ביום חמישי הקרוב, 22.12.16, בין השעות 22:00-16:00, תערוך רשת האביזרים 'אבזריון' הפנינג מכירות לסיום שנת 2016 – Helmet Sale. הפנינג המכירות ייערך בסניף הראשי של אבזריון ברח' הסדנא 6, תל-אביב.
במסגרת הפנינג המכירות תינתן הנחה משמעותית על מגוון ציוד רכיבה – קסדות – כביש, שטח ו-3.4, מעילים – קיץ, חורף ורב עונתיים, וכפפות – שטח וכביש. דוגמאות למחירים במודעה המצורפת.
עופר-אבניר, יבואנית סוזוקי לישראל, מחזקת את תחום השטח שלה – אנדורו ומוטוקרוס. החברה החלה בייבוא ושיווק של אופנועי האנדורו והמוטוקרוס של סוזוקי – ה-RMX450 וה-RM-Z450, שניהם ברישוי צהוב הכולל תקינת כביש מלאה.
ה-RMX450 (בתמונה בראש הידיעה) הוא אופנוע האנדורו של סוזוקי, המבוסס על גרסת המוטוקרוס. הוא מגיע עם חישוק אחורי "18 (לעומת "19 במקור), עם מערכת תאורה ועם מתלים המכוונים לרכיבת אנדורו, כמו גם עם מתנע חשמלי מקורי ורגליות מורכב, בהתאם לתקינה האירופאית. מחירו של ה-RMX450 נקבע על 56,000 ש"ח – ברישוי צהוב.
ה-RM-Z450 הוא אופנוע המוטוקרוס הגדול של סוזוקי, שאותו ניתן היה עד היום לרכוש ברישוי אפור לספורט מוטורי. מעתה מוצע ה-RM-Z450 ברישוי צהוב, כולל תקינת כביש מלאה, חישוק אחורי בקוטר "18, מערכת תאורה וצמת חשמל לתקינת כביש. אולם כל רוכש יקבל ללא עלות נוספת ערכת הסבה למוטוקרוס הכוללת גלגל אחורי בקוטר "19, צמת חשמל למוטוקרוס, פלטת מספר קדמית ומערכת פליטה משוחררת של מוטוקרוס. מחירו של ה-RM-Z450 נקבע על 52,000 ש"ח – כאמור גם הוא ברישוי צהוב.
דין גופר הוא הישראלי שהגיע הכי רחוק ברכיבת אספלט תחרותית, ובאופן עקבי. הוא בן 21 בלבד, אבל באמתחתו צלחת אליפות של הסופרבייק הרומני ועונה תחרותית מלאה ב-EJC – אליפות הג'וינירים האירופאית שמתקיימת במקביל לסבבים האירופאים של הסופרבייק העולמי. עכשיו הוא מתכונן לעונה הקרובה של אליפות האלפה אדרייה. ישבנו איתו לשיחה ושאלנו כמה שאלות.
התחלתי לרכב בגיל 16 על הונדה וראדרו 125. רציתי אופנוע, ואבא – אופנוען בעצמו – לא התנגד, אז הלכנו על משהו פרקטי שגם מתאים לגודל שלי שאותו מצאנו במקרה. אבא דחף אותי לקורסי רכיבה ב'אופנוען מאומן', שם למדתי רכיבה נכונה ואחראית.
את רכיבת המסלול גיליתי במקרה. כחלק מתכנית ההדרכות באופנוען מאומן הגעתי עם הווראדרו ליום מסלול בכוכב יאיר, והתאהבתי. השיפור היה אדיר, מהקפה להקפה, ומבחינתי זה היה הדבר האמיתי – רכיבת מסלול. לא עניין אותי הכביש. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לרכב על מסלול. בשלב זה כבר מיציתי את הווראדרו.
קניתי אפריליה RS125 והכנתי אותו למסלול בלבד. באותה תקופה התגבשה אליפות של RS125, וזה התאים לי בדיוק, גם לרישיון הנהיגה שלי. אז קניתי אפריליה RS125, התאמנתי בכוכב יאיר עם אופנוען מאומן והתחלתי לעבוד על רכיבת המסלול שלי ברצינות עם ניב חיימי כמאמן אישי. התקיים מרוץ אחד באליפות האפריליה, וזהו. לא הייתה המשכיות. כבר ראיתי את עצמי רוכב מרוצים והודעתי בחגיגיות להורים שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל נפילת הליגה הכניסה אותי למבוי סתום כי לא היה איפה להתחרות. כמעט התייאשתי.
עזבתי את האימונים והמרוצים וקניתי ק.ט.מ דיוק 690. זה היה בגיל 18, ורכבתי עליו ביום-יום. אבל הגעתי לכוכב יאיר כמעט במקרה, ושוב זה נדלק. נזכרתי כמה אני אוהב רכיבת מסלול, והחלטתי לקחת את זה קדימה שוב.
נקודת המפנה הייתה במסלול סרס שביוון. יצאתי עם קבוצת חברים ל-3 ימי רכיבת מסלול אצל שי לב ביוון, כשמיד אחריהם השתתפתי באליפות רומניה בסופרבייק שנערכה באותו המסלול – סרס. שכרתי אופנוע, התחריתי בקטגוריית הרוקי'ז וסיימתי במקום השני. זו הייתה נקודת המפנה האמיתית – רכבתי על אופנוע מרוץ במסלול בגודל מלא ובמסגרת מרוץ רשמי, וראיתי את האור. זה מה שאני רוצה!
קניתי אופנוע במיוחד לתחרויות בחו"ל. לשכור אופנוע זה לא לעניין, אז החלטתי לרכוש קוואסאקי ZX-6R, פשוט כי הוא הכי מתאים לממדים הגדולים שלי. שכרתי גם מכונאי שיטפל באופנוע במהלך סופי השבוע של המרוצים ויאחסן אותו בזמן שאני בארץ.
בסבב הבא של האליפות הרומנית כבר ניצחתי. אמנם על ימאהה R6 שכור כי הקוואסאקי עדיין לא היה מוכן, אבל נתתי את כולי למרות הקשיים, וניצחתי. אין תחושה יותר עילאית מזו.
רכבתי במקביל גם ברוקי'ז וגם בסופרספורט. זה מאוד קשה להתחרות בשתי קטגוריות באותו סוף השבוע, אבל הצלחתי להתמיד בזה. היו 7 סבבים בעונה בקטגוריית הרוקי'ז ו-6 בסופרספורט. את העונה סיימתי כאלוף הרוקי'ז ומקום שני בדירוג הכללי בסופרספורט, למרות שהייתי אמור לסיים ראשון גם בה. היה איזה עניין פוליטי עם המארגנים ורוכב מקומי, אבל זה מאחוריי.
חיפשתי את האתגר הבא. אליפות רומניה בסופרבייק זה נחמד, אבל הרמה לא גבוהה במיוחד ואין אתגר אמיתי. התלבטנו אם לעבור לאליפות האלפה אדרייה האירופאית היוקרתית, אבל בסוף, כמעט במקרה, הגענו ל-EJC – אליפות הג'וניורים האירופאית שבה כולם רוכבים על אופנוע זהה – הונדה CBR650F. עשינו את ההכנות והתחלנו את העונה.
המרוץ הראשון היה כאפה מצלצלת. הגעתי לסבב הראשון במסלול אראגון עם ביטחון עצמי, אבל לא הבנתי כמה קשה האליפות הזו ואילו רוכבים מעולים משתתפים בה. סיימתי במקום ה-29 מתוך 32 מתחרים, וברוב מהלך המרוץ התחריתי מול 2 רוכבות. המשקל גם כן שיחק תפקיד – אני שוקל כמעט 90 ק"ג, כשרוב הרוכבים שם, מעבר לעובדה שרוכבים ומתחרים מגיל צעיר מאוד, שוקלים סביב 50-55 ק"ג. זה משמעותי מאוד, כך נוכחתי לדעת.
