מחבר: אורי ארגמן

צילום: אופק דנון

• יתרונות: עיצוב, קלות רכיבה, גמישות מנוע, גימור, בלמים
• חסרונות: בולמים, מחיר
• שורה תחתונה: אופנוע כולבויניק-רטרו-פרמיום עם מנוע גמיש, אבזור מודרני ומראה מהעבר הרחוק
• מחיר: 113,300 ש"ח
• מתחרים: דוקאטי סקרמבלר 1100/800, ב.מ.וו R Nine T, רויאל אנפילד אינטרספטור 650, מוטוגוצי V7
• מפרט טכני: מנוע שני צילינדרים במקביל, גל ארכובה ˚270 בין פיני הארכובה, 1,200 סמ"ק, 80 כ"ס ב-6,550 בסל"ד, 10.7 קג"מ ב-3,100 סל"ד, 8 שסתומים, SOHC, קירור נוזל, הזרקת דלק, בקרת אחיזה, 6 הילוכים עם מצמד מחליק בתפעול מכאני, הינע סופי שרשרת, שלדת עריסה כפולה מצינורות פלדה, מזלג קדמי מטיפוס קארטרידג' בקוטר 41 מ"מ, צמד בולמים אחוריים עם כיוון עומס קפיץ, צמד דיסקים קדמיים בקוטר 310 מ"מ עם קליפרים צפים שתי בוכנות, דיסק אחורי בקוטר 255 מ"מ עם קליפר צף שתי בוכנות, מערכת ABS, אורך 2,170 מ"מ, בסיס גלגלים 1,450 מ"מ, גובה מושב 790 מ"מ, מיכל דלק 14.5 ל', משקל מלא 236 ק"ג, צמיגים 100/90-18, 150/70R17

צפו בווידאו – טריומף בונוויל T120 במבחן:

עריכה: אביעד אברהמי

Oh bring back my Bonnie to me (הו החזירו לי את בוני שלי)

"החזירו לי את בוני שלי" הוא שיר עם סקוטי מהמאה השמונה עשרה לזכר נסיך מהמאה השבע עשרה, אבל הוא כל כך רלוונטי למבחן הזה שהיה לי שווה לאתגר אתכם עם כותרת באנגלית. גם כי זהו מבחן לאופנוע בריטי ברמ"ח איבריו וגם כי הכינוי של הבונוויל הוא 'בוני', וטריומף החזירו את בוני – ובגדול.

חברת 'טריומף הנדסה' נוסדה ב-1883(!) כיצרנית אופניים, והחלה לייצר אופנועים ב-1902 – לפני מאה ועשרים שנה. שנים רבות הייתה טריומף בין חברות האופנועים המובילות בעולם. בשנת 1983 נכנסה להליך פשיטת רגל, וג'ון בלור, מיליארדר נדל"ן בריטי, קנה את השם טריומף (ניצחון) מכונס הנכסים במטרה להמשיך את המסורת המפוארת של המותג האייקוני. בראייה לאחור – הצליח לו.

החברה החדשה, 'טריומף אופנועים בע"מ', היא כיום יצרנית האופנועים הגדולה בבריטניה שמייצרת דגמים רבים הזוכים להצלחה בקטגוריות הספורט (מהטרידנט 660 ועד הספיד-טריפל 1200), האדוונצ'ר (הטייגר על שלל דגמיו), אופנועי כביש בקטגוריה שטריומף מכנה 'קלאסיקות מודרניות' (שם נמצא בנוסף לבונוויל גם את הסקרמבלר, הת'רקסטון והספיד-טווין), ואופנועים מיוחדים כמו הרוקט 3 בעל המנוע המפלצתי בנפח 2.5 ליטרים. החברה זוכה להצלחה רבה בעולם, ו-85% מהתוצרת שלה נמכרת מחוץ לבריטניה.

הטריומף בונוויל התחיל את דרכו ב-1959 עם ה-T120 המקורי – טווין מקורר אוויר בנפח 650 סמ"ק. גם אחרי סגירת המפעל, הבונוויל המשיך להיות מיוצר בסדנת המרוצים של לס האריס שקיבלה את הרישיון מג'ון בלור. אך הבונוויל האחרון לא זכה להצלחה, ובשנת 1988 – כמעט 30 שנה לאחר שהחל ייצורו – חדל השם בונוויל להתקיים.

רק ב-2001 החזירה טריומף את השם בונוויל לקו הייצור, נאמנים למקור עם מראה קלאסי ומנוע טווין מקבילי מקורר אוויר בנפח 800 סמ"ק. אופנוע פשוט וזול יחסית. ב-2005 הנפח גדל מעט, אך רק ב-2016 הוצג ה-T120 החדש, עם מנוע מודרני בנפח 1200 סמ"ק, קירור נוזל וגל זיזים עילי יחיד. שנה מאוחר יותר הצטרף האח הקטן, ה-T100 בנפח 900 סמ"ק לליין הקלאסיים המודרניים של טריומף.

"הבריטים תמיד מתפארים בצניעות שלהם"

העם האנגלי גאה בהיותו מאופק ורגוע – ההפך המוחלט מהחום והלבביות הישראליים. כמו במערכון של מונטי פייתון מהסרט 'טעם החיים' בו הקצין הבריטי, שרגלו נטרפה על-ידי נמר במהלך הלילה, אומר לרופא ברוגע ש"זה קצת דוקר", והרופא מרגיע אותו ואומר ש"אם אתה משחק כדורגל תשתמש יותר ברגל השנייה". אין שום דבר מסעיר או מרגש באופנוע בריטי קלאסי – וגם לא אמור להיות. אבל יש היסטוריה, יש מורשת ויש קלאסה שאין כמעט לאף אחד אחר. וזה יוצר ריגוש מסוג אחר.

יש הרבה אופנועים יפים בסוכנות היפה של טריומף ברחוב המלאכה בתל אביב. הרבה מהם בעיצוב קלאסי, בהשראת רטרו או בסגנון וינטאג' – תקראו לזה איך שתרצו. הטריומף בונוויל T120 בולט מעל כולם – הוא לא "בעיצוב" או "בהשראה" או "בסגנון" – הוא הדבר האמיתי: הפנס העגול והחשוף מלפנים, לוח השעונים עם המראה האנלוגי, המנוע עם צלעות הקירור המדמות קירור אוויר, וגופי המצערת החשמלית שמוסווים כקרבורטורים ישנים. מעל למנוע מיכל הדלק עם כריות הגומי השחורות לברכיים והמושב השטוח והרחב. את המראה משלימים שילדת צינורות פלדה עם צמד בולמים מאחור, מזלג קדמי קונבנציונלי וגלגלים עם חישורים מוכספים.

כל הפסקה האחרונה, מילה במילה, מתאימה לתאר את הבוני הראשון – הטריומף בונוויל T120 מודל 1959. ההבדל היחיד הוא שלבוני ההוא היה גם קיק סטרטר. ויש סיבה שהמבחן הזה מתחיל בתיאור כל כך מפורט של המראה ובנאמנות למקור של העיצוב, שכן אלו הם הסיבה העיקרית לקיומו והצלחתו של הטריומף בונוויל T120.

נקניקיות ושעועית לארוחת בוקר

המנוע של הטריומף בונוויל T120, כאמור טווין מקבילי מקורר נוזל בנפח 1,200 סמ"ק, מפיק 80 כ"ס צנועים יחסית לנפח המנוע, אבל גם 10.7 קג"מ שמגיעים כבר באזור 3,000 סל"ד – מה שאומר שהמנוע מאוד גמיש. יש לו צליל בשרני ונעים לאוזן, והוא חלק וקל לשליטה. כמעט בכל מצב פתיחת מצערת תספק עוד כוח ללא גמגום, ולא צריך לחשוב יותר מדי על התאמת ההילוך למהירות. הוא חזק, אבל לא ברוטלי כמו חוליגן אלא כג'נטלמן בריטי, וכל עוד רוכבים בתחום המהירות החוקית פלוס – תמיד יש לו שפע של כוח.

לבוני יש מרווח של 270 מעלות בין שני הצילינדרים על גל הארכובה (שמשקלו הופחת משמעותית) – כמו במנועי וי-טווין. הסידור הזה נותן למנוע עבודה רציפה וחלקה יחסית לסידור קונבנציונלי של 180 או 360 מעלות, מכיוון שבסידור כזה אין בשום רגע מצב בו שתי הבוכנות אינן בתנועה (בנקודה מתה עליונה או תחתונה). אז למה טריומף לא משתמשים פשוט במנוע וי? מעל לסיבות הטכניות של חיסכון במשקל, מקום ומספר חלקים, יש את הסיבה החשובה ביותר – מסורת. הבונוויל הראשון היה טווין מקבילי, ולכן גם הנוכחי כזה. בכל מקרה, הסידור עובד מצוין ונותן למנוע חספוס נעים, והוא שש לטפס במעלה הסל"ד. בסיבוב מצערת מקבלים פעימת כוח נעימה, לפחות עד למהירויות בהן ממילא המחסור במיגון רוח כבר מפריע להנאה.

