Blog

מדיבורים למעשים. רוכבים רבים הגיעו לאירוע מחאה שאורגן על ידי דניאל 'מיצו' פטרי, דימה בני וליאור רמון, בכיכר המדינה שבתל אביב, למחות על כוונת העירייה לאסור חניית דו-גלגלי על מדרכות העיר.

בשעה 07:00 בבוקר, אחרי תיאומים והכנות בקבוצת הפייסבוק 'חונים כמו רכבים בתל אביב', הגיעו מאות רוכבים לכיכר המדינה בתל אביב. מטרת האירוע הייתה להמחיש לסובבים, אך בעיקר לעיריית תל-אביב, כיצד תראה העיר ביום שאחרי – אם אכן תיאסר חניית רכב דו-גלגלי על מדרכות העיר.

כאמור, לאירוע הגיעה כמות נאה מאוד של רוכבים, שהקיפו את כל כיכר המדינה, עמדו ליד רכבים חונים, ומרגע שאלו פינו את החנייה – נעמדו במקומם וחנו כמו רכבים. האירוע לא נועד לעורר פרובוקציות ואכן הסדר נשמר וכמעט ולא נרשמו אירועים חריגים, כשמדי פעם שומעים אף קריאות עידוד מעוברי אורח ברכבים. למרות כל זאת קיבלנו דיווח על קטנוע אחד שהופל על ידי רכב שיצא מחניה סמוכה – המחשה ברורה לבעייתיות שבחנייה של דו-גלגלי על 'כמו רכבים'.

לאירוע הגיעה גם סגנית ראש העיר ומי שמחזיקה בתיק התחבורה בעיר, מיטל להבי. בסופו של האירוע הוחלט לפזר את ההפגנה בסביבות השעה 09:00 ונקבעו המשך פגישות עבודה עם כל הגורמים הרלוונטיים בעירייה ובמשטרה, כך על פי פטרי, שאומר כי התחושה הכללית היא של שיתוף פעולה מהגורמים הרלוונטיים.

אנו חושבים שאין ויכוח כי רכיבה על מדרכות או חניית דו-גלגלי באופן שחוסם את המדרכה הן פעולות שלא מקובלות – לא עלינו כרוכבים ובטח לא על ידי גורמי האכיפה או שאר המשתמשים בדרך או במדרכות. עם זאת, הניסיון של עיריית תל אביב לפעול באופן גורף כנגד רכבים דו-גלגליים, שבפועל עוזרים להתמודד עם גודש התנועה בעיר ומצוקת החנייה, כל זאת ללא מתן פתרונות אפקטיביים, הוא ניסיון מקומם, וראוי היה שהרוכבים יתרעמו כנגדו. על פי פטרי, אם לא יושגו הבנות, מתכננים מארגני האירוע לפעול שוב, כשבפעם הבאה הפעולה תהיה פחות נעימה, זאת בניגוד לאירוע שנערך היום, שנועד בעיקר לעורר הד תקשורתי ולהמחיש לעירייה את השלכות מעשיה.

בסופו של יום היה גם נחמד לראות את הסולידריות של הרוכבים, שטרחו והגיעו ביום עבודה כדי לעמוד על מה שחשוב להם, ועל כך מגיע שאפו הן למארגנים והן למשתתפים.

אחרי ששלטה בז'אנר במשך שנים ולאחר שהתחילה מתקפה מסיבית עליה מחיקויי המזרח, מציגה יצרנית מצלמות האקסטרים גו פרו שתי מצלמות חדשות. האחת היא גרסה משודרגת לקיים והמוכר, השנייה קונספט חדש לגמרי עבור החברה.

גו פרו Hero+ LCD

הראשונה היא ה-Hero שתוצע עם מסך מגע ואפשרויות חיבוריות מתקדמות – כמו לדוגמה שיתוף ישירות לרשתות חברתיות ללא חיבור לסמארטפון. ההרו מגיעה עם מארז קשיח שעמיד לזעזועים ומאפשר עמידות למים עד ארבעים מטר. למרות שההרו אינה הסדרה הבכירה של גו פרו, במצלמה הזאת ניתן לצלם ב-1080p עם 60 פריימים בשנייה, ותמונות סטילס של עד שמונה מגה-פיקסל.