לקחתי את האימונים ברצינות. באליפות ה-EJC האופנועים נשארים אצל המארגנים והרוכבים רואים אותם רק בסופ"שים של המרוצים, לכן רכשתי CBR650F נוסף עם אותם השיפורים, והתאמנתי עליו בכל סופ"ש שלפני מרוץ, על אותו המסלול. זו השקעה רבה, אבל זה היה משתלם.
בהמשך רכשתי ניסיון והמצב השתפר. יש 8 סבבים ב-EJC, והשתתפתי בכולם. ממרוץ למרוץ השתפרתי ורכשתי ניסיון, ובסבב האחרון כבר סיימתי במקום ה-19 המכובד, ולא כי רוכבים אחרים סביבי התרסקו אלא כי רכבתי טוב ועקפתי. אליפות ה-EJC הייתה מרתקת ונתנה לי המון ניסיון, אבל היא לא מתאימה לי.
צריך הרבה כושר לרכיבת מסלול תחרותית. לכן אני מתאמן באופן קבוע – רץ 3 פעמים בשבוע, הולך לחדר כושר, מתרגל יוגה בשביל הגמישות ועושה קיר טיפוס בשביל הנשמה. אני גם מקפיד על תזונה נכונה. את הרכיבה בארץ אני מתחזק באימוני סופרמוטו פה ושם. אני מתכנן גם להתחיל רכיבת שטח, שעשויה לשפר את רכיבת המסלול שלי. יש לי גם מאמן – בעבר ניב חיימי ואלי פנגס והיום מרטין צ'ואי וסטיב ברוגן, אבל כיום אני משתמש בהם בעיקר להדרכה ופחות לאימון. אני כבר בשגרת אימונים והמדריכים בעיקר נותנים לי טיפים לשיפור הטכניקה ופחות משמשים כמנטורים לחיים.
עזבתי את הצבא אחרי 5 חודשים. בגלל בעיה רפואית לא יכולתי ללכת לקרבי, ולא ראיתי את עצמי מבזבז את הזמן בתפקיד חסר חשיבות. ברגע שהשירות הקרבי נפל ירדה לי כל המוטיבציה והעדפתי להתמקד ברכיבת מרוצים בחו"ל. לבנות קריירה בתחום כל עוד אני יכול.
מרוצים עולים הרבה מאוד כסף. כך נוכחנו לדעת. אבא תומך בי בצורה מלאה. בהתחלה לא תכננו להשקיע הרבה כסף, אבל עם ההתקדמות נסחפנו שנינו. העונה המלאה בסופרבייק הרומני עלתה כמעט 300 אלף שקל בחישוב הכללי. בעונת ה-EJC כבר השקענו כמעט חצי מיליון שקל. רק ההשתתפות עלתה 25 אלף יורו, כולל האופנוע כמובן וכל הנלווים – דלק, צמיגים, רפידות בלם וכו', אבל על זה צריך להוסיף מכונאי, טיסות, מלונות, חלפים, אופנוע נוסף לאימונים. זה בור רציני. אבא שבר תכניות חיסכון ואפילו לקח כסף מהפנסיה שלו כדי לממן לי את התחביב, ועל זה אני אסיר תודה. הוא גם תומך בי מוראלית, יחד עם כל המשפחה.
בעונה הבאה אתחרה באלפה אדרייה. זוהי אליפות אירופאית ברמה גבוהה מאוד. משתתפים בה רוצחי מסלול אמיתיים. אשתתף בקטגוריית הסופרסטוק 1,000 סמ"ק, על גבי קוואסאקי ZX-10R או סוזוקי GSX-R1000 – זה ייסגר בימים הקרובים. כמו את שתי העונות האחרונות שלי באירופה – גם את העונה הזו אני מתכוון לקחת בשיא הרצינות.
מה נשאר לנו להגיד? וואו, ובהצלחה!
מטרו-מוטור, יבואנית הדו-גלגלי הגדולה בישראל החוגגת השנה 35 שנות פעילות, קיימה הבוקר (א') את אירוע הסיכום השנתי שלה. גדי אבירם, מנכ"ל מטרו, הציג את סיכום שנת 2016 בשוק המקומי ונתן תחזית ל-2017. עיקרי הדברים: השוק הדו-גלגלי צמח ב-2016 בכ-9%, ובשנת 2017 הוא ימשיך לצמוח בכ-10-12%. סגמנט האופנועים גדל לנתח חסר תקדים של 29% מסך המכירות, ובנוסף, ימאהה מכרה השנה למעלה מ-3,000 אופנועים וקטנועים. בשורה פחות טובה: אם לא יהיו שינויים ברגולציה על אופנועי ספורט מוטורי, מטרו תמשוך ידה מהתעסקות בתחום.
את המספרים הללו אנו יודעים, שכן אנחנו מלווים את התחום במשך כל השנה. השוק הדו-גלגלי גדל בשנת 2016 ב-9% ביחס ל-2015 – שגם היא הייתה שנת גידול של יותר מ-7%. מגמת צמיחת השוק נמשכת ומתחזקת, ובסך הכל נמכרו בישראל כ-17,000 אופנועים וקטנועים חדשים – מספר שמתחיל להתקרב לשנות השיא של עד 2008. יחד עם זאת, הצפי השנה היה לצמיחה גדולה יותר, דו-ספרתית, וזה לא קרה. הסיבות לגידול טמונות, גם על-פי אבירם, בזמן המבוזבז של נהגי מכוניות בעומסי תנועה ופקקים, זמן שרק הולך וגדל עם כמות מכירת המכוניות החדשות (יותר מ-300 אלף בשנת 2016!) ועבודות הרכבת הקלה בגוש דן.
מגמה מעניינת, שגם היא החלה בשנה שעברה והתחזקה משמעותית השנה, היא התחזקות פלח האופנועים בעלי המצמד על חשבון הקטנועים האוטומטיים. השנה נמכרו כמעט 5,000 אופנועים שמהווים 29% מסך המכירות (לעומת כ-3,500 כלים בשנת 2015) – מספר חסר תקדים ששם בצל את 20 האחוזים מכלל השוק של שנות השיא – שנות ה-90. הנתון הזה נובע מכניסה של צעירים רבים לתחום, בעיקר בעלי רישיונות נהיגה A1, וגם הרפורמה במס הקנייה שהתבצעה באוגוסט 2015 ושבמסגרתה הוזלו משמעותית אופנועי ביניים – עשתה את שלה. אגב, 22% מאותם 5,000 אופנועים שנמכרו הם אופנועי אנדורו, וחלק עיקרי מהקהל הוא בני 35 ומעלה. השטח פורח, וכמו שכתבנו כבר בעבר – אנדורו זה המילואים החדש.
נקודה מעניינת היא ימאהה, שמכרה השנה בישראל יותר מ-3,000 כלים (יותר מהונדה, קוואסאקי וסוזוקי ביחד), וממשיכה את התחזקותה בשוק הישראלי. רבי המכר של ימאהה בישראל הם הטריסיטי, שמכר למעלה מ-600 כלים, הטימקס 530, שמדגדג את ה-600 כלים מלמטה, האיקסמקסים למיניהם, סדרת ה-MT שמכרה כ-160 כלים מה-09 וכ-135 כלים מה-07, בנוסף ל-40 כלים מה-10, וגם ה-WR250R שמכר השנה כ-90 יחידות. בהחלט מרשים.
אבירם מצביע על בעיה מהותית בכל הקשור לרגולציה – ביטוח ומס קנייה. את בעיית ביטוח החובה, שעוצרת את השוק הדו-גלגלי מלהכפיל את עצמו, לא פחות, כולנו מכירים. יחד עם זאת, אבירם מציג את מס הקנייה, המוגדר כצו שעה לשנה בלבד, כגורם שלא מאפשר לתכנן לטווח ארוך, שכן אין לדעת מה יוליד יום. זהו בעיניו מהלך בזוי.
