יתרונות: מנוע, עיצוב, אווירה, קטלוג חלקים ואפשרויות קאסטומיזציה
חסרונות: מחיר, חישוקים יצוקים, מושב לא נוח
שורה תחתונה: הגרסה הפחות יקרה של ה-R nine T עדיין מגניבה לא פחות מהמקור
מחיר: 119,000 ש"ח
מתחרים: הארלי-דיווידסון ספורטסטר או סטריט-בוב, דוקאטי סקרמבלר 800
נתונים טכניים: מנוע בוקסר טווין 1,170 סמ"ק, 8 שסתומים, 110 כ"ס, 11.82 קג"מ, 6 הילוכים, קלאץ' הידראולי, בקרת החלקה, מזלג טלסקופי 43 מ"מ מהלך 125 מ"מ, מתלה אחורי פרהלבר מהלך 140 מ"מ, בלמים קדמיים צמד דיסקים 320 מ"מ, אחורי דיסק 265 מ"מ, מערכת ABS, אורך 2,175 מ"מ, בסיס גלגלים 1,527 מ"מ, גובה מושב 820 מ"מ, משקל מלא 220 ק"ג, מיכל דלק 17 ל', צמיגים 120/70ZR19, 170/60ZR19
ב.מ.וו R nine T סקרמבלר
מה זה?
גרסת הסקרמבלר של הב.מ.וו R nine T הוצגה השנה, כשלוש שנים אחרי הצגתו של הנינט המקורי ובעקבות ההצלחה האדירה לה זכה הדגם בעולם (כמעט 10,000 יחידות נמכרו ב-2015 לבדה!). הבסיס הוא ה-R nine T, אולם כמה חלקים הוחלפו או שונמכו על מנת לקבל תצורת סקרמבלר עם נטיית שטח, למשל גלגל "19 מלפנים (לעומת "17 בנינט המקורי) – המאפיין העיקרי של הסקרמבלרים, ועל הדרך כדי להוריד עלויות.
כך למשל הפרונט ההפוך הוחלף, יחד עם המשולשים, באחד קונבנציונלי הכולל גם 'גרמושקות', חישוקי השפיצים של ה-R nine T המקורי הוחלפו ליצוקים (כאמור, "19 קדמי), לוח השעונים שונמך לשעון אחד עגול, והקליפרים הקדמיים כבר לא רדיאליים אלא בעלי גשר קבוע רגיל. גם יחידת הזנב שונתה, לכזו עם אוריינטציית סקרמבלר, וכך גם המושב השטוח והצר, מיכל הדלק, ומערכת הפליטה עם צמד הדודים שעולים אל מתחת למושב – כמו בסקרמבלרים של פעם. השינויים הללו אפשרו לסקרמבלר להיות זול יותר ב-16,000 ש"ח כאן בארץ מהנינט המקורי. אגב, בעתיד צפויות לצאת גרסאות נוספות על בסיס ה-R nine T.
ה-R nine T הוא אופנוע רטרו של ב.מ.וו שיוצר בתחילה לציון 90 שנה למנוע הבוקסר המיתולוגי. בבסיסו מנוע הבוקסר מקורר האוויר האחרון שיוצר על-ידי ב.מ.וו, כלומר זה ששכן ב-R1200GS עד 2012. הוא מפיק 110 כ"ס ומספק ערימות של מומנט. סביב המנוע שלדת צינורות שבה המנוע הוא גורם נושא עומס מרכזי, וכל השאר זה עבודת הגוף.
וזה למעשה הקטע העיקרי ב-R nine T – המקורי וגם הסקרמבלר. האפשרות לקסטם אותו ולהפוך אותו לאישי על-ידי שימוש בחלקים רבים שב.מ.וו מציעה בקטלוג החלקים העשיר שלה.
סקרמבלר מודרני יפהפה
ביצועים
רוב הרוכשים של הנינט, בעיקר בגרסת הסקרמבלר, פחות יתעניינו בסעיף הביצועים, אבל בכל זאת כמה מילים, ונתחיל במנוע. אנחנו פשוט אוהבים את המנוע הזה, והוא הזכיר לנו כמה אהבנו אותו ב-R1200GS לפני שעבר לקירור נוזל (אגב, גם את מקורר הנוזל אנחנו אוהבים לא פחות). העניין פה הוא לא ההספק, כאמור 110 כ"ס, אלא שני דברים אחרים. הראשון הוא המומנט, והשפע שיש ממנו בכל נקודה, והשני הוא הווייב, התחושה, או מכלול התחושות המיוחד שהמנוע הזה יודע לייצר. הוויברציות העדינות האלו עם התחושה הכל כך מיוחדת של הבוקסר טווין של ב.מ.וו. תוסיפו לזה סאונד בשרני ממערכת פליטה שמרגישה משוחררת למדי – בניגוד לכל היורו 4, ותקבלו מנוע סופר-מהנה לכל החושים. לא פעם מצאנו את עצמנו עומדים ברמזור ומפמפמים את הגז בקטנה, ככה בשביל לשמוע את המנוע מעלה מעט את הסל"ד מסרק. תענוג.
ההתנהגות הדינמית על כבישים מעט פחות מדויקת מאשר הנינט המקורי כשזה מגיע לכבישים מפותלים, בעיקר בגלל ה-"19 הקדמי. יחד עם זאת, אחיזה יש בשפע, גם כי קיבלנו את הסקרמבלר עם צמיגי 100% כביש לעומת צמיגי הדו"ש שאיתם הוא מגיע במקור. אנחנו בסדר עם זה כי בכל מקרה לא תכננו לרדת איתו לשטח, וגם אם כן – לא משהו שבו הצמיגים יהוו בעיה.
מנוע הבוקסר הזה ממכר
איך זה מרגיש?
בתכלס זה הסעיף החשוב, ובמילה אחת נענה על השאלה בתשובה – נהדר!
הסקרמבלר הוא כיף של אופנוע שמשרה על הרוכב אווירת נינוחות נעימה. שוב, ביצועים זה לגמרי לא הקטע שלו (למרות שהוא לא פראייר), אלא הווייב. הרכיבה הנינוחה והכיפית. הבוקסר מפמפם מתחתיך, אתה רכון מעט קדימה אל הכידון הרחב שנראה שנלקח מ-R1200GS, אין שום מיגון רוח, והתחושה הכללית היא ששלפו אותך ואת האופנוע מסרט של שנות ה-60. עד שאתה מוריד את הראש ורואה שאתה על אופנוע מודרני של שנת 2016.
הסקרמבלר משייט בנינוחות על 130-140. למנוע יש הרבה יותר, ואם תאמצו את שרירי הצוואר תראו גם יותר מ-200 קמ"ש על השעון, אבל זה לגמרי לא הקטע שלו. למרות השם – סקרמבלר – שמביא איתו אוריינטציית שטח, לנו הוא דווקא הביא חשק להסתובב בתל-אביב בין בתי קפה וברים לסיבובי דאווין.
כמות המבטים, תשומת הלב והתגובות שהסקרמבלר שאב הן המדד לכמה אנשים אוהבים את האופנוע, ואת הסקרמבלר אהבו. זה לא מפליא, שכן יש לו שילוב יפהפה של רטרו ומודרני. המושב למשל, נראה לגמרי שנות ה-60 (וגם לא נוח לרוכב ועוד יותר למורכבת האומללה), אבל האלומיניום שסביבו נראה הייטק לגמרי. אותו הדבר מיכל האלומיניום, שבתצורה הכללית שלו מזכיר את פעם, אבל בירידה לפרטים, כמו למשל גימור הצביעה או שילוב הצבעים, רואים כמה 2016 הוא, ועוד אחד איכותי. וככה זה בכל האופנוע – בלוח השעונים, בכידון ובבתי המתגים, בפנס. הבנתם. בכל מקום.
אחד האלמנטים שמקלקלים מאוד את העיצוב הנפלא של הסקרמבלר הוא החישוקים היצוקים. סקרמבלר צריך חישוקי שפיצים אותנטיים. למזלם של רוכשי האופנוע, בב.מ.וו מציעים סט חישוקי שפיצים מקורי, כשאפשר להזמין אותם ישירות עם האופנוע. אנחנו לא היינו חושבים פעמיים.
הווייב, הרוח, האווירה!
סיכום ועלויות
ה-R nine T לקח את קונספט הנינט לכיוון הסקרמבלר, והתוצאה מגניבה לגמרי. הוא נראה מעולה, הביצועים טובים למדי, הווייב כיפי לגמרי, וכמובן יש את האפשרויות האינסופיות לקסטומיזציה. ואחרי הכל צריך לזכור שרק האריזה היא בכאילו רטרו. בפנים מדובר על אופנוע מודרני לחלוטין, כולל בקרות אלקטרוניות – ABS ובקרת החלקה.
מחירו של הסקרמבלר נקבע בארץ על 119 אלף ש"ח, לעומת 135 אלף ש"ח לנינט הרגיל. הפער מהמתחרים הישירים, למשל דוקאטי סקרמבלר בגרסה היקרה שלו, עומד על יותר מ-35 אלף ש"ח, אבל בפועל הב.מ.וו מציע מכלול תחושות שלא תמצאו אצל המתחרים, כשאפשר לאהוב את זה או לא. אפשר לסכם בכך שה-R nine T סקרמבלר הוא אופנוע אווירה, והוא עושה את זה מצוין. רק המחיר…
בעתיד, אגב, תהיינה גרסאות נוספות ל-R nine T. מעניין נהיה בגזרה.
חסרונות: מנוע חלש, נסיעה בינעירונית, נפח מיכל דלק וטווח נסיעה
שורה תחתונה: דו"ש עירוני פשוט שייתן את הערך המוסף של רכיבת שטח קלה, לרוכבים ללא יומרות כביש או שטח
מחיר: 29,985 ש"ח (לפני אגרות רישוי)
מתחרים: הונדה CRF250L
נתונים טכניים: מנוע צילינדר יחיד, 249 סמ"ק, 21.5 כ"ס, קירור נוזל, 6 הילוכים, מזלג הפוך 43 מ"מ מהלך 280 מ"מ, בולם אחורי עם לינקים מהלך 285 מ"מ, דיסקים 250 ו-240 מ"מ, גובה מושב 890 מ"מ, משקל מלא 138 ק"ג, מיכל דלק 7.7 ל', צמיגים 80/100-21, 100/100-18
ה-KLX250S של קוואסאקי הוא אופנוע דו-שימושי פשוט המיועד לשלב תחבורת כביש בסיסית עם הערך המוסף של יכולות שטח.
השם לקוח מהעבר, מה-KLX250 המצוין של שנות ה-90, וגם המנוע והשלדה עברו לדגם החדש, אבל המנוע איבד 7.5 כ"ס מאותו קלאקס מיתולוגי. ה-KLX250S שכאן, שיצא לשווקים ב-2008 ומאז מיוצר ללא שינוי, הוא לא דו-שימושי קרבי כמו הקלאקס ההוא, אלא דו"ש רך ופשוט.
הוא מציע מנוע סינגל שמייצר 21.5 כ"ס צנועים, הזרקת דלק, מזלג הפוך מלפנים, גלגלים במידות שטח, ועיצוב שנראה בזמנו מודרני, אבל קצת מיושן בזמננו.
לאחרונה ירד מחירו של ה-KLX250S, גם בשל הורדת מס הקנייה בשנה שעברה וגם בזכות דחיפה נוספת של מטרו-מוטור, היבואנית, וכיום מחירו עומד על 29,985 ש"ח, או 31 אלף ש"ח כולל אגרות רישוי – כלומר הדו"ש הזול בישראל, וזו סיבה מספיק טובה לקחת אותו לרכיבת מבחן.
מנוע חלש, ביצועי שטח סבירים
ביצועים
בגדול – לא מרשימים. המנוע חלש. אמנם הנתונים היבשים מראים 21.5 כ"ס, אבל לנו זה הרגיש יותר כמו 18. זה בא לידי ביטוי בעיקר ברכיבה בינעירונית, שם הספידומטר לא עבר את ה-120 קמ"ש, לא משנה מה עשינו. במישור המהירות המקסימלית עמדה על כ-116 קמ"ש, ועם כל מגמת עלייה, אפילו הקטנה ביותר, המהירות מיד צונחת בכ-5-10 קמ"ש. במדידת GPS המהירות שהתקבלה הייתה נמוכה יותר בכ-10%, כלומר מהירות מקסימלית אמיתית של כ-110 קמ"ש. מעט מדי לאופנוע 250 סמ"ק ופוסל כמעט לגמרי רכיבה בינעירונית.
כדו-שימושי, השאלה המרכזית עם הקלאקס היא איך הוא מתנהג בשטח. אז 21 כוחות סוס הם דווקא בסדר גמור ברכיבת שטח, כל עוד לא מדובר בשטח קשה. הבולמים רכים יחסית וסופגים לא רע, אבל הם מתקשים להתמודד עם מכשולים כמו אבנים גדולות על השביל, בעיקר הפרונט, וכתוצאה מכך האופנוע כולו מזדעזע. גם תגובת המנוע האיטית יחסית לא עוזרת בתקיפת מכשולים. לכן מבחינתנו ה-KLX מתאים בעיקר לרכיבת שבילים מתונה, ומדי פעם כניסה לאתגר תובעני יותר כמו סינגל טכני או עלייה מאתגרת, אבל לא יותר.
יכולת התגלגלות על שבילים ועוד קצת (צילום: עדי ברדה)
איך זה מרגיש?
פשוט. ה-KLX קטן למדי, ובשל הכידון הצר והפשוט הוא מרגיש מעט צפוף. המושב שטוח וקשיח, ולאורך זמן הוא מציק – עוד סיבה שה-KLX לא מתאים לנסיעות בינעירוניות ארוכות. יחד עם זאת, ברכיבה עירונית הוא טוב מאוד. המנוע מספיק גמיש כדי לספק תאוצות זריזות, אבל תצטרכו לבחוש הרבה בתיבת ההילוכים כדי להשאיר את המנוע על הטווח היעיל שלו – עד 7,500 סל"ד.
מערכת המתלים דווקא עושה עבודה טובה בעיר, ובשילוב הגלגלים במידות השטח הקלאקס יספוג בקלות את כל תחלואי האספלט העירוני וישמור על יציבות טובה. כבונוס הוא יאפשר טיפוס וירידת מכשולים עירוניים, כמו מדרכות או מדרגות, בקלות ובלי דרמות. תוסיפו לזה את תנוחת הרכיבה הזקופה של אופנוע שטח, את זווית הצידוד המצוינת ואת הישיבה מעל לשאר התנועה, ותקבלו כלי תחבורה עירוני שיכול בקלות להחליף את הקטנוע – עם הערך המוסף של רכיבת שטח בסיסית.
הבלמים בסך הכל טובים, למרות שהמנופים מרגישים פשוטים וזולים, הקלאץ' רך ונעים, הגיר בן שש המהירויות מחולק קצר ונכון, אם כי צריך להיות החלטי בהעברת הילוכים, והצמיגים – D605 דו-שימושיים של דאנלופ, מהווים פשרה מצוינת בין אחיזה וביצועי כביש סבירים לבין אחיזה בשטח.
