עופר-אבניר, יבואנית סוזוקי לישראל, מזמינה את בעלי הסוזוקי GSX250R משנת 2018 להיכנס למוסך שירות מורשה לצורך ביצוע קריאת שירות (ריקול).
במסגרת קריאת השירות יוחלף מתג אור הבלם האחורי, בשל אפשרות לכשל. משך זמן העבודה הוא 40 דקות, והתיקון יתבצע ללא תשלום – כחלק מקריאת שירות עולמית של סוזוקי.
בסך הכל מדובר על 90 כלים בישראל, ובעלי הכלים יקבלו הזמנה ממשרד התחבורה לביתם.
דל"ב מוטוספורט, יבואנית ק.ט.מ לישראל, משיקה היום (ה') את דגמי האנדורו EXC של 2020. זהו דור חדש של אופנועי אנדורו, ובוצעו בו שינויים רבים מאוד ביחס לדור הקודם.
הדור החדש של אופנועי האנדורו של ק.ט.מ משפר את הקיים בכל תחום אפשרי, כשהמטרות שעמדו בפני אנשי ק.ט.מ היו שיפור התנהגות וביצועים, הורדת משקל, שיפור עמידות וכמובן מראה חדש ומעודכן. בק.ט.מ מציינים כי 60% מהחלקים בגרסאות 2020 הם חדשים לחלוטין. בנוסף, בק.ט.מ מציגים אופנוע חדש לחלוטין – 150EXC TPI – שבא לשלב בין ה-125EXC ל-200EXC ששניהם כבר אינם מיוצרים יותר.
השלדה בדגמי 2020 חדשה, והיא קשיחה יותר לפיתול ולכוחות אנכיים. גם תושבות המנוע חדשות, ובולמי ה-XPlor הותאמו לשלדה החדשה – הקפיצים בהם רכים יותר וההידראוליקה איטית יותר, ויש גם גומיית מדידה לשקיעת הבולם על הטלסקופים וברז לכיוון עומס קפיץ. יש גם רדיאטורים חדשים, ממורכזי מאסה, ועם זרימת נוזל טובה יותר. דגמי ה-TPI מקבלים מיכל שמו חדש ועמיד יותר.
העיצוב כמובן חדש לחלוטין, ולמעט הכנף הקדמית כל הפלסטיקה חדשה – החל מהמסיכה, דרך חלקי הגוף ועד הזנב החדש והיפה הכולל גם את פלטת המספר. אזור הרדיאטורים צר יותר ונמוך יותר – כאמור בזכות הרדיאטורים החדשים, וכך גם הזנב באזור מערכת הפליטה – צר יוצר מבעבר. מיכל הדלק בכל הדגמים חדש גם הוא ותומך בפלסטיקה החדשה.
הדו-פעימתיים בנפחים 250 ו-300 סמ"ק מקבלים ל-2020 תזמון חדש לפורטים. ה-250 מקבל גם יחס דחיסה גבוה יותר ליותר כוח בסל"ד נמוך ובינוני. יש מערכת פליטה חדשה עם דוד בעל גלים שמאפשרים קשיחות גבוהה יותר ופחות סיכוי למעיכות. רגלית ההתנעה בוטלה לחלוטין (אפשר לרכוש רגלית כחלק אפטרמרקט), מפות ניהול המנוע שופרו, והתווסף חיישן לחץ סביבה על-מנת להקל על מערכת ניהול המנוע לזהות את הלחץ בבית גל הארכובה. כעת, בעזרת הפרשי הלחץ, מחשב ניהול המנוע יידע לספק תערובת נכונה – גם אחרי עלייה ארוכה, וכמובן הפיצוי בשל הפרשי גובה והפרשי טמפרטורה יהיה מדויק יותר באופן משמעותי. לסיום, המנועים מותקנים על השלדות החדשות בזווית של 1 מעלה קדימה יותר. את רשמינו מצמד הכלים הללו תוכלו לקרוא כאן.
מנועי ה-250 ו-350 סמ"ק מרובעי הפעימות מקבלים ראשי מנוע חדשים עם יחס דחיסה גבוה יותר, טיימינג חדש, פורטים חדשים ופרופילים חדשים לגלי הזיזים. ה-350 מקבל טלטל חדש, ומשני המנועים יורד משקל של כחצי ק"ג. בנוסף, כמו בדו-פעימתיים, מהשנה אין רגלית התנעה כסטנדרט אלא רק כתוספת. בק.ט.מ מאמינים כי עם מערכות ההתנעה החדשות ומצברי הליתיום אין באמת צורך ברגלית התנעה, שמוסיפה כ-1 ק"ג למנוע. בנוסף לאלו, בלוק המנוע ('קייסים') חדש לגמרי.
גם מנועי ה-450 ו-500 סמ"ק שופרו. אלו מקבלים ראש מנוע חדש וקומפקטי – בדומה לדגם המוטוקרוס – עם גל זיזים נמוך יותר שמאפשר מרכוז מאסות מסתובבות, כשכל המאפיינים של ראש המנוע חדשים ומשופרים – פרופילים של גל הזיזים, תזמון וכו'. בנוסף, יחס הדחיסה גבוה יותר, ויש בלוק מנוע חדש וקל יותר.
כל מערכות הפליטה של כל הדגמים חדשות לחלוטין. בדו-פעימתיים יש כאמור דוד חדש וחזק יותר, וגם דוד הפליטה חדש, קל יותר ומאפשר זרימה טובה יותר. בדגמי ה-4 פעימות מערכות הפליטה מורכבות כעת מ-3 חלקים, כך שקל יותר לפרק את הדוד מהאופנוע במקרה הצורך, הדודים צרים יותר וקלים יותר.
גופי המצערת – גם של מרובעי הפעימות וגם של הדו-פעימתיים – חדשים גם הם. במרובעי הפעימות כבלי המצערת מתחברים כעת גבוה יותר ולכן מתקפלים פחות. בדו-פעימתיים האטימה למעגלי הסרק וההתנעה הקרה שופרו, וכאמור התווסף חיישן לחץ סביבה.
זהו למעשה הכוכב של ק.ט.מ לשנת 2020, והוא מחזיר את ק.ט.מ למשחק של אופנועי האנדורו הקטנים שמגיעים עם תקינת כביש. למעשה, מבחינת ק.ט.מ הוא משלב את ה-125EXC עם ה-200EXC.