בעיה נוספת שעליה מצביע אבירם היא הרגולציה המוגזמת – מוגזמת מדי – של רשות המסים בספורט המוטורי. מטרו, כמו גם יבואנים נוספים, נתנה השנה חסות למגוון אירועי ספורט מוטורי, תחזקה קבוצת מרוצים, ובעיקר תמכה באירועים ופעילויות לילדים ולמשפחות. אולם השנה החברה תיאלץ להפסיק כליל את פעילותה בתחום זה. הסיבה: רשות המסים דורשת מהיבואנים להיות הזרוע המבצעת, ומטילה קשיים והליכים ביורוקרטיים מוגזמים על מכירת אופנועי ספורט מוטורי. הבעיה מחריפה שבעתיים במכירת אופנועי ספורט מוטורי משומשים. אם הרגולציה לא תשוחרר למידה סבירה ואם לא ייקבע מס אחיד, ויותר חשוב – קבוע, על אופנועי ספורט מוטורי, מטרו תיאלץ כאמור להפסיק לחלוטין את פעילותה בתחום.
להערכת גדי אבירם, וגם אנחנו שותפים להערכה זו, בשנת 2017 יימשך הגידול בשוק הדו-גלגלי הישראלי, כשהשוק יגדל בכ-10-12% – כלומר המספרים ידגדגו את ה-19,000 אופנועים וקטנועים. בשנה הקרובה גם ימשיך לגדול סגמנט האופנועים ביחס לקטנועים.
סיבות לא חסר: עם הכמות הבלתי-הגיונית של כלי רכב שעולים על הכבישים בישראל, גדלים גם עומסי התנועה, וכבר היום המצב בלתי נסבל. באין תחבורה ציבורית יעילה, הפתרון היחיד הזמין הוא דו-גלגלי – קטנוע או אופנוע. תוסיפו לזה את עבודות הרכבת הקלה בתל-אביב ואת העומסים שהם יוצרים, והנה התשובה.
חסם מרכזי לגדילה משמעותית של השוק הוא עניין ביטוח החובה. כבר היום כמחצית מרוכבי הדו-גלגלי רוכבים ללא ביטוח חובה, כך על-פי דו"ח מבקר המדינה. במידה ומחירי הביטוח ירדו לרמה שפויה, השוק הדו-גלגלי עשוי לגדול למספרים הראויים של 35 ואפילו 40 אלף כלים בשנה, שמהווים כ-10-12% ממצבת כלי הרכב – מספרים הדומים למדינות אירופה. נכון להיום אגב, הדו-גלגלי מהווה פחות מ-4% ממצבת כלי הרכב – נתון עלוב שרחוק ממיצוי הפוטנציאל של השוק, במיוחד לאור תנאי מזג האוויר והתחבורה בישראל.
מטרו תייבא ארצה בשנת 2017 17 דגמים חדשים של שלושת המותגים שלה – ימאהה, קוואסאקי וסאן-יאנג. חלקם חדשים לחלוטין וחלקם מחודשים.
צילום: שרקו
"רוצה לרכב על שרקו כלשהו בהדרכת אנדורו טכני של ולריו פסטורינו?"
"כן."
איפה? איזה שרקו? מי זה ולריו פסטורינו? כמה טכני? ככה אני, לא שואל שאלות. נותנים לך – קח. אחרי זה כבר נשאל שאלות. אחרי זה גם ניתנו התשובות. ה.מ מוטורס, יבואנית שרקו, ולנטי ו-AJP, הזמינה לארץ את ולריו פסטורינו, בכיר בתחום המתלים בשרקו, להעביר הדרכת אנדורו לרוכבי המותגים שלה.
כפי ששערו הלבן מעיד, ולריו לא ילד. הוא כבר בשנות השישים לחייו ומאחוריו כברת דרך ארוכה בתחום האנדורו והטריאל, עם כל אבק הדרכים הנלווה לכך. הוא נולד באיטליה, התחרה בעברו באליפויות טריאל ואנדורו, והתמחה במתלים בעת שעבד אצל יצרניות הבולמים 'קאיאבה' ו'אוהלינס'. בשנים האחרונות הוא אחראי על השיווק של שרקו בשווקי אמריקה הלטינית.
ולריו הולך עם שרקו עוד מהימים הראשונים, בעקבות ההיכרות שלו עם הבעלים של החברה. הוא גם מספר על הדרך שבה נולד השם שרקו: מייסד החברה, מארק טסייר, היה שותף ומקורב לבעלים של בולטקו בעבר. לאחר שהיחסים בין השניים התקררו ובולטקו נסגרה, טסייר רכש את הזכויות לשם בולטקו. הוא מספר שהשם Sherco נולד מחיבור השמות Bultaco ו-Sherpa, על שם אופנוע הטריאל של בולטקו. בשנה הראשונה האופנועים נקראו Sherco by Bultaco, בשנה שלאחר מכן Bultaco by Sherco, ובשנה השלישית החליטו לרדת לחלוטין מהשם Bultaco. זהו, אתם מוכנים להיות המסמר בערב הטריוויה הבא שלכם.
אוקי, תשובה לשאלה מי זה ולריו פסטורינו יש. את היתר גיליתי כשהגעתי בשבת האחרונה של נובמבר ליער מגידו. למעט העובדה שכל המדינה עלתה בלהבות, היה יום מקסים. לשטח הכינוס החלו לזרום הרוכבים השונים על אופנועי השרקו וה-AJP, וגם כמה נספחים עם מותגים אחרים שהתקבלו בשמחה.
בזמן שהתלבשתי, מקווה לקבל את השרקו SE-R250 שעמד מבריק באוהל, התקרב מנהל ה.מ מוטורס ועדכן אותי שתכף יגיע ה-SE-R300 שעליו ארכב היום. חייכתי חזרה בנימוס וקיוויתי ש"אנדורו טכני" ייפול איפשהו בתרגום לאיטלקית מאחר וברמת כושר הרכיבה שלי אני מתעייף מללחוץ על הסטרטר, וה-250, הערכתי, יפצע אותי פחות חזק כשאתעייף ואעשה טעות מטופשת.
ההדרכה נפתחה בקצת חומר עיוני, כשוולריו נוגע בנקודות שונות שמתייחסות להתאמת האופנוע לרוכב וסוג הרכיבה כמו כיוון המתלים או כיוון כידון האופנוע ביחס למידות הרוכב – נקודות קריטיות שרוכבים רבים בארץ נוטים להזניח. לאחר מכן עבר להדגמה של תנוחה על האופנוע וכיצד להתאים גופנו למכשולים שונים. ולריו מדבר אנגלית שבורה (וגם זה בקושי רב), אז החומר הועבר באמצעות מתורגמן, שלפי המבט בעיניו והצחוק המתגלגל של פסטורינו ככל הנראה סינן כמה בדיחות גסות בתהליך.
תקוותי ביחס ל"כמה טכני" התבדו מהר למדי כשפגשנו לראשונה את המסלול שאנשי ה.מ סימנו ביער. לאורכו היו מספר נקודות שבהן היו מכשולים שהרוכבים תיקלו לאחר שפסטורינו הסביר כיצד יש לגשת אליהם. מרבית המכשולים התחלקו לשניים, כשהמדרגה הקטנה יותר מאתגרת את רוב הרוכבים והגדולה גרמה לרוב המכריע להסתכל עליה תוך כדי גירוד הפדחת. מתוך כבוד לאופנוע ההדגמה ולעצמות העייפות שלי, ויתרתי גם אני על אותם קירות מאיימים והתמקדתי בשאר המסלול.
תוך כדי התקדמות ההדרכה וההבנה של הרוכבים המקומיים ש'אנדורו טכני' באיטלקית זה יותר 'אקסטרים אנדורו' בעברית, הצטמצמה כמות הרוכבים שעברו למעמד צופים, מקשיבים להסברים של ולריו ומביטים בהדגמות של מספר רוכבים מוכשרים ואמיצים.