תצרוכת הדלק במהלך המבחן עמדה על 24 ק"מ/ל' סבירים ביותר, אולם עם מיכל דלק בן פחות מ-8 ליטרים והדלקת נורת הדלק אחרי כ-5 ליטר, טווח הרכיבה עומד על פחות מ-120 ק"מ בין תדלוקים.
תחליף מצוין לקטנוע עירוני – לרוכבים ללא יומרות שטח
סיכום ועלויות
ה-KLX250S הוא דו-שימושי רך ופשוט, רחוק מאוד ביכולותיו מדו"שים קרביים כמו הימאהה WR250R או הסוזוקי DR-Z400S. הוא מקביל ליכולותיו להונדה CRF250L. ככלי עירוני שעשוי להחליף קטנוע הוא מצוין, אבל ככלי בינעירוני הרבה פחות – בגלל המהירות הסופית הנמוכה וחוסר הנוחות לאורך זמן. יחד עם זאת, הוא מציע את הערך המוסף של רכיבת שטח קלה עד בינונית.
הוא מתאים לרוכבים שבאים בלי יומרות שטח רציניות. לכאלה שרוצים דו-שימושי קטן שיודע להתגלגל בשטח, לעבור מכשולים ושיאפשר להם לטייל בנחת, בלי כוונות ספורטיביות או תובעניות – לאו דווקא מתחילים. לדעתנו הוא תחליף מצוין לקטנוע עירוני או מקסימום לפרברים, אבל לא יותר, ושוב – הוא מציע את יכולות השטח הבסיסיות כערך מוסף ליכולות העירוניות ולא כמאפיין העיקרי של האופנוע, למרות שם העבר המפואר והמחייב. מי שמחפש יכולות שטח אמיתיות ורוצה גם להתקדם ברכיבת השטח שלו ולא רק להתגלגל – צריך לפנות לכיוונים אחרים כמו ה-WR או ה-DR-Z.
הבונוס הגדול שלו נמצא במחיר – שכן מחירו עומד על 30 אלף ש"ח בלבד. מחיר מצוין, כ-5,000 ש"ח פחות מההונדה, ולמעשה הוא הדו"ש הזול ביותר בישראל בסגמנט ה-250 סמ"ק. אבל חשוב לזכור שהביצועים בהתאם. אחלה של תחליף לקטנוע עירוני. לא יותר.
מחירון טיפולים
1,000 ק"מ – 554 ש"ח
6,000 ק"מ – 447 ש"ח
12,000 ק"מ – 1,099 ק"מ
18,000 ק"מ – 447 ש"ח
24,000 ק"מ – 1,578 ש"ח
* המחירים כוללים חלפים, עבודה ומע"מ, והם נכונים ליום פרסום המבחן בלבד
חסרונות: הספק, רגש בכביש, רגישות לפנצ'רים עם הצמיגים המקוריים, היעדר תחושה של 'אופנוען אמיתי'!
שורה תחתונה: דו"ש גדול עם יכולת שטח גבוהה שמאפשר לך להתמקד בנוף מבלי להאט את הקצב.
מחיר: 113,900 ש"ח
נתונים טכניים: מנוע טווין מקביל 270 מעלות, 998 סמ"ק, 8 שסתומים, 95 כ"ס, 10 קג"מ, 6 הילוכים – גיר רובוטי DCT, בולמים קדמיים 45 מ"מ, כיוונים מלאים, מהלך 230 מ"מ, בולם אחורי כיוונים מלאים, מהלך 220 מ"מ, צמיגים 90/90-21 ו-150/70R18, גובה מושב 870 / 850 מ"מ, מיכל דלק 18.8 ל', משקל מלא כולל דלק 242 ק"ג
הונדה CRF1000L אפריקה טווין DCT
מה זה?
גרסת DCT – גיר כפול מצמדים אוטומטי של CRF1000L אפריקה טווין (ר"ת Dual Clutch Transmission). האפריקה טווין – אחד האופנועים המדוברים של השנה האחרונה ואחד האופנועים המצליחים של הונדה לשנת 2016, כבר נסקר ונבחן כאן (רכיבה ראשונה, מבחן דרכים, 11 דברים שלמדנו על האפריקה טווין). הפעם אנחנו מביאים לכם את הגרסה האוטומטית. תיבות הילוכים אוטומטיות הן מחזה נדיר בשוק האופנועים, ומעטים היצרנים (והלקוחות) המזהים צורך בתיבה כזו. הונדה היא היצרנית הבולטת הדוחפת בעקביות את הטכנולוגיה לשוק הדו-גלגלי.
הגרסה האוטומטית מגיעה רק ברמת האבזור הגבוהה הכוללת ABS עם אפשרות לניתוק של האחורי, ובקרת החלקה בעלת 3 מצבי רגישות כולל ניתוק מלא.
התיבה בה משתמש האפריקה טווין היא דור שלישי של תיבת המצמד הכפול לבית הונדה – ה-DCT. הטכנולוגיה מבוססת על תיבת הילוכים 'רגילה' בעלת שני מצמדים, רובוט המחליף את ההילוכים, ומוח אלקטרוני המחליט מתי צריך לבצע את ההחלפה. השימוש במצמד כפול מאפשר החלפות מהירות ומדויקות. בכל רגע נתון שני הילוכים משולבים, ובעת החלפת הילוך הרובוט מנתק מצמד אחד ומחבר את השני, בצורה זו ההחלפה מהירה וחלקה. הרובוט תפקידו לשלב את ההילוך הבא כדי שיהיה זמין לעת פקודה, ולנתק ולשלב את המצמד המתאים בעת החלפת הילוכים. המוח האלקטרוני תפקידו להורות לרובוט מתי לבצע את ההחלפה ואיזה הילוך להכין.
הגרסה הרגילה וגרסת ה-DCT
לתיבה 3 מצבים – רגיל ספורט וידני. במצב הרגיל התיבה ממהרת להעלות הילוכים וממתינה עם הורדת הילוכים, שומרת את המנוע בתחום עבודה נמוך המוריד עומס מהמנוע ומהרוכב. במצב הספורט התיבה ממהרת להוריד הילוכים וגם 'רגישה' למידת האגרסיביות של הרוכב – ככל שתלחצו יותר חזק כך התיבה תתאים את עצמה. למצב הספורט 3 תתי-מצבים הנבדלים בניהם ברגישות. לא מצאנו בהם תועלת אמיתית. במצב הידני התיבה לא תעלה הילוך ללא פקודה ישירה מכם וכן תוריד הילוכים רק בעצירה.
לשטח התיבה מצוידת במצב G המשמש כמעין בקרת ירידה במורד. במצב זה לתיבה עדיפות להילוך נמוך והעלאת ההילוכים מאוחרת יותר בהשוואה למצב הרגיל. מצב G פועל עם כל אחד ממצבי התיבה – רגיל, ספורט וידני. מאוד יעיל.
הטכנולוגיה הזו היא כבר סטנדרט בעולם הרכב, כולל מכוניות ספורטיביות המציעות החלפה מהירה יותר מאשר נהג בן אנוש, וביצועים עדיפים על מכוניות בהם מוח אנושי מחליט מתי להחליף הילוכים. לתיבה אוטומטית יתרונות מובנים מאליהם בכל הקשור לנוחות והורדת עומס מהרוכב. בדור השלישי הונדה מציעה אלגוריתם משופר המזהה טוב יותר מתי להחליף הילוכים כתלות באופי הנהיגה והסיטואציה. כמו כן עבודה משופרת של החלפת ההילוכים בתיבה. עד כאן התיאוריה. אבל איך זה עובד באמת?
גיר אוטומט כפול מצמדים
ביצועים
הונדה לא הלכה עם המגמה השלטת בשוק ובנתה אופנוע שהוא יותר דו"ש מגודל מאשר אדוונצ'ר-תורר. כלומר הונדה שמה את העדפה שלה על יכולת גבוהה בשבילים ובשטח על פני יכולת כביש או בזוג. דף הנתונים מרמז על הבאות: 95 סוסים ממנוע ליטר הם בהחלט לא יותר מדי. חוסר הסוסים בולט בעיקר בכביש, כשהשעון יראה 220 קמ"ש אבל תיאלצו לדחוף את האופנוע אל מעבר למחוזות בהם הוא מרגיש נוח. גם החישוק הקדמי הגדול ישדר אי-נוחות רבה שתתבטא ברעד. לא מדובר באופנוע חלשלוש, אבל עוד 25 סוסים היו מוסיפים למנוע את הפאנץ' שחסר לו, זה שהופך מנוע טוב ויעיל לחגיגת גזים. אגב, המנוע מצליח להיות חלק ונעים מבלי להיות אנמי, ולדעתנו הבחירה של הונדה לייצר מנוע חלק כל כך היא שמונעת ממנו את הסוסים הנוספים. בגרסה הרגילה תיאלצו לעבוד על התיבה כדי לשמור את האופנוע בתחום היעיל, אבל בתיבה האוטומטית הטרדה הזו תיחסך ממכם. ב-99% מהמצבים התיבה תקדים אתכם וההילוך הנכון יחכה לכם לאחר האטה, ביציאה מפנייה. הדברים נכונים בוודאי בנסיעה מנהלתית או סתם רכיבה מהירה. במקרים הבודדים בהם התיבה טועה בלנחש את הכוונות שלכם מספיק בזמן (או במקרה היותר נפוץ בו לא תסמכו על המכונה שתנחש אתכם בזמן), לחיצה קצרה בבוהן שמאל והתיבה תוריד הילוך מיידית, בדיוק כמו לבעוט הילוך אחד כלפי מטה. בכביש התיבה הזו עושה חסד עם המנוע ועוזרת לנצל כל אחד מהסוסים השוכנים בו.
10 ק"ג תעלה לכם התיבה האוטומטית. המשקל היבש של האפריקה לא נמוך במיוחד, אבל תצטרכו לעבוד ממש קשה כדי למצוא את 222 הק"ג המוסתרים היטב. חלוקת המשקל מעולה. בכביש האופנוע מרגיש קליל מאוד וקל לתמרון. בנסיעה עירונית או בכבישים טכניים הכלי מרגיש קל משמעותית ממשקלו האמיתי, אבל היתרון הגדול הוא בשטח. האופנוע קל מאוד לתמרון. הונדה השקיעה עבודה רבה בייצור מנוע קומפקטי, בעיקר בממד הגובה, כך מתאפשר לשלב מרווח גחון ראוי של 250 מ"מ עם גובה מושב נמוך יחסית הנותן גם לנמוכים להגיע עם שתי רגלים לקרקע, עוד לפני הצבת המושב במקומו הנמוך. תנוחת הרכיבה בישיבה ועמידה מושלמת. מאוד קל לחבוק את האופנוע עם הברכיים, והכידון מונח לדעתנו בדיוק במקום. המכלולים, בעיקר הבולמים, נותנים תחושה של שליטה מדויקת ומסייעים בהורדת הכוח לקרקע. בשטח הספק של 95 הוא בדיוק הגבול העליון כך שלא תרגישו מחסור בסוסים מעבר לכביש.
ביצועים מעולים, גם בלי קלאץ'
איך זה מרגיש?
האפריקה הוא תמצית המונח 'הונדהי'. מספיק לעלות על האופנוע והכל מוכר, נמצא במקום הנכון, והתפעול מידי ואינטואיטיבי. תפעול הבקרות, התיבה, לוח השעונים – הכול נגיש בלחיצת כפתור, בלי להידרש לתפריטים מסובכים ותתי-תפריטים נסתרים, ורצף לחיצות הידוע רק לבעלי ח"ן, כפי שקיים בלא מעט אופנועים בקטגוריה. ביום-יום התיבה הזו עובדת בשביל הרוכב. בפרפרזה על האמירה של פיננסיירים; רוכבי אדוונצ'רים יספרו לכם שבשטח הקלאץ' הוא המלך. רוכבי אדוונצ'ר נדרשים לעבוד לא מעט עם המצמד כדי לתמרון את האופנוע במהירות נמוכה, לשלוט במהירות האופנוע בירידות וכו'. השאלה הגדולה שליוותה אותי היא איך יסתדר האופנוע החוסר במצמד. התשובה הרבה יותר קצרה מהשאלה: מעולה. התיבה האוטומטית מאפשרת לסגור גז גם מבלי שהמנוע יכבה או יגמגם, השליטה המדויקת בגז מאפשרת את כל אותם משחקי מצערת עדינים מבלי להידרש למשחקי מצמד. המצמד נדרש בעבודה אגרסיבית רק במקומות הבודדים שבהם צריך לסייע לגלגל הקדמי.
הממדים הקטנים מזכירים כי מדובר בדו"ש ולא באדוונצ'ר בגודל מלא. לרוכב יש יכולת להניח את המשקל כמעט בכל מקום באופנוע מקצה הגלגל הקדמי לקצה האחורי. מערכת בקרת ההחלקה מאוד רגישה – במצב המלא היא ממהרת להתערב גם בכביש ומפריעה בכל נסיעה שאינה 100% מנהלתית. בשטח האופנוע מרגיש מאוד נשלט כך שאין כל סיבה שלא לנתק את המערכת לחלוטין. המנוע המאוד לינארי מקל על הרכיבה בשטח ללא חשש מהתפרצות של כוח לא צפוי.
המשקף הקדמי הנמוך יפריע בעיקר בכביש ויכניס רוח ומערבולות לאזור הקסדה. בשטח, לעומת זאת, הוא יאפשר לראות קדימה ללא לכלוך (בוץ או אבק).
תלונה נפוצה של בעלי האפריקה היא כנגד צמיגי הדאנלופ המקוריים איתם מגיע האופנוע, ליתר דיוק כנגד נטייתם לרוקן את האוויר במפתיע ובמהירות. גם אנחנו קיבלנו את האופנוע עם צמיגי הדאנלופ המקוריים, וכבר בבוקר המבחן תקר באחורי קטע את המבחן. אמנם הספקנו לעבור על כמעט כל הנקודות שסימנו לבחינה, אבל סיימנו את המבחן בטעם של החמצה קלה. אין מקום להמשיך לשחרר אופנועים עם הצמיגים הללו, במיוחד למי שעתיד לרכב גם בשטח.
הגיר יתפקד נפלא ב-99% מהזמן ל-99% מהרוכבים
עלויות וסיכום
בעוד שוק האדוונצ'רים הגדולים משגשג, בהונדה בחרו למקם את האפריקה טווין החדש בשוק הדו"שים. התוצאה היא כלי רב-יכולות המתאים במיוחד לשוק הישראלי בו השימוש מעבר לכביש נפוץ יותר בהשוואה לשווקים אחרים. יכולת השטח הגבוהה יחסית מאפשרת לאופנוע לנצל את יתרונו ולפתוח לרוכב דרכים חדשות. מחיר הגרסה האוטומטית 113,900 ש"ח, שהם 11,000 ש"ח יותר מגרסה 'רגלית' מקבילה – זו בעלת בקרת ההחלקה וה-ABS. תמורת תוספת המחיר תקבלו טכנולוגיה שעובדת נפלא. היא עדין לא מסוגלת לנחש ב-100% בכל רגע נתון מה עובר לכם בראש ומדי פעם תיאלצו להשתמש בכפתורים הידניים לשליטה, אבל ברוב המכריע של הזמן היא פשוט תפנה לכם מטלה אחת שצריך להתעסק איתה ותאפשר לכם להתרכז בנוף או בבחירת הקווים, בהתאם לאופי הרכיבה שלכם.
