רוכבים רבים, ובכלל משתמשי דרך, נוטים להמתין רק עד שהולך הרגל חוצה חלק ממעבר החציה, ואז להמשיך בנסיעה מבלי להמתין לסיום חציית המעבר כולו. במקרים אחרים רוכבים ממשיכים בנסיעה גם כשהולך הרגל כבר מציב רגל על המעבר, מתוך הערכה שיספיקו לחלוף לפניו. מעבר לעובדה כי מדובר על עבירת תנועה, במקרה בו הולך הרגל נבהל ונפל – אף שלא היה מגע בין השניים – הרוכב עלול במידה גבוהה של הסתברות למצוא את עצמו משלם פיצויים בסכומים גבוהים. פסק דין שניתן לאחרונה מבהיר את הסיכון שגלום באותה התנהגות.
אחת מהתופעות השכיחות בכבישי ישראל היא שרוכבים (ונהגים) מגיעים למעבר חציה, ממתינים שהולך הרגל יחצה את חציו של המעבר, ואז ממשיכים בנסיעה מבלי להמתין עד שהולך הרגל יסיים לחצות את כל המעבר. במקרים מסוימים הרוכב ממשיך לנסוע גם כשהולך הרגל כבר מציב רגל על המעבר, מתוך הערכה שיספיק לחלוף. מעבר לכך שמדובר בעבירה ברורה על החוק, שכן הרוכב חייב להמתין עד לסיום חציית המעבר, הבעיה חמורה הרבה יותר: אם הולך הרגל נבהל, מאבד את שיווי המשקל, נופל ונפגע – גם אם לא היה מגע ישיר בין השניים – הוא עשוי לתבוע פיצויים. סכום הפיצוי יכול לנוע בין אלפי שקלים למאות אלפים – תלוי בחומרת הפציעה. אם לרוכב יש ביטוח חובה, המבטחת תישא בעלות הפיצוי. אבל אם הרוכב לא מבוטח הוא עלול למצוא את עצמו משלם פיצויים עד סוף ימיו. כל שקל שהוא ירוויח ילך ישירות לפיצוי, עד שלא יישאר לו דבר.
פסק דין שניתן לאחרונה, אמנם בתאונה עם רכב, אבל הוא בהחלט משליך גם על רוכבי אופנועים וקטנועים, שכן הם נחשבים לרכב מנועי.
ב-9 בנובמבר 2020, סביב השעה 19:00, נפגע התובע בתאונת דרכים כאשר חצה את הכביש במעבר חציה. לפי הנטען, רכב הנתבע פגע בו. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות התאונה: האם התובע נפל כתוצאה מהפגיעה של הרכב, מבהלה מהרכב, או כתוצאה מתנועה לא נכונה בזמן החציה, ללא קשר להימצאות רכב במקום. לא נלאה אתכם בטענות שהעלו הצדדים, וניגש ישר לשורה התחתונה: בית המשפט התקשה לקבוע האם התאונה נגרמה כתוצאה מפגיעת הרכב ברגלו של התובע. בהמשך פסק הדין נכתב למעשה שזה גם לא משנה.
הדבר היחיד המהותי הוא מה מקורה של הבהלה שהובילה לנפילה. "הנני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה שלפניי, מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. התרשמותי היא, כי אין מדובר בהלה סתמית מרכב, וגם הנתבע מאשר, כי הייתה בהלה, אלא מרכב שהאט או נעצר ואז המשיך בנסיעה והתובע פעל כפי שפעל על מנת למנוע את התאונה, כאשר נפילתו הייתה ממש בסמוך לרכב, בין אם נגע ברכב ממש ובין אם קפץ הצדה על מנת להתחמק מפגיעה בו, כאשר המרחק הפיזי בשתי האפשרויות הוא מרחק קרוב מאוד, המלמד, כי התנהגות התובע נעשתה באופן ברור על מנת למנוע תאונה. על פי תיאור התאונה, הרי שבשימוש ברכב היה סיכון תעבורתי עבור התובע ולכן פגיעתו הינה תאונת דרכים", ציינה סבין כהן, שופטת בית משפט השלום באשקלון.
סוף דבר, במקרה הזה, הנתבע חויב לשלם 'רק', 211,526 ש"ח, כמו גם שכ"ט בשיעור של 15.34% לעו"ד אפרת אסף שייצג את התובע
עו"ד אסף ורשה, מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, מסביר את הרציונל שעומד מאחורי הפסיקה: "בית המשפט מבחין בין מקרים שבהם אדם נבהל באופן אישי מהרכב הנוסע, פעל בצורה מסוימת ונפגע, לבין מקרים שבהם ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי שהשימוש ברכב גרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שבסופו של דבר הובילה לנזק.
בפסקי דין שעסקו בסוגיה נקבע כי חייבת להיעשות הבחנה בין אירועים סובייקטיביים (כמו פחד אישי של אדם שנגרם מרכב) לאירועים אובייקטיביים (כאשר השימוש ברכב יצר סיכון תחבורתי ברור), שאילו לא כן – עלולה להיווצר בעיה. במקרה כזה, עשויים להיחשב כתאונת דרכים אירועים שבהם לא היה קשר ישיר בין האירוע התחבורתי לתגובה של האדם שגרמה לנזק, זאת רק בגלל התנהגותו האישית. דוגמה לכך היא מקרה של התקף לב שקרה לאדם בביתו אחרי שחש בהלה מרעש מרכב ברחוב הסמוך.
ולעניין מעברי החציה – הסבירות כי בית המשפט יקבע בסיטואציה בה הרוכב לא אפשר להולך הרגל להשלים את חציית המעבר, ככזו שמהווה סיבה אובייקטיבית לנפילה – לא קטנה. מעבר לעובדה כי מדובר על עבירה שחושפת את הרוכב לענישה, היא גם חושפת אותה לתשלום פיצויים בסכומי עתק".
