תגית: מוטוג'יפי

לחלק הראשון – העת המוקדמת – לחצו כאן.

בזאת נפתחים רשמית שני עשורי שליטה של רוכבים אמריקאים ב-500 סמ"ק. יש אומרים שהניסיון של רוכבים מארה"ב במסלולי דירט-טראק ופלאט-טראק אפשרו להם שליטה טובה יותר באופנועים דו-פעימתיים חזקים כשהאופנועים נמצאים תחת החלקה בחלקים ניכרים במרוץ.

הראשון היה קני רוברטס האבא, שזכה ב-3 תארים רצופים החל מ-1978 ועד 1980, כשהאליפות הראשונה שלו היא בעונת הרוקי. מרקז היה הרוכב השני לעשות זאת ב-2013. רוברטס האלוף מסכן את קריירת המרוצים שלו כשהוא מתנגש עם ה-FIM ועם מארגני המרוצים בסדרה בנושאים הקשורים לטובת הרוכבים, בעיקר בתחום הבטיחות, אבל גם ביחס הכללי והכלכלי לרוכבים ומשקלם ב-GP. התנהלותו תשנה את פני ה-GP, והוא אחראי באופן ישיר לפני העידן המודרני ב-GP החל מתחילת שנות ה-80 ועד היום.

שנתיים אחרי רוברטס מגיע פרדי ספנסר והופך להיות הרוכב הצעיר ביותר לזכות בתואר אליפות בקטגוריה הבכירה. גם את השיא הזה מוחק מרקז ב-2013. ספנסר מחליף תארי אליפות במשך 4 שנים עם אדי לואסון. ב-1985 ספנסר היה האחרון להחזיק בתואר אליפות כפול באותה עונה כשהוא זוכה ב-500 וב-250 סמ"ק. לספנסר 3 תארי אליפות בסך הכל. לואסון מוסיף 2 תארי אליפות רצופים ב-500 סמ"ק ב-1988 וב-1989.

ממשיך השושלת האמריקאית יהיה וויין רייני, שזוכה ב-3 תארי אליפות רצופים החל מ-1990. רייני נפגע בחוט השדרה בתאונה במיזאנו ב-1993 ונותר מאז בכסא גלגלים. הוא עדיין מעורב במרוצי אופנועים, ורק לאחרונה קבוצה בהנהגתו זוכה בניהול מרוצי ה-AMA בארה"ב בניסיון לקרב את אמריקה לשאר העולם במרוצי אופנועים ואולי לייסד דור חדש של רוכבים אמריקאים.

קווין שוואנץ זכה באליפות אחת ב-500 סמ"ק ב-1993, אבל אופיו וסגנון רכיבתו הבלתי מתפשר – לנצח או להתרסק בניסיון לנצח – הפכו אותו לאגדה.

מייקל דוהאן יהיה הרוכב הבא שיצית אש בדימיונם של האוהדים. דוהאן מחזיק ב-5 תארי אליפות רצופים בין השנים 1994 ועד 1998, וגם בשיא ניצחונות לעונה שעומד על 12 ב-1997. מה שמייחד את דוהאן היא דרך החתחתים שעבר עד לתואר הראשון. אצל רוסי ומרקז נראה לנו שהאליפויות באות בקלות. במקרה של דוהאן, ברור כשמש שהתואר הראשון בא בדם, יזע, כאבים ודמעות. בעונה הראשונה שלו ב-1989 דוהאן מסיים תשיעי. בעונות הבאות הוא מסיים במקום השלישי ולאחר מכן שני. 1992 נראית כשנה שבה דוהאן יזכה באליפות. עד אסן דוהאן מנצח 5 מרוצים ומסיים פעמיים במקום השני. באסן דוהאן נפצע בתאונה אומללה בפיטס ושובר באופן מורכב את רגלו הימנית. ד"ר קוסטה מקליניקה מובילייה גונב את דוהאן מבית החולים ההולנדי בו אושפז, ובמעשהו זה מציל את רגלו ואת הקריירה של דוהאן. דוהאן לא מתחרה באסן ובעוד 3 מרוצים. הוא חוזר להתחרות בברזיל כשהוא צולע כולו ומסיים במקום ה-12. במרוץ האחרון בדרום אפריקה דוהאן מסיים במקום ה-6 ומפסיד את תואר האליפות לרייני ב-4 נקודות בלבד. ב-1993 דוהאן בעונת התאוששות, והתמונה שלו יושב באמצע הקורק-סקרו בלגונה סקה אחרי לואו-סייד, כשאופנועים עפים מימינו ומשמאלו והוא בקושי רב מצליח לקום, עדיין צרובה בזיכרון. המגבלה של דוהאן ברגלו הימנית מחייבת הפעלה אחרת לבלם האחורי, וכך ביחד עם ג'רמי ברג'ס הם מתקינים ידית נוספת מתחת לידית המצמד – סגנון שאותו יאמצו רבים מהרוכבים.

הגדולה של דוהאן הייתה באילוף המהנדסים של הונדה. ביחד עם ברג'ס הם מצליחים להסביר למהנדסים שכוחות סוס נוספים בקצה הסקאלה חשובים פחות מהיכולת לנצל את מרבית הסוסים שהמנוע מייצר, ומביאים לידי שלמות את מנועי ה'ביג-באנג'. כשהאופוזציה מיישרת קו דוהאן חוזר למנועי 'סקרימר' ומאלף גם אותם. דוהאן גם מבסס את האסכולה שתשרת אחד, ולנטינו רוסי, האומרת שמהירות פנייה חשובה הרבה יותר ממהירות הסופית בישורת, שכן במסלול GP ישורות מעטות ופניות רבות. השליטה המוחלטת של דוהאן נמשכת במשך 5 שנים רצופות, עד שהוא מתרסק במקצה אימון למרוץ בחרז ב-1999, וכשהאבק מתפזר אנחנו מגלים לחרדתנו שדוהאן נעצר על מעביר מים מבטון ושוב מרסק את רגליו באופן קשה. דוהאן מודיע כמעט מיד על פרישה.

עלינו הצופים יעברו שנתיים די משמימות עם אלכס קרביליה וקני רוברטס הבן שזוכים בתארי אליפות. ברקע הזכייה של רוברטס הבן רוכב לו אחד, ולנטינו רוסי. המשפט האייקוני של רוסי בראיונות שאחרי המרוצים – "It is very good for my championship. Yes" – הוא פנינה, וכך מסתיימת לה עונת 2000 כשרוברטס הבן אלוף וסגנו הוא הרוקי, בדרכו למעלה, ולנטינו רוסי.

