האם לכבוד השנה החדשה דוקאטי יוצאים עם דגם מוקטן לדיאבל המפורסם שלהם? אז זהו, שלא בדיוק. הכלי שאתם רואים בתמונה הוא בכלל של בנלי – החברה האיטלקית-סינית, שלכבוד 2018 החלה בייצור מיני-דיאבל – אופנוע שנקרא 402S ומעוצב על-פי הקווים המיוחדים של הדיאבל.
זוהי גרסה קומפקטית של דיאבל, עם מנוע טווין מקבילי בנפח 400 סמ"ק, מקורר נוזל, שמפיק קצת יותר מ-39 כ"ס ב-9000 סל"ד ובעל תיבת הילוכים בת 6 מהירויות. מלפנים השתמשו בנלי בצמד דיסקים בקוטר 260 מ"מ, ויש מערכת ABS שמגיעה כסטנדרט.
בנלי פונים לשוק הצעיר עם רישיון ביניים, כלומר רוכבים שעדיין לא יכולים להרשות לעצמם את הדבר האמיתי, אבל כן יכולים להרשות לעצמם קרוזר קטן וספורטיבי במחיר שפוי, עם עיצוב סקסי ומנוע שלא מבייש כלים אחרים בקטגוריה. אנחנו חושבים שהוא ללא ספק יכול לקרוץ לצעירים רבים – וגם כאלו שלא – בצעד הראשון שלהם בעולם האופנועים.
הדיאבל של בנלי, כלומר ה-402S, צפוי להגיע ארצה בחודשים הקרובים, ומחירו יעמוד על סביב 40 אלף ש"ח.
בוחנים: נמרוד ארמן ואביעד אברהמי; צילום: בני דויטש
אנחנו לא זוכרים תופעה כזו בתחום הדו-גלגלי ואפילו בכלל בתחום הרכב: כבר 17 שנים שהימאהה טימקס – הכלי שהמציא את קטגוריית קטנועי-העל הספורטיביים ב-2001 – שולט בה ביד רמה וללא מתחרים אמיתיים. במהלך השנים היו ניסיונות של יצרניות כמו ג'ילרה, אפריליה וב.מ.וו לייצר קטנוע-על ספורטיבי שיתחרה בטימקס, אבל כולם נחלו כישלון במכירות, אף על פי שהם קטנועים מצוינים אבסולוטית.
יותר מזה, הטימקס הפך למותג בפני עצמו, לסמל סטטוס. אפשר להגיד 'טימקס' בלי שם המשפחה 'ימאהה', וכולם ידעו על מה מדובר. אנשים רבים – רוכבים ותיקים, רוכבים צעירים או כאלה שמעולם לא עלו על דו-גלגלי – יודעים מה זה טימקס גם אם לא רכבו עליו מעולם, והכלי הזה הפך למושא חלומות של לא מעט רוכבים, ושוב – גם כאלה שאינם.
זה לא מפליא שהטימקס הפך למותג כל כך חזק. במהלך השנים הוא עבר 4 דורות ו-6 גלגולים, כשבכל דור הוא הופך לטוב יותר, איכותי יותר, מגומר יותר וביצועיסט יותר, ועם השנים גם נוספו לו מערכות אלקטרוניות רבות – לבטיחות ולפינוק. כל מי שרכב על טימקס של השנים האחרונות יודע להעריך את איכות המכונה והשלמות שלה, וכפועל יוצא את התנהגות הכביש המשובחת. קטנוע עם התנהגות של אופנוע, אמרו יותר מפעם אחת, ואנחנו מסכימים עם כל מילה.
צילום ועריכה: בני דויטש
עד שבאה קימקו
החברה הטייוואנית הגדולה מבין 4 חברות קטנועים במדינה הצמודה לסין החלה השנה לשווק בעולם את ה-AK550 – הטימקס של קימקו. למה הטימקס של קימקו? ובכן, אם יצרניות אחרות בנו את הגרסה שלהן לקטנוע-על ספורטיבי, הרי שבקימקו פשוט יצרו טימקס – כמעט אחד לאחד. אם אצל יצרניות אחרות צוות הפיתוח בנה קטנוע מאפס, על פי אמות המידה המקובלות של היצרנית, הרי שבמקרה של קימקו, מעל שולחן השרטוט של ה-AK550 עמדה תמונה ענקית של ימאהה טימקס, ולא נתפלא אם באולם הפיתוח עמדו גם כמה טימקסים ברמות כאלה ואחרות של פירוק. העניין פשוט – בקימקו יצרו טימקס. קופי-פייסט אם תרצו.
המבנה של השניים דומה עד זהה: שלדת קורות אלומיניום בשרנית שבתוכה מנוע טווין מקבילי בנפח דומה מאוד (530 סמ"ק בטימקס, 550 סמ"ק בקימקו), עם קלאץ' רב-דיסקי רטוב ומערכת וריאטור שהיא חלק מהמנוע ויושבת גם היא בתוך השלדה. מאחור יש זרוע אלומיניום קלה, והעברת הכוח לגלגל האחורי מתבצעת על-ידי רצועת הינע. המבנה הזה, אגב, של מנוע הממוקם כולו במרכז השלדה, מאפשר חלוקת משקל של סביב 50/50 בין שני הגלגלים, והוא חלק מרכזי בהתנהגות הדינמית של הטימקס, וכפי שנוכחנו לדעת – גם של הקימקו.
נמשיך. מלפנים יש מזלג הפוך בשרני המחובר לשלדה עם צמד משולשי היגוי – נתון שמגביר את תחושת הקשיחות של הכלי ומאפשר גם הוא את הביצועים הספורטיביים של השניים. הבלמים – קליפרים רדיאליים על צמד דיסקים קדמיים – כמו באופנועים.