בסוף היום, היה חסר לי הוא מנוף המצמד. בעיקר כדי לפרוש עליו את אצבעות יד שמאל למנוחה בדרך הביתה.
שורה תחתונה: הגרסה המוגזמת של ה-R1200GS המשובח. אופנוע מעולה, אבל קצת גדול מדי
מחיר: 165,000 ש"ח
צילום ועריכה: אסף רחמים
ה-R1200GS של ב.מ.וו כבר מזמן הפך להיות תופעה. רב המכר של ב.מ.וו הוא אמת המידה לפיה כל שאר היצרנים בונים את אופנועיהם כשהם מתכננים אדוונצ'רים גדולים, והבווארים מצידם מעלים את הרף כל פעם מחדש. מאז שב.מ.וו הציגה את גרסת האדוונצ'ר של ה-R1150GS, היא באופן מסורתי מציגה גרסה כזאת לדגמי ה-GS שלה עם כל שדרוג שלהם. אחרי שהדגם החדש מקורר הנוזל יצא לשווקים ב-2013, ב-2014 גם הוא זוכה לקבל A גדולה. יצאנו לבדוק האם האדוונצ'ר הוא באמת הרפתקה או שמא הגזמה פראית לדגם שהוא די מוגזם (במובן החיובי של המילה) ביסודו.
ה-GSA הראשון (A – Adventure) הגיע בשנת 2001, כאמור, לאחר הצגת ה-R1150GS שהחליף את ה-1100 בשנת 1999. ה-1200 מקורר האוויר זכה אף הוא לגרסה קרבית שנה לאחר הצגתו, ב-2005. כעת מגיע אלינו GSA מקורר נוזל, אחרי שבחנו את הגרסה הרגילה. באופן כללי ניתן לומר שגרסת ה-A היא הגזמה. הסתכלו על כל דגמי האדוונצ'ר מכל השנים ותראו פשוט אופנוע ענק, בטח כשאתם מנסים לדמיין את עצמכם בשטח. למזלי, האופנוע הפרטי שלי גבוה בעצמו, כך שלא ממש התרגשתי מהמושב המיתמר לכדי 910 מ"מ של זה החדש, שהם 40 מ"מ יותר מבגרסה הרגילה. אם תרצו, אפשר להוריד אותו ל-890 מ"מ, אבל אני זרמתי עם ההגזמה.
ב.מ.וו R1200GS אדוונצ'ר
ההרפתקה הראשונה שלי עם ה-A הגיעה מייד לאחר המשיכה מהסוכנות. תדלוק ובדיקת לחצי אוויר, ועכשיו ההתלבטות – האם לעשות את הדרך הארוכה הביתה דרך הכביש המהיר כדי להימנע מתנועה עירונית זוחלת עם הבהמה או לרכב בדרך הקצרה והפקוקה הביתה? דרך השלום מזרחה בשעות אחר הצהריים הוא אחלה מבחן לתנועה במהירות איטית, ואני כבר צופה את הסיוט שזה להולך להיות, רק בשם הבחינה שתראה כיצד האופנוע נכשל נחרצות.
מסתבר שטעיתי. ה-GSA מרגיש כמו יאכטת מנוע ענקית וספורטיבית. המנוע רך ונעים במהירות איטית, כל המנופים והמכלולים רכים ונעימים, ואתה, רב חובל, מפקד על הכל מהסיפון העליון. זאת לא רק רכות וקלות התפעול, זו גם היכולת לנוע בקלילות במהירות אפסיות. שום בעיה לזגזג בין מכוניות במהירות אפס, רק צריך לשים לב לא לגלח איזה רכב עם הצילינדרים הבולטים. עם האופנוע הפרטי שלי לא הייתי מהיר בהרבה, אם בכלל. התנועה נפתחת, אני פותח מלוא הגז ומופתע – המנוע מספיק חזק כדי למתוח את הפרונט כך שעוד שנייה הוא יתנתק מהאספלט. אני מקבל קצת רוח בחום הכבד של הקיץ הישראלי ושם לב כי כפפת יד ימין שלי נפתחה. בתנועה אינסטינקטיבית אני שולח את יד שמאל אליה, ונתקל במיכל הדלק שגדל לכדי 30 ליטר וממלא את החלל בין הידיים – הכול פה פשוט גדול.
אם בפקקים בעיר ה-GSA זורח, בכבישים מהירים הוא כוכב, כמצופה. כמו הדגם הקודם וגם זה הנוכחי, מדובר במכונת תיור משובחת, שכאן גם מגיעה עם פינוקים כמו בקרת שיוט, שכאילו והומצאה עבור כביש 6. המשקף, שגדל מעט מהדגם הרגיל, ניתן לכיוון עם ברז ידני ועושה אחלה עבודה, רק שלא הבנו איך עם כל הטכנולוגיה אין פה משקף מתכוונן חשמלית. הקילומטרים נגמעים בקלילות בלתי נסבלת, וזה לא משנה אם אתה לבד או בזוג. המורכבת אולי תהנה קצת פחות, בגלל רגל ימין הזוכה לבישול אחיד ממערכת הפליטה. שיוט נינוח הוא באזור ה-150 קמ"ש, אבל אין לו בעיה גם לטפס עוד איזה 30 קמ"ש אם תתעקשו, גם עם מורכבת, או אפילו עוד 70 קמ"ש אם תסחטו אותו עד הסוף. אפרופו מורכבת, עומס הקפיץ הוא כמובן חשמלי כמו כל תפעול המתלים, והוא קל לתפעול כמו כל המערכות האלקטרוניות באופנוע.
א' זה אדוונצ'ר
כשהכבישים מתפתלים ה-GSA לא מאבד מאופיו וממש לא מתרגש מלבלות על הצד. כשאתה עליו אתה ממש לא מרגיש שמדובר בדגם גדול וכבד יותר, למעט אולי בבלימות, שם המשקל בהחלט מורגש. לא מדובר בכלי ספורטיבי כך שאין למה לצפות, אבל כמו שהשם מחייב – הוא יזוז מהר מאוד בכבישים מפותלים, וגם כאן, מורכב לא ממש יזיז לו. כביש הצפון ממערב למזרח בשבת בבוקר הוא דרך מעולה להוריד את הג'חנון מארוחת הבוקר, וה-GSA, למרות המשקל הרב, עושה אותו פשוט באדישות גרמנית טיפוסית, שמסתבר שהיא מהירה מאוד. האדישות הזאת נשארת גם בתקשורת מהפרונט, כמו בכל דגמי ב.מ.וו עם מערכת הטללבר, כך שהיא לא מספקת תחושת ביטחון כשלוקחים אותו לקצה, אבל האופנוע מראש לא מיועד לחיות שם. רק חבל שעם תוספת של 22 ק"ג לעומת הדגם הרגיל (260 אל מול 238 ק"ג), לא זכינו לעוד קצת סוסים במנוע אלא רק לגלגל תנופה כבד יותר כדי לייצר פעולת מנוע חלקה יותר. בכל סל"ד שבין 3,000 ל-6,000 סל"ד הוא מושך בנחישות קדימה, אבל כמו כל מנוע טווין שלא מכוון לביצועים – הוא לא מרגיש נלהב לעבוד מעבר לכך.
בינינו, ההרפתקה האמיתית של ה-GSA אמורה להיות בשטח. הוא אמור להיות גרסה קרבית יותר של ה-GS הרגיל והוא באמת נראה קרבי יותר, אבל כל פעם שאתה הולך ממנו או אליו, אי אפשר להתעלם מהגודל שלו. זה פיל בחדר, ואף אחד לא יכול להישאר אליו אדיש. בב.מ.וו גם האריכו את מהלך המתלים ב-20 מ"מ לעומת הדגם הרגיל, מה שאמור לעזור בשטח, אבל נראה לנו שזה מתקזז עם תוספת המשקל וגודל פיזי כללי של שלוש פעמים XL.
XXXL
כל זה לא אומר שבאורח פלא הגרמנים לא הצליחו, בדיוק כמו שעשו בעיר, להעלים את המשקל. כאילו מרגע שאתה נותן על האופנוע הזה גז, הכבידה היא של מאדים. אולי קצת נסחפתי, שכן זה לא מרגיש כמו אופנוע אנדורו של 100 ק"ג, אבל הביטחון שהוא נותן והקלות שהוא טס על שבילים היא מפחידה. סיבובים במקום, לעומת זאת, זה עונג מפוקפק, בטח אם צריך ללכת אחורנית בעמידה, אבל הוא יכול להראות אופי פראי למדי אם תתנו לו. בקרת האחיזה כבר במצב Enduro מתירנית מאוד, והמצב המשוחרר ביותר – Enduro Pro, שגם מנתק את ה-ABS בגלגל האחורי – כבר מתירן כמו מועדון הקיטקט בברלין. אבל סתם שתדעו, כשמנתקים ל-GSA את הבקרות לגמרי יש לו צד קינקי לא קטן שהוא לא ממש אוהב לחשוף. בואו נאמר שחוליגניזם זה לא משהו שקשה לו להתחבר אליו. אבל אל תגלו שסיפרתי.
בכל פעם שירדתי מהאופנוע והסתכלתי עליו לא ממש האמנתי שהוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אני לא בחור קטן, אבל אני נראה לידו פצפון. הרגשתי לרגע כמו גסטון ראייה (רק בפרופורציות הגודל. היכולות הן פנטזיה), והייתי חייב לעשות איזו תמונת הומאז'. מדהים כמה האופנוע הזה גדול ואילו יכולות דינמיות יש לו. האם הוא טוב יותר מהגרסה הרגילה ושווה את תוספת התשלום?
נתחיל מהתשובה המעצבנת שלדאווין אין מחיר, ופה מקבלים מנה מפנקת שכוללת בין היתר, בנוסף לכל האמור לעיל, גם מגני מנוע ופיירינג, פנסי ערפל, תושבות לארגזים מקוריים, ורגליות ומושב רחבים. אנחנו רק לא באמת מסכימים עם זה שיש פה גרסה קרבית יותר, כמו האדוונצ'ר 1190R של ק.ט.מ או גרסת ה-XC של הטריומף טייגר נגיד. בארץ מקבלים את כל המערכות האלקטרוניות ואת חישוקי השפיצים גם בדגם הרגיל, כך שהתוספת כאן כוללת בעיקר מיכל ענק, שהופך את ה-GSA למכונת תיור אפילו מוצלחת יותר, עם מעל ל-400 ק"מ בין תדלוקים. יכול להיות שבשטח הוא יהיה מוצלח יותר בחלק מהמקרים מהדגם הרגיל, אבל אנחנו בטוחים באותה מידה שיהיו מקומות שעם המשקל הגבוה הוא גם יהיה נחות ממנו. עדיין מדובר פה במכונה מדהימה, ולמי שרוצה קצת יותר מהמלא שמקבלים בדגם הרגיל, זה במרחק של תוספת של 12,500 שקלים.
נתונים טכניים: מנוע וי-טווין 75 מעלות, 1,195 סמ"ק, 148 כ"ס, הזרקה עם מצערות חשמליות ו-4 מצבי ניהול מנוע, בקרת החלקה, 6 הילוכים, קלאץ' הידראולי, שלדת מסבך משולשי פלדה, בולמים קדמיים הפוכים WP בקוטר 48 מ"מ כיוונים מלאים, מהלך 220 מ"מ, בולם אחורי WP כיוונים מלאים, מהלך 220 מ"מ, צמד דיסקים 320 מ"מ עם קליפרים רדיאליים מלפנים, דיסק 267 מ"מ מאחור, מערכת ABS כולל מצב אנדורו, גובה מושב 890 מ"מ, בסיס גלגלים 1,580 מ"מ, מיכל דלק 23 ל', משקל יבש 210 ק"ג, צמיגים 90/90-21, 150/70R18
ק.ט.מ אדוונצ'ר 1190R
מה זה?
בשנת 2013 בק.ט.מ הוציאו לגמלאות את האדוונצ'ר 990 האייקוני ויצרו אופנוע שמכוון היישר אל מרכז קטגוריית האדוונצ'ר-תוררים הגדולים – האדוונצ'ר 1190. את האופנוע הזה מאוד אהבנו, אבל הוא היה רחוק שנות אור מאותו 990. כדי לשמור במידה מסוימת על הד.נ.א של האדוונצ'ר המקורי, כלומר כזה עם יכולות שטח גבוהות, שחררו בק.ט.מ גרסה נוספת במקביל לאדוונצ'ר 1190 – גרסת ה-R הקרבית, שהגיעה עם גלגלי "21 ו-"18 – כמו ב-990, לעומת "19 ו-"17 ה-1190 המיינסטרימי. על האדוונצ'ר 1190 תוכלו לקרוא כאן. שנתיים לאחר מכן, אגב, השלימו את הליין האדוונצ'ר 1050 הקטן והסופר-אדוונצ'ר 1290 הענק.
גרסת ה-R נבדלת מהגרסה הרגילה באוריינטציה שלה. אם האדוונצ'ר הרגיל הפך להיות מכונת כביש-תיור שנלחמת ראש בראש ב-R1200GS, הרי שגרסת ה-R מנסה לשמור על הערכים של ה-990, כלומר אוריינטציית שטח. כדי להשיג את זה מידות הגלגלים ב-R הן כאמור "21 מלפנים ו-"18 מאחור, ויש עוד כמה שינויים כמו מתלים בעלי מהלך ארוך יותר – 220 מ"מ במקום 190 מ"מ, מה גם שאלו אינם חשמליים אלא מתכווננים ידנית, יש מגן רוח קצר יותר, מגני מנוע, מושב שונה ועוד כמה שינויים שאמורים לספק ל-R יכולות שטח גבוהות על חשבון יכולות הכביש.
אז אמנם הבולמים החשמליים ירדו, אבל שאר מערכות האלקטרוניקה של האדוונצ'ר נשמרו. מערכת ניהול המנוע של הווי-טווין הזה, שמספק אגב 148 כ"ס, מציעה מצערות חשמליות עם 4 מצבי עבודה, יש מערכת בקרת החלקה מתקדמת, מערכת ABS שבמצב אנדורו היא מאפשרת נעילה של הגלגל האחורי, יש לוח שעונים משוכלל עם מחשב דרך מודרני, ובגדול אפשר לומר שהאדוונצ'ר 1190R נמצא כמעט בחזית הטכנולוגיה האלקטרונית של האירופאים.
אדוונצ'ר גדול וטכנולוגי עם אוריינטציית שטח מובהקת
ביצועים
כמו אחיו הכבישי יותר, גם האדוונצ'ר 1190R מציע חבילת ביצועים ברמה גבוהה מאוד. המנוע הזה הוא תחנת כוח אמיתית, אבל מה שיותר מעניין זה לא ההספק, שכאמור עומד על 148 כ"ס אימתניים, אלא הגמישות, ויותר מזה – אופי הפעולה שלו. הוא מציע לדעתנו את התמהיל המדויק בין מנוע חזק, מחוספס ומרגש לבין גמישות ואופי פעולה נעים ונינוח לשימוש. נכון, זו סתירה, אבל היא תלויה בכמה תמשכו לו בזנב, או יותר נכון במצערת. אפשר לסכם את המנוע הזה במשפט אחד – הוא מיועד למי שאוהב קצת פלפל בישבן של מנוע האדוונצ'ר המגודל שלו.
