קטגוריה: מבחני דרכים

  • השוואתי מכונות זמן – מבחן הרטרו הגדול

    השוואתי מכונות זמן – מבחן הרטרו הגדול

    צילום סטילס: אופיר יונה – Pink Photography

    רוכבים: הילה פנלון, זוהר בן דרור, זוהר לוקסנבורג, בן אלפא, איליה מרגוליס, רן ארבל, נמרוד ארמן, אסף זומר

    פרולוג; או – מה קשורה אמא עכשיו?

    אצלנו במשפחה, בתור ילדים, ואני מנחש שאני לא לבד פה, דחפו לנו כל מיני בגדים ישנים. של אחים גדולים, של בני דודים, של הבן של השכנה. במקרים גרועים במיוחד סבתא התעקשה שהבגד שאבא שלי לבש כשהיה בן 6 ומסיבה לא ברורה עדיין קיים אצלה בארון, יתאים לי בול. לא הזיז לה שהוא לבש אותו לפני שכבשנו את הכותל ועכשיו סדאם חוסיין יורה עלינו טילים. סבתא השתמשה בדיוק באותו טיעון שחוק כמו אמא שלי במקרים אחרים, והסיבה היחידה שניצלתי מההשפלה הייתה בכלל מאבקי כוחות בין אמא לחמותה. גם היום בכל ביקור אצל סבתא אני צריך לדחות בנימוס הצעות לבגדים שאבא לבש בשנות ה-70, אבל סבתא בשלה עם אותו טיעון מאז ומתמיד: "זה עכשיו חזר למודה".

    האמת היא שסבתא ואמא לא היו רחוקות מאוד מהאמת. אופנות מסוימות באמת חוזרות, ואני לא מדבר על חולצות הפלנל שלבשתי לתיכון. גם בשוק האופנועים אופנות מסוימות שעבר זמנן ונדמה היה שצללו למעמקי ההיסטוריה – חוזרות. מה חוזרות, זה כבר כמה שנים שהן דופקות את הקאמבק של החיים.

    צילום ועריכת וידאו: בני דויטש

    פנס עגול זה שיא המודה

    פעם לאופנועים היו פנסים עגולים. זה כמעט לא שינה איזה אופנוע – אם היה לו פנס הוא היה עגול. בתחילת שנות ה-90 כבר צצו פתאום צורות שונות, ובפרוץ המילניום החדש פנסים גדולים ועגולים היו קיימים בעיקר במקרים חריגים למדי של אופנועים בסיסיים או דגמים מאוד ישנים, כמו סוזוקי GS500, שעוד המשיכו להיות מיוצרים. פנס עגול כבר לא ממש היה קול, הוא היה סמל למשהו מיושן. אפילו רבי המכר כמו המונסטר של דוקאטי או הספיד/סטריט טריפל של טריומף, שהפנס העגול היה סימן היכר שלהם, קיבלו בשנים האחרונות עדכון שקצת הפך אותם מודרני יותר. והיום? הדגמים הכי נמכרים של דוקאטי וטריומף באים עם פנס עגול של פעם. ולא, אלו לא המונסטר או הסטריט טריפל שבראש טבלת המכירות.

    טוב, זה לא באמת רק הצורה של הפנס שמשנה, אלא שבמקום מסוים הפנס העגול הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר של קטגוריה לא לחלוטין מוגדרת. אם אתם עוד משתמשים באסימון והוא טרם נפל, אז הכוונה היא לנישת אופנועי הרטרו.

    בעשור האחרון אפשר להצביע על שתי קטגוריות עיקריות שפשוט התפוצצו ברמת הפופולריות ובהיצע. הראשונה תהיה אופנועי אדוונצ'ר. השנייה – רטרו. כל כך התפוצצו, שלקרוא לקטגוריה הזו נישה זה קצת כמו להגיד שיש כמה אנשים שמשחקים משחק שנקרא פוקימון-גו.

    השיגעון לא נעצר רק באופנועים עצמם – מדובר בגל שכולל את כל מה שנלווה אליהם בתחום האביזרים, השיפורים והציוד לרוכב. תוך כמה שנים נולדה קטגוריה שלמה של אופנועים וכל מה שמסביבם, שהדבר העיקרי שמאפיין אותה הוא לייף סטייל, בדגש על הסטייל.

    היצרנים השונים קלטו שהם יושבים על הגדר ורואים מול עיניהם קטגוריה חדשה שקמה מהרחוב, והבינו את הפוטנציאל העצום בה. זה לא שהם לחלוטין לא היו שם – לקוואסאקי למשל היה את ליין הזפיר כבר בתחילת שנות ה-90, ולכל יצרן יפני היה איזה מקורר אוויר גדול נפח, אבל האופנועים האלה היו מאוד בשוליים ולחלוטין לא משהו שיצר סביבו תעשיית ענק.

    image086

    ארץ קטנה עם שפם ומלא אופנועי רטרו

    למרות שישראל היא לא בדיוק איזו מעצמה דו-גלגלית בקרב השווקים האירופאיים, מבחינת היצע יצרנים ודגמים אין לנו בכלל במה להתבייש, ונישת אופנועי הרטרו לא שונה בכך. כשישבנו לתכנן בפעם הראשונה מבחן השוואתי לאופנועים מהסוג הזה, קצת היה קשה להחליט את מי בוחנים כנגד מי. על רובם רכבנו בנפרד, וברור היה לנו שלמרות הפנסים העגולים רוב האופנועים בקטגוריה די שונים אחד מהשני, ואפשר אפילו לחלק אותם לכמה תתי-קבוצות. זה עוד לפני שהזכרנו את פערי המחיר שיכולים להגיע לעלות של רכב משפחתי.

    הדרך להתמודד עם הקושי הזה הייתה פשוטה ואלגנטית – פשוט לקחנו (כמעט) את כל מה שהיה זמין ויכול היה לענות על הקריטריון של אופנוע בנישת הרטרו. ברגע שנסגרה רשימת המשתתפים על שניים צצה בעיה אחרת – מי ירכב עליהם?

    פה כבר נאלצנו לעשות משהו שאנחנו לא אוהבים לעשות ולהפעיל שיקול דעת. הדבר הקל לעשות זה לאסוף חבורה של רוכבים שיושבים על הטייפקאסט הקלאסי של היפסטרים מזוקנים, להוציא מזה כמה תמונות צבעוניות ולסגור את הבסטה. נשמע כמו רעיון מוצלח, רק שזה יהיה קל ופשטני מדי, מאחר והקטגוריה הזו מורכבת מאופנועים שונים שפונים לרוכבים שונים, ובכלל, הקהל האמיתי שרוכב על אופנועים כאלה הוא הרבה יותר מגוון ממה שסרטוני יוטיוב ערוכים היטב בפילטר סבנטיז רוצים שנחשוב.

    עם תחושת השליחות והאחריות הזו, גייסנו קאסטה מכובדת ומגוונת של רוכבים. היו מנוסים יותר ופחות. רוכבי ספורט, מטיילים, צעירים יותר ו… צעירים פחות. רוכבים שכל הווייב הזה של הרטרו לא מדבר אליהם, וכאלה שעמוק בתוך הסצנה של הקאסטומים. הבנתם את הקטע.

    image040

    סיים סיים, באט דיפרנט

    היום הראשון למבחן, שעת צהריים מזיעה. בנקודת המפגש עומדים שמונה אופנועים. מולם שבעה רוכבים ורוכבת (זה היה בשלב מאוחר יחסית, הילה איחרה בשעה). אי אפשר להתעלם מההתרגשות באוויר. במבחנים של כמה אופנועים אני תמיד אוהב לראות מה קורה בפעם הראשונה שהאור הירוק ניתן והידיים נשלחות אל השולחן שעליו כל המפתחות מפוזרים. כולם תמיד ינסו להיראות הכי בנונשלנט בזמן שהם מתנפלים על מושא חרמנותם. ומה בחבורה הזו? איזה מפתח ייחטף ראשון? איזה יישאר עצוב על השולחן כמו הילד הזה שלא בחרו אותו לכדורגל ביסודי?

    אני הגעתי על הב.מ.וו R nine T למפגש. בשלב הזה כבר ביליתי עם הבוקסר מקורר האוויר כמעט יום שלם, שבו הספקנו, זוגתי ואנוכי, להתאהב במכונה. רכבנו בשעת ערב לאורך החוף של תל-אביב אל נקודת תצפית קסומה ביפו שממנה ראינו את השמש יורדת על העיר הלבנה. לאחר מכן המשכנו לסיבוב דאווין ארוך בין בארים בשדרות היפות של העיר. מתגלגלים בקסדות פתוחות וחיוך של מיליון דולר. הבימר עם האקרפוביץ' פועם ומנגן תחתינו מעביר בדיוק את הוויברציות הנכונות לכל קולטן בגוף. יש לו מנוע בוקסר ענק בנפח 1,200 סמ"ק, אבל הוא לא חזק או מהיר מאוד. הוא בדיוק.