גו פרו Session

כאן מדובר בדגם חדש לחלוטין, ולראשונה מזה הרבה זמן מדובר בצורה שונה משאר סדרת הגו פרו. היא קטנה ב-50% ממצלמת גו פרו רגילה ותגיע בתצורה קובייתית, מה שיהיה מעניין לבדוק זה את האווירודינמיות של המצלמה החדשה על קסדה. המצלמה הזאת מגיעה עם קייס קשיח מובנה עמיד לזעזועים, ובמים עד לעומק של עשרה מטרים, והיא תואמת את כל האביזרים הנלווים של סדרת גופרו כך שלא תצטרכו לחפש מתאמים חדשים. למרות הצורה הקטנה, המצלמה עדיין תציע 1080p ב-60 פריימים לשנייה ותמונות סטילס של שמונה מגה-פיקסל.

https://www.youtube.com/watch?v=pzMRr5eTtho

בחודש האחרון השם קאג'יבה חזר לחיים. סגן נשיא MV אגוסטה אמר שהוא לא שולל את חזרתו לחיים של מותג קאג'יבה, שנמצא בבעלות החברה. הפתח הצר הזה שהוא השאיר מספיק לכל עיתונאי הרכב בעולם כבר לצאת בספקולציות – האם אכן הדבר יקרה. כך או כך, הכיוון הוא החזרתה לחיים כמותג שטח, שיתבדל מיצרנית אופנועי הכביש MV אגוסטה.

מותג קאג'יבה, שהוקם על ידי ג'ובאני קאסטליוני הסב (אביו של קלאודיו קאסטליוני), מכיל את ראשי התיבות של שמו ועיירת מגוריו – CAstiglioni GIovanni VArese. מאז נכנס בשנת 1978 לעולם האופנועים עבר תהפוכות רבות, שבסופן נחת שוב בידי משפחת קאסטליוני.

למה בכלל אנחנו מתגעגעים לקאג'יבה?

1. האלפנט של אדי אוריולי

אנחנו אוהבים דוש"ים גדולים, בייחוד כאלו עם שורשים מהדקאר, בטח אם יש להם מנוע וי-טווין – במקרה הזה של דוקאטי. האלפנט עונה על כל אלו. בשנות ה-90 התחרותיות, כשלא מעט יצרניות ניסו לטעון לכתר מלכות המדבר האפריקאי, קאג'יבה הצליחה לזכות בתואר פעמיים עם הרוכב האגדי אדי אוריאולי. כך שאם קאג'יבה חוזרת כמותג שטח, יש פה שורשים לא רעים להיאחז בהם. זאת מבלי להזכיר שתי אליפויות עולם במוטוקרוס העולמי באמצע שנות השמונים בקטגוריית ה-125 סמ"ק.

2. הקאג'יבה C594 של ג'ון קוזינסקי

מדברים על להחזיר את קאג'יבה כמותג שטח, אך בשנים האחרונות של המותג הוא ייצר רק אופנועי כביש. מעבר לזה, החברה השתתפה באליפות ה-MotoGP. היא אמנם לא ניצחה באליפות, אך שמות כמו רנדי ממולה שזיכה את החברה בפודיום הראשון, או אדי לאוסון, שסיפק לחברה ניצחון ראשון באליפות, בהחלט קשורים לחברה. ה-C594 של ג'ון קוזינסקי היה לא רק האופנוע הכי יפה על הגריד לטעמנו, הוא גם היה המוצלח ביותר של החברה. קוזינסקי הצליח לנצח ניצחון אחד ולבקר בפודיום מספיק פעמים כדי לסיים את האליפות במקום השלישי בשנת 1994.

3. הפרצ'יה של ספרינג

מישהו בישראל של סוף שנות ה-80 אשכרה הצליח לחשוב שקאג'יבות צהובות עם בחורות עליהן הן דרך טובה למכור משקה. בתור נערים, לא יכולנו שלא להסכים. אולי לא הבנו כל כך איזה אופנוע מגניב זה הקאג'יבה פרצ'יה הדו-פעימתי, אבל כשלא בהינו בדוגמניות, הצלחנו להבין שהקאג'יבה שלידן עדיף על המיץ שהן מנסות לקדם. בטח שהוא כל כך דומה לדוקאטי פאסו!