ולנטינו רוסי פורץ לחיי ה-GP במלזיה 1996, וממציא את השיטה הידועה שאומרת – שנה אחת ללמוד ובשנה שאחרי לכבוש. כך הוא עושה ב-125, ב-250 וב-500 סמ"ק. את המעבר למנועי 4 פעימות הוא מבצע באופן חלק, וב-2004 הוא עוזב את הונדה והאופנוע הטוב בגריד על מנת לרכב על אופנוע נחות בהרבה של ימאהה. רוסי מצהיר על שנת לימוד ושנת כיבוש, אבל אז מגיע הניצחון המדהים בוולקום שבדרום אפריקה. רוסי על הימאהה הנחות של ביאג'י נותן בראש לביאג'י על ההונדה המשובח של רוסי. עולם המרוצים עצר את נשימתו לאורך המרוץ כולו. הניצחון הבא באותה עונה מגיע במוג'לו, אחרי שני סיומים במקום רביעי. רוסי עם קסדת העץ שלו כקריצה לבדיחה האיטלקית למדליות – זהב, כסף, ארד ועץ, מנצח במוג'לו ולא עוצר מאותו הרגע ועד לזכייה באליפות גב לגב עם שני יצרנים שונים. אחריה מגיעה האליפות ב-2005.

ב-2006 אנחנו מגלים שגם רוסי אנושי. אחרי עונה קשה עם חוסר מזל במרוץ בחרז שם טוני אליאס שולח אותו לסיים 13, בלה מאן שם שובק המנוע כשרוסי מוביל, באוסטרליה עם מרוץ דגל לדגל ראשון אי-פעם שאותו רוסי מוביל עד לחלקו הרטוב, ובאסטוריל שם אליאס מנצח את רוסי על קו הסיום. רוסי הופך פיגור של 51 נקודות אחרי היידן בלגונה סקה ליתרון 8 נקודות לפני ולנסיה. החותמת לאנושיות של רוסי מגיעה בהקפה ה-5 בוולנסיה, או אז הלחץ מכריע אותו והוא בולם חזק עד ללואו-סייד ולאובדן האליפות להיידן. רוסי על הוד אנושיותו חוזר לשתי אליפויות רצופות ב-2008 ו-2009. ב-2010 רוסי חווה את הפציעה המשמעותית הראשונה שלו עם שבר ברגל במוג'לו. 2011 ו-2012 הן שנים אבודות עם דוקאטי בהן רוסי את ברג'ס לא מצליחים להשתלט על הפרא האדום. בשלוש העונות האחרונות רוסי חוזר להתחרות עם ימאהה, ועדיין, בגיל 36, מראה שכוחו במותניו. הישגיו כוללים 9 תארי אליפות, בהם תואר אחד ב-125 ו-250 סמ"ק ועוד שבעה תארי אליפות ב-500 סמ"ק / MotoGP, מהם חמישה תארים רצופים. ולנטינו רוסי, בהישגיו ובאישיותו, הביא את ה-GP לקהלים אחרים וחדשים. עברו כבר 6 שנים מאז האליפות האחרונה שלו ב-2009, כולל שנתיים קשות, מרות ומאכזבות בדוקאטי, ועדיין רוסי הוא מושך הקהל הגדול ביותר גם היום.

למזלו של רוסי וכרמלו אספלטה מנכ"ל דורנה, מרקז הוא הרוסי החדש.

נציין שני רוכבים נוספים. הראשון צעיר שפרש והשני צעיר שעדיין רוכב והוא, ללא ספק, המאיים היחידי על תאריו הבאים של מרקז. קייסי סטונר זכה בשני תארי אליפות בלבד ב-MotoGP. הראשון עם דוקאטי ב-2007 והשני עם הונדה ב-2011. סטונר היה הרוכב היחידי שהצליח לאלף את הפרא האדום. עבור רבים וטובים כמו מרקו מלנדרי, ניקי היידן וקאל קראטשלאו, הפרא האדום היה בלתי אפשרי. גם עבור רוסי עצמו. חורחה לורנזו הגיע לקבוצת המפעל של ימאהה כיורש של רוסי ועמד בציפיות באופן חלקי. לזכותו שני תארי אליפות ב-2010 ו-2012. סגנון הרכיבה שלו ויכולתו לנהל מרוץ מרהיבים, והוא האיום היחידי בגריד למרקז. נכון לשנתיים האחרונות לורנזו איים ומימש ב-2013, אבל ב- 2014 לורנזו נכנע ללא תנאי. העונות הבאות עוד יפרשו בפנינו.

אחרי כל כך הרבה רוכבים ומילים, המשימה של בחירת הגדול מכולם לא קורית מעצמה ואינה המשך טבעי ל'יצאנו לחקור' מתחילת הכתבה. כנראה שהבחירה אינה אפשרית באמת. יש כמה רוכבים שעשו דברים מדהימים ויוצאי דופן בקריירה שלהם, חלקם רכבו יחדיו והתחרו ראש בראש. ה-GP בימיו של ג'ף דיוק לא דומים לאלה של ג'ון סורטיס שאינם דומים לאלה של מייק היילווד וג'יאקומו אגוסטיני, שאינם דומים לאלה של קני רוברטס האבא, שאינם דומים לימים של פרדי ספסר את אדי לואסון, וכך הלאה דרך מיק דוהאן, ולנטינו רוסי ומארק מרקז. אבל עדיין צריך לבחור רוכבים לבמה המרכזית ולראות. ועל הבמה נציג את ג'ף דיוק ממציא השושלות, ג'ון סורטיס שהישגיו ב-GP וב-F1 עושים אותו לספורטאי יוצא דופן, מייק היילווד והיכולת שלו לרכב על כל נפח, ג'יאקומו אגוסטיני על 15 תארי האליפות שלו, קני רוברטס האבא שאחראי, ביחד עם יארנו סארינן, לסגנון הרכיבה שאותו אנו רואים היום, ושבהתנהלותו כמתחרה וכאלוף, שלא פחד להתנגש ראש בראש עם ה-FIM, כשהוא מסכן את הקריירה שלו, שינתה את התנהלות ה-FIM לטובת הרוכבים בבטיחות ובפרסים, פרדי ספנסר שבעידן דומה להיום מחזיק ב-2 תארי אליפות בנפחים שונים באותה עונה, מייקל דוהאן שגישתו למרוצים וסגנון רכיבתו שינו את גישת היצרנים לרוכבים המובילים שלהם. דוהאן גם היה המנטור של רוכב צעיר בדרכו לטופ ושמו ולנטינו רוסי.