לעומת ה-125 וה-200, שזכו לשלדה קומפקטית יותר, כאן ב-150 החדש השלדה זהה ל-250 / 300 וכך גם כל מכלולי השלדה. המנוע חדש, עם צילינדר חדש המותאם למערכת ההזרקה ומאפיינים של אנדורו כמו פורטים ותזמונים. מערכת ההזרקה זהה לזו של ה-250 וה-300 TPI, אבל יש ראש מנוע חדש, ולטענת ק.ט.מ המנוע החדש גמיש ובעל כוח בסל"ד נמוך ובינוני (נבדוק את זה היום).
מה עוד? ובכן, יש קלאץ' דיאפרגמה DS קומפקטי המותאם לעבודת אנדורו ולא לקוח ישירות מגרסת המוטוקרוס, ויש מערכת פליטה מסועפת שנראית כמו זו של הגדולים יותר ולא כמו של 125, ולטענת ק.ט.מ יש לה חלק משמעותי בגמישות המנוע ובמאפייני האנדורו שלו. רכבנו עליו בהשקה העולמית בספרד, ואת רשמינו תוכלו לקרוא כאן.
[table id=147 /]
זה כנראה האופנוע היקר בישראל, ויחידה בודדת שלו הגיעה ארצה ונמסרת ללקוח המאושר בימים אלו: קבלו את הדוקאטי פניגאלה V4R – אופנוע ההומולוגציה של דוקאטי לסופרבייק העולמי שמיוצר במהדורה מוגבלת.
הפניגאלה V4R הוצג בתערוכת מילאנו האחרונה – שנה אחרי הפניגאלה V4 ו-V4S עליהם רכבנו במסלול ולנסיה בשנה שעברה. המטרה של דוקאטי הייתה לחזור בגדול לסופרבייק העולמי, כדי להשיג את המטרה הזו הם בנו אופנוע שקרוב מאוד לאופנוע MotoGP – הקרוב ביותר שכסף יכול לקנות נכון להיום.
לעומת ה-V4, שלו נפח מנוע של 1,103 סמ"ק, ב-V4R נפח המנוע עומד על 998 סמ"ק – לפי תקנות הסופרבייק לאופנועים בעלי 4 צילינדרים – ומידות הקדח ומהלך הבוכנה זהות לGP19, אופנוע ה-MotoGP של דוקאטי, והן 81 מ"מ קוטר ו-48.4 מ"מ מהלך. במצבו המקורי, כשהוא עם מערכת פליטה המותאמת לכביש הציבורי, מספק ה-V4R לא פחות מ-221 כ"ס, אולם עם קיט המרוצים הכולל מערכת פליטה של אקרפוביץ' ומחשב ניהול מנוע, ההספק המקסימלי עומד על לא פחות מ-234 כ"ס אימתניים שמתקבלים ב-15,500 סל"ד!
כמו גרסאות ה-R הקודמות של הסופרבייקס שלה, גם ה-V4R הוא הדבר הקרוב ביותר לאופנוע המרוץ הרשמי של דוקאטי – כאמור גרסת הומולוגציה, כשהרבה מהטכנולוגיה שלו נלקחה ישירות מאופנוע ה-MotoGP של דוקאטי. כך למשל, הפיירינג עשוי מקרבון, כולל כנפונים אווירודינמיים, והוא פותח יחד עם מעבדת המחקר של דוקאטי ל-MotoGP. המנוע – דזמוסדיצ'י סטראדלה R – מיועד לעבוד בסל"ד גבוה ושם לספק את מלוא הכוח, בניגוד למנוע ה-V4 סטראדלה המיועד לספק גם שימושיות ומומנט על-פני כל טווח הסל"ד. במילים אחרות – מנוע מלחמה לנצח מרוצים, כששיא ההספק מושג ב-15,250 סל"ד, שהם 2,250 סל"ד גבוה יותר מה-V4S!
ה-V4R קל יותר ב-2 ק"ג מה-V4S, והוא שוקל 193 ק"ג בלבד כולל כל הנוזלים. מכלולי השלדה מהטופ שיש לתעשייה להציע, כמו למשל בולמי אוהלינס מסוג NPX ו-TTX, וכן בלמי ברמבו מדגם Stylema החדשים עם דיסקים בקוטר 330 מ"מ. יש גם ערימות של אלקטרוניקה, כמובן שמותרת באליפות הסופרבייק העולמית, ובאופן כללי מדובר באופנוע הספורט הקרבי ביותר שדוקאטי הוציאה אי-פעם מהמפעל בבולוניה.
סיר אלן קאת'קארט, שכותב גם עבור פול גז, רכב על הפניגאלה V4R בהשקה העולמית, והוא טוען שזה אופנוע הספורט הטוב מכולם.
כאמור, יחידה בודדת של הפניגאלה V4R הגיעה ארצה, בהזמנה מיוחדת של לקוח מאושר, כשמחירה עומד על 310 אלף ש"ח. ככל הידוע לנו זהו האופנוע היקר בישראל.
סוזוקי SV650, הווי-טווין בנפח 650 סמ"ק של היפנים חוגג 20 שנים. דגם פשוט ומוצלח, שאף בילה איתנו במבחן ארוך טווח מפרך (בשבילו, כמובן). הנייקד בנפח הבינוני של סוזוקי הוא טוב, אבל הוא הכל חוץ מנחשק.
סדנת העיצוב האיטלקית של Oberdan Bezzi הפכה את ה-SV650 לנשק צהוב בגרסת סקרמבלר-ראלי, משהו שמזכיר את גרסת דאוס לימאהה XSR700. אין הרבה פרטים על גרסת הראלי, פרט לעובדה שנכון לעכשיו זהו קונספט עיצובי בלבד, אך דגם המקור תרם את השלדה והמנוע וכמובן שהותקנו מתלים ייעודיים (שימו לב למזלג ההפוך מלפנים עם הקליפר הרדיאלי של ברמבו), חישוקי שפיצים במידות "19 מלפנים ו-"17 מאחור, וצמיגים תואמים. ל-SV650 ראלי קונספט יש גם מערכת פליטה ייעודית לראלי של אקרפוביץ'.
אנחנו בעד!
דגם האדוונצ'ר המוצלח של טריומף, הטייגר 800, נצפה בגרסה חדשה שתוצג ל-2020, וככל הנראה יגדל בנפח לכיוון ה-900 סמ"ק.
בטריומף עובדים קשה לפני הגעתם לישראל. אתמול הראינו את הגרסה הכמעט סופית של הדייטונה 765 עם מנוע ה-Moto2, ובמקביל בטריומף בחנו דגם מחודש של דגם הקלאסיקה המודרנית – כך בשפה של טריומף – הת'רקסטון R, וכן גרסה חדשה לאדוונצ'ר המוצלח והמצליח שלהם – הטייגר 800.
