אופנועי מערכת זה המדור שבו אנחנו כותבים לכם על האופנועים הפרטיים שלנו – אלו שאנחנו נוסעים עליהם ביום-יום, שקנינו ממיטב כספנו ושבחרנו בגלל ולמרות. תחילה נעשה לכם היכרות קצרה עם האופנועים, ובהמשך נדווח לכם על החיים איתם. זה לא מבחן ארוך טווח – נדווח כשיהיה מה לדווח ונכתוב כשיהיה מה לכתוב.
אביעד אברהמי – ק.ט.מ 125EXC שנת 2010 עם כ-200 שעות מנוע
רכיבת אנדורו היא חלק בלתי נפרד מחיי ב-22 השנים שבהן אני רוכב. זה התחיל בגיל 16 עם סוזוקי TS-W שאיתו הייתי קופץ בסכר בית זית, המשיך לדו"שים שונים בתקופת הצבא ואחריה, ובעשור וקצת האחרון אני תמיד מחזיק אופנוע אנדורו ייעודי שמשמש אך ורק לרכיבת אנדורו. את הק.ט.מ 125EXC שלי, שנת 2010, רכשתי כחדש בסוף שנת 2010, כשדגמי 2011 כבר עלו על הכביש. היה עליו מחיר טוב אז חטפתי, והוא החליף את הק.ט.מ 400EXC רייסינג משנת 2007 שהיה לי.
בחודשים הראשונים עם האופנוע הייתי עסוק גם בלמידה מחודשת של רכיבה על אופנוע דו-פעימתי אחרי שנים ארוכות של מרובעי פעימות, וגם בכיוון והתאמת האופנוע לצרכיי. כיוונתי את הקרבורטור כך שהמנוע יפסיק לשרוף מצתים (בין היתר על ידי הקטנת דיזת הפיילוט והחלפת המחט לזו שבאה במקור ב-2011), כיוונתי את הבולמים, וזהו. נתתי גז. הרכבתי עליו כמה תוספות כמו מגן מנוע, מגני רדיאטורים (שהוכיחו את יעילותם בנפילות), מגני ידיים פתוחים (כי הסגורים גורמים לי לתחושת כבדות בכידון), וגם החלפתי את יחידת הזנב ללבנה – כמו ב-2011 – יחד עם סט מדבקות פקטורי של 2011.
ה-125 עשה לרכיבה שלי בדיוק את מה שאומרים ש-125 עושה לרוכב ותיק – הוא לימד אותי מחדש לרכוב. הוא לימד אותי לעבוד באינטנסיביות עם הקלאץ', לשמור על המנוע בסל"ד גבוה כדי להמשיך לזוז, ובעיקר הוא לימד אותי – או יותר נכון חידד – את עבודת הגוף ומעורבות הרוכב על האופנוע. הוא התאים לי כמו כפפה ליד, גם בגלל הממדים של שנינו (אני 174 ס"מ על 63 ק"ג והוא כ-100 ק"ג רטוב – זיווג מושלם!), וגם מפני שעם ה-125 המשכתי תהליך שהתחיל כמה שנים לפני כן, תהליך של מעבר לאנדורו יותר ויותר טכני. ומה יותר טוב לאנדורו טכני מאשר 2 פעימות קטן? (טוב נו, אולי 2 פעימות גדול…).
דבר נוסף שה-125 שלי עשה, זה להחזיר לי את חדוות הרכיבה. בנוסף לרוטינה של רכיבת יום שישי עם החבר'ה הוספתי גם רכיבה באמצע השבוע. גרתי אז במושב בעמק האלה, אז סינגל עדולם היה סינגל הבית שלי. הייתי יוצא בבוקר לבד לשעתיים וחצי של הלוך חזור – 25 ק"מ לכל כיוון – חוזר הביתה וממשיך את היום מבסוט. השתדלתי גם להתחרות כמה שיותר באליפות ישראל באנדורו. בלי אימונים ייעודיים ושאיפות אלא סתם בשביל הכיף. נהניתי ממנו כמו שלא נהניתי מהרבה אופנועים אחרים, והבנתי היטב מה המשמעות של לרכוב על 125.
ה-125 טופל ותוחזק ברמה הגבוהה ביותר, כשכל התחזוקה מתבצעת על ידי, בסדנת הלימוד שלי או מתחת לסככה שצמודה לבית. טיפול קטן של החלפת שמן גיר ומעבר כללי על האופנוע (למשל ניקוי מתחת למחזירי האבק בבולמים הקדמיים) ביצעתי בכל 15 שעות מנוע או לפי הצורך – למשל אחרי רכיבת בוץ. בוכנה החלפתי בכל כ-50-60 שעות מנוע, וכך גם רענון שמנים וניקוי לבולמים הקדמיים. השתמשתי רק בחלפים מקוריים, וכשעושים את הכל לבד התחזוקה יוצאת לא יקרה בכלל. גם את הצמיגים הייתי מחליף לבד, כשהצמיגים המועדפים עליי היו מצלר MC4 או MC5, שהתאימו מאוד ל-125 בגלל המבנה הרך שלהם והתאימו מאוד לבולמים, וגם מישלין S12. אגב, כמו בכל האופנועים שלי, הקפדתי להחליף צמיגים כסט שלם, גם אם אחד מהם עדיין לא גמור לגמרי. אין על התחושה של אופנוע מכוון עם סט צמיגים חדש. למוסים לא היה לי תקציב, אז השתמשתי בפנימיות הבי-דיוטי של IRC, קנדה או מישלין, וזה עבד – לא סבלתי מפנצ'רים, גם כשרכבתי עם לחץ אוויר נמוך של 10-12PSI.
כמעט שנתיים וחצי רכבתי על ה-125 שלי ונהניתי מכל רגע, ואז בליל סערה אחד – בלילה שבין ה-31.1.13 ל-1.2.13 – גנבו לי את הק.ט.מ שלי מהבית. אותו ואת האופנוע השני שלי – סוזוקי DRZ400SM שנת 2009 ששימש אותי ככלי תחבורה. שניהם לא היו מבוטחים בביטוח מקיף, כך שהנזק הכלכלי היה עצום מבחינתי. חתיכת מכה.
בשבועות והחודשים שלאחר הגניבה הפעלתי את כל הקשרים שלי, בכל מקום אפשרי, כדי לנסות ולהגיע אל האופנועים, אבל העליתי חרס. האופנועים נעלמו כלא היו. הייתה לי תחושה שאם עם כל הקשרים שהפעלתי אני לא מצליח להגיע אפילו לקצה חוט, אז כנראה שהם נמצאים מתחת לאף שלי – הרבה יותר קרוב ממה שאני חושב. בדיעבד תחושת הבטן שלי הייתה נכונה.
פה יכול היה להסתיים הסיפור שלנו, אבל למעשה הוא רק מתחיל, והוא הולך ונהיה מעניין.
המשך יבוא…
