קטגוריה: מכונות

  • מבחן השוואתי: לתת בראש!

    מבחן השוואתי: לתת בראש!

    צילום: בני דויטש

    רוכבים: נמרוד ארמן, אסף זומר, אביעד אברהמי; השראה: גד פלג

    צילום ועריכה: בני דויטש

    לתת בראש

    אחד הדברים היפים באופנוענות הוא שלכולם יש מקום. כמו בית קפה טוב – כל אורח ימצא את כוס הקפה שלו. זה יכול להיות רכיבה בקבוצות גדולות, רכיבות סולו, טיולים ארוכים או נוחות בעיר, שטח, כביש, או סתם ישיבה בבתי קפה, הגעה מנקודה א' ל-ב' בדרך הכי איטית או, לחלופין – לתת בראש.

    הביטוי המעט וואחשי 'לתת בראש' עלול להתפרש אצל רבים כמשהו שלילי, נטול טעם וחסר אחריות. כנראה מאחר ובין היתר הוא נושא עימו קונוטציות תחרותיות. הרי כל זמן שלא מדובר במסלול מרוצים, הכביש הוא ציבורי והמשתמשים בו כפופים למערכת חוקים וכללים לא ממש גמישה. לא בדקנו, אבל אנחנו מרגישים די בטוחים בעצמנו כשאנחנו מניחים ש"את הכביש הזה נבנה כך שיתאים גם לתחרויות בין אופנוענים" אמר אף מהנדס מע"צ אף פעם.

    ולמרות זאת, אם נסתכל לרגע על היצע האופנועים הקיים על שלל הקטגוריות השונות, נמצא לא מעט אופנועים שנועדו להיות מהירים ומרגשים. עזבו מהירים ומרגשים, כמעט לכל יצרן יש לפחות כמה דגמים שנועדו להיות ספקי אדרנלין פר-אקסלנס, מכונות מלחמה שביטויים בזויים ומגונים כמו 'שימושיות', 'נוחות' ו'צריכת דלק מצוינת' לעולם לא יעטרו את הברושורים שלהם.

    סופרמוטו, סטריטפייטר, סופרספורט - SM, SF, SS
    סופרמוטו, סטריטפייטר, סופרספורט – SM, SF, SS

    כן, חלק מהבעלים של אותם כלים ייקח אותם למסלול ויפיק מהם תועלת ראויה, אבל בינינו – ולא שזה איזה סוד גדול – הרוב יבלו את מרבית חייהם באותו כביש ציבורי, בכפיפה אחת עם סבתא שעדיין נוהגת, השכן שבדיוק קיבל יונדאי i30 מהעבודה ומתלהב מהבגאז' הגדול, ועם ההוא מהעבודה שחושב שמהירות הורגת ובכלל מחכה בקוצר רוח למכוניות אוטונומיות, השם יקום דמן. הם ואתה, עם הטיל קרקע-קרקע הזה שאתה קורא לו כלי תחבורה.

    אז עולה השאלה למה? למה בכלל לייצר אופנועים כאלה? למה צריך אופנועים שבהילוך הראשון שלהם, עוד בטרם הגיעו למנתק ההצתה, הם כבר עמוק בתחום של שלילה מנהלתית? התשובה פשוטה למדי – ככה! אם נרחיב אותה טיפה, אז מייצרים אותם כי יש להם ביקוש. אחלה ביקוש. ככה זה, אנשים אוהבים אופנועים ששמים לעצמם את הביצועים בראש סדר העדיפויות, בין אם הם מנצלים אותם כהלכה או לא בכלל, וכל מה שבאמצע, ואיפשהו שם באמצע נמצא ה'לתת בראש' הפרחי הזה.

    בגלל שהשנה היא 2016 והפוליטקלי קורקט היא מפלגת השלטון, הנה מגיע סוג של דיסקליימר, אבל אמיתי לחלוטין: בעינינו לתת בראש זה לא להתחרות אחד בשני בכביש וגם לא אומר לרכב כמו אידיוט שמבאס את האווירה לכל יתר משתמשי הכביש. לתת בראש יכול (וצריך) להיעשות באופן שקול, מודע ובטוח עד כמה שניתן, ולכל אחד יש את הנקודה האישית שלו שבה הוא מבחין בין סתם לרכב לבין לתת בראש. רכיבה שמתמקדת ברכיבה. זה לא לצאת לטיול, אלא לצאת לרכב. לרכב בשביל התערובת הזו של אדרנלין,עבודת צוות עם מכונה וגזים. ים של גזים.

    בחניית החפ"ק - 3 מכונות על. למעלה מימין - 3 ליצנים
    בחניית החפ"ק – 3 מכונות על. למעלה מימין – 3 ליצנים

    לאכול את הראש

    אם נחזור רגע לאותו קופי-שופ של אופנוענות, אז גם למי שאוהב את הקפה שלו חזק ומר, כזה שנותן בראש, יש כל מיני סוגי אופנועים לבחור מהם. למשל, יש קפה בטעם סופרספורט. אותם פולים שהונדסו מלאכותית כדי לנסוע הכי מהר שאפשר במסלולי מרוץ בגודל מלא ולעזאזל כל השאר. תנוחת העובר, שדי רומזת לאיפה אתה יכול לחזור אם זה לא מוצא חן בעיניך, ישר מכניסה למוד כסאח. מושב קשה וגבוה וכידון קליפ-און נמוך שנועד לשים משקל ולקבל כמה שיותר פידבק מהגלגל הקדמי בזויות ומהירויות שיהיה מאוד קשה להצדיק בפני שוטר תנועה.

    מצד שני, יש קפה בטעם סופרמוטו. הכלאה חולנית של אופנוע שטח על מידותיו ומשקלו הצנועים, עם גלגלים במידות של אופנוע כביש. אלו אופנועים שנועדו לעבוד בכבישים כמה שיותר צפופים, ובניגוד לפרימדונות מהמסלול – האספלט גם לא חייב להיות מפולס או טוב במיוחד. עזבו טוב, אפשר גם שיכלול קטעים של סתם אדמה. המשקל הנמוך, המתלים הארוכים והתנוחה הזקופה נועדו כדי לעזור לספוג את כל התחלואים האלה וגם סתם כדי להפוך את המכונה לכזו שהפאן שלה הוא לא כזה שלוקח עצמו יותר מדי ברצינות. לא חייבים לרכב מהר, אפשר סתם לעשות את זה על גלגל אחד.

    ויש עוד טעם, כזה שבא בצורה של נייקד, אבל לא לפלף כזה שנועד להיות אופנוע יומיומי עם נגיעות של מסעיר פה ושם, אלא כזה שבא בגישה של 'בתוך פרצוף שלך'. סופר-נייקד. סטריטפייטר בייצור סדרתי שנולד מאופנוע ספורט אבל עשה צעד אבולוציוני מתבקש והזדקף מעט כדי לאפשר התמודדות טובה יותר עם מגוון רחב של תנאי כביש ופניות, לא רק קשתות מהונדסות למשעי בשיפוע חיובי על אספלט חלומי, עם מנועים שדוגלים בעובי ולא באורך. הם אמנם יהיו יותר נוחים מרפליקות המסלול שמהם נולדו, אבל גם יקבלו ממד נוסף של שגעת, איפשהו בין זה של אותה רפליקה לזה של הסופרמוטו, דווקא בגלל אותו כידון ומנוע שהותאם לכביש על פני מסלול.

    MV אגוסטה F3 - מכונת מסלול מושחזת, קיצונית ומרגשת!
    MV אגוסטה F3 – מכונת מסלול מושחזת, קיצונית ומרגשת!

    לט'ס גט רדי טו ררראמבל!

    הוא מלמל משהו על השילוב בין טכניקות רכיבה של שטח וכביש, אבל אנחנו נשארנו נאמנים לתרבות הדיון שלנו במערכת ולא הקשבנו.מטבע האדם המוקצן, רוכבים תמיד אוהבים להתנצח על למה הבחירה שלהם נכונה יותר, ואנחנו במערכת לא שונים. תמיד יעלו הוויכוחים של מה יותר טוב, וכל אחד יגן על בחירתו בחירוף נפש, גם כשיש משהו בטיעון של הדביל שאנחנו בדיוק מתווכחים איתו. באופן מאוד צפוי, הבחירות של כל אחד מאיתנו היו קשורות באופן ישיר למקורות הרכיבה של כולנו, השורשים שמהם צמחנו כרוכבים וגם טיפה באופי שלנו.

    במטרה ליישב את הוויכוח כמו אנשי המדע שאנחנו, החלטנו לקבץ נציגים של שלוש הנישות למלחמת כל בכל בשדות קרב מגוונים, שיתנו לכל נציג את ההזדמנות לזרוח במקום שצפוי שיזרח בו. כמו גלדיאטורים לפני הקרב, בחרנו לעצמו את כלי הנשק הקטלניים ביותר שיכולנו למצוא ודחסנו עצמנו לתוך החליפות של האיומים. כשזיוני המוח פסקו והאבק שקע, בלב הזירה עמדו שלוש מכונות – ועוד איזה מכונות. פרימיום ב-פ' הידיעה!

    הב.מ.וו S1000R הוא מתחרה בולט לכתר הסופר-נייקד הטוב ביותר. עמוס באלקטרוניקה מתוחכמת וטעון על ידי מנוע מפלצתי שמאוכלס בשלדה של אופנוע סופרבייק מוצלח. בהיעדר אפריליה טואונו או ק.ט.מ סופרדיוק 1290 למבחן, הבחירה בב.מ.וו הייתה ברורה מאליה, שכן הוא ראש וכתפיים מעל כל יתר הכלים שמאכלסים את הקטגוריה שלו.

    בניגוד לב.מ.וו, הבחירה ב-MV אגוסטה F3 800 הייתה פחות צפויה. לא בדיוק במיינסטרים של הקטגוריה שלו ואפילו לא בדיוק בנפח מקובל מבחינה טכנית בעולם המרוצים, אבל באופן אירוני זה דווקא אחד האופנועים היותר רייסרים שהזדמן לנו לרכב עליהם. אופנוע סופרספורט שעל כל פינה בו חרוטה המילה 'קיצוני'.

    ב.מ.וו S1000R - כמה קל לרכב עליו מאוד מהר בכל מקום, סעעעמק!
    ב.מ.וו S1000R – כמה קל לרכב עליו מאוד מהר בכל מקום, סעעעמק!

    נמרוד כצפוי בחר ב-F3. הוא רוכב ספורטיבי שמבחינתו אושר עילאי ברכיבה זה לקצץ חצי שנייה להקפה. עד כדי כך מסור לעניין הרכיבה הספורטיבית, שכשהבין שבכביש הוא לא יכול לקבל את הזיקוק הזה של הצ'ופצ'יק של הקצה מבלי להגדיל משמעותית את הסיכון להתפצל לחתיכות על איזו גדר, הוא החליט למכור את האופנוע ולטוס פעם-פעמיים בשנה למסלול בחו"ל. לפחות עד שמשיח הנקניק הזה יואיל בטובו להגיע ולבנות פה מסלול.

    אביעד לעומתו חושב שבכביש ציבורי אין דבר טוב יותר מסופרמוטו כדי להתגרזן, כי מטבע הדברים הוא יעבוד בכבישים צפופים ואיטיים יותר שיהיו מסוכנים פחות, אבל גם כי הוא מאפשר להתחרע בלי חשבון עם החלקות, ווילי'ז ושאר אלמנטים של רכיבה בצבע. הוא גם כנראה מבין בזה כי הוא היה אלוף הארץ בסופרמוטו מתישהו. הוא מלמל משהו על השילוב בין טכניקות רכיבה של שטח וכביש, אבל אנחנו נשארנו נאמנים לתרבות הדיון שלנו במערכת ולא הקשבנו.

    האמת היא שהק.ט.מ 690 SMC-R איתו הוא הגיע לתלת-קרב המתוכנן שלנו לא היה הבחירה הראשונה שעלתה לנו לראש. רצינו לקחת את הדוקאטי היפרמוטארד 939 החדש, היבואן המקומי בחר שלא להשתתף בחגיגז. הק.ט.מ כמובן חלש באופן משמעותי משני האחרים שפה, אבל לזכותו עומדת עובדה חשובה – הוא סופרמוטו אמיתי. בניגוד לכל ההיפרמוטואים למיניהם שתוכננו מלכתחילה כהיפרמוטואים או נולדו כאופנועי כביש שעברו מטמורפוזה, ה-SMC מבוסס על אופנוע שטח והוא נאמן יותר לז'אנר של הקרחנה. הוא מספיק חזק ומהיר גם בשביל לצאת מגבולות המטרופולין, אבל עדיין קל משקל וזריז באופן שמאפשר לו להתחרע בלי חשבון, סופרמוטו סטייל.

    תנוחה אופיינית של הק.ט.מ 690 SMC-R
    תנוחה אופיינית של הק.ט.מ 690 SMC-R

    מבחינתי שני הליצנים האלה טועים כי הם מושכים את הרכיבה שלהם לקיצוניות מסוימת, למקום שבו המכונה תהיה טובה מאוד במשהו ספציפי אבל מבאסת במקומות אחרים. אולי זה קשור לכך ששניהם בעלי אופי של ספורטאים, שמתאמנים ומוכנים לסבול ולהקריב, לעומתי, שאני באופיי שמן שלא מבין למה צריך לרוץ אם אפשר לנוח ושיזדיינו כולם כי אני רוצה עכשיו עוד רוגלעך. סופר-נייקדים הם אופנועי ספורט שנועדו לעבוד בשבילך. מנועים מפגרים, שלדות של אופנועי ספורט וטווח שימושים שנע בין אימוני מגרש לסוויפרים בסדום ערד, כולל כל סוג של ווילי שבא באמצע. תארוז לי בימר לקחת, בבקשה.

    תרכב עליו כאילו גנבת אותו

    וזה לא שעל הגרמני התאוצות לא היו מרטיבות עיניים, פשוט שעל ה-F3 מה שנרטב זה התחתונים..דכאון. היעד שלנו להיום הוא העליות למבוא חמה – קטע כביש שרק בשבילו היה שווה להתברבר ארבעים שנה במדבר, ואנחנו מתכננים להגיע אליהן דרך כבישים מגניבים ומגוונים בבקעה. הכל טוב ויפה, אבל כרגע אנחנו על כביש 5 הישר והמשמים בואכה שומרון, ואיכשהו אני על הק.ט.מ – מכתיב מהירות זחילה של 140 קמ"ש. הוא קל משקל ויש לו מנוע סינגל שמפמפם כמעט 70 כוחות סוס שיקחו אותו עד בערך 180 קמ"ש, אבל גם תנוחת רכיבה זקופה לחלוטין עם כידון נמוך ורגליות שממוקמות קדימה ולמטה. זה מרגיש קצת כמו לרכב על האסלה המהירה בעולם, ושרירי הבטן הרופסים שלי לא בנויים לזה. לפני שאביעד מסיים להציע שנחליף, אני כבר שוכב רכון על המיכל של ה-F3, מתכנן לעצמי בראש איך להתחמק מהק.ט.מ הספרטני עד שנגיע לקטעים הטכניים ממש, שם ברור לי שאאלץ להשתמש באלימות פיזית מתונה כדי לשכנע את אביעד שיחזיר לי אותו.