הטייגר 800 הנוכחי עודכן לשנת 2018, והוא מציג נתונים של מנוע טריפל בנפח 800 סמ"ק, 95 כ"ס ואלקטרוניקה למכביר. יש לו שתי גרסאות: XR עם גלגלים יצוקים וצמיגי כביש ו-XC עם חישוקי שפיצים וצמיגי דו"ש, ובתוכם מספר תתי-דגמים. לטייגר יש גם גרסה גדולה בנפח 1,200 סמ"ק עם 140 כ"ס.
הדגם החדש, כפי שנצפה במבחנים בספרד, מציג שינויי עיצוב קלים ובראשם יחידת תאורה חדשה, מסך TFT שככל הנראה יעבוד על טכנולוגית מגע, ומכלולים, שמן הסתם יעודכנו וישודרגו. עיקר הבשורה היא הגדלתו הצפויה של הנפח – כנראה לכיוון ה-900 סמ"ק. נתון ההספק יטפס ככל הנראה לכיוון ה-115 כ"ס.
כבר פרסמנו על בואו הצפוי של ההונדה אפריקה טווין 850 החדש, וכן על התכניות לעתיד של הגדלת נפחו של הק.ט.מ 790 אדוונצ'ר לכיוון ה-900 סמ"ק. בב.מ.וו כבר קפצו ל-850 סמ"ק עם ה-F850GS, ונראה שהתעשייה מכוונת לטווח הנפחים הזה. הטריומף טייגר 800 החדש יוצג ככל הנראה לקראת סוף השנה, ויצא לשווקים ב-2020 – לפני הגעתו לישראל.
הגרסה המוגמרת והסופית של הטריומף 765 החדש, שיצא בשלב ראשון כמהדורה מוגבלת, נצפתה במהלך מבחנים בספרד.
הדגם נושא בגאווה את מנוע ה-Moto2 שמורכב על כל האופנועים באליפות – כאן כמובן בגרסה מותאמת לכביש. מנוע הטריפל צפוי לשחרר 140-130 כ"ס, הבולמים הם המיטב של אוהלינס – מזלג NIX30 מלפנים ו-TTX מאחור, והבלמים הם של ברמבו. כמובן שבטריומף יוסיפו את כל אביזרי האלקטרוניקה האפשריים מבחינת בקרה, זינוק, אחיזה ובלימה.
בתמונות ניתן לראות שבטריומף בחרו בעיצוב שגרתי למדי לאופנוע המיוחד. קצת מאכזב לאור העובדה שדגם זה יהיה חלק ממהדורה מוגבלת ל-765 יחידות ממוספרות בלבד באירופה ואסיה, וכך גם בארה"ב ובקנדה. אל תתייחסו לארגז – הוא לא יוצא לסידורים, שם מסתתר המחשב האוגר נתונים בזמן המבחנים.
לכאורה מדובר על סיפור שמלמד על רשלנות מובהקת מצד הרוכב: ספטמבר 2017, רוכב שנוסע ברחוב ביאליק ברמת גן במהירות גבוהה מחליק על כביש רטוב ממים שמקורם בעבודות שטיפה של המדרכה. לו היה מתאים את מהירותו לתנאי הדרך, קרוב לוודאי שלא היה מאבד את השליטה על האופנוע, סוטה שמאלה מנתיבו, פוגע ברכב נוסף ומוטח בחוזקה ארצה.
על פניו, השברים בצלעותיו וברגליו נגרמו בשל נהיגה בקלות ראש. תוסיפו לכך את העובדה שלא היה לו רישיון נהיגה תקף ולפיכך גם רכב ללא ביטוח חובה בתוקף, ותקבלו תיק סגור עם הרשעה ודאית. אלא שפרט אחד 'קטן' שכחה התביעה לציין – שלא מדובר סתם בכביש רטוב, אלא במקטע חשוך שהתמלא בעיסה שמנונית של פירות עץ הפיקוס הידועים לשמצה ביכולתם להוביל לאובדן אחיזה פתאומי ומהווים סכנה למשתמשי הכביש.
האם צריך להיות מומחה לתחום הבוטניקה והתחבורה גם יחד בשביל להסיק כי שטיפת מדרכה בלחץ מים לצורך סילוק פירות פיקוס, כאשר ברור שאלו זורמים לכביש, מהווה סכנה ברורה ומיידית ועל כן יש חובה לסגור את שני הנתיבים לתנועת כלי רכב? התשובה היא כמובן לא. אולם ההחלטה שלא לעשות זאת כמעט ועלתה לרוכב בחייו.
במסגרת המשפט העיד שוטר שנכח במקום בעת עבודתו מטעם העירייה בעת שזו שטפה את מדרכות רחוב ביאליק, שמספר כי בעודו מדבר עם חבר, לפתע שמע 'בום', הפנה את הראש וראה אדם שרוע על הכביש. בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוחו של הנאשם, עו"ד דוד אריכא המומחה לדיני תעבורה, הוא ציין כי "כאשר נופל הפרי הוא יוצא כמו עיסה שחורה ושמנונית, אחר כך שוטפים הכל עם מים חמים וקיטור, ויוצאים מים שמנוניים. בזמן התאונה לא סגרו את הכביש שכן שטפו צד ועברו למשנהו". אם לא די בכך, הוא אף ציין כי "היום נודע לי שהיו עוד מקרים באותו יום וזה לא המקרה הראשון". לשאלה האם לאור התאונה הוא מבקש שתתבצע חסימה של הכביש הוא השיב בחיוב.
רצף הכשלים בסיפור הזה לא מסתיים כאן. הבחירה של התביעה להגיש כתב אישום שכולל עבירה של נהיגה בקלות ראש, מצריכה ממנה להחזיק בתשתית ראייתית שמוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם נהג ברשלנות או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור. מדובר על עבירה חמורה, שענישה על פיה יכולה להסתיים בשלילה לפרק זמן ארוך, ובמקרים חמורים של פגיעה בגוף – גם במאסר. אלא שבחקירת המקרה נפלו פגמים רבים שמעמידים בסימן שאלה גדול את בחירתה. בחקירתו מציין בוחן התאונות כי הגיע למקום התאונה רק לאחר שעה מרגע התרחשותה. תחילה טען כי הקטנוע לא הוזז ממקומו, אולם לאחר מכן שינה את גרסתו והסביר כי הוא מצא אותו על המדרכה. כמו כן, הוא לא ידע להשיב בוודאות האם המסקנה היא כי התאונה נגרמה באשמת הנאשם. "אני אומר שזה גם לפה וגם לפה", אמר בעדותו. בנוסף לכל, מסתבר כי היה במקום התאונה גורם נוסף, אך לטענת הבוחן הוא לא זכר אם חשב לגבות ממנו עדות.