מימין – ימאהה טימקס 530; משמאל – קימקו AK550
שני הכלים גם מאובזרים היטב. לשניהם מצערות חשמליות עם שני מצבי רכיבה (בטימקס – בגרסאות SX ו-DX היוקרתיות בלבד), מפתח קרבה (בקימקו מקבלים שניים, בטימקס אחד), פנסי LED היקפיים, מערכת ABS מתקדמת, ולוח שעונים צבעוני ומשוכלל. בטימקס זהו מסך TFT מודרני, ואילו הקימקו מציע בנוסף גם אפליקציה ייעודית לטלפון הנייד שאיתה ניתן לשלוט על המסך. הטימקס מציע בקרת אחיזה אלקטרונית כסטנדרט, מה שחסר כרגע בקימקו, אולם זה האחרון מציע כסטנדרט ידיות מחוממות וחיישני ניטור לחץ אוויר בגלגלים, מה שבטימקס אין (ידיות מחוממות – רק בגרסת ה-DX).
גם העיצוב של ה-AK550 יותר ממזכיר את הטימקס. חלק מהקווים העיצוביים נלקחו ישירות מהטימקס, אולם נוספו אליהם מאפיינים שלקוחים מהשפה העיצובית של קימקו – כמו למשל מסכת החזית וצמד הפנסים. כך או כך, שני הכלים נראים מצוין ובעלי נוכחות משמעותית על הכביש.
כאן נשאלת השאלה – למה לא לקחנו למבחן ההשוואתי גם כלים נוספים בקטגוריית המקסי-סקוטרים כמו הב.מ.וו C650 ספורט או ההונדה X-ADV או אינטגרה. ובכן, הסיבה היא שכל אחד מאלו אמנם מקסי-סקוטר משובח, אבל אף אחד מהם לא מכוון ישירות לטימקס כמו ה-AK550. זה האחרון, כאמור, בנוי כמו טימקס, נראה כמו טימקס, מאובזר כמו טימקס, וכמו שכבר כתבנו לא פעם – מכוון ישירות לפנסי ה-LED הלבנים של הטימקס.
17 שנים שהטימקס שולט, עד שבא הקימקו
זהים בתאוצות ובמהירות הסופית
כשבוחנים את צמד קטנועי-העל מסביב, מבינים מדוע יש ביניהם הפרש מחיר. הטימקס מושקע יותר ואיכותי יותר, וזה בא לידי ביטוי בעיקר באיכות הפלסטיקה. כך למשל כל סביבת הרוכב נראית מושקעת יותר בטימקס, והתחושה המתקבלת היא יפנית למהדרין, ובאיכות הגבוהה ביותר שיש. הכפתורים והמתגים למשל, באיכות גבוהה מאוד בטימקס ובאיכות נמוכה מדי בקימקו. גם דלתות תאי הכפפות של הקימקו זכו מאיתנו לביקורת צוננת, שכן הם באיכות נמוכה מדי שלא הולמת את האיכות הכללית של הכלי. הטימקס גם עולה על הקימקו באיכות הצביעה. אפילו מכסי המנוע העגולים של הקימקו, שנראים בגוון מגנזיום יוקרתי עם הכיתוב '550' עליהם, הם בסך הכל מכסי פלסטיק וחלק מפלסטיקת הצד.
יוצאים לדרך. לשני הכלים כאמור מנועי טווין מקביליים במבנה דומה מאוד. בעוד לטימקס הספק של 46 כ"ס, הקימקו חזק יותר ובמקור הוא מגיע עם הספק של 53.5 כ"ס, אם כי למבחן קיבלנו את הגרסה המוגבלת לרישיון A1 שמפיקה את ההספק המקסימלי המותר לקטגוריה – 47.6 כ"ס.
התאוצות של שני הכלים זהות, ובכל ניסיונות התאוצה שביצענו הכלים זינקו יחד והאיצו יחד עד למהירות הסופית הזהה גם היא – כ-180 קמ"ש. בהקשר הזה חשוב לציין שהטימקס הגיע למבחן עם מערכת פליטה חלופית – משוחררת ופתוחה (מגיעה כחלק ממבצע הטבה על גרסת SX), בעוד הקימקו הגיע עם מערכת פליטה מקורית. לטימקס סאונד מיוחד מאוד, אופייני לדגם, והקימקו לא שונה ממנו בהרבה. גם בסעיף החשוב הזה מהנדסי קימקו עשו עבודה טובה.
התאוצות זהות, וכך גם המהירות הסופית
יחד עם זאת, על אף החספוס הנעים של צמד המנועים, המנוע של הטימקס וגם תמסורת הווריאטור חלקים יותר. התחושה שמתקבלת ממנועו של הקימקו עם כמעט כמו של טימקס, עם פזילה קלה לכיוון מנועו של הב.מ.וו C650 ספורט.
תנוחת הרכיבה דומה מאוד. המושבים רחבים ונוחים, והכידון ממוקם כמעט באותו מקום – אם כי בטימקס הוא מעט גבוה יותר. כך או כך, שני הכלים נוחים מאוד לאורך זמן, גם לרוכב וגם לנוסע מאחור.
הטימקס רחב וגדול יותר באזור הקוקפיט וסביבת הרוכב, אולי אפילו באופן מוגזם. מאידך, בקימקו שמרו על סביבת רוכב מינימליסטית יותר שמייצרת תחושה ספורטיבית יותר, והוא משמעותית פחות רחב באזור לוח השעונים והקוקפיט.
