קטגוריה: מבחני דרכים

השקה עולמית: הארלי-דיווידסון סטריט רוד 750
צילום: הארלי-דיווידסון
- יתרונות: מחיר, מראה ועיצוב, גמישות מנוע, יכולות כביש והתנהגות, אפשרויות קסטומיזציה
- חסרונות: איכות של חלק מהחלקים כמו רגליות רוכב ורגליות בלם אחורי והילוכים
- שורה תחתונה: הסטריט רוד נותן את החוויה של הארלי-דיווידסון, כולל המראה, אבל במעט כסף
- מחיר: כ-70 אלף ש"ח (מחיר מדויק ייקבע בקרוב)
- מתחרים: הארלי-דיווידסון ספורטסטר 883, מוטוגוצי V9
הארלי-דיווידסון סטריט רוד 750

היצע האופנועים של הארלי-דיווידסון אמנם רחב מאוד, אבל הוא לא מיועד לכל אחד. אם מוציאים לרגע את הספורטסטר 883 בגרסה הבסיסית שלו, שהיה עד לא מזמן האופנוע הזול ביותר בליין של הארלי, אז מגלים שהאופנועים הפחות יקרים מתחילים ב-100 אלף ש"ח, והיקרים יותר מגיעים ל… טוב, לא משנה. לא כי אין להם מחיר מחירון, אלא כי ברוב המקרים רוכשי הארלי מעמיסים אותם בתוספות ושיפורים, ועושים את מה שלשמו נועד ההארלי – מקסטמים אותם. יוצרים אופנוע בהתאמה אישית, עם התוספות והקישוטים שהם אוהבים ושמייצגים אותם. במקרים כאלו, המחיר בישראל עשוי להגיע למספר בן 6 ספרות שמתחיל ב-2 ואפילו ב-3. לשמחתנו, יש לא מעט רוכבים כאלה שהפנינות המוטוריות שלהם מקשטות את כבישי ישראל כמו נזם זהב באף חזיר.

הארלי להמונים

עכשיו, הארלי זה חלום. מושא חלומות. שימו במדרחוב סואן אופנוע ספורט חדש ונוצץ ולידו הארלי-דיווידסון גדול ומאובזר, ורוב האנשים שיעברו, הגברים בעיקר, יסתכלו על ההארלי, יחלמו, ואז ישלפו את הטלפון הנייד ויצלמו תמונה שאותה הם ישלחו לקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה מהמילואים.

כדי להנגיש את העולם המופלא של הארלי-דיווידסון לאותם גברים, לאותו ציבור רחב יותר, הארלי הציגה לפני כשנתיים את הסטריט 750 – הארלי קטן בנפח 750 סמ"ק, שמאפשר כניסה זולה לעולם של הארלי. על מנת שיהיה זול במיוחד (60 אלף ש"ח בישראל), חסכו על הסטריט כמעט בכל מקום אפשרי. זה ניכר לעין, אבל זה עדיין הארלי, כזה עם סמל העיט, מנוע וי-טווין (מקורר נוזל…), מיכל טיפה ממתכת וקטלוג תוספות מכובד.

ב-3 סכמות צביעה שונות

הארלי להמונים, אבל ספורטיביים

השנה, שנתיים אחרי הסטריט 750 המקורי, הארלי מציגה את הסטריט רוד 750 – גרסה משופרת יותר של אותו סטריט 750, שאמור לטפל לא רק במראה – שהוא חלק חשוב ביותר כשמדובר על הארלי-דיווידסון – אלא גם, או בעיקר, בביצועים. ביכולות הדינמיות של הסטריט.

לצורך כך גרסת הרוד קיבלה שורה ארוכה של שיפורים ותוספות. זה מתחיל במנוע, שחוזק ב-10% במומנט המקסימלי ובערך דומה לאורך כל העקומה, וכן בלא פחות מ-20% תוספת להספק המקסימלי, בין היתר על-ידי העלאת הסל"ד המקסימלי. את השיפור הזה השיגו בהארלי על-ידי ראשי מנוע חדשים למנוע הווי-טווין 60 מעלות מקורר הנוזל שלהם, תזמון שסתומים שונה, סעפות חדשות וגדולות יותר, וגם מערכת פליטה חדשה.

אבל פרט למנוע נעשו עוד שינויים רבים שאמורים לשפר את ההתנהגות. כך למשל המזלג הקדמי הפשוט הוחלף במזלג הפוך בשרני, וצמד הבולמים מאחור הוחלפו באיכותיים יותר עם מהלך גדול יותר של 117 מ"מ. מערכת הבלימה כפולת הדיסקים מלפנים שופרה גם היא עם דיסקים בקוטר 300 מ"מ ומערכת ABS, החישוקים בקוטר "17, ועליהם צמיגים ספורטיביים במידות 120/70 מלפנים ו-160/60 מאחור.

הסטריט רוד מקבל גם עבודת גוף חדשה, המתאימה כאמור לרוח ה-Rod וכוללת מיכל דלק, יחידת זנב ומסיכה קדמית מעוצבים מחדש, וכמובן מראה עדכני יותר, בצבעים מטאליים, שמתאימים לחבילה הכללית.

אנחנו קיבלנו את האפור מט

הארלי אורבאני

את הסטריט מגדירים בהארלי-דיווידסון ככלי אורבאני ועוד קצת, כלומר הם מייעדים אותו בראש ובראשונה לעיר. הם כנראה לא מכירים את הצפיפות של תל-אביב, ולא יודעים שהמרחק בין העיר הגדולה לבין בר-בהר הוא פחות מחצי המרחק ממרכז מנהטן לניו-ג'רזי. כך או כך, הסטריט רוד 750 הוא לגמרי אופנוע שהיינו שמחים להחנות מחוץ לבר האהוב עלינו. במיוחד אם זה פיק-אפ בר.

כמתחייב מהשם 'רוד', הוא לא רק צבוע בצבעי מט כהים, גם תנוחת הרכיבה מזכירה במשהו את הווי-רוד הגדול, עם מושב נמוך וכידון רחב ושטוח במיוחד ששולח את הידיים הרחק לפנים ויוצר כיפוף הארליסטי בגב. לרגע חלמנו על קסדת חצי ועל צמיג אחורי ברוחב 300 מ"מ, אבל הסתפקנו ב-160 הצנועים של הסטריט רוד ובקסדת ה-SHOEI הכתומה שמתאימה בול לצבעים של הארלי.

אבל למרות שהוא מרשים ואפילו יפה, מבט מקרוב מראה היכן חסכו בהארלי כסף כדי שיוכלו למכור את הסטריט רוד במחיר נמוך. רגליות הרוכב למשל פשוטות מאוד, וכך גם רגליות הבלם האחורי וההילוכים, ויש עוד כמה חלקים היצוקים מפלדה ומצופים בצבע שחור פשוט, כמו משולשי ההיגוי. וזה בסדר, כי בכל זאת – המחיר מדבר פה יותר מכל. דווקא החלקים החשובים – המושב, מיכל הדלק, אפילו חלק מסביבת הרוכב, נראים ומרגישים איכותיים למדי, וזו גם התחושה הכללית שמתקבלת מהאופנוע, גם ברכיבה.

לא רק אורבאני

חגיגת גז והשחזת רגליות

מסלול הרכיבה שלנו בכבישים המפותלים של דרום ספרד כלל קצת יותר מ-200 ק"מ, רובם ככולם מפותלים. רגע, הארלי-דיווידסון וכבישים מפותלים? זה לא קצת דיסוננס? הרי בחלום של כולנו אנחנו עולים על ההארלי השמן ורוכבים על הכביש האינסופי לעבר השקיעה. אז זהו, שלא סתם נבחר המיקום הזה, שכן לסטריט רוד יש יכולות כביש לא מבוטלות ואפילו טובות. מאוד טובות. בטח ביחס למה שאתה מצפה מהארלי.

המנוע מגניב לגמרי. מווי-טווין של הארלי אתה לא מצפה שיעלה למחוזות סל"ד 5 ספרתיים, אבל כן מצפה לערימות של מומנט מסל"ד אפס בערך, והוא אכן כזה. ותופתעו, אפשר למשוך איתו הילוכים. אמנם לא לסל"ד של 4 צילינדרים יפניים, אבל בהחלט לכיוון 6,000 ואפילו 7,000 סל"ד. למרות זאת, הוא מרגיש טוב יותר בין 3,000 ל-5,000 סל"ד. הבעיה היחידה של המנוע הזה – שבהחלט אפשר להגדיר אותו כיעיל (רגע, כשאומרים 'מנוע יעיל' על הארלי, זו מחמאה או נקודה לחובתו?…) – היא יורו 4. תקנות זיהום האוויר האירופאיות חונקות את מערכת הפליטה, ובמקום רעם אגזוזים יש כאן משהו שהוא יותר לכיוון נהמה חרישית. למרות זאת, את מכלול התחושות שהווי-טווין הזה מייצר אי אפשר לקחת לו. מרוכשי הסטריט רוד נבקש – אנא מכם, שימו לו מערכת פליטה חליפית ומשוחררת ותשאירו את היורו 4 לגרמנים ולשווייצרים.

בבקשה, שימו לו מערכת פליטה משוחררת

אבל העניין הגדול בסטריט רוד הוא לא המנוע, אלא ההתנהגות הדינמית. הוא אמנם ארוך ויציב, אבל הכידון הסופר-רחב יאפשר לכם לתת פקודות היגוי החלטיות ולשים את הסטריט רוד על הצד בקלות. איזה שיפור אדיר מהסטריט הרגיל. הבולמים הקדמיים יודעים לספוג כוחות גדולים, גם של בלימה וגם של הטיה, ושומרים גם הם על יציבות האופנוע, והבלמים ישתלו את הפרונט באספלט במשיכה קלה. פשוט תענוג שהכל נעשה בקלות חצי יפנית.

עד כמה היה לנו כיף איתו על הכבישים המפותלים? ובכן, בהפסקת הצהריים המכונאים נאלצו להחליף לאופנוע שלי רגליות רוכב, פשוט כי את המקוריות שחקתי עד לאמצע. לשמחתם, הם פשוט היו צריכים להחליף בין אלו של הרוכב לבין אלו של הנוסע, שכן הן זהות. בעניין הזה נספר שזווית ההטיה עומדת על 38 מעלות מימין ו-40 מעלות משמאל. לא רע בסך הכל.

ואחרי הכל, הוא גם נוח למדי. לא כמו אדוונצ'ר מודרני, אבל גם אחרי יום רכיבה מלא ויותר מ-200 ק"מ, לא כאב לנו כלום בגוף. זה כשלעצמו הישג עבור הארלי, בטח ובטח בהתחשב בקהל היעד.

רגליות ברבאק!

לא רק לבתי קפה וברים תל-אביביים

הסטריט רוד החדש הוא שדרוג עצום לסדרת הסטריט הזולה. הוא לא רק נראה טוב, וזה לא רק הסמל של הארלי על מיכל הדלק, הוא גם נוסע טוב. רוכשי האופנוע ייהנו מעצם הרכיבה על הארלי – גם אם הארליסטים יגידו להם שזה לא באמת הארלי אמיתי – גם מהמראה וההילה, אבל לא פחות חשוב – מאופנוע שמתנהג טוב ולא רק נראה טוב.

היתרון הגדול של הסטריט רוד הוא כאמור המחיר, שצפוי להיות כ-70 אלף שקלים ואפילו פחות מזה. המחיר המדויק ייקבע בימים הקרובים, עם הגעת האופנוע ארצה. במחיר הזה הסטריט רוד מאפשר כניסה נוחה לעולם של הארלי-דיווידסון לכל החולמים, אבל מאפשר להם גם באמת לרכב עליו. לאלבר, יבואנית הארלי לישראל, יש קלף חזק ביד שעשוי למשוך רוכבים חדשים. בעתיד הם עשויים להתקדם להארלי גדול ויקר יותר. יופי של אופנוע.

הכותב היה אורח של הארלי-דיווידסון בהשקה העולמית בספרד.

אחחחח… הכבישים של דרום ספרד…

מפרט טכני

[table id=87 /]
9 במאי 2017
השקה עולמית: ימאהה איקסמקס 300

רוחות של שינוי

בשנה החולפת היוו הקטנועים כ-40% מכמות הכלים החדשים שנמכרו באירופה. מספר נאה לכשעצמו, אך הנמוך ביותר (באחוזים) בתשע השנים האחרונות, והמשך ישיר של מגמה ברורה באירופה מאז החלה ההתאוששות שלאחר המשבר במכירות בענף הדו-גלגלי. בישראל שוק הקטנועים הוא הגרעין ועיקרו של השוק הדו-גלגלי, אך גם פה, כמו באירופה, נרשמה מגמה דומה: על אף שנתוני המכירות השתפרו בשנים האחרונות, בשנת 2016 היוו הקטנועים 71% 'בלבד' מסך הכלים החדשים שנמסרו, לעומת נתונים גבוהים הרבה יותר (80%-90%) שאליהם היו מורגלים היבואנים עד היום. כלומר גם בישראל 2016 חלה מגמה ברורה של מעבר מקטנועים לאופנועים, וסביר להניח שהמגמה הזו תימשך.

אז מה בעצם עומד מאחורי הנתונים הללו? בזמן המשבר הכלכלי יצרנים רבים הבינו שאופנועים יקרים לא הולכים להימכר באותן כמויות כמו בשנות השיא, ולכן החלו – מי מוקדם יותר ומי פחות – 'להנגיש' לציבור הרוכבים אופנועים בסיסיים וזולים יותר, כאלו שימשכו את הקהל לבוא ולקנות אופנוע, גם אם לא מדובר במילה האחרונה בחזית הטכנולוגית. התוצאה הייתה בהתאם, ויש האומרים שאף מעבר למצופה – אופנועי תקציב הפכו למצרך מבוקש.

ימאהה איקסמקס 300

אלא שאז קטנועים בנפח 250 סמ"ק באירופה מצאו את עצמם בסיטואציה קצת משונה; אם פעם הם היו האלטרנטיבה המועדפת לתחבורה דו-גלגלית זולה למי שרוצה להתנייד גם בעיר וגם להיות מסוגל לעלות על הכביש המהיר כדי להגיע לעיר הסמוכה, הרי שיותר ויותר רוכבים מצאו את הפתרון בדמות אופנועים זולים בנפח 300-500 סמ"ק, שמשלבים רכיבה 'אופנוענית' עם קלאץ' והילוכים עם תוספת כוח לא רעה.

בישראל לעומת זאת, מדרגת ביטוח החובה לקטנועים ואופנועים עד 250 סמ"ק נמוכה יותר ועל כן מהווה גורם משמעותי בשיקול הרכישה, מה שלא קיים באירופה ולכן גם לא משפיע על מכירות הקטנועים בנפחים המדוברים.

פרשת דרכים

ואיך כל זה קשור לאיקסמקס 300? ובכן, בקלות. לא כל מכירות הקטנועים באירופה נפגעו מכניסת השחקנים החדשים לשוק בצורה שווה; בזמן שקטנועי ה-125 שמרו על יציבות יחסית, וגם מקסי-סקוטרים למיניהם בנפחים של 400 סמ"ק ומעלה שמרו על כוחם היחסי, הייתה זו קטגוריית ה-250 שנפגעה בצורה הברורה ביותר. מנגד, קטגוריית ה-300 (ואיתה גם ה-350 שצמחה לה בשנים האחרונות) גדלה והתבססה על חשבון ה-250 שהחלה לדעוך, שינוי שכאמור הורגש בעיקר באירופה והרבה פחות אצלנו.

כאן בשלוש סכמות הצביעה של 2017

החל להסתמן כי שוק ה-300 הופך להיות משמעותי יותר ויותר, ושלא מדובר בסתם עוד אפיזודה חולפת. בימאהה הבינו שכדי להישאר במשחק הם צריכים קטנוע חדש שיתאים לדרישות השוק החדשות. בתערוכת קלן האחרונה הציגה ימאהה את הגרסה שלה לאיך צריך להיראות קטנוע 300 סמ"ק בשנת 2017 כשחשפה האיקסמקס 300 החדש והודיעה על פרישתו של ה-250 הוותיק, שאמנם מאז הוצג ב-2004 עבר 2 גלגולים נוספים, אבל נשען על אותו מנוע מלפני 13 שנה ועל השלדה והבולמים של הגרסה השנייה מלפני 7 שנים.