וכשאנחנו נדרשים לבחור, ורק עם אקדח לרקה, התואר הולך לוולנטינו רוסי אבל בנקודות ולא בנוק אאוט. לטעמנו, אין שום אפשרות לתת נוק אאוט לג'ף דיוק, ג'ון סורטיס, מייק היילווד, ג'יאקומו אגוסטיני, קני רוברטס האבא, פרדי ספנסר, מייקל דוהאן. ואולי גם לגדול שבדרך, מארק מרקז. אבל רגע…

רוסי מחייך, לורנזו מאחור, וביניהם ניתן לראות את הקסדה של מרקז. שלושת הצירים שסביבם נעה עונת 2015 ב- MotoGP בתמונה שצולמה ב-2014. אז האם עונת 2015 מחייבת עדכון הכתבה המקורית שנכתבה במהלך 2014? בגדול, לא. בקטן יש ניואנס אחד. קטן אבל משמעותי. לורנזו מצליח להפוך את טבלת האליפות במרוץ האחרון ולזכות באליפות שלישית ב-MotoGP, תואר שרק השנים ימרקו מהרבב שדבק בה. גם התואר השלישי של לורנזו לא מעמיד אותו על הבמה עם הגדולים מכולם. מרקז מתרסק ב-6 מרוצים ומתרסק ספורטיבית בשני המרוצים האחרונים של העונה, כשלטענת רבים מרקז מוסר את תואר האליפות ללורנזו. התנהלותו של מרקז בחלקה האחרון של 2015 עוד תטיל צל כבד על הקריירה שלו ועל הישגיו. רוסי מסיים שני באליפות, כמו ב-2014, רק שב-2015 רוסי מוביל את טבלת האליפות מקטאר ועד שבריר לפני שלורנזו חוצה את קו הסיום בוולנסיה. רוסי שוגה קשות בספאנג, כשהוא רוכב בצורה המסכנת את מרקז באופן בוטה. אירוע שבסופו מרקז מתרסק. אבל גם האירוע בספנג וגם אובדן האליפות במרוץ האחרון בוולנסיה לא מזיזים כהוא זה לניואנס הקטן.

אם בכתבה המקורית בחרנו ברוסי כגדול מכולם רק עם אקדח לרקה, באה לה עונת 2015 שבה רוסי, בגיל 36, נותן עונה מופלאה ונאבק ממש עד הרגע האחרון על תואר האליפות. בגיל 36. אנחנו גם מוכנים להמר שסילברסטון 2015 לא היה הניצחון האחרון של רוסי, וגם בגיל 37 נראה את רוסי בראש הפודיום.

אז אנחנו מוותרים על האקדח ועל הרקה, ובוחרים בוולנטינו רוסי כגדול מכולם!

 

מארק מרקז, ג'ף דיוק, ולנטינו רוסי, ג'ון סורטיס, קייסי סטונר, מייק היילווד, חורחה לורנזו, ג'יאקומו אגוסטיני, מייקל דוהאן, בארי שין, וויין רייני, קני רוברטס האבא, אדי לואוסון, פרדי ספנסר, ג'ים רדמן, קארל פוגרטי, טרוי בייליס, אנחל נייטו, חורחה מרטינז, קווין שוואנץ, קארלו אוביאלי, מקס ביאג'י וג'ואי דאנלופ.

אחת הטענות העיקריות החוזרות על עצמן בתגובות שמלוות את סקירות מרוצי ה-GP ובכלל אצל אוהדי מרוצים היא הגדרתו של רוכב כזה או אחר כגדול הרוכבים בכל הזמנים. האם באמת ניתן להגדיר את אחד מרוכבי ה-GP כגדול מכולם? האם ניתן להתעלם מהעבודה הפשוטה שמרוצי GP מתנהלים מאז 1949, כשבסבב בארגון בשנה שעברה חגגו 800 מרוצים בקטגוריה הבכירה? האם ניתן להתעלם מהאופן השונה בו התנהלו המרוצים בעידנים השונים? מספיק לקרוא את סיפור מרוץ האליפות הראשונה של פיל ריד וימאהה כדי להבין את עומקו של הפער בין התקופות. מרוץ אליו פיל ריד מגיע לבד, כשהוא מוביל את האופנועים, ואליו מצטרף מכונאי בודד שמגיע בטיסה מיפן. האם ניתן להתעלם מהעובדה שעד תחילת שנות ה-70 של המאה שעברה רוכבים רכבו ביותר מקטגוריה אחת, ולא נדיר למצוא רוכבים שמחזיקים בתואר אליפות כפול באותה עונה? האם ניתן להתעלם מהשוני בקטגוריות השונות, כולל קטגוריות שכבר מזמן אינן קיימות כמו 50, 80 ו-350 סמ"ק?

יצאנו לחקור.

תחילה חקרנו את עולם ה-GP. את ההתחלה ממש, את השתנות העתים ואת ההשפעות על המרוצים שנערכו כחלק מה-GP. לא מפתיע לגלות שפני ה-GP בעונה הראשונה ב-1949 רחוקים כאירופה מיפן. מ-1949 ועד 1960 התנהלו 6 עד 8 מרוצים בעונה, כולם באירופה (ולשם הכתבה גם האי מאן ואירלנד הם חלק מאירופה), רובם במסלולי רחוב ולא במסלולי מרוץ. הרוכבים היו בריטים ואיטלקים, מעט רוכבים משאר מדינות אירופה ונציגות לרוכבי האימפריה הבריטית מאוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. האופנועים היו על טהרת תוצרת אירופה – בריטים, איטלקים וגרמנים. היצרנים בריטים ואיטלקים, ומדי פעם לוקחים חלק אופנועים גרמנים, צ'כים ואפילו רוסים. היצרנים כבר מזמן אינם חלק מה-GP, חלקם בגלגול אחר של המותג עדיין קיימים כג'ילרה ומוטוגוצי, מחלקם נותר רק השם, כמו AJS, Velocette, מצ'לס ונורטון, וחלקם עדיין מתחרים בסופרבייק כמו MV אגוסטה וטריומף.

בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה ה-GP הופך להיות מעט גלובלי יותר. ב-1959 רוכב במשך עונה אחת יפני העונה לשם פומיו איטו כשהוא חמוש בב.מ.וו, אבל משמעותית יותר תהיה כניסתה של הונדה ל-GP ב-125 סמ"ק. בשנים אלה ה-GP מתחרה לראשונה גם מחוץ לאירופה מרוץ בודד בכל עונה – בארגנטינה, ארה"ב וקנדה. מספר המרוצים עולה ל-10 בעונה. ב-1966 מופיעה הסנונית הראשונה שעתידה לשנות את הקטגוריה הבכירה לעד, לסנונית היפנית כבר היו תארי אליפות בקטגוריות הקטנות, אבל רק ב-1966 העזה הונדה להצטרף לגדולים. שני אופנועי הונדה מתייצבים על הגריד. האחד בידיו של מייק היילווד והשני בידיו של ג'ים רדמן. שניהם רוכבים מוכחים עם תארי אליפות. רדמן מסיים חמישי, אבל היילווד מסיים שני בשוויון נקודות עם אגוסטיני. השיטפון היפני יחכה עוד מספר שנים, ודווקא קוואסאקי תהיה היצרנית היפנית הראשונה ששמה לה למטרה את הקטגוריה הבכירה ב-GP. בשנים שלאחר מכן יצטרפו גם ימאהה וסוזוקי. האליפות האחרונה ליצרנית אירופאית בעידן הזה הייתה של MV אגוסטה ב-1974. כניסת היצרנים היפניים דחקה החוצה את היצרנים האירופאים שנעלמים מהמפה כמו Seeley, Paton, Monark, Bultaco, Konig, Linto, Aermacchi ויצרנים נוספים.

