תגית: אנדורו

ה.מ מוטורס משיקה בישראל את דגמי האנדורו של שרקו לשנת 2020. לשנה זו עובר ליין הכלים של שרקו אבולוציה, והם משופרים בנקודות מסוימות. זוהי שנה חשובה לשרקו, החוגגת 20 שנות פעילות ו-15 שנות ייצור אופנועי אנדורו.

לשנת 2020 יש לשרקו לא פחות מ-13 דגמי אנדורו – 2 ו-4 פעימות, מסדרות רייסינג ופקטורי. החל מה-SE-R125 וה-SE-R250/300 הדו-פעימתיים, דרך ה-SEF-R250/300 מרובעי הפעימות הפופולריים, ועד ה-SEF-R450/500 הגדולים. כל הדגמים מגיעים גם בגרסת רייסינג וגם בפקטורי קרבית, למעט ה-SE-R125 שמגיע בגרסת רייסינג בלבד.

אז מה חדש ל-2020? השינויים לא גדולים מדגמי 2019, אבל חלקם משמעותיים, וכאמור הם מסמלים את המשך הפיתוח והאבולוציה של אופנועי האנדורו של שרקו. כך למשל, כל דגמי האנדורו מקבלים לינקג' חדש שעובד טוב יותר מבעבר. דגמי הרייסינג מקבלים ברז חדש לכיוון עומס קפיץ בבולמים הקדמיים, וכן סופית קלה יותר לדוד הפליטה.

סדרת הפקטורי מקבלת השנה, לצד גרפיקה חדשה, גם מגני שלדה כחולים. בשינויים המכאניים ניתן למנות את גלגל השיניים האחורי של AFAM, שהשנה הוא כולו מפלדה אך קל מאוד, ואת הפייה הסופית למערכת הפליטה של ה-250 וה-300 הדו-פעימתיים, הקלה יותר ב-150 גרם – בדומה לזו של סדרת הרייסינג. גם כאן המטרה הייתה יותר כוח בסל"ד נמוך ובינוני.

בגזרת המנועים, בשרקו ירדו לחלוטין מרגליות התנעה בכל הדגמים. לעניין הזרקת הדלק לדו-פעימתיים, בשרקו בוחרים להישאר עם קרבורטורים. לטענתם, כל עוד מערכות ההזרקה לא נותנות יתרון בביצועים על קרבורטורים – הם נשארים עם קרבורטורים. ביום שמערכות ההזרקה יספקו ביצועים טובים יותר (או שתקנות זיהום האוויר יסגרו עליהם לגמרי ולא תהיה ברירה) – אז הם יעברו למערכת הזרקה. כפיצוי, כל המנועים מקבלים צביעה חדשה למכסי הצד.

מנוע ה-125 הדו-פעימתי מקבל השנה שיפור בשסתום הכוח החשמלי. מעתה יש לו אפשרות כיוון לגובה, ויש כלי מיוחד לכיוון הזה. בנוסף, ה-125 מקבל בוכנה חדשה בפרופיל מעט שונה, והתוצאה של שני השינויים הללו היא יותר הספק – בין היתר על-ידי העלאת הסל"ד.

מנועי ה-250 וה-300 הדו-פעימתיים מקבלים השנה שסתום עלים חדש, וגם מניפולד הקצר ב-15 מ"מ מהקודם. שני השינויים הללו, יחד עם צינור תיבת האוויר החדש, אמורים לספק יותר כוח בסל"ד נמוך ובינוני. יש גם יציקה חדשה לבלוק המנוע באזור שסתום העלים. סלסלת הקלאץ' חדשה, והיא קלה יותר מקודמתה ב-196 גרם. בנוסף, בשרקו שיפרו את השימון לקלאץ' והחליפו את המערכת ההידראולית של תפעול הקלאץ'. התוצאה – 20% פחות מאמץ בלחיצה על הקלאץ' בצמד דגמים אלו, וזה מורגש מאוד. הורדת משקל נוספת התבצעה בגלגל השיניים הקדמי, שכעת מגיע עם קדחים.

בגזרת מרובעי הפעימות עם הבלוק הקטן – ה-250 וה-300 סמ"ק – בשרקו ביצעו הורדת משקל של 400 גרם על-ידי החלפת גלגלי השיניים של משאבת השמן ושל המתנע החשמלי לקלים יותר. פרט לכך שופר הסלקטור בתיבת ההילוכים, וכעת יש דיוק רב יותר בהעברת הילוכים.