מבחינת התנהגות, יש פה פשרה. כדי לקבל את יכולות השטח, שעליהן מיד נרחיב, ויתרו בק.ט.מ על חלק מיכולות הכביש המעולות של הגרסה הרגילה, וזה נכון בעיקר לגבי מידות הגלגלים. עם גלגל קדמי בקוטר "21 ההיגוי איטי משמעותית מה-"19, וגם מרכז הכובד הגבוה לא תורם לזריזות ההיגוי. יחד עם זאת, כל עוד לא מדובר בשינויי כיוון מהירים, ה-1190R מציע יציבות מאוד גבוהה, ומערכת המתלים בשילוב הגלגלים מצליחים להעלים את כל אי הסדרים שהאספלט הישראלי מציע. אנחנו מכירים מעט מאוד כלים עם יכולות שיכוך כאלה. וכן, זה גם בזכות הבולמים המעולים, שיודעים לעבוד היטב גם ברכיבה רגועה, אבל גם ברכיבת כסאח ובעומסים גבוהים – כמו שהד.נ.א של ק.ט.מ מכתיב.
ביצועי כביש ושטח גבוהים – בידיים הנכונות
איך זה מרגיש?
כמו ספינה גדולה ויציבה. בגלל מהלך המתלים הארוך והגלגלים הגדולים, ה-R גבוה מאוד. עם 174 הס"מ שלי בקושי הגעתי לרצפה, ובזמן רכיבה הרוכב נמצא גבוה מאוד מעל לתנועה – שזה דווקא יתרון. הוא ארוך, הוא גדול והוא כבד, ותחושת הכבדות הזו מגיעה לא בגלל המשקל האבסולוטי – שקרוב מאוד לגרסה הרגילה, אלא בגלל מרכז הכובד הגבוה. בנוסף, תנוחת הרכיבה מציבה את הרוכב כמעט במקום אחד – בלי יכולת לזוז קדימה ואחורה כמו ב-990. במילים אחרות – זהו אדוונצ'ר מודרני שיישר קו עם הקטגוריה.
כפועל יוצא של המשקל המורגש, יכולות השטח הן אמנם גבוהות כי השלדה, המנוע, המתלים והגלגלים מאפשרים הרבה מאוד, אבל כדי לנצל את היכולות האלה צריך להיות רוכב גדול פיזית ועם טכניקת רכיבה טובה. זה לחלוטין לא אופנוע למתחילים. רכיבת שבילים מהירה (ואפילו מאוד מהירה) דווקא באה בחשבון, ובקלות, שכן ה-R ידרוס כל מה שנקרה בדרכו, אבל כשנכנסים לקטעים טכניים ומבולגנים יותר, המשקל ומרכז הכובד הגבוה יקשו מאוד על הרוכב, וצריך להיות רוכב גדול מאוד או בעל יכולת טכנית גבוהה כדי להזיז אותו.
התחושה טובה יותר ברכיבת כביש, ובעיקר בשיוטים מהירים וארוכים. כמו אחיו, ה-R יודע לשייט מהר מאוד, ובנינוחות, גם אם זה בהרכבה. כאן בסיס הגלגלים ארוך יותר בגלל המתלים הארוכים וגלגל ה-"21 מלפנים, ועם המושב הגבוה יותר מתקבלת תחושה של כלי עוצמתי מאוד על הכביש. שיוטים מהירים ב-180 קמ"ש ואף יותר מתבצעים בקלות, וכשפותחים גז אפשר לראות גם 250 ויותר על השעון, אבל זה כבר מחוץ לטווח הנוחות של המנוע. כוח כמובן לא חסר בשום שלב, ושוב נספר על החדווה של המנוע הכיפי הזה.
המשקל ומרכז הכובד הגבוה מורגשים היטב בשטח
סיכום ועלויות
האדוונצ'ר 1190R הוא מסוג מכונות העל שאנחנו רוצים שיישבו אצלנו במוסך החלומות. הוא מציע יכולות ספורט-תיור גבוהות מאוד, מנוע אדיר, מערכת מתלים מעולה ושפע של אלקטרוניקה שימושית. הוא ביצועיסט גדול, והוא נמצא בחוד החנית של חזית האופנועים האירופאים, עם נטייה ימינה לכיוון השטח.
הוא מתאים לרוכבים מאוד ספציפיים שמחפשים בדיוק את זה. מצד אחד הוא מציע יכולות שטח שלא תמצאו באדוונצ'רים מודרניים כמו הב.מ.וו, המולטיסטראדה אנדורו או אחיו ה-1190, יחד עם יכולות כביש של אדוונצ'ר-על מודרני, למעט כבדות מסוימת בהיגוי. אם כי כדי ליהנות מיכולותיו תצטרכו להיות רוכבים טובים וגדולים. מצד שני, הוא רחוק ביכולותיו, או בקלות הרכיבה בשטח, מאותו אדוונצ'ר 990 – שהפך לאופנוע קאלט בעינינו, וכן ממתחרים כמו האפריקה טווין או ה-F800GS. ואחרי הכל, זהו אופנוע אדיר עם יכולות גבוהות מאוד.
139 אלף ש"ח עולה האדוונצ'ר 1190R – כ-5,000 ש"ח יותר מהגרסה הרגילה. מי שרוצה את האדוונצ'ר הגדול שלו עם יכולות שטח גבוהות יותר מהמקובל, אבל עם עדיין עם מנוע גדול ואלקטרוניקה של חזית הטכנולוגיה – ה-R הוא האופנוע היחיד שנופל לתוך המשבצת הזו. ועל זה תצטרכו לשלם.
נתונים טכניים: מנוע 4 צילינדרים בשורה, 999 סמ"ק, 16 שסתומים, DOHC, יחס דחיסה 12.2:1, 143 כ"ס, 10.8 קג"מ, 6 הילוכים, שלדת אלומיניום, בולמים קדמיים הפוכים מתכווננים מלא, זרוע אלומיניום עם מונושוק – כיווני עומס קפיץ ושיכוך החזרה, בלמי דיסק קדמיים 2X320 מ"מ עם קליפרים רדיאליים, אחורי 220 מ"מ, מערכת ABS, מערכת בקרת החלקה, גובה מושב 810 מ"מ, בסיס גלגלים 1,460 מ"מ, משקל 209 ק"ג, צמיגים 120/70ZR17, 190/50ZR17
סוזוקי GSX-S1000 – ג'יקסס
מה זה?
ה-GSX-S1000 של סוזוקי, או בקיצור ג'יקסס (על משקל ג'יקסר), הוא הסופר-נייקד של סוזוקי לקטגוריה החמה הזו. הוא הוצג לפני שנתיים במילאנו, עלה לישראל בדיוק לפני שנה, וכעת הופשר לרכיבות מבחן. הוא גם האח הגדול של ה-GSR750 הפופולרי.
לצערה של סוזוקי, הג'יקסס הגיע קצת באיחור, כתשובה ל-CB1000R של הונדה ול-Z1000 של קוואסאקי, רגע לפני שה-MT-10 של ימאהה הוצג.
בבסיס האופנוע שלדת אלומיניום ומנוע שנלקח מהג'יקסר הגדול (הדגם הקודם) וכויל מחדש. העיצוב סטריטפייטרי לגמרי, הבולמים הקדמיים ההפוכים מתכווננים באופן מלא, מאחור יש זרוע אלומיניום עם בולם יחיד בעל כיוון עומס קפיץ ושיכוך החזרה, וכצו האופנה יש קליפרים רדיאליים מלפנים. מבחינת אלקטרוניקה הוא כולל מערכת ABS (לא ניתנת לניתוק) ומערכת בקרת החלקה בעלת 3 מצבים וניתוק, ויש גם לוח שעונים קטן ודחוס שמציע פחות מהסטנדרט המקובל בסגמנט, אבל לפחות נשלט כולו מהכידון, מבית המתגים השמאלי.
הוא אופנוע יפני פשוט יחסית, אבל יש לו כמה יציאות איכותיות כמו מערכת בקרת ההחלקה, הבלמים הרדיאליים, ואפילו הכידון האיכותי של רנטל.
הסופר-נייקד של סוזוקי – מגיע קצת באיחור
ביצועים
באופן כמעט מפתיע כשזה מגיע מיצרנית יפנית שמרנית יחסית, הג'יקסס מציע חבילת ביצועים מצוינת. המנוע כצפוי חזק מאוד, אבל הוא בעיקר מעניין. ראשית, יש לו סאונד ג'יקסרי לחלוטין, למרות מערכת הפליטה החנוקה תואמת יורו 4 – וזו המחמאה הגדולה ביותר שהוא יכול לקבל. שנית, הוא סופר-גמיש, אולי המנוע הגמיש ביותר שעליו רכבנו. כמה גמיש? ובכן, ברכיבה בהילוך שישי על סל"ד סרק (28 קמ"ש בדיוק), ועוד בהרכבה, כשפותחים גז הוא מאיץ, וחזק. בהמשך הסל"ד הכוח נבנה בהדרגתיות ובהחלטיות, ואז קצת אחרי סל"ד הביניים מגיעה דחיפה חזקה שמעיפה את המוח לאחור – בדיוק כמו שמנוע ליטר אמור לעשות. אז אמנם אין לו 200 כ"ס כמו במקור, וגם לא 150 או 160 כ"ס כפי שהקטגוריה מכתיבה, אבל זה חתיכת מנוע מרגש, עם ערך מוסף של יעילות. או להפך.
גם ההתנהגות מצוינת. הבולמים קשיחים וספורטיביים, אבל ההידראוליקה בהחלט טובה והיא סופגת היטב את תחלואי הדרך ושומרת על יציבות האופנוע. כשלוחצים את הג'יקסס, למשל על כביש מפותל, הם ממשיכים בקו של שמירת היציבות ומספקים המון ביטחון לרוכב לפתוח גז מוקדם. כאן נקודה קטנה לביקורת – הפתיחה הראשונית של המצערת ממצב סגור מלווה במכה קטנה, מה שמחייב עבודת מצמד להחלקת הכוח. נחזור להתנהגות. הג'יקסס פונה מצוין וההיגוי שלו זריז ואינטואיטיבי. גם הבלמים מצוינים בסך הכל – עוצמתיים בדיוק במידה ועם יופי של רגש, וגם ה-ABS נכנס לפעולה בדיוק בזמן. פנטסטי.
מנוע גמיש וחזר, התנהגות מעולה
איך זה מרגיש?
כמו סטריטפייטר יפני מודרני. ללא ספק מרגישים פה את הפער בין הג'יקסס לבין הדורות הקודמים של הסופר-נייקדים היפנים. הוא מרגיש קטן מאוד, קצר, ואפילו לא יהיה מוגזם להגיד דחוס, וזה בא בקורלציה מלאה עם העיצוב הסטריטפייטרי של מנוע-שלדה-מיכל דלק גדולים, וקצוות – זנב ופנס קדמי – קטנטנים. אז כך בדיוק זה מרגיש כשיושבים עליו. התחושה הזו היא עוצמתית וספורטיבית, ואנחנו אוהבים אותה.
שיוט נינוח מתבצע על סביב 150 קמ"ש, שכן מיגון רוח אין פה כלל. יחד עם זאת, הג'יקסס מסוגל להגיע למהירויות מאוד גבוהות בזכות המנוע החזק שלו. אנחנו למשל סגרנו את הגז ב-260 קמ"ש, וגם זה מפני שהחוסר במיגון רוח כמעט וגרם לנו לתלישת צוואר. למנוע היו עוד כמה קמ"שים בקנה.
אהבנו במיוחד את גמישות המנוע, שמאפשרת לרכב על מספר הילוכים שונים במהירות נתונה או לצאת לעקיפה בלי להוריד הילוך. אהבנו גם את כיול הבולמים, שמצד אחד מספק ספורטיביות מרשימה, אבל מאידך מאפשר גם נוחות לא רעה בכלל.
תנוחת הרכיבה נוחה וניטראלית בסך הכל, אם כי המושב קצת לא נוח לאורך זמן. מושב המורכבת נוח הרבה פחות בגלל הנטייה הקלה שלו קדימה בשילוב הריפוד המחליק, שגורמים למורכבת האומללה להחליק קדימה אל הרוכב ולשפר עמדה לעתים קרובות מאוד. רוב המורכבות הקשוחות שלנו לא התלוננו, אבל מיעוט מהן דווקא כן.
סופר-נייקד דחוס, ספורטיבי ועוצמתי
סיכום ועלויות
ה-GSX-S1000 הוא מכונה מעולה, ואפילו מפתיעה. מעולה בגלל המנוע האדיר, המתלים המצוינים, תחושת הדחיסות וחבילת המתלים הטובה, כשכולם יחד מתחברים לאופנוע אחד שלם ומגניב עם הרבה שמחת חיים. מפתיעה מפני שלא ציפינו מסוזוקי ליציאה הזו. בעיני רוחנו ראינו אופנוע משעמם יותר, מעין סוג של UJM מודרני, ואנחנו שמחים לגלות שהתבדינו.
מבחינת מחיר, הג'יקסס נמצא בדיוק במיקומו על סקאלת הסופר-נייקדים. הוא יקר יותר מההונדה ומהקוואסאקי, שנמכרים כרגע במחירי מבצע קבועים למדי, וזול יותר מה-MT-10 החדש והמגניב בכ-6,000 ש"ח. האירופאים הזולים יותר – הטואונו וה-S1000R – נמצאים כבר באזור ה-110 אלף פלוס. בכל זאת, היינו מרוצים יותר אם מחירו של הג'יקסס היה נמוך יותר והוא היה מחזיר עודף מ-90 אלף ש"ח. אבל אחרי הכל צריך לזכור את השורה התחתונה – שאפו לסוזוקי על האופנוע המגניב וגם על הסאונד הג'יקסרי. הלוואי שימשיכו לייצר שם אופנועים מגניבים כאלה, כי הם קצת נעלמו לאחרונה.
קטנועי ה-250 סמ"ק מהווים את הקטגוריה השנייה בגודלה בנתוני המכירות, אחרי ה-125 סמ"ק. אולם בעוד המבחר ב-125 סמ"ק רחב מאוד וכולל כמה וכמה תתי-קטגוריות, ב-250 סמ"ק החלוקה היא פחות או יותר קטנועי 'מנהלים' או 'פרימיום', ומתחת לזה יש את הקטנועים הבסיסיים יותר. יוצא אפוא שהקטגוריה הזו של ה-250 סמ"ק מוכרת היטב בישראל, ומשתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שקטנועי 250 סמ"ק מהווים פתרון טוב למדי לתחבורה מהפרברים לעיר הגדולה, במיוחד בשעות העומס, וכן לתחבורה אורבנית בערים.
הסיבה השנייה היא מדרגות הביטוח הארכאיות, שגורמות לכך שמעל 250 סמ"ק יש קפיצה משמעותית בביטוח החובה (כ-1,200 ש"ח בממוצע לרוכב יחיד לא עסקי). הקפיצה הזו במחיר הביטוח גורמת לרוכבים רבים לדבוק ב-250 סמ"ק ולא לגדול ל-300-350 סמ"ק כמו באירופה. אותה הסיבה, אגב, גורמת ליצרניות להמשיך ולייצר קטנועי 250 סמ"ק לשוק הישראלי (סאן-יאנג ג'וימקס 250, פיאג'ו איקסאבו 250), או אפילו לייצר במיוחד גרסה מוקטנת ל-250 סמ"ק, כמו במקרה של קימקו והדאונטאון.