    המעבר ל-MV לא התברר כמוצלח במיוחד ככל שהתקדמנו מזרחה והכבישים הפכו שבורים יותר. למשך זמן קצר עוד נהניתי מהקטעים הישרים והארוכים שהיו המקום הכמעט יחיד שבו הייתי מסוגל לפתוח את המצערת של ה-F3  עד העצר. קשה להסביר את העוצמתיות של החוויה הזו, את הפראות שבה דברים קורים כשהמחוג של המנוע המטורלל הזה חולף על פני קו אחד עשר אלף סל"ד, בדרכו להתפוצץ על המנתק אי-שם ב-15 אלף סל"ד. עקומת הכוח הכל כך אלימה והמהירות שבה דברים קורים מזכירות אופנועי שטח דו-פעימתיים גדולים של סוף שנות ה-90. התחושות של המנוע הזה כל כך מבלבלות, שבשלב מסוים אפילו התחלתי לפקפק ביכולת של הב.מ.וו להיות מהיר ממנו בתאוצות ביניים ומהמקום, על אף יתרון הנפח, המומנט וההספק. אז זהו, שלא. הבימר ניצח אותו בכל מצב, וזה לא שעל הגרמני התאוצות לא היו מרטיבות עיניים, פשוט שעל ה-F3 מה שנרטב זה התחתונים. אם הייתי חייב לבחור מילה אחת בלבד לתיאור המנוע הזה, היא הייתה "מפחיד".

    יאללה בלגן!
    יאללה בלגן!

    הבעיה התחילה כשהמנוע כילה את הקטעים הישרים והטובים מהר מדי, ואלו התחלפו באספלט מחורץ ומלא מהמורות. ה-MV הוא אופנוע קיצוני בין קיצוניים, ועכשיו אני סובל מזה. תנוחת הרכיבה של אופנועי ספורט אף פעם לא דיברה אל הגוף המאובן שלי, ופה המצב רע במיוחד. המתלים קשים כמו אבן כי ג'וזפה שתכנן אותם מכיר רק מסלולים מפולסים ולא העלה בדעתו שבכלל קיים מקום כמו הבקעה. כל סדק באספלט מורגש, כולל אלה שעוד לא בקעו, ועל הכבישים החלקים התחושה היא שהאופנוע לא מוצא אחיזה בשום מקום, תחושה שהרוכבים על הק.ט.מ והב.מ.וו לא היו שותפים לה.

    בהזמנות הראשונה אני לוקח לנמרוד את הבימר ומחזיר לו את האיטלקי. אתה הבאת אותו, אתה תרכב עליו. פתאום הישיבה נורמלית ואפילו נוחה, אני יכול להתמתח קלות ולראות עולם ולא רק את האספלט שמלפנים. המתלים של הבימר עושים עבודה מדהימה בהעלמת כל תחלואי הדרך, ואני מחייך לעצמי בהנאה כשאני יודע כמה נמרוד סובל עכשיו. בהיותו האופטימיסט שהוא, העורך שותה את חצי הכוס המלאה ומעביר את כל הדרך בין מעלה אפרים לבית שאן על הגלגל האחורי של הק.ט.מ.

    אנחנו חולפים בעיירה המנומנמת לקצת צילומים שיוכיחו את עליונות הסופרמוטו בכל מה שקשור לפעילות אורבנית גבולית. אביעד נכנס לדמות, והאקשן יוצא טוב מדי מהמצופה, עד כדי כך שמחשש מאסר אנחנו מורידים את הקטעים הללו בעריכה ובורחים צפונה בטרם כולנו נצטרך לתת את הדין על מעשיו של המבוגר הלא אחראי.

    אז מה, SM או SF?
    אז מה, SM או SF?

    בדרכנו צפונה אל הכנרת, כביש 90 נפתח אל סדרה בלתי נגמרת של סוויפרים ארוכים ומהירים על אספלט מעולה. בדיוק המקום לעזוב את אביעד והק.ט.מ ולתת דרור למנועים שמורידים לכביש 148 כוחות סוס במקרה של ה-F3 ו-160 במקרה של ה-S1000R. אני יושב על הזנב של נמרוד ושומע דרך הסקאלה ריידר PACKTALK איך אביעד מתרחק ומתנתק ואת צעקות האושר של נמרוד שמתורגמות לדרך שבה הוא זז על האופנוע, מרים, מוריד, דוחף. הוא זרע בדמעה כל הדרך וגם עכשיו הוא עובד קשה, אבל סוף סוף הוא קוצר. הוא מתאר לי באוזנייה כל פעולה שהוא עושה ואיך האופנוע מגיב בצורה שהוא לא חווה על אף אופנוע לפני זה. זה גם ניכר בעין ככל שהמהירות והעומסים עולים, ונראה שה-MV אגוסטה יותר ויותר מתיישב לתוך ה'זון' שלו.

    אני קצת מקנא בו, למרות שאין לי ממש סיבה. הבימר לא מתרגש וצמוד לו לזנב, ובמקומות שנפתחת ישורת גם עולה לווילי בהילוכים שלישי ורביעי, וזו בעיניי בדיוק תמצית הסופר-נייקד. דווקא בקטע הכביש הזה, שהוא המהיר והשוטף ביותר שיהיה לנו היום, הקטע שהכי תפור על אופנוע סופרספורט, אני לא מוצא מספיק הבדלים שבגללם יהיה שווה בעיניי להגיע לפה על אופנוע ספורט, וזה לא משנה אם זה ה-F3, R6 או ZX10R. אני מניח שאם היינו יורדים לסדום ערד כדי לתפור אותו מעלה ומטה כל היום אולי הייתי מדבר אחרת, אבל אנחנו לא בסדום ערד והקטע של הסוויפרים אוטוטו מתחלף בדובדבן שלשמו יצאנו לדרך.

    הקרב על ההר

    אנחנו קצת אחרי צמח, מתקדמים מזרחה. בעוד רגע יתחיל קטע החימום שלפני העליות מחמת גדר אל מבוא חמה. זה קטע מגוון מאוד, טכני, אבל לא צפוף מדי, שכולל פניות מכל הסוגים והמון שינויי כיוון ולא נותן בהכרח יתרון מסוים לאף אחד מהאופנועים. זה אמנם קטע חימום קצר יחסית, אבל מדובר באחד הקטעים המגניבים ביותר בארץ בעיניי. שמאל, ימין, שמאל, ימין – בלי הפסקה, עם אספלט ושיפועים נכונים שמאפשרים לדחוף כמויות של גז, וה-S1000R יוצא מהפניות עם דרייב בלתי נגמר, גלגל שמתרומם כשאנחנו בהטיה שמאלה ונוחת חזרה כשאנחנו כבר נכנסים לפנייה ימינה.

    חגיגז על ההר!
    חגיגז על ההר!

    עכשיו מתחילים את הטיפוס. שינויי הגובה בכביש הזה היסטריים ואין בו כמעט אף ישורת מלמטה עד למעלה. בחלקו הוא צפוף מאוד, כולל כמה פניות 180 הדוקות של הילוך ראשון עם חצי קלאץ'. בחלקים אחרים שלו הוא מעט יותר פתוח ומאפשר לדחוף כמויות רציניות של גז אם מכירים אותו היטב.

    בעצירה הקודמת ניצת מחדש הדיון על האופנוע שיכול לעשות הכי מהר את הקטע הזה. בשלב הזה היה די ברור שזה לא יהיה ה-MV אגוסטה, בעיקר בגלל שהוא לא אוהב קטעים איטיים ופניות מאוד צפופות. אביעד מצידו חשב שהקלילות והזריזות של הסופרמוטו תעזור לו לפצות על הפרש של כ-90 כוחות סוס ביחס לב.מ.וו. שה תמים, בחיי. מיד כשהתחלנו לטפס הב.מ.וו בלי הרבה מאמץ פתח פערים על הק.ט.מ, שהסופרמוטו הצליח לסגור בקושי רק בבלימות לתוך הפניות הסופר הדוקות, אבל מיד נשאב חזרה למעמקי המראות של ה-S1000R. ברגע שהכביש נפתח מעט יותר ה-SMC הפך כתם קטום במראה עד שנעלם לגמרי.

    בכיוון ההפוך הפער בין הסופרמוטו לסופר נייקד הצטמצם משמעותית. בירידה קשה לנצל את הכוח העודף של המפלצת האדומה, אבל היכולת של ה-690 לבלום מאוחר יותר ולהשכיב נמוך יותר בגלל יתרון המשקל באו לידי ביטוי, וכעת היה מאוד קשה לנער את אביעד מהזנב. הסופרמוטו השובב מאפשר לרוכב עליו להתנהג בחזירות מסוימת שהאופנועים הגדולים לא – אפשר לדחוף עליו יותר גז, לבלום יותר מאוחר, להוריד הילוך או שניים יותר ממה שצריך בכניסה לפנייה, ולא נורא אם דברים קצת מתבלגנים. ייתכן גם שאם במקום סופרמוטו היה לנו איזה היפרמוטו מגודל המאזניים היו נוטות אחרת, אבל בפועל, הסופרמוטו לא היה יותר מהיר מהסופר-נייקד, גם באחד הכבישים הכי צפופים שאפשר למצוא במדינה.

    אל תתבלבלו - זה נגמר במכות!
    אל תתבלבלו – זה נגמר במכות!

    בשלב מסוים ריחמתי על נמרוד והתנדבתי להישבר על הסופרספורט. כעת הרחמים שלי על נמרוד שניים רק לרחמים העצמיים שאני חש תוך כדי שאני נלחם בו שייכנס לפנייה ונאבק במנוע המרושע הזה עם הגיר הארוך שנותן או שום דבר או פתאום מתפוצץ עליך וגורם לך לבכות כמו ילדה קטנה. לא זכור לי מתי רכבתי על אופנוע שהפחיד אותי והתעלל בי כמו הדבר הזה. אם אני ממש צריך לפשפש בזיכרון, אז היחיד שעולה לי הוא דווקא ה-MV אגוסטה F4… גם בדרך חזרה דרומה, באותם סוויפרים שנמרוד זרח עליהם בבוקר, לא יכולתי שלא לחשוב שאני כבר כנראה לעולם לא אהיה רוכב מספיק טוב או מספיק בכושר כדי להיות מסוגל להפיק מהמכונה הזו את מה שהיא יכולה לתת, והמחשבה הזו קצת מבאסת – במיוחד שהשניים האחרים עושים את החיים כל כך קלים.

    אחרי עוד כמה הלוך-חזור וחילופי זוגות, התוצאות לא השתנו וגם הוויכוח לא שכח, אבל הטונים התחלפו. כמובן שאף אחד הסכים לומר שהוא טועה, אבל מחמאות הדדיות חולקו ומדי פעם אפילו נזרק באוויר איזה "נכון" או "אתה צודק". לא עשינו סיכום מדויק של ניקוד או מחמאות, אבל אני חושב שנמרוד נזכר למה הוא עבר לרכב על אופנועי ספורט במסלול, ואת אביעד לא באמת היה צריך לשכנע ש-160 כוחות סוס עדיפים על 66. ואני? אני מראש אמרתי שסופר-נייקד זה ה-אופנוע לתת איתו בראש בכביש.

    תסתס"חים
    תסתס"חים

    מיקס אנד מאץ' / נמרוד ארמן

    כשהודיעו לי על המבחן התלהבתי מאוד מצד אחד. בכל זאת, 3 אופנועים מגניבים, 3 סגנונות שונים שכל אחד מהם בנפרד עושה לי חשק לקום ב-4:45 בשבת בבוקר, אז בשביל שלושתם ביחד אני גם מוכן לוותר על שינה ללילה או שניים.

    אבל מצד שני גם קצת התבלבלתי. פתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות מוזרות כמו – איזה מהאופנועים אני הכי אשמח להוציא מהסוכנות? או למשל – על איזה מהם אני מקווה שייצא לי לרכב יותר? ובאיזה חלק של הדרך? וגם – רגע, אם זה היה תלוי בי, לאן הייתי בוחר לקחת כל אחד מהם?

    ככל שחשבתי על זה יותר ככה הבנתי שאשמח לקחת כל אחד מהם, ולא אכפת לי על איזה מהם ארכב יותר, העיקר שעם כל אחד אספיק לטעום לפחות מאחד הקטעים הטכניים. כי כל אחד מהשלושה, כל אחד בסגנון שלו, הוא חיית אספלט שלוחצת לי על חלק אחר במוח שמכניס אותי כרוכב לטראנס של רכיבה.

    אבל בסופו של יום, אם הייתי צריך לבחור רק אחד לחזור איתו הביתה זה היה ה-F3 כנציג אופנועי הספורט. נכון, הוא לא פרקטי בשיט ואין פה בארץ מסלול שעליו הוא יוכל להפגין את העליונות שלו מול שני האחרים, אבל סובייקטיבית הוא הכי עושה לי את זה. אפילו אם זה אומר שיש רק פנייה אחת בכל הכבישים בישראל שבה אני אגיע לתחושה העילאית שאופנוע כזה מסוגל לספק לי כרוכב. ואם אין כזו אז אני אסתפק בו בתור קישוט לסלון.

    מחירים

    • MV אגוסטה F3 בנפח 800 סמ"ק – 137,900 ש"ח
    • ב.מ.וו S1000R – מחיר 113,000 ש"ח
    • ק.ט.מ 690 SMC-R – מחיר 71,291 ש"ח

  • גאס גאס: חוזרים לייצור!

    גאס גאס: חוזרים לייצור!

    חדשות טובות לחובבי האנדורו: אחרי המשבר הגדול שפקד אותה, גאס גאס חוזרת לייצר אופנועי אנדורו. אתמול (שישי) ירד מפס הייצור של המפעל בקטלוניה ה-EC300R הראשון כדגם 2016, ולמעשה בגאס גאס חזרו לייצר אופנועים באופן שוטף. עד סוף שנת הדגם 2016 מתכננים בגאס גאס לייצר כ-1,000 אופנועי אנדורו, במקביל לאופנועי טריאל. תחילת השיווק בעולם החל משבוע הבא, מה שאומר שתוך שבועות ספורים דגמי 2016 של גאס גאס יגיעו גם ארצה.