ב-1972 התחרו בקטגוריה הבכירה 16 יצרנים. החל מ-1974 מרבית האופנועים על הגריד יהיו ימאהה או סוזוקי, שכן מרוץ החימוש והעלויות המאמירות הפכו את ה-GP לעסק יקר מדי עבור היצרנים האירופאים הקטנים. עם השנים עולה בהתמדה מספר המרוצים בעונה, כשבשנות ה-70 התחרו בכ-10 מרוצים בעונה, בתחילת שנות ה-80 מספר המרוצים עולה ל-13 בעונה, החל מאמצע שנות ה-80 המספר מתייצב על 15 מרוצים בעונה. החל משנת 2000 שוב עולה מספר המרוצים ל-16, ולאחר מכן 17 מרוצים בעונה. החל מ-2010 מתחרים ב-18 סבבים.

הונדה יחזרו לקטגוריה הבכירה רק ב-1982 עם פרדי ספנסר. מדהים לגלות שעד 1981 עדיין התחרו במסלולי רחוב, שהאחרון בהם היה אימאטרה בפינלנד. העידן המודרני ב-GP מתחיל ב-1982, עם פסילת מסלולי הרחוב. בתחילת שנות ה-80 עדיין מתחרים רק במרוץ בודד מחוץ לאירופה, אבל המגמה הזאת רק תלך ותגבר ועם השנים כמות המרוצים מחוץ לאירופה תגדל. ב-1992 כבר יתחרו 5 מרוצים מתוך ה-15 מחוץ לאירופה. מאז כניסת הונדה לקטגוריה הבכירה ב-1982 התחרות העיקרית היא בינה לבין ימאהה, ותארי האליפות של הרוכבים והיצרנים מתחלקים ביניהם. לסוזוקי 2 אליפויות רוכבים – קווין שוואנץ וקני רוברטס הבן – בעידן המודרני, ולדוקאטי אליפות אחת לרוכב – קייסי סטונר, וליצרן. מבחינה כלכלית, דוהאן היה לרוכב הראשון לפרוץ את מחסום ה-8 ספרות בשכר. עד לסוף שנות ה-60 גם רוכבי קבוצות מפעל נאלצו לרכב למחייתם ביותר מאשר מרוצי GP, ורובם היו מתחרים במרוצי ראווה בנוסף ל-GP על מנת לכלכל את עצמם. עם השנים שכר הרוכבים מאמיר לרמה כזאת שניתן להתפרנס מרכיבת מרוצים ב-GP. הכוכבים הגדולים מרווחים מיליוני יורו בעונה מהרכיבה, ועל כך יש להוסיף חסויות ואביזרים משלימים. רוכבי מרכז השדה מרווחים יפה אך אינם מתעשרים, ורוכבים אחרים כמו קארל אברהם לדוגמה, מביאים את כל הכסף מהבית.

המשכנו לחקור.

ואולי פשוט אפשר לתת לכם את הקישור אגדות GP ולעצור כאן. לתת לכם לשפוט בעצמכם. רק ש… היכן ולנטינו רוסי,חורחה לורנזו ומארק מרקז? לשלישייה הזאת לא מגיע להיאבק על התואר הרוכב הגדול בכל הזמנים?

נתחיל במדדים, שהרי אמורות להיות איזו שהן אמות מידה לבחירת גדול הרוכבים:

• תואר אליפות בקטגוריה הבכירה
• תואר אליפות ביותר מקטגוריה אחת
• מספר רב של תארי אליפות, או לפחות יותר משתי אליפויות
• תארי אליפות ברצף
• תואר אליפות עם יותר מיצרן אחד
• השפעה מהותית על עולם המרוצים

הדיונים בתקופה האחרונה נסובים סביב מרקז ורוסי. אז נתחיל דווקא ממרקז, שנכון לעכשיו מגלה סימנים של להיות אולי הגדול מכולם, אבל לבטח עדיין איננו שם. האלוף הצעיר ביותר, אליפות ראשונה בעונת הרוקי שלו מאז קני רוברטס האבא, 10 ניצחונות רצופים בפתיחת העונה הנוכחית, אליפות נוספת ברצף, ואין סוף שיאים קטנים שמרקז שובר. תואר אליפות ב-125 סמ"ק ותואר אליפות ב-Moto2, שגם הוא היה מגיע בעונת הרוקי שלו לולא אותה תאונה מוזרה וחסרת אחריות של המארשלים באימונים למרוץ בספאנג 2011 שבה מרקז מתרסק במהירות גבוהה כתוצאה מפגם במסלול, כנראה שמן, שלא סומן כהלכה על ידי המארשלים. כל אלה עדיין לא מעמידים אותו על הבמה של הטוב מכולם. מרקז בדרך לשם, אבל מרקז עדיין הבטחה שצריכה להתממש. את רוסי נשאיר לסוף.

קארל פוגרטי הוא רוכב הסופרבייק המצליח בכל הזמנים. יש לו 4 אליפויות ופעמיים מקום שני באליפות. אין ספק שאם היינו רוצים לבחור באיש מהישוב, כזה שיכול להיות השכן מהבית ממול, הוא היה מועמד ראוי. כמו גם טרוי בייליס שהחל קריירה עולמית מוצלחת בגיל 28, שזה במילים אחרות תרח זקן בעולם המרוצים. לבייליס 3 תארי אליפות בסופרבייק ופעם אחת מקום שני. בייליס גם ידע לפרוש בשיא והפסיק לרכב אחרי האליפות האחרונה שלו ב-2008.

אם ביצים מפלדה היו המדד העיקרי, שהרי ג'ואי דאנלופ היה לוקח ובגדול. לאיש 26 ניצחונות ב-TT של האי מאן. דאנלופ מתחרה באי מאן במשך 24 שנים, מגיל 24 ועד מותו בגיל 48. בשנת 2000, דאנלופ, בגיל 48, מנצח באי מאן בשלוש קטגוריות מתוך חמש, כשרוב מתחריו צעירים ממנו בלא מעט שנים. דאנלופ מוצא את מותו במרוץ רחובות נידח ב-2.7.2000 בטאלין שבאסטוניה. אגדה בחייו.