אלא שימאהה נכנסה לשוק ה-300 האירופאי כשהוא כבר רווי בכלים מצד האופוזיציה מיפן והסביבה, אך בעיקר מצד זו המקומית, כשפיאג'ו האיטלקית על שלל מותגיה (וספה, ג'ילרה, אפריליה) שולטת בו ביד רמה עם מבחר כלים רחב. בפני ימאהה עמד אפוא אתגר לא פשוט: על הקטנוע החדש הוטל להתמודד מול לא מעט כלים שכבר ביססו את מעמדם בסוכנויות המכירה, כשהוא למעשה אמור 'לסגור את הפינה' גם בתחרות מול קטנועי 250 וגם מול קטנועי 350 למיניהם. כשמדובר על שוק של מאות אלפי קטנועים בשנה, המשמעות היא אחריות לא קטנה על כתפיו של הקטנוע הזה.

היגוי מדויק – בזכות צמד משולשי היגוי

משפחה לא מחליפים (?)

במשפחת 'איקסמקס' (קרובים של משפחת 'טימקס') גרו עד היום תחת קורת גג אחת שלושה דגמים: 125, 250 ו-400. הקטן שבהם עבור דרגת הרישיון הנמוכה (עד 125 סמ"ק, הנקראת בישראל A2), האמצעי היה נציג המשפחה בקטגוריית ה-250 התחרותית למדי, ואילו ה-400 נועד לענות על הצורך של חלק מהרוכבים בתוספת כוח לרכיבה בינעירונית בחצי המחיר של הטימקס 530, שנמצא בכלל בקטגוריה משלו.

על השאלה המתבקשת "האם יש מקום לדגם נוסף שיידחק איפשהו במרווח הצר שבין האיקסמקס 250 לאיקסמקס 400?" ענו בימאהה בשלילה עוד בטרם נשאלו, הודיעו שהם מודים לאיקסמקס 250 על שירות נאמן לאורך השנים, ואיחלו לו בהצלחה בהמשך דרכו כפריט לאספנים.

מה שנראה תחילה כמהלך שיווקי עם שינויים קלים בדמות הגדלת נפח המנוע ועיצוב מחדש של הדגם המוחלף, מתברר ככל מתקרבים ובוחנים כמהלך טקטי מחושב היטב.

אח קטן של הטימקס

זה מתחיל במספרים היבשים על גבי המפרט הטכני – האיקסמקס 300 מקבל שלדה חדשה, קשיחה יותר מקודמתה וקלה ממנה ב-3 ק"ג, בזמן שלמשקל הכולל ביחס לדגם היוצא נוסף ק"ג אחד בלבד; המזלג הקדמי מקבל 2 משולשי היגוי כמו באופנועים (וכמו בטימקס); נפח תא האחסון, שהיה גדול עוד קודם לכן, גדל מ-38 ל-45 ליטרים בזמן שקוטר הגלגלים נותר כמו ב-250 – "14 מאחור, "15 מלפנים); נפח המנוע אמנם גדל ב-17%, אבל הכוח המקסימלי גדל בקרוב ל-37% (!) כשבימאהה בחרו לעשות שימוש במנוע חדש מסדרת הבלו-קור (Blue Core) שלהם לניצול כוח מקסימלי מהמנוע והקטנת זיהום האויר; כמו כן קיבל ה-300 מערכת בקרת החלקה לגלגל האחורי (ניתנת לניתוק) ומערכת ABS כסטנדרט, ויש גם שלט קרבה חכם במקום מפתח.

מעבר לזה העיצוב כולו משדר איכות והשקעה בפרטים הקטנים; החל מהפנסי ה-LED מלפנים, דרך הפלסטיקה המעוצבת ועד לפנס האחורי עם המאותתים האינטגרליים.

אחחח… פירנצה…

אוי תל אביב, לו רק היית קצת יותר פירנצה

בכניסה לפירנצה שבאיטליה, שעת אחר צהריים ערב ההשקה, קיבלנו את ההסבר הכי טוב שיכולנו לבקש מדוע בחרה ימאהה לערוך את ההשקה בעיר הציורית שבאיטליה. הפקק למלון שהיה מרחק 2 ק"מ מאיתנו הזדחל לו אך בקושי, ומי שנהג ברכב כמונו ולא רכב על קטנוע ודאי הבטיח לעצמו שאין מצב שהוא עושה את הדרך הזו שוב על יותר משני גלגלים, או לכל היותר שלושה. גם ברחובות העיר ניתן היה להבחין בכמה אופנועים, אך בעיקר בהמוני קטנועים הגודשים את החניה בצידי הכביש. הבנו שהגענו למקום הנכון.

בבוקר למחרת יצאנו לרחובות העיר כדי לפגוש את הפקקים מקרוב, רק כדי לגלות שהם לא הרבה יותר נעימים עם קטנוע, אבל גם לא ממש מאיימים על האיקסמקס שאיתו הצלחנו להשתחל בזריזות ובקלות בין הרכבים. לא נספר לכם על כל רחוב וכל פנייה שפגשנו בדרך, אבל כן נציין שהרכיבה על האבנים המשתלבות ברחובות הצרים, שלעתים אף היו רטובות, הרגישה בטוחה למדי הודות למערכת בקרת ההחלקה. המתלים האחוריים, שהיו מכוונים על מצב ברירת המחדל, עשו עבודה מצוינת בספיגת המהמורות בדרכים שהיו בחלקן משובשות, אך שיתפו פעולה גם כשיצאנו מהעיר אל עבר ההרים שמחוץ לה.

אחד הדברים היותר חוויתיים באיקסמקס 300 זה ההיגוי שלו. המזלג הקדמי מרגיש הרבה יותר קשיח ויציב מזה שתמצאו ברוב הקטנועים, בעיקר הודות לעובדה שבימאהה החליטו, בחכמה רבה, להוסיף לו משולש היגוי נוסף. גם הבולמים הקדמיים, שעל אף היותם קשיחים יחסית עובדים מצויין גם על משטחים פחות איכותיים, תרמו לעבודת ההיגוי הזריזה והמדויקת. כל אלו הצטרפו יחד עם השלדה לכדי קטנוע חסר יומרות תחרותיות, אך בעל אופי ספורטיבי, ובעודנו בולמים עמוק אל תוך הפנייה החצי-עיוורת, הצליחו להשכיח מאיתנו פה ושם את העובדה שאנחנו בעצם רוכבים על קטנוע ולא על אופנוע קטן.

ביצועים טובים – בעיר ומחוצה לה

פה אולי המקום לציין שהבלמים הקדמיים שופרו ביחס לדגם היוצא וכעת הם עובדים טוב יותר, ואולם לתחושתנו הם לא היו מספיק החלטיים גם כשניסינו לשדל אותם להיות כאלו. הבלם האחורי לעומת זאת עשה עבודה מצוינת, וה-ABS נכנס לפעולה בזמן ולא מוקדם מדי.

התמסורת הרגישה חלקה ורציפה אפילו יותר מבעבר, ללא בורות בסגירת המצערת או השתהות בפתיחה שלה. מאידך, לא היינו מתנגדים אם היה קצת יותר מומנט זמין ביציאה מהמקום, כמו זה שמתקבל כשהמצערת כבר פתוחה למשעי ומושך בהחלטיות קדימה. באופן כללי הרכיבה כולה הרגישה חלקה יותר, האיקסמקס מרגיש יציב מאוד על הכביש, והטענה של ימאהה כי התכנון מחדש של השלדה ומיקום המנוע עזרו להפחית את העברת הוויברציות לרוכב – התגלתה כנכונה.

אבל מה שאולי מורגש יותר מהכל כשעולים עליו זו התחושה שהאיקסמקס 300 הוא קטנוע קל לרכיבה, ללא צורך בזמן הסתגלות לסביבה ולתנאים החדשים.

תמורה טובה יותר לשקל מאשר ה-250; רק ביטוח החובה…

על איכות משלמים

אבל לא תמיד. על תוספות דווקא כן. איכות הגימור כפי שציינו גבוהה, וכך גם יתר המכלולים – יחסית לקטנוע בנפח הזה כמובן. ההשקה כולה עמדה בסימן 'תשוקה', כשבימאהה הדגישו את ההבדל בין מה שרוכב צריך לבין מה שרוכב חושק בו, מבלי לקרוא בילד בשמו: בתכלס, רוכב קטנוע צריך מנוע שמחובר ל-2 גלגלים, אבל בינינו – כל רוכב קטנוע ישמח לעשות את אותה הדרך על אוכפו של האיקסמקס החדש.

במחיר של 34,805 שקלים חדשים 'על הכביש', שהם כ-1,600 ש"ח יותר מאשר גרסת ה-ABS של ה-250, האיקסמקס 300 הוא תמורה יותר טובה לשקל מאשר קודמו בתפקיד, והעובדה שהוא זול מדגם ה-400 (הבדל של 3.5 כ"ס בלבד) בכ-6,500 ש"ח הופכת אותו לא רק למודרני אלא גם למשתלם ביותר מבין השניים לבעלי רשיון A1.

עכשיו רק נשאר לנו להחליט אם ואילו תוספות בתשלום מתוך קטלוג האביזרים של ימאהה אנחנו רוצים להוסיף לו, לא כולל התוספת בביטוח החובה שנאלץ לשלם על המעבר מ-250 ל-300.

הכותב היה אורח של חברת ימאהה בהשקה העולמית.

לרכיבת מבחן על ימאהה איקסמקס 300 – לחצו כאן.

מפרט טכני

[table id=85 /]

25 באפריל 2017
מבחן השוואתי: נייקדים בינוניים וזולים 2017

צילום: אלכס טאובין; בוחנים נוספים: נמרוד ארמן, ארנון שפירא

שלושת האופנועים שכאן במבחן הם הנציגים המרכזיים של אחת הקטגוריות החשובות בתקופה האחרונה בעולם האופנועים – הנייקדים הבינוניים. הקטגוריה הזו מהווה כרטיס כניסה נוח וזול לעולם האופנועים הגדולים, ועם התעוררות שוק האופנועים בשנים האחרונות – המכירות בהתאם. יותר מזה, האופנועים המרכיבים את הקטגוריה הרחבה הזו הם אמנם בעלי הספק של סביב 70-75 כוחות סוס, אבל חלק מהם מגיעים גם עם הגבלה לרישיון נהיגה A1, כלומר מוגבלים ל-47 כ"ס, דבר שמרחיב עוד יותר את קהל היעד.

שלושה נייקדים טווינים זולים

הקונספט בקטגוריה הזו ברור וחוצה יצרנים – פשטות מכאנית. כל אחד מהאופנועים שכאן מורכב מאוסף של חלקים פשוטים וזולים, זאת על מנת שתג המחיר יהיה נמוך ככל האפשר. אבל מה שמאפיין את שלושתם, ואת האופנוענות המודרנית של אחרי המשבר הכלכלי של 2009 בכלל, הוא שעם אוסף חלקים פשוטים יוצרים תוצאה טובה ומהנה, כמאמר הקלישאה – גדולה מסך חלקיה. שלושתם, אגב, מגיעים עם מערכת ABS למניעת נעילת גלגלים בבלימה.

בחרנו בשלושת הטווינים של היצרניות המובילות כיום בשוק שכן אלו אופנועי המיינסטרים שבקטגוריה, אולם זו האחרונה רחבה ומכילה גם כלים בגישות אחרות – למשל הדיוק 690 של ק.ט.מ שמגיע עם מנוע סינגל (צילינדר אחד), או המנוע בעל ארבעת הצילינדרים בשורה של הונדה שמותקן ב-CB650F. גם היוסאנג GT650 נכנס בדיוק לקטגוריה הזו עם תג מחיר נמוך של 43 אלף ש"ח. בואו נכיר את המתמודדים.

או, זו התמונה הנכונה עם הרוכבים המסוקסים…

ימאהה MT-07

את מה שימאהה עשתה עם סדרת ה-MT אפשר ללמד בבתי ספר לשיווק. אחרי המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם בימאהה חישבו מסלול מחדש, ישבו על שולחן השרטוט ופיתחו דגמים חדשים לחלוטין שיהיו פשוטים וזולים, אבל מהנים מאוד לרכיבה ועם עיצוב מודרני הקורץ לצעירים, וזה תפס בגדול. בנוסף, על כל אחת מהפלטפורמות בימאהה בנו אופנועים גם לסגמנטים אחרים – למשל דגמי רטרו או ספורט-תיור. ה-MT-09 ב-2013 וה-MT-07 ב-2014 שינו את כללי המשחק בעולם האופנועים, והפכו ללהיטי מכירות בכל רחבי אירופה, עם ביקושים אדירים. אופנוענות ניו-אייג'.

בבסיס ה-MT-07 שכאן מנוע קרוספליין 2 צילינדרים בנפח 689 סמ"ק, והוא אחד המנועים המהנים יותר שעליהם רכבנו. הוא גמיש מאוד, הוא חזק, אבל יותר מהכל – תצורת המנוע – טווין מקבילי א-סימטרי – מהנה מאוד.

ימאהה MT-07

תנוחת הרכיבה פה היא המודרנית ביותר. המושב גבוה (ומעוצב), הכידון רחב יחסית, והאופנוע כולו צר מאוד. כמו כל משפחת ה-MT, גם כאן מבט מהצד על צללית רוכב MT-07 יסגיר מיד באיזה אופנוע מדובר, עם הגב הזקוף שנוטה קדימה אל הכידון. הצללית הזו משתלבת מצוין, אגב, עם קפוצ'ון. אופנוענות ניו-אייג'. מכלולי השלדה כאמור פשוטים למדי, אבל יחד הם יוצרים תוצאה טובה והתנהגות מעולה, אפילו מפתיעה.

אחד המאפיינים של ה-07 הוא העיצוב, שהוא חלק מהחבילה הכללית באופנוע הזה. הוא מוקפד מאוד, ואפשר לראות את זה גם במראה הכללי וגם כשיורדים לפרטים, עם כנפיים מעוצבות, כנפונים להסטת רוח ומניעת מערבולות מתחת למושב ומאחורי הזנב, חיפויי הפלסטיק של מיכל הדלק או לוח השעונים המודרני שיושב ישירות על הכידון ונותן תחושה קרבית ומיוחדת – של MT. ניו-אייג' כבר אמרנו?

הרכיבה עליו היא חוויה. מעבר למנוע החזק והגמיש, שגורם לגלגל הקדמי לעלות לשמיים בשלושת ההילוכים הראשונים בלי מאמץ, ה-MT-07 מתנהג מצוין, בין אם זה ברכיבה עירונית ובין אם במקום המועדף עליו – כבישים מפותלים. האלמנט שחזר על עצמו יותר מכל היה כיף. חדוות רכיבה. ה-MT-07 הוא האופנוע המהנה ביותר לרכיבה מבין אלו שבמבחן והוא מעלה הכי הרבה חיוכים בתוך הקסדה. בימאהה הבינו את נפש האופנוען המודרני ויצרו כלי שידבר אל נימי נפשו, ובזול. כמה זול? 60 אלף ש"ח – גם לגרסה המוגבלת ל-A1.

אופנוענות ניו-אייג'

סוזוקי SV650

השם SV650 הוא ותיק מאוד, מאז שנות ה-90, וכעת הוא עושה קאמבק. אבל לא מדובר פה באותו SV של פעם, אלא באופנוע חדש שלמעשה בנוי על בסיס אופנוע אחר של סוזוקי – הגלדיוס 650 שיוצר מ-2012. במעבר בחזרה ל-SV עוצבה מחדש כל עבודת הגוף של האופנוע כך שתתאים לרוח ה-SV המקורי, אבל הפלטפורמה המכאנית נשארה כמעט זהה.