4. הפרימה של החבר מהכיתה

מה לעשות, חלקנו היינו בתיכון בשנות ה-90, ובעוד שילדים רכבו בעדרים של סוזוקי TS, היו פה ושם גם אופנועי כביש, והקאג'יבה פרימה היה אחד המגניבים שבהם. ל-א.ג מהכיתה שלי היה אחד כזה, והייתי מרייר עליו כל בוקר בחניה בדרך לכיתה. הוא היה אדום, מגניב והכי אקזוטי מאיטליה שהיה בנמצא לילד בן 16. אחר כך היינו מתיישבים בכיתה וקוראים יחד חוברות של מוטו. היו ימים.

5. ה-V-raptor 1000

פה אנחנו כבר נכנסים לימיה האחרונים של החברה. ה-V-Raptor היה הגרסה המגניבה יותר (בעינינו) לרפטור הרגיל. מי שאחראי על העיצוב הוא מי שעיצב את הדוקאטי מונסטר – מיגל גלוצי. המנוע מגיע מסוזוקי, שם הניע את ה-TL1000. תמיד תהינו אם האופנוע מגניב כמו שהוא נראה. אגב, הייתה גם גרסת 650 עם מנוע של סוזוקי SV650.

אני צריכה את התמונה הזו איתי בשביל המעגל שייסגר כשניכנס עם אש המכבייה לאותו אצטדיון בברלין – אולי שם ייסגר גם המעגל האישי שלילא, לא התבלבלתי. אני יודעת שזה אתר אופנוענים. זה שכותבים בו על מכונות ועל רוח. ובכל זאת, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. אף פעם לא ראיתי אותה ממש, אבל נשבעו לי שהיא קיימת, למרות שכרגע היא בגדר נעדרת ועוד לא צצה עדיין בשום מקום. אני ממש יכולה לדמיין אותה. מודפסת בשחור לבן, דהויה. שוליה רפוטים ומוכתמים בידיים שאחזו בה במהלך השנים, בלי לדעת שיעברו מעל 80 שנה והתמונה הזו תהפוך להיות הסמל של המסע האישי שלי, במסע לאומי שמשלב בתוכו חתיכת היסטוריה של אופנוענות וחתיכת היסטוריה של מדינה.

אני מדמיינת את שורת האופנועים עומדים זה לצד זה. עליהם יושבים 11 רוכבים, משקפי האבק שלהם מורמים למצח ופניהם חרוצות משמש וגשם שהכו בהם במסעם, ובצד, מעט ביישנית, בשמלה של עלמה צעירה, עומדת מי שיום אחד תהיה סבתא שושנה שלי,  ליד אותם רוכבים ששמם רכב לפניהם והם היו הסמל של היהודים החדשים, אלו החלוצים, הצברים מהארץ המובטחת והרחוקה.

אני רק יכולה לדמיין מה היתה המשמעות של הרגע הזה, בו סבתא שלי הצטלמה עם אותם אופנוענים שהגיעו מארץ הקודש ועברו מדינה-מדינה, קהילה-קהילה, ומה הייתה המשמעות של כל זה בהחלטה שלה לעשות את המסע הזה שקבע את גורלה כעולה חדשה בישראל, הרחק מזוועות השואה.

80 שנה אחר כך

כן, אני עדיין זוכרת שזה אתר אופנוענים, אבל מה לעשות שבעוד זמן קצר אני אמורה לעלות על מטוס שיקח אותי, ביחד עם עוד חבורה מגוונת של רוכבים שאופנוענות היא בנפשם, למסע הוקרה לאותם 11 חלוצים, מוטוציקליסטים כפי שכונו אז, שיצאו בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת מפלסטינה שתחת המנדט, במסע מרגש בין קהילות היהודים באירופה. עוברים, מכריזים, מודיעים, מספרים על קיומה של המכבייה הראשונה – האולימפיאדה של היהודים – שתתקיים בארץ ישראל תחת הנציב העליון הסקוטי שנתן את ברכתו, בשנת 1932. אבל זה לא רק מסע הוקרה, קבוצת הרוכבים הישראלים מקבלת את אש המכבייה כ-80 שנה מאוחר יותר ויוצאת לאצטדיון האולימפי בברלין. אותו אצטדיון ידוע לשמצה בו לא הורשו היהודים להשתתף במשחקים האולימפיים ב-1936. אל האצטדיון הזה יכניסו הרוכבים ברעם מנועים ישראלים את הלפיד האולימפי לטקס הפתיחה.