בשיוט בכביש המהיר הבוני קל לשליטה, ולא רק בזכות המנוע. המשקל הגבוה לא מורגש וקל לשנות את כיוון התנועה או להיכנס לפנייה מהירה. הגלגלים, בקוטר "18 מלפנים ו-"17 מאחור, תורמים לתחושת היגוי ניטרלית וקלה. המתלים של הבוני, צמד בולמי קפיץ מאחור ומזלג קדמי קונבנציונלי בקוטר 41 מ"מ, נוקשים מעט. הם עושים את עבודתם היטב ומצמידים את הצמיגים לכביש, אך במעבר על מהמורות בינוניות ומעלה מורגשת מכה ברורה. כן, אין אלו המתלים המתקדמים ביותר בעולם הדו-גלגלי כיום, והיה אפשר לומר שהם פשרה בין ביצועים לבין עיצוב – אבל אין כאן כל פשרה. העיקר בבוני הוא עיצוב נאמן למקור והמתלים שלו לא מתפשרים על פחות מזה. וביחס להתניה הזו – הם מוצלחים למדי.

במהירויות נמוכות ותמרונים איטיים המשקל של הבוני מורגש יותר. עדיין קל לשלוט בו בעיר, בעיקר בזכות המושב הנמוך ותנוחת הרכיבה הניטרלית, אך מרגישים שהוא לא קליל. בצילומי האופנוע ללא רוכב, למשל, כשאופק מכוונת אותי להזיז את האופנוע מצד לצד, הרגשתי כמו בסדנת קרוספיט (בזכות זה קיבלתי פטור ממכון כושר עד סוף השנה). התרגיל הקשה ביותר היה העלאת הבוני על רגלית האמצע. השילוב של משקל גבוה ותכנון מעט מוזר של הרגלית הקשו על הפעולה – אם כי בסוף תפסתי את השיטה ואז זה היה עדיין מעייף אבל לפחות יותר מהיר.

תחום אחד שבו הבוני מודרני לחלוטין (ושונה מהמקור) הוא הבלמים. כאן אי אפשר היה להמשיך את הקו המקורי עם בלמי תוף. שלושת הדיסקים הצפים עם קליפרים כפולי-בוכנות (ברמבו מלפנים – בשביל המשקל, ניסין מאחור – בגלל המחיר) עושים עבודה מצוינת, עם מספיק כוח עצירה ורגש בשביל

לעצור את בוני על כל כובד משקלו ללא דרמה. וכמובן שיש גם מערכת למניעת נעילת הגלגלים ABS כמחויב על-פי התקן.

אדונים ומשרתים

תנוחת הרכיבה זקופה, אך יש מעט הישענות על הכידון. עובדה זו, בשילוב מושב רחב ונוח, מאפשרים תיאורטית שעות של רכיבה לפני הצורך לעצירה להתרעננות. בפועל כבר לאחר שעה התעייפתי. ולמה? כי המנוע פיתה אותי פעם אחר פעם לפתוח עוד גז, ומעל למאה ועשרים קמ"ש הרוח מתחילה לפסק את הרגליים – מה שמצריך הפעלת שרירים רדומים בשביל להחזיר אותן לחבוק את המיכל. אגב, מאוד נוח להצמיד רגליים למיכל ואין שום דבר בולט – כמו באופנועים רבים בסגנון – שמפריע לרגל להגיע עד למיכל הדלק.

מה שבכל זאת מפריע, פרט לרוח, זה חום המנוע. בשעות הבוקר המוקדמות של דצמבר זה היה ממש נעים, השלמה מצוינת לחימום הכידון. בשעות הצהריים כבר פחות. אני לא רוצה לדמיין איך זה באוגוסט במישור החוף. גם בגוף הרוח מכה, אבל זה פחות מעייף. בשורה התחתונה: אולי המראה של הבוני מהמאה הקודמת, אך חוויית הרכיבה עליו מודרנית לחלוטין. הבוני אולי לא מסעיר, אבל לא תרצו להפסיק לרכוב. מעבר לסטייל ולמבטים של הנהגים מסביב, זהו אופנוע נעים וכיפי לרכיבה המתמסר בקלות ומספק חוויית רכיבה שהרוכבים ב-1959 לא חלמו עליה.

ומה מבחינת אבזור? מודרני או וינטאג'? אז נתחיל מזה שלוח השעונים הקלאסי הוא תרמית – נראה וינטאג׳ אבל ממש לא. שני שעונים אנלוגיים גדולים וברורים, האחד למהירות והשני לסל"ד, ובהם מסודרות במעגל כל נוריות האזהרה, אבל הם כוללים בתוכם, כל אחד, גם צג דיגיטלי קטן וקריא ובו כל המידע הסטנדרטי במאה ה-21: מצב הרכיבה (רגיל / גשם), תצוגת הילוך, דרגת חימום הידיות (או בקרת שיוט בדגמים אחרים), צריכת דלק ממוצעת וטווח נסיעה צפוי עד לתדלוק הבא, כמות הדלק במיכל, וכמובן מדי מרחק מתאפסים. השליטה בכל האינפורמציה הזו מתבצעת מכפתור בודד בצידו השמאלי של הכידון. כפתור נוסף, בצד ימין, שולט על המעבר בין מצב רגיל למצב. לא יצא לנו לבדוק את הבוני על כביש רטוב, אבל לאופנוע עם כל כך הרבה מומנט שמגיע כל כך נמוך – זה לא רעיון רע להוסיף מצב גשם (הממתן את תגובת המצערת) – על אף שיש גם בקרת אחיזה.

כפתורים נוספים על הכידון הם מתג התנעה / דימום, כפתור השליטה על החימום, מאותתים, כפתור להבהוב אור גבוה, וכמובן מתג סטנדרטי לחלוטין לבחירה בין אור רגיל לאור גבוה. אז זהוף שלא. הוא אמנם נראה כמו בורר תאורה סטנדרטי, אבל למעשה הוא בורר בין מצב תאורת יום לתאורת לילה. במצב תאורת יום דולק בפנס הראשי אור בהיר ומסנוור (לשימוש באור יום בלבד). במצב תאורת לילה דולק אור נסיעה רגיל. בשני המצבים מתג האור הגבוה משמש להבהוב וגם להחלפה לאור גבוה. הסידור לא סטנדרטי, ויותר מידי פעמים קלטתי שאני רוכב עם אור גבוה בטעות. סידור שצריך להתרגל אליו. ואם כבר הזכרנו אורות, לטריומף בונוויל T120 תאורת LED היקפית.

את רשימת האבזור סוגר שקע USB מודרני לחלוטין שממוקם מתחת למושב – מה ששומר על המראה הנקי של הבוני אבל פחות פרקטי למי שרוצה להטעין טלפון המורכב על הכידון. בשביל לפתוח את המושב יש לשלוף את המפתח מההצתה ולנעוץ במנעול לצד המושב. הטריומף בונוויל T120 מגיע במספר צביעות יפהפיות, כשאופנוע המבחן הגיע בגרסת השחור מט.

לסיכום, רשימת האבזור של הבוני מכובדת אך לא עמוסה מדי. יש לו את כל מה שצריך ולא דבר אחד מיותר שיפגע בקו הקלאסי של הכלי.

תה מנחה עם סנדוויץ' ועוגה

כתבתי סנדוויץ', לא כריך, כי רציתי לשמור את השם המקורי של המאכל על שמו של הלורד סנדוויץ' המפורסם. והרי נאמנות למקור היא הסיבה לשמה התכנסנו כאן היום – הלא כן קשישא? אך עם כל הכבוד למסורת – צריך לעמת את הבוני עם המתחרים בני ימינו. הרי הבריטים מעולם לא חששו מעימותים.

את המתחרים של הבוני אפשר לחלק לשתי קבוצות. הרויאל אנפילד אינטרספטור 650 והמוטוגוצי V7 עולים שניהם ביחד פחות מהטריומף בונוויל T120. האם הוא טוב פי שניים? קשה לומר. אך עם מנוע גדול משמעותית וגימור מעולה, הוא בליגה אחרת מהם. מבחינת המראה שני המתחרים קרובים למטרה, אך גם פה הנאמנות למקור של הבוני היא בליגה משל עצמה. יתרונם המובהק הוא מחירם, אך מי שיוכל לשלם את ההפרש יקבל תמורה לכספו.