    הניינטי משלב באופן קרוב למושלם אופי אנלוגי ממנוע הבוקסר מקורר האוויר האחרון של ב.מ.וו, עם תחושה של מוצר פרימיום מודרני בכל פינה. היופי הוא שהמודרניזציה לא פוגעת במאום בתחושה האותנטית שלו. אילנה ואני רכבנו יחד על הרבה אופנועים, אבל אני לא זוכר עוד אופנוע שגרם לנו להרגיש כל כך מיוחדים, ולהרגשה הזו היו שותפים כמעט כל הרוכבים במבחן. בן למשל, עמד בצומת דרכים לפני כשנה כשהתלבט בין רכישת R nine T לבין פרויקט בנייה מאפס של אופנוע ישן. הוא בחר באופציה השנייה, ולמרות שהוא לקראת סיום אחד הפרויקטים היותר מושקעים שנתקלנו בהם, הרכיבה על הבימר גרמה לו להטיל ספק בבחירה שלו. קסם של מכונה. מצד שני, כשאופנוע בסיסי למדי במונחי אופנועים מודרניים עולה 135 אלף שקלים – הכי הרבה פה בקבוצה ובפער משמעותי, אולי זו לא כזו חוכמה.

    ב.מ.וו R nine T
    ב.מ.וו R nine T

    מאחר וביליתי איתו כבר מספיק זמן, לא בער לי לשלוח יד אל המפתח של הב.מ.וו כמו לכל יתר הרוכבים. אני רציתי דווקא את המפתח של הרויאל אנפילד קונטיננטל GT, האופנוע הזול ביותר מהשמונה. מהסיבה הזו חשבתי גם שאהיה הראשון להסתכל לכיוון המפתח שלו, אבל הסתבר לי שזוהר ב' הקדים אותי. "יאללה, בוא נגמור עם זה עכשיו. מפה בטח יהיה רק שיפור". מילים קשות, ואני אפילו נעלב קצת בשביל האנפילד. בעצירה הראשונה להחלפה זוהר כבר נשמע אחרת. הקונטיננטל GT מזכיר לו ברוחו את האופנוע שרכב עליו בהודו, וזה מציף אותו בזיכרונות טובים מתקופה אחרת.

    אם הבימר הרגיש כמו אופנוע מודרני ומתוחכם, האנפילד הוא תמונת הראי. למרות שזה אופנוע חדש מבחינת היצרן ההודי, התחושה היא של אופנוע פשוט של פעם. זה לא נאמר כתלונה, אלא כמחמאה. הרי זה לא שבאנפילד תכננו לבנות מתחרה לאיזה הונדה CBR500R. הרכיבה על הקונטיננטל מרגישה כמו הבסיס של האופנוענות, כשמקלפים ממנו את כל התחכום והקישוטים. תורידו מתלים טובים, מנוע חזק, פינוקים. תורידו את כל אלה ותשאירו את התחושה הבסיסית שכל אחד מאיתנו דמיין לפני הפעם הראשונה שעלה על אופנוע, וזו תמצית הרכיבה על האנפילד. אין מה ליפות את האמת, הקטע שלו לא מדבר אל הרבה רוכבים, אבל לרומנטיקנים, ואני ביניהם, הוא לא סתם מדבר. הוא כמו חבר ותיק שיושב ומעלה איתך סיפורים נוסטלגיים מהטיול אחרי הצבא. מין אופנוע שאתה מצפה לקבל אותו מהסוכנות עם ספר רכב, ערכת כלי עבודה ובירה.

    רויאל אנפילד קונטיננטל GT (צילום: אסף רחמים)
    רויאל אנפילד קונטיננטל GT (צילום: אסף רחמים)

    הסילבר וייז של SWM האיטלקית עולה כמעט כמו האנפילד, ובמראה שלו הוא נאמן לסקרמבלרים של שנות ה-70 בדיוק באותה מידה שה-GT נאמן לקפה רייסרים של הסיקסטיז. האגזוזים הגבוהים, גלגל בקוטר "19 מלפנים, הישיבה – הכל משדר אופנוע שטח של פעם. יש לו גם את המנוע הנכון – 400 סמ"ק של סינגל מקורר אוויר ועם אופי קצת עצל שמרגיש בול בפוני. יש לו אח תאום לא זהה, לבוש בבגדים של קפה רייסר – הגראן מילאנו היה אמור להיות הנציג של SWM במבחן, אבל פנצ'ר בגלגל בנקודת ההתכנסות נתנה לסקרמבלר את ההזדמנות לעלות מהספסל. על פניו התחלה לא משהו, אלא שבדיעבד דווקא יצא טוב, כי הסילבר וייז הביא איתו משהו שונה מאוד מכל היתר.

    הוא היחיד במבחן שבאמת אפשר לרכב עליו בשטח כמו על דו"ש. כמו נועד להיות אופנוע חווה אוסטרלית, כזו שמשתרעת על פני עשרות קילומטרים וצריך מדי פעם להגיע מצד לצד כדי לתקן איזו גדר או לאתר עדר סורר. קצת כמו האנפילד, הקטע שלו זה הקטע. לא איכות הרכיבה (היא סבירה) ולא ריגושים של מהירות (הוא לא מהיר ולא מרגש). אז החווה אוסטרלית, העיצוב איטלקי, ואני נזכר בכלל בפרו. שם, בטיול הגדול, לקחתי אופנוע עם אותו מנוע מבוסס הונדה XR400R לכמה ימים בדרך למאצ'ו פיצ'ו. כבישים, שבילים, מהר, לאט. עוצרים בכפרים, מצטלמים, מעשנים איזו קטנה וממשיכים. אבל במהות שלו ה-SWM הזה הוא כמו אותו הונדה מאז. כלי תחבורה פשוט ובסיסי שבכוחו ללוות אותך לחוויות שיצרבו לך בזיכרון. לזכותו גם ייאמר שבניגוד להונדה, שהיה מכוער כמו הלילה, הסילבר וייז חתיך ומלא בסטייל.

    SWM סילבר וייז
    SWM סילבר וייז

    כשמסתכלים על מרכז השדה של הקבוצה, הן מבחינת מחיר והן מבחינת נפח, עומדים ארבעה אופנועים שכביכול פונים למיינסטרים של הקטגוריה. אפשר לחלק אותם ביותר מדרך אחת לשני זוגות שבאים בגישה שונה. הדוקאטי סקרמבלר והימאהה XSR700 הם בעצם אופנועים מודרניים שהתחפשו לאופנועי רטרו. הדוקאטי אמנם עושה שימוש במנוע מקורר אוויר מהמונסטר 796, אבל זה הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו שמרגיש מיושן. כל היתר זו חבילה עכשווית לגמרי. העיצוב שלו זו פרשנות מודרנית לסטייל של פעם, והוא גם מתנהג ומרגיש כמו אופנוע חדש שנבנה כדי לשחזר תחושות של 1962 ב-2016.

    מהבחינה הזו, ה-XSR הלך צעד אחד נוסף קדימה. במקרה של היפני כבר מדובר באופנוע חדש לחלוטין שעטה תחפושת, שהרי מדובר ב-MT-07 עם קצת דקורציה. בניגוד לדוקאטי, יש בימאהה כמה 'נקודות עיצוביות' שנראות פחות אותנטיות, כמו למשל הרדיאטור הכסוף והבולט שקצת גורם לכל המסביב להיראות אמיתי כמו שפם מודבק. גם כשרוכבים עליו אי אפשר להתעלם מזה שהוא לא מרגיש בשום צורה כמו אופנוע 'של פעם'. אין לו את הוויברציות, לא את הצליל, הוא קל לרכיבה באופן חריג, והמנוע שלו מרגיש כמו שהייתם מצפים ממנוע שתוכנן בעשור השני של המאה ה-21. זה לא בהכרח רע, הוא כנראה הכי מהיר מבין כולם, ולמען האמת סביר שידבר אל יותר רוכבים צעירים מאשר הגוצי או ה-W800. הוא גם עולה לווילי בשלישי, כשכמעט כל היתר פה לא יעלו לווילי גם אם הקראנק שלהם היה תלוי בכך, כך ש'לא כיף' זה לא בדיוק משהו שאפשר לומר עליו, להפך. זה פשוט שהוא מרגיש אחרת מאיך שהוא נראה, וזה קשור למילה השנויה במחלוקת 'אופי'.

    ימאהה XSR700
    ימאהה XSR700

    אופי זו התחושה החמקמקה הזו שקשה להסביר אותה במילים, אבל מרגישים אותה דרך התחת, הידיים, הרגליים ואפילו הלב. כשהילה רכבה על ה-XSR היא התלוננה על זה שאין לו אופי וברכיבה עליו הוא באמת מרגיש חשמלי למדי, בטח ביחס לכל היתר. המוטו גוצי V7 II הוא בדיוק ההפך מהימאהה בהיבט הזה. המנוע שלו איטי, עובד באופן שמרגיש פחות סדור, כאילו מדי פעם תוקע גרעפס ומפספס איזו פעימת כח. התפעול שלו קל, אבל באופן שונה מזה של הימאהה. בעוד ה-XSR מרגיש קל וקליל כמו קטנוע, הגוצי מרגיש כבד ועצל, ועם זאת פשוט ביותר לתפעול והזזה.