בשלב מסוים וכאשר נותר מספר קטן יותר של רוכבים, ולריו עלה על האופנוע כדי לרכב במסלול ולהוביל את אלו שעוד נותר בהם כוח לראות כיצד הוא בוחר קווים ומתקל מכשולים באופן חלק ומדויק. מהמעט שיצא לי לרכב אחריו עד שנעלם לי, זה היה מתסכל. בעוד אני נלחם בסלעים ובאופנוע, הוא מדלג בקלילות כשה-SE-R250 שלו נשמע כמו אופנוע חשמלי.
אחד המאפיינים הבולטים ביותר של התפוצצות תחום השטח והאנדורו בפרט בישראל בשנים האחרונות הוא כמות הרוכבים מחו"ל שמגיעים לארץ להעביר הדרכות. כל הדרכה כזו – שמביאה את הרוכב הישראלי להיחשף לשיטות לימוד שונות, טכניקות רכיבה וגישות חדשות – מבורכת ועוזרת באופן ישיר להתפתחות של הרוכבים המקומיים.
לשמחתי, בסופו של יום השרקו לא פגש אף סלע שלא דרך הגלגלים. למרות שלא כל המשתתפים חלקו את אותו גורל, גם כאלו שהשאירו חלקי פלסטיק ופירורי מתכת על סלעי צגידו יצאו מרוצים מיום רכיבה עם אושיית טריאל ואנדורו בינלאומית, עוד סממן בולט לפריחה האדירה של תחום השטח והאנדורו בפרט בארץ בשנים האחרונות.
השמועה הזו קיימת זמן רב והיא אפילו הגיונית, אבל כעת אנחנו מקבלים אישור רשמי בדמות תמונות 'ריגול' של אדוונצ'ר חדש מק.ט.מ עם מנוע סינגל – תמונות שהתפרסמו במגזין האמריקאי Cycle World.
על פניו הגיוני שמדובר באדוונצ'ר 390, הבנוי על בסיס המנוע של הדיוק 390, אולם מבט מעמיק בתמונות מגלה כי מדובר במנוע אחר לחלוטין. זהו לא מנוע ה-390 של ק.ט.מ השוכן בדיוק וב-RC, וגם לא אחד ממנועי האנדורו או המוטוקרוס של היצרנית האוסטרית. זה גם לא מנוע ה-690 של האנדורו / SMC או של הדיוק 690. לכן, להערכתנו מדובר במנוע חדש של ק.ט.מ שמפותח במיוחד עבור האדוונצ'ר הזה. זהו מנוע סינגל מקורר נוזל, עם הזרקת דלק וממיר קטליטי, כשמערכת התפעול של המצמד היא מכאנית ולא הידראולית כמו שק.ט.מ נוהגת להתקין באופנועיה. הוא גם רחב מאוד בבסיסו ומכיל אגן שמן גדול יחסית, מה שמעיד על כמות שמן מנוע גדולה. להערכתנו מדובר במנוע בסדר גודל של 400-500 סמ"ק.
גם השלדה חדשה לחלוטין ולא מוכרת לנו מדגם אחר של ק.ט.מ – בוודאי שלא מסדרת הדיוק – הישנה או החדשה. אל השלדה מחובר מלפנים מזלג הפוך של WP שנראה שלקוח מדגמי האנדורו. מאחור ישנו בולם יחיד, ככל הנראה גם של WP, בסידור שלא מוכר לנו מדגמים אחרים, והוא מחובר לזרוע אחורית בשרנית וחדשה. זהו אפוא אופנוע חדש לחלוטין מק.ט.מ שנמצא בתהליכי פיתוח מתקדמים, ולא גרסה נוספת על בסיס פלטפורמה קיימת. יותר מכך – להערכתנו זהו אופנוע אוסטרי למהדרין, כלומר מוכוון ביצועים ובאיכות גבוהה, ולא אופנוע פרי השת"פ של ק.ט.מ עם באג'אג' ההודית, כך שקרוב לוודאי שזול הוא לא יהיה.
מה עוד אפשר לראות? גלגלי "21 ו-"18, כלומר מידות שטח טהורות, חופה קדמית מקרבון הכוללת משקף רוח וצמד פנסים קדמיים המעוצבים בדומה ל-450 ראלי רפליקה, וכן מושב שטוח וארוך. יחידת הזנב נראית מאולתרת, עם פיסות פרספקס שחור במקום פלסטיקה ופיסות מתכת המחזיקות את יחידת המספר והפנס האחורי. המסקנה היא שמדובר באופנוע אדוונצ'ר קרבי לשטח – בדומה לאדוונצ'ר 990 רק בנפח נמוך יותר ומנוע סינגל.
אנחנו נוטים להאמין שבחודשים הקרובים נשמע עוד הרבה על האדוונצ'ר החדש הזה, ונראה שיש למה לחכות.
1. מעניין לראות כיצד מערכת יחסי הציבור של היצרניות עובדת. רק בתחילת השבוע ראינו במגזין MCN הבריטי תמונות 'ריגול' של האדוונצ'ר 790, ויומיים לאחר מכן אנחנו רואים תמונות 'ריגול' בסייקל וורלד האמריקאי. אם נדמה לכם שזה מקרי או שאלו אכן תמונות ריגול אותנטיות, אתם טועים. זו הדרך של היצרניות לקבל חשיפה ויחסי ציבור לדגמים חדשים שבפיתוח, והן מחלקות את העוגה יפה בין המגזינים הגדולים. הצלמים של MCN ושל סייקל וורלד לא עמדו שם במקרה, אלא תואמו מראש בין היצרנית לבין המגזינים.
2. שימו לב לאופנוע שנמצא מאחור בתמונה הפרונטלית. גם האופנוע הזה לא מוכר, והוא נראה כמו דו"ש קטן בנפח 200-350 סמ"ק. משהו בסגנון של הונדה CRF250L. היות והרוכב לובש ציוד רכיבה של ק.ט.מ והוא רוכב מאחורי האדוונצ'ר, יש לנו סיבה טובה להאמין שק.ט.מ מפתחת גם דו"ש קטן ורך. ימים יגידו.
ה-MT-09 מסמל יותר מכל את ההתחדשות של ימאהה בשנים האחרונות. אחרי המשבר הכלכלי של 2009 ו-2010 יצרניות האופנועים היו צריכות לחשב מסלול מחדש וליצור אופנועים זולים יותר מבעבר. הכיוון שימאהה בחרה היה אופנועים שמצד אחד זולים, אבל מצד שני לא מוותרים על הכיף ברכיבה, על הפאן-פקטור, על חדוות האופנוענות. ה-MT-09 המקורי, שהוצג לפני 3 שנים, היה הסנונית הראשונה, ואחריו הגיעו אחיו הקטן, ה-MT-07, ושלל הגרסאות של ה-09 וה-07, בנוסף לגרסאות 125, 300 ו-1,000 סמ"ק של ה-MT.
ההצלחה של ה-MT-09 קרתה בין לילה, והוא הפך ללהיט מכירות עד כדי כך שבשנה הראשונה בימאהה בקושי הצליחו לעמוד בביקוש הרב. תוך שנה בלבד ה-MT-09 כבש את טבלאות המכירות באירופה, והוא נמצא בשלישייה הפותחת בהרבה מאוד שווקים אירופאים, וגם אצלנו בישראל.
אבל לא הכל היה מושלם. ה-MT-09 אמנם אופנוע מגניב וכיפי, ומנוע הטריפל שלו הוא אחת היציאות הטובות שיצאו מיפן, אבל הוא סבל ממערכת מתלים בינונית במקרה הטוב, אשר לא עמדה בקו אחד עם ביצועי המנוע, השלדה והבלמים המצוינים. גם העיצוב נראה לא אפוי, וחלקים מסוימים – כמו למשל הפנס האחורי – נראו כאילו הודבקו כלאחר יד רק כי היו חייבים לשחרר את האופנוע לשווקים.