מהצד השני יש את המתחרים באותה קטגוריית מחיר – הדוקאטי סקרמבלר 1100 והב.מ.וו R Nine T. לשניהם יותר הספק ושניהם הרבה יותר מאובזרים ומשוכללים. והמחיר – כמעט זהה לשלושתם. האם הבוני יכול להיות אלטרנטיבה לשני אלו? ובכן, הוא איכותי לא פחות, גם הוא מגיע ממותג אירופאי מוביל, ואמנם הוא לא יכול להתחרות בביצועים או באלקטרוניקה של שני אלו, אבל בעוד הסקרמבלרים המתחרים נותנים פרשנות מודרנית למראה קלאסי, הבוני הוא היחיד שמציע מראה קלאסי אמיתי. ואם זה מה שאתה מחפש אז לא משנה שהניינטי מפיק 30 כ"ס יותר או שהסקרמבלר שוקל 47 ק"ג פחות. אף אחד מהם אינו רפליקה כמעט מדויקת של אח גדול מ-1959. על הנייר הם טובים יותר ויתנו לו בראש בכל כביש, אך נתונים לא תמיד קובעים, ובכלל – לתת בראש זו לא המטרה של קונה הבוני הממוצע.

אפשר לומר שמה שרואים זה מה שמקבלים בטריומף בונוויל T120. אופנוע כולבויניק בעיצוב קלאסי. אין זו גרסה מודרנית לאופנוע קלאסי, אלא שחזור מדויק. אין עוד אופנוע עם מראה כל כך אותנטי וקרוב למקור. איך אמרו בטריומף? קלאסיקה מודרנית. פרט לעיצוב הוא נהנה גם מהמוניטין של השם הוותיק ופורט על כל המיתרים הנכונים של כינור הוינטאג'. 'מותג אייקוני' הוא מונח שחוק, אבל פה הוא מתאים יותר מבכל אופנוע אחר.

אז למי הוא מיועד? מבחינת הדרישות מהרוכב – הן אינן רבות. עם רצועת כוח רחבה, מושב נמוך ופשטות – הבוני יכול להיות אפילו אופנוע מתחילים. לא הבחירה הראשונה שלי לרוכב המתחיל, אבל בהחלט לא בחירה גרועה. למרות האבזור המודרני זהו אופנוע פשוט, אך עם תג מחיר של 113,300 ש"ח הוא מוצר פרמיום-לייף-סטייל שלא כל אחד יוכל להרשות לעצמו. מי שמחפש אופנוע קלאסי עם שם אייקוני, ומוכן לשלם על איכות ללא פשרות, יהנה מאופנוע יפהפה, גמיש, נוח, איכותי ובעיקר – קלאסיקה בריטית.

• יתרונות: משטח רגליים / מטען, מנוע, אבזור, שוק משומשים
• חסרונות: התנהגות כביש, נוחות
• שורה תחתונה: הקטנוע הפרקטי והמוכח מאפשר כעת לשנע שישיית מים לכל רחבי הארץ
• מחיר: 27,985 ש"ח
• מתחרים: קימקו XTOWN 250 CT, הונדה SH350i
• מפרט טכני: מנוע צילינדר יחיד, 278.3 סמ"ק, 25.6 כ"ס ב-8,000 סל"ד, 2.7 קג"מ ב-6,000 סל"ד, 4 שסתומים, קירור נוזל, הזרקת דלק, תמסורת וריאטור, מתלה קדמי טלסקופי, מתלה אחורי צמד בולמים, דיסק קדמי 260 מ"מ, דיסק אחורי 240 מ"מ, מערכת ABS, אורך כולל 2,215 מ"מ, בסיס גלגלים 1,490 מ"מ, גובה מושב 747 מ"מ, מיכל דלק 12 ל', משקל 186 ק"ג, צמיג קדמי 110/70-16 או  120/70-15, אחורי 140/70-14

צפו בווידאו – מסביב לסאן-יאנג ג'וירייד 300:

עריכה: אביעד אברהמי

מה זה?

סאן יאנג ג'וירייד הוא שם שכל רוכב בארץ מכיר. הקטנוע ששילב בין עיצוב של קטנוע מנהלים ליכולת העמסה של קטנוע עם משטח רגליים שטוח, וזכה להצלחה מסחררת בארצנו. בכל שנה מככב השם ג'וירייד בראש טבלת המכירות של כלים דו-גלגליים, לרוב באחד משני המקומות הראשונים. למעשה, אם מחפשים את המילה 'ג'וירייד' אצלינו בפול גז, מקבלים בתוצאות החיפוש בעיקר את כתבות 'האופנועים והקטנועים הנמכרים בישראל בשנת 20XX'. גם בשנה החולפת, 2022, היה הסאן יאנג ג'וירייד 125 הכלי הדו-גלגלי הנמכר ביותר בארץ. גם הג'וירייד 200, עם נפח אמיתי של 175 סמ"ק, זוכה להצלחה, ונותן קצת יותר כוח למי שבידו רישיון נהיגה A1, אך עדיין היכולת הבין-עירונית שלו מוגבלת.

כעת מציגה סאן-יאנג את הג'וירייד 300, שמקבל את מנוע ה-300 סמ"ק המוכר לנו מדגמי הקרוזים והג'וימקס 300. בנוסף מקבל הקטנוע רענון עיצובי מתבקש ומודרני, וכן חבילת אבזור מודרנית. הג'וירייד 300 מקבל משקף מתכוונן לשני מצבים, תאורת LED, שקע USB, מפתח קרבה KEYLESS, וכן לוח שעונים LCD צבעוני. הסאן-יאנג ג'וירייד 300 נמכר בארבעה צבעים: שחור, אפור, כחול ולבן. בסאן-יאנג מציעים גם גרסה עם חישוק "16 מלפנים. גרסה זו תעלה את גובה המושב ב-31 מ"מ ואת המחיר ב-500 ש"ח, כשכל שאר הכלי זהה לחלוטין לגרסת ה-"15.

ביצועים

החיסרון הבסיסי של משטח רגליים שטוח, והסיבה בגללה כמעט וכבר אין קטנועים כאלו, הוא היעדר קשיחות בין חלקו האחורי של הקטנוע לקדמי. כמעט בכל הקטנועים נוספה קורה מרכזית הנותנת קשיחות לשלדה אך מבטלת את משטח הרגליים. קטנועים כמו הג'וירייד מוותרים מראש על יכולת ספורטיבית לטובת יכולת העמסה. התחושה הכללית היא של טנדר דו-גלגלי – לא נוצר לפנק אלא בא לעבוד.

החידוש המרכזי בסאן-יאנג ג'וירייד 300 הוא המנוע. המנוע המוכר של סאן-יאנג מעלה את הג'וירייד מדרגה. הוא מושך בעוצמה ממצב עמידה ועד למעבר למהירות החוקית. המנוע בנפח 278.3 סמ"ק 'בלבד' ומספק 25.6 כ"ס ו-2.7 קג"מ, הוא חלק וגמיש, ויביא את הג'וירייד למהירות של 140 קמ"ש על השעון – שהם 130 קמ"ש אמיתיים. בניגוד למנוע הג'וירייד 200ֿ, המנוע הזה ייתן תחושה מעולה בכל כביש.

התנהגות הכביש הכללית טיפוסית לג'וירייד – מספקת אך לא יותר מזה. הקטנוע לא יוצר תחושה של קטנוע פרמיום, כי הוא אכן אינו כזה, אך בסך הכל עושה את כל הנדרש ממנו. ההיגוי חד מדי והקטנוע נופל לתוך הפנייה במהירות נמוכה, בעוד שבמהירות גבוהה הוא אינו נוסך ביטחון. אך גם אם אין לג'וירייד כל יומרות ספורטיביות, את העבודה הוא יעשה (קרי: שינוע שישיית המים ברחבי הארץ). המתלים קפיציים עם מעט שיכוך, אך בפועל הנסיעה נוחה. מהמורות, קטנות כגדולות, אינן מזעזעות את גב הרוכב, ומהלך המתלים לא נסגר עד תום גם במעבר מהיר יחסית מעל פסי האטה. הבלמים מעט ספוגיים ולא מספקים פידבק לרוכב, אבל עוצרים את הקטנוע ללא בעיה. בכל הנקודות הללו התפקוד עולה על הרושם הראשוני ומספק בהחלט, ורק המנוע ברמה אחת מעל לכל השאר.

איך זה מרגיש?