    מבחינה מסוימת הוא מרגיש בדיוק כמו שמצפים ממנו להרגיש כשמסתכלים עליו לראשונה. יש לו כריזמה ואופי ונוכחות שקטה אבל כובשת. להגיד שהוא מרגש יהיה להיסחף, אבל הוא מכווץ ומרפה מהלב באופן ייחודי למדי. זה אפילו חמוד שבפיאג'ו החליטו לתת למנוע הווי-טווין הרוחבי מקורר האוויר והארכאי למדי נגיעה של 2016 עם מערכת ABS ומעין בקרת החלקה שנורת החיווי שלה על לוח השעונים נראית כאילו יצאה ממופע שנות השבעים. רק שבמובן מסוים הגוצי הוא מין בולדוג צרפתי. כולם חושבים שהוא חמוד, אבל רק מעטים ירצו להיות ממש בעלים של כזה. איליה, הבעלים של הדוקאטי סקרמבלר שבמבחן, התלבט בין שניהם לפני שבחר באיטלקי מבולוניה על פני זה ממנדלו די לאריו. אחרי שיצא לו לרכב גם על ה-V7, הוא ירד מחויך. שאלתי אותו אם הוא כל כך אהב את הגוצי, והוא ענה שהוא חמוד, אבל זה לא העניין. הוא פשוט שמח על הבחירה שעשה.

    מוטוגוצי V7
    מוטוגוצי V7

    הקוואסאקי W800 ניגש לבמה כביכול מאותה פינה של הגוצי. בשיווי משקל בין חדש לישן הוא נמצא מאוד שמאלה על הסקאלה לכיוון הפרה-היסטורי. זה מתחיל באיך שהוא נראה. כאילו יצא מספר של חסמבה או סצנה באסקימו לימון, במיוחד בשחור שישר הופך את הרוכב עליו לפושטק. ועדיין, למרות בלם התוף מאחור והמראה שמכין את המוח לחוויה אותנטית אסלית של פעם, ברגע שמכניסים לראשון משהו מרגיש קצת מוזר, אפילו טיפה חלבי. יש ויברציות, אבל הן עדינות. המנוע לא מייצר תחושת מומנט כמו בגוצי, אבל האופנוע זז. הכל מאוד פשוט ורגוע ונינוח. אפילו טיפה יותר מדי.

    בעוד הגוצי מביא את עצמו לחזית בתור החוויה עצמה, קצת כמו הסקרמבלר של דוקאטי, הקוואסאקי, שמרגיש הכי מיושן מבין הארבעה הללו, דווקא מזכיר באופיו את ה-XSR, המודרני מבין השמונה. בניגוד לשני האיטלקים, ה-W800 לא מעמיד עצמו במרכז הזרקורים. מבחינתו החוויה של הרכיבה מגיעה מהרכיבה יחד – רוכב ומכונה. הוא רק שותף לדרך. מהבחינה הזו האופנועים האלה כאילו קיבלו קצת מאופי הסביבה שבה נולדו.

    קוואסאקי W800
    קוואסאקי W800

    יוצא הדופן בחבורה הוא ההארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200. מלכתחילה נספר שבכלל רצינו את אחיו הקטן, הספורטסטר 883, שהוא האופנוע הזול והבסיסי ביותר שנותן כרטיס כניסה אמיתי למשפחת הארלי, ויסלחו לנו בעלי ההארלי סטריט 750. לצערנו, הספורטסטר הקטן לא היה זמין, וכך נכנס למבחן מתמודד נוסף שלא מחזיר עודף משטר של 100 אלף שקל.

    במחשבה ראשונה, לא ברור מה יש לו לחפש לאמריקאי הזה עם כל אופנועי הרטרו (והפסאודו רטרו) שעומדים סביבו. הם קפה רייסרים, סקרמבלרים וסתם אופנועי UJM מאירופה ויפן, והוא בכלל קרוזר אמריקאי גדול ויקר. במחשבה שנייה, הוא האמא של הרטרו. רטרו אמריקאי. בתכל'ס, הספורטסטר הוא הגרסה הדו-גלגלית למכוניות אמריקאיות ענקיות וארוכות של לפני משבר הנפט הראשון. המנוע שלו מודרני יחסית במונחי הארלי, ועדיין מדובר במנוע שלא השתנה המון מאז התקופה שבוני טיילר שלטה במצעד הפזמונים.

    אל תתנו למפתח הקרבה המתוחכם להטעות אתכם, וגם לא לבתי המתגים האלגנטיים והמודרניים למראה. המכונה הזו היא פורטל לתקופה שבה היה מותר לעשן במטוסים, להטריד מינית דיילות, ובאופן כללי אידיאל הגבריות נבנה סביב דמות שרכבה על סוס ופרסמה סיגריות של מרלבורו. הישיבה עליו, הצליל שלו, הרטט מהמנוע מקורר האוויר האדיר שעובד בקצב של על-הזין-שלי-שש-עשרה-אלף-סל"ד, הכל מתחבר לחוויית רכיבה רוחנית, קדמונית אפילו, רק בלי החרא של קידום הצתה עם פלטינות.

    הארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200
    הארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200

    אותה קלישאה וגישה כל כך שונה

    הג'ירפות (אלה מהזאפה, לא מהספארי), טבעו בשיר 'וואו' ביטוי שהפך מאוד אהוב על עיתונאי רכב ישראלים בכל פעם שהם נאלצו להסביר איך מרגישים אופנועים שנולדו למטרה דומה אך המהנדסים שלהם ניגשו למלאכה בגישה וזווית ראיה שונות. הקלישאה שחוקה אומנם, אבל "אותו מקרר וגישה כל כך שונה" זו אחלה דרך לתאר את השמינייה הזו.

    לכל שמונת האופנועים שעליהם רכבנו יש מכנה משותף, וזה לא באמת רק הפנס העגול. הקטע שלהם זה הסטייל שלהם. אף אחד לא בא להמם את הרוכב בביצועים מרטיבי עיניים ותחתונים. אף אחד מהם גם לא נועד למכור פנטזיה של חציית מדבריות או מסע חוצה אירופה בזוג עם שלל מטען ופינוקים למכביר. הם כולם אופנועים שיכולים להיות טובים באותה מידה בתור אופנוע יומיומי או אופנוע לסופ"ש או גם וגם. הם בעיקר שמים דגש על הפשטות שבחוויית הרכיבה, סוג של חזרה למקורות. תמצית האופנוענות אם תרצו, לפני שהלבישו עליה תתי-נישות וסיסמאות מרקטינג שמקטלגות את המכונה והרוכב עליה ומה הוא אמור לחוש או לאן הוא אמור לרכב. זה, אם תרצו, הקטע של המקרר.

    החלק של הגישה השונה ברור יותר. הרי מלכתחילה לא התייחסנו למבחן הזה כאל מבחן השוואתי קלאסי שבו יש מנצחים ומפסידים. לעזאזל, יש פה אופנועים שעולים החל מ-38 אלף שקלים ועד 135 אלף שקלים, דרך כל מה שבאמצע. חלקם אופנועים מודרניים לגמרי שעטו על עצמם מסכות יפות וחלקם מרגישים כמו הדלוריאן של האופנועים, מכונות זמן שעובדות רק אחורה.

    image074

    להסתכל על האופנועים האלה דרך הפריזמה שמפרקת למתלים, בלמים, מנוע ושימושיות יהיה רלוונטי כמו לנסות לתאר אופי של בני אדם לפי המאפיינים הפיזיים שלהם. אף אחד לא באמת חשב שהב.מ.וו והאנפילד ייהנו מאותן איכויות, אבל הם מלכתחילה לא פונים לאותו קהל. גם הימאהה והדוקאטי, או הקוואסאקי והגוצי, שכביכול יושבים ממש על אותה משבצת, נבדלים זה מזה בחוויה שהם מביאים בצורה כזו שקשה יהיה להתלבט ביניהם. לרוב האנשים יספיקו עשר דקות על כל אחד מהם כדי לזהות את תכונות האופי שלהם ולהחליט למה הם מתחברים יותר, ואנחנו חותמים לכם שלאיכות הבלמים או הנוחות במושב יהיה משקל מאוד נמוך בבחירה.

    במקום מסוים, אופנת הרטרו שכביכול פורטת על מיתרי העבר, הביאה איתה דווקא חידושים ששוק האופנועים לא ראה כבר הרבה שנים. החזרה לאופנוענות בסיסית, פשוטה, לעתים גם זולה. אופנוענות מגניבה ולא מפחידה, שפונה לרוכבים צעירים וזקנים באותה מידה, לגברים ולנשים, לרוכבים עם כסף ולרוכבים בלי שקל על התחת. אופנוענות שבה הכל הולך, ושרוח לא מנגנת כינור שני לגשמיות. או אם לצטט את אחד הסלוגנים המוצלחים אי פעם בעולם האופנועים – Let the good times roll.

    *     *     *     *     *

    • תודה לעומרי זומר ולאילנה על העזרה בהפקת המבחן.
    • תודה לאיליה מרגוליס על הדוקאטי סקרמבלר הפרטי שלו (היבואן המקומי סירב למסור כלי למבחן).
    • תודה לאבי צ'יפרוט על ה-W800 לצילומים.
    • תודה לכל הרוכבים שהשתתפו בהפקה.
    • תודה מיוחדת לאופיר יונה צלם הסטילס על הצילומים המופלאים.