    בשלב זה מיוצרים רק דגמי 2 פעימות – EC200R, EC250R ו-EC300R – שהם מנועים מתוצרת עצמית של גאס גאס. דגמי 4 פעימות עם מנועי ימאהה לא מיוצרים יותר, ואם התכניות יתבצעו כמתוכנן – בשנה הבאה נראה גם אופנועי אנדורו עם מנועי 4 פעימות שהיו בעבר בדור האחרון של הוסקוורנה האדומה בבעלות ב.מ.וו. את מנועי ימאהה לא נראה יותר על דגמי גאס גאס.

    גאס גאס, החברה הספרדית הממוקמת בקטלוניה, הייתה בבעלות של קבוצת משקיעים ישראלים בשנים האחרונות, ולמרות הזרמת הכספים הגדולה היא נקלעה לקשיים כלכליים ועמדה על סף פשיטת רגל. בסופו של דבר נרכשה החברה בסוף 2015 על ידי חברת TORROT הספרדית, והחלה תכנית הבראה. כעת כאמור מתחילים לראות את התוצאות.

    בהחלט בשורה מצוינת!

    גאס גאס EC300R דגם 2016
    גאס גאס EC300R דגם 2016
  • סוזוקי DR-Z400S במבחן – פלאשבק מהעבר

    סוזוקי DR-Z400S במבחן – פלאשבק מהעבר

    צילום: אסף רחמים; מנהלת מסלולי שטח: מוניק אורבי

    • יתרונות: דו-שימושיות, יכולות שטח, פשטות, התאמה ל-A1, התנהגות, מחיר
    • חסרונות: גיר 5 הילוכים, מהירות סופית, נוחות בנסיעות ארוכות
    • שורה תחתונה: הדו-שימושי הקרבי האידאלי, משלב יכולות שטח גבוהות עם שימושיות יומיומית ואינסוף אפשרויות שיפורים
    • מחיר: 46,000 ש"ח
    • מתחרים: ימאהה WR250R, ק.ט.מ 690 אנדורו, הוסקוורנה 701 אנדורו
    • נתונים טכניים: מנוע צילינדר יחיד, 398 סמ"ק, 4 שסתומים 40 כ"ס, 5 הילוכים, גובה מושב 935 מ"מ, משקל מלא 144 ק"ג, מיכל דלק 10 ל', צמיגים 80/100-21, 120/90-18
    סוזוקי DR-Z400S
    סוזוקי DR-Z400S

    חבר מהעבר

    כמה פעמים יצא לכם לשמוע אנשים מתרפקים על העבר? "כבר לא עושים אופנועים כמו פעם", "האופנועים היום יקרים בלי סיבה, אפשר להסתפק בהרבה פחות". עכשיו יש לכם הזדמנות לתפוס אותם במילה שלהם, כי עופר אבניר מכניסה אותנו במנהרת הזמן לשנים שנמכר פה הסוזוקי DR-Z400S, ואפילו DR650SE.

    אם אתם מגרדים את הראש ולא מבינים איך פתאום סוזוקי נזכרו להחזיר לייצור את שני הדגמים האלו, כנראה שאתם לא מסתובבים מספיק ברשת. באמריקה יש לא רק המבורגרים ומכוניות עם מנועי V8, אלא גם תקנות זיהום שונות מאירופה, ומשמעות הדבר שהכלים האלו המשיכו להימכר שם ללא מפריע אחרי שהפסיקו להימכר באירופה בגלל תקנות זיהום האוויר. אפילו קוואסאקי KLR650 והונדה XR650L נמכרים שם. הדבר היחיד שהשתנה הוא דווקא כאן בארץ – יישום התקינה האמריקאית בישראל, והופ… חזרנו אחורה בזמן ואפשר לקנות DRZ חדש.

    ה-DR-Z400S נמכר פה לאחרונה לפני שש שנים, יחד עם גרסת הסופרמוטו שצפויה אף היא לעשות קאמבק בקרוב. הוא נמכר בכמויות יפות מאוד, והרבה מאוד אופנועים זכו לשיפורים כדי לשפר את יכולות השטח שלהם. הוא היה האופציה להיכנס לשטח בלי אופנוע שטח מקצועי, אבל בידיים הנכונות וכשהוא משודרג לגרסת ה-E הוא גם נתן פה בראש בסצנת האנדורו המקומית. מאז שהופסק להימכר פה לא קם לו באמת מחליף ראוי. אולי ה-WR250R של ימאהה עם החיסרון הברור בנפח המנוע. רבים מהרוכבים עברו בסופו של דבר לאופנועי שטח מקצועיים, חלקם כחלק מתהליך טבעי וחלק בלית ברירה.

    השאלה הנשאלת היא עד כמה יש מקום בשנת 2016 לאופנוע שמקורותיו מגיעים מתחילת שנות האלפיים?

    יש מקום לאופנוע בן 17 בשוק המודרני שלנו?
    יש מקום לאופנוע בן 17 בשוק המודרני שלנו?

    אז בואו נשים את הקלפים על השולחן כבר מהתחלה. אמנם לא מדובר בדוגמן הבית, לפחות לא של בושם או ג'ינס, אולי של חנות חומרי בניין. אבל זה בדיוק הקטע שלו – הוא בא לעשות את העבודה. לא מעניין אותו חולצות מכופתרות והוא לא מתרגש משריטות על הפלסטיקה. לעזאזל, אם הייתי צריך לבחור תמונה בוויקיפדיה להסביר מה זה אופנוע דו-שימושי קל, הייתה שם תמונה של DRZ. גלגל "21 מלפנים, "18 מאחור, מושב ארוך וצר וכידון רחב. נוסחה מנצחת. למי שכבר היה DRZ אז יש כמה נקודות שונות מהדגם שאנחנו מכירים מפעם, וזאת בשל העובדה שמדובר בדגם האמריקאי – המחרשה, האגזוז ועוד כמה פרטים קטנים. גם איכות ההרכבה המוכרת – יפנית מהודקת ואיכותית.

    אכלנו מאותו מסטינג

    עלייה על ה-DRZ בפעם הראשונה היא קצת כמו לפגוש חבר ותיק. היו בעברי שני סוזוקי DRZ בגרסת סופרמוטו. הראשון היה האופנוע הראשון שקניתי חדש מהניילונים – כך שלנצח תיזכר לו זכות הראשונים. הוא גם היה האופנוע הראשון שנגנב לי – זכות מפוארת קצת פחות. הרגשתי שמערכת היחסים שלנו לא מוצתה ורכשתי אחד נוסף, ממנו נפרדתי עקב פציעה מטופשת עם אופניים שהשביתה אותי לתקופה ארוכה.

    אני חייב להודות כי גם עכשיו, סביבת הרוכב של ה-DRZ לא מרגישה מיושנת במיוחד. אמנם לא מקבלים מסך מודרני צבעוני או כידון פאט-בר, אבל לוח המחוונים הדיגיטלי נראה סביר ויש בו ים אינפורמציה – הרבה מעבר למה שאי-פעם תשתמשו. בבוקר, נוהל היציאה הרגיל עם האופנוע לרחוב. מסובב מפתח, לוחץ סטרטר והאופנוע לא מניע. לוקח לי שנייה להיזכר, אבל בזיכרון שריר מפתיע היד נשלחת באופן אוטומטי אל מתחת למיכל הדלק כדי לפתוח את הצ'וק. נגיעה נוספת בסטרטר והוא מתעורר לחיים. ההתעסקות עם הקרבורטור מרגישה קצת מיושנת, וגם מוזר לראות כבל ספידומטר מכאני על הגלגל הקדמי. מצד שני, זה לא כמו ה-MZ שהיה לי והייתי צריך להניע עם קיק-סטרטר.

    הדגם האמריקאי עושה קאמבק
    הדגם האמריקאי עושה קאמבק

    בתוך העיר באמת שקשה לחשוב על כלי יותר כיפי ממנו. מעבר לעובדה שהגיר, המצמד וכל התפעול הכללי של האופנוע הוא חלק ונעים, המושב גבוה מעל המכוניות, יש מתלים שיכולים להתמודד גם עם הבורות הנוראיים ביותר, ויש ים של זווית צידוד בכידון. האופנוע גם מרגיש קליל וצר בין הרגליים, ופשוט כיף לזרוק אותו מצד לצד. בלימות חזקות משעשעות למדי, עם בלם קדמי לא רע ומתלה קדמי ארוך ורך שפשוט שוקע מרחק ענק מגז פתוח. לצמיגים שמגיעים עם האופנוע (ברידג'סטון טריילווינג – חתך כביש) יש אחיזה טובה באספלט. מצד שני, עדיין אפשר להשתעשע קצת בכיכרות עם קשקושי זנב של האחורי, ולמרות שלא מדובר בדגם הסופרמוטו, הוא לגמרי מוציא ממך את החוליגן.

    באופן כללי, אפשר לומר שבעיר ה-DRZ משעשע ביותר ורק מבקש שישחקו איתו. הוא גם מכונת ווילי לא רעה, או שפשוט האופנוע הזה מחזיר יותר לאותם ימים על הסופרמוטו שלי. בקיצור, יצאתי מהעיר עם חיוך מרוח על הפנים.

    וכמו שהחיוך נמרח על הפנים בעיר, כך הוא דעך לאיטו כשיצאתי לכביש בינעירוני. יחסית לסינגל אמנם מדובר במנוע שעובד לא רע בסל"ד גבוה, אבל על מחסור בהילוך שישי קשה לכפר. מעל ל-110 קמ"ש כבר ממש לא נעים. גם הגודל הפיזי לא משרה יותר מדי בטחון, המושב לא בדיוק מפנק, ויש גם מיכל דלק קטן למדי כשחושבים על זה. אם אתם יודעים לעשות אחד ועוד אחד ועוד אחד, בטח הבנתם כבר שהוא לא ממש בעניין של רכיבות בינעירוניות ארוכות. אלא אם אתם אביעד, שהיה עושה את קו בית-שמש תל אביב על DRZ על בסיס יומיומי. לשאר בני התמותה שבונים על רכיבות ארוכות – פה ה-DRZ לא יזרח, ובאופן ברור.

    מכונת ווילי'ז
    מכונת ווילי'ז

    כמו שברור שהוא צריך לזרוח בשטח. מי שבונה על אופנוע אנדורו רציני עלול להתאכזב, אבל אין מה לעשות – זה לא אופנוע אנדורו. אפשר להשקיע בו, למגן וגם לתת למנוע לנשום ולעבוד יותר יעיל, אבל אז זה יהיה דו"ש קרבי משופר, אפילו משופר מאוד – אבל עדיין לא אופנוע אנדורו. אפשר להסתפק במינימום ההכרחי מבחינתכם ופשוט להבין את הייעוד שלו. בשבילים הוא פשוט תענוג, ואם ממש רוצים אפשר להיכנס לסינגלים פשוטים וקצת סלעייה. המושב לא ממש נמוך אם אתם מאותגרים מהבחינה הזאת, ובשילוב עם משקל לא נמוך, בקטעים צפופים ומסובכים זה עלול קצת להעיק. עדיף תמיד לשמור אתו על מומנט תנועה ולזרום.

    המתלים אמנם מכוונים על הצד הרך, אבל הם איכותיים ויש להם הידראוליקה טובה. בשטח הם מגהצים לפעמים דברים שהייתי בטוח שיאתגרו אותם. בהחלט הצליחו להפתיע אותי. כל כך נהניתי אתו בשבילים שמסביב למושב של מוניק, עד שביציאה הביתה במקום לחזור דרך הכביש העדפתי לנסות את מזלי ולמצוא את הדרך לכביש המהיר דרך השדות. כמה פניות פרסה במקומות לא נכונים ובסוף מצאתי את האספלט, אבל הגז על השבילים היה שווה את זה. האופנוע מרגיש שם בבית.

    מקום של כבוד

    אז נחזור לשאלה שממנה התחיל כל הטקסט הזה – האם יש מקום לאופנוע כזה בשנת 2016? אני חושב שלפי כמות המכירות, גם בלי התשובה המלומדת שלי, יש לנו תשובה ברורה והחלטית. חלק מאותם חברים שלכם שם את הכסף איפה שהיה הפה – כמו שאומרים באנגלית, ורכש אחד. כך שהשוק מדבר בעד עצמו.

    ברוך השב חבר ותיק
    ברוך השב חבר ותיק

    מעבר לזה, קודם כל יש פה אופנוע טוב במחיר מעולה – 46 אלף ש"ח, אופנוע שיכול לשמש ככלי רכב יומיומי, כל עוד הרכיבות שלכם לא כוללות מרחקים בינעירוניים ארוכים. יש פה גם דו"ש קרבי, כזה שיכול לשמש גם ככלי סוף שבוע, לטיולי שטח, בלי כאב הראש של להחזיק אופנוע שטח מקצועי, על כל המשתמע. אופנוע שמתאים גם למתחילים וגם לרוכבים מתקדמים שמחפשים כלי עם יכולות כאלו. הוא אמנם דור אחורה, אבל זה לא כזה נורא עדיין, ואפילו יתרון – בגלל הפשטות. היעדרו של ה-DRZ מהשוק הישראלי בשנים האחרונות יצר ואקום גדול, ואת הוואקום הזה מילאו אופנועי האנדורו המקצועיים – שלחלוטין לא מתאימים לכל רוכב. כעת, עם חזרתו של ה-DRZ ארצה, הכניסה לשטח עשויה להיות שפויה יותר.

    מסתבר שהיינו צריכים את האמריקאים כדי לקבל חזרה את היפני, שחבל שהלך.

  • ימאהה חושפת: טרייסר 700

    ימאהה חושפת: טרייסר 700

    על דבר קיומו של האופנוע הזה אנחנו יודעים כבר הרבה זמן, אבל ההפתעה מגיעה בעיתוי החשיפה: ימאהה חושפת לפני דקות אחדות באופן רשמי את הטרייסר 700 – אופנוע כביש-תיור שבנוי על בסיס ה-MT-07 המצליח, בדומה לקונספט של ה-MT-09 טרייסר.

    הפלטפורמה הזו מוצלחת למדי, שכן על בסיס ה-MT-07 הרגיל ימאהה הוציאה את ה-XSR700 בסוף 2015, את ה-MT-07 טרייסר היום, ולפי תמונות ריגול – בקרוב נראה גם XT700Z טנרה על אותה הפלטפורמה.