כפועל יוצא, גם מיגון הרוח של הקימקו צר יותר משל הטימקס, ולכן גם מערבולות הרוח מורגשות יותר. מיגון הרוח בטימקס טוב למדי, אם כי גם הוא לא חף ממערבולות בגרסה הרגילה ובגרסת ה-SX. גרסת ה-DX היוקרתית, שמגיעה עם משקף מתכוונן חשמלית, היא זו המציעה את מיגון הרוח הטוב ביותר.
נפח תא האחסון שמתחת למושב מוגבל בשני הכלים בשל מבנה השלדה והמנוע, ובשניהם הוא מכיל קסדה מלאה ועוד מקום לתיק גב קטן. לשני הכלים גם צמד תאי כפפות קטנים, כשבשניהם שקע טעינה לטלפון הנייד.
קימקו AK550 – התנהגות דינמית חדה ומדויקת
מגדיר מחדש את ההתנהגות הדינמית של קטנועי-על
ההפתעה של המבחן הייתה בהתנהגות הדינמית. אם עד עכשיו הטימקס היווה אמת מידה בכל הקשור לביצועי כביש של קטנועי-על, בא הקימקו הטייוואני ומראה שאפשר אפילו יותר. על אף שהמשקל המוצהר של הטימקס נמוך יותר, התחושה בפועל היא שדווקא הקימקו קל יותר – בעיקר בחלק הקדמי.
מערכת המתלים של הקימקו – ובעיקר מלפנים – טובה וקשיחה יותר משל הטימקס, ועומדת בעומסים גבוהים יותר. זה בא לידי ביטוי בחדות הכניסה לפנייה, ביציבות גבוהה יותר תוך כדי פנייה, ובעיקר בתאוצה ביציאה מהפנייה. בעוד הטימקס מרחיב את הקו כשלוחצים אותו חזק, הקימקו שתול ונטוע באספלט, מספק יותר ביטחון, ומאפשר הרבה יותר גז ביציאה מהפנייה בלי להרחיב את הקו, ויותר מזה – מאפשר לבצע תיקונים וחידודי פנייה בלי למצמץ.
כל זה נכון על הכביש הציבורי, אבל מקבל משנה תוקף ברכיבה על המסלול. שם גילינו שלא רק שההתנהגות הדינמית של הקימקו טובה יותר, אלא גם שמרווח ההטיה שלו גדול יותר, ויותר חשוב – שמערכת הבלמים הקדמיים שלו – קליפרים רדיאליים מונובלוק של ברמבו שמגיעים ישירות מאופנועי ספורט מתקדמים – משמעותית טובה יותר משל הטימקס ושותלת את הטייוואני בלי מאמץ בלחיצה ועם שפע של רגש בידית המתכווננת. אגב, השימוש בבלמים הסופר-איכותיים הללו של מותג מוכר מתחום אופנועי הספורט, מעיד על ההשקעה העצומה של קימקו בבניית ה-AK550. כך או כך, הקימקו מבחינתנו מגדיר מחדש את ההתנהגות הדינמית של קטנועי-על ספורטיביים, וזו כאמור ההפתעה הגדולה ביותר של המבחן.
במהלך מאות הקילומטרים שכיסינו במהלך המבחן – בכבישים הציבוריים ועל מסלול פצאל – גילינו שתצרוכת הדלק כמעט זהה, ובשני הכלים היא עמדה על קצת פחות מ-18 קילומטרים לליטר של דלק, וגם זה לא ממש מפתיע.
ימאהה טימקס 530 – כלי משובח באיכות גבוהה
על מי היינו שמים את הכסף?
אז מי מנצח את המבחן? ובכן, תלוי מה השאלה ששואלים. ראשית, אנחנו בטוחים שהטימקס ימשיך להיות סמל סטטוס ומושא הערצה, בלי קשר לקטנוע כזה או אחר. המותג הזה פשוט חזק מדי מכדי שכלי כזה או אחר – טייוואני, יפני או אירופאי – יערער את מעמדו כמלך של קטנועי העל וכאמת מידה בקטנועי-על ספורטיביים. שוב, תופעה כזו לא זכורה לנו, לא רק בדו-גלגלי אלא בתחום הרכב בכלל.
הטימקס קטנוע מושקע יותר מה-AK550, וברור לנו מהיכן נובע הפרש המחירים ביניהם. הוא מושקע יותר בפלסטיקה, במתגים ובאיכות הכללית, וזה בולט לעין. רוכבים שמחפשים את האיכות הגבוהה יותר יקבלו אותה בטימקס, ואבסולוטית הוא טוב יותר ואיכותי יותר מהקימקו.
הקימקו, מאידך, מציע ביצועים דינמיים טובים יותר, ובמהלך המבחן היה לנו קשה להאמין שביצועים כאלה מגיעים מיצרנית טייוואנית, ועוד בניסיון הראשון שלה. בהחלט מכובד. לכן רוכבים בעלי אוריינטציה ספורטיבית יותר יעדיפו את הקימקו. חשוב לזכור שעל אף שההתנהגות הדינמית של הקימקו טובה יותר משל הטימקס כשמדברים על רכיבה ספורטיבית, זהו לא אופי הרכיבה של חלק ניכר מהרוכבים, ואחרי הכל גם הטימקס מתנהג טוב מאוד ויותר.
אבל כאן נכנס עניין המחיר. הטימקס עולה 76,309 ש"ח לגרסה הבסיסית ו-81,309 ש"ח לגרסת ה-SX, וגם זה אחרי הורדה של כ-6,000 ש"ח במחירו בשבועות האחרונים. לעומתם, הקימקו מתומחר ב-59,900 ש"ח. נכון, בהחלט יש הבדל באיכויות הכלים, כפי שנוכחנו לדעת, אבל הפרש האיכויות קטן משמעותית מהפרשי המחירים. הפרש המחיר הזה – של 16 ו-21 אלף ש"ח בהתאמה – גדול מדי לטעמנו, ולכן את הכסף שלנו היינו שמים על הקימקו AK550.