הורדת משקל משמעותית יותר של כ-600 גרם בוצעה במנועי הבלוק הגדול – ה-450 וה-500 סמ"ק – על-ידי הורדת משקל מכמעט כל חלק מסתובב במנוע, כמו גל ארכובה, סלסלת קלאץ', בלנסר, וגלגלי שיניים שונים. בנוסף, מערכת התזמון חדשה, והיא בעיקר שקטה יותר כמו שתקנות זיהום האוויר מחייבות.

אפשר לראות שכאמור אין פה מהפכות, אבל יש פה תהליך שיפור מתמיד והמשך האבולוציה של אופנועי האנדורו המצוינים של שרקו.

רכבנו על כל ליין דגמי שרקו 2020 בהשקה העולמית שנערכה לפני כחודשיים באיטליה, ואנחנו יכולים לציין שמדובר באופנועים מעולים שהולכים ומשתבחים.

מחירון דגמי שרקו ל-2020 (זהה ל-2019)

[table id=148 /]

• השקה עולמית: דגמי האנדורו של שרקו ל-2020
• רכיבה ראשונה: שרקו SEF-R250/300 דגמי 2020

צילום תמונה ראשית: ניר עמוס

בכל שנה בזמן שהרומניאקס מתקיים, שומעים מסביב רוכבים אומרים אחד לשני "אז בשנה הבאה ברומניאקס?", ומתחילים לקטלג את עצמם ואת מי שמסביבם לאיזו קטגוריה הם מתאימים. צר לי לבשר שזה לא כזה פשוט. כשצפיתי השנה במרוץ מבחוץ הוא היה נחמד אבל קצת משעמם. כשהתחלתי לרוץ עם מתחרים ספציפיים ממקום למקום הבנתי שאמנם יש קטעים משעממים שבהם מחכים, אבל אז כשנמצאים עם הרוכבים בחלק מהשטח, בעליות, בירידות, בשיטפונות ובמכשולים, מנסים כל הזמן להתעדכן איפה הרוכב ומה המצב ומבינים קצת ממה שבאמת הוא עובר ומה קורה – אז מבינים את הטירוף האמיתי.

אז נחזור ללמה זה לא פשוט ה"שנה הבאה ברומניאקס" הזה. צריך להבין שגם אם ברמת הרכיבה רכבנו כמה רכיבות טובות עם רוכב שהתחרה בקטגוריה מסוימת, זה לא אומר שנסיים את הרומניאקס. כן, בהחלט צריך רמת רכיבה מתאימה ואימונים אינטנסיביים, אבל זה לא מספיק. סוף סלע סיכם את זה בצניעות האופיינית לו: "האתגר העיקרי, לא משנה באיזו קטגוריה, הוא פשוט לסיים. זה דורש כל כך הרבה כוח רצון ונחישות, שכל מי שמסיים את המרוץ – כל הכבוד לו. אם אתה לא במצב שאתה מתמודד כל הדרך עם פחדים וקשיים, אתה כנראה בקטגוריה הלא נכונה". גם רז נהוראי שהתחרה באיירון סיפר על קושי מנטלי, על הרצון להישבר כל הזמן ועל המלחמה העצמית הבלתי פוסקת.

ההתמודדות מתחילה עם אתגרי הרכיבה עצמם, ולא, אם לקחו אותך ברומניה ל"עלייה שהגולד עלו", זה לא אומר שאתה ברמת רכיבה לגולד. גם אני רכבתי בשביל שהגולד עברו בו, וזו בערך אותה רמת השוואה. מקומות שראינו מהכביש, ולא רק שלא חשבנו איך לעלות אותם או שזה בלתי אפשרי אלא פשוט לא חשבנו עליהם בכלל כי אין אפילו אופציה שמישהו יעבור שם אי-פעם, סומנו כחלק מהמסלול והשאירו את הצופים המומים כשקטגוריית הגולד רכבה שם. וזה עוד כשאת רוב העליות והירידות שבהן עוברים רוכבי הגולד, נתקעים בהן ועוזרים אחד לשני – הצופים בכלל לא יכולים לראות או להגיע.