המנוע הוא הווי-טווין הוותיק והטוב שאותו אנחנו מכירים מהויסטרום 650, מהגלדיוס ומה-SV הקודם, רק שבמעבר ל-SV החדש, שהוצג בשנה שעברה, הוא קיבל עדכון מקיף, עובה וחוזק, והוא גם תואם לתקנות זיהום האוויר יורו 4. המנוע הזה מאוד יעיל, הוא גמיש והוא חלק, אבל בכל זאת – יש לו את האופי הווי-טוויני המיוחד.

סוזוקי SV650

גם ה-SV בנוי בפשטות מכאנית עם מכלולים בסיסיים, אבל למרות המבנה הפשוט הוא מצטיין בסעיפי ההתנהגות. מערכת המתלים בו היא המאוזנת ביותר מבין השלושה, והיא מאפשרת מצד אחד רכיבה רגועה וספיגת מהמורות, ומצד שני רכיבה – גם מהירה – על כבישים מפותלים. בשילוב המנוע החלק התחושה הזו מהנה מאוד.

ה-SV הוא גם הנמוך ביותר מבין השלושה, וגם רוכבים לא גבוהים במיוחד יגיעו לקרקע עם 2 רגליים בטוחות. הכידון פשוט וצר, ובכלל – מבנה האופנוע הוא הצר ביותר מבין השלושה – הרבה בזכות תצורת המנוע הצרה.

מבחינה עיצובית ה-SV הוא הסולידי ביותר. יש לו קווים חלקים וזורמים, ללא פינות חדות כמו בשניים האחרים, והוא גם היחיד מבין השלושה שעדיין מגיע עם פנס קדמי עגול – אחד מהמאפיינים הבולטים של משפחת ה-SV לדורותיה. אהבנו מאוד את שלדת מסבך משולשי הפלדה, שנותנת ל-SV העירום מראה של נייקד אירופאי דוגמת דוקאטי או MV אגוסטה.

כשה-SV650 הגיע ארצה בסוף 2016, הוטלה פצצה – מחירו עמד על 50 אלף ש"ח בלבד, שהם 10,000 ש"ח פחות ממתחרהו הישיר – ה-MT-07. יותר מזה – הגרסה המוגבלת ל-A1 נמכרת ב-48 אלף ש"ח – מחיר חסר תקדים לאופנוע בסגמנט, ובהחלט אחד הקלפים החזקים של ה-SV המצוין כשלעצמו.

קאמבק זול ומאוזן

קוואסאקי Z650

ה-Z650 הוצג לפני חודשים ספורים בלבד, והוא התשובה של קוואסאקי לסגמנט המתעורר הזה. בבסיסו מנוע טווין מקבילי שאותו אנחנו מכירים זמן רב, שכן הוא נלקח ישירות מהוורסיס 650 וה-ER6 הוותיקים. אבל כל השאר – חדש לחלוטין. השלדה, הזרוע האחורית, מכלולי השלדה, וכמובן – העיצוב.

כדי לחדור אל לב הרוכבים הצעירים בקוואסאקי הלכו על עיצוב חד ואפילו מוחצן, ברוח משפחת ה-Z הפופולארית של היצרנית היפנית הירוקה. ה-Z650 הוא האופנוע עם הנוכחות הבולטת ביותר מבין השלושה, וזה לא רק בגלל סכמת הצביעה היפה אלא בעיקר בשל כל עבודת הפיסול בפלסטיק ובמתיחת הפנים שעבודת הגוף של ה-Z קיבלה. בכל מקום רואים את ההשקעה בעיצוב, ויש המון פרטים קטנים להתבונן עליהם.

קוואסאקי Z650

הוא גם עובד טוב, ה-Z650, והוא אופנוע מהנה מאוד לרכיבה – כמו שהסגמנט מחייב. אבל למרות זאת, יש לנו 2 נקודות ביקרת עיקריות. ראשית המנוע. הוא אמנם חזק, והוא גמיש מאוד – שכן בקוואסאקי עיבו את תחום הסל"ד הנמוך והבינוני במעבר מה-ER6 ל-Z (על חשבון 3 כ"ס בקצה), אבל התצורה הזו – טווין מקבילי עם סדר הצתה של 180 מעלות – היא תצורה שעבר זמנה. היא שייכת לשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, והיא בעיקר משעממת. אפשר למשל ללמוד מימאהה איך מייצרים מנוע טווין מקבילי יעיל וגם מעניין.

העניין השני הוא הפינות החדות וחוסר הליטוש של ה-Z, ואפשר לומר שזה בהחלט מאפיין את קוואסאקי. בעוד הבלם הקדמי למשל חזק ונושך, הבולם האחורי פשוט מדי וגורם לנדנודי זנב בפניות כשהאספלט לא מושלם, מה שפוגע באופן ישיר על התנהגות ויציבות האופנוע בהטיה. נכון, זה לא ממש נורא אלא סתם מציק, אבל זה מצביע על חוסר האיזון של ה-Z.

ולמרות זאת, ה-Z650 הוא אופנוע טוב ומודרני, והוא יפה מאוד – מה שעשוי לקרוץ לרוכבים צעירים רבים. תוסיפו לזה את תג המחיר התחרותי, שכמו ה-SV650 עומד על 50 אלף שקלים, ותקבלו את אחד מלהיטי המכירות הפוטנציאליים הגדולים של קוואסאקי. המחיר הזה נקבע כתחרות ישירה ל-SV650, שכן ה-Z650 הגיע רק בשבועות האחרונים ארצה ותומחר אחרי ה-SV. הנה דוגמה חיה לתחרות בשוק חופשי ותחרותי שעושה לנו – הצרכנים – רק טוב.

עיצוב מטריף, אבל פינות חדות של קוואסאקי

סיכום

כל אחד משלושת הנייקדים שפה הוא אופנוע טוב, שכמו שכתבנו – גדול מסך חלקיו הפשוטים. שלושתם מספקים פאן-פקטור גדול, ושלושתם מספיק זולים כדי להיות נגישים גם לרוכבים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים על אופנוע גדול.

הקוואסאקי הוא היפה והמעוצב ביותר מבין השלושה, והוא גם מוצע במחיר סופר-תחרותי של 50 אלף ש"ח, כך שקרוב לוודאי שגם הוא יהיה להיט מכירות בחודשים הקרובים ויותר. אך למרות זאת, לנו חשובים לא פחות גם סעיפי ההתנהגות, ובאלו הקוואסאקי פחות מצליח עם מנוע מיושן והתנהגות פחות מאוזנת.

על זה היינו שמים את הכסף!

הימאהה הוא המהנה ביותר לרכיבה, והוא המודרני מכולם פה. יש לו את המנוע הכיפי ביותר, יש לו מראה מודרני ניו-אייג'י, והוא מביא איתו את רוח האופנוענות המודרנית בהתגלמותה. רק המחיר – 60 אלף ש"ח – שעד לפני שנה נחשב כמעולה, היום עומד בעוכריו, ונשאלת השאלה אם שווה לשלם עליו תוספת של 10,000 ש"ח, שהם 20% יותר מצמד המתחרים שפה. נקדים ונאמר שבתוספת קטנה, למשל עד 10%, כלומר עד 55 אלף ש"ח, הוא לא רק היה האופנוע הטוב יותר מבין השלושה אלא גם הרכישה הטובה ביותר. בימים אלו, למשל, הוא נמכר במבצע ב-55 אלף ש"ח, וכאמור במחיר הזה הוא הבחירה המועדפת עלינו.

אבל את התשובה לשאלה הזו נתן לנו הסוזוקי, שב-50 אלף ש"ח מביא איתו חבילה מאוזנת מאוד וגם מהנה לרכיבה (בעת פרסום המבחן נמכר ב-10% הנחה, כלומר ב-45 אלף ש"ח). נכון, העיצוב שלו הוא הסולידי ואף המיושן ביותר, אבל המנוע מצוין וההתנהגות הדינמית טובה משל השניים האחרים. תוסיפו לזה ידידותיות רבה – תכונה שעשויה להיות חשובה לרוכבים מתחילים, וגובה מושב נמוך, וקיבלתם קלף מנצח.

תודה מיוחדת לאלי פרדר על העזרה בהפקת המבחן.

מפרטים טכניים

[table id=80 /]

עלויות תחזוקה

[table id=79 /]

5 באפריל 2017
מבחן מסלול: CBR1000RR ו-SP – הקאמבק של הונדה
- יתרונות: משקל, התנהגות, שליטה, קלות תפעול, אלקטרוניקה מעולם אחר, עיצוב
- חסרונות: מחיר, ABS לא ניתן לניתוק
- שורה תחתונה: 25 שנה אחרי הפיירבלייד המקורי, הונדה חוזרת למשחק – ובענק – עם מכונת-על קלה לרכיבה ומפוצצת טכנולוגיה
- מחירים: 141,900 ש"ח ל-CBR1000RR ו-156,900 ש"ח ל-CBR1000RR SP
- מתחרים: סוזוקי GSX-R1000, קוואסאקי ZX-10R, ימאהה YZF-R1, ב.מ.וו S1000RR, אפריליה RSV4R, דוקאטי 1299 פניגאלה
עולם הסופרבייקס הגדולים מתעורר מהתרדמת שאפפה אותו בשנים האחרונות. נכון, המכירות רחוקות מאוד מהמספרים הגדולים של שנות ה-90 אל תוך שנות ה-2000, בעיקר בשל אופנועים פונקציונליים והגיוניים שמציעים בשנים האחרונות ביצועי כביש מצוינים – אם זה נייקדים, סופר-נייקדים או אדוונצ'רים גדולים – אשר נגסו משמעותית בפלח השוק הזה של אופנועי הספורט. אבל אחרי הקיפאון בסגמנט הכל כך מלהיב הזה, מגיעה כאמור התעוררות.

את ההתעוררות הזו צריך לסייג, משום שלא מדובר בסופרספורטים בנפח 600 סמ"ק, שהיו במשך שנים ארוכות רבי-מכר. הקטגוריה הזו נמחקה כמעט לגמרי במכירות, וכפועל יוצא גם בפיתוח דגמים מצד היצרניות. ההונדה CBR600RR למשל, אייקון דו-גלגלי, לא מיוצר יותר לשוק האירופאי החל משנת 2017 (ימשיך להיות מיוצר במתכונתו הנוכחית לשוק האמריקאי). העילה היא תקנות יורו 4, אבל המספרים יותר ממרמזים על הסיבה האמיתית – להונדה לא משתלם לייצר יותר את האופנוע הנהדר הזה, ועל אחת כמה וכמה להשקיע במחקר ופיתוח. גם הג'יקסר 600 של סוזוקי מתנדנד באירופה, ורק ימאהה ממשיכה להאמין בסגמנט הזה ואפילו משדרגת את ה-R6 ל-2017, לצד קוואסאקי שממשיכה בייצור ה-ZX-6R. ההתעוררות, אפוא, היא בקטגוריית ההיפר-ספורט 1,000 סמ"ק.

ב.מ.וו ביססה את מעמדה בגזרת הסופרבייקס עם ה-S1000RR, והיפניות נשארו מאחור, בעיקר בכל הקשור לאלקטרוניקה ובקרות, אבל גם במנועים, מערכות מתלים וביצועים. לשנת 2017 אנחנו מקבלים מיפן שני דגמים שמחזירים את היפנים לעניינים. הראשון הוא הג'יקסר 1000 החדש, והשני הוא ההונדה CBR1000RR פיירבלייד. החזרה למשחק של צמד היפניות הללו – היצרנית הגדולה ביותר לצד היצרנית הקטנה ביותר – שמות את יפן, יחד עם הימאהה R1 והקוואסאקי ZX-10R, חזק במשחק. בכלל, פיירבלייד חדש זו סיבה למסיבה, וכשהונדה משקיעה את כל יהבה כדי לייצר CBR1000RR חדש ומודרני, אנחנו יכולים להיות בטוחים שמשהו טוב קורה ושיש עתיד לסגמנט המטריף הזה. הונדה לא משקיעה איפה שלא שווה להשקיע.

הונדה CBR1000RR 2017

25 שנות פיירבלייד

לפני שנדבר על ה-RR החדש, בואו רגע נחזור להיסטוריה. לפני 25 שנה, בשנת 1992, יצא ה-CBR900RR פיירבלייד הראשון. האופנוע המיוחד הזה טרף את הקלפים ושינה את כללי המשחק בקטגוריית ההיפר-ספורטים הגדולים, שכן הוא הציע יחס הספק/משקל, גודל פיזי וביצועים שבתקופה ההיא יכלו רק לחלום עליהם. הפיירבלייד הראשון היה אופנוע קיצוני, ויש יאמרו אפילו מטורלל, ולא בכדי הוא הפך לאייקון של ממש בהיסטוריה של האופנוענות.

מאז הפיירבלייד עבר כמה וכמה גלגולים, מ-929, דרך 954 ועד ה-1000 המוכר לנו על כל גרסאותיו, אולם עם השנים הוא מותן והפך ל'הונדאי' יותר, דבר שהעצים את ההילה סביב אותו פיירבלייד מקורי של 1992. אבל כאמור, בשנים האחרונות הונדה נשארה מאחור. האלקטרוניקה השתלטה על הסופרבייקס, כשעל החגיגה מנצחות היצרניות האירופאיות. הפיירבלייד המצוין היה חייב עדכון מקיף, והוא מגיע ב-2017 – כאמור 25 שנה אחרי אותו פיירבלייד מקורי של 1992.

הפיירבלייד המטורלל של 1992 מול מכונת העל של 2017

ה-CBR1000RR פיירבלייד מיישר קו, ויותר!

המשמעות של CBR1000RR פיירבלייד חדש היא כאמור עצומה. זה אומר, בפשטות, שהקטגוריה הזו – שהייתה במשך שנים חוד החנית של עולם האופנועים – חיה ובועטת.

אבל הפיירבלייד היה חייב לעבור רענון מקיף, שכן במשך השנים, מ-1992 ועד היום, הוא בוית, ויש שיאמרו אפילו מדי. תמיד מדובר היה באופנוע מעולה. בכל זאת – הונדה. אבל הוא השמין, הוא מותן, ובתוך קטגוריית הליטרים הרוצחים הוא היה הסמן השמאלי. האופנוע הנוח יותר, המפנק יותר והרך יותר, וזאת על אף הביצועים הגבוהים.

השנה אנחנו מקבלים פיירבלייד חדש, ועוד לפני שרכבנו עליו, רק מקריאה של דף הנתונים, הבנו שיש פה משהו אחר. בהונדה הורידו את הכפפות והישירו מבט ישר לתוך הלבן של העיניים של האופוזיציה האירופאית, שבשנים האחרונות הלכה והשתכללה – במיוחד בגזרת האלקטרוניקה.

הפיירבלייד של 2017, כאמור 25 שנים אחרי הפיירבלייד המקורי של 1992, הוא אופנוע חדש לחלוטין שנבנה למטרה אחת – להחזיר את הונדה לקדמת הבמה ולתת בראש לחברים מאירופה. לפחות בכל מה שקשור לזמני הקפה במסלול.

הכל חדש ב-CBR1000RR של 2017. השלדה חדשה – רזה וקלה יותר, המנוע חדש לחלוטין, והוא מפיק במקור 189 כוחות סוס, יש מערכת RbW מלאה (מצערות חשמליות, נו…) – לראשונה ב-4 בשורה של הונדה, ויש ערימות של אלקטרוניקה שעוד רגע נפרט עליה.

אם שאלתם את עצמכם כמה התקדמנו ב-25 השנים האחרונות, אז קבלו פרט טריוויה מעניין: הפיירבלייד החדש מציע יחס הספק/משקל טוב יותר ב-65% מהדור הראשון של 1992. אמנם לא התקדמות כמו במחשבים למשל, אבל תסכימו איתנו שזה לא רע בכלל… גם ביחס לדגם היוצא יש שיפור יפה של 14% ביחס ההספק למשקל. מרשים!