זו העת לציין כי הבחירה לרכוב ללא רישיון נהיגה בתוקף מסוכנת וחסרת אחריות, וללא צל של ספק היה על המדינה להעמיד את הרוכב לדין, אולם הספק שמתעורר ממכלול העדויות בתיק היה צריך להדליק נורה אדומה במחלקת התביעות של המשטרה בטרם תבחר להאשימו גם בנהיגה בקלות ראש. למעשה, על התביעה להשתכנע שהעובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם, אולם נפל פגם בהתנהלותה. בית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב קבע כי לא מן הנמנע שתיתכן אפשרות אחרת לקרות התאונה: "מסתברת יותר להתרחשות התאונה מלבד נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק אלא פשוטו כמשמעו, תאונה בעקבות החלקה עקב שמנוניות הכביש".
כב' השופט אריה זרזבסקי זיכה את הנאשם מעבירה חמורה זו: "לא עלה בידה של המאשימה להוכיח כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום של נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק במידה הנדרשת ברמה הפלילית". לצד זאת, הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה וביטוח חובה.
לדברי עו"ד אריכא: "הבחירה של עיריית רמת גן שלא לחסום את הכביש הייתה יכולה להסתיים באופן טראגי. על אף שלרוכב לא היה ביטוח חובה , בכוונתנו להגיש תביעה נזיקית כנגדה בגין מכלול הנזקים הפיזיים שנגרמו לו. לעובדה כי היה או לא היה לו רישיון אין כל קשר לתאונה שנגרמה שלא באשמתו".
אנחנו אומרים: רכבו תמיד עם רישיון נהיגה ועם ביטוח חובה, והיזהרו מאוד בכבישי גוש דן בהם יש עצי פיקוס עם פירות הגורמים לכביש להיות מחליק במיוחד ואפילו שמנוני.
צילום תמונה ראשית: ניר עמוס
בכל שנה בזמן שהרומניאקס מתקיים, שומעים מסביב רוכבים אומרים אחד לשני "אז בשנה הבאה ברומניאקס?", ומתחילים לקטלג את עצמם ואת מי שמסביבם לאיזו קטגוריה הם מתאימים. צר לי לבשר שזה לא כזה פשוט. כשצפיתי השנה במרוץ מבחוץ הוא היה נחמד אבל קצת משעמם. כשהתחלתי לרוץ עם מתחרים ספציפיים ממקום למקום הבנתי שאמנם יש קטעים משעממים שבהם מחכים, אבל אז כשנמצאים עם הרוכבים בחלק מהשטח, בעליות, בירידות, בשיטפונות ובמכשולים, מנסים כל הזמן להתעדכן איפה הרוכב ומה המצב ומבינים קצת ממה שבאמת הוא עובר ומה קורה – אז מבינים את הטירוף האמיתי.
אז נחזור ללמה זה לא פשוט ה"שנה הבאה ברומניאקס" הזה. צריך להבין שגם אם ברמת הרכיבה רכבנו כמה רכיבות טובות עם רוכב שהתחרה בקטגוריה מסוימת, זה לא אומר שנסיים את הרומניאקס. כן, בהחלט צריך רמת רכיבה מתאימה ואימונים אינטנסיביים, אבל זה לא מספיק. סוף סלע סיכם את זה בצניעות האופיינית לו: "האתגר העיקרי, לא משנה באיזו קטגוריה, הוא פשוט לסיים. זה דורש כל כך הרבה כוח רצון ונחישות, שכל מי שמסיים את המרוץ – כל הכבוד לו. אם אתה לא במצב שאתה מתמודד כל הדרך עם פחדים וקשיים, אתה כנראה בקטגוריה הלא נכונה". גם רז נהוראי שהתחרה באיירון סיפר על קושי מנטלי, על הרצון להישבר כל הזמן ועל המלחמה העצמית הבלתי פוסקת.
ההתמודדות מתחילה עם אתגרי הרכיבה עצמם, ולא, אם לקחו אותך ברומניה ל"עלייה שהגולד עלו", זה לא אומר שאתה ברמת רכיבה לגולד. גם אני רכבתי בשביל שהגולד עברו בו, וזו בערך אותה רמת השוואה. מקומות שראינו מהכביש, ולא רק שלא חשבנו איך לעלות אותם או שזה בלתי אפשרי אלא פשוט לא חשבנו עליהם בכלל כי אין אפילו אופציה שמישהו יעבור שם אי-פעם, סומנו כחלק מהמסלול והשאירו את הצופים המומים כשקטגוריית הגולד רכבה שם. וזה עוד כשאת רוב העליות והירידות שבהן עוברים רוכבי הגולד, נתקעים בהן ועוזרים אחד לשני – הצופים בכלל לא יכולים לראות או להגיע.
לדעתי רוכבי הגולד עושים ספורט אחר לחלוטין ממה שאנחנו הרוכבים עושים. אמנם לכולנו יש אופנוע דומה ועולם מושגים זהה, אבל מה שרוכבי הגולד עושים שונה לחלוטין. אבל לא רק לרוכבי הגולד היה קשה, שכן כל המתחרים בכל הקטגוריות דיווחו על עליות הרבה מעבר למאתגרות, שלא נגמרות, עם המון מכשולים בדרך, סלעים ושורשים חלקלקים, או ירידות תלולות בזויות לא הגיוניות, חלקן עם תהום מימין ומשמאל. רון קדשאי וסוף סלע סיפרו שירדו ירידות ארוכות שבהן אי אפשר לרכוב על האופנוע אלא לרדת ברגל בלבד, כשבחלקן אי אפשר גם לגלגל את האופנוע כי הוא מחליק ומתדרדר למטה ולוקח את הרוכב איתו, אז הדרך היחידה היא להפיל אותו על הצד לתת לו להתדרדר למטה, ובזמן להחליק על הישבן. גם רוכבי החוד המפורסמים ביותר בקטגוריית הגולד נצפו יורדים ברגל את הירידות, חלק עם האופנוע לצידם וחלק על הישבן כשהאופנוע נגרר על הצד. ככה מטורף היה השנה.
כשסוף סלע, ילד הברזל הישראלי שרכב עם 2 שברים ביד את כל 4 הימים האלו (הייתי איתו בירידות שהחלקתי ופחדתי לרדת לבד ברגל, והוא עדיין נשאר רגוע), ורון קדשאי, שהכתף יצאה לו 4 פעמים מהמקום והוא פשוט המשיך להתחרות, אומרים לי משפט דומה – "היו ירידות שמצאתי את עצמי משקשק מפחד, רק לא רוצה ליפול לתוך תהום" – אני רק מנסה להבין איפה לעזאזל העבירו את האריות האלו, במקומות שאנחנו אפילו לא הגענו אליהם בתור צופים.