לאנחל נייטו יש 13 אליפויות, והוא שני רק לג'יאקומו אוגסטיני. רק שכל תארי האליפות של נייטו הן בקטגוריות הקטנות. 6 תארי אליפות ב-50 סמ"ק ו-7 תארי אליפות ב-125 סמ"ק. נייטו, כנראה, היה הרוכב הטוב בכל הזמנים של המשקלים הקלים. קדם לו בשלושה עשורים קארלו אוביאלי, שהחל לרכב באליפות בשנתה הראשונה. לאוביאלי 9 תארי אליפות, מהם 6 ב-125 סמ"ק ו-3 ב-250 סמ"ק. אוביאלי גם מחזיק בשלושה תארים כפולים – ב-1956, 1959 ו-1960.

ג'ף דיוק היה הראשון לזכות בתארים ברצף. יש לו בסך הכל 6 תארי אליפות. 2 תארים ב-350 סמ"ק, 4 תארי אליפות ב-500 סמ"ק שמתוכן 3 ברצף החל מ-1953. תואר האליפות הראשון מגיע עם נורטון ב-1951. רק שאז באים האיטלקים עם הכסף הגדול דאז וחוטפים את הרוכבים הבריטים ששלטו בכיפה של ה-500 סמ"ק ב-16 השנים הראשונות של ה-GP. רצף תארי האליפות של ג'ף דיוק מגיע עם ג'ילרה. דיוק גם היה הראשון לזכות ב-2 תארי אליפות בעונה אחת, כשהוא זוכה ב-350 סמ"ק וב-500 סמ"ק ב-1951. רצף האליפויות של דיוק נפגע לאחר שה-FIM השעה אותו מתחרויות למשך 6 חודשים בגלל ארגון שביתה שהייתה אמורה להיטיב כלכלית עם הרוכבים. אין ספק שדיוק הוא מייסד קבוצת האלופים יוצאי דופן, גם בהישגיו וגם בדאגתו לחבריו הרוכבים.

מיד אחריו מגיע ג'ון סורטיס, שזוכה ב-4 תארי אליפות ב-500 סמ"ק ו-3 תארי אליפות ב-350 סמ"ק. בסך הכל 7 תארי אליפות, כולם עם MV אגוסטה. תואר האליפות הראשון ב-500 מגיע ב-1956, וסורטיס מוסיף עוד 3 עונות עם תארי אליפות כפולים ב-500 סמ"ק וב-350 סמ"ק. ב-1960 סורטיס מתחרה במקביל ב-GP על שני גלגלים וב-F1 על ארבעה גלגלים, והחל מ-1961 סורטיס מתחרה רק ב-F1. ב-1964 סורטיס זוכה בתואר האליפות ב-F1, כשהוא נוהג בפרארי. סורטיס הוא האדם היחידי בעולם שמחזיק בתואר אליפות בקטגוריה הבכירה בעולם מרוצי האופנועים ובקטגוריה הבכירה בעולם מרוצי הרכבים, ואין כל ספק שמקומו בגדולים מכולם מובטח.

מייק היילווד הוא הרוכב הבריטי האחרון לזכות באליפות ב-500 סמ"ק כחלק מתור הזהב הבריטי. להיילווד יש 4 תארי אליפות רצופים עם MV אגוסטה החל מ-1962. בסך הכל 9 תארי אליפות, שאל הארבעה ב-500 סמ"ק היילווד מוסיף 2 תארים ב-350 סמ"ק ו-3 תארים ב-250 סמ"ק. מה ששם את היילווד על הבמה של הגדולים מכולם בנוסף לתאריו הרצופים בקטגוריה הבכירה היא העובדה שהיה אולי הרוכב האינטנסיבי ביותר ב-GP מאז ומעולם. בשנותיו הראשונות היילווד רוכב בכל 4 הקטגוריות בסדרה – 125, 250, 350 ו-500 סמ"ק. תואר האליפות הראשון שלו מגיע ב-1961 ב-250 סמ"ק. זהו גם התואר הראשון להונדה בקטגוריה ובכלל. ב-1966 ו-1967 היילווד מחזיק בתארי האליפות ב-250 וב-350 סמ"ק ומסיים שני ב-500 סמ"ק. בשביל להבין את היכולות של היילווד כרוכב אין מנוס מ-Mike Hailwood. היילווד נהרג ב-1980 בתאונת דרכים יחד עם בתו, כאשר נהג משאית ביצע פניית פרסה במקום אסור.

ג'יאקומו אגוסטיני, או 'אגו' בקיצור. שננו את השם. ואם אתם אוהבים מרוצי אופנועים, שננו אותו שוב ושוב. אגוסטיני מחזיק ב-15 תארי אליפות – 13 עם MV אגוסטה ו-2 עם ימאהה, מתוכם 7 תארי אליפות רצופים ב-500 סמ"ק בין השנים 1966 ל-1972 ועוד תואר אליפות אחד ב-500 סמ"ק עם ימאהה ב-1975. זהו גם התואר הראשון לימאהה בפרט וליצרן יפני בכלל בקטגוריה הבכירה. מאז, התואר הבודד שאינו של יצרן יפני שייך לקייסי סטונר ודוקאטי ב-2007. בנוסף ל-8 תארים אלה אגו מחזיק גם ב-7 תארי אליפות ב-350 סמ"ק בין השנים 1968 ל-1974, מה שאומר שבמשך 5 שנים רצופות אגו קוטף במקביל את התואר ב-500 וב-350 סמ"ק. אגו מסיים שני באליפות 5 פעמים, מתוכן פעם אחת ב-500 סמ"ק ו-4 פעמים ב-350 סמ"ק. תואר אליפות גב לגב ב-350 עם MV אגוסטה ועם ימאהה. אגו גם מחזיק בשיא ניצחונות שעומד על 122 ניצחונות. לרוסי 112 ניצחונות, ולמרקז, נכון לעכשיו, 50 ניצחונות. באופן בו מתחרים היום, בספק אם רוכב אחר יצליח לשבור את שיאיו של אגו. אין ספק שאגו הוא הרוכב המצליח בכל הזמנים. האיש עדיין חי ובועט אופנועים, ובגיל 73 הוא נראה כאילו הוא בדרכו לנצח גם את אליפות המראה הצעיר לגילו. מדי פעם, אגב, אגו מתארח במרוצי GP. אגו, שהיה מודע מאד לסכנות שברכיבת מרוץ, החרים את ה-GP של האי מאן החל מ-1973. לא שאגו היה פחדן – בעברו ניצחונות רבים באי מאן, אלא שההחרמה של אגו ורוכבים נוספים גרמה ל-GP לנטוש את הסבב באי מאן ב-1977 לאור הסכנה הרבה הטמונה ברכיבת מרוץ על אופנועי GP בכביש הציבורי.