25 שנות פיירבלייד

אלקטרוניקה להמונים

עכשיו בואו נחזור לאלקטרוניקה, כי פה (אבל לא רק) נמצא האדג' של הונדה, וננסה לעשות את זה קצר. הפיירבלייד החדש מביא איתו בשורה חשובה – לא עוד עליונות אירופאית בכל מה שקשור לאלקטרוניקה ובקרות.

אז קודם כל, מערכת הזרקת הדלק היא כעת עם מצערות חשמליות (תוכלו לקרוא על זה בהרחבה – כאן). אבל מה שמאפיין את הפיירבלייד החדש זה לא הזרקת הדלק וניהול המנוע, אלא כמו כל אופנועי הקצה המודרניים – ניהול האופנוע, שכן כל מערכות האלקטרוניקה עובדות כאן בסינרגיה מוחלטת.

לצורך כך יש חיישן אינרציה IMU שמודד תאוצות ב-5 צירים (3 צירים פלוס צמד בולמים), ויש אינספור חיישנים. כל המידע הזה מועבר למחשב מרכזי, ובעזרת תקשורת CAN-Bus מהירה הוא מעביר את המידע לשאר המחשבים של שאר הבקרות.

עכשיו קבלו: יש מערכת ABS מודרנית למרוצים שעובדת גם בהטיה. יש מערכת בקרת החלקה עם 9 מצבי התערבות וניתוק. יש 5 מצבי בחירת כוח מנוע – 3 מהם מוכנים מראש ו-2 לבחירת הרוכב. אנחנו מדגישים – לבחירת הרוכב. באופנוע יפני! יש 3 מצבי בלימת מנוע. יש 3 מצבי בקרת ווילי. יש בקרת סטופי (!). ואחרי כל זה – יש מסך תצוגה TFT צבעוני שמכיל את כל המידע שבעולם, שאפשר להחליף בו מסכים (למשל – מרוץ, כביש, טכנאי וכו'), ושאותו מתפעלים על-ידי מספר כפתורים בבית המתגים. אה, ויש גם אופציה לקוויקשיפטר שגם מעלה הילוכים וגם מוריד. בדגם ה-RR הוא בתוספת בתשלום, אבל ב-SP הוא מגיע כסטנדרט. ואם זה לא מספיק, יש גם פנסי LED מקוריים כדי שלא רק תראו אלא גם תיראו.

ועוד נקודה חשובה – העיצוב. מחרמן לגמרי, רזה ואתלט, ועם סכמת צביעה מעלפת. אנחנו מתים על איך שהוא נראה! אין על האדום של הונדה!

יחס הספק / משקל הטוב ביותר

CBR1000RR SP – הדור הבא במתלים

זה הזמן לדבר על גרסת ה-SP היוקרתית. נעזוב לרגע שהיא מגיעה עם חישוקים קלים יותר, עם בלמים של ברמבו במקום של טוקיקו, עם מיכל דלק מטיטניום (!), ועם קוויקשיפטר מקורי. מה שמעניין ב-SP זה הבולמים, שכן אנחנו עדים כעת לאבולוציה סופר-מעניינת בתחום בולמי הזעזועים והמתלים.

ראשית, לעומת השוואה של ה-RR (מדגם BPF המעולים מלפנים), ב-SP מותקנת המילה האחרונה של אוהלינס. מדובר בבולמים חשמליים סמי-אקטיביים (NIX מלפנים ו-TTX36 מאחור – כלומר הטופ של הייצור הסדרתי), אבל הדור השני שלהם. זה אומר שהבולמים לא עומדים בפני עצמם, אלא משולבים בשאר מערכות האלקטרוניקה וניהול האופנוע, וזה כבר עניין היסטרי לגמרי.

יש פה 3 נקודות עיקריות. ראשית, אלו בולמים סמי-אקטיביים. זה אומר שהם משנים את רמות השיכוך לפי תנאי הדרך על-מנת לקבל אחיזה אופטימלית. מצוין, אבל כבר ראינו את זה בכלים אחרים. שנית, ניתן לכוון את רמות השיכוך על-ידי מתג על הכידון. גם את זה ראינו, רק שבהונדה מאפשרים מצב סטנדרטי, וממנו 5 רמות שיכוך למעלה או למטה. בהחלט מכובד ומאפשר להגיע לדיוק. עד כאן נהדר.

אבל האלמנט השלישי, שאותו אנחנו פוגשים לראשונה, הוא האפשרות לכוון את הבלומים לפי פרמטרים של תאוצה, בלימה ופנייה, כשבכל אחד מהם ניתן לכוון את הבולמים – גם הקדמי וגם האחורי – בנפרד, כדי להגיע לסט-אפ הטוב ביותר עבור רוכב מסוים למסלול מסוים. זה חידוש אדיר שיגיע גם לכלים נוספים בשנים הקרובות, ולדעתנו מדובר בלא פחות ממהפכה בתחום הבולמים!

רוצים דוגמה? אפשר למשל לכוון את הבולמים – בלחיצת כפתור כמובן – כך שיהיו קשיחים ב-2 קליקים בכל מצב. לאחר מכן ניתן להגדיר שבתאוצה בלבד הבולם האחורי יתקשח בשני קליקים נוספים (עד 5, כן?), בבלימה 2 קליקים בפרונט, ותוך כדי הטיה מינוס 3 קליקים כדי לקבל ספיגה. זו רק דוגמה, אבל הרעיון מובן – אפשר להגיע לסט-אפ סופר-מדויק לכל רוכב בכל מסלול. עכשיו תוסיפו על זה ניהול מנוע, ניהול בלימת מנוע, ניהול רגישות קוויקשיפטר ב-3 מצבים, וכמובן ניהול ABS וניהול בקרת החלקה, ותקבלו לסת שמוטה ו-וואו אחד גדול! עד לאן האלקטרוניקה יכולה להגיע?

גרסת ה-SP – הדבר הבא במתלים

איך זה עובד?

בואו נחזור רגע לקרקע המציאות ול-RR. אגב, אנחנו לגמרי שלמים עם זה שאנחנו לא משביתים שמחות. אל דאגה, עוד נחזור ל-SP.

ההשקה העולמית לפיירבלייד החדש התקיימה במסלול פורטימאו שבפורטוגל – מסלול סופרבייק עולמי, מהמתקנים המפוארים והמשובחים בעולם. אם להגדיר אותו בקצרה, אז מדובר ברכבת הרים ענקית – עליות, ירידות, קרסטים, ונהר של אספלט משובח. המסלול הזה, מעבר לכמויות הכיף הבלתי נגמרות שהוא מספק, מאפשר לקחת את האופנוע – כל אופנוע – לקצה, בעיקר את השלדה והמתלים, שעומדים בעומסים גבוהים מאוד.

עכשיו בואו ונגדיר את הפיירבלייד בקצרה: זהו הסופרבייק הקל ביותר לרכיבה. אנחנו חותמים על זה. הונדה ידועה באופנועים הידידותיים שהיא מייצרת, והפיירבלייד החדש לגמרי נכנס להגדרה הזו. כל כך קל לרכב עליו, שאחרי כמה דקות על האופנוע, כבר בסשן הראשון, קלטנו כולנו שאנחנו לא מתעסקים בכלל באופנוע ובתפעול שלו ומתרכזים במאת האחוזים במסלול וברכיבה. זו, לדעתנו, המחמאה הגדולה ביותר שהונדה יכולה לקבל.

זה בא לידי ביטוי בכמה וכמה פרמטרים, אבל בראש ובראשונה בשלם – ה-CBR1000RR של 2017 הוא אופנוע שלם, עגול וחלק, שמתוכנן לספק לרוכב את התנאים המושלמים להתרכז במה שצריך – לקצץ זמני הקפה במקסימום יעילות. אין לו פינות חדות, ולשמחתנו קלטנו את זה מוקדם מספיק כדי שנוכל להתרכז בדיוק בזה – להבין עד כמה הוא קל לרכיבה.

היפרספורט קל לרכיבה

189 כוחות סוס יש לפיירבלייד החדש. לעומת ה-200 של המתחרים נראה שמדובר בנחיתות, אולם צריך להסתכל מעבר למספרים. בהונדה לא מחפשים את הכי חזק והכי ברוטאלי, אלא את הכי נשלט. והו, כמה שהמנוע הזה נשלט. יציאה מפנייה, הזנה של הגז, ולפתע אתה מוצא את עצמך על 200 קמ"ש פלוס, רגע לפני הפנייה הבאה. בהונדה לא רצו התפוצצות מרגשת של כוח, אלא כוח לינארי שהולך ונבנה. ותאמינו לנו – יש לו ערימות של כוח!

המצערות החשמליות פנטסטיות. הן מדויקות, ללא שמץ של השהיה, והן ללא ספק חזית הטכנולוגיה. אנחנו לא רואים איך אפשר לשפר את ניהול המנוע מעבר למה שקיים בפיירבלייד (אבל בטוח נופתע בעתיד הלא רחוק…). רק ה-ABS נכנס קצת מוקדם מדי לפעולה, והנה קיבלנו תזכורת שמדובר באופנוע יפני – ה-ABS לא ניתן לניתוק. אנחנו מחכים כבר ליצרנית היפנית הראשונה שתשתחרר מהקיבעון ותאפשר לרוכב לנתק את ה-ABS.

עכשיו בואו נדבר על ההתנהגות. כשרכבנו על ה-CBR600RR, מ-2003 ועד הדור האחרון, כולל בכל ההשוואתיים שעשינו, המאפיין העיקרי שלו אל מול המתחרים היה קלות תפעול, והיגוי ויציבות פנטסטיים. ובכן, הפיירבלייד של 2017, שהשיל כ-15 ק"ג ממשקלו ביחס לדגם הקודם ועצר את הסקאלה על 196 ק"ג, מרגיש בדיוק כמו CBR600RR, וגם כאן – זוהי מחמאה אדירה עבור הונדה.

תנוחת הרכיבה שפויה. הוא קטן כמו ליטר מודרני, אבל גדול ומרווח יותר מ-600-ים. ההיגוי סופר קליל, מתבצע בלי מאמץ, גם בעומסי מסלול סופר-גבוהים. לא יכולנו שלא לחשוב כמה קל יהיה לרכב עליו בכביש הציבורי, בעומסי כביש. יותר מזה – גם בשילוב של עומסים, כשהמקרה הקלאסי הוא בלימה חזקה תוך כדי היגוי אל תוך פנייה, הוא נשאר ניטרלי לחלוטין ומציית לפקודות הרוכב כמו כלב מאולף. מעולם לא קיבלנו תחושה ופידבקים שכאלו מליטר ספורטיבי. זו לחלוטין התנהגות של CBR600RR.

היציבות גבוהה, כמו שמצופה מליטר ספורטיבי, והבולמים הסטנדרטיים של שוואה עובדים פשוט מושלם בהצמדת הגלגלים לקרקע, עד כדי כך שמערכת בקרת ההחלקה הייתה מיותרת, גם עם צמיגי הברידג'סטון S21 הספורטיביים המקוריים. הבלמים של טוקיקו, כמעט מיותר לציין, ליגה לאומית. עוצמה פסיכית ושפע של רגש.

אבל מעבר לפרטים, חשוב לחזור לשורה התחתונה: ה-CBR1000RR הוא אופנוע קל, זריז, חזק, ומעל הכל – ידידותי לרוכב וסופר-קל לרכיבה. מעולם לא היה לנו כל כך קל על סופרבייק, בטח שלא על מסלול תובעני שכזה.

מאפשר לרוכב להיות עסוק ברכיבה ובמסלול ולא בתפעול האופנוע

כמה מילים על גרסת ה-SP

בואו נודה על האמת: אנחנו רחוקים שנות אור מלמצות את טכנולוגיית הקצה של ה-RR על מסלול, ועל אחת כמה וכמה של ה-SP. ולמרות זאת, במשך סשן של 45 דקות רצופות רכבנו על ה-SP על המסלול ועצרנו מדי פעם כדי להתייעץ עם הטכנאים של אוהלינס ולהגיע לסט-אפ המושלם. לרגע הרגשנו כמו רוכבי סופרבייק במבחני טרום עונה. אגב, למרות שה-SP מגיע עם צמיגי מרוץ חוקיים לכביש מדגם RS10 של ברדיג'סטון, קיבלנו אותו למסלול עם סליקס מדגם V02 – צמיגי מרוץ טהורים. לא יכולנו לבקש יותר.

לא נחפור יותר מדי, רק נספר שלא רק שזה עובד, אלא שזה מתורגם ישירות לזמני הקפה, וכפועל יוצא לקלות שבה ניתן לרכב על האופנוע הזה. או שאולי הפוך…

האפשרויות לסט-אפ של ניהול האופנוע וניהול הבולמים הן כמעט אינסופיות, ובכל זאת הספקנו לטעום מכמה וכמה מצבים, ושמעו – זה הדבר הבא בתחום הבולמים!

על המצב הסטנדרטי של הבולמים כמעט ולא הרגשנו הבדל מהשוואה המשובחים שבגרסת המקור, אולם כשכיוונו את הפרמטרים – למשל תאוצה, בלימה ופנייה – גילינו מיד כיצד חלקים על המסלול שהיו קשים יותר הופכים לקלים יותר, או לחלופין לקשים יותר, ותוך מספר לא רב של הקפות הגענו למצב שבו אנחנו יכולים לרכב על המסלול מהר ועקבי, והבולמים משתנים ומספקים את התמיכה שלה אנו זקוקים כדי לרכב מהר יותר, ובעיקר קל יותר. הטכנולוגיה בשירות זמני ההקפה. מדהים, לא פחות.

אפשר לסכם את הבולמים הסמי-אקטיביים והסופר-טכנולוגיים של ה-SP בכך שמדובר במערכת שאף אחד בארץ לא באמת צריך, אבל כולם – כולל אותנו – רוצים!

SP – אף אחד בארץ לא צריך, אבל כולם רוצים!

סיכום ועלויות

ההונדה CBR1000RR פיירבלייד של 2017 הוא אופנוע חשוב, והוא מגיע גם בתזמון חשוב – 25 שנים אחרי הפיירבלייד המקורי. האופנוע הזה מגדיר לדעתנו את קטגוריית ההיפרספורט מחדש. לא רק מנועים אימתניים, מתלים משובחים ובלמים מפוצצים, אלא חבילה אחת כוללת, קלה במיוחד, שמנתקת מהרוכב את הצורך לנהל את האופנוע ומאפשרת לו להתרכז ברכיבה. כשמדובר באופנוע של כמעט 200 כוחות סוס, זה לחלוטין לא מובן מאליו. אז כן, הפיירבלייד החדש הוא הכי הונדה שיש – חלק, עגול, קל, נעים לשימוש, אבל יחד עם זאת סופר-טכנולוגי וחתיכת ביצועיסט מאין כמוהו.

מעולם לא רכבנו כל כך מהר על סופרבייק, ויחד עם זאת מעולם לא היה לנו כל כך קל לרכב על סופרבייק. או במילים אחרות – הכי הונדה שיש!

הבעיה היחידה של הפיירבלייד החדש היא המחיר. קפיצת המדרגה הטכנולוגית שהוא עבר הקפיצה גם את המחיר – בעשירייה. גרסת ה-RR, שמגיעה בימים אלו ארצה, תעלה 141,900 ש"ח, ואילו ה-SP הסופר-טכנולוגי יעלה 156,900 ש"ח. המון כסף אבסולוטית, אבל בעבור הכסף הזה מקבלים את אחת המכונות הטכנולוגיות ביותר שניתן לרכוש בעולם ב-2017.

מי שאוהב אופנוע ספורט וטכנולוגיה, מאוד יעריך את הפיירבלייד החדש של 2017. אותנו הוא העיף לגמרי!

העיף אותנו לגמרי!