כשלושה שבועות אמור להימשך המסע בו יעברו הרוכבים של היום בעיקר מסלולם של המוטוציקליסטים של ימים אחרים, אבל הרוח שתלווה את המסע הרכוב הזה אחת היא, כאילו לא עברו מעל 80 שנה. במסע המקורי הרוכבים יצאו רכובים היישר מישראל דרך המדבר לאירופה. מנסיבות ידועות את המדבר מחליפה אוניית משא שמובילה את האופנועים לעבר אירופה של היום במסע אל אירופה של פעם. בעוד שעות ספורות יחברו אל האופנועים רוכביהם ויצאו, כשהאש, אותה קיבלו לפני מספר ימים בטקס מרגש בכפר המכביה, נישאת על האופנועים ובוערת דרך המסע כולו.

מסע, תשוקה

והנה, מסע שהתחיל מתשוקה מובנית לצאת לטיול אופנועים מרתק באירופה, לאט לאט משך אותי לתוכו, עורר בי זיכרונות שלא ידעתי שיש בי. לקח את התשוקה שלי לרכוב והפך אותה לתשוקה לגלות. לגלות יותר על עצמי, על משפחתי, על רוח האדם אז ורוח האדם היום, ולעשות את כל זה בחברתו של אופנוע כבן לוויה.

זה לא עוד טיול, זו לא משימה. זה משהו מעבר. לאט לאט גיליתי שהאש שבוערת בלפיד הרכוב שלנו הציתה להבה גם בלב. פתאום האופנוע, הציוד, מגפי הרכיבה, חליפת הגשם, כל אלה הפכו להיות משניים. יותר משאני צריכה למסע הזה קסדה ומעיל וכפפות אני צריכה את התמונה הזו של סבתא שושנה עומדת לצד אותם מוטוציקליסטים אמיצים ופורצי דרך. על התמונה מאחור רשום בדיו ישנה 'מסע מארץ ישראל 1932'. אני צריכה את התמונה הזו איתי בשביל המעגל שייסגר כשניכנס עם אש המכבייה לאותו אצטדיון בברלין – אולי שם ייסגר גם המעגל האישי שלי. מעגל שהחל כשסבתא שלי עזבה את משפחתה וביתה ביבשת הישנה ובכך הפכה אותי לישראלית. ישראלית שזוכה עכשיו להשתתף במסע שכולו הוקרה לאופנוענות, לישראליות ולרוח שמחברת את הכל.

הטריילר לסרט המלא שיופק במסע

המרכיבים

• קונצרן ענק המכיל בתוכו מספר יצרני אופנועים
• יצרנית אופנועי קאסטום עם גישה מודרנית יחסית
• החלטה לשנות כיוון
• מערכת יחסי ציבור משומנת
• כסף

הוראות הכנה

• קח את השם של יצרנית אופנועי הקאסטום
• השתמש בו כדי להקים שלושה פרויקטים ספורטיביים כדי להתחיל לחלחל את הרעיון
• בדוק את תגובות דעת הקהל
• התחל לייצר אופנועי ספורט (???)

הצעד האחרון בהוראות ההכנה עדיין לא בוצע, אך לפי ראות עינינו זה מה שקונצרן פולריס הגדול הולך לעשות עם יצרנית האופנועים שלו – ויקטורי. יש לפולריס בעיה – יש לה שתי יצרניות אופנועי קאסטום – ויקטורי ואינדיאן. הן אמנם שונות מאוד במהות, אך עדיין קרובות ודי מכוונות לאותו פלח שוק. נראה שמישהו בפולריס החליט לקחת את ויקטורי למקום קצת אחר, ספורטיבי, ובצירוף מקרים קצת עצוב, ממש לא מזמן יצרנית אופנועי ספורט אמריקאית אחרת – EBR, הודיעה על פשיטת רגל ונוצר ואקום אליו ויקטורי יכולה להיכנס.