  • מבחן השוואתי: קטנועי 250 סמ"ק עם ABS

    מבחן השוואתי: קטנועי 250 סמ"ק עם ABS

    רוכבים: עומרי זומר, נמרוד ארמן, אסף זומר ואביעד אברהמי

    צילום: אביעד אברהמי

    סגמנט חזק

    קטנועי ה-250 סמ"ק מהווים את הקטגוריה השנייה בגודלה בנתוני המכירות, אחרי ה-125 סמ"ק. אולם בעוד המבחר ב-125 סמ"ק רחב מאוד וכולל כמה וכמה תתי-קטגוריות, ב-250 סמ"ק החלוקה היא פחות או יותר קטנועי 'מנהלים' או 'פרימיום', ומתחת לזה יש את הקטנועים הבסיסיים יותר. יוצא אפוא שהקטגוריה הזו של ה-250 סמ"ק מוכרת היטב בישראל, ומשתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שקטנועי 250 סמ"ק מהווים פתרון טוב למדי לתחבורה מהפרברים לעיר הגדולה, במיוחד בשעות העומס, וכן לתחבורה אורבנית בערים.

    הסיבה השנייה היא מדרגות הביטוח הארכאיות, שגורמות לכך שמעל 250 סמ"ק יש קפיצה משמעותית בביטוח החובה (כ-1,200 ש"ח בממוצע לרוכב יחיד לא עסקי). הקפיצה הזו במחיר הביטוח גורמת לרוכבים רבים לדבוק ב-250 סמ"ק ולא לגדול ל-300-350 סמ"ק כמו באירופה. אותה הסיבה, אגב, גורמת ליצרניות להמשיך ולייצר קטנועי 250 סמ"ק לשוק הישראלי (סאן-יאנג ג'וימקס 250, פיאג'ו איקסאבו 250), או אפילו לייצר במיוחד גרסה מוקטנת ל-250 סמ"ק, כמו במקרה של קימקו והדאונטאון.

    סגמנט חזק - עכשיו עם ABS
    סגמנט חזק – עכשיו עם ABS

    ABS

    על החשיבות הגדולה של מערכת ABS המונעת נעילת גלגלים בזמן בלימה חזקה כבר כתבנו אינספור פעמים, ואפילו פרסמנו מבחן שמציג באופן ברור את יתרונות המערכת. לדעתנו, דווקא קטנועי פרברים כאלה, שנעים במהירות בכבישים בינעירוניים, לרוב בתוך תנועה סואנת, צריכים את המערכת הזו. הסיכוי להפתעות ולבלימת חירום כשנוסעים בתוך תנועה גדושה, גבוה יותר מאשר אם סתם משייטים על כבישים שוממים. אפשר לומר שבשנת 2016, מערכת ABS היא מבחינתנו חובה – גם לקטנועי 250 סמ"ק.

    אז לקחנו למבחן את שלושת הקטנועים בסגמנט ה-250 סמ"ק שמגיעים עם מערכת ABS, למבחן מקיף שבסופו נקבע מיהו הקטנוע הטוב ועל מי אנחנו ממליצים לשים את הכסף (אמ;לק: שני קטנועים שונים). השלושה הם הקימקו דאונטאון 250i – היחיד מבין השלושה שמגיע עם מערכת ABS כסטנדרט, בלי אפשרות לרכוש אותו בלי המערכת, הימאהה איקסמקס 250 – שמגיע ארצה בגרסה ללא ABS ובשתי גרסאות עם ABS – רגילה ואיירון, והסאן-יאנג ג'וימקס 250Xi, שמגיע ארצה עם מערכת ABS בגרסת ה'ספורט'. לא חיפשנו כאן ביצועים ויכולות דינמיות, אלא את החבילה הכללית. התמורה הטובה ביותר לכסף אם תרצו.

    שניים מבין שלושת הקטנועים הללו השתתפו בסקירת השוק הגדולה שביצענו לקטנועי ה-250 סמ"ק בשנה שעברה. מאז השוק כמעט ולא השתנה – למעט הגעתו של הדאונטאון 250i בתחילת 2016, וזו הזדמנות מצוינת לעמת אותו אל מול מובילי הקטגוריה – האיקסמקס והג'וימקס. רק חבל שהפיאג'ו איקסאבו המצוין, שנמכר כאן היטב כבר עשור כמעט ללא שינוי, לא מגיע עם מערכת ABS, שכן גם הוא עשוי היה להיות שחקן רציני.

    ימאהה איקסמקס, סאן-יאנג ג'וימקס, קימקו דאונטאון
    ימאהה איקסמקס, סאן-יאנג ג'וימקס, קימקו דאונטאון

    בואו נפגוש את המתמודדים

    ימאהה איקסמקס 250

    • מחירים: 33,207 ש"ח לגרסת ABS (לא נמצאת כרגע בארץ) ו-34,207 ש"ח לגרסת איירון ABS
    • יתרונות: איכות מכלולים, גימור והרכבה, מנוע ותמסורת, התנהגות כביש, עיצוב מושקע
    • חסרונות: מחיר גבוה, מושב גבוה, מרווחי טיפולים של 3,000 ק"מ בלבד
    • נתונים טכניים: צילינדר יחיד, 240 סמ"ק, 21 כ"ס, תמסורת וריאטור, גובה מושב 785 מ"מ, משקל 182 ק"ג (לגרסת ABS), מיכל דלק 13.2 ל', צמיגים 120/70-15, 140/70-14
    • תצרוכת דלק: 27.1 ק"מ/ל'
    • תאוצה: 100 מ' – 8 ש', 200 מ' – 12.3 ש'
    • מהירות סופית: 132 קמ"ש מדוד (139 קמ"ש על השעון)
    ימאהה איקסמקס 250 - כאן בגרסת איירון היוקרתית
    ימאהה איקסמקס 250 – כאן בגרסת איירון היוקרתית

    האיקסמקס של ימאהה הוא אחד מקטנועי ה-250 סמ"ק הוותיקים שיש בארץ, כשהוא נמכר כאן החל מ-2005. במתיחת הפנים האחרונה שלו הוא זכה לעיצוב מודרני וקרבי, ולדעתנו הוא נראה מצוין – היפה ביותר בחבורה. הוא מיוצר בצרפת, וכיאה למותג יפני – איכות המכלולים ואיכות הגימור גבוהות יותר מצמד הטייוואנים המתחרים. הוא גם מושקע יותר – כך למשל הוא מגיע עם צמיגי מישלין איכותיים לעומת מקסיס וקנדה אצל המתחרים הטייוואנים, מה גם שקוטר הגלגלים גדול יותר מהשניים האחרים. הוא גם הספורטיבי ביותר מבין השלושה. למרות שהנתון של גובה המושב גבוה יותר בקימקו, האיקסמקס מרגיש משמעותית גבוה יותר. המושב קשיח וספורטיבי, ותנוחת הרכיבה היא ה'קרבית' ביותר.

    איכות הרכיבה גבוהה מאוד. המנוע והתמסורת מצוינים, ולמרות ההספק המוצהר הנמוך ביותר מבין השלושה – המהירות המרבית שמדדנו לו היא הגבוהה מכולם: 132 קמ"ש אמיתיים על צג ה-GPS (ו-139 קמ"ש על השעון). המתלים קשיחים יותר מבין השלושה, אך הם סופגים היטב, גם בזכות קוטר הגלגלים הגדול יותר. ההיגוי וההתנהגות הדינמית – הטובים ביותר מבין השלושה, וגם הבלמים בסך הכל טובים, אם כי בקטנוע המבחן הם לא היו במיטבם מכיוון שמדובר היה בכלי חדש עם 0 ק"מ והבלמים טרם סיימו את פרק ההרצה שלהם.

    מבחינת אבזור, האיקסמקס מציע קצת פחות. אמנם לוח השעונים הוא המשוכלל מכולם, ומציע שפע של אינפורמציה, וגם שני תאים קדמיים כשהקדמי ננעל עם מפתח, אולם אין בו שקע טעינה, וגם הנפח מתחת למושב הוא הקטן מכולם ובלי תאורה. 2 קסדות מלאות לא נכנסות אלא קסדה מלאה אחת וקסדת 3/4, ונשאר עוד קצת מקום. יש גם פנסי LED  אחוריים ושני LED-ים מלפנים בצדדים.

    סיכום: האיקסמקס הוא הקטנוע הטוב, האיכותי והספורטיבי מבין השלושה, התנהגות הכביש שלו מעולה, והוא מביא איתו את הרוח הצעירה והרעננה ביותר.

    איקסמקס 250 - איכותי!
    איקסמקס 250 – איכותי!

