תגית: ב.מ.וו

צילום: בני דויטש, אביעד אברהמי

• יתרונות: נוחות, אבזור, אלקטרוניקה, מנוע גמיש, התנהגות, יכולות תיור, סטייל
• חסרונות: מחיר
• שורה תחתונה: ספינת התיור הגדולה של ב.מ.וו מקבלת גרסה סטייליסטית במיוחד, אבל יקרה
• מחיר: 199,900 ש"ח
• מתחרים: הונדה גולדווינג באגר, הארלי-דיווידסון רואד גלייד

מדינת ישראל שלנו היא מדינה קטנה. ממש קטנה. ממטולה שבצפון ועד אילת שבדרום המרחק הוא כ-500 ק"מ, ובקו הרוחב הרחב ביותר המרחק הוא כ-100 ק"מ בלבד. ממש קטנטונת. כשמנסים להסביר לאוסטרלים למשל עד כמה קטנה ישראל, אומרים להם שישראל היא בערך שליש מטזמניה. זו האחרונה נחשבת בעיני האוסטרלים כקטנטונת, וכשהם מבינים שגודלה של ישראל הוא שליש מהנקודה הקטנטנה הזו, הם בדרך כלל אומרים "מה? שליש מטזמניה? זה ממש קטן!". כן נו, ישראל קטנה.

מכיוון שישראל כל כך קטנה, כבר זמן מה מנקרת לי בראש המחשבה להקיף את המדינה ביום אחד. לא 'איירון באט' שמצריך רכיבה של 1,000 מייל (1,600 ק"מ) ב-24 שעות, אלא פשוט סובב ישראל – לצאת בבוקר מהבית, להקיף את המדינה ברכיבה על אופנוע, ולחזור הביתה לקראת הלילה או למחרת בבוקר – אחרי שהקפתי את הארץ.

המטרה סומנה, וחיכיתי למצוא את האופנוע המתאים לזה. אופנוע שמצד אחד יהיה מספיק גדול וחזק לבצע את המשימה הזו מהר למדי, אבל שיהיה גם נוח ומפנק כדי שאעשה את האתגר בלי לסבול. יש המון אופנועים חזקים שיכולים להקיף את ישראל ביום, אבל על חלקם הגדול פחות נעים לרכב ברציפות 12, 14 או 16 שעות ולחזור הביתה לא מפורק.

ואז הגיע ארצה ה-K1600 באגר של ב.מ.וו.

התיור גרמני, הסטייל אמריקאי

ה-K1600GT / GTL הוא ספינת התיור הגדולה של ב.מ.וו. הוא מציע מנוע 6 צילינדרים בשורה בנפח 1,649 סמ"ק המפיק 160 כ"ס, מומנט עצום של כמעט 18 קג"מ שמתקבל כבר ב-5,250 סל"ד, ערימות של אלקטרוניקה, בקרות ופינוקים – בערך את כל מה שב.מ.וו יכולה לזרוק על האופנועים שלה, והוא נוח ומפנק – אחד האופנועים הנוחים בעולם לתיור ארוך טווח.

ה-K1600B, או K1600 באגר, בנוי על בסיס הדור אחרון של ה-K1600. הוא קיבל למשל הילוך אחורי הפועל על שילוב המתנע החשמלי, וגם עוד אי-אילו תוספות ושדרוגים. המנוע, השלדה והמתלים זהים למדי לצמד האחים התיוריים, וכך גם האבזור.

אבל העניין הגדול בבאגר הוא הקונספט העיצובי. הבאגר פונה ישירות ללב קהל היעד התיורי האמריקאי, והוא הגרסה של ב.מ.וו לבאגר תיורי וגדול קצוץ זנב. המקור להשראה הוא בכלל ההארלי-דיווידסון רואד גלייד. לפני כשנתיים הונדה שחררה גרסת באגר לגולדווינג המיתולוגי, וכעת התור של ב.מ.וו לפנות לאותו קהל יעד – שאוהב את אופנועי התיור שלו בניחוח אמריקאי חזק, עם זנב קצוץ ונמוך, צמד ארגזי צד אינטגרליים, וחזית עצומה ובעלת נוכחות רבה. האמת? מגניב לאללה.