    ימאהה טרייסר 700 - בארץ ביולי 2016, בשלושה צבעים
    ימאהה טרייסר 700 – בארץ ביולי 2016, בשלושה צבעים

    הבסיס ל-MT-07 טרייסר הוא כאמור פלטפורמת ה-MT-07 – מנוע טווין מקבילי שמפיק 75 כ"ס, עם אותה שלדה ומכלולי שלדה של ה-MT-07. רק הזרוע האחורית הוארכה ב-50 מ"מ על מנת לספק לטרייסר יותר יציבות, וכפועל יוצא בסיס הגלגלים טיפס ל-1,450 מ"מ. על הפלטפורמה הזו בנו בימאהה עבודת גוף חדשה של אופנוע כביש-תיור, הכוללת תנוחת רכיבה זקופה יותר, מושב מדורג ומיגון רוח יעיל הכולל משקף מתכוונן ידנית. בטרייסר 700 החדש גדל מיכל הדלק מ-14 ל' ל-17 ליטרים כדי לאפשר טווח תיור יעיל, גובה המושב עומד על 845 מ"מ, הפנסים מלפנים הם מסוג LED, בדומה ל-MT-09 טרייסר, והמשקל עומד על 196 ק"ג. למעשה, פרט לעבודת הגוף החדשה, הטרייסר 700 כמעט זהה כמעט ל-MT-07 – כאמור יושב על אותה הפלטפורמה המכאנית, למעט כיול חדש למתלים בגלל המשקל הגבוה יותר וכאמור בסיס הגלגלים הארוך יותר. אהבנו במיוחד את העיצוב, ששומר על הקווים של ה-MT-09 טרייסר, אולם פחות חד ויותר עדין.

    בימאהה לא מדברים על בקרות כאלו ואחרות, אולם קרוב לוודאי שהטרייסר 700 יגיע עם מערכת ABS כסטנדרט, ואילו בקרת החלקה פחות נחוצה בגלל המומנט הלא גבוה שעומד על 6.9 קג"מ – בהתאם לנפח, וזאת על מנת לשמור על מחיר רכישה נמוך. פרט מעניין הוא שהאופנוע החדש לא נקרא MT-07 טרייסר, אלא טרייסר 700 – זאת על מנת לבדל בינו לבין ה-MT-07.

    ברשימת האביזרים תמצאו סט ארגזי-צד בנפח 20 ל' כל אחד, ארגז עליון בנפח 39 ל', ומשקף גבוה יותר.

    בימאהה מספרים כי הטרייסר 700 יתחיל את שיווקו באירופה ביולי 2016. מחיר בארץ טרם פורסם, אולי באנגליה מחירו נקבע על 6,300 פאונד – 1,000 פאונד יותר מה-MT-07 הרגיל, מה שאומר שבחישוב גס מחירו בארץ צפוי להיות כ-70 אלף ש"ח.

     

  • רכיבה ראשונה: AJP PR5 250 PRO

    רכיבה ראשונה: AJP PR5 250 PRO

    צילום: בני דויטש

    רוכבים: איציק קלנר, אלעד ששון, אסף בן אהרון, אלעד גבאי, אביעד אברהמי

    • יתרונות: גובה, משקל, קלות רכיבה, מתלים
    • חסרונות: מנוע חלש, גימור
    • שורה תחתונה: אופנוע שטח רך ונעים עם התנהגות טובה, כרטיס כניסה מצוין ולא מאיים לעולם האנדורו
    • מחיר: 40,900 ש"ח
    • מתחרים: ימאהה WR250R, הונדה CRF250L,קוואסאקי KLX250, גאס גאס קאמי
    • מפרט טכני: מנוע צילינדר יחיד, 249 סמ"ק, 4 שסתומים, SOHC, קירור נוזל, מערכת הזרקה, 27.5 כ"ס ב-8,000 סל"ד, 2.3 קג"מ ב-7,000 סל"ד, 6 הילוכים, בולמים קדמיים הפוכים זקס עם כיוונים מלאים, בולם אחורי זקס עם כיוונים מלאים, מיכל דלק 7.5 ל', משקל מלא 123 ק"ג, גובה מושב 940 מ"מ, צמיגים 90/90-21, 120/90-18
    AJP PR5 250 PRO
    AJP PR5 250 PRO

    מה זה?

    AJP היא חברה פורטוגלית קטנה של שני אחים, שמייצרת אופנועי שטח פשוטים וזולים בגדלים שונים, והעניין המרכזי בה הוא שלא מדובר באופנועים דו-שימושיים אלא באופנועי שטח לייט. כבר בחנו בעבר כמה גרסאות של דגמי AJP (קישור ל-PR3 ו-PR4, קישור ל-PR5 בגרסת EXTREME), והפעם אנחנו מתמקדים ב-PR5 בנפח 250 סמ"ק, שקיבל לפני כשנתיים מנוע חדש ומקורר נוזל.

    בבסיס ה-PR5 מנוע צילינדר יחיד בנפח 250 סמ"ק, כאמור מקורר נוזל ומוזרק דלק, שמגיע מזונגשן הסינית. השלדה מייצור עצמי של AJP – עשויה משילוב של פלדה ופלטות אלומיניום, ואליה משדכים ב-AJP רכיבים איכותיים למדי. כך למשל הבולמים הקדמיים ההפוכים של זקס מסוג קארטרידג' סגור בקוטר 48 מ"מ עם כיוונים מלאים, הזרוע האחורית מאלומיניום עם הבולם היחיד של זקס – גם הוא עם כיוונים מלאים, וחישוקי האלומיניום עם צמיגי המישלין אנדורו קומפטישן עליהם. גם מפרט האבזור מכובד למדי, למשל הכידון העבה, מנגנון מתיחת כבל המצמד האיכותי ומגני המנוע והידיים.

    לשנת 2016 מקבל ה-PR5 250 מספר שינויים, ביניהם חיזוק השלדה, מיכל דלק חדש עם פקק חדש, משאבת דלק, מפת הזרקה ומזרק חדשים, מצמד בתפעול הידראולי (לא היה בדגם הנבחן, יגיע החל מהמשלוח הבא), וכן עדכוני גרפיקה.

    ה-PR250 הוא למעשה אופנוע שטח בגודל מלא, קטן במעט מאופנועי האנדורו המקצועיים (גובה מושב 940 מ"מ), והוא אופנוע אנדורו שמצד אחד קל ונעים לרכיבה, אך מצד שני מאפשר עבירות וביצועים ברמה טובה – בעיקר בשל המכלולים ההיקפיים האיכותיים שמורכבים עליו.

    אופנוע אנדורו לייט
    אופנוע אנדורו לייט

    ביצועים

    כרגיל, נתחיל במנוע. במושגים של אופנועי אנדורו מקצועיים המנוע הזה נחשב חלש ועצל – גם בתגובה וגם בהספק המקסימלי שעומד על 27.5 כ"ס. יחד עם זאת הוא מאוד נעים לשימוש והשליטה בו קלה במיוחד. המומנט הצנוע מגיע מסל"ד נמוך, ולכל אורך העקומה מתקבל כוח מנוע לא מאיים שבהחלט עוזר לרוכבים מתחילים לפתוח גז. בנוסף, האופי העדין של אספקת הכוח מצליח לייצר אחיזה גם במקומות עם אחיזה גבולית, והעובדה שאין התפרצויות כוח עוזרת לשמור את האחיזה ולא לשבור אותה. סל"ד גבוה הוא פחות אוהב, ולכן עדיף לרכב על גלי המומנט ולהעביר הילוכים מהר, ואז קצב ההתקדמות מצוין. גם ההזרקה השתפרה ועובדת היטב – המנוע יציב בסרק ומטפס בסל"ד בלי גמגומים. רוכבי אנדורו מקצועיים ימצאו את המנוע הזה כאמור חלש ועצל, אבל יתרונו הגדול נמצא דווקא אצל רוכבים מתחילים.

    מאידך, דווקא ההתנהגות טובה מאוד בכל קנה מידה. ה-PR5 קל יחסית, הוא זריז במידה הנכונה, והבולמים פשוט מצוינים – בעיקר בתוך טווח השימושים של האופנוע – רכיבת שטח מכל סוג, כולל טכני, רק שלא תהיה מהירה מדי. במהירויות נמוכות ובינוניות המתלים הללו טובים משמעותית משל כל אופנוע דו-שימושי, ועל שטחים טכניים במהירויות הללו הוא סופג אפילו טוב יותר מאופנועי אנדורו מקצועיים – דבר שיספק את הביטחון שרוכב מתחיל צריך בגלל היציבות הגבוהה. מאידך, במהירויות גבוהות או ברכיבות אקסטרים בגז יתגלה חסרונם – שם הם יהיו גם רכים מדי וגם עם אופי עבודה מהיר מדי. הבלמים מעט חלשים ביחס לשאר ביצועי האופנוע, אבל בשורה התחתונה בסעיפי ההתנהגות – ה-AJP מציע חבילת ביצועים מצוינת לטווח השימושים של האופנוע, ואפילו מעבר לכך.

    קל מאוד לרכיבה, התנהגות מצוינת
    קל מאוד לרכיבה, התנהגות מצוינת

    איך זה מרגיש?

    תנוחת הרכיבה אמנם קרבית, אבל רחוקה מאופנוע אנדורו מקצועי. מאידך, היא גם לא קרובה לדו-שימושי קטן כמו WR250R או CRF250L, שכן המושב שטוח יותר, האופנוע כולו צר, וסביבת הרוכב ספרטנית – כמו שצריך להיות באופנוע שטח. ביקורת יש לנו דווקא בסעיפי הגימור, ובעיקר בסביבת הכידון והפנס הקדמי – שמרגיש פשוט מדי ולא עומד בסטנדרטים הטובים למדי של שאר האופנוע.

    הרכיבה על ה-AJP קלה מאוד – החל מהתגלגלות על שבילים, דרך כניסה לסינגלים ועד שעשועי אנדורו טכניים יותר. המשקל הנמוך והמתלים המצוינים עוזרים לשליטה על האופנוע, היציבות מעולה, הספיגה גם, ובסך הכל ה-PR5 מספק לרוכב שפע של ביטחון להתקדם בתחום האנדורו, במיוחד לאלו שלא רוצים להתחייב מראש לנישה ספציפית אלא לקבל טעימה מכל תחום בשטח ובאנדורו ולפתח את הסגנון שלהם עם הזמן. חשוב לזכור שזהו לא אופנוע דו-שימושי אלא אופנוע אנדורו לייט – כלומר אופנוע שפחות מיועד לשימוש יומיומי ויותר לשימושי אנדורו ופנאי, אבל לא ברמה מקצועית אלא ברמת מתחילים עד בינוניים. לייעוד הזה מדובר באופנוע מאוד מוצלח, אם כי היינו רוצים עוד קצת מהמנוע – במיוחד בתחום הסל"ד הגבוה.

    מתחילים בשטח ימצאו ב-PR5 פרטנר מתגמל מאוד, ואחרי תקופה מסוימת עליו – שהיא בעיקר תקופת למידה – כבר יידעו מה הכיוון שלהם באנדורו ומה האופנוע הבא שלהם. עד כניסתה של AJP ארצה לא היה אופנוע כזה בארץ, והסגמנט הזה חשוב ביותר לטעמנו, שכן מצד אחד זה לא אופנוע דו-שימושי כבד עם שפע פשרות, ומצד שני זה לא אופנוע מקצועי חד וממוקד שעלול ליצור צלקות אצל רוכבים מתחילים בגלל האופי החד. חוץ מרוכבים מתחילים, גם רוכבים ותיקים יותר שלא מעוניינים בכלי ממוקד אלא בכלי רב-משימתי פשוט – ימצאו את ה-PR5 כאופציה ראויה.

    כרטיס כניסה מעולה לתחום השטח והאנדורו
    כרטיס כניסה מעולה לתחום השטח והאנדורו

    עלויות

    מחירו של ה-PR5 בגרסה הרגילה, כמו זו שבמבחן, עומד על 40,900 ש"ח. קרוב מאוד למחיריהם של הדו-שימושיים בסגמנט בראשות הימאהה WR250R שעולה 41,200 ש"ח כולל אגרות, ונמוך משמעותית מאופנועי אנדורו מקצועיים שמתחילים בכ-53 אלף ש"ח לדגמי 125 סמ"ק ומגיעים עד 65 אלף ש"ח ל-250 סמ"ק 4 פעימות. במחיר הזה מדובר בעסקה טובה, על אף שרוב הרוכבים המתחילים שירכשו אותו יעברו לאופנוע אנדורו מקצועי אחרי תקופה לא ארוכה – סדר גודל של שנה. בנוסף, במחיר הזה ה-PR5 מגיע עם מגני ידיים, מגן מנוע וקיט מאוורר.

    ואפילו רוכבים מקצועיים יהנו עליו באחלה גז
    ואפילו רוכבים מקצועיים יהנו עליו באחלה גז

     

  • 11 דברים שלמדנו על האפריקה טווין החדש

    11 דברים שלמדנו על האפריקה טווין החדש

    1. כשהונדה רוצה – הונדה יכולה

    כבר לא מעט שנים שאנחנו מתבכיינים על זה שהונדה החליטה לבנות רק אופנועים טובים ויעילים, אבל לחלוטין לא מגניבים או מרגשים. לא בעיצוב ולא ב-'וייב', שזה מין סעיף סל לכל התחושות שקשה להגדיר במילים או להצביע בדיוק על מקורן. כאילו, חצי מנוע הונדה ג'אז בתור משהו שאמור להניע אופנוע? באמת? אם אתם כבר חוצים מנוע מכונית מהמדף, למה לא חצי מנוע של S2000?

    ואז הגיע האפריקה טווין. כשהתחיל הטיזינג הראשוני היינו מאוד סקפטיים, קצת מצולקים מאכזבות על שמות עבר מפוארים (רמז: יצרן יפני אחר, אותו סגמנט). כשהתחילו להופיע הסרטונים שמראים את האופנוע ואיך הוא יודע לזוז, במיוחד בשטח, הרגשנו תזוזות מוזרות במכנסיים. אחרי שרכבנו עליו בעצמנו, פרסנו כפינו אל השמים וזעקנו "אנחנו מאמינים בני מאמינים".

    צילום ועריכה: אסף זומר

    2. זה לא אדוונצ'ר. זה דו"ש.

    מחלקות השיווק השונות מוכרות לנו כבר שנים את את השם 'אדוונצ'ר' כמייצג אופנועים שיכולים לחצות את היבשת, ולא משנה אם הדרך סלולה או לא. בפועל, למעט מקרים בודדים, קיבלנו אופנועי כביש עם יכולות שטח דומות לאלה של רכב ליסינג – יעשו שבילים ברגוע, אבל כל דבר מעבר לכך יהיה תלוי במידת חוסר האחריות של הנהג.