החיסרון הבסיסי של משטח רגליים שטוח הוא היעדר קשיחות, ואחת הדרכים לחזק את מבנה הקטנוע היא להוסיף חיזוקים בחלקו התחתון של המשטח. אך תוספת מבנה מתחת למשטח הרגליים פוגעת במרווח הגחון של הכלי. בסאן-יאנג פתרו את הבעיה על-ידי הגבהת משטח הרגליים, וכך – כמו בכל ג'וירייד אחר – כשעולים לראשונה על הג'וירייד 300 ומתיישבים על המושב, בעוד שתי הרגליים על הקרקע, התחושה רגילה לחלוטין, אך כשמתחילים בנסיעה ומעלים את הרגליים למשטח הרגליים, מגלים שהפרש הגובה בינו לבין המושב קטן מהרגיל. התוצאה היא שהתנוחה על הג'וירייד 300 נותנת תחושה של בין ישיבה לכריעה. הרגליים מורמות לזווית כזו שרק חלקו האחורי של הישבן מונח על המושב, מה שאומר שגם אם המנוע מסוגל לקחת את שישיית המים ללא בעיה מהנגב לגולן – הרוכב יצטרך לעצור לרענון פעמים רבות במהלך הרכיבה.

המשטח מטפס לכיוון הכידון כך שאפשר להניח עליו את הרגליים בזווית של כ-45 מעלות, אך גם חלק זה קרוב מדי למושב. המושב נוח ומרופד ומקל במידה על הישיבה הנמוכה, ויש אפשרות לנוע בו לפנים ולאחור. למורכב אין את המשענת המוכרת, אבל יש שפע של מקום. הכידון רחב וממוקם נכון, כל המתגים הרגילים להם הייתם מצפים נמצאים במקום בו הייתם מצפים שיהיו, והמראות הפשוטות נותנות שדה ראייה טוב ואינן רועדות.

המשקף החדש נראה מצוין, הוא שיפור משמעותי מהמשקף של הג'ויריידים הקטנים, וניתן להרכיבו בשני מצבי גובה – אך יש צורך בכלי עבודה כדי להחליף ביניהם. במצב בו רכבנו איתו במבחן, במהירות גבוהה הרוח הגיעה בדיוק לקסדה ויצרה מערבולות אוויר. רכינה קלה הכניסה אותנו לתוך בועה שקטה מאחורי המשקף, הבעיה היא שרכינה זו בשילוב עם הרגליים המכופפות על המשטח הגבוה מביאות את הרוכב לתנוחה עוברית. זה לא נורא כמו שזה נשמע כל עוד זה לא נמשך זמן רב מדי. כאמור – אין זה קטנוע תיור למרחקים ארוכים.

לוח השעונים החדש גם הוא קפיצת מדרגה מהשעונים האנלוגיים של הג'וירייד הקודמים. הלוח קטן ואסתטי, קל לקריאה ביום ובלילה, ויש בו את כל המידע הנדרש – מד מהירות, מד סל"ד, חום מנוע, מד דלק, שעון, מד אוץ ונוריות אזהרה. מעבר בין מדי האוץ השונים מתבצע בכפתור על הלוח ולא מהכידון, מטעמי חסכון מן הסתם אבל לנו זה לא הפריע כלל. לוח שעונים מצוין.

לסאן יאנג ג'וירייד 300 יש תאורת LED בהירה, תא כפפות ובו שקע טעינה USB ומקום לטלפון סלולרי, והוא נפתח בעזרת כפתור בחיפוי שמעליו. מתחתיו פתח התדלוק, וביניהם בולט בחסרונו וו-תלייה – לא ברור מה חסכו בכך סאן-יאנג, אבל ברור שאין איך לאבטח את המטען שעל המשטח. מתחת למושב יש תא אחסון ענק שיכול להכיל מטען רב. הקסדה שלנו נכנסה בקלות, אך מנעה מהמושב להיסגר, כך שלא כל קסדה תיכנס. לפחות המושב נפתח על ציר ישר לכיוון הכידון ולא בזווית משונה כמו באחיו הקטנים. מאחורי המושב נמצא סבל קטן ובו משולבות ידיות אחיזה למורכב.

המושב ופתח התדלוק נפתחים ממתג ההצתה הראשי שאינו דורש נעיצת מפתח. אין זה מפתח קרבה רגיל כי אם 'מפתח חכם' – שלט עם כפתור לפתיחה ונעילה – אך העיקר שאין צורך במפתח. פטנט נחמד ומפתיע בכלי תקציבי כמו הג'ויירייד. ניתן לסכם שלסאן-יאנג ג'וירייד 300 יש רמת אבזור נאותה, ואף יותר מכך בהתחשב במחירו. רמת הגימור טיפוסית לסאן-יאנג ומשביעת רצון. המתגים, חלקי הפלסטיק וההתאמה ביניהם – הכל מוצק ואיכותי למדי. הצביעה טובה, ובחלקי הפלסטיק השחורים יש שילוב של טקסטורה דמוית קרבון במקומות רבים. לא היינו מסתפקים בפחות מזה מסאן-יאנג.

סיכום ועלויות

הסאן-יאנג ג'וירייד בכל נפח הוא המקבילה הדו-גלגלית לטנדר: הוא יותר פונקציונלי מאשר מפנק. עם משטח רגליים שטוח, תא מטען ענק וסבל – יש לו כושר העמסה שלא רבים יוכלו להתחרות בו. הסאן-יאנג ג'וירייד 300 נותן את כל זאת ומוסיף בעיצוב, באבזור, ומעל לכל במנוע המוגדל שלוקח את הג'וירייד למחוזות חדשים – תרתי משמע. הוא מציע חבילה פרקטית ומאוזנת, ובמחיר של 27,985 ש"ח, הוא גם הקטנוע הזול ביותר בנפח מעל ל-250 סמ"ק. נכון שלמעשה רוב קטנועי ה-300 כבר גדלו ל-350 סמ"ק, אבל זה רק עוזר לו להיות הזול ביותר במדרגת הביטוח העליונה. אמנם ביטוח החובה מתייקר, אבל היכולות וחוויית הרכיבה (לפחות מבחינת כוח המנוע) הן ליגה אחרת מהג'ויירייד 200 או בכלל מקטנועי 250 סמ"ק.

אך אליה וקוץ בה: היתרון הגדול של הסאן-יאנג ג'וירייד 300, כמו של כל ג'וירייד, הוא גם החיסרון שלו: משטח הרגליים השטוח נותן אפשרויות העמסה ללא תחרות, אך פוגע בהתנהגות הכביש ובתנוחת הרכיבה. אפשר להתווכח עד מחר אם התועלת עולה על הפשרה, אך בשורה התחתונה – זה מה שעוזר לג'ויירייד להיות להיט מכירות. בדגם החדש המחיר צמח ב-3,000 ש״ח לעומת הג'וירייד 200, וזה לבדו מספיק בשביל להוריד אותו מהפרק למי שתקציבו מוגבל, אך תמורת ההפרש מקבלים תמורה רבה. אם מדרגות הביטוח היו נקבעות לפי דרגת רישיון ולא נפח מנוע, הסאן יאנג ג'וירייד 300 היה מוחק את הג'ויירייד 200 מטבלת המכירות. במצב הנוכחי הצידוק היחיד לקניית האח הקטן הוא מחיר הביטוח, אך התוספת במחיר מוצדקת בעינינו גם בגלל ההבדל המשמעותי בכוח, אך גם בגלל כל אותם שיפורים בעיצוב ובאבזור בהם מתהדר הג'וירייד החדש.

הסאן-יאנג ג'וירייד 300 מיועד לכל מי שצריך את יכולת ההעמסה האגדית של הג'וירייד, ומוכן לוותר על כל יכולת ספורטיבית. בין אם זה כי הקטנוע משמש לקניות או כי זהו כלי הרכב היחיד בבית – למשטח השטוח אין תחליף. כעת יש גם תוספת כוח המאפשרת רכיבה בין-עירונית, וכן אבזור ומראה מודרניים. מי שלא חנוק בתקציב יקבל את כל מה שנתנו לו הג'ויירייד הקטנים, בחבילה מעודכנת, מודרנית, ובעיקר – חזקה. עידן חדש בשינוע שישיות מים מינרליים!

את ההונדה קאב כולנו מכירים, אז נתחיל ממעט רקע על סייקו בכלל ועל הסייקו 5 בפרט. חברת סייקו החלה לייצר שעונים כבר ב-1881. בשנת 1969 הציגה סייקו את שעון היד הראשון עם מנגנון קוורץ המונע על-ידי סוללה, ומהפכת הקוורץ – שכמעט וחיסלה את תעשיית השעונים השוויצרית – החלה. כיום שעונים עם מנגנון מכני (שיש למתוח ביד) או אוטומטי (בו הקפיץ נמתח מתנועת היד של עונד השעון) ממשיכים להתקיים בזכות המשוגעים לדבר והעובדה ששוק שעוני היוקרה לא אימץ את מנגנון הקוורץ. גם סייקו מעולם לא הפסיקה לייצר שעונים מכניים, ובשנת 1963 הציגו את השעון האוטומטי היפני הראשון – הסייקו ספורטמטיק 5.