ל-2017, בדיוק 3 שנים אחרי ה-MT-09 המקורי, בימאהה משדרגים את ה-09 במספר נקודות על מנת ליצור אופנוע שלם יותר. השינויים לא גדולים, אבל הם משמעותיים. ראשית טופלו הבולמים, שהיו צוואר הבקבוק של הביצועים בדור הראשון. הפרונט ההפוך הוחלף לאחד איכותי יותר הכולל בנוסף לכיוון עומס קפיץ ושיכוך החזרה גם שיכוך כיווץ, והבולם האחורי הפשוט קיבל סט-אפ חדש. המנוע נשאר זהה, אבל קיבל מצערות חשמליות, ועל הדרך נוספה מערכת קוויקשיפטר להעלאת הילוכים. גם מצמד מחליק התווסף כציוד סטוק. 3 מפות ניהול המנוע נשארו כמו שהיו, אולם כעת יש זיכרון למצב האחרון שהיה לפני כיבוי הסוויץ', כך שלא צריך לכוון כל פעם מחדש.
אבל השינוי הבולט ביותר, לפחות לעין, הוא העיצוב. ה-MT-09 מקבל עיצוב בהשראת האח הגדול במשפחה – ה-MT-10. את הפנס הקדמי הפשוט החליפה מסכה עם 4 פנסי LED, קרבית למראה ודומה לזו של ה-10, ויחד איתה זז לוח השעונים למקום קריא יותר. הזנב קוצץ ועוצב מחדש כך שהאופנוע ייראה קצר יותר, הפנס האחורי, שבדגם הקודם כאילו הודבק על ה-09 בלי קשר, הוא כעת בעיצוב אינטגרלי של הזנב השפיצי, ויחידת המספר והמחרשה עברה אל צד הגלגל. גם המושב עוצב מחדש, וכעת הוא גבוה ב-5 מ"מ. במרכז האופנוע עוצבו מחדש כל חיפויי מיכל הדלק והרדיאטור, וכונסי האוויר גדלו במעט. התוצאה הסופית – מרכוז מאסה ויזואלית והרבה יותר קרביות. אהבנו.
אחד היתרונות הגדולים של ה-MT-09 הוא מנוע הטריפל המרגש שלו, ובדגם הנוכחי אין שינויים משמעותיים בתחושות. זהו אותו טריפל 847 סמ"ק, שמעבר להיותו חזק וגמיש (אפשר לרכב על כביש מפותל, למשל, בהילוך שלישי – מ-30 ועד 180 קמ"ש), הוא מחוספס ומגניב. הוא מושך מעלה כמו 4 צילינדרים, אבל מציע את החספוס והאופי של טריפל. אחד המנועים הכיפיים שיצאו מיפן.
למרות המצערות החשמליות, המעבר מגז סגור לגז פתוח עדיין גס מדי כך שיש צורך לרככו עם הקלאץ', במיוחד במצב A בעל תגובות המנוע האגרסיביות. הקוויקשיפטר מעולה, וכמו שכתבנו בעבר – ממכר. חבל שלא הגדילו ועשו אותו גם כלפי מטה, שכן התשתית כבר קיימת (מצערות חשמליות, כאמור).
אבל השיפור הגדול בביצועים טמון בביצועים הדינמיים של האופנוע, והוא נובע מהשיפור בבולמים. אלו עדיין לא בולמי קצה, אפילו רחוק מכך, אבל הם פשוט עובדים טוב. בימאהה הבינו שעם מנוע, שלדה ומכלולים כל כך טובים, לא ייתכן שהבולמים יהוו את החוליה החלשה, וקירבו את הבולמים לרמת ה-09 כולו. וזה עובד. יש הידראוליקה, במיוחד באחורי שבו זה כל כך היה חסר, והשיפור בהתנהגות מורגש – אם זה ברכיבה ספורטיבית על כביש מפותל שבה ה-09 מרגיש יציב ונשלט יותר, ואם זה על כבישים לא מושלמים, שבהם ה-09 סופג משמעותית טוב יותר ולא מעביר מכות לגב הרוכב. אנחנו טענו תמיד שהבעיה ב-MT-09 נמצאת בבולם האחורי ולאו דווקא בפרונט, והשיפור בו השנה בהחלט מקפיץ את ה-09 רמה. עדיין חשוב לזכור שמדובר בבולם תקציב ולא בבולם איכותי.
ה-MT-09 הוא חתיכת יציאה מגניבה של ימאהה, והשנה הוא אפילו יותר מגניב. השילוב של תנוחת הרכיבה הזקופה עם הרכינה הקלה קדימה, הקוקפיט ה'ריק' שנותן תחושה של ישיבה על הגלגל הקדמי, המנוע הסופר-מהנה והזמישות שבהתנהגות, יוצרים מכונה מאוד מהנה לרכיבה עם פאן-פקטור גבוה. אז השנה ה-09 שומר על אותם המאפיינים, אבל פשוט מעלה את ההתנהגות הדינמית, שעליה התלוננו בעבר, למקום שבו היא הייתה צריכה להיות מלכתחילה.
התפעול נעים מאוד ויפני לגמרי. ידית הקלאץ רכה יותר בכ-20% מהדגם הקודם, זאת בשל המעבר לקלאץ' מחליק, ויש כאמור את הקוויקשיפטר המצוין. יחד עם ה-ABS (שאינו ניתן לניתוק, וחבל) ומערכת בקרת ההחלקה, מתקבלת גם חבילת אלקטרוניקה שהיא מעל ומעבר למה שמצופה מאופנוע תקציב. אז זהו, שה-MT-09 כבר לא ממש אופנוע תקציב, אבל תכף נגיע לזה.
בקרת ההחלקה, אגב, מתערבת מוקדם מדי בכל אחד משני המצבים הפעילים שלה, ולכן ברכיבה בכבישים המדהימים של פלמה דה מיורקה ביטלנו אותה לגמרי, ועל הדרך נהנינו מווילי'ז ארוכים ונשלטים. לחובבי הז'אנר נספר שה-09 מרים גלגל בהילוך שלישי ב-120 קמ"ש, וזהו – הוא שם, אל תוך הרביעי והחמישי (יש קוויקשיפטר אז זה מהיר יותר…).
נקודת ביקורת ניתן למושב, שלאורך זמן הוא פחות נוח ומאלץ את הרוכב לשפר עמדה מדי פעם.
ה-MT-09 מקבל השנה מספר שינויים קטנים שעושים הבדל גדול. בראש ובראשונה אלו הבולמים, שמיישרים קו עם האופנוע וגורמים ל-09 להיות עכשיו חבילה שלמה יותר. עם הבולמים האלו ה-09 היה צריך לצאת לשווקים מלכתחילה, אבל כמובן שעדיף מאוחר מאשר אף פעם. כעת הבולמים מאפשרים למנוע, לשלדה ולמכלולים לבוא לידי ביטוי.
שנית, זה העיצוב. אפשר להתווכח על המסכה הקדמית, ומהתגובות של העיתונאים מהעולם ואצלנו באתר נוכחנו לדעת שאו שאוהבים אותה או שלא, אבל לא ניתן להישאר אדישים אליה (אנחנו מאוד אהבנו). אבל העיצוב של כל האופנוע, ובעיקר הזנב, נותן גם הוא של אופנוע שלם ולא אופנוע שמודבק מחלקי מדף. גם אלמנט זה, של השפה העיצובית, גורם ל-09 להיות שלם יותר.
ולבסוף המכלולים המכאניים והאלקטרוניים שהתווספו כמו המצמד המחליק, הקוויקשיפטר והזיכרון במצבי ניהול המנוע ובקרת ההחלקה. כל אלו הופכים את ה-MT-09 מאופנוע מגניב ומהנה לאופנוע מגניב, מהנה ושלם – כמו שאופנוע מודרני צריך להיות, במיוחד אם הוא היפרמוטו-נייקד.