    האפריקה טווין הוא לא כזה 'אדוונצ'ר'. זה דו-שימושי ענק עם יכולות שטח אמיתיות ואחלה בחלה של יכולות כביש. משהו בסגנון של הק.ט.מ אדוונצ'ר 990, אבל עם הנימוסים של הונדה. כשאנחנו אומרים דו"ש אנחנו מתכוונים לדו"ש באמת – גם שטח אבל גם כביש. סוף השבוע המשותף שלנו התחיל בכניסה ספונטנית לשביל מקביל לכביש 1, שוטטות חסרת מטרה סביב יער בן שמן ומצפה מודיעין בשבילים וסינגלים זורמים, חזרה לכביש רק כדי לערבב אותו מצד לצד בכבישי ירושלים בקצב הסלסה, ולמחרת הצפנו דרך כבישים ישרים וארוכים עד לשבילים של שמורת רמות מנשה ועוד קצת. אה, והכל בהרכבה כמובן. לא יודעים, במילון שלנו זו ההגדרה לדו"ש.

    הונדה CRF1000L אפריקה טווין
    הונדה CRF1000L אפריקה טווין

    3. האפריקה טווין הוא דו"ש קרבי לשטח

    אז אוקי, לא אדוונצ'ר במובן השיווקי של המילה, אלא דו"ש אמיתי, קרבי ועם נטייה לשטח. למה? כי יש לו את המפרט הטכני הנכון, בעיקר בכל מה שקשור למכלולי השלדה. זה מתחיל במידות גלגלים של אופנוע שטח עם גלגל "21 מלפנים ו-"18 מאחור, שלדה צרה שמשווה לו תחושה של אופנוע קטן בהרבה ממה שהוא, כולל מין קסם כזה שמעלים חצי מהמשקל ברגע שמתחילים לזוז, ומנוע חזק בדיוק במידה שמייצר אחיזה איפה שצריך אבל גם מסוגל לשבור אותה בשנייה – כי בכל זאת, 95 כוחות סוס. אבל עזבו קשקושים טכניים – היופי הוא בתחושות, כי הדבר הזה עובד, ועובד טוב. אפשר לטוס איתו בשבילים עד כמה שמפלס האומץ מאפשר, והמתלים המעולים אוכלים כל מה שבדרך ומשאירים את האופנוע יציב, והכל בצורה מאוד לא מעייפת, קלה לרכיבה.

     4האפריקה טווין הוא לא אופנוע אנדורו

    ובכל זאת, גם לא צריך להיסחף. פיות שיניים לא באמת קיימות וזה לא אופנוע אנדורו. שטח יותר אגרסיבי יצריך רוכב נחוש, עם יכולת רכיבה טובה ורצוי מידות טובות בממד האורך. גם קסמים מתקשים להעלים לגמרי משקל של 228 ק"ג. תוך כדי ההסתובבות הזו שלנו בשטחים שסביב מודיעין, נסחפנו קצת לעלייה שמהר למדי הפכה להיות מדורדרת ומבולגנת. האמת, לא משהו שהאפריקה לא היה עובר בקלות אם הייתי מגיע אליה עם יותר ריכוז ונחישות, וגם מוכנות להכיר בין הפלסטיקה המבריקה לרצפה המסולעת. א-מה-מה, לא הגעתי עם אף אחד מהנ"ל וקפאתי באמצע העלייה. לפתע המשקל קיים, הגובה מאיים, וכדי להוריד את האפריקה חזרה לקרקע מאוזנת נזקקתי לעזרתם של שישה רוכבי שטח דתיים שההוא למעלה שלח כעבור חצי שעה שבה אני מזיע (בעיקר מפחד שמא נקרוס האפריקה ואנוכי ארצה) על משהו ש-DR650 מצ'וקמק היה גומר בשתי דקות של נדנוד קדימה אחורה.

    כשהונדה רוצה - הונדה יכולה
    כשהונדה רוצה – הונדה יכולה

    5. יש לו את כל האלקטרוניקה והגאדג'טים שצריך

    בעולם של היום, המפרט של אופנועים יקרים ואדוונצ'רים בפרט נראה יותר כמו מפרט של סמארטפון. שבעים אלף בקרות ומצבים שונים לכל אחת, מתלים מתכווננים מחשבתית, כפתורים בכל מקום, קרוז קונטרול, מסכים חשמליים, סאנרוף ומה לא. לאפריקה אין את כל אלה. במקום זאת, יש לו מערכת הזרקה מהטובות שפגשנו, משודכת לבקרת אחיזה בעלת שלושה מצבי התערבות ומצב כבוי, ABS, וזהו. היופי הוא שהם עובדים ממש, אבל ממש טוב. ה-ABS למשל עובד מצוין בכביש ומאפשר ניתוק בגלגל האחורי לצרכי רכיבה בשטח, והקדמי לא מפריע אלא להיפך – עוזר לבלום את כל המסה הזו על אדמה משוחררת. בינינו, אם המכונה נוסעת טוב ויש לה מערכות בטיחות איכותיות שעוזרות ברכיבה או לפחות לא מפריעות, מה צריך מעבר לזה?

    6. אין לו את כל האלקטרוניקה והגאדג'טים שצריך

    האמת היא שאין מה לעשות, אבל צריך גם מעבר לזה. לא כי באמת צריך, אלא כי לשם הולך הסטנדרט היום. זה לא סוף העולם, אבל בבוקר היה קר ובאופן אוטומטי חיפשתי את מחממי הידיים שלא היו. גם בולמים אלקטרוניים שמתכוונים מהכידון בהתאם למצב הרכיבה זה פינוק אמיתי שהיה מאפשר להוציא עוד קצת מהמתלים המצוינים של האפריקה, מהסיבה הפשוטה שלא עצרנו לכוון אותם בכל מעבר מאדמה לאספלט או מסולו לזוג. זה הגיוני, הרי אף אחד לא עוצר ביציאה משביל כדי לשכב עם מברג על הרצפה ולספור קליקים רק כדי להקשיח טיפה את הבולם לעומסי כביש. אז נכון שלא היינו פוסלים אותו כי אין לו קרוז קונטרול, אבל זה יכול היה להיות נחמד לתת ליד ימין לנוח גם כשזה רק כביש 6 ולא אוטובאן.

    דו"ש, לא אדוונצ'ר
    דו"ש, לא אדוונצ'ר

    7. זה האופנוע שהייתי רוצה בדרום אמריקה

    אחרי הצבא טיילתי עם KLR650 בדרום אמריקה. הוא היה הכלי הכמעט אולטימטיבי. החיסרון העיקרי שלו היה שבכביש הוא בקושי עבר את ה-120 קמ"ש, וגם אז הרגיש כאילו עוד שנייה הצילינדר מתיך את עצמו. זה, ושהוא היה נוח כמו כיסא של אופניים, אבל בלי המושב. כמה קינאתי ברוכבי ה-R1200GS שחלפו על פניי בנוחות קיסרית ובפער של 40-50 קמ"ש בכביש, מהסיבה שהפער הזה על מרחקים עצומים מתורגם לכך שהדרך ליעד הבא לוקחת יום ואפילו יומיים פחות, וזה חתיכת דבר. היוצרות היו מתהפכים כשהאספלט היה נגמר וה-KLR הקליל היה פשוט ממשיך באותו קצב בזמן שהבימרים הגדולים היו יורדים ל-70 קמ"ש עלובים. בדיעבד, האפריקה עשוי היה להיות מושלם – מחד נוסע מהר ובנוחות בכביש, ומאידך נוסע מהר ובנוחות בשבילים. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

    8. האפריקה טווין לא בנוי לחצות את דרום אמריקה כמו שהוא

    אף אופנוע לא באמת בנוי לחצות את דרום אמריקה כפי שהוא יוצא מהסוכנות אמנם, ולהתקין שלל אביזרים, שקעי חשמל, מיגונים ושאר מרעין בישין זה לא סיפור חריג כשמכינים אופנוע למסע גדול, אבל פה יש בעיה יותר קריטית – המיכל שלו פשוט לא מספיק. המשמעות של כ-18.5 ליטרים של בנזין עם צריכה ממוצעת של כ-16 ק"מ לליטר היא טווח של פחות מ-300 ק"מ. זה סביר בישראל, אבל במדבר הפטגוני (או בכל טיול בחור נידח על כדור הארץ) יותר סביר שתיתקעו די מהר בלי דלק. מניסיון, להיתקע בלי דלק בלב שום מקום זו חוויה מפוקפקת למדי.

    יש לו את כל מה שצריך
    יש לו את כל מה שצריך

    9. דו"ש גדול זה אופנוע חובה בכל חניה

    אין פה מה להרחיב. במציאות דמיונית ורודה כל אחד מאיתנו היה מחזיק בחניה לפחות אופנוע אחד שיש לו את היכולת המופלאה לחצות חצי מדינה בכביש בנוחות, להיסחף לתוך שביל סתם כי ראית באופק עץ מעניין, וגם לדלג מדרכות ולהשתחל בקלות בין מכוניות בעיר.

    10. השם 'אפריקה טווין' מעורר אנשים זרים לפצוח בשיחה

    זה לא שאנחנו נראים נחמדים במיוחד, אבל לאורך כל סוף השבוע אנשים פצחו איתנו בשיחות ספונטניות בכל מקום שבו האפריקה טווין חנה. חלק היו סתם הערות על העיצוב המרשים, אבל הרוב היו רוכבים בהווה או בעבר שזיהו את השם, והוא עורר אצלם משהו עד כדי כך חזק שהרגישו צורך ליזום שיחה עם אדם זר ולספר לו על כך.

    שום חניה לא שלמה בלעדיו
    שום חניה לא שלמה בלעדיו

    11. האפריקה טווין אופנוע מדהים

    יש לא מעט אופנועים שאפשר לומר עליהם 'מדהים', ובכלל רוב האופנועים הם 'טובים', אבל ההונדה CRF1000L אפריקה טווין הוא באמת אופנוע מדהים, פשוט כי אי אפשר שלא לרכב עליו ולחשוב על כמה שזו מכונה מהונדסת היטב. בהונדה תכננו מאפס ופגעו בול. יצא להם אופנוע שלוקח את היתרונות של דו"ש גדול ומרחיב אותם, מצמצם את החסרונות של הז'אנר, ועל כל זה עוד נותן חוויית רכיבה שאם צריך להגדיר אותה במילה אחת היא תהיה פשוט – כיף. בעינינו זה מדהים.

  • ימאהה MT-03 במבחן – שפשוף נעים

    ימאהה MT-03 במבחן – שפשוף נעים

    צילום: בני דויטש

    • יתרונות: עיצוב, מנוע, התנהגות
    • חסרונות: צפוף לרוכבים גבוהים, מחיר
    • שורה תחתונה: נייקד קטן לבעלי רישיון A1 המציע חוויית רכיבה קלה ומהנה עם עיצוב מודרני ברוח משפחת ה-MT של ימאהה
    • מחיר: 39,985 ש"ח (לפני אגרות רישוי)
    • מתחרים: קוואסאקי Z300 ו-Z250SL, ק.ט.מ דיוק 390, יוסאנג GT250 ו-X5, הונדה CB500F, אופנועי ספורט בנפחים 250-500 סמ"ק
    ימאהה MT-03
    ימאהה MT-03

    חם. חם מאוד בקטגוריית אופנועי הכניסה.

    לא רק חם, גם צפוף וקלסטרופובי שם.

    להכניס לשם עכשיו אופנוע נוסף זה כמו להידחס למעלית שיש לה רק כיוון אחד – למעלה. וזה דווקא משמח נורא.

    כי אם עד לפני מספר לא גדול של שנים מרוץ החימוש של היצרנים היה מופנה אל היחידות המובחרות, הסיירות, הקומנדו, הטייסים עם אופנועי הקצה, עכשיו נראה שהרבה תשומת לב מופנית לכיוון הטירונים בצבא הדו"ג. ולא לאלו שכבר אותרו מראש בגיבוש, אלא לאלו שנמצאים בבקו"ם של הרכיבה וצריכים עכשיו לקבל שיבוץ.

    מתחילים טירונות

    כי אם נקביל לרגע את עולם הדו"ג לעולם הצבאי, נראה שיש הרבה נקודות השקה. לדוגמה, כולנו לובשים מדים שכוללים ציוד מגן, קסדות, ואפילו ברכיות למען השם. כולנו גם מסתובבים לכל מקום עם נשק שיכול להרוג, אבל עושים הכל בשביל לשמור על עצמנו בשדה הקרב. מתאמנים, מתרגלים ומפתחים תורות לחימה, וכל אחד מוצא לעצמו את היחידה שלו ומאמץ לעצמו חלק בלתי נפרד מהזהות שלה.

    בין היחידות האלו אפשר להתחיל ולהבחין שבתוך כל האחידות לכאורה הזו יש המון פרטים שונים. המון קבוצות, כל אחת עם הייחוד שלה. קבוצת הספורטיבים, קבוצת האדוונצ'רים, קבוצת הסופרמוטואים, קבוצת הנייקדים, קבוצת הקסטומים, ועוד כהנה וכהנה תתי-קבוצות, שלכל אדם מבחוץ נראות כמו 'אופנוען', ורק מי שבחר לצלול לתוך העולם הזה יודע לזהות את הניואנסים הקטנים שהופכים אותנו למגוונים ורבגוניים עד מאוד. ומתכנסים בעצמנו מאוד, ועוברים מסלול ברור למדי של חיול. לשאול אופנוען על מה הוא רוכב זה כמו לשאול חייל איפה הוא משרת – זה מספר לך המון עליו ועל המסלול שהוא עבר.

    חייל, סדר את הקונוסים!
    חייל, סדר את הקונוסים!

    ולאופנוען המסלול הזה בדרך כלל זה מתחיל בשאיפות ספורטיביות. מתנסה בסופרמוטו או היפרמוטו, ממשיך לנייקד, ובהנחה ששרד עד פה מתדרדר לאדוונצ'ר או לקסטום.

    טוב נו, לא באמת מתדרדר, אבל אני עכשיו בשלב הנייקד ויש לי את גאוות היחידה המטופשת הזו שלא מאפשרת לי להודות בקול רם שיש עוד יחידות שבחרו נכון. מרגישה סיירת.

    אז המסלול די ברור ומובנה, עם כמה יוצאים מהכלל פה ושם שמדלגים על שלבים או שקופצים ישר לסוף מסלול.

    אבל לפני זה, ובלי יוצאים מן הכלל,  כולם צריכים לעבור טירונות כלל-דוג"ית. לטירונות הזו קוראים A1, ובטירונות הזו נהיה חם. חם, צפוף וקלסטרטפובי. תענוג!

    כי אם עד לפני שנים ספורות זרקו אותך לשדה הקרב הזה בכבישים עם איזה נגמ"ש במקרה הטוב או טנק במקרה הפחות טוב, עכשיו אתה מקבל את כל הכלים להתחיל את המסע עם הציוד הנכון. אופנוע מתחילים. ועם המידע הזה כל מה שנשאר לאופנוען המתחיל זה רק לבחור את סמל היחידה שלו.

