – למרות שגם הוא אופנוע שמתאים מאוד לרכיבת הובי. מנוע ה-390 סמ"ק הזה מזכיר לנו מאוד את מנועו של הק.ט.מ 400EXC.
אופנועי אנדורו קלים, קומפקטיים וידידותיים, עם התנהגות מעולה
ואם כבר מקבילים לק.ט.מ, אז ה-430RR הוא המקביל של בטא לק.ט.מ 450EXC. על אף הפרש הנפח הקטן שבין ה-390 לבין ה-430, ההבדל ביניהם עצום. ה-430 כמובן חזק יותר, אבל העניין בו הוא הכיוונים – הוא מכוון להיות רייסר בקטגוריית E2, ולכן הוא חזק, חד בתגובותיו וזריז בעלייה בסל"ד. זה אופנוע מרוץ, לעומת ה-350 וה-390 שהם הרבה יותר אופנועי תחביב, והוא דורש רוכב חזק ובעל טכניקה טובה, אחרת הוא מעייף את הרוכב. לדעתנו, ה-430 הוא בעל סיכויי ההצלחה הנמוכים ביותר בארץ.
ויש את ה-480RR, שהפתיע אותנו מאוד. על אף נפחו והכוח הרב שהוא מספק, הוא קל למדי לשליטה ולא ממש מעייף את הרוכב כמו למשל ה-430. גם כאן, זה עניין של כיוונים. רוכבים שאוהבים אופנועי אנדורו בנפחים גדולים ימצאו את ה-480 כקל וידידותי לרכיבה. זה למשל אופנוע שהיינו לוקחים לטיולי מדבר.
הדו-פעימתיים, על אף השינויים הרבים, שומרים על תכונותיהם ואופיים משנה שעברה. הם חזקים מאוד, גם בסל"ד רצפה ובמיוחד ה-300, תגובת המצערת מצוינת, יש שפע מומנט, וכצפוי – כשמושכים אותם לסל"ד גבוה הם מתפוצצים. אלו מנועים מצוינים לרכיבת אנדורו, כשהחיסרון היחיד שלהם הוא הוויברציות. התרגלנו למנועים נטולי ויברציות מק.ט.מ, ונראה ששאר היצרניות תצטרכנה ליישר קו בעניין הזה. בכל אופן, התחברנו מאוד דווקא ל-250RR, שכן יש לו את כל הכוח שצריך לאנדורו מודרני, ויותר. אם אתם מכוונים לאקסטרים-אנדורו, ה-300 עם עודף המומנט שלו בסל"ד נמוך עשוי לדבר אליכם.
350RR – אופנוע אנדורו הובי משובח
באופן כללי אהבנו מאוד את ההתנהגות הדינמית של בטא, וזה חוצה דגמים. השלדות והמתלים מצוינים, ההיגוי זריז ויחד עם זאת הם מספיק יציבים, ונראה שבבטא עלו על הנוסחה לשילוב בין אופנועי מרוץ לבין אופנועי אנדורו מודרניים – לקהל הובי או לאקסטרים-אנדורו.
יחד עם זאת, לבטא עדיין חסר קצת כדי להגיע לטופ של עולם האנדורו, ולמעשה ליישר קו עם חברות כמו ק.ט.מ / הוסקוורנה ושרקו. זה נכון בעיקר לגבי איכות החומרים, כשמדובר בעיקר על הפלסטיקה. כמו שכתבנו על ה-125RR, היא פשוט זולה מדי, למשל עם שאריות פלסטיק בקצוות, והתחושה הכללית מהפלסטיק היא זולה. הצרכנים היום התרגלו לאיכות גבוהה, ואם בטא רוצה למקם את עצמה בטופ – היא חייבת לשפר את הנושא הזה.
עוד נקודה שדורשת טיפול היא משאבת הבלם הקדמית של ניסין. היא נטולת כיוון למרחק הידית, לעומת המשאבות של ק.ט.מ / הוסקוורנה ושרקו, וגם בה – התחושה זולה מדי. התלוננו על המשאבה הזו כשרכבנו על ה-EC300 החדש של גאס גאס, והנה אנחנו מתלוננים גם כאן בהקשר של בטא. לצרכנים של 2018 מגיע יותר – גם אם האופנועים יעלו מעט יותר.
הפוקוס על ההתנהגות הדינמית
בקרוב בארץ – בייבוא של מטרו
בטא עוברת טרנספורמציה, ותוך זמן קצר מאז חזרתה לעולם האנדורו היא כבר מתקרבת מאוד לטופ של אופנועי האנדורו בעולם. לנו אין ספק שמבחינת מנועים – בעיקר 4 פעימות, וכן שלדה, מתלים והתנהגות – הם לחלוטין שם, שכן מדובר במכונות ביצועים מהשורה הראשונה עם ליבה מצוינת. נשארו רק עוד כמה נקודות לשיפור – למשל הפלסטיקה ומשאבת הבלם הקדמי – כלומר פינישים קטנים.
היתרון של בטא נמצא במחירים. אמנם טרם פורסמו מחירי דגמי 2018 בייבוא מטרו, אולם דגמי 2017 נמכרים במחירים נמוכים משמעותית ממקביליהם האוסטרים והצרפתים. היות ובבטא-איטליה טוענים שלא העלו את מחירי דגמי 2018 ביחס ל-2017 – סביר להניח שמחירי דגמי 2018 כאן בארץ יהיו זהים, או לפחות קרובים מאוד למחירי 2017. בקרוב בארץ.