    קימקו דאונטאון 250i

    • מחיר: 29,700 ש"ח
    • יתרונות: נוחות מושב, גובה מושב, נוחות רכיבה, מנוע ותמסורת, עיצוב, נפח תא מטען, אבזור
    • חסרונות: גודל פיזי, מהירות סופית
    • נתונים טכנייםצילינדר יחיד, 246 סמ"ק, 23 כ"ס, תמסורת וריאטור, גובה מושב 810 מ"מ, משקל 192 ק"ג, מיכל דלק 12.5 ל', צמיגים 120/80-14, 150/70-13
    • תצרוכת דלק: 26.4 ק"מ/ל'
    • תאוצה: 100 מ' – 7.6 ש', 200 מ' – 11.7 ש'
    • מהירות סופית: 120 קמ"ש מדוד (132 קמ"ש על השעון)
    קימקו דאונטאון 250i - גרסה מוקטנת ל-350i
    קימקו דאונטאון 250i – גרסה מוקטנת ל-350i

    הדאונטאון 250i, שהגיע ארצה בתחילת השנה, הוא גרסת ה-250 של הדאונטאון 350 המצוין, והוא מיוצר במיוחד עבור השוק הישראלי בגלל מדרגות הביטוח הלא-הגיוניות. הוא זהה לחלוטין ל-350, פרט כאמור לנפח המנוע. הכלי הזה מציג לדעתנו בצורה הטובה ביותר את ההתקדמות שעשו הטייוואנים בשנים האחרונות בבניית הכלים שלהם, שכן איכות החומרים, ההרכבה והגימור ברמה גבוהה מאוד.

    הדאונטאון הוא המפנק ביותר מבין השלושה. המושב נמוך, רך ומרווח מאוד, ויש שפע של מקום לרגליים גם לרוכבים גבוהים, אם כי הכידון ממוקם קצת גבוה מדי לטעמנו. בכל אופן, לאורך זמן מושב הקימקו היה הנוח ביותר, על אף שהוא מציב את הישבן במיקום קבוע, וגם המורכב דיווח על איכות החיים הגבוהה ביותר על מושב הקימקו.  גם המתלים מכוילים לצד הרך של המשוואה, על מנת לשמור על נוחות הנסיעה ולספוג את תחלואי האספלט, כך שבקו ישר הדאונטאון מרגיש 'ספינתי' ורך. הוא גם הגדול מכולם – פיזית – גם באורך וגם ברוחב, מה שבא בקורלציה מלאה למרווח הנדיב לרוכב. מחוץ לעיר זה מעולה, אולם בתוך העיר, בתנועה צפופה, זה מהווה חיסרון. במיוחד בגלל דוד הפליטה הבולט לימין והירכתיים הרחבים. מידות הצמיגים הן הרחבות מכולם, וגם זה משפיע על היציבות שהכלי הזה משרה.

    מאוד אהבנו את יחידת המנוע-וריאטור. היא החלקה מכל השלושה, וגם השילוב מהיר ביותר. כפועל יוצא, התאוצות שמדדנו ל-100 ו-200 מ' היו המהירות ביותר, למרות משקלו וגודלו – הוא האיץ ל-100 מ' תוך 7.6 ש' בממוצע, לעומת 8 ש' באיקסמקס ו-8.2 ש' בג'וימקס, ול-200 מ' ב-11.7 ש' לעומת 12.3 ו-12.4 ש' בשניים האחרים בהתאמה. מאידך, המהירות הסופית שלו הייתה הנמוכה ביותר – 120 קמ"ש אמיתיים (134 קמ"ש על השעון) לעומת 132 קמ"ש באיקסמקס ו-125 קמ"ש בג'וימקס.

    הדאונטאון גם מציע שפע של אבזור, החל ממנופי בלם מתכווננים (היחיד שמציע כיוון זה), 2 תאים קדמיים כשאחד מהם עם שקע טעינה USB, תא מטען ענק – הגדול מכולם, שבו נכנסות 2 קסדות מלאות ויש עוד מקום לתיק קטן, והוא מגיע במקור עם משענת למורכב. לוח השעונים מציע אינפורמציה רבה, פחות מאשר האיקסמקס אך הרבה יותר מהג'וימקס, ויש פנסי LED מאחור ו'עיני מלאך' מרשימים מסביב לפנסים הראשיים מלפנים. ויש גם הפעלה של ארבעת מאותתי החירום. לעומת זאת, משקף הרוח בו הוא הנמוך ביותר, ויש מעט רוח על הקסדה בנסיעה מהירה.

    סיכום: הדאונטאון הוא קטנוע גדול, מרווח ונוח לרכיבות ארוכות. מצטיין בהתנהגות בינעירונית, מעט מסורבל לתוך העיר, יש לו מנוע חלק ונעים, ואבזור ושימושיות מרשימים.

    דאונטאון - ספינת שיוט נוחה
    דאונטאון – ספינת שיוט נוחה

    סאן-יאנג ג'וימקס 250Xi 'ספורט'

    • מחיר: 28,207 ש"ח
    • יתרונות: זריזות דינמית, זווית צידוד כידון, מיגון רוח, בלמים מצוינים, סחירות כמשומש
    • חסרונות: איכות גימור והרכבה, מראות על גוף הכלי, קצת 'אפור' ומשעמם ויזואלית
    • נתונים טכנייםצילינדר יחיד, 250 סמ"ק, 23 כ"ס, תמסורת וריאטור, גובה מושב 755 מ"מ, צמיגים 110/90-13, 130/70-13
    • תצרוכת דלק: 26 ק"מ/ל'
    • תאוצה: 100 מ' – 8.2 ש', 200 מ' – 12.4 ש'
    • מהירות סופית: 125 קמ"ש מדוד (137 קמ"ש על השעון)
    סאן יאנג ג'וימקס 250Xi ספורט
    סאן יאנג ג'וימקס 250Xi ספורט

    נראה שהג'וימקס נמצא איתנו כבר שנים ארוכות, וזה לא פלא – שכן זהו הקטנוע בנפח 250 סמ"ק הנמכר ביותר בישראל כבר שנים ארוכות. הגרסה הנוכחית קיימת מ-2011, אז התקיימה ההשקה העולמית כאן בישראל (קולגות מאירופה מזכירים לנו את ההשקה ההיא עד היום!), ואם תסתובבו על כבישי גוש דן, פשוט תראו אותו בכל מקום.

    בגרסת הספורט שבמבחן, זו עם ה-ABS, הג'וימקס מקבל – מעבר למערכת הבטיחות החשובה – גם מושב רקום, משקף משופר, ועוד כל מיני נגיעות עיצוביות 'ספורטיביות'. לדעתנו משתלם לשלם את תוספת המחיר מהגרסה הרגילה רק בגלל מערכת ה-ABS החשובה.

    הג'וימקס מרגיש יותר מכולם כמו סוס עבודה. הוא לא בא לפנק או להיות ספורטיבי, אלא בא לתת עבודה בפשטות ופונקציונליות. העיצוב הכי פחות מרשים, וכך גם המפרט הטכני – למשל מידות הגלגלים, שהן אמנם בקטרים של הקימקו, אולם צרות משמעותית. האבזור כולל תא כפפות אחד מימין הכולל גם שקע מצית לטעינה, פתיחה למושב על ידי כפתור מבית המתגים השמאלי בנוסף למתג ההצתה, ויש פנסי LED מאחור וצמד פסי LED מלפנים. יש גם צמד פנסי ערפל שמאירים היטב, ויש פיצ'ר נחמד בדמות רגליות מורכב שקופצות החוצה בלחיצה. לוח השעונים הוא הדל מכולם, ומציע הכי פחות אינפורמציה. מתחת למושב אפשר להכניס 2 קסדות מלאות, אבל בלחץ, כשקסדות מסוימות לא תיכנסנה.

    המנוע חזק ויעיל, וגם התמסורת טובה, אולם החיבור הראשוני הוא המהוסס ביותר מבין השלושה, וגם המנוע מווברץ יותר. יחד עם זאת, הג'וימקס מרגיש קל ודינמי, וההיגוי בו הוא המהיר מכולם, והוא גם מרגיש הקטן מכולם. זה בא לידי ביטוי במיוחד ברכיבה עירונית צפופה, שם הוא ללא ספק הזריז מכולם. גם מיגון הרוח הגבוה עושה עבודה במהירויות בינעירוניות, אם כי המושב היה הכי פחות נוח – קשיח ומוטה לפנים, והצריך שיפור עמדה לעתים קרובות. אצל המורכב המצב היה טוב יותר, אם כי עדיין קשיח.

    סיכום: הג'וימקס הוא סוס עבודה אפור להגיע מהפרברים אל תוך העיר הגדולה ולהסתובב בה. הוא לא ימשוך מבטים, אבל הוא פשוט יעשה את העבודה, והוא גם הזול מבין השלושה.

    ג'וימקס 250 - סוס עבודה
    ג'וימקס 250 – סוס עבודה

    על מי אנחנו שמים את הכסף?

    אחרי יומיים מלאים ואינטנסיביים של מבחן, שבהם חרשנו את כבישי המרכז ויותר, הגענו – ארבעת הבוחנים – לתוצאות כמעט חד-משמעיות, וזאת למרות שבפועל מדובר בשלושה כלים שונים שיתאימו לצרכים מעט שונים.