    פה העניינים מתחילים להסתבך.

    המשפט הידוע אומר 'קשה באימונים קל בקרב', אבל בצבא על שניים שלנו הוא צריך להיות 'קל באימונים, קל בקרב', וזה הסיפור כולו עם אופנועי הכניסה האלה. מי שיבחר נכון ויעשה את תהליך החיול שלו נכון, כל הסיירות יהיו אחר כך פתוחות בפניו, במיוחד סיירת העלית המובחרת ביותר של אופנועי הנייקד. סליחה, אני לא שולטת בזה.

    "את בוחנת את ה-R3 של ימאהה". הפקודה הונחתה ישר מהמטה. הרגשתי כמו מ"כית בגולני שנתנו לה לפקד על כיתה של צנחנים. פקודה לא חוקית בעליל שדגל שחור מונף מעליה. פגיעה בטוהר הנשק. אני משתייכת ללוחמי הרחוב – לסטריטפייטרים – מה לי ולפיירינג?

    R3, אופנוע שקיבל משום מה שם של קונדום, חדש יחסית בשוק אופנועי הכניסה, מתחרה על נישה של כניסה ספורטיבית, ואני חושבת, בלי שבדקתי את הנושא אמפירית, שאפשר לקבוע בסבירות גבוהה שכל אופנוען צעיר בצעדיו הראשונים – זה לגמרי מה שעושה לו את זה. הלוק הספורטיבי.

    איתו, בקטגוריית החלום הרטוב לצעירים, עומדים בשורה אחת הנינג'ה 250/300 של קוואסאקי, ה-CBR300R של הונדה, ה-RC390 הקטום והיוסאנג GD250R. ללא ספק מקבץ לא רע של אפשרויות בחירה.

    השיחים משמשים להסוואה
    השיחים משמשים להסוואה

    אבל אז חלה תפנית

    ימאהה השיקו את הדגם החדש שלהם בסדרת ה-MT הפופולארית שלהם – ה-03.

    כנראה שבתוך מרוץ החימוש הזה היה חסר להם עוד דגם, כזה שיכניס אנשים ליחידת ה-MT העירומה.

    המטה עשה הערכת מצב מחודשת והודיע לי על שינוי באסטרטגיה. "את לוקחת את ה-MT-03". איזו הקלה!

    כי בואו נודה על האמת, ה-MT-03 הוא כמעט זהה לתאום הספורטיבי שלו, ה-R3. אמנם הוא מעט יותר נמוך והכידון של הוגבה לישיבה פחות רוכנת, אבל בכל השאר האופנועים זהים כמעט אחד לאחד, והשוני העיקרי ביניהם, וללא ספק הכי ניכר לעין, זה העובדה שהורידו ל-MT-03 את הבולשיט. סליחה, את הפיירינג.

    ועכשיו, כשהוא כבר פחות נראה כמו ספורטיבי Wannabe ויותר כמו אופנוע שהוא פשוט, ובכן, אופנוע, אפשר להמשיך ולראות מה הדבר הזה יודע לעשות.

    והתשובה כבר מעכשיו היא – הוא יודע לעשות הכל.

    נתחיל בווידוי קטן: מעולם, בכל שנותיי על אופנועים, לא זכיתי לכל כך הרבה מבטים ושאלות מאנשים ברחוב, כמו שזכיתי עם ה-MT-03. לא על הששמאותים שרכבתי עליהם, וגם לא על הליטרים והליטרים פלוס. דווקא האופנוע הזה, עם האגזוז האנמי, עשה סביבו המון רעש.

    בניסיון לנתח את התופעה המעניינת הזו נאלצתי לפסול תחילה את הסברה שדווקא בגיל זקנה נהייתי פתאום מצודדת יותר על האופנוע, ולהתמקד בהסתברויות סבירות יותר. כמו לדוגמה שדווקא האופנוע הזה משך כל כך הרבה תשומת לב מהסיבה שהוא פשוט היה נראה בר השגה לכל מי שמגלה עניין עתידי באופנוע. לא חלום רחוק של אופנוע סוף מסלול אלא כלי מוחשי ואפשרי. הממדים שלו לא רק נראים מזמינים, אלא שהם מרכיבים אופנוע יפה לאללה.

    קשה באימונים - רך בקרב
    קשה באימונים – רך בקרב

    ישיבה ראשונה ואתה שוקע עמוק בתוך האופנוע. מיכל הדלק מתנשא לפניך, מושב המורכב גבוה מאחוריך, ובבת אחת אתה הופך להיות חלק מהמכונה. רגליים יציבות בקרקע גם לדרדסית כמוני, ויציאה לדרך ישר לרמזור הראשון.

    "איך האופנוע? מרוצה?", צועק מהקסדה את השאלה הראשונה, מתוך רבות שאשאל בימים שלי עם ה-MT, רוכב הקטנוע שעצר לידי ברמזור. אני 20 שניות עליו, מה עונים? "אופנוע!", אני צועקת בחזרה. ותבינו, זו תשובה שבשבילי הייתה עולם ומלואו.

    כי בואו נחזור רגע אחורה לתהליך החיול הזה של הדו-גלגלי. לא סתם אנחנו צריכים לעבור טירונות. כי הכניסה לעולם האופנוענות אומרת שאנחנו צריכים להפוך את עצמנו מבני אדם לאופנוענים, ולא מדובר במה בכך.

    להיות אופנוען אומר שאתה צריך ללמד את עצמך לפעול בניגוד לאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר של האדם.

    ניקח, נניח, אוטובוס שפתאום 'קפץ' עלינו. להיות אופנוען אומר שאם אתה רואה סכנה עליך להסיט ממנה מבט. הטבע שלנו רוצה להסתכל בדיוק בלבן של העיניים של מה שרוצה להרוג אותנו. לנעול עליו מבט, כמו ארנבת שקופאת מול אורות הרכב ששועט לקראתה. אם לא נלמד להכחיד את מנגנון ההישרדות האנושי הזה – לא נשרוד.

    להיות אופנוען אומר לראות את האוטובוס הזה, ובמקום לעצור הכל ולרדת, כלומר לנסות ולבלום עדלאידע, אנחנו הרבה פעמים צריכים פשוט לפתוח גז, או לשמור על הגז, או סתם לבצע חמיקה עם גז. הטבע אומר לבלום, ואם אי-אפשר לחמוק ואין ברירה אלא לבלום, אז במקום להתנפל על הבלמים כמו שאנחנו ממש רוצים, עם כל הלב וכף יד מלאה, אנחנו צריכים לסחוט אותם בהדרגתיות, בסוג של שאנטי, כאילו אנחנו לא שועטים כרגע לתוך אחוריים של אוטובוס. והכל תוך כדי הסטת המבט וחיפוש נתיב חמיקה.

    פיס אוף קייק. אנחנו עושים את זה ברגיל כל יום, לא? התשובה היא 'כן' רק אם אתה אופנוען.

    טירונות דו-גלגלית - כל אופנוען צריך את זה מדי פעם
    טירונות דו-גלגלית – כל אופנוען צריך את זה מדי פעם

    כלומר ברור שלהיות אופנוען זה הרבה פעמים לפעול בניגוד לטבע האנושי, אבל לאופנוענים יש גם טבע ייחודי משלהם והטבע הזה מניע אותם בתוך העולם על שניים.

    וזה גם מה שקרה לי כשהתיישבתי על ה-MT-03. הייתי צריכה לפעול בניגוד לטבע האופנועני שלי, והטבע האופנועני של רובנו אומר שהמסלול שלנו בעולם הרכיבה הוא מעלית שרק עולה למעלה, והכוח שדוחף אותה כלפי מעלה זה כוח שמורכב מסוג מסוים של יוהרה.

    ולכן קשה לאופנוען לנתק את עצמו מהמסע שעבר ולחזור לימי הטירונות העליזים של תחילת הדרך. קשה לשכוח את כל מה שלמדנו במהלך השנים ולבוא להרגיש אופנוע טאבולה ראסה. אבל 20 שניות אחרי ששקעתי בתוך המושב שלו וקטנוען צעק לי "איך האופנוע?", יכולתי כבר לחוש ממרום יהירותי שמדובר באופנוע שיכול לתת תמהיל נכון של המון פאן לצד הפרק העיוני ההכרחי. וצעקתי לקטנוען הסקרן "אופנוע!"

    מבחינתי מדובר בוואחד מחמאה.

    אתם יודעים כמה יוהרה הייתי צריכה לגרש בשביל לתת לקטן הזה את הכבוד של שווה בין שווים? ובגלל שאותו קטנוען הכריח אותי לבצע את ההליך הכואב הזה של הסרת היוהרה האופנוענית שלי בשלב כה מוקדם, למעשה 20 שניות לתוך תהליך ההיכרות כבר היה לי המון כבוד למכונה.

    והוא לא אכזב.

    מחנה אימונים
    מחנה אימונים

    ארוכה היא הדרך הביתה

    לא, זו לא קלישאה. אני גרה רחוק ממרכז העניינים והדרך היא באמת ארוכה, לכן ידעתי שהדבר הראשון שאצטרך לבחון באופנוע יהיה יכולת התמודדות עם כבישים מהירים. היו לי מעט מאוד ציפיות מאופנוע בנפח 321 סמ"ק, וההפתעה לטובה הייתה כנה. הוא היה מהיר, זריז ויציב. לא הרגשתי שאני נמצאת במצב של נחיתות ביחס לתנועה וזה היה בשבילי פלוס ענק, כי ברכיבות קודמות על אופנועים קטנים הייתה חסרה לי מאוד תחושה של כוח.

    אבל עם כל הכבוד למיקום הגאוגרפי הבעייתי שלי, לא כבישים פתוחים ומהירים הם הייעוד שלו. מה בעצם הייעוד שלו? לעשות הכל.

    לתת לך תמהיל נכון של שימושיות עירונית, מספיק יכולת לטיולי סוף שבוע, אבל בעיקר, יותר מהכל, תפקידו להכין אותך לאופנוע הבא. לא סתם הוא אופנוע כניסה.

    הכניסה יכולה להיות לשנה, שנתיים או חמש, אבל בסופו של דבר הייעוד האמיתי שלו זה ללמד אותך את רזי המקצוע ולשחרר אותך הלאה לעולם האמיתי. ואם תשאלו את ימאהה, אז מבחינתם זה יהיה לפתח זהות וגאוות יחידה ולהתקדם למעלה במעלה המשפחה.

    קל באימון, קל בקרב

    אז אם הייעוד האמיתי שלו הוא רזי המקצוע, אין מקום שבו אפשר לבדוק אם הוא עומד במשימה שהצבתי לו יותר מאשר במסגרת אימון. כי הרי זו טירונות, ובטירונות אנחנו מתאמנים. מתאמנים בשביל לשרוד אבל מתאמנים גם כדי ליהנות. בלי המרכיב הזה של ההנאה עדיף לקחת אוטובוס. ואין כמו אימון רכיבה בשביל ללמוד לתפעל את המכונה הזו כמו שצריך, כמו שהיא נועדה וכמעט כמו שהיא יכולה, ובדרך לעשות ים של פאן. אז הצטרפתי לאימון רכיבה של אופנוען מאומן.

    צי של MT-03
    צי של MT-03

    בין הקונוסים המתפתלים הוא הרגיש בבית. חלקות התפעול, הידידותיות והנוחות הכללית אפשרו לי לתפור את המסלול שוב ושוב בלי להרגיש במאבק של אופנוע עתיר נפח ב'מסלול' ארצישראלי עתיר מפרצי חניה. באין מסלול אמיתי, לרכב עם אופנוע קטן נפח זה הרבה יותר הדבר האמיתי מאשר להיכנס לשם עם ליטר.

    בעודי מסתובבת סביב התוואי שסומן על המגרש התחלתי כבר להרגיש את רגשי ההיקשרות הראשוניים למכונה הזו, שבאו לביטוי במיוחד בתחושת האבל הקטנה שהאופנוע הזה לא שלי. שהוא חוזר לסוכנות ולמעשה אחרי האימון הזה אצטרך לחזור ולהתאמן ב'מסלול' עם מפלצת זוללת סל"ד ודלק. לאט לאט, תוך כדי הקפות, בהטיה, כבר גיבשתי עם עצמי תכנית עסקית בה העוסקים בהדרכות רכיבה וימי אימון כאלו יחזיקו צבא קטן וחזק של 03MT-, ואנחנו נגיע אליהם על אופנועי הליטר שלנו, נחנה אותם בצד, ונעלה על צעצוע כזה שעושה עבודה כל כך מדויקת. זה נשמע לי רעיון כל כך מוצלח, הרי הוא יעשה מה שיעשה כל ספורטיבי קטן, אבל בלי הבולשיט. אופס, מתנצלת שוב, בלי הפיירינג, אז גם לא נורא אם מפעם לפעם הוא יביא אותה באיזו החלקה. בסוף החלטתי לא לדרוש על הרעיון זכויות יוצרים ולכתוב אותו קבל עם ועדה. רק אל תשכחו איפה שמעתם את זה בפעם הראשונה.

    מסע כומתה

    יום אחד אחרון לסוף הטירונות המאוחרת שלי עם ה-MT והתלבטתי איך לסיים. הבחירה בסופו של דבר הייתה במסע כומתה. ללכת לבצע את מה שיום קודם תרגלתי.

    חיבור מושלם. אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה. ומתוך החיבור הזה הגיעה גם הרכיבה המהנה. מהנה לא בגלל יכולות-על של האופנוע, אלא בגלל רכיבה מדויקת. גם לדיוק יש קסם, לא רק למהירות ולכוח. והדיוק הגיע דווקא מהפשטות הנינוחה של הרכיבה עליו. כל השאר זה בגדר בונוס.

    לא, זה לא אופנוע פרימיום. הוא מעולם לא התיימר להיות כזה. אז לא הכל מושלם והתחושה שאתה מקבל ממנו היא של פשטות עניינית. מעין גישה של 'זה עובד, זה עובד טוב, לא צריך יותר מזה'. ותכל'ס, לאופנוע ראשון מה צריך יותר? פיירינג?

    סיימתי את מסע הכומתה המשותף בתחושה שזה ללא ספק אופנוע נכון לכל אופנוען צעיר. אבל גם לאופנוען ותיק שרוצה לרגע קל להסיר את המסכות ולחזור לזמן קצר לנקודת ההתחלה המרגשת הזו בה כל מה שרצית זה אופנוע, וכל השאר זה בונוס.

    גם אביעד משתעשע
    גם אביעד משתעשע

    ה-MT-03 הוא ללא ספק מתחרה חזק מאוד בשוק תוסס אך לא רווי. בקטגוריית הנייקדים הוא עומד דום ביחד עם מספר מתחרים חזקים כגון הקוואסאקי Z250/300, ק.ט.מ דיוק 200/390, סוזוקי אינאזומה 250 ויוסאנג X5 ו-GT250.