מפרט טכני

[table id=77 /]
2 בפברואר 2017
מבחן מהעבר: אפריליה טואונו V4R
צילום: אסף רחמים; פורסם לראשונה באוקטובר 2011
- יתרונות: מנוע V4 חזק ומרגש, מתלים מעולים, התנהגות מהמשובחות שיש, בלמים, אלקטרוניקה
- חסרונות: חום ברגליים, זווית צידוד, אין ABS (יש בדגם החדש יותר)
- שורה תחתונה: אחד מאופנועי הכביש הטובים והמרגשים שיש!
- מחיר עדכני: 110,911 ש"ח
- מתחרים: ב.מ.וו S1000R, ק.ט.מ סופר-דיוק 1290R, ימאהה MT-10
אפריליה טואונו V4R דגם 2012

על ה-RSV-4R של אפריליה לא יצא לי לרכב פרט לסיבוב קצר. יש לי חבר, אחד שמבין עניין, שאומר שאופנוע שבו הכידון והמושב נמצאים באותו הגובה – זה חרא של אופנוע לכביש הציבורי. האמת? יש לא מעט צדק בדבריו, ובאופן כללי אני נוטה להסכים איתו. לכן, כשהוצג בשנה שעברה במילאנו הטואונו V4R, גרסת הסטריטפייטר סופר-נייקד של ה-RSV4R, ידעתי שמבין שני האחים זה האופנוע שעליו אני רוצה לרכב, ואותו אני רוצה לבחון. כשיום אחד יהיה פה מסלול בגודל מלא, בטח דעתי תשתנה. עד אז אני מעדיף אופנועים ספורטיביים נטולי פיירינג ועם כידון שטוח וגבוה, ולא עם קליפ-אונים ומעטה פלסטיקה.

ה-RSV4R, אלוף העונה הקודמת של הסופרבייק העולמי, הוא ספינת הדגל הטכנולוגית של אפריליה. הוא הוצג לפני שנתיים והחליף את ה-RSV הקודם שהיה בעל מנוע וי-טווין. כאן כבר יש מנוע V4 חדש מהיסוד ומכלולי קצה נוספים שמתחברים למכונת מסלול נפלאה. כך לפחות מספרים עזרא ופרדר, שרכבו על שתי גרסאות שונות שלו על מסלולי GP באירופה. הפלטפורמה המצוינת הזו הופשטה, קיבלה כידון שטוח וגבוה במקום הקליפ-אונים ועוצבה מחדש. כך נוצר הטואונו V4R. אם כך, כמו כל הסטריטפייטרים האירופאים, גם הטואונו בנוי על פלטפורמה איכותית וביצועיסטית ומכוון גבוה ללא פשרות.

בדרך להיות סטריטפייטר הטואונו עבר כמה וכמה שינויים שמבדילים אותו מגרסת המסלול הספורטיבית. כך למשל המנוע כוון להספק נמוך יותר של 167 כ"ס, ובין היתר זה קורה על ידי צילינדרים ובוכנות שונים, וכן מערכת הזרקה חדשה, עם מצערת חשמלית ועם מעבד מהיר יותר. זו מציעה 3 מצבי ניהול מנוע – אגרסיבית למסלול, חזקה לרכיבה ספורטיבית ומצב נוסף לרכיבה בגשם. שינוי נוסף ביחידת ההנעה נמצא בתיבת ההילוכים, שם שלושת ההילוכים הראשונים קוצרו במעט על מנת להתאים טוב יותר לאופי האופנוע. גם הפרונט הוחלף במעבר לסטריטפייטר, אם כי לא בוצע פה שנמוך אלא התאמת מזלג איכותי אחר, וכך גם הבלמים הרדיאליים של ברמבו.

אם עוזבים לרגע את השינויים הטכניים ומתבוננים באופנוע, אי אפשר שלא להתפעל. באפריליה מפציצים בשנים האחרונות בעיצובים מטריפים, וניקח כדוגמאות את הדורסודורו, ה-RSV4R, ואפילו גרסאות השטח והסופרמוטו RXV, SXV וה-RX125. הטואונו לא מפשל בקטע הזה. האלמנט הבולט ביותר בו הוא המסכה הקדמית ויחידת התאורה, שנראים כמו פנים של זבוב או חרק אחר מגעיל במיוחד. אגב, הפנסים הקדמיים עוברים בין אור מעבר לאור דרך על ידי הזזת מדף ולא על ידי הדלקת נורות נוספות, ואת זה לא זכור לנו שראינו בדו-גלגלי. כשממשיכים להתבונן מגלים את הקווים היפהפיים של הטואונו, ממיכל הדלק והפלסטיק הצהוב שמתחתיו, ועד יחידת הזנב המפוסלת, עם לוגו aprilia בתוך מסגרת כסופה בקצה. אגב, בקימור של הזנב, בדיוק מתחת למושב, אם תסתכלו טוב תוכלו לראות את ידיות האחיזה האינטגרליות למורכב, שהן בעצם שקעים שנטמעים בעיצוב הכללי. ככה זה בכל פרט ופרט בטואונו.

עכשיו שלבו את עיצוב הפלסטיקה, במיוחד בגרסה הצהובה היפהפייה, עם שלדת הקורה הכפולה הבשרנית מאלומיניום ועם המנוע הענק, שחושף טפח מה-V4 שלו. לנו הדבר הזה משדר המון עוצמה, כך שלא רק שהטואונו נראה יפה, הוא גם נראה מפחיד. זהו אחד הכלים היחידים שבהם השקעתי זמן רב מאוד להתבוננות וחקירת הפרטים הקטנים. הייתי לוקח אותו כפסל לסלון.

לוח השעונים מוכר לנו מדגמי אפריליה האחרים והוא כולל המון מידע במחשב הדרך שלו, כולל תצוגת הילוך נבחר, תצרוכת דלק רגעית וממוצעת, מהירות מקסימלית ועוד, אך כאן הוא מציע עוד מספר תפריטים ואפשרויות, שבכללם שולטים על מערכות הבקרה האלקטרוניות, ומסך נוסף – 'מרוץ' – המגיש את הנתונים החשובים למסלול המרוצים באופן ברור יותר.

תנוחת הרכיבה דווקא מפתיעה לטובה, שכן הרגליים אינן מקופלות יתר על המידה, למרות שלא נעשו שינויים משמעותיים מה-RSV4R. אחרי יומיים אינטנסיביים של רכיבה לא הרגשנו כאבים מיוחדים. פלג הגוף העליון כמובן זקוף, כפועל יוצא של הכידון הגבוה, אבל על פניו נראה שקצת פחות זקוף מסטריטפייטרים אחרים. המושב שולח את הרוכב קדימה, ומיכל הדלק, שלא שונה במאום מה-RSV4, עוצב על-ידי רוכבים ועבור רוכבים, אחרת קשה להסביר את ההתאמה למידות הרגליים שלי.

אחרי שסקרנו את האופנוע מבחוץ, זה המקום לדבר על החסרונות שלו. הטואונו גרוע למדי בנסיעות עירוניות, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, זווית הצידוד של הכידון ממש זעומה, ולפני שמתרגלים לזה כמעט ונופלים בתמרונים צפופים. השנייה, בנסיעות איטיות קורות האלומיניום של השלדה מתחממות מאוד ומבשלות לרוכב את הרגליים. אה, ועוד דבר – הוא גם שואב דלק. זהו. סיימנו עם הביקורת, ועכשיו אפשר לעבור לצדדים היותר יפים שלו. ולא חסר.

קודם כל המנוע. 167 כ"ס ואפילו יותר כבר טעמנו קודם לכן. אפשר לשפוך פה תיאורים-אינסוף על התאוצה הפסיכית בסל"ד גבוה, בכל הילוך, ועל איזה מגניב זה אופנוע חזק, אבל אני דווקא רוצה להרחיב על התצורה המעניינת הזו – V4 – שמשלבת את הטוב מכל העולמות. מצד אחד, תצורת ה-V יוצרת מנוע מחוספס ולא סדיר, כמו בווי-טווינים, ודומה מאד ל-VFR. מצד שני, זה לא וי-טווין עם בוכנות ענקיות. כאן יש 4 בוכנות קלות יותר, והמשמעות היא מנוע הרבה יותר 'סקרימרי' באופיו מווי-טווין, אבל עדיין עם אותו החספוס שנותן לו כל כך הרבה אופי. בהשוואה למרובעי צילינדרים שמסודרים בשורה, התצורה היפנית הקלאסית אם תרצו, ה-V4 מרגש ברמות פסיכוטיות, ורק מדגיש עד כמה 4 צילינדר לרוחב היא תצורה אמנם יעילה וחלקה, אבל גם משעממת.

תגובת המצערת מצוינת במצב S (ספורט) המיועד לכבישים ציבוריים, והמנוע עף בסל"ד עד שהוא נעצר ב-12,300 סל"ד, שזה 800 סל"ד אחרי שיא ההספק. במצב T (מסלול) תגובת המצערת אגרסיבית יותר, והיא מיועדת בעיקר להתחרעויות, שכן לרכיבה חלקה על כביש ציבורי המצב הזה בהחלט מוגזם (אבל מה-זה מרגש…). וכן, כשמושכים מצערת בכל הילוך, התאוצה הפסיכית שמתקבלת מ-1,000 סמ"ק ו-167 כ"ס העיפה לנו את הסכך. תענוג. לרכיבה 'רגילה', אפשר לחיות על 3,000 עד 6,000 סל"ד, שכן שם המומנט מצוין והמנוע נעים לשימוש. לאחר מכן מתקבלת פצצת הכוח האמיתית. עוד דבר שאהבנו הוא הקוויק-שיפטר, שהוא חלק ממערכת ה-a-PRC הכוללת בנוסף עוד 3 בקרות – זינוק, ווילי ובקרת אחיזה. עם הקוויק-שיפטר, כל מה שצריך כדי להעביר הילוך זה לדחוף את כף הרגל כלפי מעלה. בלי סגירת מצערת ובלי משיכת מצמד. מהר מאוד התרגלתי לזה, וזה בהחלט יעיל. העברת ההילוכים מעולם לא הייתה מהירה יותר. אם כי כשהשתמשנו במצמד, גילינו שעל אף היותו בתפעול מכאני, הוא רך ונעים לשימוש גם ביחס לכלים קטנים יותר.

הגיר, על אף שקוצר, עדיין ארוך, והוא נעים ומדויק לשימוש. היעדר מיגון הרוח מנע מאיתנו להגיע לסוף ההילוך השישי. ב-240 קמ"ש נעצרנו, כששעון הסל"ד הראה כמעט 9,000. שם לא משנה כמה הסתתרנו מאחורי האין-חופה, הרוח איימה לתלוש לנו את הראש מהצוואר. אבל מה שאהבנו במיוחד במערכת התמסורת זה את המצמד המחליק, שבעזרתו אפשר להוריד הילוכים בברוטליות, אפילו מרביעי לראשון ב-150 קמ"ש, וליהנות מהחלקת זנב נשלטת ומהנה. הצמיגים אגב, הם דיאבלו רוסו קורסה הספורטיביים, כשניתן לבחור בין אחורי ברוחב 190 ל-200. שתי המידות מופיעות ברישיון הרכב. נחמד.

אבל הטואונו הוא לא רק מנוע, אלא הרבה מאד אופנוע. המנוע הוא אמנם ההיי-לייט פה, אבל באפריליה השכילו לבנות אופנוע איכותי שמתנהג טוב לפחות כמו המנוע שמזיז אותו. טוב, האם אפשר לצפות לפחות מכך משלדה של אלוף סופרבייק ומערכת מתלים מהשורה הראשונה? התנהגות הטואונו היא כשל אופנוע ספורט מושחז, אבל הוא נשלט כמו סטריטפייטר. כך למשל, אם תכניסו אותו לסוויפר ארוך ומהיר, הטואונו יישאר יציב וישמור על הקו בקנאות עם אפס נדנודי ראש או סימני מצוקה מהבולמים, בדיוק כמו אופנוע ספורט איכותי. לזה תורם גם משכך ההיגוי, זהה לזה של ה-RSV4R, המותקן בראש ההיגוי. גם אם בגלל כל סיבה שלא תהיה הגז ייסגר בפנייה, הטואונו לא יעשה מזה עניין ויהדק את הקו בלי שום נדנוד מתלים. ואז נזכרתי איפה הרגשתי את זה – בכלי אחר של אפריליה – ה-SXV. על אף שהוא בכלל סופרמוטו, מסתבר שיש להם גנים משותפים.

שינויי כיוון הם בכלל חגיגה, גם בזכות הכידון הרחב, והטואונו מצליח להסתיר היטב את משקלו (אנחנו מדדנו 208 ק"ג). הוא עף מצד לצד עם מעט מאמץ, גם במהירויות גבוהות, ושוב – ללא שמץ של ציוץ מהבולמים, שהיו מכוילים במהלך המבחן על המצב הסטנדרטי. אלו מציעים קשיחות ספורטיבית, אבל עם מהלך התחלתי מספיק רך כדי לספוג מפגעים ולא להעביר הכל לרוכב ולזעזע את האופנוע. זהו איזון דק שלא נתקלנו בו בהרבה כלים. וכאן גם נשבח גם את הבלמים, ברמבו רדיאליים, ששותלים את הטואונו במקום עם המון רגש, וגם לכך תורמים הבולמים, ובעיקר הקדמי המצוין.

זה המקום לדבר קצת על האלקטרוניקה. גרסת הטואונו שמגיעה ארצה היא כמו שהבנתם ה-a-PRC היקרה יותר, בעלת 4 מערכות של אפריליה: קוויק-שיפטר, בקרת אחיזה, בקרת ווילי ובקרת זינוק (כיום גם עם ABS). המערכת נשלטת מכפתור מרכזי על בית המתגים השמאלי, וכן משני כפתורי 'פלוס' ו'מינוס' לאגודל ולאצבע. בקרת האחיזה, ה-TDC, מונה 8 מצבי התערבות ומצב נוסף שבו המערכת מנותקת. מהר מאוד גילינו שכל עוד לא נמצאים ממש על הצד ופותחים המון גז, אין סיבה להשתמש ברמת התערבות גבוהה. יתרה מכך, כשהאופנוע לא מושכב, למשל בכיכרות עירוניות, השימוש בבקרת האחיזה מיותר, שכן הוא מנטרל את כל הכיף של היציאה בדריפט, אז ביטלנו אותה לגמרי.

אחרי מספר ניסיונות עם בקרת הווילי, שכוללת 3 מצבי התערבות לגובה ווילי, ניתקנו גם אותה. פשוט כי הבקרה לא מחזיקה את הווילי בגובה מסוים אלא מורידה את הגלגל הקדמי לגמרי, ואנחנו, חוליגנים שכמותנו עם לוחם רחובות, לא רוצים שייגעו לנו בווילי. המערכת יכולה להיות מצוינת ליציאות מפניות על מסלול מרוץ, שבשילוב עם בקרת האחיזה פשוט מאפשרת לפתוח ים של גז ביציאה מהפנייה ולתת לבקרות לעשות את העבודה, אבל מסלול עדיין אין פה, אז כבר עדיף לצאת בווילי מהפנייה. או בדריפט. ולגבי בקרת הזינוק, ובכן, גם היא בעלת 3 מצבים, והיא מאפשרת להחזיק את הגז פתוח עד הסוף בזינוק ופשוט לשחרר עליו את הקלאץ'. המערכת תדאג שמהירות המנוע לא תעבור את ה-10,500 סל"ד במצב 1 (10,000 ו-9,500 סל"ד במצבים 2 ו-3), ובשחרור קלאץ' הגלגל הקדמי לא יעלה לשמיים והאחורי לא יחליק. קשה להתחבר לקטע הזה של להחזיק פול גז ולשחרר קלאץ' מהר כשבין הרגליים יש מפלצת V4 כזו, אבל אזרתי אומץ וניסיתי, ושמעו – זה עובד. על התוצאה – 10.3 שניות ל-400 מטר ו-230 קמ"ש, תוכלו לקרוא פה בקרוב…

הטואונו V4R הוא אופנוע מלחמה מרגש. יש לו את כל מה שצריך, ואפילו מעבר לכך, כדי לספק לרוכב הכביש הספורטיבי באופיו. הוא מציע מנוע חלומי, יחד עם התנהגות של אופנוע ספורט משובח, ועם היתרונות המובנים של הסטריטפייטר, שהם תנוחת רכיבה נורמלית והיגוי היסטרי בזכות הכידון הרחב. בנוסף, וזה לא פחות חשוב, הוא מגיע בעטיפה מעוצבת ומדוגמת שגורמת להסתכל עליו עוד ועוד. למעשה, זהו אחד האופנועים הטובים שיש כיום לכביש הציבורי.