לדעתי רוכבי הגולד עושים ספורט אחר לחלוטין ממה שאנחנו הרוכבים עושים. אמנם לכולנו יש אופנוע דומה ועולם מושגים זהה, אבל מה שרוכבי הגולד עושים שונה לחלוטין. אבל לא רק לרוכבי הגולד היה קשה, שכן כל המתחרים בכל הקטגוריות דיווחו על עליות הרבה מעבר למאתגרות, שלא נגמרות, עם המון מכשולים בדרך, סלעים ושורשים חלקלקים, או ירידות תלולות בזויות לא הגיוניות, חלקן עם תהום מימין ומשמאל. רון קדשאי וסוף סלע סיפרו שירדו ירידות ארוכות שבהן אי אפשר לרכוב על האופנוע אלא לרדת ברגל בלבד, כשבחלקן אי אפשר גם לגלגל את האופנוע כי הוא מחליק ומתדרדר למטה ולוקח את הרוכב איתו, אז הדרך היחידה היא להפיל אותו על הצד לתת לו להתדרדר למטה, ובזמן להחליק על הישבן. גם רוכבי החוד המפורסמים ביותר בקטגוריית הגולד נצפו יורדים ברגל את הירידות, חלק עם האופנוע לצידם וחלק על הישבן כשהאופנוע נגרר על הצד. ככה מטורף היה השנה.

כשסוף סלע, ילד הברזל הישראלי שרכב עם 2 שברים ביד את כל 4 הימים האלו (הייתי איתו בירידות שהחלקתי ופחדתי לרדת לבד ברגל, והוא עדיין נשאר רגוע), ורון קדשאי, שהכתף יצאה לו 4 פעמים מהמקום והוא פשוט המשיך להתחרות, אומרים לי משפט דומה – "היו ירידות שמצאתי את עצמי משקשק מפחד, רק לא רוצה ליפול לתוך תהום" – אני רק מנסה להבין איפה לעזאזל העבירו את האריות האלו, במקומות שאנחנו אפילו לא הגענו אליהם בתור צופים.

חוץ מאתגרי הרכיבה עצמם הגוף הכואב ואומר לך שהוא לא יכול להמשיך, אבל אתה חייב להמשיך לדחוף, ולא רק כשאתה בסיטואציה עצמה ואין ברירה אלא יותר מזה, כמו שיוסי גוטמן אמר – "אתה מסיים יום מטורף של סיוט ומלחמה, ואתה צריך לגייס את כל הכוחות שלך לנקות ולעבור על האופנוע, להקשיב בשעה 21:00 בערב לתדריך ליום הבא, ולקום שוב ב-04:30 בבוקר לעוד יום כזה".

אז מה עם להגיע יותר מוכן מבחינת כושר? רון קדשאי אומר "לגבי הכושר, היה קשה, בכל מקרה קשה, כי אז תדחוף את עצמך למקום יותר גבוה ותיגמר שוב". אז כן, כושר עוזר להתמקם גבוה יותר, אבל לא עוזר לא בקושי הפיזי המורגש ולא בקושי המנטלי.

סוף מספר שלסיים את המרוץ בקטגוריית גולד זה האתגר הקשה ביותר שהיה לו אי-פעם, גם מהבחינה הפיזית. הוא היה גמור לגמרי, מספר שכל הזמן ידע שעושה טעויות ולא מצליח להיגמל מהן. מה זה אומר? שאלתי – "אני יודע שאני צריך לקחת קו מסוים, אבל אני כל כך עייף שצד אחר בי כבר מנסה לקצר ולקחת משם, אבל אז אני נופל ומתרסק. אני קם, מבין איפה הטעות, אבל חוזר עליה שוב ושוב. אני כל כך עייף שאין לי כבר שיקול דעת".

מיקה סלע אומרת שמעבר לאתגר הפיזי והרכיבה, היה לה הכי קשה עם הטיים-בר והזמנים שמרחפים מעל הראש. אי אפשר לעצור לנוח או לקחת משהו בקלות, כי אז אולי לא תגיע בזמן לאחת הנקודות, ותמיד עדיף לעבור כמה שיותר מהר כי אולי בהמשך תצטרך את הזמן הזה אם תהיה לך תקלה או תקיעה. הזמנים קשוחים.