אחרוני הרוכבים הבריטים לזכות בתואר ב-500 סמ"ק היו פיל ריד ובארי שין. לבארי שין 2 תארי אליפות ב-500 סמ"ק בשנים 1976 ו-1977. שין היה לרוכב הראשון לזכות באליפות הקטגוריה הבכירה עם סוזוקי. קדם לו פיל ריד, שזכה בסך הכל ב-7 תארי אליפות. 2 תארים רצופים ב-500 סמ"ק ב-1973 ו-1974 עם MV אגוסטה, 4 תארי אליפות ב-250 סמ"ק, כולל התואר הראשון לימאהה, ותואר נוסף ב-125 סמ"ק, כשבאותה עונה ריד גם זוכה בתואר ב-250 סמ"ק. ריד שני ברב-משימתיות רק למייק היילווד.

בחלק השני, שיעלה כאן בימים הקרובים, נעבור על הרוכבים המובילים בעת החדשה של ה-GP, וכמובן נבחר את הטוב מכולם. הישארו מחוברים.

לחלק השני – העת החדשה – לחצו כאן.

איזו עונת MotoGP מטורפת. אני לא זוכר עונה כזו ב-20 השנים שבהן אני עוקב אחר הסדרה. גם דרמות כאלו לא נראו כבר עשרות שנים, ואני מתכוון לטלנובלה שבין ולנטינו רוסי למארק מרקז, שהגיעה לשיא אתמול במרוץ בספאנג, שבו רוסי לכאורה הוריד את מרקז מהמסלול וגרם לו ליפול. לכאורה.

רגע השיא הזה הוא נקודת רתיחה של אירוע מתגלגל שמתבשל כבר יותר משבוע. גם בפרספקטיבה נקודתית, האירוע הזה התחיל כבר בשבוע שעבר, בפיליפ איילנד, שם מרקז הציג רכיבה סופר-אגרסיבית במלחמה מול רוסי, לורנזו ויאנונה, כשרוסי ולורנזו נלחמים ראש בראש על האליפות וכל השאר מחוץ לתמונה. אז נכון שהסגנון של מרקז הוא אגרסיבי מטבעו, אבל נשאלת השאלה למה אתה נלחם כל כך על מקום בפודיום כשלידך משחקים שניים שנלחמים על האליפות? האם המטרה – פודיום, ניצחון או הישג נקודתי אחר – מקדשת את האמצעי – לפגוע בסיכויי אליפות של רוכב כזה או אחר? תכף נחזור לנקודה הזו. בסופו של דבר מרקז השחיל עקיפה גם ללורנזו בהקפה האחרונה, וניצח.

במסיבת העיתונאים של יום חמישי שלפני המרוץ בספאנג, רוסי העלה טענה שבאותו הרגע נשמעה מוזרה, שלא לומר הזויה. רוסי טען שמרקז רכב באגרסיביות יתרה ונלחם בו על מנת לעזור לבן ארצו הספרדי, חורחה לורנזו, לזכות בתואר האליפות. אני חייב להודות שהרמתי גבה. רוסי המנוסה, קר הרוח, האסטרטג הגדול, מוציא משפט אומלל כזה? האם זה כדי להכין את התירוצים לאובדן האליפות, או שאולי יש פה אסטרטגיה ומלחמה פסיכולוגית שנסתרת מעינינו?

אחרי המרוץ אתמול אפשר להגיד בוודאות ששתי ההשערות אינן נכונות. רוסי אמר את הדברים פשוטם כמשמעם, כי ככה הוא הרגיש, כי ככה זה היה. כי הרכיבה האגרסיבית של מרקז, ויש שיאמרו אגרסיבית מדי לסיטואציה, לא הייתה במקום. היא לחלוטין במקום כשאתה נלחם ראש בראש על ניצחון במהלך העונה, ובטח שהיא לגיטימית כשאתה בקרב על אליפות. אבל היא לא במקום כשאתה כבר לא במשחק ואתה נכנס לקרב בין שני רוכבים שנלחמים ראש בראש על האליפות. אגב, גם יאנונה לא היה אמור להילחם כך, אבל אפשר להבין אותו. בכל זאת, מרוץ חייו, מין הזדמנות של פעם בחיים לבלוט. את מרקז קשה יותר להבין.

אבל המרוץ בפיליפ איילנד היה רק הקדימון הזעיר לעומת מה שקיבלנו אתמול בספאנג. 2 מרוצים לסיום העונה, הפער בין רוסי האיטלקי ללורנזו הספרדי עומד על 11 נקודות בלבד. פדרוסה מוביל, לורנזו מפלס את דרכו אל המקום השני, ואז התחילה ההתקוטטות בין רוסי לבין מרקז, או שאולי נכון יותר להגיד בין מרקז לבין רוסי. אם עד היום ראינו את מרקז מציג רכיבה אגרסיבית, הרי שכאן, בקרב מול רוסי על המקום השלישי, הרכיבה של מרקז הפכה לאלימה. היו לפחות 3 פעמים שמרקז ביצע עקיפות או מהלכים שהלכה למעשה סיכנו את רוסי והיו עלולים לגרום לו להתרסק. רכיבה כזו היא גבולית כשמדובר בקרב בין שני רוכבים שנלחמים על אותו הדבר – שוב, למשל ניצחון או אליפות, אבל היא לחלוטין לא במקום כשהרוכב שמולך נלחם ברגעים אלו על האליפות, ואתה מחוץ למשחק.

אני לא אומר כאן שמרקז לא היה צריך להילחם על המקום בפודיום או לתת לרוסי לברוח קדימה. חלילה. זה ספורט, זה מרוץ, והרוכב המהיר יותר ינצח. מה שאני אומר זה שמידת האגרסיביות, שבמקומות מסוימים במרוץ הפכה לרכיבה אלימה – לא פחות – של מרקז, חצתה את הגבולות ואת הקווים האדומים. לא היו כאן פעולות לא חוקיות, וגם הנהלת המרוץ אמרה את זה בסיום המרוץ, אבל כן הייתה כאן אלימות מוגזמת, ולכן מרקז קיבל הערה. כמו שאומרים – כשר אבל מסריח. מבחינת אתיקה של ספורטאים, חוקים לא כתובים, מרקז חצה את הקווים האדומים בגדול, ועל זה אין מחלוקת. הנה, רוסי צדק במה שאמר ביום חמישי.

רוסי מצידו, שראה איך ההתקוטטות האלימה והלא קשורה של מרקז גורמת לו לאבד זמן וללורנזו לברוח קדימה, סימן למרקז לפחות פעמיים להפסיק עם הרכיבה האלימה כי זה לא מתאים. מרקז מצידו לא הניד עפעף, והמשיך עם הרכיבה האלימה.