גרסת ה-a-PRC עם כל הבקרות שהגיעה ארצה תעלה 120,000 ש"ח (עדכון 2017: 111 אלף ש"ח), וגם כאן חייבים להתעכב לרגע. 120 אלפיות זה סכום נכבד שרק בודדים יכולים להרשות לעצמם על אופנוע שמיועד עקרונית לפנאי, כך שאבסולוטית אין ספק שמדובר בסכום בומבסטי. מנגד, ביחס למתחרים הישירים שלו בקטגוריית הסטריטפייטרים הביצועיסטים האירופאים – הק.ט.מ סופר דיוק 990 והדוקאטי סטריטפייטר – מחירו סביר, שכן גרסת ה-R של הק.ט.מ מתומחרת ב-30 אלף ש"ח יותר (הגרסה הרגילה אינה נמכרת עוד), והדוקאטי עולה 143 אלפים לגרסה הרגילה ו-178 אלף לגרסת ה-S. יחסית, הטואונו מתומחר אטרקטיבית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אם אתם מחפשים סטריטפייטר קרבי, ואפילו אופנוע ספורט בנפח ליטר, יכול להיות שהוא יסובב לכם משהו בראש. לנו הוא בהחלט סובב.

מפרט טכני

[table id=76 /]
29 בינואר 2017
מה עדיף – דו-גלגלי או תלת-גלגלי?

צילום: אסף רחמים; רוכבים: נמרוד ארמן, אביעד אברהמי

תופעת הקטנועים התלת-גלגליים, אלה עם 2 גלגלים קדמיים, החלה בשנת 2008, אז הציגה פיאג'ו את ה-MP3 – שהגיע בתחילה בנפח של 250 סמ"ק ואליו הצטרפו גרסאות 300, 400, 500 ו-125 סמ"ק. גם פיג'ו הצטרפה לסגמנט עם המטרופוליס, ומיד אחריה קוואדרו האיטלקית עם התלת שלה. בשנתיים האחרונות נמכר באירופה ובישראל גם הטריסיטי 125 של ימאהה, שמציע את קונספט התלת-גלגלי באריזה פשוטה יותר, ללא מערכת מתלים מתוחכמת. למעשה, הפיאג'ו MP3 והימאהה טריסיטי הם השחקנים המרכזיים בנישה הזו נכון להיום.

צילום ועריכה: אסף רחמים

אם במשך כמעט עשור הכלים האלה נמכרים היטב, ואם יצרנים נוספים נכנסים לסגמנט הזה, זה אומר שיש משהו מאחורי הקונספט התלת-גלגלי, והמשהו הזה הוא בטיחות. לתלת-גלגלי יש יתרון בטיחותי – שנובע מעצם הגלגל השלישי – והוא אחיזה ויציבות. היתרון הזה קורץ לרוכבים רבים שהם לאו דווקא אופנוענים, אלא אנשים מן היישוב שרוצים ליהנות מיתרונות הדו-גלגלי, אולם מפחדים לקחת את הסיכון של כלי דו-גלגלי "לא יציב".

כדי לעזור לרוכשי הקטנוע לסדר את הטיעונים בעד ונגד יצאנו למבחן השוואתי של דו-גלגלי מול תלת-גלגלי, ובדקנו נתונים אובייקטיביים מדידים כמו מרחקי בלימה, לצד נתונים סובייקטיביים יותר כמו אחיזה בהטיה ויציבות הכלים. בנוסף, מבחן השוואתי ראש בראש אפשר גם להציף את חסרונות התלת-גלגלי אל מול דו-גלגלי. לצורך המבחן בחרנו בצמד כלים – דו-גלגלי ותלת-גלגלי – הדומים בהספק המנוע, הממדים ובנתוני המשקל. את הדו-גלגלי מייצג הימאהה NMAX 125, ואילו את התלת-גלגלי מייצג הימאהה טריסיטי 125. שניהם עם מערכת ABS למניעת נעילת גלגלים.

מימין – ימאהה טריסיטי; משמאל – ימאהה NMAX

המבחן הראשון – מבחן בלימה

בעת בלימה, משקל רב עובר קדימה אל הגלגל הקדמי, כך שהצמיג הקדמי ומערכת הבלימה הקדמית נושאים ברוב נטל הבלימה. צמד גלגלים קדמיים אמורים – באופן תאורטי לפחות – לספק יותר אחיזה מלפנים, ולכן גם עוצמת בלימה גבוהה יותר. בנוסף, לתלת-גלגלי יש מערת בלימה כפולה מלפנים (צמד דיסקים וצמד קליפרים – אחד על כל גלגל), לעומת מערכת בודדת בקטנועים.

את מבחן הבלימה ביצענו על משטח אספלט רטוב. על כל אחד מצמד הכלים הגענו לבלימה במהירויות קבועות – 30, 40 ו-50 קמ"ש, ובלמנו את הבלימה המקסימלית האפשרית עד לסף נעילה, כלומר רגע לפני שה-ABS נכנס לפעולה. באופן זה השגנו את מרחקי הבלימה הקצרים ביותר לכל אחד מהכלים בכל אחת מהמהירויות. כל מדידה לכל כלי בכל מהירות ביצענו כ-10 פעמים, והתוצאות המוצגות כאן הן ממוצע המרחקים אחרי הורדה של שתי המדידות הקיצוניות (הארוכה ביותר והקצרה ביותר).

מבחן בלימה על אספלט רטוב

מניתוח התוצאות עולה כי בכל מהירות, מרחק הבלימה של התלת-גלגלי היה קצר יותר בין 12% ל-20% מזה של הדו-גלגלי. כך למשל ב-30 קמ"ש מרחק הבלימה של הדו-גלגלי על אספלט רטוב עמד על 4.60 מ' לעומת 3.70 מ' של התלת-גלגלי. ב-50 קמ"ש על אותו האספלט, התוצאות היו 10.80 מ' לעומת 9.50 מ'.

[table id=71 /]

המבחן השני – אחיזה ויציבות בהטיה

הגלגל הקדמי בדו-גלגלי מהווה לעתים את צוואר הבקבוק של האחיזה והיציבות, בעיקר בשל רוחבו – הצר ביחס לגלגל האחורי. הוספת גלגל נוסף, כלומר שני גלגלים במקביל, מכפילה את רמת האחיזה וכפועל יוצא את היציבות.

כדי לבדוק עד כמה תוספת האחיזה והיציבות באה לידי ביטוי, רכבנו סביב כיכר עירונית ממוצעת, כזו עם שיפוע שלילי (שיפוע שלא תומך את הרכב בפנייה אלא להפך, נוטה לכיוון השלילי ומגביר את חוסר האחיזה). בנוסף, בחרנו ביום גשום על מנת להקטין עוד יותר את רמת האחיזה ולהחריף את בעיית חוסר היציבות. רכבנו עם צמד הקטנועים – התלת-גלגלי והדו-גלגלי – סביב הכיכר, במהירות המקסימלית האפשרית לקבלת אחיזה ויציבות.

גם כאן התוצאה חד-משמעית: התלת-גלגלי היה יציב יותר ובעל אחיזה גבוהה יותר, ועל-כן הקיף את הכיכר בכ-20% מהר יותר מאשר הדו-גלגלי. כאן חשוב לציין שהמטרה היא לא לרכב מהר יותר אלא לבדוק למי אחיזה ויציבות גבוהים יותר. המשמעות היא שברכיבה 'רגילה', שלא במהירות המקסימלית האפשרית, לתלת-גלגלי יהיה יתרון באחיזה וביציבות והוא יאבד אחיזה ויחליק מאוחר יותר. תוספת הגלגל הנוסף מלפנים אכן שיפרה את האחיזה ואת היציבות.

המבחן השני – על הכביש הציבורי הרטוב

המבחן השלישי – לא נופלים בנעילת גלגל קדמי

אחד החסרונות של דו-גלגלי בכל הנוגע ליציבות הוא איבוד היציבות המיידי בזמן נעילת גלגל קדמי, והנפילה שתגיע חלקיק שנייה אחרי הנעילה. גלגל אחורי אפשר לנעול ולשמור על יציבות תוך כדי שהוא נגרר מאחורי הקטנוע, אולם גלגל קדמי נעול יביא, כאמור, לנפילה כמעט מיידית. מערכת ABS תמנע את נעילת הגלגל ולכן גם את הנפילה, אולם על דו-גלגלי היא לא מתפקדת בהטיה למשל, כלומר תוך כדי פנייה, ולכן היא לא יעילה לכל מצב (ישנם מעט אופנועים סופר-מתוחכמים ויקרים שבהם מותקנת מערכת ABS היעילה גם בהטיה).

היתרון של תלת-גלגלי, גם אם אינו מצויד במערכת ABS למניעת נעילת גלגלים, הוא שבמידה ומתנפלים על הבלמים בעת בלימת חירום ונועלים את הגלגלים, צמד הגלגלים הקדמיים ימנעו את חוסר היציבות של דו-גלגלי רגיל, והתוצאה היא שהקטנוע יישאר יציב לזמן מה ולא ייפול מיד עם נעילת הגלגל הקדמי.

תלת גלגלי – לא מאבד יציבות ולא נופל בנעילת גלגלים קדמיים

המבחן הרביעי – הנחה בביטוח החובה

במסגרת רפורמה שנערכה לאחרונה באגף שוק ההון של משרד האוצר, קיבלו הקטנועים התלת-גלגליים הנחה של 12% בביטוח החובה.

עם מחירי הביטוח הסופר-מוגזמים שגובה המדינה מהרוכבים, מה שהביא לכך שלפי דו"ח מבקר המדינה כמחצית מהם לא מסוגלים להרשות לעצמם אפילו את הביטוח הבסיסי הזה, מדובר בחיסכון של כ-500 ש"ח לשנה.

אז קטנוע תלת-גלגלי מספק אחיזה ויציבות גבוהים יותר מדו-גלגלי, וזה בא לידי ביטוי במרחקי בלימה קצרים יותר, באחיזה ויציבות טובים יותר בפניות ובכיכרות, וכן בכך שבעת נעילת גלגלים בבלימת חירום (בכלים שאינם מצוידים במערכת ABS) הקטנוע ישמור על יציבות ולא ייפול. בנוסף, הוא נהנה מ-12% הנחה בביטוח החובה.

12% הנחה בביטוח חובה (ועוד 3% על ABS ו-3% על בלמים משולבים)

אבל יש גם חסרונות

כמו בכל חבילה, גם לתלת-גלגלי יש חסרונות, שבאים עם הגלגל השלישי, וגם אותם יש לקחת בחשבון בבואנו לבחור קטנוע עירוני.

ראשית, המשקל. הוספת גלגל קדמי שני ומערכת המתלה הנלווית אליו מעלה את משקלו הכללי של הכלי, ויותר מזה – גורמת לתחושת היגוי כבדה יותר. כלי תלת-גלגלי גם יהיה כבד יותר, אבל בעיקר ירגיש כבד יותר בהיגוי ולא יהיה זריז כמו כלי דו-גלגלי, למשל בחמיקה ממכשול על-ידי פקודת היגוי מהירה.

שנית, הרוחב. צמד גלגלים קדמיים מקבילים תופסים יותר מקום, ועל כן תלת-גלגליים יהיו רחבים יותר בחלק הקדמי מדו-גלגליים. ברכיבה על כביש זה לחלוטין לא מפריע, אולם זה בא לידי ביטוי בתנועה צפופה מאוד, למשל בהשתחלות בין מכוניות בפקקי תנועה. במצב כזה לדו-גלגלי יהיה יתרון, שכן הוא יעבור במקומות צרים שבהם תלת-גלגלי לא יצליח לעבור בגלל ממד הרוחב.

שלישית, המחיר. מעבר לעובדה שתלת-גלגלי יקר יותר לקנייה מדו-גלגלי (תלוי בדגם ובטכנולוגיה שהוא מציע), יש גם את עניין התחזוקה. לתלת-גלגלי יש גלגל נוסף, ועל כן התחזוקה שלו תהיה יקרה יותר. בהחלפת צמיגים, למשל, נצטרך להחליף צמד צמיגים קדמיים בתלת-גלגלי לעומת צמיג קדמי בודד בדו-גלגלי. ויש גם את המתלה הקדמי, שגם הוא דורש תחזוקה, ומכיוון שבתלת-גלגלי המתלה כפול, עלויות התחזוקה שלו יקרות יותר.

תלת-גלגלי – כבד יותר, רחב יותר, יקר יותר

* * * * *

ראינו אפוא כי לתלת-גלגלי ישנם יתרונות בטיחותיים חשובים לרכיבה עירונית – בעיקר בבלימה ובהטיה. יתרונות בטיחותיים אלו עשויים במידה רבה להפוך מצב חירום כזה או אחר ל'כמעט' במקום לתאונה.

מאידך, ראינו גם את החסרונות של תלת-גלגליים, למשל משקל וכבדות היגוי, ממד רוחב גדול יותר ועלויות רכישה ותחזוקה גבוהות יותר.

המסקנה שלנו היא שתלת-גלגלי עשוי להיות פתרון מצוין לרוכבים אשר מחפשים כלי תחבורה בסיסי לעיר, במקום מכונית שנייה בבית, אולם לכאלו שרוצים בטיחות מקסימלית על חשבון דברים אחרים כמו עלויות תחזוקה או זריזות בפקקים. לכן, התלת-גלגליים פותחים לדעתנו את הדלת לעולם הקטנועים גם לאנשים מן היישוב שעד היום פחדו מכלים דו-גלגליים. תלת-גלגליים לא מיועדים לאופנוענים, אבל כן להמונים.

תודה מקרב לב לאיתמר גלס על העזרה בהפקת המבחן!

5 בינואר 2017
ארוך טווח: איך שיפרנו את ההתנהגות של הדאונטאון?
כבר המון זמן שאנחנו רוצים לטפל בהתנהגות של הקימקו דאונטאון 350i שנמצא אצלנו במבחן ארוך טווח, אבל רק לאחרונה הצלחנו להגיע לזה.

זה לא שההתנהגות של הדאונטאון לא טובה. להפך – היא טובה מאוד. הדאונטאון 350 מציע פשרה טובה למדי בין ספיגה ונוחות לבין יציבות. מה שכן, הוא רך יותר מהדגם שאותו הוא החליף – הדאונטאון 300, וזה מורגש בעיקר בפרונט. הרכות הזו משפרת את הספיגה ואת הנוחות מצד אחד, אבל מצד שני היא גורמת לנדנודים קלים מהפרונט בפניות ובכבישים מפותלים. אנחנו בטוחים למדי שהרוב המכריע של רוכשי קטנוע מנהלים מפנק יעדיפו את הספיגה והנוחות על פני שיפור היכולות הספורטיביות, אבל אנחנו – חזירי גז שכמונו שזוכרים את ההתנהגות של הדאונטאון 300 – רצינו כזה. יותר קשיח, יותר חד, יותר 'ספורטיבי'.

הצמיג האחורי המקורי אחרי 15 אלף ק"מ

הצמיג הקדמי המקורי אחרי 15 אלף ק"מ

שלב ראשון – החלפת צמיגים

הצמיגים המקוריים של הדאונטאון 350i – של מקסיס – מתאימים בסך הכל לאופי הקטנוע. הם טובים מאוד בקו ישר ויש להם אורך חיים גבוה. מבחינת אחיזה על הצד, יש טובים מהם.