תכניות לחוד, מציאות לחוד

התכנית שהתגבשה הייתה לצאת מהבית בשעה 07:00 בבוקר של יום שישי, ישירות לאילת, ומשם לעלות דרך כביש 90 עד לרמת הגולן. אחר כך מערבה לגליל העליון, ומשם דרומה חזרה הביתה. משפט קצר – קילומטרים רבים. מראש הכנתי את עצמי לא להינעל על התכנית, ופשוט לזרום – לנסוע להיכן שהגלגל הקדמי ייקח אותי, והעיקר לרכוב – והרבה.

השינוי הראשון בתכנית היה בשעת היציאה. אמנם קמתי בזמן, אבל התעכבתי בבית שעה ושחררתי קלאץ' רק ב-08:00. שעה שלמה של אור חורפי התבזבזה על עניינים מנהלתיים שאפילו לא קשורים לטיול שאני הולך לעבור היום, אבל לא ממש היה לי אכפת כי כבר החלטתי מראש שכל תכנית היא בסיס לשינויים, ושסובב ישראל הזה הוא לא המטרה אלא האמצעי. אמצעי לרכוב המון קילומטרים על מכונת התיור הסטייליסטית של ב.מ.וו.

מבית שמש כיוונתי את האופנוע לכיוון כביש 40, והתחלתי לרדת דרומה לאורכו. ה-GPS המקורי שעל צג הבאגר ציין בהנאה ששעת ההגעה המשוערת לאילת היא 11:28, אבל אחד מתחביביי הוא להשתמש באפליקציית ניווט, להזין יעד, לקבל זמן הגעה משוער, ואז לחתוך ממנו בפועל כמה שיותר זמן. אז סימנתי לעצמי מטרת ביניים: עד 11:00 אני על חוף הים באילת, כולל הפסקת דלק וקפה במצפה רמון. עכשיו יש משהו לחשוב עליו עד לאילת.

כביש 40 בשישי בבוקר אמנם לא עמוס מאוד, אבל יש בו מספיק תנועה כדי שאצטרך להיות מרוכז כל כולי ברכיבה, ועכשיו אין זמן ומרחב לבדוק את המערכות האלקטרוניות הרבות של המכונה הזו. אני מפעיל את הרדיו, שומע דרך הרמקולים מוזיקה בגלגלצ, מרים את משקף הרוח החשמלי עד למקסימום כדי שייצור בועת ואקום סביבי, זורק את הרגליים אל מדרסי השיוט הקדמיים של הבאגר, ומתעלם באלגנטיות מהשדים בראש שאומרים לי לתת גז כדי לקצר את זמן ההגעה ליעד הביניים שלי.

מהחיבור לכביש 6 מצב התנועה השתפר, אבל עדיין אי אפשר באמת לתת גז. משאיות תובלה רבות נוסעות על הכביש הזה, והרכבים שמסביבם סותמים את הנתיב השמאלי. אני משייט להנאתי על 150, וכשלכמה שניות נפתח הכביש אני פותח גז ונהנה מהתאוצה החזקה של 6 צילינדרים ו-18 קג"מ. הבאגר מצדו לא מתרגש. הוא ארוך ויציב, ומשחקי האגו של 64 הקילוגרמים שלי לא ממש מדגדגים לו, בטח שלא במהירויות האלה.

בכביש עוקף באר-שבע נכנסתי לקצב. התנועה כבר הייתה דלילה משמעותית, הכביש על צמד נתיביו מאפשר ראות מעולה קדימה, והקילומטרים נגמעו במהירות. אני מכוון את הבאגר להמשך של כביש 40 ונהנה מאוויר המדבר החורפי, מהשמש החזקה שכבר מספיק גבוהה בשמיים, ומצבעי המדבר הבוהקים, שלאט לאט הופכים מגוונים ירוקים לחומים, צהובים ולבנים. אני תמיד אוהב את קטע הרכיבה הזה, גם כי הוא יפה בפני עצמו אבל במיוחד כי ההתרגשות לקראת הרכיבה דרומה לאילת תמיד עולה בשלב הזה.

מוקדם מהצפוי אני מגיע לתחנת הדלק של מצפה רמון. זה הזמן לתדלק את הבאגר בבנזין 95 ואותי בקפה ומאפה. תחנת הדלק ריקה למדי. אני מציב את הבאגר מול פינת הישיבה שלי ומתבונן עליו. יש לו קטע, לאופנוע הזה. הניגוד הבולט שבין החזית הענקית לבין הזנב המינימליסטי יוצר עניין רב בהתבוננות עליו. הקווים יפים, ונראה שצוות המעצבים של ב.מ.וו עשה הרבה שיעורי בית לפני שישב על שולחן השרטוט. הקונספט 'באגרי' לחלוטין, אבל יש פה את הקווים ואת סימני ההיכר של ב.מ.וו, והשילוב הזה מרתק אותי. גרמניה הטכנולוגית והמדויקת משלבת אלמנטים אמריקאים קלאסיים ברורים. איזה מגניב.