ברומניאקס יש לך זמן גג להגיע לכל נקודת ציון בדרך, ואם לא הגעת בזמן – כל היום נפסל. מותר לא לסיים יום אחד בזמן, אבל אם לא סיימת עוד יום – יצאת מהמרוץ. זיו כרמי לדוגמה נפסל כבר ביום הראשון באמצע היום, וגם ביום השני – שניהם על זמנים, ובכך יצא מהתחרות. אור פלס ועמית בר נפסלו על 10 דקות איחור, ואפילו על 14 שניות, ואז ביום האחרון, שעות ספורות מקו הסיום, נפסלו שוב על זמן.

למתחרים עצמם אין באמת מושג מה זמן הגג שלהם. הם רק יודעים שיש זמן לעמוד בו והם חייבים למהר. כל הזמן למהר. רון קדשאי אומר שלא היה לו מושג מתי הוא אמור להגיע לנקודה הבאה, והוא רק ידע שהוא כל הזמן חייב לעשות את הכי טוב שלו, כי אם יתמהמה מעט יש סיכוי שייפסל בתחרות. ביום האחרון, גם עם המכסה השבור ועם הכתף שיצאה כל הזמן מהמקום, קדשאי ידע שהוא גבולי בזמן ולא עצר לנוח. גם כשמצאנו אותו במטרה לתת לו שמן מנוע, הוא בקושי עצר מספיק זמן לסגירת פקק המילוי, ובטח שלא לנוח או לשתות כמו שצריך. כל הזמן במקסימום כוח קדימה.

במסיבת הסיום וגם בארוחות הערב המשותפות, הרוכבים שמובילים את קטגוריית הגולד נראו מאוד מגובשים, ואפילו חברים טובים. מרימים אחד את השני, רוקדים, צוחקים. לא משהו שרואים אצל רוכבי הטופ במוטוקרוס או בדוקטרינות אחרות. כששאלתי למה, התשובה הרווחת הייתה שבקטגוריה הזו הרוכבים נמצאים שעות ביחד במצבי קצה מסוכנים, וזה מאוד מגבש. חלק מהאנשים שעוקבים אחרי התחרויות חושבים שהם עוזרים אחד לשני רק לשם קבלת עזרה בעצמם, בבחינת אתה תעזור לי ולאחר מכן אני אעזור לך. זה נכון, אבל רק בחלק קטן מהמקרים. סוף סלע מספר שיש מקומות שאתה עוזר למישהו, ולמי כבר אכפת המיקום. אתה פשוט לא רוצה להשאיר מישהו על ההר במצב הזה כי אלוהים יודע איך הוא ייצא משם אחר כך. סלע גם מספר שנפל לתהום, ו-2 מתחרים שלו באו מיד לעזור, בלי לחשוב פעמיים. וכמובן היו גם סיטואציות הפוכות בהן הוא עצר והלך לעזור למתחרים שלו. בשאר הקטגוריות דיווחו על מקרים הפוכים, בהם כל אחד לעצמו, ורק במקרים קיצוניים – אם בכלל – יעצרו לעזור. ראינו גם שלגיא נורסלע לא עזרו כשנפל מהמסלול למטה, וגם לא למיקה סלע או ליוסי גוטמן, היחידים שעצרו היו המתחרים הישראלים איציק קלנר ורונן כהן, מה שעלה לקלנר כנראה גם בסיום התחרות שלו.

מיקה סלע יצאה ללא מלווה. עזבו לרגע שכולם מתלהבים מבחורות ונערות רוכבות, אין אף נער ישראלי מתחת לגיל 18 שיצא למרוץ הזה בפעם הראשונה לבד ללא מלווה שירכב איתו, וישנם גם רוכבים בוגרים שיוצאים עם מלווה או בזוגות. למיקה סלע זו גם התחרות הראשונה שאי-פעם השתתפה בה, כך שאין לה ניסיון קודם, ולמרות זאת היא רכבה 4 ימים. אין ספק שהיא נערה קשוחה ונחושה, לביאה לבית משפחת סלע.

כששאלתי את מיקה מה עבר לה בראש ואם היא נלחצה או פחדה, היא אמרה שרק בפעמים בודדות, למשל ביום השני עם הסופה והגשם, קצת פחדה להמשיך לרכוב לבד. ההר היה חשוך ומחליק, אבל אין ברירה, חייבת להמשיך. כשנפלה לשיפוע צד בזמן גשם, הסוללה בנייד כמעט נגמרה והיא לא ידעה אם ימצאו אותה – אז התחילו לעבור קצת מחשבות בראש.