חוץ מאתגרי הרכיבה עצמם הגוף הכואב ואומר לך שהוא לא יכול להמשיך, אבל אתה חייב להמשיך לדחוף, ולא רק כשאתה בסיטואציה עצמה ואין ברירה אלא יותר מזה, כמו שיוסי גוטמן אמר – "אתה מסיים יום מטורף של סיוט ומלחמה, ואתה צריך לגייס את כל הכוחות שלך לנקות ולעבור על האופנוע, להקשיב בשעה 21:00 בערב לתדריך ליום הבא, ולקום שוב ב-04:30 בבוקר לעוד יום כזה".
אז מה עם להגיע יותר מוכן מבחינת כושר? רון קדשאי אומר "לגבי הכושר, היה קשה, בכל מקרה קשה, כי אז תדחוף את עצמך למקום יותר גבוה ותיגמר שוב". אז כן, כושר עוזר להתמקם גבוה יותר, אבל לא עוזר לא בקושי הפיזי המורגש ולא בקושי המנטלי.
סוף מספר שלסיים את המרוץ בקטגוריית גולד זה האתגר הקשה ביותר שהיה לו אי-פעם, גם מהבחינה הפיזית. הוא היה גמור לגמרי, מספר שכל הזמן ידע שעושה טעויות ולא מצליח להיגמל מהן. מה זה אומר? שאלתי – "אני יודע שאני צריך לקחת קו מסוים, אבל אני כל כך עייף שצד אחר בי כבר מנסה לקצר ולקחת משם, אבל אז אני נופל ומתרסק. אני קם, מבין איפה הטעות, אבל חוזר עליה שוב ושוב. אני כל כך עייף שאין לי כבר שיקול דעת".
מיקה סלע אומרת שמעבר לאתגר הפיזי והרכיבה, היה לה הכי קשה עם הטיים-בר והזמנים שמרחפים מעל הראש. אי אפשר לעצור לנוח או לקחת משהו בקלות, כי אז אולי לא תגיע בזמן לאחת הנקודות, ותמיד עדיף לעבור כמה שיותר מהר כי אולי בהמשך תצטרך את הזמן הזה אם תהיה לך תקלה או תקיעה. הזמנים קשוחים.
ברומניאקס יש לך זמן גג להגיע לכל נקודת ציון בדרך, ואם לא הגעת בזמן – כל היום נפסל. מותר לא לסיים יום אחד בזמן, אבל אם לא סיימת עוד יום – יצאת מהמרוץ. זיו כרמי לדוגמה נפסל כבר ביום הראשון באמצע היום, וגם ביום השני – שניהם על זמנים, ובכך יצא מהתחרות. אור פלס ועמית בר נפסלו על 10 דקות איחור, ואפילו על 14 שניות, ואז ביום האחרון, שעות ספורות מקו הסיום, נפסלו שוב על זמן.
למתחרים עצמם אין באמת מושג מה זמן הגג שלהם. הם רק יודעים שיש זמן לעמוד בו והם חייבים למהר. כל הזמן למהר. רון קדשאי אומר שלא היה לו מושג מתי הוא אמור להגיע לנקודה הבאה, והוא רק ידע שהוא כל הזמן חייב לעשות את הכי טוב שלו, כי אם יתמהמה מעט יש סיכוי שייפסל בתחרות. ביום האחרון, גם עם המכסה השבור ועם הכתף שיצאה כל הזמן מהמקום, קדשאי ידע שהוא גבולי בזמן ולא עצר לנוח. גם כשמצאנו אותו במטרה לתת לו שמן מנוע, הוא בקושי עצר מספיק זמן לסגירת פקק המילוי, ובטח שלא לנוח או לשתות כמו שצריך. כל הזמן במקסימום כוח קדימה.
במסיבת הסיום וגם בארוחות הערב המשותפות, הרוכבים שמובילים את קטגוריית הגולד נראו מאוד מגובשים, ואפילו חברים טובים. מרימים אחד את השני, רוקדים, צוחקים. לא משהו שרואים אצל רוכבי הטופ במוטוקרוס או בדוקטרינות אחרות. כששאלתי למה, התשובה הרווחת הייתה שבקטגוריה הזו הרוכבים נמצאים שעות ביחד במצבי קצה מסוכנים, וזה מאוד מגבש. חלק מהאנשים שעוקבים אחרי התחרויות חושבים שהם עוזרים אחד לשני רק לשם קבלת עזרה בעצמם, בבחינת אתה תעזור לי ולאחר מכן אני אעזור לך. זה נכון, אבל רק בחלק קטן מהמקרים. סוף סלע מספר שיש מקומות שאתה עוזר למישהו, ולמי כבר אכפת המיקום. אתה פשוט לא רוצה להשאיר מישהו על ההר במצב הזה כי אלוהים יודע איך הוא ייצא משם אחר כך. סלע גם מספר שנפל לתהום, ו-2 מתחרים שלו באו מיד לעזור, בלי לחשוב פעמיים. וכמובן היו גם סיטואציות הפוכות בהן הוא עצר והלך לעזור למתחרים שלו. בשאר הקטגוריות דיווחו על מקרים הפוכים, בהם כל אחד לעצמו, ורק במקרים קיצוניים – אם בכלל – יעצרו לעזור. ראינו גם שלגיא נורסלע לא עזרו כשנפל מהמסלול למטה, וגם לא למיקה סלע או ליוסי גוטמן, היחידים שעצרו היו המתחרים הישראלים איציק קלנר ורונן כהן, מה שעלה לקלנר כנראה גם בסיום התחרות שלו.
מיקה סלע יצאה ללא מלווה. עזבו לרגע שכולם מתלהבים מבחורות ונערות רוכבות, אין אף נער ישראלי מתחת לגיל 18 שיצא למרוץ הזה בפעם הראשונה לבד ללא מלווה שירכב איתו, וישנם גם רוכבים בוגרים שיוצאים עם מלווה או בזוגות. למיקה סלע זו גם התחרות הראשונה שאי-פעם השתתפה בה, כך שאין לה ניסיון קודם, ולמרות זאת היא רכבה 4 ימים. אין ספק שהיא נערה קשוחה ונחושה, לביאה לבית משפחת סלע.