לפני שאני חוזר לאוכף הנמוך של הבאגר אני מציץ ב-GPS. שעת ההגעה ליעד התעדכנה ל-11:15, וזה עוד אחרי 15 דקות הפסקה. "חכי חכי", אני אומר לאפליקציה ומחייך בקסדה.

כביש מכתש רמון. אחד הכבישים המהנים לרוכבים שאוהבים מהירות משולבת עם טכניקה. על הכביש הזה צריך להיות מרוכז במאה אחוז – גם אם מכירים אותו היטב. מהר מאוד אני נכנס ל'זון', למצב הנפשי הזה שכל-כולי עמוק בתוך הרכיבה, אדם-מכונה-וכביש בהרמוניה אחת ובסינרגיה מושלמת. אלה הרגעים המהנים ביותר ברכיבה על אופנוע, וזה ממש לא משנה על איזה אופנוע או איפה. העיקר שזה מגיע.

הקצב הממוצע גבוה, ואני מגיע לישורת הארוכה של מכתש רמון. אני חושב לעצמי שעל קטע הכביש הזה סגרתי בפעם הראשונה 300 קמ"ש על אופנוע. זה היה עם ה-ZZR1400 של קוואסאקי לפני משהו כמו 12 שנים, במבחן דרכים של פול גז. אני גם נזכר שלפני כשנתיים, בשיחה אקראית בתחנת דלק על כביש 6 בדרך מאילת, דיבר איתי בחור עם רכב ספורט וסיפר לי שה-ZZR1400 ששימש כאופנוע המבחן של היבואנית היה לאחר מכן האופנוע שלו, ואני, בהתלהבות ובחוסר טאקט קיצוני, מספר לו שנתתי 300 קמ"ש על האופנוע שלו. זה כמו לספר לאדם שעשית סקס עם אשתו לפני שהם הכירו. מזל שהוא כבר 'התגרש' ולקח את זה ברוח טובה… אז צחקתי לעצמי בתוך הקסדה והמשכתי בדרך הנפלאה הזו.

בצומת נאות סמדר, בכניסה לכביש 12, ההתרגשות עולה. אני כל כך אוהב את קטע הכביש הזה, הרבה מפני שהוא מחזיר אותי לכמה רכיבות מוצלחות במיוחד לאילת וחזרה. אני שם בטלפון את 'פרדייז' של קולדפליי – שיר שתמיד אני שומע על קטע הכביש הזה כי הוא מחזיר אותי לאותן רכיבות נפלאות ומרגש אותי במיוחד – מכוון את הבאגר דרומה לאילת, שם את בקרת השיוט על 180, נותן לאופנוע לשייט מהר ובהנאה, ונהנה מהנופים עוצרי הנשימה ומצבעי המדבר שמשתנים כל הזמן. 50 הקילומטרים הישרים יחסית עוברים במהירות ואני מתקרב למעבר נטפים.

ככל שאני מתקרב, אני רואה יותר ויותר קבוצות של רוכבי אופני כביש שמציפים את הכביש, חלקם עם רכב ליווי שסוגר מאחור. תחרות ה'ישראמן' תתקיים בעוד שבועיים והחבר'ה האלה באו לאימונים מסכמים. אני מבטל את בקרת השיוט, מוריד מהירות, ונדרך כדי לוודא שהם לא נמצאים ב'זון' משל עצמם כי הם עלולים לעשות פעולות לא צפויות.

כביש 12 מנאות סמדר לאילת הוא אחד הכבישים הקסומים שיש בישראל. זה לא רק הנוף המטריף, דלילות התנועה והאספלט המעולה, אלא גם הדרך שבה הכביש הזה מביא אותך לאילת. הוא מתחיל בישורות ארוכות ואינסופיות עם שדה ראייה של קילומטרים, הולך ונסגר לסוויפרים מהירים בין הרים, ולבסוף מתקפל לסט פניות טכניות צפופות שבהן צריך לעבוד, ואז בום – אתה נוחת באילת. ממש כמו מסיבת טראנס שמתחילה רגוע, עולה ועולה, עד שמתפוצצת עליך. הדרך ההפוכה, אגב, לא פחות מיוחדת אם כי הסטייט-אוף-מיינד הפוך לגמרי – מתחיל בצרחות ואז הולך ונרגע.