הטימקס טוב יותר בנקודות, אבל את הכסף שלנו היינו שמים על הקימקו AK550
תודה למיקי יוחאי וחברת 'קרוס קאנטרי על השימוש במסלול פצאל; תודה מיוחדת לסער ועוז שרייבום על העזרה בהפקת המבחן.
מפרטים טכניים
[table id=114 /]
עלויות תחזוקה
[table id=115 /]
* המחירים כוללים חלפים, עבודה ומע"מ, והם נכונים ליום פרסום המבחן בלבד.
מטרו מוטור, יבואנית קוואסאקי לישראל, מודיעה על הגעתו ארצה של ה-Z900 הפופולרי – מוגבל לרישיון A1.
ה-Z900 המוגבל ל-A1 זהה לחלוטין לגרסה הבלתי מוגבלת, אולם ניהול המנוע בו מוגבל אלקטרונית ל-47.6 כ"ס (במקום 125 כ"ס במקור) כך שניתן לרכב עליו כבר מגיל 18 עם רישיון נהיגה A1.
גם המחיר זהה לגרסה הבלתי מוגבלת ועומד על 67,985 ש"ח.
ליגל, יבואנית דוקאטי לישראל, מודיעה על הגעתה ארצה של ספינת הדגל הספורטיבית החדשה של דוקאטי – הפניגאלה V4.
הפניגאלה V4 מצויד – לראשונה בדוקאטי – במנוע V4 שמחליף את מנוע ה-L-טווין המסורתי של החברה האיטלקית, ולמעשה זוהי גרסה מתונה של הדסמוסדיצ'י V4 – מנוע ה-GP של דוקאטי. הוא מגיע בנפח 1,103 סמ"ק, מפיק 214 כ"ס בגרסת המקור (226 כ"ס בגרסת 'ספציאלה'), ומצויד בכל הטוב שדוקאטי יכולה לזרוק על האופנועים שלה כמו מערכות אלקטרוניקה מתקדמות, בלמי ברמבו מונובלוק על דיסקים בקוטר 330 מ"מ, וצמיג אחורי ברוחב 200 מ"מ ובחתך 60 המיוצר במיוחד עבור הדגם.
מחירה של הגרסה ה'רגילה' של הפניגאלה נקבע על 175 אלף ש"ח, כשיש גם גרסאות S ו'ספציאלה' יוקרתיות ויקרות יותר.
יתרונות: גלגלים גדולים והתנהגות הכביש הנגזרת מכך, מתלים ובלמים, נפח אחסון
חסרונות: חלש מעט אף ביחס לקטגוריה
שורה תחתונה: כלי מצוין למי שמחפש כלי פרקטי וזול להתניידות אורבנית ומוכן להתפשר על ביצועים
מחיר: 12,890 ש"ח על הכביש
מתחרים: סאן יאנג סימפוני 125, הונדה ויז'ן 125
נתונים טכניים: מנוע צילינדר יחיד, 125 סמ"ק, קירור אוויר, 8.9 כ"ס, תמסורת וריאטור, שלדת פלדה, בולמים קדמיים קונבנציונליים, צמד בולמים אחוריים, דיסק קדמי ואחורי, אורך 2,045 מ"מ, בסיס גלגלים 1,334 מ"מ, גובה מושב 840 מ"מ, משקל יבש 120 ק"ג, מיכל דלק 6 ל', גלגל קדמי "16, אחורי "14
קימקו אג'יליטי 125 החדש – כולל ארגז מקורי
מה זה?
הקימקו אג'יליטי 125 החדש ממשיך את קודמו כקטנוע עירוני זול, וממשיך את המסורת של גלגלים גדולים עם חישוקי "16 מלפנים ו-"14 מאחור. הדגם הפשוט קיבל עיצוב מחודש ומודרני, תא מטען גדול יותר וארגז אחורי בצבע תואם (בשניהם נכנסת קסדה מלאה), וכן אבזור מכובד כמו תאורת LED קדמית, שקע 12V, מיכל דלק בנפח 7 ליטר, לוח שעונים דיגיטלי ומערכת בלימה משולבת עם דיסקים בשני הגלגלים – קדמי ואחורי. לקטנוע מנוע 125 סמ"ק מקורר אוויר, ששורשיו בקימקו מובי האגדי, וכעת הוא מותאם לדרישות תקנות יורו 4.
האג'יליטי החדש מבטיח לשים דגש על נוחות ובטיחות לצד מראה צעיר ודינמי. אנחנו, שאוהבים קטנועים גדולי גלגלים, רצנו לבדוק כמה הוא עומד בהצהרה הזו.
מנוע חלש; התנהגות מעולה של גלגלים גדולים
איך זה מרגיש על הכביש?
לרוב אנחנו קוראים לסעיף הזה 'ביצועים', אבל הפעם נדרשת התייחסות אחרת.
קל להתרגל לאג'יליטי. תנוחת הרכיבה זקופה, על המדרס השטוח יש שפע של מקום לרגליים, המושב רך ונוח, כל המתגים במקום, ונותר רק להתניע ולצאת לדרך. אבל כאן מתגלה החולשה המרכזית של האג'יליטי – למי שבחר לקרוא לקטנוע הזה בשם שפירושו באנגלית 'זמישות' (החלם של זריזות וגמישות) יש חוש הומור ציני. האג'יליטי פותח לאט, והוא אמנם צובר מהירות, אבל לוקח לו זמן. ייתכן שאלו תקנות יורו 4 שמחלישות את המנוע הזה, אבל זה מורגש. מצד אחד בקטגוריית ה-125 סמ"ק 'המאותגרת ביצועית' כל תוספת חשובה, אבל מצד שני ההבדל הוא בסך הכל בין איטי לאיטי פלוס וזה ממש לא סוף העולם.