צעד ראשון: קבוצת מרוצי מאוץ

הצעד הראשון שבו חזינו היה ההודעה על קבוצת מרוצי המאוץ של החברה בתחילת השנה באליפות האמריקאית NHRA. האמת היא שפה עדיין לא חשדנו. זה נראה כמו צעד הגיוני, לדחוף מותג בקטגוריית מרוצים פופולרית בארצות הברית. אחר כך היה עוד איזה רמז – סרטון של שני אופנועי קאסטום של החברה עושים דריפטים במסלול – סרטון מגניב, אבל כזה שכבר גרם להרמת גבה.

שני הצעדים הבאים הגיעו כמעט במקביל, אך מכורח הנסיבות – השתתפות בשני מרוצים בעלי פרופיל גבוה שהתקיימו יחסית בסמיכות. האחד, ה-TT באי מאן בקטגוריית האופנועים החשמליים. השני, מרוץ הטיפוס פייקס-פיק בארצות הברית. בשני המקרים ההשתתפות הייתה תחת השם ויקטורי, אך לאופנוע היה קשר רופף מאוד למותג עצמו.

צעד שני: השתתפות ב-TT Zero באי מאן

לאי מאן הגיעה החברה עם אופנוע חשמלי שאמנם נשא את השם ויקטורי, אך בפועל היה מדובר באופנוע של בראמו, אותה רכשה פולריס ממש לא מזמן. החברה הרשימה מאוד כשהרוכב לי ג'ונסטון הקיף את המסלול במהירות ממוצעת של מעל 110 מייל לשעה והפך את ויקטורי לקבוצה השנייה בהיסטוריה שמשיגה הישג שכזה. התוצאות במרוץ היו מרשימות לא פחות – לי ג'ונסטון סיים על הפודיום עם מקום שלישי מכובד ומהירות ממוצעת של 111.620 מייל לשעה. גיא מרטין, שהחליף אל ווילאים דנלופ הפצוע, סיים במקום הרביעי.

צעד שלישי: השתתפות במרוץ פייקס-פיק בארה"ב

הצעד האחרון היה ההשתתפות במרוץ פייקס-פיק, אליו הגיעה החברה עם אופנוע שבנתה במיוחד למרוץ בשיתוף עם רולנד סנדס. האופנוע היה מהיר מאוד תחת ידיו של עיתונאי המגזין האמריקאי Cycle World – דון קנט. הוא אמנם לא סיים את המרוץ בגלל בעיית אלקטרוניקה שנוצרה בנפילה במהלך המרוץ, אך האופנוע עצמו היה מהיר וקיבל הרבה תשומת לב.

אז מה בדיוק צפוי לנו מויקטורי אנחנו לא יודעים, אבל הכיוון הכללי די ברור – להתרחב לכיוון הרבה יותר ספורטיבי. זה לא אומר שלא נראה יותר אופנועי קאסטום מהחברה, אך לא נופתע אם נזכה לראות אופנוע ספורטיבי אמריקאי אמיתי, כזה כמו שאריק ביואל חלם שיהיה ואולי ויקטורי תהיה זאת שתגשים את החלום.

מארק קומה, אחד מגדולי רוכבי הראלי בכל הזמנים, הודיע בסוף השבוע על פרישה. הוא עושה את זה בשיא, אחרי הניצחון החמישי שלו בדקאר ועם 6 תארי אליפות עולם בראלי.

קומה, עוד רגע בן 39 (נולד ב-7.10.76) גדל בברצלונה והתחיל לרכוב מוקדם, בתחילה אנדורו. בגיל 19 זכה באליפות אנדורו בספרד לג'וניורס, ובהמשך השתתף עם נבחרת ספרד באליפות העולם וזכה פעם נוספת באליפות הג'וניורס.