עם תחילת הכביש המפותל יש נקודה מסוימת שבה רואים את הים האדום אי-שם למטה. זה קורה לשתי שניות, ואם תופסים את זה בזמן והראות טובה, סף ההתרגשות עולה בבת אחת. אני תופס את הנקודה הזו ומתחיל לגלוש בפיתולים לעבר העיר הדרומית. בישורות הארוכות של כביש 12 היה לי את הזמן ללמוד קצת את הבקרות האלקטרוניות ומצבי הרכיבה של הבאגר, אז העברתי את ניהול המנוע למצב 'דינאמיק' ואת מערכת המתלים למצב 'ספורט'. כעת, כשהבאגר מגיב טוב יותר למצערת וחד יותר משמעותית על המתלים, זה הזמן לתקוף את סט הפניות המטריף הזה.

אני נוחת בחוף הים הצפוני של אילת ב-10:40, צוחק בקול על ה-GPS הפסימי – שמהזמן המשוער שלו קיצצתי יותר משעה, מצלם תמונה על חוף הים ונוסע לבקר את ינון ב'מוטושופ אילת' – חנות האופנועים האילתית. החבר'ה שם מארחים מצוין, תמיד מציעים קפה ומים, ובכלל – הרבה זמן לא ביקרתי את ינון וזו הזדמנות מצוינת. ב-11:00 בדיוק אני נוחת בחנות עם הבאגר הענק, מכניס אותו אל תוך רחבת הכניסה, וינון והעובדים יוצאים לראות מה זה הדבר הזה שנחת להם בחנות – למרות שכבר ראו כמעט הכל.

על כוס אספרסו וסודה עם ינון אני שואל אותו על כביש הערבה. שנים רבות שלא נסעתי על הכביש הזה, אבל אני יודע שהוא מלא במלכודות 'דבורה' של המשטרה לאכיפת מהירות. ינון מאשר לי את מה שחשבתי – מותר 90 קמ"ש אז אל תעבור את ה-105 קמ"ש כי הסיכוי שתחטוף הוא קרוב ל-100%. אני שוקל לרגע לשנות תכנית ולעלות צפונה שוב דרך כביש 12, אבל עבודה זה עבודה, ואני פה בשביל לעבוד, לא בשביל ליהנות. אני עולה על הבאגר, נפרד לשלום מינון והעובדים, ועולה צפונה על כביש 90, בואכה כביש הערבה.

הוא דווקא מתחיל יפה הכביש הזה – 2 נתיבים לכל כיוון שסלולים חדש, גדר הפרדה באמצע ושדה ראייה ארוך מאוד. "למה לעזאזל מותר פה רק 90?", אני שואל את עצמי, אבל אחרי כמה קילומטרים אני מקבל את התשובה: הכביש הופך לנתיב אחד לכל כיוון וללא גדר הפרדה. נו טוב, נצטרך להסתדר עם מה שיש.

כביש הערבה, כמו שידעתי, הוא כביש מועדף על משטרת התנועה לבצע אכיפת מהירות. לא כל כך מתחשק לי לחטוף דו"ח, אז אני מכוון את בקרת השיוט ל-110 קמ"ש, שכאן בב.מ.וו הם מדויקים מאוד, מתפלל לא לחטוף על החריגה הקטנה, וביתיים מתפנה לחשוב על החיים, לבדוק את מיליון המערכות והכפתורים שיש בבאגר, וגם לצלם כמה תמונות מאחורי משקף הרוח הענק שמגן על הטלפון שלי.

2 ניידות דבורה אני רואה בדרכי צפונה, וחושב לעצמי שמזל שהייתי כל כך ממושמע. מדי פעם מגיעה מאחור מכונית מהירה, עוקפת, ואז אנחנו נוסעים כמה קילומטרים במהירות קצת פחות משעממת מ-110 קמ"ש עד שהיא נעצרת או פונה. כדי שתוצאה של מכמונת דבורה תהיה קבילה, נדרשים לפחות 50 מטרים בין שני כלי רכב, לכן הכביש הזה כל כך פופולרי למלכודות האלה.