סגמנט חזק – עכשיו עם ABS
ABS
על החשיבות הגדולה של מערכת ABS המונעת נעילת גלגלים בזמן בלימה חזקה כבר כתבנו אינספור פעמים, ואפילו פרסמנו מבחן שמציג באופן ברור את יתרונות המערכת. לדעתנו, דווקא קטנועי פרברים כאלה, שנעים במהירות בכבישים בינעירוניים, לרוב בתוך תנועה סואנת, צריכים את המערכת הזו. הסיכוי להפתעות ולבלימת חירום כשנוסעים בתוך תנועה גדושה, גבוה יותר מאשר אם סתם משייטים על כבישים שוממים. אפשר לומר שבשנת 2016, מערכת ABS היא מבחינתנו חובה – גם לקטנועי 250 סמ"ק.
אז לקחנו למבחן את שלושת הקטנועים בסגמנט ה-250 סמ"ק שמגיעים עם מערכת ABS, למבחן מקיף שבסופו נקבע מיהו הקטנוע הטוב ועל מי אנחנו ממליצים לשים את הכסף (אמ;לק: שני קטנועים שונים). השלושה הם הקימקו דאונטאון 250i – היחיד מבין השלושה שמגיע עם מערכת ABS כסטנדרט, בלי אפשרות לרכוש אותו בלי המערכת, הימאהה איקסמקס 250 – שמגיע ארצה בגרסה ללא ABS ובשתי גרסאות עם ABS – רגילה ואיירון, והסאן-יאנג ג'וימקס 250Xi, שמגיע ארצה עם מערכת ABS בגרסת ה'ספורט'. לא חיפשנו כאן ביצועים ויכולות דינמיות, אלא את החבילה הכללית. התמורה הטובה ביותר לכסף אם תרצו.
שניים מבין שלושת הקטנועים הללו השתתפו בסקירת השוק הגדולה שביצענו לקטנועי ה-250 סמ"ק בשנה שעברה. מאז השוק כמעט ולא השתנה – למעט הגעתו של הדאונטאון 250i בתחילת 2016, וזו הזדמנות מצוינת לעמת אותו אל מול מובילי הקטגוריה – האיקסמקס והג'וימקס. רק חבל שהפיאג'ו איקסאבו המצוין, שנמכר כאן היטב כבר עשור כמעט ללא שינוי, לא מגיע עם מערכת ABS, שכן גם הוא עשוי היה להיות שחקן רציני.
יתרונות: איכות מכלולים, גימור והרכבה, מנוע ותמסורת, התנהגות כביש, עיצוב מושקע
חסרונות: מחיר גבוה, מושב גבוה, מרווחי טיפולים של 3,000 ק"מ בלבד
נתונים טכניים: צילינדר יחיד, 240 סמ"ק, 21 כ"ס, תמסורת וריאטור, גובה מושב 785 מ"מ, משקל 182 ק"ג (לגרסת ABS), מיכל דלק 13.2 ל', צמיגים 120/70-15, 140/70-14
תצרוכת דלק: 27.1 ק"מ/ל'
תאוצה: 100 מ' – 8 ש', 200 מ' – 12.3 ש'
מהירות סופית: 132 קמ"ש מדוד (139 קמ"ש על השעון)
ימאהה איקסמקס 250 – כאן בגרסת איירון היוקרתית
האיקסמקס של ימאהה הוא אחד מקטנועי ה-250 סמ"ק הוותיקים שיש בארץ, כשהוא נמכר כאן החל מ-2005. במתיחת הפנים האחרונה שלו הוא זכה לעיצוב מודרני וקרבי, ולדעתנו הוא נראה מצוין – היפה ביותר בחבורה. הוא מיוצר בצרפת, וכיאה למותג יפני – איכות המכלולים ואיכות הגימור גבוהות יותר מצמד הטייוואנים המתחרים. הוא גם מושקע יותר – כך למשל הוא מגיע עם צמיגי מישלין איכותיים לעומת מקסיס וקנדה אצל המתחרים הטייוואנים, מה גם שקוטר הגלגלים גדול יותר מהשניים האחרים. הוא גם הספורטיבי ביותר מבין השלושה. למרות שהנתון של גובה המושב גבוה יותר בקימקו, האיקסמקס מרגיש משמעותית גבוה יותר. המושב קשיח וספורטיבי, ותנוחת הרכיבה היא ה'קרבית' ביותר.
איכות הרכיבה גבוהה מאוד. המנוע והתמסורת מצוינים, ולמרות ההספק המוצהר הנמוך ביותר מבין השלושה – המהירות המרבית שמדדנו לו היא הגבוהה מכולם: 132 קמ"ש אמיתיים על צג ה-GPS (ו-139 קמ"ש על השעון). המתלים קשיחים יותר מבין השלושה, אך הם סופגים היטב, גם בזכות קוטר הגלגלים הגדול יותר. ההיגוי וההתנהגות הדינמית – הטובים ביותר מבין השלושה, וגם הבלמים בסך הכל טובים, אם כי בקטנוע המבחן הם לא היו במיטבם מכיוון שמדובר היה בכלי חדש עם 0 ק"מ והבלמים טרם סיימו את פרק ההרצה שלהם.
מבחינת אבזור, האיקסמקס מציע קצת פחות. אמנם לוח השעונים הוא המשוכלל מכולם, ומציע שפע של אינפורמציה, וגם שני תאים קדמיים כשהקדמי ננעל עם מפתח, אולם אין בו שקע טעינה, וגם הנפח מתחת למושב הוא הקטן מכולם ובלי תאורה. 2 קסדות מלאות לא נכנסות אלא קסדה מלאה אחת וקסדת 3/4, ונשאר עוד קצת מקום. יש גם פנסי LED אחוריים ושני LED-ים מלפנים בצדדים.
סיכום: האיקסמקס הוא הקטנוע הטוב, האיכותי והספורטיבי מבין השלושה, התנהגות הכביש שלו מעולה, והוא מביא איתו את הרוח הצעירה והרעננה ביותר.
איקסמקס 250 – איכותי!
קימקו דאונטאון 250i
מחיר: 29,700 ש"ח
יתרונות: נוחות מושב, גובה מושב, נוחות רכיבה, מנוע ותמסורת, עיצוב, נפח תא מטען, אבזור
חסרונות: גודל פיזי, מהירות סופית
נתונים טכניים: צילינדר יחיד, 246 סמ"ק, 23 כ"ס, תמסורת וריאטור, גובה מושב 810 מ"מ, משקל 192 ק"ג, מיכל דלק 12.5 ל', צמיגים 120/80-14, 150/70-13
תצרוכת דלק: 26.4 ק"מ/ל'
תאוצה: 100 מ' – 7.6 ש', 200 מ' – 11.7 ש'
מהירות סופית: 120 קמ"ש מדוד (132 קמ"ש על השעון)
קימקו דאונטאון 250i – גרסה מוקטנת ל-350i
הדאונטאון 250i, שהגיע ארצה בתחילת השנה, הוא גרסת ה-250 של הדאונטאון 350 המצוין, והוא מיוצר במיוחד עבור השוק הישראלי בגלל מדרגות הביטוח הלא-הגיוניות. הוא זהה לחלוטין ל-350, פרט כאמור לנפח המנוע. הכלי הזה מציג לדעתנו בצורה הטובה ביותר את ההתקדמות שעשו הטייוואנים בשנים האחרונות בבניית הכלים שלהם, שכן איכות החומרים, ההרכבה והגימור ברמה גבוהה מאוד.
הדאונטאון הוא המפנק ביותר מבין השלושה. המושב נמוך, רך ומרווח מאוד, ויש שפע של מקום לרגליים גם לרוכבים גבוהים, אם כי הכידון ממוקם קצת גבוה מדי לטעמנו. בכל אופן, לאורך זמן מושב הקימקו היה הנוח ביותר, על אף שהוא מציב את הישבן במיקום קבוע, וגם המורכב דיווח על איכות החיים הגבוהה ביותר על מושב הקימקו. גם המתלים מכוילים לצד הרך של המשוואה, על מנת לשמור על נוחות הנסיעה ולספוג את תחלואי האספלט, כך שבקו ישר הדאונטאון מרגיש 'ספינתי' ורך. הוא גם הגדול מכולם – פיזית – גם באורך וגם ברוחב, מה שבא בקורלציה מלאה למרווח הנדיב לרוכב. מחוץ לעיר זה מעולה, אולם בתוך העיר, בתנועה צפופה, זה מהווה חיסרון. במיוחד בגלל דוד הפליטה הבולט לימין והירכתיים הרחבים. מידות הצמיגים הן הרחבות מכולם, וגם זה משפיע על היציבות שהכלי הזה משרה.
מאוד אהבנו את יחידת המנוע-וריאטור. היא החלקה מכל השלושה, וגם השילוב מהיר ביותר. כפועל יוצא, התאוצות שמדדנו ל-100 ו-200 מ' היו המהירות ביותר, למרות משקלו וגודלו – הוא האיץ ל-100 מ' תוך 7.6 ש' בממוצע, לעומת 8 ש' באיקסמקס ו-8.2 ש' בג'וימקס, ול-200 מ' ב-11.7 ש' לעומת 12.3 ו-12.4 ש' בשניים האחרים בהתאמה. מאידך, המהירות הסופית שלו הייתה הנמוכה ביותר – 120 קמ"ש אמיתיים (134 קמ"ש על השעון) לעומת 132 קמ"ש באיקסמקס ו-125 קמ"ש בג'וימקס.
הדאונטאון גם מציע שפע של אבזור, החל ממנופי בלם מתכווננים (היחיד שמציע כיוון זה), 2 תאים קדמיים כשאחד מהם עם שקע טעינה USB, תא מטען ענק – הגדול מכולם, שבו נכנסות 2 קסדות מלאות ויש עוד מקום לתיק קטן, והוא מגיע במקור עם משענת למורכב. לוח השעונים מציע אינפורמציה רבה, פחות מאשר האיקסמקס אך הרבה יותר מהג'וימקס, ויש פנסי LED מאחור ו'עיני מלאך' מרשימים מסביב לפנסים הראשיים מלפנים. ויש גם הפעלה של ארבעת מאותתי החירום. לעומת זאת, משקף הרוח בו הוא הנמוך ביותר, ויש מעט רוח על הקסדה בנסיעה מהירה.
סיכום: הדאונטאון הוא קטנוע גדול, מרווח ונוח לרכיבות ארוכות. מצטיין בהתנהגות בינעירונית, מעט מסורבל לתוך העיר, יש לו מנוע חלק ונעים, ואבזור ושימושיות מרשימים.
חסרונות: איכות גימור והרכבה, מראות על גוף הכלי, קצת 'אפור' ומשעמם ויזואלית
נתונים טכניים: צילינדר יחיד, 250 סמ"ק, 23 כ"ס, תמסורת וריאטור, גובה מושב 755 מ"מ, צמיגים 110/90-13, 130/70-13
תצרוכת דלק: 26 ק"מ/ל'
תאוצה: 100 מ' – 8.2 ש', 200 מ' – 12.4 ש'
מהירות סופית: 125 קמ"ש מדוד (137 קמ"ש על השעון)
סאן יאנג ג'וימקס 250Xi ספורט
נראה שהג'וימקס נמצא איתנו כבר שנים ארוכות, וזה לא פלא – שכן זהו הקטנוע בנפח 250 סמ"ק הנמכר ביותר בישראל כבר שנים ארוכות. הגרסה הנוכחית קיימת מ-2011, אז התקיימה ההשקה העולמית כאן בישראל (קולגות מאירופה מזכירים לנו את ההשקה ההיא עד היום!), ואם תסתובבו על כבישי גוש דן, פשוט תראו אותו בכל מקום.
בגרסת הספורט שבמבחן, זו עם ה-ABS, הג'וימקס מקבל – מעבר למערכת הבטיחות החשובה – גם מושב רקום, משקף משופר, ועוד כל מיני נגיעות עיצוביות 'ספורטיביות'. לדעתנו משתלם לשלם את תוספת המחיר מהגרסה הרגילה רק בגלל מערכת ה-ABS החשובה.
הג'וימקס מרגיש יותר מכולם כמו סוס עבודה. הוא לא בא לפנק או להיות ספורטיבי, אלא בא לתת עבודה בפשטות ופונקציונליות. העיצוב הכי פחות מרשים, וכך גם המפרט הטכני – למשל מידות הגלגלים, שהן אמנם בקטרים של הקימקו, אולם צרות משמעותית. האבזור כולל תא כפפות אחד מימין הכולל גם שקע מצית לטעינה, פתיחה למושב על ידי כפתור מבית המתגים השמאלי בנוסף למתג ההצתה, ויש פנסי LED מאחור וצמד פסי LED מלפנים. יש גם צמד פנסי ערפל שמאירים היטב, ויש פיצ'ר נחמד בדמות רגליות מורכב שקופצות החוצה בלחיצה. לוח השעונים הוא הדל מכולם, ומציע הכי פחות אינפורמציה. מתחת למושב אפשר להכניס 2 קסדות מלאות, אבל בלחץ, כשקסדות מסוימות לא תיכנסנה.
המנוע חזק ויעיל, וגם התמסורת טובה, אולם החיבור הראשוני הוא המהוסס ביותר מבין השלושה, וגם המנוע מווברץ יותר. יחד עם זאת, הג'וימקס מרגיש קל ודינמי, וההיגוי בו הוא המהיר מכולם, והוא גם מרגיש הקטן מכולם. זה בא לידי ביטוי במיוחד ברכיבה עירונית צפופה, שם הוא ללא ספק הזריז מכולם. גם מיגון הרוח הגבוה עושה עבודה במהירויות בינעירוניות, אם כי המושב היה הכי פחות נוח – קשיח ומוטה לפנים, והצריך שיפור עמדה לעתים קרובות. אצל המורכב המצב היה טוב יותר, אם כי עדיין קשיח.
סיכום: הג'וימקס הוא סוס עבודה אפור להגיע מהפרברים אל תוך העיר הגדולה ולהסתובב בה. הוא לא ימשוך מבטים, אבל הוא פשוט יעשה את העבודה, והוא גם הזול מבין השלושה.
ג'וימקס 250 – סוס עבודה
על מי אנחנו שמים את הכסף?
אחרי יומיים מלאים ואינטנסיביים של מבחן, שבהם חרשנו את כבישי המרכז ויותר, הגענו – ארבעת הבוחנים – לתוצאות כמעט חד-משמעיות, וזאת למרות שבפועל מדובר בשלושה כלים שונים שיתאימו לצרכים מעט שונים.