מה גרם למרקז לרכב באופן כזה ולהתקוטט מול רוכב שנמצא במאבק על אליפות? האם כמו שרוסי אמר זה בגלל שהוא רוצה לעזור ללורנזו בן ארצו? האם זה בגלל משקעי עבר עם רוסי? האם זו סיבה מסחרית כזו או אחרת (לא מעט תאוריות רצות גם על הנושא הזה). כך או כך, מבחינה ספורטיבית טהורה, מרקז חצה קווים אדומים ועל זה אין מחלוקת.  גם קולין אדוארדס כתב דברים דומים: "מרקז נלחם על כבוד, רוסי נלחם על אליפות".

התגובה של רוסי לרצף ההתקפות האלימות של מרקז הייתה בסופו של דבר האטה ולקיחת קו רחב בזמן שמרקז נמצא בחיצוני, תוך כדי שהוא מסיט את ראשו לעבר מרקז פעמיים ומסמן לו להפסיק. גם אז מרקז לא הפסיק, ולפחות פעמיים ניסה לדחוף את רוסי פנימה. שוב, באלימות.

לצפייה בסרטון ההתרסקות לחצו על הקישור לעמוד הפייסבוק של דורנה שבסרטון

האם הייתה ברך של רוסי או לא? בהתחלה נראה היה שכן. שרוסי נתן 'קטנה' למרקז שבעקבותיה מרקז נפל. אבל בצפייה חוזרת של המרוץ, ובעשרות צפיות בהילוך סופר-איטי של האירוע מכל הזוויות האפשריות, כולל מלמעלה, אפשר לראות שרוסי לא עושה כלום למעט הרחבה של הקו. מרקז אפילו מנסה לזוז לעברו עם הראש, כאילו לנגוח. לא הגיוני, אבל ככה זה נראה. לרוסי לא הייתה כוונה להפיל את מרקז. למרקז כן הייתה כוונה להפריע לרוסי ואפילו להיכנס בו.

על האירוע הזה רוסי מקבל 3 נקודות עונשין, שיחד עם נקודה נוספת שנזקפה לחובתו גורמות לו לזנק אחרון על הגריד בסבב האחרון שיתקיים בוולנסיה בעוד 13 ימים. מרקז יצא עם נזיפה על רכיבה לא ספורטיבית, אבל במסגרת ספר החוקים.

לרוסי נעשה עוול. הוא ניסה למנוע את ההתקוטטות עם מרקז פעמיים, ללא תגובה. בפעם השלישית הוא האט ולקח קו רחב, אבל בשום שלב לא ניסה להפיל אותו. רוסי ניסה להרגיע, ומרקז בתגובה נכנס בו 3 פעמים עד הנפילה. מי שיצא עם העונש זה רוסי, שבגלל ההתנהגות האלימה והבלתי ספורטיבית של מרקז עלול לשלם באליפות שתלך ללורנזו, אחרי שנתן עונה מדהימה.

אנחנו כבר כוססים ציפורניים לקראת המרוץ בוולנסיה שיסגור את העונה. עד אז אנחנו אפילו מעריצים עוד יותר את הדוקטור, שהוכיח שהוא לא רק רוכב גדול שהביא במו ידיו את ה-MotoGP למחוזות פופולריות שלא היו מעולם, אלא שהוא גם בן אדם, לא מכונה. שיש לו רגשות ושהוא מגיב בצורה שאנשים מגיבים. ערס איטלקי אם תרצו. מבחינתנו הוא היה הגדול מכולם, ועכשיו הוא אפילו גדול יותר. והלוואי שהבלתי ייאמן יקרה ורוסי ייקח את האליפות העונה. מגיע לו!

ראיינה: תמי גורלי

לא פשוט להיות דני פדרוסה. אלוף עולם, אבל אף פעם לא בקטגורייה הבכירה, היה קרוב כל כך הרבה פעמים, אבל עקב פציעות וחוסר מזל סיים פעם אחר פעם שני, שלישי או אפילו רביעי באליפות. הרוכב קטן המידות שבר כל חלק אפשרי בגופו, לא פעם בגלל מידותיו הקומפקטיות. בתום המרוץ הראשון של עונת 2015 הספרדי הודיע שהוא נאלץ לקחת הפסקה בכדי לעבור ניתוח שאמור לעזור עם הכאבים העזים מהם סבל והסתיר תקופה ארוכה עקב 'ארם פאמפ'. במרוץ בארגון שבספרד הזכיר שוב המטאדור מה הוא שווה. בראיון שנערך עימו לפני קרב האדירים עם ולנטינו רוסי, סיפר פדרוסה בכנות מה עובר עליו.

מה שלום היד?

יותר טוב.

ואיך הראש?

גם, הראש והגוף הולכים ביחד.

אמרת פעם ואני מצטטת "האופנוע עשויה מחתיכות, אך לעתים זה מרגיש כאילו יש בה חיים", אנא פרט והסבר (בראיון ההתייחסות אל האופנוע היא כאל נקבה, כמו בספרדית, כמו שכל הרוכבים מתייחסים לכלי המוטורי שלהם)

הציטוט הזה לקוח מניסיון חיים מאחר ואני רוכב על אותה האופנוע כבר יותר משנה. אמנם לא בדיוק אותה האופנוע, אבל דומה, ולפעמים האופנוע עושה מה שאתה רוצה ולפעמים היא פשוט לא מאפשרת זאת ובועטת בך מעליה כאילו שהיא כועסת. לפעמים זה כאילו שפשוט עובר עליה יום לא טוב.

לפעמים זה כאילו אנחנו מנהלים שיחה. אני לא באמת מדבר, אבל זה מרגיש ככה ושיש בה חיים. אתה מרגיש אותה בפנים, וכשאתה מצליח להתחבר אליה ולתקשר איתה, מאותו הרגע בדרך כלל אתם לא ניתנים לעצירה.

אתה סולח לה כשהיא זורקת אותך מעליה?

לפעמים. מדי פעם אני ממש כועס על התרחשות או משהו אחר ואז משהו קורה אז אני מתעצבן עוד יותר, אבל בסופו של דבר זה כמו פרש וסוס. ככל שאתה מרגיש טוב יותר אתה בעצם טוב יותר והיא שמחה. אני יודע שזה נשמע מוזר כי זו מכונה, אבל זה ממש כמו מערכת יחסים.

יש ימים שאתה פשוט לא רוצה לראות אותה?

היו כמה ימים כאלו, אבל כמו בכל מערכת יחסים יש געגוע, וכמו אצל כל בני זוג גם אנחנו חווים עליות ומורדות.

העונה חשבת אפילו להתגרש?

אה לא. אני הייתי בכושר לא טוב, אני לא יכולתי לדחוף חזק כמו שרציתי בכדי לתקן את זה ובשביל למצוא פתרונות כי לא יכולתי לתפקד כמו שרציתי על האופנוע.

אתה חושב שהאגרסיביות של המנוע של ההונדה זה מה שהחמיר את בעיית הארם פאמפ שלך?