אני מנסה לחשוב מתי רכבתי על כביש הערבה בפעם האחרונה עם אופנוע, ואז נופל האסימון: מעולם לא רכבתי פה! הייתי על הכביש הזה בילדותי עם המשפחה בדרך לאילת, נסעתי בו באוטובוס בצעירותי בדרך לסיני, יכול להיות שאפילו נהגתי בו ברכב ואני לא זוכר, אבל מעולם לא רכבתי פה עם אופנוע. תמיד רכבתי דרך מצפה רמון וכביש 12, שהם גם כבישים יפים פי מיליון, גם מהנים וכוללים פיתולים ועניין לעומת כביש הערבה הישר והמשעמם, וגם נוכחות המשטרה בהם דלילה עד אפסית.

לקראת ים המלח וצומת הערבה, כשכביש 90 מתחיל להתעקל קצת, אני לא מצליח להתאפק ומגביר קצב. לוקח את הסיכון של לחטוף, אבל נהנה מהריקוד הקליל של הבאגר ומהשליטה האינטואיטיבית בו. השעה כבר 13:00, וקבעתי עם בני ונמרוד בניר אליהו ב-15:00 למקצה צילומים קצר. ה-GPS מצדו אומר לי שאגיע בזמן רק אם אחתוך מערבה ואעלה על כביש 6, אבל אני מתעקש להמשיך על כביש 90 לכל אורכו של ים המלח ולטפס מערבה רק ממעלה אפרים וכביש 5 – גם כדי להיצמד לתכנית של סובב ישראל, אבל גם כי בא לי על הסוויפרים האינסופיים של מעלה אפרים עם הבאגר, שממשיכים לקטע קצר על דרך אלון הכל כך אהובה עליי. כמה כבישים מגניבים ביום אחד, איזה כיף, ועוד מתוכננים לי כמה בהמשך היום.

ההתעקשות הזאת עולה לי באיחור של חצי שעה. אני קצת לחוץ מהאיחור, אבל בני ונמרוד נראים נינוחים למדי כשאני נכנס לתחנת הדלק, ובני אפילו לוקח את הבאגר לסיבוב. "איזו מכונה גרמנית מופלאה!", הוא אומר לי אחרי שהוא חוזר מ-10 דקות רכיבה, "ועכשיו קדימה, הולכים לצלם".

בני כהרגלו לוקח אותנו לקטעי כביש שוממים להלוך-חזור של צילומים, רק שבמקרה הזה הם גם היו צרים במיוחד וצפופים. בכבישים הללו אני מגלה שלמרות שהבאגר שוקל לא מעט והוא ארוך מאוד, לסובב אותו על המקום זה דווקא קל, ושוב אני מתרשם מרמת ההנדסה הגבוהה של הגרמנים האלה.

את מקצה הצילומים אנחנו מסיימים בשקיעה, שבעונה הזו של השנה מגיעה כמה דקות אחרי 17:00. כמעט ולא אכלתי היום, אבל אני מרגיש עירני וחד, ונוח לי מאוד על המושב של הבאגר. התכנון היה לעלות לרמת הגולן כדי לשתות קפה עם חברה ותיקה, ועכשיו רק צריך להחליט דרך איפה. האם אני חוזר לבקעת הירדן כדי להמשיך בכביש 90, או שהולך על הדרך הקלה ועולה על כביש 6 לצפון? ההכרעה נפלה על כביש 6, בעיקר כי הבטן אמרה את שלה בהחלטיות. אז נתתי גז מהיר ליוקנעם, וישבתי לארוחת מלכים של המבורגר, צ'יפס ובירה.

תנוחת הרכיבה בבאגר משעשעת למדי, אבל היא נוחה מאוד. המושב בו סופר-נמוך, יש לו משענת קטנה לעצם הזנב, והכידון מגיע אל ידי הרוכב תוך שהוא מתעקל קלות, והוא ארוך ורחב. כשלא משתמשים ברגליות הרוכב הרגילות אלא במדרסי השיוט הרחוקים, הרגליים נשלחות הרחק לפנים ופלג הגוף העליון מתקמר לצורה של כדור. תמיד זה מזכיר לי תנוחה של אופנוענים בסרטים אמריקאים, והנה מסתבר שגם גרמנים יודעים לייצר את התנוחה הזו, רק שפה היא נוחה גם אחרי מאות רבות של קילומטרים.