נקודת המפנה של קומה הייתה ב-2002 – אז השתתף בראלי דקאר הראשון שלו עם סוזוקי. הוא פרש באמצע המרוץ כשהוא מדורג שביעי, אבל אנשי קבוצת ק.ט.מ שמו עליו עין, ובשנה שלאחר מכן הוא כבר רכב בקבוצת רפסול-ק.ט.מ על ק.ט.מ 660 ראלי רשמי. הוא סיים 18 בדירוג הכללי, כשהוא מסיים שלישי ב-4 סטייג'ים. מהדקאר של 2004 קומה פרש בגלל התרסקות שגרמה לפגיעת ראש, ובהמשך השנה זכה באליפות העולם הראשונה שלו בראלי.

2005 הייתה השנה שהתחילה עשור קסום שבו מארק קומה יחד עם בן קבוצתו, הצרפתי סיריל דפרה, שלטו בדקאר ביד רמה וחלקו את הניצחונות ביניהם בפינג-פונג מרשים. הוא אמנם סיים את הדקאר שני לדפרה, אבל זכה בניצחון ראשון בסטייג' וסיים את הראלי פחות מ-10 דקות אחרי בן קבוצתו המנצח. גם בשנה זו הוא לקח את תואר אלוף העולם בראלי.

בשנה שלאחר מכן – 2006, קומה זכה בדקאר הראשון שלו, בקרב צמוד עם דפרה. והוא בן 30. הוא זכה בדקאר בלי לנצח אף לא סטייג' בודד, אך עם הרבה עקביות וללא טעויות ניווט. אז כבר היה ברור – יש פה אסטרטג ראלי ברמה הגבוהה ביותר.

את הדקאר של 2007 קומה כבר הוביל ביד רמה לאורך כל המרוץ, אולם 2 סטייג'ים לסיום הוא התרסק על עץ, חטף פגיעת ראש ונאלץ לפרוש, כשהוא משאיר את הניצחון בראלי לסיריל דפרה. צילום המסוק של קומה יושב ליד האופנוע המכוסח כשהוא מבולבל ומאוכזב עדיין תקוע לנו בראש.

ב-2008 הדקאר בוטל ערב הזינוק בשל איום בפיגועים מצד אל-קעידה, וב-2009 – הפעם הראשונה שבה ראלי הדקאר נערך בדרום אמריקה – קומה ניצח בשלושה מתוך ארבעת הסטייג'ים הראשונים, פתח פער בלתי ניתן לגישור על בן קבוצתו סיריל דפרה, וניצח את הדקאר בפער של 90 דקות. זה היה הניצחון השני של קומה בדקאר.

שנה לאחר, ב-2010, קומה הפסיד את הדקאר כבר בשלב מוקדם, כשחטף 6 שעות עונשין על החלפת צמיג לא חוקית, ונתן דקאר נוסף לדפרה. למרות זאת, באותו הראלי הוא ניצח 5 סטייג'ים. באותה שנה גם זכה פעם נוספת באליפות העולם בראלי.

ב-2011 הוא זוכה בניצחון השלישי שלו בדקאר, כשהוא מנצח 5 סטייג'ים ומקדים את דפרה ב-15 דקות בדירוג הכללי.

ב-2012 הוא שוב מסיים שני לדפרה, אחרי ראלי צמוד ביותר שבו הפער עמד על כ-2 דקות בלבד. בסופו של דבר קומה חוטף עונשין של 45 דקות על החלפת מנוע בק.ט.מ 450 ראלי שלו, וכאמור התואר הולך לדפרה בפעם הרביעית.

גם ב-2013 דפרה זוכה בתואר, בפעם החמישית, אך ללא קרב ממשי, משום שקומה לא השתתף בשל פגיעת כתף שסחב מראלי מרוקו.

בשנתיים שלאחר מכן, 2014 ו-2015, מארק קומה עתיר הניסיון והשקט הנפשי מנצח פעמיים נוספות את הדקאר, כשב-2014 הוא גם זוכה בפעם השישית באליפות העולם בראלי.

אז מה יש לומר? מארק קומה הוא רוכב ענק, בסדר גודל של סטפן פטרהנסל וכמובן סיריל דפרה – אגדות דקאר חיות. בעשור האחרון השליטה שלו ושל בן קבוצתו סיריל דפרה בראלי הדקאר ובמרוצי ראלי בכלל הייתה מוחלטת, וזאת על אף שיש מסביב רוכבים מצוינים. כעת הבמה נשארת להם, ולנו נשאר להוריד את הכובע בפני הרוכב הענק הזה, שהטביע חותם גדול על מרוצי הראלי בכלל ועל ראלי הדקאר בפרט. אגדה.