כששאלתי את מיקה מה עבר לה בראש ואם היא נלחצה או פחדה, היא אמרה שרק בפעמים בודדות, למשל ביום השני עם הסופה והגשם, קצת פחדה להמשיך לרכוב לבד. ההר היה חשוך ומחליק, אבל אין ברירה, חייבת להמשיך. כשנפלה לשיפוע צד בזמן גשם, הסוללה בנייד כמעט נגמרה והיא לא ידעה אם ימצאו אותה – אז התחילו לעבור קצת מחשבות בראש.
נראה לי שמיקה סלע וגם רון קדשאי קצת שונים מרובנו, כי שאר האנשים שדיברתי איתם פחדו, והמחשבות כן עוברות בראש, מה אם אני נופל מהשביל, נפצע ואף אחד לא יודע? מחשבות שבטח לא עוזרות – לא לשרירים ולגוף שגם ככה הכל כואב ובמתח, ולא לטכניקה.
רק 5 מתוך 14 ישראלים שנרשמו סיימו השנה את הרד-בול רומניאקס. לי מהצד אחוז הפציעות והסיכוי להזדקק לחילוץ נראה גבוה למדי, משלב האימונים ועד לקו הסיום.
רון קדשאי נפצע כבר באימונים בדצמבר, אבל חזר להתאמן. טל אייזנבנד נפצע ממש לפני המרוץ ולא יכול היה לצאת. סוף סלע עם שני שברים ביד מהקפת הראווה, שהייתה גם אימון לפרולוג, וככה הוא התחרה בפרולוג עצמו ובמרוץ כולו. אלעד ששון שבר את היד ביום הראשון. איציק קלנר, רונן כהן ויוסי גוטמן חולצו על-ידי אודי לפיד ותומר שמש מהסופה שנקלעו אליה. גיא נורסלע חולץ על-ידי טפסנים מקצועיים של יחידת החילוץ האזורית ביחד עם תומר שמש ואיציק קלנר, אבל המשיך את המרוץ, ומיקה סלע חולצה על-ידי צוות החילוץ ביום האחרון.
הרוב טוען שזה סיוט מתמשך, מלחמה תמידית של 4 ימים רצופים. היחידים שאמרו שנהנו היו עוז נהוראי, שהתחרה באיירון וטען שנהנה כשהגיע לקטעים טכניים (אבל היו הרבה פחות מהם), וגיא נורסלע ביום הרביעי. אבל ייתכן שנורסלע השווה את היום הרביעי ליום השלישי, שבו מצא את עצמו תקוע לבד 5 שעות על מצוק גבוה, מחכה לחילוץ. סוף סלע אמר "עונג לא היה לי בזה, כיף זה לא", ורון קדשאי אמר שאולי מתוך 10 שעות רכיבה ביום הייתה פחות משעה של קצת גז ונחת. שאר הזמן אתה רק חושב "צריך להמשיך, חייב להמשיך".
אז למה כן? כי זה אתגר, כי זו חוויה. אם אני מנסה להשוות את זה לדברים אחרים שאני מכירה, זה שילוב של כמה באחד. קחו את תחרות איש הברזל – שם צריך להיות בכושר-על, צריך מנטליות חזקה, התמודדות עם זמנים וכל הזמן למשוך קדימה. אבל תחרות איש ברזל במשך 4 ימים רצוף, כשכל יום, אחרי שהוא נגמר, במשך 4 ימים, אתה קם ומתחיל מחדש. תוסיפו טכניקת רכיבה, אבל לא בתנאי מעבדה, אלא כשאתה עייף וגמור, ועל זה תוואי משתנה שאתה לא מכיר, עם הרבה הפתעות בדרך. נוסיף את זה שאין לך מושג מה הזמן שאתה צריך לעמוד בו – רק יודע שחייב למהר כל הזמן ולהיות על הגבול בין להיות כמה שיותר מהיר לכמה שיותר זהיר. נוסיף את מזג האוויר ההזוי שמשנה את הכל ברגע כך שאתה יכול למצוא את עצמך בתוך שיטפון, את הפחד מליפול לתהום או להיפצע באחד המכשולים, ובתוך כל זה עדיין להיות מרוכז מספיק להפעיל שיקול דעת ולבחור בכל רגע נתון נתיב ולשנות תנוחת רכיבה בהתאם. אז המתחרים קיצרו את כל זה יפה לשתי מילים – סיוט ומלחמה.
גם סדר הזינוק משנה, מה שאומר שלפרולוג יש משמעות. לא להתאבד עליו מאחר ומאכזב להיפצע לפני היום הראשון, כמו סוף סלע שמצטער על זה שאת ההקפה הראשונה לא לקח לאט כהקפת היכרות אלא רכב על הקצה שלו, נפל ושבר את היד. אבל בהחלט לנסות לשפר. סדר הזינוק משפיע על 3 דברים עיקריים במרוץ: ראשית, על התוואי שנטחן עם כל מתחרה שיוצא לפניך. בקטגוריית הברונז היה הבדל משמעותי בין התוואי בו רכבו קדשאי ונורסלע לבין התוואי שזינקו אליו גוטמן, כהן וקלנר. גם לאור ועמית הזינוק המאוחר הקשה, ויש מצב שגם להם וגם לסילברים התמונה הייתה שונה לחלוטין אם היו מזנקים קודם. לקטגוריית הגולד זה משמעותי מבחינת העזרה שהמתחרים מקבלים מהצופים שממתינים להם. העשירייה הראשונה – דווקא זו שפחות צריכה את העזרה – מקבלת הכי הרבה עזרה. לאחרונים כמעט לא מחכים, והם מקבלים פחות עזרה אלא אם כן הביאו איתם צוות אישי שיחכה להם. הדבר השלישי הוא מזג האוויר. לגשם פה יש נטייה להתחיל בצהריים, כך שאם זינקת ב-07:00 ויש לך בערך 7 שעות רכיבה, יש סיכוי שתגיע לסיום לפני הגשם. אבל אם זינקת ב-09:00, זה אומר שאחרי 5 שעות רכיבה יש סיכוי שיתחיל גשם, ואז מה שכביכול אמור היה לקחת שעתיים ייקח 5 שעות, או שפשוט תיפסל על אי-עמידה בזמנים.
כל הדברים האלו רק גורמים לפערים להתעצם רוב הזמן. כלומר אם התחלת אחרון כנראה יהיה לך הרבה יותר קשה.