כשהרגליים על מדרסי השיוט, צריך להעביר אותן אחורנית אל רגליות הרוכב כדי לתפעל את ההילוכים ואת הבלם האחורי. מה שגיליתי מהר מאוד זה שהמנוע הזה כל כך גמיש, כך שגם ב-50 קמ"ש ואפילו פחות, כשהתיבה משולבת בהילוך שישי, אין צורך להוריד הילוכים כדי לקבל דרייב ביציאה מפניות אז אפשר להשאיר את הרגליים על המדרסים ולהישאר בהילוך שישי כל הזמן. עוד גיליתי שמספיק ליטוף בבלם הקדמי כדי להאט, אז גם רגל ימין יכולה להישאר על הקומפורט זון של מדרסי השיוט. תוך כדי בליסת ההמבורגר רשמתי לעצמי את הדברים האלה, ואחרי סיגריה של נחת בשישי בערב ביוקנעם, עליתי על הבאגר וכיוונתי אותו לכביש 77 בואכה כביש 90 וטבריה.

הטמפרטורה התחילה לצנוח, אז הפעלתי את מחממי הידיים ואת מחמם המושב על מצב 3 מתוך 5, ותוך דקות הדם החל להתחמם. מחממי ידיות ומושב הם ללא ספק המקבילה הדו-גלגלית למזגן ברכב, ושאלתי את עצמי איך זה שפירקתי את מחממי הידיים באופנוע הפרטי שלי לטובת גריפים דקים יותר שנותנים יותר רגש. טוב נו, התשובה ברורה, אבל זה רק בגלל שאני עדיין לא מכור לפלא הטכנולוגי הזה. או שאולי אני כן מכור, רק מחזיק את עצמי בכוח. אבל אני כבר בן 40, אז אולי בכל זאת אני צריך אופנוע עם מחממי ידיים? כאלה הן התלבטויות של שעות רכיבה ארוכות.

מטבריה התלבטתי אם לעלות לגולן דרך חד-נס, או שאולי מהדרך האהובה עליי – צומת מחניים לצומת גדות ואז גשר בנות יעקב אל צומת בית המכס. גם הכביש הזה מחזיר אותי אחורנית לימי רכיבה נפלאים, כשהייתי סטודנט להנדסת מכונות וגרתי בקיבוץ באצבע הגליל. אז לא התלבטתי יותר מדי והמשכתי על כביש 90 עד למחניים. הבטן מלאה, מצב הרוח בשמיים ועייפות או אי-נוחות אין ממש, אז לא עצרתי להפסקה ועליתי לרמת הגולן דרך הכביש האהוב.

בעליות לבית המכס, בכביש עם הפניות הצפופות והאחיזה המעולה, גיליתי שלמרות שמרווח ההטיה של הבאגר מכובד למדי, אני משכיב אותו כל כך נמוך עד שהגששים שבמדרסי השיוט נטחנים עד דק לקול ה'קחחחחחחחח' המוכר והאהוב. כשזה קרה במהירויות כל כך נמוכות של פניות 180 מעלות צפופות, לא יכולתי שלא להתרשם מהיציבות הגבוהה של הבאגר – למרות משקלו. קל מאוד לתפעל אותו בצורה חלקה, וכשעושים את זה מקבלים את אחת המכונות היציבות, גם על המתלים – ולמרות שהם רכים, סופגים ונוחים. עונג צרוף.

בפיתולים שאחרי צומת בית המכס לכיוון עין-זיוון, בחושך מוחלט, הבחנתי במשהו מוזר עם התאורה. היא אמנם חזקה מאוד ומאירה היטב את הדרך החשוכה עם צמד הפנסים העוצמתיים שלה, אבל בכל פעם שנכנסתי לפנייה צפופה הרגשתי שיש רכב מאחוריי שמאיר קדימה. ואז נפל האסימון: מערכת הפנסים האקטיבית הזאת מזיזה את התאורה פנימה אל תוך הפנייה כשמשכיבים את האופנוע, ובהתחלה זה גורם לתחושה מוזרה. כשמתרגלים, מתחילים ליהנות מהיתרונות של המערכת, שפותחת המון שדה ראייה בחושך מוחלט.