    כולנו התאהבנו באיקסמקס, ואם לא היה מדובר במבחן בעל פן צרכני מובהק אלא במבחן שפונה לרגש בלבד – האיקסמקס היה מנצח בגדול. הוא הקטנוע הטוב ביותר פה אבסולוטית, ליגה אחת מעל השניים האחרים. אם זה באיכות החלקים, החומרים, ההרכבה והגימור, ואם זה בהתנהגות הדינמית המשובחת. יחד עם זאת, לאיקסמקס יש 2 בעיות עיקריות. הראשונה היא שהוא ספורטיבי מדי ויתאים בעיקר לצעירים או צעירים ברוחם, והשנייה היא שהוא יקר יותר בכ-3,500 ש"ח מהדאונטאון בכ-5,000 ש"ח מהג'וימקס ספורט. אם הולכים על גרסת האיירון המאובזרת, זו שהשתתפה במבחן, אזי הפער גדל באלפייה נוספת. ברור לחלוטין לאן הולך כל שקל פה, למשל על הצמיגים, על לוח השעונים או על האיכות הכללית, אבל בקטגוריה כל כך צרכנית – זה לחלוטין לא מתאים לכל אחד. על זה נוסיף גם את מרווחי הטיפולים הצפופים – בכל 3,000 ק"מ לעומת 5,000 ק"מ אצל השניים האחרים. עדיין, קטנוע מעולה – הטוב והאיכותי ביותר מהשלושה שבמבחן.

    שלושה כלים טובים מאוד
    שלושה כלים טובים מאוד

    הג'וימקס מצידו לא בלט כמעט בשום תחום. הוא פשוט פה כדי לתת עבודה, והוא עושה את העבודה הזו ביעילות. היתרון שלו הוא המחיר הנמוך ביותר מהשלושה כ-1,500 ש"ח פחות מהקימקו, ויש לו יתרונות כמו התנהגות עירונית מעולה, וגם סחירות גבוהה בשוק המשומשים – מעין מזדה 3 של הדו-גלגלי. אבל החסרונות שלו הם איכות הרכבה וגימור נחותים מהמתחרים, וגם אבזור פחות מרשים. הוא יהיה בחירה מעולה למי שמבלה את רוב זמנו על אספלט עירוני, ויוצא לגיחות בינעירוניות קצרות מדי פעם. אין לנו ספק שהוא ימשיך להימכר כמו לחמניות טריות בשוק הישראלי, פשוט כי הג'וימקס מתאים מאוד לשוק שלנו.

    הדאונטאון הרשים אותנו מאוד. הוא הקטנוע הגדול ביותר מבין השלושה, שזה מעולה לבינעירוני אבל קצת פחות לתוך העיר, והוא בעיקר הכי נוח והכי מפנק, גם לרוכב וגם למורכב. יש לו אבזור מכובד, איכות הרכבה וגימור שיותר קרובה לימאהה מאשר לסאן-יאנג, ויש לו יחידת מנוע-וריאטור חזקה, חלקה ונעימה. הבוחנים שלנו בחרו בו כעסקה המשתלמת ביותר וכזה שנותן הכי הרבה תמורה לכסף, ולכן הקימקו דאונטאון מנצח את המבחן ההשוואתי שלנו. עליו היינו שמים את הכסף.

    קימקו דאונטאון 250i - עליו היינו שמים את הכסף!
    קימקו דאונטאון 250i – עליו היינו שמים את הכסף!

    עלויות תחזוקה שוטפת

    [table id=55 /]

    • המחירים כוללים חלפים, עבודה ומע"מ, והם נכונים ליום פרסום המבחן בלבד.
    • מחירי הקטנועים המופיעים במבחן הם 'על הכביש' וכוללים אגרות רישוי.

  • MV אגוסטה ברוטאלה 800 במבחן – סקס משין

    MV אגוסטה ברוטאלה 800 במבחן – סקס משין

    צילום: אסף רחמים

    • יתרונות: עיצוב, עיצוב, עיצוב, יכולות דינמיות, עיצוב
    • חסרונות: נוחות, שימושיות (אלו לא באמת חסרונות כשדובר באופנוע כזה), התנהגות על כבישים לא מושלמים
    • שורה תחתונה: אחת המכונות הסקסיות, התשוקתיות, המחרמנות והיפות שיש היום על הכביש, והביצועים בהתאם
    • מחיר: 110,000 ש"ח
    • מתחרים: סופר-נייקדים אירופאים

    צילום ועריכה: אסף רחמים

    יש אופנועים שנראים כל כך טוב, שפשוט לא מעניין אותך איך הם נוסעים. חלק נכבד מאותם אופנועים, עוצבו שלא במקרה על-ידי אחד מגדולי מעצבי האופנועים של העשורים האחרונים – מאסימו טמבוריני. האיש הזה חתום על יצירות אלמותיות כמו הדוקאטי 916, ה-MV אגוסטה F4, וגם על סדרת הברוטאלה של אגוסטה. שלושת האופנועים האלה הם בעינינו מהכלים הנחשקים ביותר שיוצרו אי-פעם, לא בגלל איך שהם נוסעים (והם נוסעים טוב!), אלא בעיקר בגלל איך שהם נראים ומה שהם משדרים – טונות של סקס אפיל ותשוקה דו-גלגלית.

    הברוטאלה, שיצא לראשונה בשנת 2001 בגרסת מנוע ה-750 סמ"ק של אגוסטה, הוא הגרסה של היצרנית מווארזה לסטריטפייטר סופר-נייקד שבנוי על בסיס אופנוע ספורט קיצוני. הדגם הראשון היה בנפח 750 סמ"ק, והוא נבנה על בסיס ה-F4 – כאמור יצירה אלמותית נוספת של טמבוריני הגדול. עם השנים הנפח גדל ל-910 ולאחר מכן 1,078 סמ"ק, ולבסוף ב-2010 הברוטאלה התייצב על 990 ו-1,090 סמ"ק. ב-2012, עם היוולדו של מנוע הטריפל של אגוסטה, נולד גם הברוטאלה 675, ובסוף אותה שנה, על בסיס ה-675, יצרו באגוסטה את גרסת ה-800 שסיפקה 125 כ"ס. לכל אחד מהדגמים, אגב, היו גם גרסאות מיוחדות במהדורה מוגבלת, כמו סדרת ה-ORO (זהב), סדרת איטליה, סדרת אמריקה ועוד גרסאות אספנים כאלו ואחרות.

    MV אגוסטה ברוטאלה 800
    MV אגוסטה ברוטאלה 800

    First we make it look good

    עכשיו בואו נעשה הפסקה קצרה משיעור ההיסטוריה וניתן לתמונות לדבר בשבחה של היצירה הזו. הסתכלו עליו – על הברוטאלה 800 של 2016 – ותראו כמה שהוא יפה. הביטו על שלדת מסבך משולשי הפלדה היפהפייה, על המנוע שיושב במרכזה, על הזנב המינימליסטי והמעוצב למשעי, על יחידת המושב עם הפתח מתחתיה, על עיצוב מערכת הפליטה, על הזרוע האחורית החד-צידית המפוסלת, על חיפויי מיכל הדלק המקומרים, ועל יחידת הפנס הקדמי – שמהווה כבר סימן היכר של הברוטאלה כבר 15 שנים. נסו להתבונן על הפרטים הקטנים, על הקימורים, הזוויות והחיבור של כל החלקים ליצירה אחת מושלמת. וכן, כתבנו מושלמת ואנחנו מתכוונים לכך. אין הרבה אופנועים שיזכו לקבל מאיתנו את המחמאה הזו. למעשה, יש רק אחד כזה – הברוטאלה. ואתם יודעים מה? על אף שבתמונות הברוטאלה נראה מעולה – לא רק של 2016 אלא מאז ומתמיד – במציאות, כשבוחנים בעין ובמגע את הפרטים הקטנים, הוא אפילו הרבה יותר יפה, ומרשים, ומחרמן.

    יש משפט ידוע של מהנדסים איטלקים שהולך בערך כך: First we make it look good. Then if it works – Fantastic!. והוא נכון לא רק לאופנועים, אלא לכל מוצר מעוצב, החל ממכונת קפה ועד כלי תחבורה. אז אפשר לומר שהחלק הראשון של המשפט, זה שמדבר על כך שקודם כל שייראה טוב, הצליח לטמבוריני בגדול, וזה אנדרסטייטמנט מטורף. במילים פשוטות, האופנוע הזה הפיל אותנו לפרקט רק מלהסתכל עליו, ושוב – זה נכון כבר 15 שנה. אנחנו יכולים להמשיך ולספר לכם כמה שהברוטאלה הוא האופנוע היפה בעולם, אבל זו כבר תהיה טרחנות, אז די בבאסה נעבור הלאה.

    לקראת המעבר הטראומתי לתקנות יורו 4, באגוסטה, כמו שאר היצרנים, היו צריכים להתחיל לרענן את ליין הדגמים שלהם כך שיתאימו לתקנות המחמירות. הדגם הראשון מבין ליין הדגמים הקיימים שמקבל את העדכון ההכרחי הוא הברוטאלה 800, כשאחריו גם שאר הדגמים הקיימים בליין יקבלו רענון.

    זוכה למתיחת פנים ל-2016
    זוכה למתיחת פנים ל-2016

    באגוסטה ניצלו את ההזדמנות כדי לעשות מתיחת פנים קלה לברוטאלה. אז בראש ובראשונה נגעו שם בעיצוב, בזהירות כמובן, כדי לא לקלקל את השואף למושלם. הקווים הכלליים והצללית של הברוטאלה, שהם לחלוטין סימן ההיכר שלו, נשארו כמו שהם, אולם כל חלק וחלק – החל מהפנס הקדמי, דרך מיכל הדלק והחיפויים, המושב ויחידת הזנב – קיבל עדכון לעיצוב. אם חשבנו שבלתי אפשרי לקחת את השואף למושלם ולשפר אותו, אז טעינו. ושוב אנחנו חוזרים לאותו המקום – הברוטאלה של 2016 פשוט מעלף ביופיו.