וכאן מגיעים למחיר. התוספות והשיפורים של ה-MT-09 בגרסת 2017 יחד עם ההתאמה ליורו 4 גרמו לו להיות יקר יותר. אין עדיין מחיר מדויק, אולם ההערכה היא שהוא יעלה כ-3,000 ש"ח נוספים, כלומר סביב 73 אלף ש"ח. המחיר הזה כבר עובר לדעתנו את הגבול בין אופנוע תקציב לפשוט אופנוע. כיפי, מהנה, מלהיב ומיוחד, אבל לא אופנוע תקציב אלא אופנוע מודרני לכל דבר ועניין – אלטרנטיבה זולה יותר לאופוזיציה האירופאית היקרה יותר.
ה-MT-09 הוא רב מכר באירופה וגם בישראל, ועם השיפורים של 2017 הוא צפוי לא רק לשמור על מעמדו, אלא גם להתבסס שם. ככה נראית האופנוענות המודרנית על פי ימאהה, ואנחנו מאוד אוהבים את התוצאה. יופי של אבולוציה.
הכותב היה אורח של ימאהה בהשקה העולמית.
כאשר ק.ט.מ רכשה את מותג הוסקוורנה לפני 3 שנים מב.מ.וו, זו האחרונה נשארה עם מפעל הוסקוורנה שבווארזה ועם הטכנולוגיה שפיתחה ושימשה אותה בדגמי הוסקוורנה של תקופת הגרמנים, אבל גם עם הטכנולוגיה של הוסקוורנה בתקופה האיטלקית. את הטכנולוגיה הגרמנית ב.מ.וו שמרה אצלה (את הזכויות למנוע ה-4 פעימות הקטן בנפחים 250 ו-310 סמ"ק היא מכרה לגאס גאס), אבל את המפעל והטכנולוגיה הישנה היא מכרה ליזם איטלקי בשם אמפליו מאצ'י, שבסיוע כסף סיני רכש מב.מ.וו את המפעל והטכנולוגיה הישנה. הוא חיבר למפעל הוותיק את שם מותג העבר האיטלקי SWM, ויצר חברה חדשה שלמעשה מייצרת את אופנועי הוסקוורנה הישנים במקביל לפיתוח דגמים חדשים. על שניים מדגמי SWM – ה-RS650R והסילבר וייז – כבר רכבנו, וכעת הגיע הזמן לטפל באופנועי האנדורו – שהם הליבה של החברה, כמו גם הליבה של הוסקוורנה האדומה.
ה-RS300R הוא הלכה למעשה הוסקוורנה TE310 שיוצר עד שנת 2011. אל תתבלבלו – ה-TE310 של 2012 עד 2014 הוא אופנוע אחר לגמרי, שאת המנוע שלו פיתחה ב.מ.וו והוא כאמור נמכר לגאס גאס. כאן מדובר על אופנוע מדור קודם, כשאת מנועו פיתחה הוסקוורנה האיטלקית. הוא מפיק 38 כ"ס, מקורר נוזל ומגיע עם מערכת הזרקה של מיקוני. כדי לעמוד בתקנות זיהום האוויר המחמירות של השנים האחרונות, ה-RS מגיע עם צמד דודי פליטה במקום אחד בודד במקור, אם כי באופנוע המבחן שלנו הותקנה מערכת פליטה של ARROW – פתוחה יותר ובעלת דוד אחד כמו במקור.
רוב רובו של ה-RS300R בנוי באופן זהה לחלוטין ל-TE310 של הוסקוורנה, כולל אותם ספקי המכלולים בדיוק, והוא בנוי מאותם חומרים ובאותן ספציפיקציות. זה כולל את השלדה, את המנוע על כל חלקיו, את הבולמים והמתלים, את הבלמים ועוד כמה חלקים מסביב. חלקים שהוחלפו לזולים יותר כוללים בין היתר את הכידון, שהוא לא ממותג, וכן את הפלסטיקה, שמרגישה זולה יותר מבעבר.
עלייה על ה-RS300R זרקה אותנו 5 שנים אחורנית, עת רכבנו על ה-TE310, שכן זהו אותו האופנוע אחד לאחד, וגם מרגיש זהה.
המנוע מגניב לגמרי, ועל אף שמדובר במנוע ישן – הוא לא נופל בביצועיו ממנועים מודרניים יותר. הוא זריז, הוא גמיש והוא חזק, ותגובת המצערת מצוינת. מאוד אהבנו את תחושת ה'מסטיק' שהוא מספק, כלומר בפתיחת גז אגרסיבית הוא לא מספק מכת כוח חזקה ששוברת את האחיזה, אלא מעט עדינה יותר שממעיטה את השימוש בקלאץ'. יחד עם זאת, בדיוק כמו ב-TE310, בסל"ד סרק הוא לא יציב, ואף כבה מדי פעם. כשמעלים במעט את הסל"ד התופעה נעלמת לחלוטין.
למנוע הזה יש את כל הכוח הדרוש לרכיבת אנדורו מכל סוג, וכאמור מאוד אהבנו את התחושה שהוא מספק. חשוב לציין שוב שעל ה-RS300R שעליו רכבנו הותקנה מערכת פליטה חלופית, שעליה אנחנו ממליצים מאוד לרוכשי האופנוע מפני שמעבר להורדת המשקל (דוד פליטה בודד וקל לעומת צמד דודים כבדים), היא משחררת מהמנוע את הפוטנציאל שחבוי בו.
אהבנו במיוחד את ההתנהגות הדינמית. הוא לא ארוך במיוחד, בטח שלא ארוך מאופנועי אנדורו מקבילים בסגמנט, אבל הוא מאוד יציב ומשרה שפע ביטחון לרוכב. בשילוב עם מערכת המתלים המצוינת מתקבל אחד הכלים היציבים לרכיבה, שדורס מכשולים בקלות ושומר על קו באופן מעורר השתאות. בתוך נחל מלא אבנים וסלעים, למשל, זהו אחד הכלים היציבים והסופגים שאנחנו מכירים. כוון את הגלגל הקדמי, פתח גז, וה-RS300R דורס.
הבולמים מרגישים פרוגרסיביים למדי, עם מהלך התחלתי רך וסופג, שעוזר מאוד בספיגת מכשולים על הדרך, אולם בהמשך המהלך הם יודעים להתמודד גם עם כוחות גדולים, למשל מנחיתות של דרופים או קפיצות, ועדיין לשמור על הקו הנבחר, במיוחד אם חוזרים לגז מוקדם. על אף שהבולמים הללו הם לא 'המילה האחרונה' בתחום האנדורו, הם עושים עבודה מעולה. זה לא מפליא, שכן גם על דגמי הוסקוורנה האדומה הם עבדו מעולה, וזה היה תחום ההצטיינות של הוסקוורנה, בדיוק כמו פה.
את סעיף הביצועים נסכם בכך שעל אף שמדובר באופנוע 'מיושן', שעל הנייר לא עומד בקו אחד עם חזית הטכנולוגיה של אופנועי האנדורו המודרניים, הוא לא נופל מהם במאום ומציע ביצועי מנוע, שלדה, מתלים והתנהגות ברמה גבוהה.
נו, כבר אמרנו – כמו הוסקוורנה TE310 של 2011. ה-RS300R מרגיש אתלט. הוא גבוה, הוא צר מאוד, במיוחד באזור הברכיים, והוא מרגיש קל למדי (שוב, עם מערכת פליטה שמורידה כ-5 ק"ג ממשקל האופנוע).
קל מאוד להזיז אותו מצד לצד, למשל ברכיבת סינגלים מהירה, ולא פחות חשוב – המנוע משתף פעולה היטב עם רכיבה שכזו ומספק עקומת כוח ליניארית וחזקה. כשרוצים להרים את הגלגל הקדמי לפני מכשול, דאבל קלאץ' יעשה את זה גם בהילוך שלישי ואפילו רביעי, והקלאץ' ההידראולי מאוד נעים לשימוש. המתלים, כאמור, סופגים היטב ומספקים ביטחון רב, וכמעט ולא נתקלנו במצבים שבהם מכשול מזדמן גורם לחוסר יציבות שמאיים להעיף את האופנוע מהקו. מאוד מרשים.
