בחלק הראשון סיפרתי לכם על החיים עם הק.ט.מ 125EXC ועל מה שהוא עשה לרכיבה שלי. הכתבה הסתיימה בגניבה של האופנוע, יחד עם האופנוע השני שלי – סוזוקי DRZ400SM – מהבית במושב בעמק האלה.
גניבה של אופנוע זו טראומה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשני אופנועים במכה. מכה תרתי משמע. הרגע הזה שאתה חוזר הביתה אחרי שלקחת את הילדה לגן, מחנה את הרכב, וקולט מולך שאופנוע אחד לא נמצא ושדלת המחסן פתוחה, רץ למחסן ורואה שגם האופנוע השני איננו – זהו אחד הרגעים המפחידים שחוויתי. טראומה.
אז חיפשתי את האופנועים במשך שבועות. הפעלתי את כל הקשרים שיש לי בענף האופנועים ובמשטרת ישראל. הגעתי לאנשים טובים שניסו לעזור בכל דרך. בדקתי בלוחות על בסיס יומי. כלום. האופנועים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
בסופו של דבר שחררתי. אמנם מדי פעם כשהיו לי כמה דקות פנויות עברתי על הלוחות בתקווה שאולי אמצא את אחד מהם, אבל בראש כבר השלמתי עם זה שהאופנועים הלכו והסתכלתי קדימה לתכנן איך אני מתאושש וקונה לי אופנועים אחרים במקומם.
שנתיים עברו, וביום שישי אחד בתחילת 2015 מכר תייג אותי בתגובה למודעת מכירה בלוח בפייסבוק – מודעה שבה פורסם ק.ט.מ 125EXC שנת 2010 – בדיוק כמו שלי, שנמכר עם שטר מכר ולא עם רישיון רכב ישראלי. בצירוף מקרים נדיר, באותו הסופ"ש שני אנשים שונים פנו אליי וסיפרו לי שראו את האופנוע שלי מסתובב בהרי ירושלים. אפילו הצלחתי להבין שהגנבים הם כנופייה מהאזור.
אחרי שעברתי על פרטי המודעה בחנתי את התמונה לעומק, ומיד קפצו לי לעין סימנים ייחודיים ותוספות ספציפיות שהיו על האופנוע שלי בלבד, ועליהם אני לא יכול לפרט מפני שהנושא נמצא בבית משפט. הנה החלק הזה, והנה המדבקה ההיא, והנה התוספת הזו – שרק לי יש אותה, והנה עוד שני חלקים ייחודיים לאופנוע שלי ששייכים בכלל לדגמים ישנים יותר. בתמונות בעמוד הפייסבוק הפרטי של הבחור שהעמיד את האופנוע למכירה מצאתי עוד סימנים ותוספות שהיו על האופנוע שלי.
אחרי שווידאתי שמדובר באופנוע שלי התקשרתי למשטרה, ושם נאמר לי שאין מה לעשות ושעליי לגשת למוכר (!), לזהות את האופנוע (!), ומשם לגשת למשטרה להגיש תלונה. השתמשתי בחבר שיתקשר למוכר, וקבענו איתו בביתו שבעיר דרומית גדולה במוצאי שבת.
הגענו אליו הביתה, החבר נכנס ואני חיכיתי ברכב. החבר ראה את האופנוע והתקשר אחרי 5 דקות – "בוא, צריכים אותך שתבדוק את האופנוע". נכנסתי לחצר וראיתי את האופנוע שלי, עם כל הסימנים שלי – התוספות הייחודיות והחלקים הרבים שהתקנתי עליו. זיהוי ודאי – 100%.
מסתבר שהגנבים זייפו את מספרי המנוע והשלדה. מחקו את הישנים והטביעו חדשים, על פי שטר מכר אמריקאי, שגם הוא מזויף (מופיעות עליו 2 חברות שונות), וששייך בכלל לדגם אחר – 125SX. צילמתי בסלולרי את האופנוע, את מספרי השלדה והמנוע ואת שטר המכר, סגרנו מחיר עם המוכר וקבענו שאנחנו הולכים להביא נגרר וכסף כדי לבצע את העסקה.
משם נסענו ישירות למשטרה המקומית. 4 שעות המתנה עד שהחוקר קיבל אותנו ולקח את התלונה, ושלחו אותנו באמצע הלילה חזרה הביתה. מסתבר שהמשטרה לא עשתה כלום ואפילו לא נפתחה תלונה – החוקר כתב את התלונה על טופס בקובץ וורד כדי לשלוח למשטרת בית שמש. בשום מקום במשטרה לא כתוב שהוגשה תלונה באותו מוצאי שבת. כשהבנתי את זה אחרי כמה ימים של אינסוף טלפונים, ניגשתי למשטרת בית שמש ופתחתי תלונה חדשה.
עוד כמה ימים עברו ועדיין לא נעשה דבר, לכן התחלתי להפעיל לחץ אצל נציב תלונות המשטרה, לשכת המפכ"ל, וגם כמה עיתונאים בכירים בתקשורת הארצית. אחרי כמה ימים נוספים קיבלתי הודעה שהאופנוע נתפס והועבר למשטרה המקומית בעיר מגוריו של הבחור. חבר שוטר דאג להניח את האופנוע בצד, בצל, ולכסות אותו. חצי הקלה.
כאן המתנתי בסבלנות לעדכון, כשמדי פעם אני מתקשר למשטרה כדי לברר מה קורה עם החקירה, ואפילו מגיע פיזית כדי לדבר עם החוקרת ולזרז את העניינים. אבל כלום. שקט. דממה. מידור מוחלט.
ככה המתנתי עוד כחודש וחצי, עד שחבר יקר, עורך דין במקצועו, החליט שהוא מתערב ומחזיר לי את האופנוע. הוא כתב תביעה כנגד מדינת ישראל ומשטרת ישראל בדרישה להשבת התפוס (האופנוע) עם כל השתלשלות האירועים. מאותו רגע הטיפול באופנוע שלי עבר למערכת המשפט, וגם שם דברים מסתבכים.
בחלק הבא: ההשתלשלות המשפטית, הדרישה של הבחור שאצלו נתפס האופנוע לקבל אותו בחזרה, סיכום ביניים (כי ההליך טרם הסתיים), וגם כמה מסקנות על הזנת תעשיית הגניבות.