ב-15,000 ק"מ, כשעל הצמיג האחורי יש עוד כמה אלפי קילומטרים והקדמי עדיין לא הגיע למחצית חייו, החלפנו את הצמיגים. מכיוון שהיה זה היום הראשון של הגשמים, בחרנו בצמיגים שיודעים להתמודד טוב עם אספלט רטוב, אבל שלפי ההמלצות גם לא רעים על הצד. אלו לא צמיגים של מותג איכותי כמו פירלי או מישלין, אלא צמיגים של המותג Sava הזולים יותר מצמיגי הקצה.

ההבדל הורגש כבר ביציאה מהמוסך, אבל ככה זה תמיד עם צמיגים חדשים.

2 נקודות חשובות: הראשונה, הצמיגים האלה באמת טובים על אספלט רטוב, והם מספקים אחיזה טובה על כבישים עירוניים ובינעירוניים רטובים. השנייה, הם בהחלט שיפרו את האחיזה והיציבות על הצד, אבל זה עדיין לא הספיק. הנדנודים הקלים מהכידון לא נעלמו. אז המשכנו לשלב הבא.
- עלות צמיג קדמי Sava (מחיר מלא) – 436 ש"ח
- עלות צמיג אחורי Sava (מחיר מלא) – 492 ש"ח
- עלות 2 ונטילים – 35 ש"ח
- עלות עבודה – 227 ש"ח
- סה"כ עלות החלפת צמיגים כולל מע"מ – 1,190 ש"ח
הצמיג הקדמי החדש של Sava – טוב מאוד בגשם

מהחלפת הצמיגים במוסך – ישר לאיילון הגשום

שלב שני – טיפול לבולמים

הדאונטאון 350i מגיע עם בולמים טלסקופיים פשוטים למדי מסוג Damping Rod – כמו כל הקטנועים בסגמנט. הסט-אפ המקורי היה כאמור רך מדי עבורנו, ולכן החלטנו להחליף את השמן לצמיגי יותר על מנת להאט את פעולת הבולם. בנוסף, החלטנו לשים כמות שמו גדולה יותר (כמות אוויר קטנה יותר) על מנת להגביר את פרוגרסיביות הבולמים כדי שישקעו פחות תחת בלימה.

השמן המקורי בבולמים הקדמיים של הדאונטאון מגיע בצמיגות 10W. בחרנו בשמן בצמיגות 20W של חברת Putoline, כאמור כדי להאט את תנועת הבולם בכיווץ ובהחזרה. בנוסף, במקור הדאונטאון מגיע עם 175 סמ"ק של שמן בכל טלסקופ – כך לפי הספרות הטכנית של הכלי. הגדלנו את הכמות ל-190 סמ"ק, כאמור כדי להגביר את פרוגרסיביות הבולמים הקדמיים. את העבודה ביצענו בעצמנו בסדנת הלימוד של מכללת עמל מקס-פיין, והיא לקחה כ-40 דקות.

עובדים על הטלסקופים – 40 דקות עבודה

התוצאה עלתה על כל הציפיות!

ראשית, כמת השמן הגדולה יותר אכן הגדילה את הפרוגרסיביות של הפרונט, וזה בא לידי ביטוי ביציבות גבוהה יותר והרבה פחות צלילה תחת בלימה חזקה.

השיפור העיקרי הגיע עם צמיגות השמן הגבוהה יותר. עבודת הבולם איטית יותר כעת, גם בכיווץ וגם בהחזרה, והתוצאה היא אפס נדנודים בפניות! בדיוק כמו שרצינו ובדיוק כמו שזכרנו מהדאונטאון 300. אפשר לסמן סוף סוף 'וי'.

אבל יותר מזה. עם החלפת השמן לצמיגי יותר קיבלנו גם היגוי חד ומדויק יותר, ובאופן משמעותי. אנחנו חייבים להודות שלא חשבנו על זה ולא ציפינו לזה. רצינו בסך הכל לשפר את היציבות כשהקטנוע בפנייה על הצד. אבל השמן הצמיגי יותר והבולמים האיטיים יותר גרמו להיגוי להיות חד ומדויק. אנחנו מאוד אוהבים את התחושה הזו, וכעת הדאונטאון מתנהג בדיוק כמו שאנחנו רוצים.

כמובן שהשיפור לפרונט בא על חשבון ספיגה ונוחות. הפרונט כעת סופג פחות טוב את ה'קטנות' שעל הכביש, ולמעשה מבודד פחות טוב את הרוכב מהקרקע, במילים אחרות – נותן יותר פידבק. שוב, אנחנו מאוד אוהבים את התחושה הזו. רוכבים אחרים עשויים להעדיף את הנוחות והספיגה.
- עלות 1 ליטר שמן טלסקופים Putoline בצמיגות 20W – כ-75 ש"ח
- עלות עבודה – 40 דקות עבודה אצלנו בסדנה
יוצא אפוא שהשיפור בבולמים הקדמיים הוא השיפור הזול והיעיל יותר שרוכבי דאונטאון יכולים לעשות לקטנוע שלהם. במעט מאוד השקעה קיבלנו שינוי גדול מאוד.

כאן נמליץ לרוכבי דאונטאון 350i: אם אתם הולכים לבצע את החלפת השמן בטלסקופים כמונו אבל מעוניינים לשמור על ספיגה טובה כמעט כמו במקור – השתמשו בשמן בצמיגות 15W. כמות השמן – 190-180 סמ"ק, כתלות ברמת הפרוגרסיביות והשקיעה של הבולם תחת בלימה שבה אתם מעוניינים. יותר שמן – יותר פרוגרסיביות.

איפה הפרונט?

בדיווח הבא, האחרון, ניתן כמה מילים על טיפול 15,000 ק"מ שאותו הקטנוע עבר, אבל בעיקר נסכם את התקופה עם הקימקו דאונטאון 350i – כולל כל העלויות שלנו במשך השנה.
1 בינואר 2017
השקה עולמית: פיאג'ו דוחפת קדימה

הידעתם? פיאג'ו סוגרת 60 שנות פעילות בישראל. היבואנית, עופר חברה לרכב, החלה את ייבוא פיאג'ו לישראל כבר ב-1956, ולמעשה זהו המותג הראשון שהגיע ארצה בייבוא סדיר. הווספות שהיו אז היוו את הבסיס של הבסיס של השוק הדו-גלגלי הישראלי כפי שאנו מכירים אותו כיום, ויש להן חלק לא קטן בעיצובו.

בלי קשר לעובדה המעניינת הזו, נסענו לפונטדרה – עיירה איטלקית קסומה ששוכנת בלב טוסקנה המדהימה, כדי לרכב על דגמי פיאג'ו של 2017. מה שמעניין הוא שעל חלק מהדגמים קיימים מנועים חדשים שפותחו ל-2017. חלק מהם חדשים לחלוטין וחלק שיפור של מנועים קיימים והתאמתם ליורו 4.

דגמי 2017 – מותאמים ליורו 4

מה חדש?

בשתי מילים – יורו 4. היצרנים כולם נערכים ל-1.1.17, אז תיכנסנה לתוקפן תקנות זיהום האוויר המחמירות, וגם פיאג'ו בעניין. זו הסיבה שמנוע ה-300 של הווספה GTS ומנוע ה-350, שהיה עד לא מזמן ב-X10, עברו כמה שדרוגים – בעיקר בהזרקת הדלק ובמערכת הפליטה. אז כעת הם נקיים יותר, חסכוניים יותר, שקטים יותר וגם מסורסים יותר. בראוו אירופה.

אבל בתחום המנועים בשורה החשובה של פיאג'ו היא מנוע 125 ו-150 חדש בשם iGET. זהו מנוע חדש לחלוטין, בשני נפחים (כאמור 125 ו-150 סמ"ק), שפותח לאחרונה במיוחד כדי לרצות את התקנות החדשות, והוא מחליף את מנוע קירור האוויר הוותיק בעל שלושת השסתומים.

המנוע החדש מקורר נוזל לעומת קירור האוויר של הדגם הקודם, כשהרדיאטור יושב ישירות על המנוע. יש לו 4 שסתומים, מערכת הזרקת דלק מתקדמת, וכן מערכת Start & Stop – שמדוממת את המנוע בעצירה ומתניעה אותו מחדש עם המשיכה הראשונה במצערת. המערכת הזו יושבת על האלטרנטור, כמו בכלים אחרים בקטגוריה, ולא עם מתנע חשמלי רגיל.

ההספק של גרסת ה-125 סמ"ק עומד על 12.2 כ"ס (9 קילוואט) ב-8,250 סל"ד – קצת פחות ממקסימום ההספק המותר לרישיון A2. ה-150 מספק 14.9 כ"ס, שהם 11 קילוואט, ב-7,750. מבחינת מומנט המנועים סטנדרטיים לסגמנט – 1.15 קג"מ ל-125 ו-1.45 קג"מ ל-150.

פיאג'ו מדלי 125 – מקבל את המנוע החדש

פיאג'ו מדלי

הכלי הראשון לקבל את צמד המנועים הללו הוא הפיאג'ו מדלי (Medley) – קטנוע חדש לשנת 2017 שנכנס בין הליברטי לבין הבוורלי בליין קטנועי ה-"16 של פיאג'ו.

למה "16? כי בפיאג'ו, ובכלל באירופה, מאמינים מאוד בגלגלים גדולים וביתרונות הדינמיים שהם מביאים איתם – אחיזה ויציבות. החיסרון הוא שגלגלי "16 מאלצים לבנות תא מושב קטן יותר, אולם בפיאג'ו הצליחו לייצר מנוע קומפקטי במיוחד וכתוצאה מכך התא שמתחת למושב מצליח להכיל 2 קסדות מלאות – גם אם קצת בלחץ.

המדלי מכוון להיות מקטנועי ה-125 האורבאניים הבסיסיים אך איכותיים – מתחרה ל-NMAX של ימאהה ול-PCX של הונדה. ככזה, הוא מגיע עם מערכת ABS של בוש כסטנדרט, וכן כאמור עם מערכת ה-Start & stop לדימום מנוע ברמזורים. את המערכת, אגב, אפשר לנתק בלחיצת כפתור. תצרוכת הדלק על-פי פיאג'ו נמוכה מאוד ועומדת על כ-47 ק"מ לליטר בתנאים אופטימליים. המשקל עומד על 132 ק"ג רטובים.

גובה המושב במדלי עומד על 799 מ"מ, כלומר מהיותר גבוהים בקטנועים הקטנים. הקטנוע עצמו קטן וקומפקטי, אבל רוכבים בגובה ממוצע יסתדרו עליו היטב. בגרסת ה-125 סמ"ק המנוע מספק תאוצות סבירות, ואת גרסת ה-150 סמ"ק אהבנו לא רק בגלל תוספת הכוח, אלא בעיקר בזכות תגובת המנוע העדיפה. כך או כך, זו האחרונה בוודאות לא תגיע ארצה.

המאפיין הבולט ביותר במדלי, ובכלל בקטנועי פיאג'ו, הוא האיכות. הקטנועים מרגישים איכותיים מאוד – אם זה באיכות החומרים וההרכבה, אם זה באיכות המכלולים ואם זה באיכות הנסיעה.

מבחינה דינמית הוא זריז מאוד בגלל הממדים, זווית הצידוד של הכידון מעולה, והגלגלים הגדולים מספקים יציבות ושיכוך מהמורות הרבה יותר טוב מקטנועים מקבילים בעלי גלגלים קטנים יותר. הבלמים טובים בסך הכל, והעסק היה שואף לשלמות אם רק המנוע היה חזק יותר.

המדלי על שני נפחיו מיוצר בשתי גרסאות – רגילה בעלת צבעים קלאסיים, וגרסת S 'ספורטיבית' עם צבעים צעירים יותר. כרגע נשקלת האפשרות לייבא את המדלי 125 ארצה. מחיר רשמי או אפילו הערכה אין עדיין, אולם אנחנו מעריכים שבמידה ויגיע ארצה הוא יתומחר סביב 19 אלף ש"ח.

פיאג'ו מדלי – כאן בגרסת S

פיאג'ו בוורלי 350

את הפיאג'ו בוורלי תמיד אהבנו – עוד מימי גרסת ה-500 שהגיעה ארצה, דרך ה-300, כולל מתיחת הפנים שעבר, ועד ה-350 הנוכחי, שמקבל כאמור את מנוע ה-X10 שמותאם מהשנה ליורו 4.

גם כאן, היתרון של גלגלי "16 הוא עצום בשיכוך וביציבות, ולדעתנו זה הכי אופנוע שיכול להיות בקטנוע.

הבוורלי מביא איתו עיצוב איטלקי יפהפה, סטייל, והמון נוכחות, וגם הוא מקבל השנה שיפור בנפח תא המטען שמתחת למושב. מבחינת אלקטרוניקה, יש כמובן מערכת ABS כסטנדרט, כמו כל דגמי פיאג'ו 2017 שעליהם רכבנו, ויש גם מערכת בקרת החלקה – גם היא מגיעה כסטנדרט וניתנת לניתוק.

עם מנוע בנפח 350 סמ"ק כבר אפשר לתת בגז, והבוורלי הוא הקטנוע הכי קרוב לאופנוע שיש – בזכות גלגלי ה-"16. התאוצות חזקות והחלטיות, המנוע חלק יחסית לסינגל בינוני, והמהירות הסופית עוברת את ה-140 קמ"ש (לא היה מקום לבדוק את זה יותר לעומק) – וגם שם הוא יציב. עם מיגון רוח שמגיע כסטנדרט, הבוורלי עשוי לשמש ככלי תחבורה המשלב רכיבה עירונית ובינעירונית, ובהמון סטייל איטלקי.

הבוורלי 350 צפוי להגיע ארצה, אך מחיר טרם נקבע.

בוורלי 350 – מאוהבים!

וספה

המותג האייקוני של פיאג'ו, שהחל את דרכו לפני יותר מ-70 שנה, עומד לעבור מהפך תדמיתי בישראל. לא עוד קטנוע ססגוני ומפונפן לבחורות תל-אביביות, אלא קטנוע לגברים, ובעיקר כאלו שאוהבים סטייל. המהלך הזה, אגב, קורה בהסכמה ועידוד של היצרנית, שמאוד שמרנית בכל מה שנוגע לתדמית הווספה. ה-GTS האפור עכבר מט שעליה רכבנו, למשל, מציגה את הקונספט הזה בדיוק.

ה-GTS המוכרת תגיע ארצה בנפח 300 סמ"ק עם המנוע המחודש תואם יורו 4 שמציע בקרת החלקה כסטנדרט (ניתנת לניתוק), וכמובן עם מערכת ABS – גם היא כסטנדרט.

המחיר צפוי להיות כ-30 אלף שקלים או אולי מעט יותר.

וספה GTS 300 – מערכת ABS ובקרת החלקה; כאן בגרסת אפור מט

ספרינט / פרימוורה

הפרימוורה כבר משווקת בישראל, עם מנוע ה-3V מקורר האוויר הישן. כעת צמד הדגמים, היושבים על פלטפורמה דומה למדיי, מקבלים את המנוע החדש – ה-iGET מקורר הנוזל.

ההבדלים בין הספרינט לבין הפרימוורה נמצאים במידות הגלגלים ("12 בספרינט, "11 בפרימוורה), וכן בנגיעות עיצוביות – למשל פנס קדמי מלבני בספרינט לעומת עגול בפרימוורה.

לכבוד הקו השיווקי החדש של וספה בישראל תגיע ארצה הספרינט, בצבעים גבריים, והיא עשויה להימכר בכ-22 אלף ש"ח. לדעתנו, ככלי תחבורה עירוני הספרינט מצוינת, מציעה ביצועים טובים, זווית צידוד מעולה, מערכת ABS כסטנדרט, ובעיקר הרבה סטייל.