    ימאהה יצרו תמהיל נכון והלבישו אותו על אופנוע שלא מבייש בלוק שלו אף אופנוע עתיר נפח, ולעניות דעתי במשפחת ה-MT, מלבד קרובי המשנה בצורת ה-XSR, ה-03 הצליח להתברג כחתיך של המשפחה. ומכיוון שטעים זה קודם כל בעיניים, אז האופנוע הזה יקלע לטעמם של הרבה מאוד רוכבים חדשים שיהיו מוכנים לוותר על הלוק הספורטיבי בשביל אופנוע מאוד נכון.

    לכתבת ההשקה העולמית של הימאהה MT-03 – לחצו כאן.

    לנסיעת מבחן על ימאהה MT-03 – לחצו כאן.

    מפרט טכני

    [table id=32 /]

  • רכיבה ראשונה: שרקו SEF-R300

    רכיבה ראשונה: שרקו SEF-R300

    צילום: בני דויטש

    רוכבים: איציק קלנר, אלעד ששון, אסף בן אהרון, אלעד גבאי, אביעד אברהמי

    • יתרונות: גודל פיזי, מנוע, שלדה, מתלים, התנהגות, גימור, מראה חיצוני
    • חסרונות: גישה למסנן אוויר
    • שורה תחתונה: אופנוע אנדורו פנאי ומרוץ קל, קטן ואיכותי, בעל התנהגות מעולה, מהטובים בקטגוריה
    • מחיר: 66,900 ש"ח
    • מתחרים: ק.ט.מ 350EXC-F, הוסקוורנה FE350, גאס גאס EC300F
    • נתונים טכניים: מנוע צילינדר יחיד, 303.7 סמ"ק, 4 שסתומים, DOHC, מצמד הידראולי, 6 הילוכים, שלדת פלדת כרומולי, בולמים קדמיים הפוכים WP בקוטר 48 מ"מ מתכווננים, בולם אחורי WP מתכוונן עם לינקג', מיכל דלק 8.5 ל', משקל 102 ק"ג, גובה מושב 950 מ"מ, מרווח גחון 355 מ"מ
    שרקו SEF-R300
    שרקו SEF-R300

    מה זה?

    ה-SEF-R300 הוא התשובה של שרקו לקטגוריית הביניים של מרובעי הפעימות – זו שהתפתחה בין ה-250 סמ"ק (E1) ל-450 סמ"ק (E2) ומיועדת בעיקר לשימושי פנאי, אבל גם למרוצים בקטגוריה E2. האופנוע יצא לראשונה בשנת 2012, ומאז הוא מעודכן ומשודרג בכל שנה. גרסת 2014 ניצחה אצלנו את המבחן ההשוואתי לקטגוריית הביניים, ומאז האופנוע עודכן פעמיים.

    השרקו מציע שלדת פלדת כרומולי מייצור עצמי של שרקו, מנוע מתכנון וייצור עצמי, כשחלקים רבים ממנו מגיעים מ-X-Pro היפנית, ומכלולים רבים מחברות איכותיות. כך למשל הבולמים הם של WP, דומים מאוד לאלו שמורכבים על דגמי ק.ט.מ (עם כיול של שרקו כמובן), והבולם האחורי מגיע עם מנגנון לינקים. הבלמים של ברמבו, הצמיגים של מישלין, יש מצמד בתפעול הידראולי וגם מערכת הזרקה עם 2 מפות לבחירה – רכה ואגרסיבית, כשהבורר נמצא על הכידון. בסך הכל השרקו הוא אופנוע אנדורו שמתוכנן ומיוצר בדיוק למטרה הזו, ברמה גבוהה ועם תכנון הנדסי מדויק.

    לשנת 2016 השרקו מקבל שורה של שדרוגים. החל מצילינדר חדש, דרך גלגלי שיניים חדשים בתיבת ההילוכים, שיפורים במשאבת המים, כנף קדמית ומגני ידיים חדשים, ועד גוף מצערת חדש, חיווט חדש לכבלי המצערת ומפות ניהול מנוע מעודכנות. בנוסף, ל-2016 מקבלים כל דגמי שרקו מערכת חשמל חדשה שבה ניתן להסיר את מתג ההצתה, ובדימום מנוע מערכת החשמל מפסיקה את עצמה אוטומטית תוך מספר שניות עד ההתנעה הבאה, בדיוק כמו בק.ט.מ למשל. קיימת גם גרסת פקטורי, יקרה יותר, אשר מציעה החל מ-2016 לא רק מחשב ניהול מנוע משודרגת ומערכת פליטה של אקרפוביץ' אלא גם מערכת מתלים מתקדמת יותר, וכמובן חלקי 'בלינג' רבים.

    הנציג של שרקו לקטגוריית הביניים בין E1 לבין E2
    הנציג של שרקו לקטגוריית הביניים בין E1 לבין E2

    ביצועים

    הביצועים של ה-SEF-R300 הפתיעו אותנו ב-2014, והם מפתיעים אותנו גם ב-2016. קשה להאמין שחברה קטנה שקיימת פחות מ-10 שנים מצליחה לייצר אופנוע ברמה כזו. המנוע למשל, הוא אחד ממנועי האנדורו מרובעי הפעימות הטובים שפגשנו. הוא מאוד זריז, הוא נעים לשימוש, מספק מומנט מסל"ד נמוך ופעולה לינארית לכל אורך טווח הסל"ד עד לקצה, שם יש המון כוח. פשוט מנוע מעולה שמשתף פעולה היטב עם הרוכב, גם בזכות הזרקת הדלק המעולה.

    והקטע הוא שזה לא רק המנוע, אלא האופנוע כולו. הבולמים למשל, מרגישים מעולה ומאפשרים טווח שימושים מאוד רחב בזמן שהם שומרים על יציבות האופנוע. הבלמים ברמה גבוהה, והמצמד ההידראולי מדויק ויעיל. באופן כללי השרקו מציע חבילת ביצועים ברמה גבוהה, והיתרון שלו הוא קלות הרכיבה והאג'יליות – היכולת שלו לפנות, להסתובב, לקפוץ ולעבוד תלת-ממדי, והכל בקלות. שוב, קשה להאמין שחברה כל כך קטנה וצעירה מצליחה לייצר אופנוע כל כך איכותי שנמצא בחזית הקטגוריה גם מבחינת ביצועים.

    ביצועים ברמה הגבוהה ביותר
    ביצועים ברמה הגבוהה ביותר

    איך זה מרגיש?

    כמו אופנוע מהודק ומגומר ולא כמו אופנוע של סדנה אירופאית קטנה. השרקו צר וגבוה, והוא מרגיש מאוד קל ביחס לנפח. העניין הגדול עם ה-SEF-R300 הוא התחושה הכללית שהוא נותן – כאמור של אופנוע מהודק ומגומר, ויותר מזה – שהכל מתבצע בו בקלות ובידידותיות. השילוב בין המנוע המצוין לשלדה, למערכת המתלים ולשאר המכלולים, וכמובן גם הגימור, נותנים תחושה של אופנוע סופר-מקצועי, ועם זאת סופר-ידידותי למשתמש.

    אחת התכונות שאהבנו במיוחד בשרקו היא האג'יליות. הקלות שבה ניתן לרכב עליו, למשל בסינגלים, ולשנות כיוון, לטפס, לרדת ולפנות. זה לחלוטין אחד מאופנועי האנדורו הקלים ביותר לרכיבה שעליהם רכבנו. ההיגוי מצוין, קליל במידה הנכונה כדי לתקוף מכשולים או לשנות כיוון במהירות, ויחד עם זאת האופנוע יציב ומספק לרוכב ביטחון רב לרכב מהר. וכן, אפשר לרכב עליו מאוד מהר והוא משתף פעולה היטב. אם לסכם את ה-SEF-R300 בתכונה אחת, אז אנחנו נגיד שהוא הכי אג'יל שיש בסגמנט.

    בסיכום הכללי נספר שה-SEF-R300 הוא אופנוע אנדורו משובח, קל מאוד לרכיבה, עם מנוע פנינה, התנהגות מעולה, ומעל הכל – ידידותיות למשתמש וגימור מעולה. זה אחד מאופנועי האנדורו שיותר נהנינו לרכב עליהם. אחד הבוחנים הגדיר אותו כאופנוע האנדורו האירופאי הכי יפני שיש, ולנו לא נשאר אלא להסכים איתו. אם אתם מקבלים את התחושה שעפנו עליו לגמרי, אז כן – עפנו עליו לגמרי, תרתי משמע.

    אג'יליות - זו המילה!
    אג'יליות – זו המילה!

    עלויות

    מחירו של השרקו SEF-R300 עומד על 66,900 ש"ח (כולל חבילת אבזור של מגן רדיאטור, קיט מאוורר וחליפת רכיבה ממותגת) – קרוב מאוד לצמד המתחרים הישירים שלו לקטגוריית הביניים, שכאמור מיועדת בעיקר לפנאי, אם כי השרקו מעולה גם למרוצים בקטגוריה E2 – בעיקר בשל קלות הרכיבה עליו בשילוב הביצועים הגבוהים. הק.ט.מ וההוסקורנה 350 עולים כיום כ-67 אלף ש"ח. הגאס גאס לא מיוצר עד שהבעיות של היצרנית יסתדרו, ופרט לאלו אין כלים נוספים בקטגוריה הזו, וחבל. אפשר לקחת בחשבון גם את אופנועי האנדורו בנפח 250 סמ"ק ואז טווח המחירים רחב יותר – החל מ-56 אלף ש"ח להונדה CRF250X, דרך כ-60 אלף ש"ח ל-TM EN250Fi ו-61 אלף ש"ח לימאהה WR250F החדש, ועד כ-67 אלף ש"ח לשרקו SEF-R250 וכן להוסקוורנה ולק.ט.מ, אבל הם מהווים לדעתנו פשרה מסוימת למי שמחפש אופנוע אנדורו ורסטילי לשימושי פנאי ולא ממוקד למרוצים.

    image060

  • אופנועי מערכת: הק.ט.מ של אביעד – תחילת השיקום

    אופנועי מערכת: הק.ט.מ של אביעד – תחילת השיקום

    חמישה חודשים עברו מאז שהק.ט.מ 125EXC שלי חזר הביתה. על סיום ההליך המשפטי המייגע מול המשטרה, שרצתה להשמיד אותו בגלל מספרי מנוע ושלדה שזויפו – תוכלו לקרוא כאן. בחמשת החודשים הללו כמעט ולא נגעתי בו, וראיתי אותו מעט מאוד, זאת משום שבשל חוסר בזמן לא יכולתי לטפל בו ולשקם אותו. הוא ישב בבית מלאכה של חבר קרוב, שביצע בו פעולות החייאה ראשוניות אחרי שתוחזק באופן מחפיר במשך שנתיים ואחרי שעמד במשך 8 חודשים במשטרת באר שבע, חשוף לפגעי מזג האוויר.

    הקו שהנחה אותי בשיקום הראשוני של האופנוע היה להשקיע כמה שפחות כסף, עד שאקבל את ההחלטה אם להישאר איתו ולהיכנס לתהליך שיקום יסודי, או למכור אותו הלאה ולרכוש אופנוע אנדורו חדש יותר. בשלב הראשון ביצענו הערכת נזקים, והתחלנו לטפל במכלולים שדרשו טיפול מיידי.

    ציר הגלגל הקדמי נחתך והוחלף בחדש
    ציר הגלגל הקדמי נחתך והוחלף בחדש

    ראשית החלפנו סעפת פליטה לאחת חדשה מקורית של ק.ט.מ ששכבה אצלי בבית, וזאת משום שלסעפת שהייתה על האופנוע היו נזילות ובריחות של אוויר. את דוד הפליטה פתחנו והחלפנו את צמר הסלעים הישן והרקוב באחד חדש וטרי. למרות זאת, המנוע לא עבד כמו שצריך ונדרשה בדיקה פנימית על מנת לקבוע מה מצבו. אגיע לזה בהמשך.

    משאבת הבלם הקדמית שופצה בקיט מקורי של ברמבו, וכמובן שהוחלף גם נוזל בלם, זאת בשל שקיעה מוגזמת של הידית. השיפוץ עזר, אולם אז גילינו שהדיסק הקדמי עקום לחלוטין ברמה כזו שלא ניתן להשתמש בו. יישרנו מעט את הדיסק והמצב השתפר, אבל בעתיד הקרוב אחליף אותו לאחד חדש.

    בגלל העמידה הממושכת כשהאופנוע חשוף לפגעי מזג האוויר, ציר הגלגל הקדמי חטף קורוזיה וסירב לצאת. היה צריך לחתוך אותו עם דיסק חיתוך ולהחליפו בחדש, כולל מסבי גלגל קדמי, אז גם את זה עשינו.

    דוד הפליטה עם צמר הסלעים המקורי שהוחלף בחדש
    דוד הפליטה עם צמר הסלעים המקורי שהוחלף בחדש

    מעבר לכך החלפנו שרשרת לחדשה (נטולת או-רינגים) וגלגל שיניים אחורי מקורי מאלומיניום, החלפנו צמיג אחורי לדאנלופ D952, החלפנו גריפים למקוריים של ק.ט.מ והרכבנו מגני ידיים פתוחים. כאן לא הייתה השקעה כספית, למעט הצמיג, משום שהיו לי את כל החלקים הללו במחסן שבבית. לסיום ניקינו וגירזנו את מסבי ההיגוי ואת צירי הגלגלים והזרוע האחורית, ועל פניו היה נראה שאפשר לבחון את מצב האופנוע ברכיבה קצרה, לפני שנוגעים במנוע ובבולמים. זה הזמן לצאת לסיבוב ולבדוק מה מצב האופנוע ברכיבה.

    מפשיטים ומחזירים כל מסב לכשירות מלאה
    מפשיטים ומחזירים כל מסב לכשירות מלאה

    סיבוב התרשמות

    קשה מאוד להרוג ק.ט.מ 125EXC. האופנוע הזה הוא Bullet Proof אמיתי, וזה קל מאוד ואפילו זול לשמור אותו ברמת תחזוקה גבוהה. בשנתיים וחצי שהוא היה אצלי שמרתי אותו ברמת תחזוקה הגבוהה ביותר שאפשר. אם זה בוכנה בכל 40-50 שעות מנוע, טיפול לבולמים בכל מספר שעות דומה, גירוז של חלקים שונים, כיווני קרבורטור לפי עונות, ובאופן כללי מצבו היה מצוין, ולמעט פלסטיקה שרוטה מנפילות הוא הרגיש ברכיבה כמו אופנוע חדש – רך ומכוון. כשעבדנו על האופנוע נדהמתי לראות באיזו רמת תחזוקה מחפירה נמצא האופנוע ואיך מצבו התדרדר בשנתיים וחצי הללו. חלקים שבורים ועקומים, ברגים לא מקוריים ברמה של בניין, ברגים אחרים תקועים, קומבינות ואלתורים בכל מקום אפשרי – הזנחה פושעת. כאב לי לראות אותו ככה והייתי צריך טריגר להתחיל הליך שיקום ארוך.