הפציעה החמורה ביותר שחוויתי, עד שקניתי את האופנוע הראשון שלי, היתה נקע. משהו פשוט – נחיתה לא טובה מקפיצה במשחק כדורסל. היו גם כמה שריטות וחבלות מאופניים או מקטטה כזו או אחרת, אבל אף פעם לא משהו חמור. לא משהו שהצריך טיפול מיוחד.

הייתה גם כווייה אחת שנתן לי מוטוגוצי אי-שם בשלהי שנות השמונים. בדרך לקאנטרי קלאב בהרצליה, ראיתי את הלאריו האדום חונה. התקרבתי אליו כשאני בבגד ים בלבד. עשיתי מה שילדים עושים – ניסיתי להגביה ולהביט בספידומטר. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי שריפה אדירה. המוטוגוצי ההוא גרם לפציעה הדו-גלגלית הראשונה שלי.

42

השנייה קרתה ב-1993 כשקניתי את אופנוע 50 הסמ"ק הראשון שלי. וואלה התרגשתי. קניתי מעיל עור וכפפות. הזמנתי, דרך שוברים שהופיעו ב-CYCLE WORLD את שני הכרכים של TWIST OF THE WRIST. לכשהגיעו שיננתי אותם ימים כלילות. רק להיות מוכן. ואז הגיע הרישיון. בחדר התנוססה תמונה של וויין רייני בווילי, ואני ידעתי שזה אחד הדברים הראשונים שאני הולך לעשות. אבל, שוד ושבר – לא הצלחתי.

היו כמה רגעים בהם הצלחתי לגרום לגלגל הקדמי לנתק מגע מהרצפה לשבריר שנייה, אבל ווילי אמיתי אין. הייתי משוכנע שזה האופנוע, שפשוט אין לו כוח שמתאים למשחקים מעין אלו. ואז, באחת מנסיעותיי, נעמד לידי אופנוע זהה לשלי. שנינו נערכו לקראת האור הירוק, ולהפתעתי הרבה את המטרים הראשונים עשה האופנוע שלידי על גלגל אחד. ברמזור הבא כבר שאלתי ומיד קיבלתי הנחיה פשוטה: לקחת את התחת אחורה, להכניס קלאץ', גז עד הסוף, לשחרר קלאץ' ולמשוך את הכידון בחוזקה. קוף שומע – קוף עושה.

אני צריך לספר לך עכשיו משהו. שקלתי אז בערך 130 ק"ג. בוא נחבר את הנתונים האלו ביחד. 130 ק"ג + "לקחת את התחת אחורה" + "משוך את הכידון בחוזקה" = הווילי הכי קצר בהיסטוריה. הפכתי את האופנוע 180 מעלות. בשנייה. עפתי על הגב. האופנוע לא חיכה הרבה והשלים את הגלגול איתי ועליי, מרסק בדרכו את קרסול ימין שלי בשלוש נקודות. את 11 החודשים הבאים ביליתי על כיסא גלגלים, כשאת קרסול ימין שלי מפארים 42 תפרים חדשים שסוגרים על לוחות מתכת ומיטב הברגים והמסמרים שהיו לאורטופד ב'מאיר' להציע. לחיוב אני יכול לציין שאני עושה יופי של ווילי'ז על כיסא גלגלים בזכות התקופה ההיא.

6+

עברו כמה שנים ואחרי כמה אופנועי כביש החלטתי לעבור לשטח. לשפר את היכולת. לק.ט.מ 400 לא הייתה שום בעיה לעשות ווילי'ז. מראשון ועד רביעי במהירויות תלת-ספרתיות. תפסתי את הקטע ולא הפסקתי. ואז הגיעה פיאט אונו. ואז הפסקתי במכה אחת. אצבעות שבורות ביד ימין ושורש כף יד שמאל. עוד 6 תפרים לספירה. ווילי'ז מזוינים.