שעוני סייקו 5 החלו כשעוני ספורט יוקרתיים, אך כיום נחשבים לסדרה הבסיסית של סייקו. הסייקו 5 היה השעון המכני הראשון של רבים, כולל כותב שורות אלו שקיבל סייקו 5 לבר המצווה שלו בשנת 1986. ב-2019 סייקו שינתה את הלוגו הוותיק של הסדרה, הציגה ליין רחב של דגמים צבעוניים ומגניבים, ושיווקה מחדש את שעוני סייקו 5 כסדרה לצעירים. פרט למבחר הגדול של דגמים, סייקו יצרה שיתופי פעולה מעניינים לסדרות מוגבלות של סייקו 5 עם בריאן מיי (גיטריסט להקת קווין), סדרת אנימציה בשם One Piece, חברת הסקייטבורדים האפ ועוד. כיום תאגיד סייקו הוא חברת שעוני היד וציוד מדידת זמן מהגדולים בעולם.

הונדה נוסדה רק ב-1937 והחלה לייצר אופנועים ב-1949. הסופר קאב ירד מפס היצור ב-1958 והחליף את ההונדה קאב (בלי הסופר) שהיה אופניים עם מנוע עזר – באופן מילולי. בגלל המיתון ביפן ומספר מחלות ילדות הסופר קאב לא נמכר היטב בתחילה, אך דגמים משופרים, C70 ו-C90, שהוצג ב-1960, עם התנעה חשמלית, גל זיזים עילי מונע בשרשרת, מצבר ועוד פינוקים רבים יחסית לתקופה – ייצבו את המכירות. לאחר מכן הגיעו ה-C50 ו-C100 ששברו את שיאי המכירות בארה"ב ובעולם, והשאר – היסטוריה. הסופר קאב מיוצר עד היום, בנפח 125, ובשנת 2017 נחצה רף המכירות של מאה מיליון קטנועי סופר קאב.

כעת, כמחווה להודה סופר קאב, מוציאה סייקו שני שעונים בהוצאה מוגבלת בסדרת סייקו 5 – 6,000 יחידות של ה-SRPJ49 (בצבע ירוק וקרם) ו-5,000 יחידות של ה-SRPJ75 (בצבע אפור ושחור). שני השעונים נושאים את חמשת המאפיינים על שמם נקראת הסדרה 'סייקו 5': מנגנון אוטומטי, תצוגת יום ותאריך בשעה שלוש (דהיינו, בצד ימין של החוגה, היכן שאמורה להיות הספרה 3), עמידות כנגד מים עד 100 מטרים, כתר כוונון במיקום 'שעה ארבע', וגוף שעון ספורטיבי וקשוח. חלק מחמשת המאפיינים מאוד גמישים, אבל עדיין אין לטעות במורשת של הסייקו 5.

שני השעונים בקוטר של 42.5 מ"מ ובעובי של 13.4 מ"מ, ומונעים על ידי מנגנון 4R36 מייצור של סייקו. לשעונים מוטיבים עיצוביים "בהשראת ההונדה סופר קאב": השעונים מגיעים עם רצועת ניילון (רצועת נאט"ו) ברוחב 22 מ"מ, עליה מוטבע הלוגו של הונדה וסמל הסופר קאב. החוגה צבועה בצורת הצללית של הסופר קאב (מהחזית) והאינדקסים בשעה 11 ו-1 בצבע כתום, כמו פנסי איתות, משני צידי האינדקס בשעה 12 שמדמה את הפנס הראשי. על כתר הכיוון מוטבע מד דלק, ועל גב השעון (השקוף) תמצאו, פרט לסמל של הסופר קאב, גם את מיקומו של שעון ספציפי זה בסדרה המוגבלת – מ-0001/6,000 ועד-6,000/6,000. השעונים מגיעים בקופסה ממותגת בהתאם.

שיווקו של ה-SRPJ49 יחל בעולם בנובמבר 2022, במחיר מומלץ של 410 אירו. ה-SRPJ75 יהיה זמין בפברואר 2023, ב-450 אירו. המחיר כפול ואף למעלה מזה ביחס לשעוני הסדרה הבסיסיים שאינם בגרסה מוגבלת, ויקרוץ בעיקר לאספני שעונים וחובבי אופנועים והונדה בפרט. המחיר הצפוי בארץ יתקרב ל-3,000 ש"ח.

אנחנו אהבנו מאוד את העיצוב וכבר הגשנו בקשה למחלקת הרכש של פול גז. סוף סוף נוכל לשלב בין שני התחביבים.

צילום: טים נודלמן

הרעיון להצטרף לטיול מועדון רויאל אנפילד, ועל הדרך לבחון את הסקראם 411, עלה כבר בהשקת האופנוע באולם התצוגה של רויאל אנפילד בתחילת יולי. כשנקבע המועד הסופי לטיול זה היה נראה פחות נוח – שבת אחרי שבוע 'נופש' ביוון (ואני כותב 'נופש' במירכאות כי הנופש הוא לילדים, לא לאבא שמשמש כסבל, מציל, טועם ומדריך). אבל הסכמתי, מה כבר יכול להיות? את השיחה לתיאום האיסוף של הסקראם 411 קיבלתי על שפת הבריכה, ועדיין לא חשדתי – מה אני חשדניסט? רק בעת איסוף האופנוע התחלתי לקלוט שבניגוד לתדמית שבניתי על רוכבי רויאל אנפילד – לא מדובר בטיול לסטלנים.

המפגש נקבע לשעה שמונה בבוקר בחניון בית אורן, מה שאומר שאצטרך לצאת מהרצלייה כבר בשבע! בשבת בבוקר!!! למזלי לא ידעתי מה אורך המסלול שצפוי לי, כי אז באמת הייתי נלחץ. אז למרות שאלו ממש לא השעות שלי, יש אופנוע חדש וטיול של מועדון ששמעתי שמועות שיש לו אחלה טיולים – אז יצאתי לדרך.

בשעה שמונה הגעתי לחניון בית אורן לפי ההוראות של האפליקציה של רויאל אנפילד שהוצגו בלוח השעונים של הסקראם. הכניסה לא הייתה מסומנת מספיק ברור, אבל אי-אפשר היה לפספס את נחיל האופנועים שהגיע בזמן – למרות השעה המוקדמת והמיקום המרוחק. במקום חיכו לנו סוככים ממותגים, שתייה קלה וחמה, וגם עוגות. ב-08:20 יובל מוביל הטיול נשא תדריך קצר, ועשר דקות לאחר מכן – בדיוק בשעה שנקבעה – יצאה שיירה של כשישים וחמישה אופנועי רויאל אנפילד לכיוון בית אורן. מגיעים בזמן ויוצאים בזמן? שוב אני מבין שהתדמית שבניתי לא הייתה במקום.

אנחנו יוצאים במעלה הכביש המפותל, שיירת אנפילדים ארוכה. החל מקלאסיקים 350 ו-500, כמות קטנה של קונטיננטל ואינטרספטור 650, והמון מטאורים והימלאין. אה, וסקראם 411 בודד מתחת לישבני. יובל בראש, מוטי מאסף, וביניהם טל מרכיב את הצלם טים שתיעד נהדר את המסע ושלומי שמפקח על הכל. מלבד הצוות המארגן התנועה לא מאוד מסודרת, אין כאן שמירה על רכיבה מדורגת ימין-שמאל, אבל הרכיבה איטית ורגועה כך שבכל מקרה אי-הסדר לא גרם לחששות בטיחותיות. אין הרבה עקיפות, וכשאלו קורות אנשים מפנים מקום לעוקפים (שרובם היו אני, בכל זאת רציתי גם לבדוק את ביצועי הסקראם 411 – מבחן בקרוב).

הכביש היפהפה מתפתל מעלה, ובפסגת הפס אנחנו זוכים לאוויר צונן ומרענן. הנסיעה האיטית, מזג האוויר המושלם ובעיקר הכביש ההררי – מאפשרים לי לדמיין שאני בטיול למרגלות ההימלאיה, כמו לפני 20 שנה, רק עם הרבה פחות רויאל אנפילדים בשיירה. לאחר הירידה מנשר יש קטע קישור על כביש 70 שמאפשר לרכב קצת יותר מהר – לא שמישהו טורח לעשות את זה. משם אנחנו נכנסים לספק כביש ספק שביל ביער קריית אתא, ושוב – התחושה היא שהטיול עבר לארץ אחרת ולזמן אחר. הכביש הופך לשביל כבוש, אבל קצב הנסיעה מאפשר לכולם לרכוב ללא חשש וליהנות מהנוף הירוק ברוגע ובביטחון. אנחנו עוצרים ביער לעצירה קצרה, האווירה טובה וידידותית, ואפילו אינטרוורט שכמוני מקשקש עם כל מי שבסביבה (הם התחילו!).