נראה לי שמיקה סלע וגם רון קדשאי קצת שונים מרובנו, כי שאר האנשים שדיברתי איתם פחדו, והמחשבות כן עוברות בראש, מה אם אני נופל מהשביל, נפצע ואף אחד לא יודע? מחשבות שבטח לא עוזרות – לא לשרירים ולגוף שגם ככה הכל כואב ובמתח, ולא לטכניקה.

רק 5 מתוך 14 ישראלים שנרשמו סיימו השנה את הרד-בול רומניאקס. לי מהצד אחוז הפציעות והסיכוי להזדקק לחילוץ נראה גבוה למדי, משלב האימונים ועד לקו הסיום.

רון קדשאי נפצע כבר באימונים בדצמבר, אבל חזר להתאמן. טל אייזנבנד נפצע ממש לפני המרוץ ולא יכול היה לצאת. סוף סלע עם שני שברים ביד מהקפת הראווה, שהייתה גם אימון לפרולוג, וככה הוא התחרה בפרולוג עצמו ובמרוץ כולו. אלעד ששון שבר את היד ביום הראשון. איציק קלנר, רונן כהן ויוסי גוטמן חולצו על-ידי אודי לפיד ותומר שמש מהסופה שנקלעו אליה. גיא נורסלע חולץ על-ידי טפסנים מקצועיים של יחידת החילוץ האזורית ביחד עם תומר שמש ואיציק קלנר, אבל המשיך את המרוץ, ומיקה סלע חולצה על-ידי צוות החילוץ ביום האחרון.

הרוב טוען שזה סיוט מתמשך, מלחמה תמידית של 4 ימים רצופים. היחידים שאמרו שנהנו היו עוז נהוראי, שהתחרה באיירון וטען שנהנה כשהגיע לקטעים טכניים (אבל היו הרבה פחות מהם), וגיא נורסלע ביום הרביעי. אבל ייתכן שנורסלע השווה את היום הרביעי ליום השלישי, שבו מצא את עצמו תקוע לבד 5 שעות על מצוק גבוה, מחכה לחילוץ. סוף סלע אמר "עונג לא היה לי בזה, כיף זה לא", ורון קדשאי אמר שאולי מתוך 10 שעות רכיבה ביום הייתה פחות משעה של קצת גז ונחת. שאר הזמן אתה רק חושב "צריך להמשיך, חייב להמשיך".

אז למה כן? כי זה אתגר, כי זו חוויה. אם אני מנסה להשוות את זה לדברים אחרים שאני מכירה, זה שילוב של כמה באחד. קחו את תחרות איש הברזל – שם צריך להיות בכושר-על, צריך מנטליות חזקה, התמודדות עם זמנים וכל הזמן למשוך קדימה. אבל תחרות איש ברזל  במשך 4 ימים רצוף, כשכל יום, אחרי שהוא נגמר, במשך 4 ימים, אתה קם ומתחיל מחדש. תוסיפו טכניקת רכיבה, אבל לא בתנאי מעבדה, אלא כשאתה עייף וגמור, ועל זה תוואי משתנה שאתה לא מכיר, עם הרבה הפתעות בדרך. נוסיף את זה שאין לך מושג מה הזמן שאתה צריך לעמוד בו – רק יודע שחייב למהר כל הזמן ולהיות על הגבול בין להיות כמה שיותר מהיר לכמה שיותר זהיר. נוסיף את מזג האוויר ההזוי שמשנה את הכל ברגע כך שאתה יכול למצוא את עצמך בתוך שיטפון, את הפחד מליפול לתהום או להיפצע באחד המכשולים, ובתוך כל זה עדיין להיות מרוכז מספיק להפעיל שיקול דעת ולבחור בכל רגע נתון נתיב ולשנות תנוחת רכיבה בהתאם. אז המתחרים קיצרו את כל זה יפה לשתי מילים – סיוט ומלחמה.