3+

אמצע שנות האלפיים. אחרי כמה אופנועי ליטר ברזומה, קרבות רחוב ומרוצי קטנועים התחלתי להתחרות באליפות הסופרמוטו. רכבתי על ק.ט.מ ישן שמשקלו וסרבולו היו שניים בגודלם רק ללב האדיר שלו. אהבתי בכל מאודי את האופנוע הנוראי הזה. עד היום אני לא יודע איזו בעיית סלילים זדונית גרמה לו להיכבות ולפצוח בשביתת הנעה אוסטרית. יום אחד החליטו מתחרי הסופרמוטו להשתתף במרוץ אנדורו בפלמחים. הרכבתי את גלגלי השטח והגעתי לשטח הכינוס. הק.ט.מ 620 הישן הבין שהוא עומד מול כלים חזקים, קלים ומקצועיים ממנו, ועשה רושם שהוא באמת התאמץ. הזינוק הלך בסדר, ואחר כמה רגעים אני מוצא את עצמי עוקף אנשים. זה נראה כאילו כולם נוסעים לאחור. התחת מרחף מעל המושב האחורי, הגז פתוח לרווחה ואני עף. מביט לצדדים ולא מבין איך אדם שמן, בלי כושר, על אופנוע מיושן ולא מתאים, עוקד ככה רוכבי אנדורו מקצועיים. אחרי כמה שניות אני מביט לפנים וחושך מכסה את עיניי. לא עקיפות ולא שמן זית. כולם פשוט האטו לקראת דרופ של כמה מטרים שחיכה בהמשך. דרופ שהתקרב אליי במהירות גבוהה.

אני זוכר שנחתתי כמו בספר 'מדריך האוריגאמי למתקדמים' – הפנים פוגשות את הקרקע ראשונות, הירכיים נתקעות באופנוע. זה מצידו לוקח אותן לטיול שבסופו מפגש בין עקביי לראשי. אין אוויר. מתרכז שניות ארוכות בלמלא את הריאות. המוח נותן הוראות אבל הגוף לא מגיב. לא מצליח לנשום. אחרי כמה שניות האוויר חוזר ובקרת הנזקים מגלה אף שבור וחבלות קשות ברגליים. עוד שלושה תפרים לרשימה. ודווקא הייתי ממוגן.

51

אז מי שקורא את הטור הזה אומר לעצמו בטח עכשיו – מסכן, 51 תפרים ועדיין לא הפנים את עניין המיגון? הפנמתי, הפנמתי. מיגון חשוב, כן. אבל לא פחות חשוב הוא אביזר הבטיחות מספר אחד. זה שנמצא בתוך הגולגולת (של רובנו). אני רוכב כבר 22 שנה, מתוכן כותב על אופנועים (ומכוניות) לפרנסתי למעלה מעשור. בין רכיבות על אקזוטיקה איטלקית על מסלול אירופאי לבין התניידות עם קטנוע בתוך העיר פיתחתי לעצמי את ההרגלים שלי, את המשנה שלי. והיא אומרת באופן ברור – איש הישר בעיניו יעשה. כי הזדמן לי לרסק אופנועים חזקים בנפילות אלימות, כשהם החזירו את נשמתם לבורא ואני איבקתי את כתפיי וספרתי כמה שריטות על המרפק. מנגד איבדתי חברים ממוגנים על נפילות שטות. אחרי כל הזמן הזה הבנתי שיש רק חוק אחד – תפעיל את הראש.

דוגמה אישית? אני מקווה מאוד שאף אחד לא לוקח ממני דוגמה אישית. יותר מזה – אני מפציר בכם לא לקחת דוגמה אישית ממני. אלא אם צלקות, צליעות ומחיקות ערך לאופנועים, נשמעים לכם כמו מתכון לחיים מאושרים.

אז כן, אני רוב הזמן רוכב בלי מיגון. וכן, אני אחד משלושת הבעלים של WheelZ והעורך המשותף של WheelZ. וכן, התרבות הדו-גלגלית חשובה לי. ולא, אני לא חושב שבשביל לרכוב על אופנוע אתה חייב להיות ממוגן, להתעטף בווסט צהוב זוהר ולקבע מגני ברכיים.

יש פעמים שאני משוכנע שאופנוענות היא ההפך הגמור מזה.