השיירה יוצאת מהיער וממשיכה לכיוון כרמיאל, כשרוב הרכיבה מתבצעת על כבישים צדדיים בין שדות ומטעים, ורק קטעי קישור הכרחיים מעלים אותנו לכבישים ראשיים. אנחנו ממשיכים צפונה, בטור איטי וארוך. נראה שכולם נהנים. הרוכבים רוכבים, המורכבים מצלמים, המון צבע ואביזרים הן למכונות והן לאנשים. לאחר עצירת תדלוק קצרה בתפן אנחנו ממשיכים עד לשתולה שעל גדר המערכת בצפון, שם אנחנו עוצרים להפסקה ארוכה ליד חומת 'הקירות המדברים'. אנחנו מתרעננים ואף מקבלים סקירה על המקום מעופר מקפה אסתר, שמספר על החיים במקום ועל נקודה 105 – בה נעבור בהמשך – בה התבצע פיגוע החטיפה ב-2006. כמו כן מסתבר שעופר גם הוא יוצא מועדון רוכבי-רויאל-אנפילד-בטיול-בהודו, וניכר שהאופנועים מעוררים אצלו רגש רדום.

השיירה הסגנונית ממשיכה לאורך גבול הצפון, עוברת דרך זרעית לצהלות ילדים שמנפנפים בצידי הדרך – ומקבלים בחזרה נפנופים מכל הרוכבים. משם השיירה יורדת בכביש 8993 על עשרות פיתוליו התלויים על-פי תהום, אל מישור החוף. בחלק זה של הטיול מצטרפים לשיירה שני אורחים לא קרואים – החום והלחות. לפחות כבר לא נשארה נסיעה ארוכה, ובחמישה לשתיים, לאחר חמש וחצי שעות ומאה ושישים קילומטרים, אנחנו מגיעים מזיעים לנקודת הסיום בחוף סוקולוב בנהרייה. בחוף מחכים לנו סוככי רויאל אנפילד מנקודת המפגש של הבוקר, ושתייה קרה או בירה צוננת מחולקת למשתתפי הטיול במסעדה שבחוף. אני יושב בצל ונהנה מהבריזה הנעימה. לידי יושבים שני חבר'ה צעירים ומנומסים שמספרים לי שהפעם היו יחסית הרבה קטעים בכביש מהיר – מה שלא מסתדר לי בכלל כי בחיי שכמעט שלא עלינו על כאלו. בעוד אנחנו מדברים מגיעים אלינו מגשים עם המבורגר וצ׳יפס – בדיוק בזמן.

הטיול היה נהדר. המסלול מתוכנן היטב, הקצב טוב, האווירה חברית ורגועה, הכל תיקתק כמו שעון, ומעל לכל – המון אופנועים ורוכבים במראה הרטרו המיוחד של רויאל אנפילד. העלות לחברי המועדון היא סמלית בלבד – 49 ש"ח לטיול מאורגן הכולל ארוחת בוקר קלה וארוחת צהריים חביבה – 'דמי רצינות' בלבד.

על בטן מלאה אני נפרד לשלום ויוצא עצמאית לרכיבה של תשעים דקות הביתה. בסך הכל על הכביש ברוטו – תשע שעות וחצי. לא קליל, אבל השילוב של רכיבה נינוחה, נופים וכבישים מיוחדים, מזג אוויר מושלם, אופנוע נוח ואווירה טובה – הביאו לכך שבכלל לא היה לי קשה. רק בדרך הביתה, לבד, התחלתי להרגיש עייפות ואי-נוחות בישבן.

חזרתי הביתה עייף אך מלא אנרגיות חיוביות, ושעות ארוכות עוד המשיכו להגיע בקבוצת הוואטסאפ של הטיול תודות מהמשתתפים והמון תמונות. יש לרויאל אנפילד אחלה מועדון רוכבים פה בארץ, ואם אתם בעלי אופנוע של המותג ועוד לא הצטרפתם לטיול כזה – למה אתם מחכים?

• יתרונות: מנוע, עיצוב, התנהגות דינמית
• חסרונות: תנוחת רכיבה, רדיוס סיבוב
• שורה תחתונה: קרוזר עם מנוע מרשים, התנהגות כביש מצוינת והמון סטייל
• מחיר: 149,900 ש"ח
• מתחרים: הארלי דיווידסון פאט-בוב, ב.מ.וו R18 פיור
• נתונים טכניים: מנוע וי-טווין ת'אנדרסטרוק, 1,890 סמ"ק, 88 כ"ס, 16.6 קג"מ ב-2,900 סל"ד, 2 שסתומים לצילינדר, מוטות דחיף, קירור אוויר, הזרקת דלק עם מצערות חשמליות בקוטר 54 מ"מ, 6 הילוכים, שלדת צינורות פלדה, בולמים טלקופיים בקוטר 43 מ"מ, מהלך 132 מ"מ, צמד בולמים אחוריים עם כיוון עומס קפיץ, מהלך גלגל 75 מ"מ, דיסק קדמי חצי צף בקוטר 300 מ"מ עם קליפר 4 בוכנות, דיסק אחורי בקוטר 300 מ"מ עם קליפר צף 2 בוכנות, מערכת ABS, אורך כולל 2,286 מ"מ, בסיס גלגלים 1,626 מ"מ, גובה מושב 662 מ"מ, מיכל דלק 15.1 ל', משקל יבש 294 ק"ג, צמיגים פירלי נייט דרגון 130/60B-19, 180/65B-16

צפו בווידאו: אינדיאן צ'יף דארק הורס במבחן

עריכה: אביעד אברהמי

היו זמנים במערב

נתחיל משיעור היסטוריה, כי לצ'יף יש חתיכת היסטוריה: חברת אינדיאן החלה לייצר אופנועים ב-1901 בספרינגפילד מסצ'וסטס בארצות הברית של אמריקה – עוד לפני שהוקמה הארלי דיווידסון (וההשוואה הזאת עוד תחזור בהמשך). הצ'יף הראשון יוצר מ-1922 ועד שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים בשנת 1953 והמפעל סגר את שעריו. ב-2011 פולריס החייתה את המותג, העבירה את הייצור לספיריט לייק איווה, ואופנועי אינדיאן חזרו לחיים עם הסלוגן "חברת האופנועים האמריקאים הראשונה" – כדי שאף אחד לא יתבלבל פה. כשמדברים על קרוזר או קאסטום או צ'ופר, האסוציאציה הראשונה שעולה לראש היא הארלי דיווידסון. אינדיאן רוצה לשבור את הקונוטציה הזו, כשבכל פרמטר הם מכוונים להיות יותר מהארלי. בין הדגמים הראשונים של החברה המחודשת שיצאו מהמפעל ב-2013 היו שלושה צ'יפים, כולם עם מנוע וי טווין בנפח 111 אינטשים מעוקבים – אינטש מעוקב אחד יותר מהמנוע הכי גדול של הארלי באותו הזמן.

במאמר מוסגר על השם אינדיאן, שפירושו המילולי באנגלית הוא "הודי", שם שטבעו בטעות הכובשים האירופאים כשגילו את היבשת וחשבו שהגיעו להודו, ולא טרחו לשנות זאת כשהבינו שהגיעו לעלום החדש. השם אינדיאן מקבל לאחרונה הרבה ביקורת מילידי היבשת מוכת התקינות הפוליטית. כבר לא נהוג לקרוא להם אינדיאנים, והשימוש בשמות כמו צ'יף ובסמלים כמו הלוחם עטור הנוצות שמוטבע על כיסוי תיבת ההילוכים, מעוררים ביקורת בקרב אותה קבוצה אתנית. אך מנגד, רבים מהם מעדיפים לרכוב על אופנועי המותג הזה. קבוצת הפוטבול הוושינגטון רדסקינס (אדומי העור) שינתה את שמה מאותה סיבה, אך באינדיאן בינתיים השם נשאר, ונקווה שיישאר גם בעתיד.

השנה, לרגל יום הולדתו המאה של הצ'יף, מגיע צ'יף חדש לשבט. האינדיאן צ'יף דארק הורס מקבל עדכון הכולל עדכוני עיצוב, משקל נמוך בארבעים וארבעה קילוגרמים, מושב נמוך יותר, שלדה מחוזקת, ובעיקר – מנוע 116 אינטשים מעוקבים חדש ושופע מומנט.