יחד עם זאת, ה-RS300R בהחלט מרגיש דור אחורנית. אם זה בעיצוב המיושן (אבל היפה מאוד לטעמנו), ואם זה בתחושה הכללית שהוא משדר. האם זה לא טוב? לא בהכרח, מפני שבשורה התחתונה הוא עובד, ואפילו עובד מצוין. וזה גורם לנו לשאול האם אנחנו צריכים את מרוץ החימוש המטורף של תחום האנדורו, שגורם לאופנועים להיות יותר ויותר חדים, יותר ויותר חדישים.
איכות החלקים והגימור טובה למדי. אם זה המנוע והשלדה שמיוצרים על-ידי SWM, וכמובן חלקים מספקים חיצוניים כמו הבולמים של קאיאבה, הבלמים של ברמבו והקלאץ' ההידראולי של מגורה. הפלסטיקים מרגישים פחות איכותיים, וכך גם הכידון, שבאופנוע המבחן הוחלף ל-RENTHAL (רכבנו במקביל גם על ה-RS500R עם הכידון המקורי).
אפשר לחלק את הסעיף הזה לשניים. מבחינת ביצועים ויכולות אנדורו, ה-RS300R הוא אופנוע מצוין, שלא נופל ממתחריו המודרניים. יש לו מנוע מעולה (אם כי לא מושלם – בעיקר בסל"ד סרק), שמתאים מאוד לרכיבת פנאי של סופי שבוע, כמו שאר הכלים בנפח 300-400 סמ"ק, הוא מציע מערכת מתלים איכותית והתנהגות מעולה, וגם המשקל מרגיש נמוך יחסית. כלומר מבחינת ביצועים ה-RS300R בהחלט עומד כאופנוע אנדורו-פנאי מודרני לכל דבר ועניין.
יחד עם זאת, ולא ניתן להתעלם מזה, הוא מיושן. אם זה בעיצוב של 5-6-7 שנים אחורנית, אם זה במערכת ההזרקה שמתקשה להחזיק סרק יציב, ואם זה באיכות הפלסטיקה.
ה-RS300R מתאים בעיקר לרוכבי פנאי של סופי שבוע, שרוצים אופנוע אנדורו מקצועי אך יחד עם זאת ידידותי וקל לרכיבה, ומתקשים לשלם את המחירים של המתחרים המודרניים יותר – שנעים סביב בין 66 ל-70 אלף ש"ח, ואף יותר לדגמים המאובזרים.
וכך מגיעים למחיר. ה-RS300R עולה 48,545 ש"ח על הכביש עם כל האגרות. תמורת 50,000 ש"ח תקבלו אותו עם מערכת הפליטה של ARROW שמופיעה במבחן. כלומר ה-SWM הזה עולה כ-20 אלף ש"ח פחות מחוד החנית של אופנועי האנדורו בסגמנט – סכום לא מבוטל, במיוחד כשמדובר באופנוע פנאי לסופי שבוע.
אין עוררין על כך שמקבלים פה פחות. למשל בעיצוב המיושן, בפלסטיקה הפחות איכותית מהמקובל בתחום ב-2017-2016, וגם הכידון המקורי בינוני למדי, אולם כשמסתכלים על הביצועים עצמם, נראה שיש פה עסקה מעולה למי שמחפש כלי פנאי לא יקר מדי. מה גם שלשנת הדגם 2017 יש סכמת צביעה חדשה ו'בלינגית' יותר. לדעתנו המקום של ה-SWM RS300R חשוב מאוד בשוק האנדורו-פנאי, והוא עשוי לגרום לרוכבים חדשים להיכנס לתחום ולרוכבים קיימים להשתדרג לאופנוע חדש בעל ביצועים טובים.
מכונת המרוץ של ק.ט.מ ל-MotoGP – ה-RC16 – תוצע כבר בשנה הבאה למכירה ללקוחות פרטיים, כאופנוע למסלול בלבד.
ק.ט.מ תיכנס בעונה הקרובה לקטגוריה הבכירה ב-MotoGP עם ה-RC16 החדש, שכבר השתתף במרוץ הבכורה שלו בסבב האחרון של 2016 בוולנסיה. ל-RC16 מנוע V4 מפיתוח של ק.ט.מ, והוא מספק כ-270 כ"ס אימתניים.
כעת מודיע סטפן פירר, הבעלים והמנכ"ל של ק.ט.מ, כי החברה מתכוונת לייצר גרסה של ה-RC16 ללקוחות פרטיים ולמכור אותה כאופנוע למסלול בלבד (ללא רישוי כביש) – לפחות ב-100 יחידות. המנוע יספק כ-240 כ"ס 'בלבד' על מנת לשמור על עמידותו, אולם פרט לכך בק.ט.מ ישתדלו לשמור על ה-RC16 ה'סדרתי' קרוב ככל האפשר למכונת ה-MotoGP המקורית.
מחירו של ה-RC16 צפוי להיות על-פי פירר בין 100 ל-120 אלף יורו, קצת נמוך ממחירו של ההונדה RC213V-S, ואם יש לכם הרבה מאוד כסף או קבוצת מרוצים קטנה, אתם יכולים להירשם לפתיחת הזמנה.
הב.מ.וו C650 ספורט הוא הדור השני לקטנוע הגדול והספורטיבי של היצרן הבווארי, למרות שהוא יותר דור 1.5 מאשר דור 2, אך עוד נגיע לכך. הדור הראשון של ה-C650 ספורט, שאז עוד נקרא C600 ספורט, סבל מכמה בעיות שמנעו ממנו להיות להיט מכירות כמו הימאהה טימקס, המתחרה הישיר והמלך הבלתי מעורער דה-פקטו של קטגוריית הקטנועים הגדולים. הבעיות נמצאו בווריאטור, בנוחות הנסיעה, ועוד כמה נקודות, אך הבעיה העיקרית בכלל לא הייתה בקטנוע עצמו – היא חנתה באולם התצוגה של המתחרים. הימאהה טימקס היה קטנוע מאוד מוצלח והוא כבר שלט בשוק.
כשימאהה חשפה לעולם את הטימקס הראשון בשנת 2000, היא יצרה קטגוריה חדשה. עד שב.מ.וו חשפה את הגרסה שלה למקסי-סקוטר ספורטיבי, הטימקס כבר היה בדור השלישי שלו והיה מוצר מאוד מלוטש. אמנם לב.מ.וו היו מספר נקודות שבהן היה טוב מהימאהה, אך גם מספר נקודות שגרמו לו להרגיש לא מספיק אפוי. בקטגורית הפרימיום הזו, שבה המתחרה המוביל מרגיש בהחלט אפוי ונהנה ממוניטין מצוין, זו הייתה משוכה רצינית בדרך לראש הפירמידה. אמנם ב.מ.וו מכרה בעולם מעל 13 אלף יחידות של דגם הספורט, אך ימאהה מכרה הרבה יותר טימקסים. בשוק הישראלי שמעריץ את הטימקס, המצב היה אף עגום יותר.
בב.מ.וו התייחסו ברצינות לביקורות שהשמיעו הרוכשים (והעיתונאים), ול-2016 הם מגיעים עם C650 משודרג. לא מדובר בדגם חדש, אלא בשדרוגים ועדכונים נדרשים שחלקם נגעו בדיוק בנקודות התורפה של הדור הראשון, ועל כן מדובר יותר בדור 1.5 ולא בקטנוע חדש לחלוטין. זו, אגב, החלטה נבונה מצד ב.מ.וו, שכן בבסיסו ה-C650 הוא קטנוע טוב מאוד.
הנקודה שהייתה אולי הבעייתית ביותר בדגם הקודם נגעה לווריאטור. למרות שבב.מ.וו השכילו לצייד את ה-C600 במנוע חזק יותר מזה של המתחרה מיפן, הווריאטור עבד בצורה גסה כשהוא פוגע בנוחות הנסיעה והשימוש, וגרוע מכך – הוא לא אפשר לנצל את עודף הכוח על הטימקס, בעיקר בתאוצות מהמקום ותאוצות ביניים. הן המנוע והן הווריאטור כוילו מחדש (כולל גל איזון ומצמד חדשים) לטובת יותר חלקות. למרות שכעת הוא מותאם ליורו 4, המנוע עדיין מפיק 60 כוחות סוס והפגיעה במומנט זניחה.