בשמונה בערב אני עוצר את הבאגר בבית של הדס במרום גולן. הדס חברה ותיקה, ואני מרגיש נוח מאוד אצלה בבית. חוץ מזה שהיא מורכבת מעולה ושיש לנו קילומטראז' מכובד יחד. הדס מקבלת את פניי בחיוך ענק, ואנחנו נכנסים פנימה לבית החמים כשהקמין דולק. תמיד יש אצלה אווירה מיוחדת ונעימה, וזו אחת הסיבות שאני אוהב לבוא לפה.

יכולנו לשוחח שעות ולהשלים פערים אחרי שלא ראיתי אותה כבר כמעט שנה, אבל יש לי תכנית להשלים, אז אחרי שעה של קפה וחפירות אני חוזר לבאגר, שבינתיים צבר על המושב שכבת לחות עדינה, מתלבש היטב ויוצא לדרך.

את הירידות מרמת הגולן אני רוכב בהנאה גדולה. הכביש משובח, את הפיתולים אני מכיר היטב, האספלט במצב מעולה, נוח לי, ומערכת התאורה האימתנית מאירה הרחק קדימה ועוזרת בחיפושים אחר חזירי בר או חיות אחרות שבדיוק חוצים את הכביש.

כשהגעתי בחזרה לכביש 90 החלטתי שיהיה מיותר לרכוב עכשיו מערבה אל הגליל העליון, בעיקר משום שבחשיכה שכזו סביר להניח שאהנה פחות מהדרך, אז אני מכוון את הבאגר לדרך המהירה ביותר למרכז הארץ – מחלף קדרים, מחלף גולני, יוקנעם, ואז כביש 6. את הדרך הביתה אני עושה בשיוט מהיר מאוד ובריכוז גבוה. הבאגר שותה את הקילומטרים במהירות, ותוך פחות משעתיים – כולל הפסקת קפה – אני עוצר את האופנוע ליד הבית כשעל מד המרחק היומי 1,200 קילומטרים.

אני כמעט מופתע שאני לא עייף כלל וששום איבר או שריר לא כואבים או מותשים, ושבתכלס יכולתי לרכוב עוד כמה שעות אחרי 15 שעות הרכיבה הכמעט רצופות שעברתי היום. ואז אני נזכר שאחרי הכל זה ב.מ.וו, ושהבסיס לבאגר הוא אחד מאופנועי התיור הנוחים בעולם. אז למרות הטוויסט שהבאגר קיבל, הוא עדיין בעל גנים מובהקים של K1600, רק עם עיצוב מגניב יותר.

אני כל כך לא עייף, שכשאני מגיע הביתה אני יושב על המחשב לשעתיים נוספות כדי לכתוב לעצמי חלק מהרשמים של היום, ונכנס למיטה קצת אחרי השעה 01:00 כשאני מחויך מיום הרכיבה המיוחד הזה על האופנוע המיוחד הזה.

ה-K1600 באגר הוא אופנוע מאוד מיוחד. הוא מסוג אופנועי-העל שמציעים יכולות דינמיות סופר-גבוהות עם שפע של נוחות, שפע של אבזור, בקרות ואלקטרוניקה, ובערך את כל מה שב.מ.וו הגדולה יכולה לזרוק על האופנועים שלה. את כל זה הוא מביא באריזה סופר-מגניבה בניחוח אמריקאי, אבל בהידוק גרמני מוקפד, באיכות סופר-גבוהה ובגימור של אופנועי היוקרה של ב.מ.וו.

למרות שהוא מיועד לקהל יעד מצומצם, גם בגלל תג המחיר שעומד על 200 אלף ש"ח, הוא הצליח להרשים אותנו במיוחד. האמצעי – סיבוב ארוך במדינת ישראל הקטנה, בסך הכל שליש מטזמניה – הוכיח לנו את זה בצורה חד-משמעית. אז כן, הוא לגמרי נכנס לרשימת האופנועים שיהיו במוסך החלומות שלנו, כי פעם בשנה חשוב להסתובב סביב המדינה, ואין יותר מתאים למשימה הזאת מאשר הבאגר של ב.מ.וו.

אני בינתיים מתחיל לחשוב על הפעם הבאה שאעשה את סובב ישראל. אבל הפעם עם תכניות קצת יותר מסודרות ועם מטרה ברורה – להקיף את כל הארץ. רק צריך לבחור אופנוע מתאים כמו ה-K1600 באגר. אני על זה.

מפרט טכני

[table id=119 /]