כולנו התאהבנו באיקסמקס, ואם לא היה מדובר במבחן בעל פן צרכני מובהק אלא במבחן שפונה לרגש בלבד – האיקסמקס היה מנצח בגדול. הוא הקטנוע הטוב ביותר פה אבסולוטית, ליגה אחת מעל השניים האחרים. אם זה באיכות החלקים, החומרים, ההרכבה והגימור, ואם זה בהתנהגות הדינמית המשובחת. יחד עם זאת, לאיקסמקס יש 2 בעיות עיקריות. הראשונה היא שהוא ספורטיבי מדי ויתאים בעיקר לצעירים או צעירים ברוחם, והשנייה היא שהוא יקר יותר בכ-3,500 ש"ח מהדאונטאון בכ-5,000 ש"ח מהג'וימקס ספורט. אם הולכים על גרסת האיירון המאובזרת, זו שהשתתפה במבחן, אזי הפער גדל באלפייה נוספת. ברור לחלוטין לאן הולך כל שקל פה, למשל על הצמיגים, על לוח השעונים או על האיכות הכללית, אבל בקטגוריה כל כך צרכנית – זה לחלוטין לא מתאים לכל אחד. על זה נוסיף גם את מרווחי הטיפולים הצפופים – בכל 3,000 ק"מ לעומת 5,000 ק"מ אצל השניים האחרים. עדיין, קטנוע מעולה – הטוב והאיכותי ביותר מהשלושה שבמבחן.
שלושה כלים טובים מאוד
הג'וימקס מצידו לא בלט כמעט בשום תחום. הוא פשוט פה כדי לתת עבודה, והוא עושה את העבודה הזו ביעילות. היתרון שלו הוא המחיר הנמוך ביותר מהשלושה כ-1,500 ש"ח פחות מהקימקו, ויש לו יתרונות כמו התנהגות עירונית מעולה, וגם סחירות גבוהה בשוק המשומשים – מעין מזדה 3 של הדו-גלגלי. אבל החסרונות שלו הם איכות הרכבה וגימור נחותים מהמתחרים, וגם אבזור פחות מרשים. הוא יהיה בחירה מעולה למי שמבלה את רוב זמנו על אספלט עירוני, ויוצא לגיחות בינעירוניות קצרות מדי פעם. אין לנו ספק שהוא ימשיך להימכר כמו לחמניות טריות בשוק הישראלי, פשוט כי הג'וימקס מתאים מאוד לשוק שלנו.
הדאונטאון הרשים אותנו מאוד. הוא הקטנוע הגדול ביותר מבין השלושה, שזה מעולה לבינעירוני אבל קצת פחות לתוך העיר, והוא בעיקר הכי נוח והכי מפנק, גם לרוכב וגם למורכב. יש לו אבזור מכובד, איכות הרכבה וגימור שיותר קרובה לימאהה מאשר לסאן-יאנג, ויש לו יחידת מנוע-וריאטור חזקה, חלקה ונעימה. הבוחנים שלנו בחרו בו כעסקה המשתלמת ביותר וכזה שנותן הכי הרבה תמורה לכסף, ולכן הקימקו דאונטאון מנצח את המבחן ההשוואתי שלנו. עליו היינו שמים את הכסף.
קימקו דאונטאון 250i – עליו היינו שמים את הכסף!
עלויות תחזוקה שוטפת
[table id=55 /]
המחירים כוללים חלפים, עבודה ומע"מ, והם נכונים ליום פרסום המבחן בלבד.
מחירי הקטנועים המופיעים במבחן הם 'על הכביש' וכוללים אגרות רישוי.
יתרונות: עיצוב, עיצוב, עיצוב, יכולות דינמיות, עיצוב
חסרונות: נוחות, שימושיות (אלו לא באמת חסרונות כשדובר באופנוע כזה), התנהגות על כבישים לא מושלמים
שורה תחתונה: אחת המכונות הסקסיות, התשוקתיות, המחרמנות והיפות שיש היום על הכביש, והביצועים בהתאם
מחיר: 110,000 ש"ח
מתחרים: סופר-נייקדים אירופאים
צילום ועריכה: אסף רחמים
יש אופנועים שנראים כל כך טוב, שפשוט לא מעניין אותך איך הם נוסעים. חלק נכבד מאותם אופנועים, עוצבו שלא במקרה על-ידי אחד מגדולי מעצבי האופנועים של העשורים האחרונים – מאסימו טמבוריני. האיש הזה חתום על יצירות אלמותיות כמו הדוקאטי 916, ה-MV אגוסטה F4, וגם על סדרת הברוטאלה של אגוסטה. שלושת האופנועים האלה הם בעינינו מהכלים הנחשקים ביותר שיוצרו אי-פעם, לא בגלל איך שהם נוסעים (והם נוסעים טוב!), אלא בעיקר בגלל איך שהם נראים ומה שהם משדרים – טונות של סקס אפיל ותשוקה דו-גלגלית.
הברוטאלה, שיצא לראשונה בשנת 2001 בגרסת מנוע ה-750 סמ"ק של אגוסטה, הוא הגרסה של היצרנית מווארזה לסטריטפייטר סופר-נייקד שבנוי על בסיס אופנוע ספורט קיצוני. הדגם הראשון היה בנפח 750 סמ"ק, והוא נבנה על בסיס ה-F4 – כאמור יצירה אלמותית נוספת של טמבוריני הגדול. עם השנים הנפח גדל ל-910 ולאחר מכן 1,078 סמ"ק, ולבסוף ב-2010 הברוטאלה התייצב על 990 ו-1,090 סמ"ק. ב-2012, עם היוולדו של מנוע הטריפל של אגוסטה, נולד גם הברוטאלה 675, ובסוף אותה שנה, על בסיס ה-675, יצרו באגוסטה את גרסת ה-800 שסיפקה 125 כ"ס. לכל אחד מהדגמים, אגב, היו גם גרסאות מיוחדות במהדורה מוגבלת, כמו סדרת ה-ORO (זהב), סדרת איטליה, סדרת אמריקה ועוד גרסאות אספנים כאלו ואחרות.
MV אגוסטה ברוטאלה 800
First we make it look good
עכשיו בואו נעשה הפסקה קצרה משיעור ההיסטוריה וניתן לתמונות לדבר בשבחה של היצירה הזו. הסתכלו עליו – על הברוטאלה 800 של 2016 – ותראו כמה שהוא יפה. הביטו על שלדת מסבך משולשי הפלדה היפהפייה, על המנוע שיושב במרכזה, על הזנב המינימליסטי והמעוצב למשעי, על יחידת המושב עם הפתח מתחתיה, על עיצוב מערכת הפליטה, על הזרוע האחורית החד-צידית המפוסלת, על חיפויי מיכל הדלק המקומרים, ועל יחידת הפנס הקדמי – שמהווה כבר סימן היכר של הברוטאלה כבר 15 שנים. נסו להתבונן על הפרטים הקטנים, על הקימורים, הזוויות והחיבור של כל החלקים ליצירה אחת מושלמת. וכן, כתבנו מושלמת ואנחנו מתכוונים לכך. אין הרבה אופנועים שיזכו לקבל מאיתנו את המחמאה הזו. למעשה, יש רק אחד כזה – הברוטאלה. ואתם יודעים מה? על אף שבתמונות הברוטאלה נראה מעולה – לא רק של 2016 אלא מאז ומתמיד – במציאות, כשבוחנים בעין ובמגע את הפרטים הקטנים, הוא אפילו הרבה יותר יפה, ומרשים, ומחרמן.
יש משפט ידוע של מהנדסים איטלקים שהולך בערך כך: First we make it look good. Then if it works – Fantastic!. והוא נכון לא רק לאופנועים, אלא לכל מוצר מעוצב, החל ממכונת קפה ועד כלי תחבורה. אז אפשר לומר שהחלק הראשון של המשפט, זה שמדבר על כך שקודם כל שייראה טוב, הצליח לטמבוריני בגדול, וזה אנדרסטייטמנט מטורף. במילים פשוטות, האופנוע הזה הפיל אותנו לפרקט רק מלהסתכל עליו, ושוב – זה נכון כבר 15 שנה. אנחנו יכולים להמשיך ולספר לכם כמה שהברוטאלה הוא האופנוע היפה בעולם, אבל זו כבר תהיה טרחנות, אז די בבאסה נעבור הלאה.
לקראת המעבר הטראומתי לתקנות יורו 4, באגוסטה, כמו שאר היצרנים, היו צריכים להתחיל לרענן את ליין הדגמים שלהם כך שיתאימו לתקנות המחמירות. הדגם הראשון מבין ליין הדגמים הקיימים שמקבל את העדכון ההכרחי הוא הברוטאלה 800, כשאחריו גם שאר הדגמים הקיימים בליין יקבלו רענון.
זוכה למתיחת פנים ל-2016
באגוסטה ניצלו את ההזדמנות כדי לעשות מתיחת פנים קלה לברוטאלה. אז בראש ובראשונה נגעו שם בעיצוב, בזהירות כמובן, כדי לא לקלקל את השואף למושלם. הקווים הכלליים והצללית של הברוטאלה, שהם לחלוטין סימן ההיכר שלו, נשארו כמו שהם, אולם כל חלק וחלק – החל מהפנס הקדמי, דרך מיכל הדלק והחיפויים, המושב ויחידת הזנב – קיבל עדכון לעיצוב. אם חשבנו שבלתי אפשרי לקחת את השואף למושלם ולשפר אותו, אז טעינו. ושוב אנחנו חוזרים לאותו המקום – הברוטאלה של 2016 פשוט מעלף ביופיו.
אבל מעבר לעיצוב, יש כאן גם שינויים טכניים הכרחיים. מנוע הטריפל, כולל ניהול המנוע, וכן מערכות היניקה והפליטה, הותאמו ליורו 4. בצד החיוב זה אומר עבודה חלקה יותר, מחשב ניהול מנוע חזק יותר עם תוכנה מודרנית יותר שמשפרת את ניהול המנוע הבעייתי של הדגם הקודם, וגם כל מיני בולשיט כמו פחות זיהום אוויר או תצרוכת דלק טובה יותר. בצד השלילה ההספק ירד מ-125 כ"ס ל-116 כ"ס, בין היתר על ידי הורדת יחס הדחיסה מ-13.3 ל-12.5, ומערכת הפליטה בעלת שלושת הקנים הסקסיים בצד האופנוע חונקת לנו עכשיו את הנשמה. אנחנו אופטימיים בנשמתנו ותמיד רואים את חצי הכוס המלאה, לכן נתנחם בכך שמערכת פליטה אפשר להחליף לכזו שמשחררת את הסאונד המדהים של הטריפל הסקסי ביותר בעולם, וגם ניהול מנוע אפשר לתכנת מחדש ולהוציא מהמנוע הזה עוד כמה סוסים שחבויים בו. והם שם, תאמינו לנו.
יש ל-2016 עוד כמה שינויים, כמו לוח שעונים מודרני עם מסך TFT ושפע אינפורמציה, שדרוג לבולמים, מערכת ABS מודרנית וקוויקשיפטר שמאפשר גם להוריד הילוכים ולא רק להעלות. בכלל, הברוטאלה מציע המון אלקטרוניקה מודרנית, שגם עובדת טוב. יש 4 מצבי ניהול מנוע – ספורט, תיור, גשם וקאסטום שבו הרוכב יכול לכוון את הפרמטרים בעצמו, יש בקרת החלקה עם 8 מצבי התערבות וניתוק, וכל ההייטק הזה נשלט על ידי בית מתגים אינטואיטיבי למדי שיושב על הכידון. חזית הטכנולוגיה של הדו-גלגלי.
יצירה מפוארת של גדול מעצבי האופנועים – מאסימו טמבוריני
!FANTASTIC
עכשיו זה הזמן לעבור לחלק השני של המשפט הידוע של המהנדסים האיטלקיים, ולבדוק איך הברוטאלה נוסע. עכשיו, אנחנו כנראה לא הולכים לחדש לכם כלום בקטע הזה, כי זה בערך להגיד את הברור מאליו. בכל זאת, הברוטאלה הוא נצר לשושלת מפוארת של אופנועי ספורט-קצה של יצרנית איטלקית אקזוטית, והשורשים שלו טמונים עמוק ב-F4 וב-F3, שהם ככל הנראה הכלים הספורטיביים הקיצוניים ביותר שמסתובבים היום על הכבישים. אבל בכל זאת, בואו ננסה.
הברוטאלה הוא אופנוע קשה. הוא קשה על המתלים, יש לו מושב קשה, והוא גם לא ממש קל לרכיבה. אם חיפשתם אופנוע רך ונעים לשימושים יומיומיים – כאן זה לא המקרה. וזה כאמור ברור מאליו וגם מקובל, כי הברוטאלה לא כאן כדי לעשות נעים בישבן, אלא לעשות שמחה בלב, והכי חזק שאפשר.
תנוחת הרכיבה אמנם נחשבת זקופה במונחים ספורטיביים, אבל יחסית לסופר-נייקדים אחרים שוכבים פה יותר מהרגיל. בעיר למשל, זה מעמיס על הידיים. כשיוצאים מהעיר זה משתפר משמעותית בגלל הרוח. ואם כבר נגענו בשימושיות, אז נספר שמושב המורכבת נמצא שם כנראה רק בגלל התקינה, אבל בפועל הוא מיועד ללא יותר מישבן קטנטן ומוצק של בחורה שמוכנה לסבול בשביל להגשים את הפנטזיות שלה. גם המוטוריות.
כפועל יוצא, ההתנהגות חדה וסופר-מדויקת. המתלים הקשיחים מסתדרים מצוין על אספלט איכותי שסלול היטב, כמו זה של כביש אלקוש-בירנית למשל. שם ההתנהגות של הברוטאלה תגרום לכם לצרוח בקסדה מרוב אושר מהספורטיביות האיטלקית הבלתי מתפשרת. על כל כביש אחר, אגב, שסלול פחות טוב או מכיל חריצים ושברים, אתם לא תפסיקו לקלל את האמא של המהנדס שכייל את הבולמים האלה. ויודעים מה? גם עם זה אנחנו חיים מצוין כששמים את הברוטאלה בקונטקסט שלו.
וגם הביצועים ללא פשרות
ההיגוי חד ומדויק, ולמרות בסיס הגלגלים הקצרצר הברוטאלה גם יציב מאוד בפניות. שוב, כל עוד מדובר באספלט איכותי. בכלל, ההתנהגות של הברוטאלה היא בדיוק כמו שהאופנוע הזה נראה. סקסית. לא מתפשרת. הבלמים הקדמיים – מהחזקים שפגשנו. מספיק ליטוף של המנוף כדי לשתול את המכונה הזו על הפרונט. האחורי לעומת זאת, כמו בהרבה אופנועי ספורט איטלקים שעליהם רכבנו, חלש. בכוונה. ואם כבר דיברנו על אלקטרוניקה שעובדת היטב, אז איזה כיף זה מערכת ABS שלא נכנסת לפעולה מוקדם מדי. חלום.
ועכשיו המנוע. הוי, איזה מנוע. אנחנו אוהבים מאוד את תצורת הטריפל כי היא משלבת את החלקות, אופי הפעולה ובמידה מסוימת גם הסאונד של 4 צילינדרים, עם מין חספוס עדין כזה, שאפשר לכנות אותו במילה אחת 'אופי'. וכמה אופי יש למנוע הזה. הוא גמיש למדי, אבל כל הקטע שלו הוא שטוחנים את הסל"ד ומעלים אותו עד למנתק, שמגיע מוקדם מדי ב-12 אלף סל"ד. למה מוקדם מדי? כי מד הסל"ד האלקטרוני מגיע עד 16 אלף, והפער בין הבילד-אפ של ההתבוננות הראשונה על לוח השעונים מול הניתוק המוקדם הראשון ב-12 אלף סל"ד הוא גדול מדי. אבל למרות זאת, עדיין מנוע מטריף.