בנוסף, ה-C650 מקבל קפיצים רכים והמתלים כוונו מעט יותר לטובת נוחות. מושב חדש ונוח יותר (ניתן לבחור מבין 3 אפשרויות – נמוך, רגיל וגבוה) תורם גם הוא לנוחות הרוכב והמורכב. כמו דגם ה-GT, גם הספורט מתחדש במערכת ASC – בקרת אחיזה, בנוסף למערכת ה-ABS שכבר קיימת.
בגרסת ה'הייליין' היקרה יותר עליה רכבנו ישנם פנסי LED מעולים, חיישני לחץ אוויר בגלגלים וחימום ידיות ולמושבים, הן של הרוכב והן של המורכבת. לסיום, הספורט מקבל עדכונים עיצוביים קלים ותא המטען שלו גדל במעט ועדיין כולל את הפטנט המצוין של ב.מ.וו שמגדיל את נפח האחסון בעת חניה.
יותר מכל יתר העדכונים והשדרוגים, הדבר הראשון שניכר כשמתחילים תנועה על ה-C650 ספורט הוא חלקות הווריאטור ועבודת המנוע. אם לא רכבתם על הדגם הקודם, קשה להסביר כמה השיפור משמעותי. בעבר טענו כי הווריאטור בטימקס הוא דוגמה ומופת לאיך שיחידת הנעה של קטנוע צריכה להרגיש. מבלי לרכב עליהם גב לגב, אנחנו מוכנים לומר שזו של הב.מ.וו המעודכן טובה לא פחות מזו של הימאהה. התאוצות מהמקום מעולות, ללא שיהוי, והמנוע מגיב מיידית לסיבוב המצערת. גם בתאוצות ביניים המצב השתפר מאוד, וניכר כי מישהו בגרמניה עבד קשה כדי לוודא שבכל מהירות המנוע ירגיש בשיאו. ה-C650 מאיץ בהחלטיות ובמהירות מהמקום ועד כ-160 קמ"ש, ומשם התאוצה מתמתנת מעט עד אשר הוא מגיע למהירות הסופית של כ-180 קמ"ש אמיתיים.
הקטנוע שעליו רכבנו צויד במערכת פליטה של אקרפוביץ' מקטלוג השיפורים של היצרן. קשה לומר מה היא תורמת מאחר ולא היה לנו דגם זהה ללא המערכת כדי להשוות אליו, אך על דבר אחד אי אפשר לחלוק – האגזוז נשמע מעולה ומשדרג בצורה משמעותית את תחושות הבטן ביחס לווייב מהמנוע, שכן האגזוז המקורי חנוק, שקט ומרדים.
בתחום ההתנהגות, השיפור ביחס לדגם הקודם פחות משמעותי, משום שכבר בדור הראשון הב.מ.וו התנהג טוב מאוד. למרות ה'ספורט' שבשמו, צריך לקחת בחשבון שלא באמת מדובר באופנוע ספורט (בדיוק כמו שהטימקס הוא לא אופנוע ספורט), אלא במקסי-סקוטר מוכוון ביצועים. ה-C650 הספורטיבי אמנם קצר ב-55 מ"מ מאחיו מוטה התיור, אך בסיס הגלגלים זהה כך ששניהם ארוכים למדי ובהתאם מאוד יציבים. עם זאת, הספורט ששוקל 249 קילוגרמים (רטוב) מרגיש קל בהרבה ממשקלו וקל מאוד להכניס אותו לפנייה, בין אם זה בסמטה צרה בעיר או בסוויפר של 140 קמ"ש.
ה-C650 הוא לא ממש 'קט'נוע. יותר דומה במידותיו לאופנוע טורינג קטן. הוא מרווח מאוד ומתאים גם לרוכבים גבוהים במיוחד שיוכלו לשלוח רגליים הרחק לפנים או לשבת בצורה רגילה מבלי ליצור מגע עם שום לוח פלסטיק. הנוחות לא פוסחת על המורכב, שמקבל ממלכה משלו מאחור, כך שאם אין ביניכם קשר רומנטי לא תרגישו קרובים מדי. המרווח והגודל המפנקים כמובן באים לידי ביטוי בפקקים של תל-אביב, וצריך להיות יותר סבלניים, אך יחד עם זאת המנוע המצוין וזווית הצידוד הנדיבה מאפשרים השתחלות קלה מאוד ביחס לרוב אופנועי הביניים בנפחי 600 סמ"ק ומעלה.
חסרון עיקרי שצף במהלך הרכיבה נובע ממשקף הרוח. ניתן לכוונו לשלוש רמות, כשהנמוכה מביניהן מציבה את המשקף מחוץ לטווח הראייה. בזווית הגבוהה מיגון הרוח טוב מאוד עבור 170 וקצת הסנטימטרים שלנו, אך קצהו העליון היה באמצע קו העיניים שלנו. הבעיה הייתה במעבר בין המצבים – המנגנון שאיתו מגיע ה-C650 כולל שני ברגים גדולים שצריך לפתוח, להרים או להוריד, ואז לנעול, מה שלא ניתן לעשות בזמן רכיבה ובדרך כלל גם לא בעצירת רמזור זריזה. נשמע זניח, אבל אותנו זה הטריף, במיוחד כשב-GT יש כפתור חשמלי פשוט. המורכבת שישבה מאחור סבלה במיוחד מהרוח, בין היתר בגלל המרווח הגדול בינינו, ובמהירות של מעל 120 קמ"ש גם במצב הגבוה היא התלוננה על מערבולות חזקות. מלפנים המצב היה טוב, אך בהחלט פחות מוצלח מאשר ב-GT.
ה-C650 ספורט של 2016 הוא כאמור לא קטנוע חדש, ומתיחת הפנים שנעשתה לו עדינה למדי אבל בהחלט מורגשת ולטובה. מעבר לנגיעות הקטנות בקוסמטיקה, התוספת של בקרת אחיזה מבורכת והשדרוג של המנוע והווריאטור הקפיצו את המתחרה של ב.מ.וו בקטגוריית המקסי-סקוטר הספורטיביים למדרגה העליונה כך שהוא יכול להסתכל למתחרה מיפן ישר בלבן של פנס ה-LED.
אם הרכיבה שלכם לעבודה כוללת הרבה זמן באוכף, הן מחוץ לעיר והן בפקקים של הכרך הסואן, עם קצת טיולים לבד או בזוג בסוף השבוע, המקסי-סקוטר הספורטיבי של ב.מ.וו יכול בהחלט להיות בחירה מצוינת, אך דווקא אחיו בעל סיומת ה-GT יהיה מפנק יותר והתשלום על עודף הפינוק לא יהיה גדול מדי בתוך העיר.
החיסרון העיקרי של ה-C650 ספורט הוא כצפוי במחירו – 85 אלף שקלים לגרסת הבסיס (2,000 ש"ח יותר מהימאהה טימקס) הם הרבה מאוד כסף, ואם אתם רוצים את הגרסה המאובזרת עם פנסי ה-LED והחימום לידיות ולמושב תיאלצו להיפרד מ-8,900 שקלים נוספים – לא סכום קטן כלל. האקרפוביץ', אגב, יעשה אתכם עניים בעוד 5,000 שקלים. הרפורמה במיסוי הדו-גלגליים הפכה את המקסי-סקוטרים ליקרים מאוד, כך שבמחירו של ה-C650 ספורט כבר ניתן לשקול לא מעט אופנועים גדולים וטובים. עם זאת, אף אחד מאותם אופנועים גדולים לא יעניק לכם את הנוחות של קטנוע אוטומטי עם נפח אחסון עצום מתחת למושב. צרות של עשירים.