    הטריגר הזה לחלוטין לא היה הסיבוב הקצר שעשיתי עליו בהרי ירושלים. מיד עם שחרור הקלאץ' הרגשתי שהמנוע עובד רע. חלש מאוד, במיוחד בתחום הנמוך, והמתלים בועטים אותי לכל הכיוונים. גם הדיסק הקדמי העקום הקשה על הרכיבה. נכון, אני קצת 'פיינשמקר' כשזה נוגע לתחזוקה וכיוונים של אופנוע, אבל באמת שניסיתי להתפשר. לא הצלחתי. את הסיבוב סיימנו ביוזמתי אחרי כמחצית השעה, פשוט כי לא הצלחתי לרכב על האופנוע מרוב שהיה מגעיל לרכיבה. חזרה למחסן לחודשיים נוספים, כשבזמן הזה אני אדיש לחלוטין לאופנוע, מהסיבה שלא בא לי אופנוע במצב כל כך מחורבן. אפילו לא מתחשק לי לכתוב עליו.

    קיט השיפוץ למשאבת הבלם הקדמי
    קיט השיפוץ למשאבת הבלם הקדמי

    סבב שיקום שני

    את הדרייב לסבב השיקום השני קיבלתי משום מקום, ככה סתם פתאום. אולי אלו הגעגועים לרכיבות אנדורו אקסטרימיות בשילוב עם סוף החורף ותחילת האביב. כך או כך, הבאנו את האופנוע לסדנת הלימוד למכונאות אופנועים שלי והתחלתי לעבוד עליו עם תלמידי התיכון שלי.

    השלב הראשון היה פתיחת המנוע לצורך אבחון. שיערתי ששסתום הכוח תקוע משום מה על מצב פתוח, וכשהרמתי את הצילינדר גיליתי, שלא בהפתעה, שהמזלג שמחבר את מכניזם ההפעלה של שסתום הכוח אל הפין המפעיל לא נמצא במקומו, כלומר שסתום הכוח אכן נשאר פתוח. מי שהרכיב את הצילינדר בפעם האחרונה טעה טעות בסיסית בהרכבה, והתוצאה הייתה מנוע חלש במיוחד בסל"ד נמוך שמתפוצץ בסל"ד גבוה. בנוסף, אטם הבסיס היה עבה מדי, מה שגרם ליחס דחיסה נמוך מדי ולכן להספק נמוך.

    החלפתי אטם למידה הנכונה אחרי מדידה מדויקת, ניקיתי היטב את הצילינדר ואת מנגנון ההפעלה של שסתום הכוח, החלפתי בוכנה לאחת שבמקרה שכבה לי בבית – למרות שנראה היה שהבוכנה הוחלפה לפני שעות מנוע בודדות, וסגרתי את המנוע. כבר בהתנעה הראשונה שמעתי שהסאונד חזר להיות כמו של ק.ט.מ 125EXC, וסיבוב קצר בחניה אישר לי שהמנוע חזר לעבוד כמו שהוא צריך. יש!

    הבוכנה שהייתה על האופנוע ואטם הבסיס העבה
    הבוכנה שהייתה על האופנוע ואטם הבסיס העבה

    הפתרון לבעיית המנוע הכניס בי דרייב לעבור הלאה אל הבעיה המהותית השנייה – הבולמים. אלו עברו פירוק לגורמים ושיפוץ וניקוי יסודיים, וכמובן שמן טרי. את ההרכבה ביצעתי לפי הספר, כשכל בורג מהודק במומנט שקבע היצרן. בסיום העבודה כיוונתי מחדש סאג והחזרתי את כל הכיוונים למצב הסטנדרטי לפי ספר הרכב. פאף! הבולמים עובדים כמו קסם!

    כעת נותר לפניי השלב השלישי והאחרון בשיקום האופנוע: ראשית להחליף דיסק קדמי כדי שניתן יהיה לרכב, וגם להחליף את הצמיגים למצלר MC5 – הצמיגים שלטעמי עובדים הכי טוב עם האופנוע הזה, בעיקר בשל הדופן הרכה שעוזרת לספיגה וליציבות. כשאלו יותקנו אוכל להחזיר לאופנוע ברגים מקוריים, להחליף את המושב הקרוע, להחליף חלק מהפלסטיקה השבורה, ואולי גם לפנק אותו בסט מדבקות בהתאמה אישית. נראה לי שמגיע לו.

    בינתיים, כבר במצבו הנוכחי, אני מתחיל בהליך הביורוקרטי של הטבעת מספרי מנוע ושלדה חדשים. העיקר שיש דרייב.

    מסיימים את שלב השיקום השני ועוברים לשלב השלישי והאחרון
    מסיימים את שלב השיקום השני ועוברים לשלב השלישי והאחרון
  • רכיבה ראשונה: MV אגוסטה F3

    רכיבה ראשונה: MV אגוסטה F3

    צילום: בני דויטש

    רוכבים: אסף זומר, נמרוד ארמן, אביעד אברהמי

    • יתרונות: עיצוב, עיצוב, עיצוב, מנוע, התנהגות, ריגוש
    • חסרונות: קשה בטירוף לרכיבה על כביש ציבורי
    • שורה תחתונה: מכונת מרוץ אקזוטית עם התנהגות משובחת, דורשת מסלול מרוצים ומפרקת על כביש ציבורי; אופנוע ספורט הארד-קור
    • מחיר: 137,900 ש"ח
    • מתחרים: סופרספורט 600 יפנים, דוקאטי פניגאלה 959
    • נתונים טכניים: מנוע טריפל בשורה, 798 סמ"ק, 12 שסתומים, DOHC, הזרקת דלק עם מצערות חשמליות, 148 כ"ס, 9 קג"מ, 6 הילוכים, קלאץ' מחליק, שלדת מסבך משולשי פלדה, בולמי מרזוקי הפוכים 43 מ"מ, בולם פרוגרסיבי זקס, גובה מושב 805 מ"מ, בסיס גלגלים 1,380 מ"מ, מיכל דלק 16.5 ל', משקל יבש 173 ק"ג, צמיגים 120/70ZR17, 180/55ZR17
    MV אגוסטה F3 - גרסת ה-800 סמ"ק
    MV אגוסטה F3 – גרסת ה-800 סמ"ק

    מה זה?

    ה-MV אגוסטה F3 הוא אופנוע הספורט הקטן יותר של היצרנית האקזוטית מווארזה, האח הקטן של ה-F4 הסופר-אקזוטי שמיוצר כבר משנת 2000. לעומת ה-F4 שמגיע עם מנוע 4 צילינדרים, ל-F3 יש מנוע טריפל – 3 צילינדרים בשורה, והוא מגיע ב-2 גרסאות נפח – 675 סמ"ק ו-800 סמ"ק. הוא יצא לראשונה בשנת 2013, בהתחלה בנפח 675 סמ"ק ולאחר מכן המנוע הוגדל ל-800 סמ"ק.

    העיצוב נשען חזק על ה-F4, שלדעת רבים הוא האופנוע היפה בעולם – יצירה אלמותית של המעצב מאסימו טמבוריני, אותו מעצב שאחראי גם לעיצוב הדוקאטי 916 – עוד אופנוע בעל עיצוב אייקוני. למעט שינויים קלים העיצוב נשאר נאמן למקור – כמעט 20 שנה אחורנית, והוא עדיין נראה סופר-מודרני ועדכני. עיצוב אלמותי אמיתי, אקזוטיקה איטלקית.

    בבסיס ה-F3 כאמור מנוע הטריפל של MV אגוסטה ששוכן גם בברוטאלה על גרסאותיו השונות. הוא מגיע עם מערכת הזרקה מתקדמת בעלת מצערת חשמלית ו-3 מפות ניהול מנוע (ספורט, מרוץ וגשם), והוא מפיק 148 כ"ס בריאים. פרט למנוע המעניין ה-F3 מורכב מרכיבים איכותיים כמו בולמים קדמיים של מרזוקי, בולם אחורי של זקס, בלמי ברמבו מתקדמים וחישוקים קלים, וגם בתחום האלקטרוניקה לא חסכו – יש לוח שעונים משוכלל שתומך מרוצים (למשל מודד זמני הקפה), יש מערכת בקרת החלקה בעלת 8 מצבים, קוויקשיפטר, והחל מ-2016 גם מערכת ABS למרוצים.

    אופנוע ספורט קצה מושחז
    אופנוע ספורט קצה מושחז

    ביצועים

    ה-F3 מציע חבילת ביצועים ברמה הגבוהה ביותר שאפשר לקבל מאופנוע ספורט. הוא חד, חזק ומדויק, וכדי להתחיל לדגדג את היכולות הסופר-גבוהות שלו צריך לרכב איתו על מסלול. המנוע חזק מאוד, מאיץ במהירות ועולה בקלות עמוק אל תחום חמש הספרות במד הסל"ד תוך כדי שהוא משמיע סאונד מרתק ומחוספס של מנוע טריפל. במצב 'מרוץ' המצערת רגיזה במיוחד, ויש גם התפרצות כוח פתאומית לקראת 10,000 סל"ד. מצב 'ספורט' שמיש הרבה יותר לכביש הציבורי, אם כי גם שם המנוע חזק וזריז הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים מכלים יפנים למשל.

    ההתנהגות הדינמית – סכין. הבולמים קשים ומיועדים להתמודד עם עומסים גבוהים של מסלול, כך שברכיבה על כביש ציבורי הם מעבירים לרוכב ללא מסננים כל פיסת אינפורמציה שנמצאת על האספלט, וכשלוחצים אותם הם מתחילים להרגיש במיטבם. ההיגוי זריז במיוחד, גם בזכות בסיס הגלגלים הקצר שעומד על 1,380 מ"מ בלבד, כך שרכיבה מהירה על כבישים מפותלים זה לגמרי העניין של האופנוע הזה. הבלמים – מהחזקים שפגשנו, כשהקדמי שותל את האופנוע בעוצמות מאוד גבוהות, וכלל – ה-F3 הוא אופנוע מושחז שנראה שתוכנן למסלול, שכן עומסי כביש ציבורי לא ממש מדגדגים לו.

    מיועד לסשנים בני 20 דקות על מסלול בגודל מלא
    מיועד לסשנים בני 20 דקות על מסלול בגודל מלא

    איך זה מרגיש?

    כאמור, כמו אופנוע מרוץ מושחז שהרכיבו עליו אביזרי תקינת כביש כמו פנסים ומראות. המושב גבוה, שטוח וקשה, הקליפ-אונים נמוכים, הרגליות גבוהות, ותנוחת הרכיבה באופן כללי סופר-קרבית כשהברכיים מקופלות ופלג הגוף העליון שוכב. התנוחה הזו מעמיסה מאוד על הידיים ברכיבה שהיא לא רכיבת קצה, כך שהתניידות יומיומית קשה ביותר. מאידך, במהירויות הגבוהות שאליהן מיועד ה-F3, למשל 200 קמ"ש ומעלה, פלג הגוף העליון נתמך על ידי הרוח ואז התנוחה מרגישה הגיונית יותר. את היתרון מקבלים בכבישים מפותלים, שם התנוחה הקרבית הזו מאפשרת להיות מחובר לגמרי לאופנוע ולרכב בקצב גבוה.

    בגלל הייעוד הכל כך ברור שלו – מסלול מרוצים, והבנייה חסרת הפשרות שלו שאיתה הלכו ב-MV אגוסטה עד הסוף, ה-F3 הוא מסוג האופנועים שמרגשים את הרוכב בכל עלייה עליהם, ובטח ובטח כשהם נמצאים בחניה, או עדיף יותר במרכז הסלון – מצוחצחים וזקופים. בתכלס ה-F3 מיועד לסשנים קצרים בני 20 דקות על מסלול מרוצים בגודל מלא ואז מנוחה של 40 דקות כדי להשתחרר מעוצמת החוויה והעומסים הגבוהים – כמו שעשינו במסלול ואיראנו על 675 באוקטובר 2014. רוכבים ישראלים שיקנו את ה-F3 לשימושי כביש ייהנו ויסבלו בו-זמנית מהקיצוניות של האופנוע הזה. ייהנו מיכולות העל בכבישים מפותלים וברכיבות כסאח, וגם מהמראה האקזוטי שמציף שמחה בלב בכל פעם שמסתכלים עליו, במיוחד אם יורדים לפרטים ורואים את כמות ההשקעה בהם, ויסבלו בשאר הזמן מחוסר הנוחות הקיצוני של מכונת מסלול מקצועית ומושחזת שלא מתפשרת כמו כלים יפנים למשל והולכת עד הסוף בהכל – בביצועים, בתנוחה, בהקרבה ובאיכות. ה-MV אגוסטה F3 הוא מכונת ריגושים אינטנסיביות מהמשובחות שפגשנו. וסוף השבוע איתו היה חוויה חזקה וקשה בו-זמנית. אופנוע ספורט הארד-קור שמתאים רק למי שמסוגל להכיל את הקוטביות העצומה הזו.

    מכונת ריגושים
    מכונת ריגושים

    עלויות

    מחירו של ה-F3 בגרסת ה-800 סמ"ק עומד על 138 אלף ש"ח. הרבה כסף אבסולוטית, אבל בהחלט רואים היכן הושקע הכסף הזה, שכן מקבלים פה אופנוע ספורט ברמה הגבוהה ביותר שיש לתעשייה להציע, עם מכלולי איכות ואלקטרוניקה מתקדמת בכמה רמות מאופנועי הספורט המקבילים היפנים. גרסת ה-675 ה'שפויה' יותר עולה 110,000 ש"ח והיא כוללת את כל מה שמציע ה-800, כולל כל האלקטרוניקה (למעשה אופנועים זהים למעט נפח המנוע), וזה לדעתנו מחיר מצוין ביחס לתמורה שמקבלים. התחזוקה השוטפת מתבצעת בכל 6,000 ק"מ.

    מי שמסוגל לחיות עם אופנוע כל כך קיצוני, לטוב ולרע, יקבל את אחד מאופנועי הספורט המרגשים ביותר שיש היום בשוק.

    ולפני הכל - אחד האופנועים היפים בעולם
    ולפני הכל – אחד האופנועים היפים בעולם
    Tre Pistoni - Mia Amore!
    Tre Pistoni – Mia Amore!