באגוסטה גם דאגו לשפר את ניהול המנוע האלים של הדגם הקודם, וכעת הוא מנומס הרבה יותר, בלי התפוצצויות כוח כשמגיעים לתחומי הסל"ד הגבוהים. לראיה, ברוב המכריע של המבחן רכבנו על מצב 'ספורט' הקיצוני, כולל בקטעים המנהלתיים יותר (עד כמה שאפשר לקרוא לטיסה בגובה נמוך 'קטע מנהלתי'), ודווקא הרגשנו איתו טוב. ולמרות התפעול הידראולי הרך והמצוין של המצמד והשילוב עם המצמד המחליק, השתמשנו כל הזמן בקוויקשיפטר, גם בהעלאה וגם בהורדת הילוכים.
בכל מהלך המבחן ליוותה אותנו תחושת תסכול שנבעה מפוטנציאל הסאונד של המנוע הזה, שרחוק מלהיות ממומש. אנחנו מאמינים גדולים באופנועים שקטים, אבל במקרה הזה מערכת פליטה משוחררת עשויה להעלות את מפלס האושר של הרוכב בכמה רמות, ועל הדרך לשחרר עוד קצת תגובה ושמחת חיים מהטריפל המגניב הזה, שהוא ללא ספק אחד המנועים המעניינים שיש. הרג אותנו היורו 4 הזה.
הוא כל כך יפה!
אז הוא ביצועיסט לא קטן, הברוטאלה החדש, ובידיים הנכונות של רוכב שמבין דבר או שניים ברכיבה ספורטיבית, הוא גם יהיה מכונת ריגושים משובחת, כזו שרק רוצה שתלחצו אותה יותר ויותר. השלדה ומכלוליה תומכים ברכיבה חזקה עם עומסים גבוהים, למשל של בלימה חזקה אל תוך פנייה טכנית, כשהד.נ.א הספורטיבי והחד של אגוסטה צורח פה מכל מקום אפשרי. מכונת תענוגות.
יצירה סקסית לסלון
הברוטאלה 800 הוא מכונת ריגושים טוטאלית. הוא ההפך הגמור מכלי פרקטי, והוא מיועד בראש ובראשונה לאופנוענות הארד-קור בלתי מתפשרת. גם בגלל איך שהוא נראה, ובקורלציה מלאה – גם בגלל איך שהוא נוסע ומתנהג. הוא מיועד לרוכבים שרוצים את הכי יפה, הכי סקסי, עם הכי הרבה תשוקה, ומוכנים להקריב בשביל זה מושגים כמו נוחות או שימושיות. זה אופנוע שאמור לשבת במהלך השבוע בתוך מוסך החלומות הפרטי, כשבסוף השבוע מוציאים אותו לסיבוב טעינת מצברים של כמה שעות. של הרוכב כמובן. מהסיבוב הוא חוזר למוסך, לא לפני שהוא עובר סשן ניקיונות מוקפד.
בכלל, למרות שהוא עולה 110 אלף ש"ח, אם אדם כזה או אחר יקנה את הברוטאלה החדש רק כדי להעמיד אותו במרכז הסלון כפסל, בלי לרכב עליו מטר, אנחנו נבין אותו לגמרי ולא נרים גבה. אנחנו מכירים אספני אומנות שמשקיעים הרבה יותר מ-100 אלף שקלים על יצירת אומנות כזו או אחרת – תמונה, מיצג או פסל, אז מה זה 110 אלף שקל ליצירה מוקפדת של אחד מגדולי מעצבי האופנועים בדורנו? ברוטאלה 800 על כבישי ישראל זה כמו נזם זהב באף חזיר. אנחנו למשל, מאוד רוצים אחד כזה אצלנו. לא בחניה בחוץ אלא במרכז הסלון.
נתונים טכניים: צילינדר יחיד, 690 סמ"ק, 4 שסתומים, 73 כ"ס (מגיע מוגבל ל-A1 – כ-47 כ"ס), 7.5 קג"מ, הזרקה עם מצערת חשמלית, 6 הילוכים, קלאץ' מחליק הידראולי, שלדת מסבך משולשי פלדה, בולמים קדמיים הפוכים 43 מ"מ, מונושוק עם לינקג' וזרוע אלומיניום, בלמי דיסק 320 ו-240 מ"מ, מערכת ABS, גובה מושב 835 מ"מ, בסיס גלגלים 1,466 מ"מ, מיכל דלק 14 ל', משקל יבש 148.5 ק"ג, צמיגים 120/70ZR17, 160/60ZR17
ק.ט.מ דיוק סימן 4.5
מה זה?
הדיוק של 2016 הוא עדכון חשוב לדור הרביעי של הק.ט.מ דיוק שהוצג לראשונה ב-2012. זהו הנייקד הבינוני של ק.ט.מ שמעוצב ברוח משפחת הדיוק, והוא מהווה כרטיס כניסה אל משפחת אופנועי הכביש הגדולים של היצרנית. השנה הוא גם עומד בתקנות יורו 4. בהחלט אפשר לקרוא לו ק.ט.מ דיוק סימן 4.5.
בבסיס הדיוק מנוע סינגל 690 סמ"ק מדגם LC4, שעבר השנה מקצה שיפורים חשוב – שני במספר אחרי 8 שנות שירות (מאז הדיוק 3). כ-50% מחלקי המנוע חדשים – כולל גל הארכובה, הבוכנה ומערכת הנעת השסתומים, כשהמטרה של ק.ט.מ הייתה העלאת ההספק והמומנט, הפחתה של הוויברציות ותגובת מצערת טובה יותר.
פרט למנוע המחודש הדיוק עבר מקצה שיפורים נוסף ביחס לדגם של 2012. כך למשל תנוחת הרכיבה שופרה על ידי מושב חדש, החישוקים הוחלפו, ויש תוספות אלקטרוניקה כמו ABS מודרני של בוש שמגיע כסטנדרט, אופציה ל-ABS סופרמוטו (מנתק אחורי), אופציה לבקרת החלקה ואופציה ל-3 מצבי ניהול מנוע. כל האופציות האלו, אגב, מגיעות במקור על גרסת ה-R המאובזרת יותר, שפרט לאלקטרוניקה מגיעה גם עם בולמים מתכווננים (לא מתכווננים בגרסה הרגילה) בעלי מהלך ארוך יותר של 150 מ"מ לעומת 135 מ"מ, מערכת פליטה של אקרפוביץ' שגם מוסיפה 1 כ"ס לשיא ההספק, ועוד כל מיני בלינג כמו משולשים מכורסמים מצופים באנודייז כתום או שלדה כתומה.
שיפור משמעותי ביותר נמצא בלוח השעונים. בק.ט.מ זנחו סוף סוף את לוח השעונים הוותיק, שעליו הייתה לנו לא מעט ביקורת, ועברו למסך TFT צבעוני ומודרני, שנשלט מבית המתגים השמאלי בדומה לשאר דגמי הכביש הגדולים של ק.ט.מ ומציע שפע של אינפורמציה (ראו גלריה) וויזואליה נהדרת. תוספת חשובה – מעכשיו יש מד דלק גם לדיוק.
מנוע מחודש, חזק וידידותי יותר, עומד ביורו 4
ביצועים
מאוד אהבנו את ההתנהגות הדינמית של הדיוק 4 (המבחן המלא – בקישור), והקו הזה נשמר גם כאן. במבחן שעשינו לו ב-2012 קראנו לו 'נחום-תקום' – פשוט כי קל מאוד לרכב עליו בכבישים מפותלים, להשכיב, להרים ולהשתעשע איתו בתלת-ממד. הגרסה החדשה של הדיוק שומרת בדיוק על אותה ההתנהגות – היגוי זריז, יציבות מרשימה ושליטה גבוהה של רוכב על מה שקורה עם האופנוע בשלושת הממדים. מעולה!
השיפור של המנוע בהחלט מורגש. קשה לנו להגיד שאנחנו מרגישים שהוא חזק יותר, בכל זאת – הבדל של כ-4 כ"ס הוא לא באמת משמעותי, אבל בהחלט מורגשת החלקות שלו. החלפת הבלנסר שיפרה משמעותית את נושא הוויברציות, וכעת הן כמעט ולא מורגשות. לזה תוסיפו מערכת ניהול מנוע חדשה ומודרנית (כאמור, ללא אפשרות לבחירת 3 מפות כמו בדגם הקודם), שמציעה תגובת מצערת חלקה ונעימה, וכן אספקת כוח מאוד לינארית, ותקבלו מנוע סינגל חזק וידידותי לשימוש. מאוד אהבנו את הטווח השימושי שבין 4,000 ל-6,000 סל"ד – שבו יש את כל הכוח הדרוש להתנהלות יומיומית ויותר. דווקא אם מושכים את המנוע לקצה – שמגיע לקראת 9,000 סל"ד – התוצאה פחות מרגשת מהדגם הקודם, אבל הוא בהחלט חזק ומושך יפה. נו, זאת ההשפעה הישירה של יורו 4.
הגיר בעל מהלך רגלית קצרצר ומדויק – כיאה לאופנוע בעל נטיות ספורטיביות, וחלוקת ההילוכים מרגישה בתחילה ארוכה מדי, במיוחד ברכיבה עירונית, אולם כשמגיעים בהילוך שישי למנתק ההצתה מבינים שהיא מחולקת דווקא נכון. המהירות הסופית עמדה על 214 קמ"ש לפי הצג ו-204 קמ"ש לפי מדידת GPS. לא רע, אבל בהחלט לא הייעוד של הדיוק 690. מילה טובה נגיד על המנגנון ההידראולי של המצמד, שהוא סופר-קל ונעים לתפעול, וגם על המצמד המחליק שמאפשר להוריד 3-4 הילוכים בכניסה לפנייה בלי החשש לנעילת גלגל אחורי – יתרון גדול, גם בטיחותי וגם חוליגני. מילת ביקורת ניתן על הבלם הקדמי, שלמרות שהוא שופע רגש, הוא בעל עוצמה בינונית בלבד. בגרסת ה-R, אגב, יש גם משאבה רדיאלית וקליפר מונובלוק, וסביר להניח ששם עוצמת הבלימה גבוהה יותר.
ביצועים מעולים עם קלות רכיבה (צילום: ק.ט.מ)
איך זה מרגיש?
במשפט אחד – הרבה יותר ידידותי מהדגם הקודם, שגם הוא היה ידידותי ונעים לרכיבה. הדיוק 690 של 2016 משקף נאמנה את התהליך שעובר על ק.ט.מ בשנים האחרונות. החבר'ה ממטיגהופן הבינו שלא מספיק לייצר אופנועים מרגשים עם ביצועים גבוהים. האופנועים צריכים להיות גם ידידותיים למשתמש. ראינו את התהליך הזה קורה בדגמי האנדורו בשנים האחרונות, כשהשיא הגיע ממש עכשיו, ב-2017, וראינו את זה קורה בדגמי הכביש הגדולים שלהם. עכשיו גם הדיוק עובר את התהליך הזה – והוא ידידותי וקל מאוד לרכיבה. אחד מהכלים הקלים יותר שעליהם רכבנו.
בעיר למשל, זה אחד הכלים הכיפיים. הדיוק קומפקטי למדי, תנוחת הרכיבה זקופה ונוחה, הכידון רחב ושולט, המנוע חלק וגמיש, הגלגלים והמתלים סופגים הכל בלי מאמץ, וזווית הצידוד טובה. החיסרון בעיר הוא חום רב שיוצא מצדי המנוע ישירות אל רגלי הרוכב. המורכבת לא הרגישה את החום הזה, אבל דיווחה על נוחות טובה במושב האחורי, שגם זה יתרון גדול לאופנועים מסוג זה.
מחוץ לעיר החיסרון הגדול הוא היעדר מיגון רוח. עד 140 קמ"ש זה עוד נסבל, אבל מעבר לזה צריך להתכופף אל הכידון כדי שהרוח לא תנסה לתלוש את הראש מהצוואר. זה לא האופנוע לגמוע איתו מרחקים באוטוסטראדות מהירות. מאידך, בכבישים מפותלים – בעיקר טכניים ואיטיים, הוא פורח. ההיגוי סופר-קל, היציבות גבוהה, והמנוע מתחבר נעים ומספק את כל המומנט הדרוש לצאת מהפנייה. תענוג!
את העיצוב של הדיוק מאוד אהבנו, ורק המסכה הקדמית מקלקלת קצת את הוויזואליה. לפחות הפנס מאיר מצוין ברכיבת לילה. ואחרי לוח השעונים המעולה, המהווה שדרוג עצום לקודם – כעת נותר רק להחליף את המראות הפשוטות למשהו איכותי ועמיד יותר.
האבולוציה של ק.ט.מ – לא רק ביצועים מרגשים אלא גם ידידותיות (צילום: ק.ט.מ)
עלויות וסיכום
הדיוק 690 של 2012 היה פליי-בייק מגניב, ול-2016 הוא לוקח את כל היתרונות של הדגם היוצא ומוסיף עליהם יותר ידידותיות. זהו לדעתנו אחד הנייקדים הבינוניים הקלים יותר לרכיבה, והוא עשוי להיות כרטיס כניסה מעולה לעולם האופנועים הגדולים – דוקא בזכות הידידותיות הרבה שלו בשילוב של הביצועים הטובים בסך הכל.
מחירו נקבע על 63,665 ש"ח לגרסה הרגילה ו-73,581 ש"ח לגרסת ה-R הקרבית יותר שעליה טרם רכבנו (תגיע ארצה לקראת סוף השנה). במחיר הזה הוא מתמודד ראוי ל-MT-07 הפופולרי, וכן לשאר הנייקדים מהמזרח כמו ה-SV650 של סוזוקי או ה-GT650 של יוסאנג שעולה משמעותית פחות. עם תצרוכת דלק של כ-21 ק"מ/ל' ומרווחי טיפולים שגדלו ל-10 אלף ק"מ, הוא גם מקבל ממד צרכני.
יש מעט מאוד כלי רכב בכלל ואופנועים בפרט שגרמו לי לרעוד מהתרגשות בכל פעם שנהגתי או רכבתי עליהם. למעשה, ניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני מספר חודשים, כשיצא לי לנהוג על היגואר XK החדשה. זאת הייתה חוויית נהיגה מטריפה ולקח לי הרבה זמן להירגע אחרי הסיבוב עליה. מכונית ספורטיבית מזן אחר, כזו שמצליחה לשקשק לך את כל החושים, אבל לעשות את זה בסטייל. פעם נוספת התרחשה לפני כ-5-6 שנים, כשרכבתי בפעם הראשונה על אופנוע סופרמוטו מקצועי, מוכן למרוצים, על מסלול סופרמוטו, וזאת אחרי תקופה ארוכה על סופרמוטו-דו"ש. ירדתי מהאופנוע כשאני כולי רועד והרכיבה נצרבה לי בתודעה. לימים האופנוע הזה היה בבעלותי. פעם נוספת בה ירדתי מאופנוע כשכולי רועד מהתרגשות הייתה אחרי סיבוב קצר על דו"ש בנפח 350 סמ"ק, כשהייתי בן 16 וכל מה שהכרתי היה 50 סמ"ק.