    אבל מעבר לעיצוב, יש כאן גם שינויים טכניים הכרחיים. מנוע הטריפל, כולל ניהול המנוע, וכן מערכות היניקה והפליטה, הותאמו ליורו 4. בצד החיוב זה אומר עבודה חלקה יותר, מחשב ניהול מנוע חזק יותר עם תוכנה מודרנית יותר שמשפרת את ניהול המנוע הבעייתי של הדגם הקודם, וגם כל מיני בולשיט כמו פחות זיהום אוויר או תצרוכת דלק טובה יותר. בצד השלילה ההספק ירד מ-125 כ"ס ל-116 כ"ס, בין היתר על ידי הורדת יחס הדחיסה מ-13.3 ל-12.5, ומערכת הפליטה בעלת שלושת הקנים הסקסיים בצד האופנוע חונקת לנו עכשיו את הנשמה. אנחנו אופטימיים בנשמתנו ותמיד רואים את חצי הכוס המלאה, לכן נתנחם בכך שמערכת פליטה אפשר להחליף לכזו שמשחררת את הסאונד המדהים של הטריפל הסקסי ביותר בעולם, וגם ניהול מנוע אפשר לתכנת מחדש ולהוציא מהמנוע הזה עוד כמה סוסים שחבויים בו. והם שם, תאמינו לנו.

    יש ל-2016 עוד כמה שינויים, כמו לוח שעונים מודרני עם מסך TFT ושפע אינפורמציה, שדרוג לבולמים, מערכת ABS מודרנית וקוויקשיפטר שמאפשר גם להוריד הילוכים ולא רק להעלות. בכלל, הברוטאלה מציע המון אלקטרוניקה מודרנית, שגם עובדת טוב. יש 4 מצבי ניהול מנוע – ספורט, תיור, גשם וקאסטום שבו הרוכב יכול לכוון את הפרמטרים בעצמו, יש בקרת החלקה עם 8 מצבי התערבות וניתוק, וכל ההייטק הזה נשלט על ידי בית מתגים אינטואיטיבי למדי שיושב על הכידון. חזית הטכנולוגיה של הדו-גלגלי.

    יצירה מפוארת של גדול מעצבי האופנועים - מאסימו טמבוריני
    יצירה מפוארת של גדול מעצבי האופנועים – מאסימו טמבוריני

    !FANTASTIC

    עכשיו זה הזמן לעבור לחלק השני של המשפט הידוע של המהנדסים האיטלקיים, ולבדוק איך הברוטאלה נוסע. עכשיו, אנחנו כנראה לא הולכים לחדש לכם כלום בקטע הזה, כי זה בערך להגיד את הברור מאליו. בכל זאת, הברוטאלה הוא נצר לשושלת מפוארת של אופנועי ספורט-קצה של יצרנית איטלקית אקזוטית, והשורשים שלו טמונים עמוק ב-F4 וב-F3, שהם ככל הנראה הכלים הספורטיביים הקיצוניים ביותר שמסתובבים היום על הכבישים. אבל בכל זאת, בואו ננסה.

    הברוטאלה הוא אופנוע קשה. הוא קשה על המתלים, יש לו מושב קשה, והוא גם לא ממש קל לרכיבה. אם חיפשתם אופנוע רך ונעים לשימושים יומיומיים – כאן זה לא המקרה. וזה כאמור ברור מאליו וגם מקובל, כי הברוטאלה לא כאן כדי לעשות נעים בישבן, אלא לעשות שמחה בלב, והכי חזק שאפשר.

    תנוחת הרכיבה אמנם נחשבת זקופה במונחים ספורטיביים, אבל יחסית לסופר-נייקדים אחרים שוכבים פה יותר מהרגיל. בעיר למשל, זה מעמיס על הידיים. כשיוצאים מהעיר זה משתפר משמעותית בגלל הרוח. ואם כבר נגענו בשימושיות, אז נספר שמושב המורכבת נמצא שם כנראה רק בגלל התקינה, אבל בפועל הוא מיועד ללא יותר מישבן קטנטן ומוצק של בחורה שמוכנה לסבול בשביל להגשים את הפנטזיות שלה. גם המוטוריות.

    כפועל יוצא, ההתנהגות חדה וסופר-מדויקת. המתלים הקשיחים מסתדרים מצוין על אספלט איכותי שסלול היטב, כמו זה של כביש אלקוש-בירנית למשל. שם ההתנהגות של הברוטאלה תגרום לכם לצרוח בקסדה מרוב אושר מהספורטיביות האיטלקית הבלתי מתפשרת. על כל כביש אחר, אגב, שסלול פחות טוב או מכיל חריצים ושברים, אתם לא תפסיקו לקלל את האמא של המהנדס שכייל את הבולמים האלה. ויודעים מה? גם עם זה אנחנו חיים מצוין כששמים את הברוטאלה בקונטקסט שלו.

    וגם הביצועים ללא פשרות
    וגם הביצועים ללא פשרות

    ההיגוי חד ומדויק, ולמרות בסיס הגלגלים הקצרצר הברוטאלה גם יציב מאוד בפניות. שוב, כל עוד מדובר באספלט איכותי. בכלל, ההתנהגות של הברוטאלה היא בדיוק כמו שהאופנוע הזה נראה. סקסית. לא מתפשרת. הבלמים הקדמיים – מהחזקים שפגשנו. מספיק ליטוף של המנוף כדי לשתול את המכונה הזו על הפרונט. האחורי לעומת זאת, כמו בהרבה אופנועי ספורט איטלקים שעליהם רכבנו, חלש. בכוונה. ואם כבר דיברנו על אלקטרוניקה שעובדת היטב, אז איזה כיף זה מערכת ABS שלא נכנסת לפעולה מוקדם מדי. חלום.

    ועכשיו המנוע. הוי, איזה מנוע. אנחנו אוהבים מאוד את תצורת הטריפל כי היא משלבת את החלקות, אופי הפעולה ובמידה מסוימת גם הסאונד של 4 צילינדרים, עם מין חספוס עדין כזה, שאפשר לכנות אותו במילה אחת 'אופי'. וכמה אופי יש למנוע הזה. הוא גמיש למדי, אבל כל הקטע שלו הוא שטוחנים את הסל"ד ומעלים אותו עד למנתק, שמגיע מוקדם מדי ב-12 אלף סל"ד. למה מוקדם מדי? כי מד הסל"ד האלקטרוני מגיע עד 16 אלף, והפער בין הבילד-אפ של ההתבוננות הראשונה על לוח השעונים מול הניתוק המוקדם הראשון ב-12 אלף סל"ד הוא גדול מדי. אבל למרות זאת, עדיין מנוע מטריף.

    באגוסטה גם דאגו לשפר את ניהול המנוע האלים של הדגם הקודם, וכעת הוא מנומס הרבה יותר, בלי התפוצצויות כוח כשמגיעים לתחומי הסל"ד הגבוהים. לראיה, ברוב המכריע של המבחן רכבנו על מצב 'ספורט' הקיצוני, כולל בקטעים המנהלתיים יותר (עד כמה שאפשר לקרוא לטיסה בגובה נמוך 'קטע מנהלתי'), ודווקא הרגשנו איתו טוב. ולמרות התפעול הידראולי הרך והמצוין של המצמד והשילוב עם המצמד המחליק, השתמשנו כל הזמן בקוויקשיפטר, גם בהעלאה וגם בהורדת הילוכים.

    בכל מהלך המבחן ליוותה אותנו תחושת תסכול שנבעה מפוטנציאל הסאונד של המנוע הזה, שרחוק מלהיות ממומש. אנחנו מאמינים גדולים באופנועים שקטים, אבל במקרה הזה מערכת פליטה משוחררת עשויה להעלות את מפלס האושר של הרוכב בכמה רמות, ועל הדרך לשחרר עוד קצת תגובה ושמחת חיים מהטריפל המגניב הזה, שהוא ללא ספק אחד המנועים המעניינים שיש. הרג אותנו היורו 4 הזה.

    הוא כל כך יפה!
    הוא כל כך יפה!

    אז הוא ביצועיסט לא קטן, הברוטאלה החדש, ובידיים הנכונות של רוכב שמבין דבר או שניים ברכיבה ספורטיבית, הוא גם יהיה מכונת ריגושים משובחת, כזו שרק רוצה שתלחצו אותה יותר ויותר. השלדה ומכלוליה תומכים ברכיבה חזקה עם עומסים גבוהים, למשל של בלימה חזקה אל תוך פנייה טכנית, כשהד.נ.א הספורטיבי והחד של אגוסטה צורח פה מכל מקום אפשרי. מכונת תענוגות.