רוקד עם זאבים

המפגש שלי עם הצ'יף לא התחיל ברגל ימין, אם כי (ספוילר) הוא נגמר בסיפור אהבה. לקחתי אותו ביום חמישי גשום וקר. העברתי את המנוע למצב רכיבה תיור – הרגוע מבין השלושה – ויצאתי לדרך. בתכנון הייתה נסיעה של שעתיים דרומה, עד צומת שוקת, וחזרה להרצליה. גשם שוטף, קור כלבים, כבישים עמוסים במכוניות המרססות מים, ותנוחת רכיבה לא טבעית שגרמה לי לחשוב אך ורק על גבי התפוס, גרמו לי להסתובב חזרה צפונה בחצי הדרך. את הדרך צפונה העברתי בפקקים צפופים בהם לא קל להשתחל עם הבהמה הענקית והלא מוכרת. כל כך רציתי כבר להגיע הביתה.

אבל למחרת, כשהשמש זורחת והכביש פנוי, הכל כבר נראה אחרת. עדיין לא הרגשתי בנוח והתמקדתי במוחי בתלונות נרגנות על תנוחת הרכיבה, אבל לפתע קלטתי שאני כל כך מרוכז בתנוחת הרכיבה אליה אנני מורגל, ולא חושב בכלל על המתלים, הבלמים, ההילוכים, המתגים או הלוח השעונים. ויש סיבה – פשוט כי על אלו אין תלונות. ומעל לכל ישנו המנוע. כשהכביש פתוח והשמש זורחת, המנוע משכיח כל דבר שלילי – בצ'יף, ובחיים בכלל.

יד הנפץ

במרכז הצ'יף נמצא מנוע ה-Thunderstroke (מוכה רעם) החדש. עוד לפני שאפשר לדבר עליו צריך להסתכל עליו. יש לו נוכחות מרשימה והמון פרטים. המנוע בעל גודל פיזי מרשים, צבוע בשחור מבריק עם נגיעות כסף בצלעות הקירור, ארבעת מוטות הדחיף השמנמנים בצידו הימני ושלל כיתובים, בכסף גם הם. ספרנו שלושה אזכורים לשם החברה, שלוש פעמים 1901, שני ראשי-צ'יף עטורי נוצות, ובפונט הכי גדול – נפח המנוע באינטשים מעוקבים. המנוע החדש מספק 'רק' 88 כוחות סוס, אבל יש לו מומנט של קטר עם 16.5 קג"מ שמגיעים לשיא כבר ב-2,900 סל"ד ומעיפים קדימה כמו כדור מתותח את 294 הקילוגרמים של האופנוע הזה, פלוס נוזלים ופלוס רוכב עגלגל.

המנוע מתעורר לחיים בנגיעה קלה במתנע ומפמפם ברעם בשרני. אופנוע המבחן צויד במשתיקים חלופיים מקטלוג החלפים של אינדיאן, והצליל שהם מפיקים הוא חגיגה לאוזן – רועש אך לא מחריש. המנוע מאוזן וחלק, ולא מורגשות רעידות יוצאות דופן גם כשהוא נשען על רגלית הצד בהילוך סרק.

הפעם אני בוחר במצב רכיבה סטנדרט, משלב להילוך ראשון בנגיעה קלה ויוצא לדרך. ידה ידה ידה, הגענו לכביש המהיר. אני מתייצב על 120 קמ"ש בהילוך שישי, שזה בדיוק שיא המומנט – 2,900 סל"ד. כל פתיחת גז מזרימה את המומנט דרך רצועת ההינע ומשגרת את האופנוע קדימה עם נהמה מהדהדת. אבל עוד יותר כיף לרכב מתחת לשיא המומנט, לרדת ל-80 קמ"ש בהילוך שישי, ואז לפתוח גז. הסימפוניה מהאגזוז מתחילה כמו זוג ת'אמפרים בפונקציה רקורסיבית, ורק כשהקצב מתגבר מגיע הצליל המוכר של מנוע וי-טווין מקורר אוויר. מצאתי את עצמי רוכב בגלים רק בשביל לשמוע את הצליל – פותח את המצערת ונהנה מהצליל והמכה בישבן, ואז סוגר אותה וחוזר חלילה. כמה ילדותי ככה מהנה.

המנוע מושך בלי גמגום מכל סל"ד, ואפשר להישאר בהילוך שישי כמו באופנוע אוטומטי. אם בכל זאת רוצים לרכוב מעט יותר אגרסיבי, תיבת ההילוכים חלקה ונעימה ומאפשרת החלפות הילוכים מהירות. כשהחזקתי את הגז פתוח קצת יותר, גיליתי שהצ'יף גם יודע למהר. אין לו שום בעיה להגיע, ואף לעבור, את ה-180 קמ"ש, אבל תנוחת הרכיבה משמשת כמגבלת המהירות. ובכלל, למה שמישהו ירצה לרכוב במהירות כזו כשכל הכיף במנוע נמצא במומנט הזמין בסל"ד הרבה יותר נמוך?

המנוע מאוזן להפליא, וגם לאחר יום רכיבה ארוך במיוחד הוויברציות לא הרדימו לי את הידיים או את הישבן. כשמעבירים את המנוע למצב ספורט הוא נותן תחושה עצבנית וחדה יותר, אך גם המצערת הופכת לרגישה יותר וקשה לשליטה, ולאחר התנסות קצרה חזרתי למצב הביניים, סטנדרט, ובו נשאר הצ'יף להמשך המבחן. לסיכום, כוח לא חסר לו. מנוע ה-Thunderstroke חזק אך גם חלק, ידידותי לשימוש וכיפי. מאוד כיפי.

נחזור לתחילת הרכיבה, לקטע עליו דילגתי, כל מה שבין ההתנעה ליציאה לכביש הפתוח. אף אחד לא יופתע מזה שהצ'יף אינו אופנוע עירוני. השילוב הראשוני של המצערת מעט נקודתי, ההילוך הראשון קצר, הגודל, ובעיקר האורך – הופכים את חוויית הרכיבה בתנועה צפופה לרע הכרחי בדרך אל החופש. עם בסיס גלגלים בן 1,626 מ"מ ומשקל של 294 ק"ג, הגודל והמשקל מורגשים היטב בפקקים ובתמרוני חניה, וכן פניות פרסה איטיות שדורשות לפעמים רוורס להשלמת הפעולה. הדבר היחיד שמצאתי מתגמל ברכיבה עירונית, בעוונותי, הוא תגובות הסובבים. אם זה המבטים מכל מכונית שעקפתי או מהעוברים ושבים שמסתכלים מי הוא בן האנרכיה שחולף ברעם לידם. נכון, זה ילדותי ושחצני, אבל תשומת לב היא חלק מהחבילה של קרוזר גדול.

המוהיקני האחרון

וגם מעבר למנוע, התנהגות הכביש של הצ'יף ברכיבה היא אכן של צ'יף – שולט בכביש. בכבישים מהירים הצ'יף טס בין המכוניות כמו מסוק תקיפה אפאצ'י (עוד אייקון עם שם אינדיאני) משחר לטרף ארבע גלגלי.

לכוח הזמין מחובר אופנוע יציב, קל לשליטה ושמח – באופן מפתיע – להיכנס לפנייה. יחסית לקרוזר נמוך וכבד ולתנוחת הרוכב הלא טבעית, הצ'יף דארק הורס הוא בעל יכולות ספורטיביות. השלדה הוקשחה בדגם החדש, כאשר הצילינדר הקדמי חובר אליה כנקודה נושאת עומס. קל להשכיב את האינדיאן ביחס לגודל שלו, יש מרווח הטיה מכובד, והצמיגים דביקים ונוסכי ביטחון. המגבלות שלו הרבה יותר רחוקות מהמגבלות שלי בכביש ציבורי בסוף שבוע עמוס.

הבולמים של ZF בעלי מהלך קצר, אבל סופגים היטב את כל מה שקורה על הכביש, ורק בור פתוח או מהמורה חדה במיוחד – כמו במנהרת הארזים, בחזרה מים המלח בואכה ירושלים – מורגשות ומעבירות מכה חזקה לגב (אבל לפעמים זה בדיוק במקום שהייתי זקוק לזה, שם! כן! וכבר לא צריך כירופרקט). הבלמים בולמים היטב את המסה האדירה של הצ'יף ורוכבו. על הנייר דיסק יחיד מלפנים נראה מעט מדי, ואכן אין לבלמים נשיכה עצבנית – אבל יש להם די והותר כוח לעצור את המפלצת בבטחה גם בבלימת חירום על כביש רטוב – חוויה מעט מפחידה שזכיתי להתנסות בה כבר בשעה הראשונה במחיצתו של הצי'ף. אינדיאן בנו אופנוע שאמנם נאמן בכל פרט עיצובי לאופנוע קרוזר אבל עם יכולות דינמיות טובות ללא פשרה.