ק.ט.מ סופר דיוק 990 (שנת 2008)
עכשיו אל הרשימה המכובדת הזו נכנס, ואפילו תופס מקום של כבוד, הסופר דיוק 990 של ק.ט.מ, אופנוע שפוצץ לי את המוח וטחן אותו דק-דק בכל פעם שעליתי עליו, והיי – זה קרה גם אחרי 1,500 ק"מ על גבי הלוחם המטורף הזה. יש הרבה מאוד אופנועים טובים, מגניבים, מרגשים ואיכותיים בארץ, ועל רובם גם יצא לי לרכב, אבל הסופר דיוק הוא באמת משהו יוצא דופן. דבר אחד בטוח – המבחן הזה לא הולך להיות פוליטיקלי קורקט.
הסופר דיוק 990 הוא אופנוע הכביש הראשון של ק.ט.מ, אם מתעלמים מדגמי הסופרמוטו המוקדמים יותר. הוא הוצג לקראת 2005 כסטריטפייטר בעל מנוע גדול, והוא גם הראשון לקבל את גרסת ה-990 של מנוע ה-LC8. לפני כן המנוע הזה היה בנפח 950 סמ"ק ושכן באדוונצ'ר 950. המסר של ק.ט.מ דרך האופנוע הזה היה ברור: אנחנו יודעים לייצר גם אופנועי כביש, וכאלה שיערבלו לכם ת'שכל.
המסר מתחיל בעיצוב. מי שמכיר אופנועים של ק.ט.מ מיד יזהה את הקווים המחודדים והמשולשים ההפוכים. בנוסף, הפרופורציות מאוד אגרסיביות עם מנוע ומיכל דלק ענקיים, מסיכה פצפונת עם פנס שלקוח מהאדוונצ'ר, וזנב מינימליסטי. נסו לרגע להתעלם מצמד דודי הפליטה שממוקמים מתחת ליחידה האחורית ותראו כמה הזנב קטן. אפילו מינימליסטי יותר מזה של המונסטר.
אופנוע הכביש הראשון של ק.ט.מ
תנוחת הרכיבה קרבית מאוד. המושב גבוה מבכל נייקד אחר, והרגליות משוכות מעט לאחור. הכידון העבה והרחב בכלל בא מהשטח, וכל המשולש הזה מציב את הרוכב קצת בשכיבה. לא כמו אופנוע ספורט, אבל בהחלט יותר מהמקובל. סביבת הכידון גם היא נקייה וכוללת רק את מה שבאמת צריך: לוח שעונים קטן (מוכר לנו מדגמי ה-690), משקף פצפון, שבאופנוע המבחן הוחלף לאחד מעט יותר גבוה (מקורי, אבל זה לא שהוא יעיל נגד רוח, כן?), ו… זהו. צמד כוסיות של נוזל הידראולי מסגירות שמדובר כאן במכלולי איכות, ורק מגני ידיים חסרים להשלמת המראה הקרבי של הלוחם העירוני.
רכיבה על הסופר דיוק היא חוויה טוטאלית שבה כל החושים משתתפים. זה מתחיל במנוע. וי-טווין בנפח 999 סמ"ק עם זווית של 75 מעלות בין הצילינדרים. יש כאן כ-120 כ"ס וקצת יותר מ-10 קג"מ מכובדים. חשוב גם לציין שעל אופנוע המבחן מותקנת מערכת פליטה של אקרפוביץ'. הוא מאוד חזק המנוע הזה. יש לו כוח כבר מסל"ד נמוך מאוד ופתיחה של גז מלווה תמיד בדחף חזק קדימה. אין, פשוט אין על וי-טווינים, וכשהם בנפח גדול אז בכלל זה חגיגה. הוא גם זריז מאוד ומגיב מיידית לכל פקודת מצערת. פמפומי סרק למשל, מטיסים את הסל"ד לשמיים בכלום-נגיעה בגז.
גם צמד האגזוזים עושים את שלהם. הסאונד פה ממכר ומכניס את הרוכב מיידית למוד אטרף רק מלשמוע אותו. אין פה רגע אחד של סרק, כי גם כשעומדים ברמזור ממשיכים לפמפם על הגז. וזה נשמע כמו נביחה. זה גם חזק, גם בתדר הנכון, וגם כל כך מהיר, שבא לך מיד עוד פעם. אז משחררים קלאץ' ומזנקים מהרמזור, ואז באופן אוטומטי האופנוע עולה לווילי. כאילו, זה אני שנתתי עכשיו דאבל-קלאץ' ב-70 קמ"ש? אין מצב… מה יש לו לאופנוע הזה?… כשמצליחים בכל זאת להימנע מהווילי, אז הסאונד והתחושה שמתקבלת מהמנוע מדרבנים אותך למשוך את ההילוך חזק כמעט עד למנתק. שם, עם כל הרעש, אין אחד שלא מסובב ראש כדי לראות מה זה. בכלל, בהשוואה למרובעי צילינדרים יש פה קטע אדיר: אם פקיד מנומנם יושב במשרד ומתחתיו על הכביש עובר 600 ספורטיבי בסל"ד אסטרונומי, הפקיד מצקצק בשפתיו וממלמל משהו על האופנוענים החוליגנים האלה. אבל אם עובר לו סופר דיוק עם אקרפוביץ', הוא רץ לחלון לראות מה זה.
יוצא לחלון לראות מה זה
אני מחשיב את עצמי כרוכב שקול ומחושב ביום-יום. באמת. מדי פעם אמנם מתפלק לי ווילי קטן איפה שצריך, או שסתם עוברת עלי רוח שטות ואני נותן קצת גז, אבל באמת שבדרך כלל אני בסדר. עם הסופר דיוק זה פשוט לא קרה. כל דקה על האופנוע הזה מרגשת אותך, גם אם אתה עומד בפקק. בכלל, הוא גורם לך לעשות דברים שאם תראה אחרים עושים, ישר תתנדב למתנ"א כדי לעצור אותם. רוצים דוגמה? המצמד המחליק בשילוב הגיר הארוך מייצרים מכונת סליידים מושלמת, ואז לכל פנייה ימנית או לכל מעגל תנועה אתה מגיע מהר בהילוך רביעי, דופק מהר את כל ההילוכים עד לראשון, זורק קלאץ' ונכנס לסלייד עד האפקס. כן, גם בעיר, בתוך תנועה. מה יש?
אבל גם מחוץ לעיר יש לסופר דיוק מה להציע כל עוד אתה עושה את זה חזק. לשיוטים מהירים יש אלף אופנועים טובים ממנו. זה לא שהוא זז לאט, הוא יכול לנסוע מאוד מהר. ב-6,000 סל"ד האופנוע מתגלגל על 150 קמ"ש, ואם מושכים את ההילוך השישי הוא גם יכול להתקרב ל-250. האקרפוביצ'ים משחררים לו עוד קצת נשימה בסל"דים האלה. את זה אנחנו יודעים אחרי רכיבה על המנוע הזה עם מערכת פליטה מקורית, כך שגם בתחום הזה הם עושים לו רק טוב. אבל מהירויות גבוהות הם לגמרי לא הקטע פה, וזה גם די ברור.
כי יש פה מנוע אדיר. יחידת כוח מופלאה. אבל שלא תחשבו שהאופנוע הזה הוא רק מנוע. ממש לא. מכלולי השלדה תומכים לגמרי בכל מה שיש למנוע להציע, והם עושים את זה בלי להתרגש. השלדה, העשויה ממסבך משולשי פלדה, קשיחה לגמרי, ולא נראה שיש משהו שיכול להוציא אותה מדעתה. לא עומסי כביש בכל אופן. גם המתלים קשיחים מאוד. זאת גם הסיבה שהאופנוע בקושי שוקע תחת משקלו העצמי ושל הרוכב.
בתמונה: רוכב שקול
הקשיחות הזאת תורמת גם היא את חלקה לתחושה הספורטיבית והקרבית. האופנוע כמעט ולא מתנדנד בהעברות משקל, ומעביר כל פיסת מידע לרוכב באופן ישיר. אחרי רכיבה ארוכה ומאומצת של כמה מאות ק"מ, זה ממש מעייף. גם הגוף כולו כואב וגם המוח מותש מעיבוד הנתונים הבלתי פוסק שהאופנוע הזה דורש. חוויה טוטאלית, כבר אמרתי?
על הצד האופנוע מרגיש מצוין. בבסיסו הסופר דיוק לא ממש זריז, ונוטה יותר להיות יציב. בטח כי זה טוב לווילי'ז ארוכים. יחד עם זאת, הכידון הרחב לא מאפשר לכלי יותר מדי משא ומתן, ומפיל את האופנוע להטיה בזריזות רבה. שם, כשמשחררים את הכידון בשקט, שוב מרגישים את היציבות של האופנוע. וכשיוצאים מהפנייה עם הרבה גז מגלים שכמו כל ק.ט.מ – שם הוא מרגיש בבית. כשיש גז, והרבה. תנו לו קדמי להיגוי, ומאותו הרגע הוא רוכב על האחורי, ולפעמים גם במשמעות כפולה. כמו שאר מכלולי השלדה, גם הבלמים פה משובחים. הקדמיים, רדיאליים גם בקליפר וגם במשאבה, מרגישים אמנם קצת קשים, אולם העוצמה והרגש מהטובים שיש, וגם הם תורמים לא מעט למקדם החוליגניות של האופנוע. על הרכבה אין ממש מה לדבר. זה אמנם אפשרי טכנית כי יש שם מאחור פיסת מושב וגם צמד רגליות, אולם למורכב לא צפויים חיים קלים. זה נוח בדיוק כמו להיות מורכב על כנף אחורית של F16.
אז כמו שבטח הצלחתם להבין, הסופר דיוק הזה חדר לנו כמו קליע ישירות לתוך הלב ופילח אותו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבה קשה היה לנו להחזיר את אופנוע ההדגמה ליבואן. אבל בכל זאת, צריך לעשות את זה וגם לפנות לסיכומים. אז הסופר דיוק מבטיח להיות סטריטפייטר מטריף שיג'נן לכם את הנשמה בכל פעם שתעלו עליו. האם הוא גם פורע את הצ'קים שהוא רושם בלי לחשבן? התשובה היא כן, ובגדול. עם מנוע משובח, חזק, נושם, זריז ועם סאונד מטריף חושים, עם מכלולי שלדה מהשורה הראשונה, עם תנוחה קרבית ועם פוזה מהגיהינום, הוא הסטריטפייטר הכי פייטר שעליו רכבנו. חתיכת אופנוע פסיכי ובומבסטי ששולח אותך לטיול מודרך במרתפי החושך של המוח שלך, מוציא ממך ערימה של שדים רעים בכל פעם שאתה עולה עליו, ועושה את זה דרך כל החושים.
כשניסינו לחשוב מי המתחרים שלו, לא ממש הגענו להחלטה. הדבר שאולי הכי קרוב אליו על הנייר זה המונסטר 1000 או ה-S4R, אבל בפועל הם רחוקים ממנו שנות אור. על היפנים בכלל אין מה לדבר. להעמיד אותו מול Z1000 או פייזר 1000 יהיה בדיחה במקרה הטוב, ואם מישהו מתלבט בינו לבין ה-CB1000R החדש, הסטריטפייטר הכי פייטר שיצא מיפן בשנים האחרונות, אז כנראה שהוא לא קלט את הקטע של הסופר דיוק.
לוחם הרחובות של ק.ט.מ
בכמעט 150,000 שקל, הסופר דיוק מיועד לפלח מאוד (מאוד) מצומצם של רוכבים. אניני טעם מצד אחד כדי שיוכלו להעריך את האיכויות שלו, בעלי יכולות רכיבה טובות בכדי שיוכלו לנצל את הפוטנציאל שבו, והכי חשוב – שיהיה להם כסף. רבאק, אם הוא לא היה עולה כל כך הרבה אולי הייתי חושב לנסות ולארגן לעצמי אחד כזה, במקום בית, או במקום לאכול, או במקום… טוב, הבנתם אותי.
נ.ב: רגע, יש לי עוד משהו. אני רוצה לפנות באופן אישי לכל אותם אנשים שעקפתי בווילי על 160 מימין (או בשוליים). לכל אותם נהגים שעברתי להם 40 ס"מ מהחלון ב-180 עם גז פתוח, ולכל הולכי הרגל שהפחדתי עם סליידים ארוכים בכיכרות. גם מכל אותן נהגות שנבהלו מאופנוע שמגיע לרמזור ברולינג סטופי. מכולכם, אני רוצה לבקש סליחה. זה לא אני – זה הוא.
זה לא אני – זה הוא
שובה של הקלישאה / סקוטרמן
הסופר דיוק הוא אופנוע מגניב. שלל מרכיבים ושלדה קומפקטית שיוצרים מכונת מלחמה המדרבנת את הרוכב להוציא באופן הכי טוב את כל הרע שבו. אבל הלב של הסופר דיוק הוא המנוע שמחבר יחד את כל חומרי הגלם המשובחים ויוצר מטבח עילי.
בשלב זה אתם רצים לטבלת הנתונים ושואלים על המנוע. ההספק של מנוע הסופר דיוק עומד בסך הכול על 118 כ"ס – לא הרבה בהשוואה להונדה CB1000R ה'מתון' ובוודאי בהשוואה לפייזר החדש (150 כ"ס), אבל כמו שכבר הסבירה לכם איזו נשמה טובה בעברכם – גודל זה לא הכול בחיים. במבחן הסרגל הוי-טווין יפסיד לאחיו הארבע-בשורה. מארבעה צילינדרים צמודים זה לזה ניתן להוציא יותר הספק וגם הרבה יותר זול לבנות אותם. אפשר לנסות ולהסביר במונחים מדעיים את היתרון של הטווין – פעימות כוח מרוחקות הנותנות שליטה טובה יותר, מבנה עקומת כוח נשלט ועוד. בסופו של יום, מתברר כי אותם קלישאות הרבה פחות נבובות ממה שיגיד 'זה שיודע'; יש משהו באותם הגדרות חמקמקות עטופות שמות תואר של כתבי רכב.
תדמיינו לעצמכם סטייק 300 גרם משובח ועשוי היטב של 'דוריס קצבים' לעומת חצי ק"ג של 'אל-גאוצ'ו'. לא שיש לי משהו נגד 'אל גאוצ'ו', שנותן תמורה מצוינת למחיר, אבל על הסטייק של 'דוריס קצבים' תמשיכו לדבר עוד הרבה אחרי סוף הארוחה. באותה מידה הוי-טווין פשוט עושה לך נעים, לא משנה אם הנעים שלך הוא קו פנייה כירורגי או צווחת צמיגים שמעשנים. הטווין יעביר את התחושה ישירות לעמוד השדרה. אפשר לקרוא לזה אופי, נשמה, יחודיות וכך הלאה. לא משנה איך תקראו לזה, כשתרכבו על אחד – תבינו. בסיכומו של דבר, ל-V יש קסם משלו. כל ניסיון לפרוט אותו לפרטים ועובדות מדעיות אולי יצליח להסביר את התיאוריה מאחורי, אבל לא את התחושה. מי שמכור לרכיבה חייב לעצמו אחד לפחות לרזומה.