כשמשתלבים בתנועה העירונית זה פחות מורגש. מה שמורגש מיד זה הגובה הרב יחסית בו מוצב הרוכב מעל לתנועה והגזרה הצרה של הקטנוע, שיחד עם רדיוס סיבוב קטן מאפשרים להשתחל למקומות שגם רוכב אופניים יהסס לנסות לעבור בהם (כן, זה אשכרה קרה לי שרוכב אופניים נעצר ואני המשכתי). עוד מורגשת, ודי מהר, היא יכולת השיכוך הטובה. השילוב של גלגלים גדולים עם מתלים סבירים ומושב רך יוצרים קטנוע שלא מעביר לרוכב גם בורות מאתגרים במיוחד. במעבר על פני תעלה פתוחה לרוחב הכביש – כמוה יש בשפע בדרום תל אביב – הקטנוע מזדעזע מעט, אבל זה לא מועבר לגב הרוכב.
ההיגוי אחיד ויציב, ובפניות וכיכרות הרכיבה מרגישה צפויה ובטוחה. עוד נקודה חזקה מאוד היא הבלמים – אלו שותלים את הקטנוע במקום ומספקים פידבק טוב. אם הייתה לאג'יליטי מערכת ABS הם היו מקבלים ציון מושלם.
מחוץ לעיר לוקח לו זמן להאיץ, אבל בסוף הוא מגיע עד ל-110 על השעון, וגם אז הוא שומר על יציבות מצוינת והיגוי בטוח ויציב. בעליות, גם קלות, המהירות יורדת, ולאחר כל בלימה לוקח זמן להאיץ חזרה למקסימום. אבל בסך הכל האג'יליטי מסתדר יפה עם התנועה באיילון, ובנסיעה שביצענו מתל אביב לראשון לציון וחזרה עד הרצליה, האג'ילטי לא היה בתחתית שרשרת המזון ועקף באותה המידה בה נעקף. כל זה בתנאי שהגז פתוח עד הסוף. מן הסתם נסיעות כאלו הן לא הייעוד העיקרי שלו, אבל אם צריך מדי פעם – האג'ילטי יכול לעשות זאת ללא בעיה.
נפח אחסון מכובד ביותר לקטנוע גלגלים גדולים – גם בזכות הארגז המקורי
איך זה מרגיש על הרגלית?
במבט ראשון האג'יליטי בהחלט נראה טוב בעינינו ולא משדר את 'מראה האופניים' הטיפוסי לקטנועים גדולי גלגלים. בתא הטייס התחושה טובה, המתגים והגימור הכללי מרגישים טוב, לוח השעונים קריא וכולל שני מחוגים – אחד למד המהירות והשני למד הדלק, כמו גם לוח דיגיטלי קטן למדי המרחק המשמש גם כשעון. יש גם שלוש נורות חיווי – שתיים לאיתות ואחת לאור הגבוה. בין הכידון למדרס השטח יש וו-תלייה קבוע, ומתחתיו תא ננעל ובו שקע מצית 12V, אבל בתוך התא אין מקום רב ולא נראה שאפשר יהיה להשאיר בו את הסלולרי בזמן הטעינה. מימין לתא יש פתח תדלוק ננעל אף הוא, רק חבל ששניהם לא נפתחים מהמתג הראשי – תזכורת לכך שזהו כלי תקציב.
גם תא האחסון שמתחת למושב לא נפתח מהמתג הראשי אלא ממנעול שבצידו. התא מרווח ובו מספיק מקום לקסדה מלאה ותיק גב קטן. סגירת המושב הייתה יותר קשה ונדרשה טריקה חזקה כדי שהמנעול ייתפס. בכלל, בעיית הגימור היחידה שמצאנו באג'יליטי היא המנעולים, שכן מעט קשה לסובב את המפתח בכולם.
האג'יליטי גם מגיע עם ארגז בצבע תואם, שבו נכנסה קסדה נפתחת ואפילו לא היה צורך להסיר ממנה את המצלמה. נחמד ויעיל.
למורכב יש אפשרות להניח את הרגליים על המדרס, אבל יש גם רגליות מורכב הנשלפות בלחיצה. יש רגלית אמצע ורגלית צד, אך האחרונה לא קפיצית ובאין מפתיע גם ללא מדומם מנוע. יש שיראו בכך יתרון, אך עדיין יש כאן פתח לבעיה – יש לוודא שהיא מקופלת בתחילת הנסיעה.
תא אחסון גדול – מכיל קסדה מלאה ויותר
סיכום ועלויות
האג'יליטי 125 החדש הוא קטנוע מצוין עם התנהגות כביש יציבה, מתלים מפנקים ובלמים מעולים. רמת הגימור כמעט יפנית, והכלי מרגיש מהודק ואיכותי. נוח לרכב עליו בעיר, נוח לרכב עליו בכפר – האג'יליטי יתמודד עם הכל (כל עוד לא מדובר במהירויות גבוהות). נראה שהוא מקיים את ההבטחה שלו לנוחות ובטיחות, ואף מוסיף עליה בגימור מעל למצופה מכלי תקציב טייוואני. נקודת החולשה שלו נובעת דווקא ממה שאמור להיות האס שבשרוול – המנוע מקורר האוויר ששורשיו במובי האלמותי מרגיש מעט חלש ומגיב לאט, ונראה שתקנות יורו 4 לא עשו עמו חסד.