פוקהונטס

העיצוב קלאסי עם מושב יחיד נמוך, מיכל בצורת טיפה המכיל 15 ליטרים, פנס קדמי עגול וגלגלי "19 מלפנים ו-"16 מאחור על חישוקים יצוקים. כל חלק באופנוע נראה מוקפד ומחושב, מתאים לז'אנר ונראה מצוין.

ההקפדה העיצובית יורדת לפרטים, ושם החברה מופיע בכל פינה כמנסה לשטוף את מוחו של הצופה. הצ'יף נמכר רק בשלושה צבעים – שחור ושני גוונים של אפור. כבר הזכרתי את תנוחת הרכיבה הקרוזרית אשר דורשת מעט הסתגלות ולא נותנת תחושה טבעית, בעיקר במהירויות גבוהות, אבל יש לה את הסטייל שלה: הכידון הרחב, הרגליות שגורמות לרכוב בפיסוק מוגזם, ובעיקר המושב הסופר נמוך – 662 מ"מ בלבד. לא זכור לי שרכבתי מעולם כל כך קרוב לכביש. יחסית לאיך שהוא נראה, המושב הפתיע בנוחיותו לאורך זמן.

הדגם החדש מאפשר להצמיד יותר את רגלו השמאלית של הרוכב, ועדיין מדובר בפיסוק רחב שמתרחב עוד יותר ברכיבה מהירה. תשכחו מלהצמיד את הרגליים למיכל. הרגליות ממוקמות מעט קרוב לרוכב, והכידון הרחב והנמוך מכתיב רכינה קלה לפנים. אנחנו בחנו את הגרסה הבסיסית של הצ'יף דארק הורס. קיימת גם גרסת הבובר שפרט לכיסויים למתלים נהנית גם מרגליות הממוקמות יותר לקדמת האופנוע וכידון יותר גבוה ורחב – תנוחה שמצאנו כיותר נוחה. קיימת גם גרסת סופר צ'יף, לה שלל תוספות וביניהן – רלבנטיות לתנוחת הרכיבה – מדרסי רגליים ומגן רוח. בעיניי, הצ'יף הבסיסי הוא היפה מבין השלושה, והיחיד שמגיע עם גלגל "19 קדמי בניגוד ל-"16 באחרים. לסיכום, בשביל להיות יפה צריך לסבול.

איש קטן גדול

גרסת הבסיס מגיעה ללא אבזור רב, לכאורה. המושב האחורי ורגליות המורכב שנראים על אופנוע המבחן אינם חלק מהסטנדרט שמגיע עם מושב יחיד. אבל יש לצ'יף אבזור לא רע ומודרני לחלוטין. מעבר ל-ABS ההכרחי יש גם תאורת LED מלאה ומפתח קרבה שמתוכו אפשר לשלוף מפתח פיזי למנעול הכידון. ליד מנעול הכידון יש שקע USB, מיקום מעט מוזר אבל יאפשר גם לכבל קצר להגיע לטלפון אם יורכב על הכידון. על הכידון נמצא לוח שעונים עם מראה עגול קלאסי, אך מדובר במסך מגע מודרני עם המון תצוגות מתחלפות. מצב תצוגה בסיסי, עם תצוגת מהירות כמספר בולט במרכז, מד סל"ד מסביב, חיווי על הילוך, שעה וכיוון נסיעה. מצב תצוגה מתקדם עם מד מהירות קלאסי, מד סל"ד, חיווי להילוך, מד דלק, כיוון נסיעה, אודומטר, שעון וחיווי על מצב החיבור לטלפון. בנוסף, אפשר לדפדף, בין אם בלחיצה על המסך או בשימוש בשני כפתורים בצידו השמאלי של הכידון, בין כל האפשרויות הנוספות: בחירת מצב המנוע, מידע על הנסיעה, מפת ניווט, שליטה בנגן המוסיקה מהטלפון ואפילו חיוג לאיש קשר. כפתורי התפעול אינטואיטיביים, והמסך ברור וקריא בכל תנאי. המצב הבסיסי מאוד נוח לקריאה, ובו השתמשתי לאורך רוב המבחן.

עוד בתחום האבזור נמצא בקרת שיוט, שבה לא מצאנו צורך באופנוע עם מצערת חשמלית כל כך קלה לסיבוב ועקומת מומנט כל כך רחבה (וכאמור, טמון הרבה כיף בשימוש נכון במצערת). מה שחסר לי זו בקרת אחיזה. לא שהזדקקתי לה במהלך המבחן, גם לא בגשם, ובכל זאת – באופנוע עם כל כך הרבה מומנט זה לא יכול להזיק. עוד חולשה היא המתקן ללוחית הרישוי שמותקן משמאל לגלגל האחורי. גם בולט וגם לא נראה שתוכנן לגודלן של לוחיות הרישוי המקומיות. אופנוע המבחן הגיע עם מספר מחוזק בגומיות, נקווה שהיבואנית תמצא לזה פתרון יותר אלגנטי. פרט לכך הגימור מצוין והאופנוע נראה ונותן תחושה של מוצר פרמיום מושקע.

שיר אהבה אינדיאני

צ'יף זה מנהיג השבט, כינוי מחייב שמתי מעט זכו להיקרא בו. האינדיאן צ'יף דארק הורס נושא אותו מבלי לבייש את הפירמה. עם המראה הכל-כך טיפוסי, ציפיתי שלאורך המבחן יתנגן במוחי 'לחופש נולד' של סטפאנוולף כפסקול רקע. וזה אכן קרה ברכיבה האיטית בתנועה העמוסה סביב ים המלח: 60 קמ"ש, אין אפשרות לעקוף, נוף מעלף, מזג אוויר מושלם – Born to be wild. אבל ברוב הזמן הפסקול היה שונה. אין שום קונוטציה לילדי הפרחים כשרוכבים על מכונה כל כך חזקה והדוקה. בכבישים מהירים, כמו כביש שש למשל, ההרגשה היא של זכר אלפא השולט בעדר המכוניות הפוחזות עם המון כוח ונוכחות. בכבישים מפותלים אין זמן לחשוב בכלל, רק אולי להיות מופתע מזה שאופנוע כל כך כבד, ועוד קרוזר, מתנהג כל כך טוב. אינדיאן אולי עיצבו את האופנוע כקרוזר, אבל דאגו שתהיה לו יכולת דינמית מספקת – והם עשו את זה יפה מאוד.

האינדיאן צ'יף דארק הורס הוא לא רק כלי תחבורה, הוא – בהרבה יותר – מוצר לייף סטייל. יש גם ליין של בגדים ואביזרים להשלמת החוויה – החל ממעילי רכיבה, דרך חולצות ובנדנות, וכלה בוואנזי לתינוק או קערת אוכל ממותגת לכלב – כמו אצל אתם יודעים מי. וכמו אצל אותו מתחרה, יש לצ'יף קטלוג תוספות מקוריות עשיר ומגוון, ושווה לבקר באתר היצרן עם סימולטור הקסטומיזציה בו אפשר לנסות כל תוספת על הכלי.

כבר הזכרנו את הפזילה להארלי. הרצון להיות הכי גדול, הכי אמריקאי והכי ראשון, עם שלל התוספות והאביזרים, ולא לנגן כינור שני למתחרה מבית. אסי, שליווה אותי על הארלי פאן אמריקה במבחן הזה, ציטט את ניקולו מקיאוולי: "אם אתה מכוון למלך, כדאי שלא תחטיא". אני לא יודע אם באינדיאן באמת כיוונו להארלי, אני לא יודע אם הם פגעו, אבל בטוח לא מדובר פה בפספוס. יש לו את המראה הנכון, את המורשת הנכונה, האבזור, הגימור, התנהגות הכביש, והמנוע, אוי המנוע. האינדיאן צ'יף דארק הורס נוצר לרכיבה אגרסיבית בדיוק במידה בה הוא נוצר לשיוט נינוח אל האופק או סתם לפוזה מול בית הקפה.

אחרי התחלה קשה היה קשה להיפרד. בסך הכל אנחנו די דומים, הצ'יף ואני. שנינו לא גבוהים, לא קלי משקל ולא קל לחיות איתנו. לשנינו קול נמוך ורועם ואנחנו אוהבים לפנק. ההבדל היחיד שמצאתי הוא שהוא עולה כמעט מאה וחמישים אלף שקלים חדשים, ואותי אפשר לקנות בעבור חופן בורקס.

האינדיאן צ'יף דארק הורס מיועד למי שמחפש את הכלי הכי קיצוני, הכי אמריקאי, הכי גדול ולעזאזל הפרקטיות. יש לו את כל מה שקרוזר אמריקאי אותנטי צריך, ועוד הרבה יותר. אני נהניתי מאוד במחיצתו ונפרד בצער מהאופנוע המאוד כיפי הזה.