וספה ספרינט 125 – בקרוב בארץ עם מנוע מקורר נוזל ו-ABS

פיאג'ו דוחפת קדימה

התחושה הכללית שלנו אחרי ביקור במטה פיאג'ו ורכיבה על דגמי 2017 היא שהחברה האיטלקית דוחפת חזק קדימה על מנת לשוב ולהוות שחקן מרכזי בשוק הקטנועים. שלושת היתרונות שהיא מביאה איתה הם טכנולוגיה מתקדמת, איכות גבוהה ועיצוב איטלקי מיוחד. פיאג'ו גם מביאה איתה מורשת ארוכה ומפוארת של ייצור קטנועים.

אנחנו התרשמנו, ומקווים בקול רם שהצרכן הישראלי יזוז קצת מהקטנועים הטייוואנים לכיוון הכלים האיכותיים והמסוגננים יותר. מגיע לנו.

הכותב היה אורח של חברת פיאג'ו באיטליה.

22 בספטמבר 2016
מבחן מהעבר: ב.מ.וו R1200GS אדוונצ'ר
צילום: אסף רחמים
- יתרונות: טכנולוגיה, התנהגות, איכות, גימור, סטייל
- חסרונות: גודל, משקל, מחיר
- שורה תחתונה: הגרסה המוגזמת של ה-R1200GS המשובח. אופנוע מעולה, אבל קצת גדול מדי
- מחיר: 165,000 ש"ח
צילום ועריכה: אסף רחמים

ה-R1200GS של ב.מ.וו כבר מזמן הפך להיות תופעה. רב המכר של ב.מ.וו הוא אמת המידה לפיה כל שאר היצרנים בונים את אופנועיהם כשהם מתכננים אדוונצ'רים גדולים, והבווארים מצידם מעלים את הרף כל פעם מחדש. מאז שב.מ.וו הציגה את גרסת האדוונצ'ר של ה-R1150GS, היא באופן מסורתי מציגה גרסה כזאת לדגמי ה-GS שלה עם כל שדרוג שלהם. אחרי שהדגם החדש מקורר הנוזל יצא לשווקים ב-2013, ב-2014 גם הוא זוכה לקבל A גדולה. יצאנו לבדוק האם האדוונצ'ר הוא באמת הרפתקה או שמא הגזמה פראית לדגם שהוא די מוגזם (במובן החיובי של המילה) ביסודו.

ה-GSA הראשון (A – Adventure) הגיע בשנת 2001, כאמור, לאחר הצגת ה-R1150GS שהחליף את ה-1100 בשנת 1999. ה-1200 מקורר האוויר זכה אף הוא לגרסה קרבית שנה לאחר הצגתו, ב-2005. כעת מגיע אלינו GSA מקורר נוזל, אחרי שבחנו את הגרסה הרגילה. באופן כללי ניתן לומר שגרסת ה-A היא הגזמה. הסתכלו על כל דגמי האדוונצ'ר מכל השנים ותראו פשוט אופנוע ענק, בטח כשאתם מנסים לדמיין את עצמכם בשטח. למזלי, האופנוע הפרטי שלי גבוה בעצמו, כך שלא ממש התרגשתי מהמושב המיתמר לכדי 910 מ"מ של זה החדש, שהם 40 מ"מ יותר מבגרסה הרגילה. אם תרצו, אפשר להוריד אותו ל-890 מ"מ, אבל אני זרמתי עם ההגזמה.

ב.מ.וו R1200GS אדוונצ'ר

ההרפתקה הראשונה שלי עם ה-A הגיעה מייד לאחר המשיכה מהסוכנות. תדלוק ובדיקת לחצי אוויר, ועכשיו ההתלבטות – האם לעשות את הדרך הארוכה הביתה דרך הכביש המהיר כדי להימנע מתנועה עירונית זוחלת עם הבהמה או לרכב בדרך הקצרה והפקוקה הביתה? דרך השלום מזרחה בשעות אחר הצהריים הוא אחלה מבחן לתנועה במהירות איטית, ואני כבר צופה את הסיוט שזה להולך להיות, רק בשם הבחינה שתראה כיצד האופנוע נכשל נחרצות.

מסתבר שטעיתי. ה-GSA מרגיש כמו יאכטת מנוע ענקית וספורטיבית. המנוע רך ונעים במהירות איטית, כל המנופים והמכלולים רכים ונעימים, ואתה, רב חובל, מפקד על הכל מהסיפון העליון. זאת לא רק רכות וקלות התפעול, זו גם היכולת לנוע בקלילות במהירות אפסיות. שום בעיה לזגזג בין מכוניות במהירות אפס, רק צריך לשים לב לא לגלח איזה רכב עם הצילינדרים הבולטים. עם האופנוע הפרטי שלי לא הייתי מהיר בהרבה, אם בכלל. התנועה נפתחת, אני פותח מלוא הגז ומופתע – המנוע מספיק חזק כדי למתוח את הפרונט כך שעוד שנייה הוא יתנתק מהאספלט. אני מקבל קצת רוח בחום הכבד של הקיץ הישראלי ושם לב כי כפפת יד ימין שלי נפתחה. בתנועה אינסטינקטיבית אני שולח את יד שמאל אליה, ונתקל במיכל הדלק שגדל לכדי 30 ליטר וממלא את החלל בין הידיים – הכול פה פשוט גדול.

אם בפקקים בעיר ה-GSA זורח, בכבישים מהירים הוא כוכב, כמצופה. כמו הדגם הקודם וגם זה הנוכחי, מדובר במכונת תיור משובחת, שכאן גם מגיעה עם פינוקים כמו בקרת שיוט, שכאילו והומצאה עבור כביש 6. המשקף, שגדל מעט מהדגם הרגיל, ניתן לכיוון עם ברז ידני ועושה אחלה עבודה, רק שלא הבנו איך עם כל הטכנולוגיה אין פה משקף מתכוונן חשמלית. הקילומטרים נגמעים בקלילות בלתי נסבלת, וזה לא משנה אם אתה לבד או בזוג. המורכבת אולי תהנה קצת פחות, בגלל רגל ימין הזוכה לבישול אחיד ממערכת הפליטה. שיוט נינוח הוא באזור ה-150 קמ"ש, אבל אין לו בעיה גם לטפס עוד איזה 30 קמ"ש אם תתעקשו, גם עם מורכבת, או אפילו עוד 70 קמ"ש אם תסחטו אותו עד הסוף. אפרופו מורכבת, עומס הקפיץ הוא כמובן חשמלי כמו כל תפעול המתלים, והוא קל לתפעול כמו כל המערכות האלקטרוניות באופנוע.

א' זה אדוונצ'ר

כשהכבישים מתפתלים ה-GSA לא מאבד מאופיו וממש לא מתרגש מלבלות על הצד. כשאתה עליו אתה ממש לא מרגיש שמדובר בדגם גדול וכבד יותר, למעט אולי בבלימות, שם המשקל בהחלט מורגש. לא מדובר בכלי ספורטיבי כך שאין למה לצפות, אבל כמו שהשם מחייב – הוא יזוז מהר מאוד בכבישים מפותלים, וגם כאן, מורכב לא ממש יזיז לו. כביש הצפון ממערב למזרח בשבת בבוקר הוא דרך מעולה להוריד את הג'חנון מארוחת הבוקר, וה-GSA, למרות המשקל הרב, עושה אותו פשוט באדישות גרמנית טיפוסית, שמסתבר שהיא מהירה מאוד. האדישות הזאת נשארת גם בתקשורת מהפרונט, כמו בכל דגמי ב.מ.וו עם מערכת הטללבר, כך שהיא לא מספקת תחושת ביטחון כשלוקחים אותו לקצה, אבל האופנוע מראש לא מיועד לחיות שם. רק חבל שעם תוספת של 22 ק"ג לעומת הדגם הרגיל (260 אל מול 238 ק"ג), לא זכינו לעוד קצת סוסים במנוע אלא רק לגלגל תנופה כבד יותר כדי לייצר פעולת מנוע חלקה יותר. בכל סל"ד שבין 3,000 ל-6,000 סל"ד הוא מושך בנחישות קדימה, אבל כמו כל מנוע טווין שלא מכוון לביצועים – הוא לא מרגיש נלהב לעבוד מעבר לכך.

בינינו, ההרפתקה האמיתית של ה-GSA אמורה להיות בשטח. הוא אמור להיות גרסה קרבית יותר של ה-GS הרגיל והוא באמת נראה קרבי יותר, אבל כל פעם שאתה הולך ממנו או אליו, אי אפשר להתעלם מהגודל שלו. זה פיל בחדר, ואף אחד לא יכול להישאר אליו אדיש. בב.מ.וו גם האריכו את מהלך המתלים ב-20 מ"מ לעומת הדגם הרגיל, מה שאמור לעזור בשטח, אבל נראה לנו שזה מתקזז עם תוספת המשקל וגודל פיזי כללי של שלוש פעמים XL.

XXXL

כל זה לא אומר שבאורח פלא הגרמנים לא הצליחו, בדיוק כמו שעשו בעיר, להעלים את המשקל. כאילו מרגע שאתה נותן על האופנוע הזה גז, הכבידה היא של מאדים. אולי קצת נסחפתי, שכן זה לא מרגיש כמו אופנוע אנדורו של 100 ק"ג, אבל הביטחון שהוא נותן והקלות שהוא טס על שבילים היא מפחידה. סיבובים במקום, לעומת זאת, זה עונג מפוקפק, בטח אם צריך ללכת אחורנית בעמידה, אבל הוא יכול להראות אופי פראי למדי אם תתנו לו. בקרת האחיזה כבר במצב Enduro מתירנית מאוד, והמצב המשוחרר ביותר – Enduro Pro, שגם מנתק את ה-ABS בגלגל האחורי – כבר מתירן כמו מועדון הקיטקט בברלין. אבל סתם שתדעו, כשמנתקים ל-GSA את הבקרות לגמרי יש לו צד קינקי לא קטן שהוא לא ממש אוהב לחשוף. בואו נאמר שחוליגניזם זה לא משהו שקשה לו להתחבר אליו. אבל אל תגלו שסיפרתי.

בכל פעם שירדתי מהאופנוע והסתכלתי עליו לא ממש האמנתי שהוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אני לא בחור קטן, אבל אני נראה לידו פצפון. הרגשתי לרגע כמו גסטון ראייה (רק בפרופורציות הגודל. היכולות הן פנטזיה), והייתי חייב לעשות איזו תמונת הומאז'. מדהים כמה האופנוע הזה גדול ואילו יכולות דינמיות יש לו. האם הוא טוב יותר מהגרסה הרגילה ושווה את תוספת התשלום?

נתחיל מהתשובה המעצבנת שלדאווין אין מחיר, ופה מקבלים מנה מפנקת שכוללת בין היתר, בנוסף לכל האמור לעיל, גם מגני מנוע ופיירינג, פנסי ערפל, תושבות לארגזים מקוריים, ורגליות ומושב רחבים. אנחנו רק לא באמת מסכימים עם זה שיש פה גרסה קרבית יותר, כמו האדוונצ'ר 1190R של ק.ט.מ או גרסת ה-XC של הטריומף טייגר נגיד. בארץ מקבלים את כל המערכות האלקטרוניות ואת חישוקי השפיצים גם בדגם הרגיל, כך שהתוספת כאן כוללת בעיקר מיכל ענק, שהופך את ה-GSA למכונת תיור אפילו מוצלחת יותר, עם מעל ל-400 ק"מ בין תדלוקים. יכול להיות שבשטח הוא יהיה מוצלח יותר בחלק מהמקרים מהדגם הרגיל, אבל אנחנו בטוחים באותה מידה שיהיו מקומות שעם המשקל הגבוה הוא גם יהיה נחות ממנו. עדיין מדובר פה במכונה מדהימה, ולמי שרוצה קצת יותר מהמלא שמקבלים בדגם הרגיל, זה במרחק של תוספת של 12,500 שקלים.

גסטון ראייה כאן בישראל!

מפרט טכני

[table id=58 /]
6 בספטמבר 2016
השקה מקומית: דגמי האנדורו של הוסקוורנה 2017

צילום: רונן טופלברג

אחרי ק.ט.מ, הגיע תורה של הוסקוורנה. עופר-אבניר, יבואנית הוסקוורנה לישראל, השיקה הבוקר (ד') את ליין דגמי האנדורו של הוסקוורנה ל-2017. לדגמים אלו חשיבות גבוהה מפני שמדובר בדור חדש לחלוטין שנבנה מהיסוד, בדיוק כמו הליין המקביל – דגמי האנדורו של ק.ט.מ ל-2017.

דגמי האנדורו של הוסקוורנה ל-2017

השינויים בדגמי 2017 רבים, וכאמור האופנועים נבנו מחדש. השלדות חדשות, אם כי שומרות על הגאומטריה של הדגמים הקודמים, המנועים כולם חדשים לחלוטין, קומפקטיים וקלים מהעבר, הבולמים חדשים גם הם – בולמי ה-XPlor 48 מלפנים, ומאחור מונושוק וזרוע אחורית חדשים שמתאימים לשלדה החדשה. לבסוף, כל עבודת הגוף והארגונומיה חדשים לחלוטין ומעוצבים ברוח דגמי המוטוקרוס של השנה שעברה.

בבואה לתכנן את דגמי 2017 היו להוסקוורנה 2 מטרות עיקריות: הורדת משקל וידידותיות למשתמש. בסעיף הראשון הם הצליחו, כשמשקלם של כל הדגמים יורד בין 2 לבין 6 ק"ג. לגבי הסעיף השני, המשיכו לקרוא. פרט לכך יש חידושים כמו בקרת אחיזה שמגיעה כסטנדרט בכל דגמי ה-4 פעימות, יחד עם בורר מפות ניהול מנוע, ודגמי ה-2 פעימות מקבלים גל איזון להפחתת הוויברציות.

הפחתת משקל, שיפור הידידותיות

ה-TE125 הפופולרי לא מיוצר עוד ברישוי צהוב בשל תקינת יורו 4, וחבל מאוד שכך. מעתה ניתן להשיג אותו רק ברישוי אפור, אם כי בשלב זה הוא לא מגיע ארצה. כך נותרו להוסקוורנה 6 דגמים בליין האנדורו שלה – 2 דו-פעימתיים בנפחים 250 ו-300 סמ"ק, ו-4 מרובעי פעימות בנפחים 250, 350, 450 ו-501 סמ"ק.

מהתרשמות רכיבה קצרה על כל הדגמים למעט ה-450, אנחנו יכולים לספר כי הרושם המצוין שהשאירו עלינו דגמי 2017 של ק.ט.מ בהחלט עובר הלאה גם לאחים הכמעט תאומים. ה-TE250 מתגלה, כצפוי, כאופנוע אנדורו דו-פעימתי ורסטילי וקל לרכיבה עם מערכת מתלים סופגת ויציבה. ה-TE300 לעומתו הרגיש חזק מדי לקרקע הטחונה של סוף הקיץ.

TE250 – דו"פ ורסטילי

במרובעי הפעימות ה-FE250, כמו ה-250EXC-F, הוא אחד מאופנועי האנדורו הקלים ביותר לרכיבה, אם כי האופנוע שעליו רכבנו דורש כיוון יסודי לבולמים, שהרגישו רך ורופס מדי. זה כמובן יתבצע במבחן המלא שנבצע לו. ה-FE350 מרגיש במיוחד שעבר דיאטה רצחנית, בעיקר ברוחב שלו באזור מיכל הדלק, וגם הוא משתפר מהעבר. לסיום ה-FE501, שבדיוק כמו אחיו הקטום – מרגיש נשלט וסופר-קל לרכיבה, למרות הכוח הרב שהוא מפיק. חתלתול קראנו לו. כמובן שמבחנים מקיפים לכל אחד מהדגמים נפרסם פה בקרוב.

FE250 – הכי קל לרכיבה

בעופר-אבניר, שחולשים כיום עם המותג הוסקוורנה על כרבע משוק האנדורו המקומי מאז הקאמבק של המותג ארצה במאי 2014, שמרו על מחירי דגמי 2016 במעבר ל-2017.

מחירון דגמי האנדורו של הוסקוורנה ל-2017

[table id=56 /]

* כל המחירים 'על הכביש' וכוללים אגרות רישוי

31 באוגוסט 2016