ב-12,890 ש"ח על הכביש, האג'ילטי ממוקם באמצע בין מתחריו – זול בכאלף ש"ח מההונדה ויז'ן אך יקר באלפייה מהסאן-יאנג סימפוני. יתרונו הגדול על פני השניים האחרים הוא בנפח האחסון – גם בשל התא הגדול יחסית שמתחת למושב וגם בזכות הארגז המקורי. כך או כך, זהו מתמודד ראוי לסגמנט ה-125 סמ"ק העירוני בעלי הגלגלים הגדולים, שאותם אנחנו כל כך אוהבים.
יש שקע טעינה 12V, אבל אין סיכוי שנכנס לתא הזה טלפון נייד
עלויות תחזוקה
[table id=116 /]
* המחירים כוללים חלפים, עבודה ומע"מ, והם נכונים ליום פרסום המבחן בלבד.
נתונים טכניים: מנוע 1,262 סמ"ק, L-טווין 90 מעלות, 158 כ"ס ב-9,500 סל"ד, 13.2 קג"מ ב-7,500 סל"ד, הזרקה עם מצערות חשמליות, בקרת אחיזה ב-8 מצבים ו-4 מצבי רכיבה – ספורט, תיור, עירוני, אנדורו, 6 הילוכים, שילדת צינורות, קוויקשיפטר, בולמים מתכווננים אלקטרונית,ABS מותאם לפניות, בקרת ווילי, בקרת שיוט, מפתח קרבה, משקף מתכונן ידנית, מיכל דלק 20 ל', גובה מושב 825-845 מ"מ, בסיס גלגלים 1,585 מ"מ, משקל יבש 209-213 ק"ג צמיגים 120/70ZR17, 190/55ZR17
דוקאטי מולטיסטראדה 1260
המולטיסטראדה, אופנוע האדוונצ'ר הגדול של דוקאטי, מגיע עכשיו בעוד מולטי מהמולטי – יותר מנוע, עוד כוח, תוספת מומנט וטכנולוגיה משופרת.
המולטי, שהחל בייצור ב-2003 עם מנוע 1,000 סמ"ק עם עיצוב שבגלל שלא נעים לנו מהאיטלקים נגדיר אותו כ'מיוחד', מגיע ל-2018 ככלי בשל מאוד, גם מבחינת מראה. אז נתחיל עם העיצוב – קשה מאוד להבחין בשינויים, הם מינוריים ממש: חזית הפיירינג התרחבה מעט כדי להגן על ברכי הרוכב מפני הרוח, החישורים יופּּו (ובגרסה הלבנה הם באים בצבע זהב!), יש בצד המנוע פלטת אלומיניום עם האותיות DVT (ר"ת Desmodromic Variable Timing) כולל הכיתוב '1260', וזהו בערך. כלומר הצעקה "הנה המולטי החדש!" לא תצא מכם כשתראו אותו. חבל גם שבגרסת המבחן של גרסת ה-S שלדת הצינורות הבולונזית מתחבאת לה באפור ולא זועקת באדום – ועדיין המולטי הוא אופנוע נאה ואלגנטי מאוד, עם נוכחות ייחודית משלו.
מנוע ה-L טווין גדל ב-64 סמ"ק לטובת עוד 6 סוסים ויותר מומנט, כזה שבשיאו מגיע ל-18 אחוז יותר מהדגם הקודם. זה לא שלמולטי היוצא הייתה חסרה עוצמה, אבל למנוע החדש יש עוד ממנו, כוח בלי סוף ומשיכת מומנט נפלאה, כשההבדל המרכזי הוא בעיקר הנינוחות והחלקות שבה הוא מוציא אותו החוצה: פחות ויברציות, צליל נעים וחלק, כמעט בלי אותם קולות דוקאטיסטיים ידועים ומחוספסים של שיוף מתכת שבהם היה נדמה לעתים כאילו הפועלים ברובע פנאיגלה שכחו כמה חלקים מיותרים בתוך המנוע. האם זה טוב שהקול הזה נעלם? הכל בעיני המתבונן ובאוזני השומע.
חזק יותר, גמיש יותר, שקט יותר
למרות הגדלת המנוע והספקו הדבר המשמעותי יותר הוא, או הם, דברים אחרים: יש שלדה חדשה, זווית המזלג הוקהתה במעלה בודדת, הזרוע האחורית התארכה לה ב-48 מ"מ, ובסיס הגלגלים גדל ב-56 מ"מ. כל הנתונים האלו מספרים למעשה את הסיפור – עוד תיור וקצת פחות ספורט, והתחושה היא שהמולטי הזה מיועד עוד יותר מקודמו למרחקים ארוכים. ההשקה נערכה באיים הקנריים ממערב לאפריקה, שזה לא רחוק מאגאדיר המרוקאית רק עם כבישים שעשו הספרדים שידועים ביכולת שלהם לייצר רוכבים גאונים, חמון טעים ואספלט משובח.
ועדיין, הכביש המתפתל על שפת האטלנטי בעייתי – קשה להגיע שם למהירות גבוהה ואנחנו רוב הזמן על הילוך שני ומעט שלישי, כך שהקוויקשיפטר כמעט ולא בשימוש. כרגיל, אגב, הוא נחמד יותר בהעלאת הילוכים מאשר בהורדתם. עוד צרות של עשירים הוא הנוף המרהיב מהצוק שעל האוקיינוס שגורם לך שוב ושוב להסיט מבט, כביש צר עם שמאלה-ימינה מהירים – שם אפשר להרגיש את שינוי הפרופורציות, וצריך להשקיע מעט יותר מאמץ כדי לדחוף את המולטי הצידה. לפני שאתם קופצים, נאמר שזה קורה ממש בקצוות – המולטי נותר ספורטיבי מאוד, אבל עם כל הכוח והממדים המוארכים הוא יעדיף, למשל, את סדום-ערד.