גם סדר הזינוק משנה, מה שאומר שלפרולוג יש משמעות. לא להתאבד עליו מאחר ומאכזב להיפצע לפני היום הראשון, כמו סוף סלע שמצטער על זה שאת ההקפה הראשונה לא לקח לאט כהקפת היכרות אלא רכב על הקצה שלו, נפל ושבר את היד. אבל בהחלט לנסות לשפר. סדר הזינוק משפיע על 3 דברים עיקריים במרוץ: ראשית, על התוואי שנטחן עם כל מתחרה שיוצא לפניך. בקטגוריית הברונז היה הבדל משמעותי בין התוואי בו רכבו קדשאי ונורסלע לבין התוואי שזינקו אליו גוטמן, כהן וקלנר. גם לאור ועמית הזינוק המאוחר הקשה, ויש מצב שגם להם וגם לסילברים התמונה הייתה שונה לחלוטין אם היו מזנקים קודם. לקטגוריית הגולד זה משמעותי מבחינת העזרה שהמתחרים מקבלים מהצופים שממתינים להם. העשירייה הראשונה – דווקא זו שפחות צריכה את העזרה – מקבלת הכי הרבה עזרה. לאחרונים כמעט לא מחכים, והם מקבלים פחות עזרה אלא אם כן הביאו איתם צוות אישי שיחכה להם. הדבר השלישי הוא מזג האוויר. לגשם פה יש נטייה להתחיל בצהריים, כך שאם זינקת ב-07:00 ויש לך בערך 7 שעות רכיבה, יש סיכוי שתגיע לסיום לפני הגשם. אבל אם זינקת ב-09:00, זה אומר שאחרי 5 שעות רכיבה יש סיכוי שיתחיל גשם, ואז מה שכביכול אמור היה לקחת שעתיים ייקח 5 שעות, או שפשוט תיפסל על אי-עמידה בזמנים.

כל הדברים האלו רק גורמים לפערים להתעצם רוב הזמן. כלומר אם התחלת אחרון כנראה יהיה לך הרבה יותר קשה.

מיקה סלע עשתה הכל בשקט, יצאה למרוץ בלי יחסי ציבור ובלי רעש, ובינינו, גם בלי מספיק אימונים. כשנגמרו הבגרויות ב-19 ביוני היא אמרה שהיא רוצה להתחרות. עד עכשיו רכבה בערך פעם בחודש, אז נשאר לה חודש וקצת להתאמן ולהתכונן. כששאלתי אותה איך היא התאמנה, אמרה שהיא רכבה במשך שבוע בארץ כל יום, קצת עם סוף האח הקטן ועם גב האח הגדול שאימנו אותה ונתנו לה קצת טיפים, אבל את רוב הרכיבות עשתה לבד. יצאה לחדרה להר חורשן ולמענית ורכבה שלוש שעות, ואז הגיעה לרומניה ל-3 שבועות שבהם אימן אותה ילד רומני בגיל שלה שהתחיל לרכוב לפני שנתיים. "הוא הראה לי את המקומות, אבל פחות איך לרכוב", אומרת מיקה. היום היא אומרת שהייתה מתאמנת יותר זמן לפני המרוץ וגם לוקחת מאמן שיודע לאמן אותה גם ברכיבה וגם יודע מה המרוץ עצמו כולל. אנחנו כבר יודעים שאת האופי הנכון והנחישות יש לה, אז עם קצת הדרכה מתאימה ואימוני רכיבה גם היא בטוח תגיע רחוק.

רון קדשאי התחיל להתאמן באוקטובר, שבר את היד בדצמבר וחזר להתאמן אחרי ההחלמה באפריל. 3 אימונים ארוכים בשבוע של 5 או 6 שעות, וגם נסע פעם אחת לרומניה. האם האימונים הספיקו? חד משמעית – לא!

"הייתי מתאמן הרבה יותר, ובעיקר ברומניה כי בארץ אין את הזוויות האלו, וגם לא את האורך הזה שהעליות והירידות לא נגמרות. זה לא 'אוקי ניתן פוש אחד או גז עד הסוף וזהו'. כל פעם יש עוד ועוד".