לדעתי זה כתוצאה הסגנון הרכיבה הנוכחי של הרוכבים. הבלמים טובים יותר, הצמיגים טובים יותר, וכל הטכנולגייה מתקדמת, אך גוף האדם נשאר אותו הדבר. אפשר להמשיך לדחוף עוד לקצה את טכניקת האימונים, אבל הגוף ויכולת ההבראה שלו לא משתנים ובעיות כאלו ודומות אנחנו רואים יותר ויותר. מאז הניתוח האחרון שלי עשיתי הרבה מחקר בנושא ונחשפתי לטכנולוגיות חדשות שיאפשרו לי לשמור על כשירות וישפרו את העמידות בפני בעיות גופניות שעלולות לקרות.

אם היית מתאמן על אופנועי שטח באופן קבוע כמו רבים מהרוכבים, זה היה עוזר?

לא, אבל אני ממשיך בשקט עם הניסויים שלי כי זה מבוסס על הניסיון האישי שלי. ידעתי מראש שקיימת טכנולוגיה מתקדמת יותר, אבל כעת אני גם משלב את זה עם אימון גופני מותאם ואני בוחן דברים שונים שיוכלו לעזור לי לשמור על תפקוד גבוה על האופנוע. לא הכל ברור בינתיים, אבל ללא ספק שחלק ממה שאני עושה עוזר ונראה כיצד זה יתפתח עם הזמן. בשלב זה אני מעדיף לא לפרט יותר כי שום דבר לא בטוח מאחר והכל מבוסס על הנסיון האישי שלי בלבד.

סגנון הרכיבה שלך מתאים יותר להונדה משל בן קבוצתך? אתה לא שינית כל כך את אופי הרכיבה שלך.

אני לא יודע כיצד מארק מרקז מרגיש, רק כיצד אני מרגיש.

יש הבדל גדול בין האופנוע של העונה ושל הענה שעברה?

האמת שלא. יש הבדלים קטנים, אבל לעתים ההבדלים הקטנים הללו זה מספיק בשביל ליצור פער כשהתחרות כל כך צמודה, ואי אפשר לשכוח את צעדי הענק שעשו בדוקאטי ואת השיפורים הגדולים שעשו בימאהה.

אז מה אפשר לעשות בכדי לחזור לעיניינים?

להרגיש את האופנוע, להבין איפה אני יכול להתאים עצמי בכדי להיות מהיר יותר ולמצוא כל דרך אפשרית בשביל להשתפר, כי עם החוקים הנוכחיים שמונעים פיתוח טכנולוגי במהלך העונה קשה מאוד לעשות שינויים באופנוע.

מה אתה יכול לשפר בעצמך?

אני מנסה להסתגל. בחלק מהמסלולים זה מספיק בשביל להשתלט על הפער עם הקבוצות האחרות, בחלק זה לא, ואין בידי מספיק כלים ללא הסיוע הטכנולוגי.

זה מפחיד לנסות לשנות את סגנון הרכיבה אחרי כל כך הרבה שנים?

לא, כי נוחות זו לא הדרך שבה ניתן למקסם את החיים.

בטח שמעת שאומרים עליך שנראה שנוח לך כמספר 2 בקבוצה. אתה מרגיש כמו מספר 2?

לא בנשמה. כשמחברים את המספרים של התוצאות ומוסיפים לזה את המזל מקבלים תמונה שמצביעה על מספר 2, אבל לא ברוחי.

האם הרגשת שמתייחסים אליך כמספר 2 בקבוצה?

לא אכפת לי כי אני יודע מה היא האמת.

והתגובות מהבית של אלו שמכונים 'רוכבי ספות', מטרידות אותך?

בתחילת העונה אחרי הניתוח כשנשארתי בבית כי לא יכולתי להתחרות או במהלך העונה הקודמת כשלא יכולתי להתחרות בעקבות הפציעה, ההערות הללו פגעו לי. תקופה ארוכה לא יכולתי לחלוק עם כולם שאני סובל מכאבים תמידיים, וכל ההערות העוקצניות פשוט העליבו אותי. אבל בסופו של יום אני הוא בר המזל, כי אני פה, חי את החלום שלי. אני מתחרה ומשמח ומעצים תחושות אצל כל כך הרבה אוהדים של הספורט.

אתה בודק מה אנשים כותבים עליך?

בתקופה של ההחלמה הרבה אוהדים איחלו לי החלמה מהירה בטוויטר, וכשאתה מנסה להבריא התמיכה הזו מאד מעודדת ומרוממת נפש. בקשר לכל ההערות והתגובות השליליות, אי אפשר להימנע מזה שהן פשוט מושכות אותך מטה.

אתה ביישן יותר מרוכבים אחרים באליפות. השימוש במדיה החברתית עזר לך קצת להיפתח, אולי אפילו לשמור יותר טוב על הגבולות שלך?

קצת מהכל. בחשבונות הפרטיים שלי אני משתמש בשביל ליצור קשר ישיר עם האוהדים, להביע את עמדתי ודעותיי בלי המצלמה שגומת לי להיסגר כשהיא תקועה לי בפרצוף. אם מאמצים נכון את המדיה החברתית, אפשר להוציא ממנה הרבה מאוד דברים חיוביים.

אתה נראה רגוע יותר, מחייך יותר, מה השתנה?

אני, הגיל שלי, הניסיון שצברתי ממה שאני עובר, החיים עצמם.

הגיל הוא יתרון או חיסרון?

חיובי, חיובי.

אז לראות כך את ולנטינו רוסי זה מעודד?

כמובן, אני לומד ממנו כל הזמן כי הוא ממציא את עצמו מחדש כל פעם. הוא משדר כלפי חוץ דמות חיובית, וזה לא משהו פשוט בכלל. הוא המאסטר של ההתחדשות, ובתחום שלנו הוא כוח איתן.

שנתיים-שלוש מעכשיו, איפה אתה? אתה חושב על זה?

מחשבות עברו לי כבר בראש בעיקר בגלל כל הבעיות שהיו לי ובגלל שלא ידעתי איך העניינים יתגלגלו והכל ייגמר. אני מקווה שאני אוכל עדיין לתרום לקבוצה, אני מקווה עוד להמשיך לרכוב ואז להמשיך לאתגרים הבאים. נראה.

*     *     *     *     *  

אחרי התצוגה שנתן במרוץ במוטורלנד ארגון, אין ספק שלדני פדרוסה יש עוד הרבה מה לתת. המחמאות נשפכו מכל עבר – מוולנטינו רוסי, חורחה לורנזו, הנהלת הונדה, מארק מרקז והמדיה הספרדית. נקווה שעוד הרבה צפוי להגיע. בכל זאת, הוא רק בן 30, או 26+4 כמו שהוא מגדיר את זה.