זה לא בסדום ערד, זה באיים הקנריים
אני, תסלחו לי, מעדיף את הקנריים – מביט בצג הדיגיטלי שנהיה עשיר יותר, נהיר יותר, יודע לזהות שנהיה חושך (או שסתם נכנסת למנהרה) ומאפשר בקלות לקחת את האופנוע ולשנות אותו, להחליף אותו – אופנוע ספורט, תיור, עירוני או – ועד מתי נמשיך עם ההומור הזה – גם אנדורו. בכל אחד מהמודים אפשר לשנות עצמאית את ברירת המחדל של שיכוך המתלים, את ה-ABS ובקרת האחיזה (שניהם מתחשבים בזווית ההשכבה), בקרת הווילי, ויש גם את בקרת השיוט כמובן. אפשר להחליט ולהגדיר למתלים אם אתה עם ציוד או בלי, עם נוסעת או בלי, ועם סבלנות להתעסק ולשנות את ברירות המחדל שאיתן מגיע כל מצב. את כל הדברים האלו אפשר לשנות באמצעות אפליקציה בטלפון.
הטכנולוגיה לא נגמרת: הפנסים מסתכלים לעבר העיקול, והידיות – כמו אצל המתחרים – דואגות שכפות הידיים תישארנה חמות. אבל יש עוד חידוש – דיינזה תשמח למכור לכם מעיל שמתחבר גם הוא למחשב המולטי, כזה שיודע לזהות מצב של תאונה ומשגר למעיל בטכנולוגיית ה-D-AIR האלחוטית הודעה שיפתח מהר-מהר את כריות האוויר, מה שחוסך עוד אלפית שנייה חשובה לפני ההתרסקות.
צקצקנים איטליוֹלוגים יתלוננו שמשהו בעוקץ של המולטי הישן נעלם, שדוקאטי, אולי בהשראת הבעלים מקבוצת פולקסווגן, נעשתה קצת יותר גרמנית. אבל מי אמר שזה לא טוב? רע לכם שצריך להיכנס לטיפול בכל 15 אלף ק"מ?
יש הרבה כאלה לעבור עד הטיפול ב-15 אלף ק"מ
המולטי יוצע בארבע גרסאות: ה'רגילה' – שמגיעה עם בולמי קאיאבה, גרסת S ו-דיינזה D-AIR שתגענה עם בולמי זאקס אלקטרוניים, וגרסת הפרימיום 'פייקס פיק' עם בולמי אוהלינס, מפלט קרבון של טרמיניוני, וצביעה של לבן-אדום-שחור עם שלדה אדומה – כדי שכולם ידעו ששלכם הכי טוב.
המולטי החדש הוא אופנוע ספורט-תיור-אדוונצ'ר משובח, יוקרתי (ומה לעשות – גם יקר) מהטובים שהתעשייה הזו יודעת להציע. הוא ישמח לקחת אתכם בזוג לחצות את אירופה, לקרוע את אמריקה או – במקרה שלנו – לחתוך לאילת. הוא יופי של אופנוע למהירות גבוהה ולהיירפינים, כזה שגם ישמור על יחסים טובים עם הבתזוג שמאחור. המולטי הוא ממש אופנוע שהפך לסוג של מכונת שרירים איטלקית, אבל עם קצת ארומה ייקית.
גילוי נאות: הכותב היה אורח של דוקאטי בהשקה העולמית.
שוק אופנועי האנדורו המקצועיים ממשיך להתפתח ולשבור שיאים. בשנת 2017 נמכרו בישראל 1,255 אופנועי אנדורו מקצועיים, ברישוי צהוב בלבד – בלי רישוי אפור שמוסיף עוד כמה עשרות אופנועי אנדורו וכמה מאות אופנועי מוטוקרוס.
הגידול בשנת 2017 התמתן משמעותית משנים קודמות, אולם זהו עדיין גידול יפה של 14.4%, בזמן ששוק האופנועים כולו גדל ב-7.6%. במספרים מדובר על 1,255 אופנועי אנדורו שנמכרו השנה בישראל. זהו המשך המגמה של גידול בשוק האנדורו – מגמה שהחלה לפני עשור והביאה את תחום האנדורו לגבהים חסרי תקדים. נזכיר שבשנת 2005 נמכרו בישראל כ-80 אופנועי אנדורו בסך הכל, רובם ככולם למתחרים באליפות ישראל באנדורו, ואילו כיום רוב רובם של אופנועי האנדורו החדשים – כאמור 1,255 כלים – נרכשים על ידי רוכבי תחביב של סופי שבוע, והיערות מלאים בהם.
ק.ט.מ 250EXC – אופנוע האנדורו הנמכר בישראל
577 מאותם 1,255 כלים הם של ק.ט.מ, כלומר 46% מסך המכירות הם כלים קטומים. תוסיפו לזה עוד 238 כלים של המותג הנוסף של ק.ט.מ – הוסקוורנה, ותקבלו שהחברה ממטיגהופן מחזיקה בכ-65% משוק אופנועי האנדורו בישראל. כלומר 2 מתוך 3 אופנועי אנדורו שנמכרים בישראל מגיעים מהחברה האוסטרית. הנתון הזה מקביל פחות או יותר, אגב, גם למה שקורה בשאר העולם.
בטא עושה קאמבק יפה לשוק הישראלי, עם 109 אופנועי אנדורו (ועוד 2 אופנועי טריאל), וגם ימאהה מחזיקה בנתח יפה של יותר מ-10% עם צמד ה-WR250F וה-WR450F – בסך הכל 133 כלים ב-2017.