מיקה סלע עשתה הכל בשקט, יצאה למרוץ בלי יחסי ציבור ובלי רעש, ובינינו, גם בלי מספיק אימונים. כשנגמרו הבגרויות ב-19 ביוני היא אמרה שהיא רוצה להתחרות. עד עכשיו רכבה בערך פעם בחודש, אז נשאר לה חודש וקצת להתאמן ולהתכונן. כששאלתי אותה איך היא התאמנה, אמרה שהיא רכבה במשך שבוע בארץ כל יום, קצת עם סוף האח הקטן ועם גב האח הגדול שאימנו אותה ונתנו לה קצת טיפים, אבל את רוב הרכיבות עשתה לבד. יצאה לחדרה להר חורשן ולמענית ורכבה שלוש שעות, ואז הגיעה לרומניה ל-3 שבועות שבהם אימן אותה ילד רומני בגיל שלה שהתחיל לרכוב לפני שנתיים. "הוא הראה לי את המקומות, אבל פחות איך לרכוב", אומרת מיקה. היום היא אומרת שהייתה מתאמנת יותר זמן לפני המרוץ וגם לוקחת מאמן שיודע לאמן אותה גם ברכיבה וגם יודע מה המרוץ עצמו כולל. אנחנו כבר יודעים שאת האופי הנכון והנחישות יש לה, אז עם קצת הדרכה מתאימה ואימוני רכיבה גם היא בטוח תגיע רחוק.
רון קדשאי התחיל להתאמן באוקטובר, שבר את היד בדצמבר וחזר להתאמן אחרי ההחלמה באפריל. 3 אימונים ארוכים בשבוע של 5 או 6 שעות, וגם נסע פעם אחת לרומניה. האם האימונים הספיקו? חד משמעית – לא!
"הייתי מתאמן הרבה יותר, ובעיקר ברומניה כי בארץ אין את הזוויות האלו, וגם לא את האורך הזה שהעליות והירידות לא נגמרות. זה לא 'אוקי ניתן פוש אחד או גז עד הסוף וזהו'. כל פעם יש עוד ועוד".
סוף סלע התאמן למוטוקרוס ברוב השנה מאחר והוא מתחרה באליפות האירופאית. הוא נסע לשבועיים לרומניה להתאמן, והתאמן כל יום בעזרת רוכב שהתחרה בגולד בעבר וסיים במקום ה-15. האימונים כללו עליות וירידות, עליות וירידות, ואז שוב עליות וירידות. סלע הבין שכמה טכניקות חסרות לו, למשל איך לעלות בזיגזג, אז חזר למגרש האימונים, התאמן על האלמנטים החלשים, וחזר שוב לעליות וירידות. האם האימונים הספיקו? "כשסיימתי את היום הראשון חשבתי שכן, אבל אז ביום השני והשלישי הבנתי שהייתי צריך להתאמן הרבה יותר, עוד הרבה יותר על עוד עליות ועוד ירידות. על מהירות פחות צריך להתאמן".
ההתארגנות על אופנועים ומכונאים חשובה מאוד ומהווה חלק בלתי נפרד מהמרוץ. כל רוכב צריך כלי 'מתוקתק' שיחזיק 4 ימים קיצוניים, והדבר האחרון שצריך להטריד את ראש הרוכב זה אם הרכיבו לו את המוס שביקש. הרוכבים הישראליים התארגנו בצורה שונה. גיא נורסלע, למשל, הגיע עם האופנוע הפרטי שלו מאנגליה, לקח חבילת שרות מבטא בואנו ויצא מרוצה למדי. משפחת סלע הגיעה עם מכונאי צמוד מאנגליה ועם האופנועים הפרטיים מאירופה. איציק קלנר הגיע עם תומר שמש כמכונאי צמוד, והשתמש ב-Sherco Enduro Tours, מה שהתגלה כמהלך מעולה במיוחד לעומת 6 רוכבי הסילבר והברונז שיצאו לא מרוצים מהחבילה המקומית ששכרו מתומאס, הבעלים של Ride Xpower – לא מבחינת מה שנקבע מראש ולא מהחיובים המוזרים בסוף. חבל שבתוך אירוע כזה יש עוד את הסיפור הזה על הראש. משפחת נהוראי שכרו חבילה דרך Eurotek KTM, יצאו מרוצים מאוד ותיארו אותם כמקצוענים.
בכל פעם שניסיתי לשאול את סוף סלע על המרוץ, הדבר הראשון שחשוב היה לו להגיד היה "תודה". אחת הבקשות היחידות של גור האריות המוכשר והצנוע הזה הייתה למסור המון תודה לכולם, למי שפרגן וצפה מהבית, למתחרים האחרים שנתנו לו הרגשה טובה כל הזמן, למי שפרש ועזר, למי שהיה איתו בשטח ודאג שלא יישאר שם לבד, ולמי שדחף יחד איתו את האופנוע.
אז מה הלאה?
סוף סלע חוזר הביתה, לטפל ביד ולאחר מכן חזרה לאימונים לסבב שנשאר לו במוטוקרוס האירופאי.
רון קדשאי יתגייס בדצמבר, כך שלא יתחרה בעוד אירוע גדול בקרוב. קדשאי רוצה להגיע ליחידה קרבית, למרות כל הפציעות שעבר, אז הם יזכו בבחור הקשוח הזה.
גיא נורסלע מתכנן בשנה הבאה להתחרות באליפות בעולם באנדורו, Enduro GP, ולבינתיים יתחרה בארץ ובאנגליה.
מיקה סלע כפי הנראה תתחיל להתחרות בארץ בקרוב ותייצג את משפחת סלע בכבוד. ממה שהבנתי בין השורות – היא תחזור שוב לרומניאקס, והפעם אחרי אימון מתאים.
עוז נהוראי אומר שיחזור שוב לרומניאקס, בפעם השלישית, והפעם יירשם לקטגוריית הברונז.
ואחרי כל זה, צריך לתת כבוד גם לתומר שמש ואודי לפיד, שבאו בתור צוותים של הסילברים שפרשו ועדיין תיזזו לספק עזרה לכל דורש. כבוד גם לשלושת מתחרי הסילבר – איציק קלנר, יוסי גוטמן ורונן כהן – שאחרי שפרשו, למרות הגוף הכואב, רצו ממקום למקום לחלץ ולעזור. קלנר למשל, לא נח אפילו לא לרגע, עזר לשני החברים שרצו לחכות לחילוץ, למחרת טיפס לחלץ את גיא נורסלע, ובמקום לקחת יום חופש ביום האחרון וללכת לראות את הסיום, הלך לחפש את מיקה ולראות מי עוד צריך עזרה. מה יש להגיד? אחווה ישראלית ברומניה.