סוף סלע התאמן למוטוקרוס ברוב השנה מאחר והוא מתחרה באליפות האירופאית. הוא נסע לשבועיים לרומניה להתאמן, והתאמן כל יום בעזרת רוכב שהתחרה בגולד בעבר וסיים במקום ה-15. האימונים כללו עליות וירידות, עליות וירידות, ואז שוב עליות וירידות. סלע הבין שכמה טכניקות חסרות לו, למשל איך לעלות בזיגזג, אז חזר למגרש האימונים, התאמן על האלמנטים החלשים, וחזר שוב לעליות וירידות. האם האימונים הספיקו? "כשסיימתי את היום הראשון חשבתי שכן, אבל אז ביום השני והשלישי הבנתי שהייתי צריך להתאמן הרבה יותר, עוד הרבה יותר על עוד עליות ועוד ירידות. על מהירות פחות צריך להתאמן".

ההתארגנות על אופנועים ומכונאים חשובה מאוד ומהווה חלק בלתי נפרד מהמרוץ. כל רוכב צריך כלי 'מתוקתק' שיחזיק 4 ימים קיצוניים, והדבר האחרון שצריך להטריד את ראש הרוכב זה אם הרכיבו לו את המוס שביקש. הרוכבים הישראליים התארגנו בצורה שונה. גיא נורסלע, למשל, הגיע עם האופנוע הפרטי שלו מאנגליה, לקח חבילת שרות מבטא בואנו ויצא מרוצה למדי. משפחת סלע הגיעה עם מכונאי צמוד מאנגליה ועם האופנועים הפרטיים מאירופה. איציק קלנר הגיע עם תומר שמש כמכונאי צמוד, והשתמש ב-Sherco Enduro Tours, מה שהתגלה כמהלך מעולה במיוחד לעומת 6 רוכבי הסילבר והברונז שיצאו לא מרוצים מהחבילה המקומית ששכרו מתומאס, הבעלים של Ride Xpower – לא מבחינת מה שנקבע מראש ולא מהחיובים המוזרים בסוף. חבל שבתוך אירוע כזה יש עוד את הסיפור הזה על הראש. משפחת נהוראי שכרו חבילה דרך Eurotek KTM, יצאו מרוצים מאוד ותיארו אותם כמקצוענים.

בכל פעם שניסיתי לשאול את סוף סלע על המרוץ, הדבר הראשון שחשוב היה לו להגיד היה "תודה". אחת הבקשות היחידות של גור האריות המוכשר והצנוע הזה הייתה למסור המון תודה לכולם, למי שפרגן וצפה מהבית, למתחרים האחרים שנתנו לו הרגשה טובה כל הזמן, למי שפרש ועזר, למי שהיה איתו בשטח ודאג שלא יישאר שם לבד, ולמי שדחף יחד איתו את האופנוע.

אז מה הלאה?

סוף סלע חוזר הביתה, לטפל ביד ולאחר מכן חזרה לאימונים לסבב שנשאר לו במוטוקרוס האירופאי.

רון קדשאי יתגייס בדצמבר, כך שלא יתחרה בעוד אירוע גדול בקרוב. קדשאי רוצה להגיע ליחידה קרבית, למרות כל הפציעות שעבר, אז הם יזכו בבחור הקשוח הזה.

גיא נורסלע מתכנן בשנה הבאה להתחרות באליפות בעולם באנדורו, Enduro GP, ולבינתיים יתחרה בארץ ובאנגליה.

מיקה סלע כפי הנראה תתחיל להתחרות בארץ בקרוב ותייצג את משפחת סלע בכבוד. ממה שהבנתי בין השורות – היא תחזור שוב לרומניאקס, והפעם אחרי אימון מתאים.

עוז נהוראי אומר שיחזור שוב לרומניאקס, בפעם השלישית, והפעם יירשם לקטגוריית הברונז.

ואחרי כל זה, צריך לתת כבוד גם לתומר שמש ואודי לפיד, שבאו בתור צוותים של הסילברים שפרשו ועדיין תיזזו לספק עזרה לכל דורש. כבוד גם לשלושת מתחרי הסילבר – איציק קלנר, יוסי גוטמן ורונן כהן – שאחרי שפרשו, למרות הגוף הכואב, רצו ממקום למקום לחלץ ולעזור. קלנר למשל, לא נח אפילו לא לרגע, עזר לשני החברים שרצו לחכות לחילוץ, למחרת טיפס לחלץ את גיא נורסלע, ובמקום לקחת יום חופש ביום האחרון וללכת לראות את הסיום, הלך לחפש את מיקה ולראות מי עוד צריך עזרה. מה יש להגיד? אחווה ישראלית ברומניה.