נתון מעניין נוסף: 596 כלים שנמכרו השנה הם בעלי מנוע דו-פעימתי, כלומר 47.5% מכלל המכירות. מתוכם 352 בנפח 250 סמ"ק, 217 כלים בנפח 300 סמ"ק, והשאר 125 סמ"ק. זהו המשך המגמה של מעבר מ-300 סמ"ק ל-250 סמ"ק, ובנוסף אפשר לראות בבירור שמאז שק.ט.מ / הוסקוורנה הפסיקה לייצר את ה-TE125 / 125EXC ברישוי כביש – מכירות ה-125 נמצאות בצלילה חופשית, למרות שנמכר פה כבר כמה שנים ה-TM EN125 ולאחרונה נכנס גם השרקו SE-R125.
הוסקוורנה – במקום השני במכירות
אופנוע האנדורו הנמכר בישראל ב-2017 הוא הק.ט.מ 250EXC הדו-פעימתי (גרסת הקרבורטור של 2017 וגרסת ההזרקה של 2018) – שממנו נמכרו לא פחות מ-212 יחידות. המספר הזה, אגב, מציב אותו כאופנוע השני הנמכר ביותר בישראל, מיד אחרי ההונדה CB500X. במקום השני ק.ט.מ 250EXC-F מרובע הפעימות עם 107 יחידות, כשמספר דומה מכר ה-350EXC-F (אין נתון מדויק ל-350EXC-F, שכן הוא נרשם תחת אותו קוד דגם של ה-450EXC-F, ומשניהם יחד נמכרו השנה 150 כלים). במקום הרביעי ימאהה עם ה-WR250F שממנו נמכרו 78 כלים, ובחמישי הוסקוורנה עם ה-TE250 הדו-פעימתי.
טבלת מכירות מלאה אופנועי אנדורו לשנת 2017 – לפי דגם
18,423 אופנועים וקטנועים נמכרו בישראל בשנת 2017 – עלייה של 7.6% ביחס לשנת 2016, הממשיכה את מגמת העלייה במכירות בשוק הדו-גלגלי החל משנת 2014, כשב-2013 – שנת השפל – נמכרו כ-14,100 כלים.
העלייה במכירות דו-גלגלי השנה מציגה מגמה מפתיעה, שכן רוב הגידול נמצא דווקא בפריפריה ופחות במטרופולין גוש דן הצפוף, בעיקר משום שלנהגים רבים נמאס לעמוד בפקקים האינסופיים בדרכם לערי המרכז. מגמה מעניינת נוספת היא שכ-35% מאותם 18,423 כלים הם אופנועים עם קלאץ', לעומת 65% קטנועים אוטומטיים. זהו שיא חדש ביחס שבין אופנועים לקטנועים, כשחלק לא קטן מאותם 35% הם אופנועים בדרגת רישוי A1.
את הגידול במכירות אופנועים על חשבון קטנועים אפשר לראות במספרי המכירות של המותגים. כך למשל, סאן- יאנג וקימקו, שמוכרות קטנועים בלבד, מכרו פחות כלים השנה (3,950 ו-3,030 כלים ב-2017 לעומת 4,083 ו-3,379 כלים ב-2016, בהתאמה), ואילו ימאהה גדלה מ-2,045 כלים ב-2016 ל-3,211 השנה, הונדה גדלה מ-1,006 כלים ב-2016 ל-1,400 כלים השנה, ק.ט.מ גדלה מ-964 כלים ב-2016 ל-1,116 כלים השנה (כלים ברישוי צהוב בלבד, בלי רישוי אפור), קוואסאקי גדלה מ-811 כלים ב-2016 ל-1,090 כלים השנה, ב.מ.וו גדלה מ-263 כלים בשנה שעברה ל-370 כלים השנה, הארלי-דיווידסון גדלה מ-171 ל-208 כלים, ודוקאטי גדלה מ-95 ל-108 כלים. וזה עוד לפני שדיברנו על העלייה בשוק אופנועי האנדורו ברישוי צהוב, שאותה נסכם בכתבה נפרדת.
הכלי הדו-גלגלי הנמכר בישראל ב-2017 הוא הקימקו מובי XL, שממנו נמכרו 1,438 יחידות השנה, והוא שומר על מעמדו ככלי הנמכר ביותר. יחד עם זאת, היות והמובי אינו עומד בתקנות יורו 4, ייתכן מאוד שזוהי שנתו האחרונה של כלי השליחים הפופולרי. גם הסאן-יאנג ג'וירייד 125 שומר על מעמדו בבכלי השני הנמכר ביותר, עם 1,020 יחידות ב-2017. הג'וימקס 250 במקום השלישי, כמו בשנה שעברה, עם 865 כלים.
באופנועים – מהפכה.ההונדה CB500X מדיח את הדיוק 390 של ק.ט.מ כשיאן מהכירות לדגם בודד, עם 230 כלים. במקום השני הדו-שימושי של ימאהה, ה-WR250R, עם 170 כלים. הדיוק 390 הפופולרי, שזכה השנה לדגם חדש, מוכר השנה 167 כלים. הטרייסר 700 של ימאהה גם כן ממוקם גבוה עם 162 יחידות, וה-MT-09 סוגר את החמישייה הפותחת עם 140 כלים. אם מוסיפים את אופנועי האנדורו ברישוי צהוב, אז הק.ט.מ 250EXC הדו-פעימתי הוא הכלי הנמכר ביותר בסגמנט עם 212 יחידות, אולם כאמור, על סיכום מכירות אופנועי האנדורו נפרסם כתבה נפרדת.
הונדה CB500X – האופנוע הנמכר בישראל ב-2017 (צילום: רונן טופלברג)