25 שנים מאז הפציעו שידורי הכבלים בישראל ואנחנו עוקבים אחרי ה-MotoGP. בשנים הללו עקבנו בהשתאות אחרי ענקים כמיק דוהאן, ולנטינו רוסי, ואחרי אלכס קריביליה, מקס ביאג'י וסטה ג'יברנאו שניגנו כינור שני.
בברנו, בנוסף אלינו, גם אנדראה דוביציוזו, ולנטינו רוסי, מאבריק ויניאלס ושאר הגריד בהו בהשתאות, כמונו, על ביצועיו של מארק מרקז, כשהוא מכופף את חוקי הפיזיקה על גבי ההונדה RC213V כמו שהודיני נחלץ ממקומות סגורים, או לפחות כמו שאורי גלר מכופף כפיות.
מארק מרקז מנצל את המכונה הכמעט מושלמת שהונדה בנו עבורו. ביבש, באימונים בשישי, מרקז ממוקם שני. ברטוב בשבת מרקז מוביל את השדה באופן אבסולוטי, כשהפער בינו ובין מאבריק ויניאלס על גבי הימאהה YZR-M1 של קבוצת המפעל מונסטר-ימאהה לא יורד מ-0.6 שניות במקצי האימון.
למקצה הדירוג הקובע המסלול הולך ומתייבש, אבל לחלקו הראשון כולם יוצאים נעולים בצמיגי גשם. מרקז מהמר על צמיגי סליקס ויוצא למסלול שחלקו יבש, רובו לח ומיעוטו רטוב. הקפה ראשונה ומרקז נותר שביעי בדירוג כשהוא איטי מהקפת צמיגי הגשם שלו. בהקפה הבאה גשם יורד שוב בפניות האחרונות במסלול, אבל מרקז, על סליקס, צולח אספלט רטוב ועוצר את השעון על 2:04.165 דקות להקפה ולעמדת הפול. ואז בהקפה האחרונה, כשגשם שוטף את הפניות האחרונות והישורת, מרקז עוצר את השעון על 2:02.753 דקות. 2.5 שניות מהיר מג'ק מילר על גבי הדוקאטי GP19 של קבוצת פרמאק ויוהאן זרקו על גבי ה-RC16 של ק.ט.מ. תאורטית, הרכיבה של מארק מרקז עם צמיגי סליקס על אספלט רטוב ממים היא בלתי אפשרית. תאורטית. כשמילר ניסה לרכוב כמו מרקז על המים, זה נגמר במלכודת החצץ.
הזינוק למרוץ התעכב כשלושים וחמש דקות מורטות עצבים בגלל גשם מקומי מאוד ששוב הטביע את הפניות האחרונות ואת הישורת במים. שאר המסלול נותר יבש. המרוץ הוכרז יבש, אבל הסכנה שברכיבה על צמיגי סליקס עיכבה את הזינוק.
מרקז זינק היטב אל ההולשוט, כשאיתו אנדראה דוביציוזו על גבי הדוקאטי GP19 של קבוצת המפעל, מילר על גבי ה-GP19 של קבוצת פרמאק, ואלכס רינס על גבי הסוזוקי GSX-RR. זרקו וויניאלס התקשו בזינוק ונסוגו לאמצע העשירייה השנייה. בקבוצה הרודפת רכבו פול אספרגרו על גבי ה-RC16 של ק.ט.מ, ולנטינו רוסי על גבי הימאהה YZR-M1 של קבוצת המפעל מונסטר-ימאהה, קאל קראטשלאו וטאקקי נאקגמי על גבי ההונדות של קבוצת LCR, פאביו קוארטררו על גבי הימאהה של קבוצת פטרונאס, ודנילו פטרוצ'י על גבי הדוקאטי GP19.
המהירות של מרקז מכריחה את דובי, רינס ומילר לרכוב על הקצה. בין הרודפים, רק דובי מצליח פה ושם לסגור את הפער ממרקז למספר עשיריות בודדות. לקראת אמצע המרוץ מרקז מחליט להגביר את הקצב, ותוך שהוא מתעלם מאובדן אחיזה משמעותי של הצמיג האחורי בפניית קווין שוואנץ הוא מגדיל את הפער מדובי שוב ושוב – עד ל-3.2 שניות בשיא.
מאחור, נראה לרגע כאילו רינס והסוזוקי מאיימים על המקום השני של דובי והדוקאטי. רגע לאחר מכן הצמיגים של רינס נכנעים לאספלט של ברנו. מאחור, מילר רואה את רינס מסבסב את הצמיג האחורי לאורכה ה-Horse Power Hill, מגביר את הקצב ושודד מרינס את המקום השלישי והאחרון על הפודיום בהקפה האחרונה.
שבוע ושלוש וחצי שעות נסיעה מברנו, בדוקאטי ינסו להגן על רצף שלוש ניצחונות באויסטריך. העונה, כשמרקז באוכף של ה-RC213V מבציר 2019, דוקאטי ייאלצו לעמול קשה בשביל שדובי או פטרוצ'י יוכלו לאתגר את מרקז.
תוצאות הסבב ה-10, ברנו
טבלת האליפות לאחר הסבב ה-10
עופר-אבניר, יבואנית מוטוגוצי לישראל, מודיעה על הגעתו ארצה של ה-V85 TT (ר"ת Tutto Terreno, בעברית: כל-שטח) – האדוונצ'ר החדש של מוטוגוצי שהוצג בתערוכת קלן באוקטובר 2018. ה-V85 TT נמכר גם בגרסת הספק מלאה וגם בגרסה מוגבלת ל-47.6 כ"ס לרישיון נהיגה A1.
השלדה ב-V85 TT עשויה מצינורות פלדה, והמנוע הוא בתצורת וי-טווין 90 מעלות מקורר אוויר בנפח 853 סמ"ק, המפיק 80 כ"ס ומבוסס על מנוע ה-V9 של החברה, אם כי זה עבר לא מעט שינויים בדרך כדי שיתאים לאופנוע החדש. הגלגלים בגודל 17" מאחור ו-19" מלפנים, מגיעים עם חישוקי שפיצים.
למרות מראה הרטרו המובהק שלו, ה-V85 TT מציג לא מעט אלמנטים טכנולוגיים דוגמת מערכת בקרת אחיזה ו-ABS המותאמים למצב ניהול המנוע הנבחר, מסך TFT צבעוני המציג שלל נתונים, פנסי LED, מערכת בקרת שיוט ועוד.
מחירו של המוטוגוצי V85 TT נקבע על 86,000 ש"ח כולל אגרות רישוי. גרסת ה-Evocative הכוללת סכימת צביעה ב-3 צבעים ושלדה אדומה, מושב זמש עם תפר כפול וצמיגי מישלין ANAKEE תעלה 88,000 ש"ח.