    יצירה סקסית לסלון

    הברוטאלה 800 הוא מכונת ריגושים טוטאלית. הוא ההפך הגמור מכלי פרקטי, והוא מיועד בראש ובראשונה לאופנוענות הארד-קור בלתי מתפשרת. גם בגלל איך שהוא נראה, ובקורלציה מלאה – גם בגלל איך שהוא נוסע ומתנהג. הוא מיועד לרוכבים שרוצים את הכי יפה, הכי סקסי, עם הכי הרבה תשוקה, ומוכנים להקריב בשביל זה מושגים כמו נוחות או שימושיות. זה אופנוע שאמור לשבת במהלך השבוע בתוך מוסך החלומות הפרטי, כשבסוף השבוע מוציאים אותו לסיבוב טעינת מצברים של כמה שעות. של הרוכב כמובן. מהסיבוב הוא חוזר למוסך, לא לפני שהוא עובר סשן ניקיונות מוקפד.

    בכלל, למרות שהוא עולה 110 אלף ש"ח, אם אדם כזה או אחר יקנה את הברוטאלה החדש רק כדי להעמיד אותו במרכז הסלון כפסל, בלי לרכב עליו מטר, אנחנו נבין אותו לגמרי ולא נרים גבה. אנחנו מכירים אספני אומנות שמשקיעים הרבה יותר מ-100 אלף שקלים על יצירת אומנות כזו או אחרת – תמונה, מיצג או פסל, אז מה זה 110 אלף שקל ליצירה מוקפדת של אחד מגדולי מעצבי האופנועים בדורנו? ברוטאלה 800 על כבישי ישראל זה כמו נזם זהב באף חזיר. אנחנו למשל, מאוד רוצים אחד כזה אצלנו. לא בחניה בחוץ אלא במרכז הסלון.

    מפרט טכני

    [table id=52 /]

  • מבחן מהעבר: ק.ט.מ סופר דיוק 990 – תומך לחימה

    מבחן מהעבר: ק.ט.מ סופר דיוק 990 – תומך לחימה

    צילום: יריב אלקלעי

    פורסם לראשונה בדצמבר 2008

    יש מעט מאוד כלי רכב בכלל ואופנועים בפרט שגרמו לי לרעוד מהתרגשות בכל פעם שנהגתי או רכבתי עליהם. למעשה, ניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני מספר חודשים, כשיצא לי לנהוג על היגואר XK החדשה. זאת הייתה חוויית נהיגה מטריפה ולקח לי הרבה זמן להירגע אחרי הסיבוב עליה. מכונית ספורטיבית מזן אחר, כזו שמצליחה לשקשק לך את כל החושים, אבל לעשות את זה בסטייל. פעם נוספת התרחשה לפני כ-5-6 שנים, כשרכבתי בפעם הראשונה על אופנוע סופרמוטו מקצועי, מוכן למרוצים, על מסלול סופרמוטו, וזאת אחרי תקופה ארוכה על סופרמוטו-דו"ש. ירדתי מהאופנוע כשאני כולי רועד והרכיבה נצרבה לי בתודעה. לימים האופנוע הזה היה בבעלותי. פעם נוספת בה ירדתי מאופנוע כשכולי רועד מהתרגשות הייתה אחרי סיבוב קצר על דו"ש בנפח 350 סמ"ק, כשהייתי בן 16 וכל מה שהכרתי היה 50 סמ"ק.

    ק.ט.מ סופר דיוק 990 (שנת 2008)
    ק.ט.מ סופר דיוק 990 (שנת 2008)

    עכשיו אל הרשימה המכובדת הזו נכנס, ואפילו תופס מקום של כבוד, הסופר דיוק 990 של ק.ט.מ, אופנוע שפוצץ לי את המוח וטחן אותו דק-דק בכל פעם שעליתי עליו, והיי – זה קרה גם אחרי 1,500 ק"מ על גבי הלוחם המטורף הזה. יש הרבה מאוד אופנועים טובים, מגניבים, מרגשים ואיכותיים בארץ, ועל רובם גם יצא לי לרכב, אבל הסופר דיוק הוא באמת משהו יוצא דופן. דבר אחד בטוח – המבחן הזה לא הולך להיות פוליטיקלי קורקט.

    הסופר דיוק 990 הוא אופנוע הכביש הראשון של ק.ט.מ, אם מתעלמים מדגמי הסופרמוטו המוקדמים יותר. הוא הוצג לקראת 2005 כסטריטפייטר בעל מנוע גדול, והוא גם הראשון לקבל את גרסת ה-990 של מנוע ה-LC8. לפני כן המנוע הזה היה בנפח 950 סמ"ק ושכן באדוונצ'ר 950. המסר של ק.ט.מ דרך האופנוע הזה היה ברור: אנחנו יודעים לייצר גם אופנועי כביש, וכאלה שיערבלו לכם ת'שכל.

    המסר מתחיל בעיצוב. מי שמכיר אופנועים של ק.ט.מ מיד יזהה את הקווים המחודדים והמשולשים ההפוכים. בנוסף, הפרופורציות מאוד אגרסיביות עם מנוע ומיכל דלק ענקיים, מסיכה פצפונת עם פנס שלקוח מהאדוונצ'ר, וזנב מינימליסטי. נסו לרגע להתעלם מצמד דודי הפליטה שממוקמים מתחת ליחידה האחורית ותראו כמה הזנב קטן. אפילו מינימליסטי יותר מזה של המונסטר.

    אופנוע הכביש הראשון של ק.ט.מ
    אופנוע הכביש הראשון של ק.ט.מ

    תנוחת הרכיבה קרבית מאוד. המושב גבוה מבכל נייקד אחר, והרגליות משוכות מעט לאחור. הכידון העבה והרחב בכלל בא מהשטח, וכל המשולש הזה מציב את הרוכב קצת בשכיבה. לא כמו אופנוע ספורט, אבל בהחלט יותר מהמקובל. סביבת הכידון גם היא נקייה וכוללת רק את מה שבאמת צריך: לוח שעונים קטן (מוכר לנו מדגמי ה-690), משקף פצפון, שבאופנוע המבחן הוחלף לאחד מעט יותר גבוה (מקורי, אבל זה לא שהוא יעיל נגד רוח, כן?), ו… זהו. צמד כוסיות של נוזל הידראולי מסגירות שמדובר כאן במכלולי איכות, ורק מגני ידיים חסרים להשלמת המראה הקרבי של הלוחם העירוני.

    רכיבה על הסופר דיוק היא חוויה טוטאלית שבה כל החושים משתתפים. זה מתחיל במנוע. וי-טווין בנפח 999 סמ"ק עם זווית של 75 מעלות בין הצילינדרים. יש כאן כ-120 כ"ס וקצת יותר מ-10 קג"מ מכובדים. חשוב גם לציין שעל אופנוע המבחן מותקנת מערכת פליטה של אקרפוביץ'. הוא מאוד חזק המנוע הזה. יש לו כוח כבר מסל"ד נמוך מאוד ופתיחה של גז מלווה תמיד בדחף חזק קדימה. אין, פשוט אין על וי-טווינים, וכשהם בנפח גדול אז בכלל זה חגיגה. הוא גם זריז מאוד ומגיב מיידית לכל פקודת מצערת. פמפומי סרק למשל, מטיסים את הסל"ד לשמיים בכלום-נגיעה בגז.

    גם צמד האגזוזים עושים את שלהם. הסאונד פה ממכר ומכניס את הרוכב מיידית למוד אטרף רק מלשמוע אותו. אין פה רגע אחד של סרק, כי גם כשעומדים ברמזור ממשיכים לפמפם על הגז. וזה נשמע כמו נביחה. זה גם חזק, גם בתדר הנכון, וגם כל כך מהיר, שבא לך מיד עוד פעם. אז משחררים קלאץ' ומזנקים מהרמזור, ואז באופן אוטומטי האופנוע עולה לווילי. כאילו, זה אני שנתתי עכשיו דאבל-קלאץ' ב-70 קמ"ש? אין מצב… מה יש לו לאופנוע הזה?… כשמצליחים בכל זאת להימנע מהווילי, אז הסאונד והתחושה שמתקבלת מהמנוע מדרבנים אותך למשוך את ההילוך חזק כמעט עד למנתק. שם, עם כל הרעש, אין אחד שלא מסובב ראש כדי לראות מה זה. בכלל, בהשוואה למרובעי צילינדרים יש פה קטע אדיר: אם פקיד מנומנם יושב במשרד ומתחתיו על הכביש עובר 600 ספורטיבי בסל"ד אסטרונומי, הפקיד מצקצק בשפתיו וממלמל משהו על האופנוענים החוליגנים האלה. אבל אם עובר לו סופר דיוק עם אקרפוביץ', הוא רץ לחלון לראות מה זה.

    יוצא לחלון לראות מה זה
    יוצא לחלון לראות מה זה

    אני מחשיב את עצמי כרוכב שקול ומחושב ביום-יום. באמת. מדי פעם אמנם מתפלק לי ווילי קטן איפה שצריך, או שסתם עוברת עלי רוח שטות ואני נותן קצת גז, אבל באמת שבדרך כלל אני בסדר. עם הסופר דיוק זה פשוט לא קרה. כל דקה על האופנוע הזה מרגשת אותך, גם אם אתה עומד בפקק. בכלל, הוא גורם לך לעשות דברים שאם תראה אחרים עושים, ישר תתנדב למתנ"א כדי לעצור אותם. רוצים דוגמה? המצמד המחליק בשילוב הגיר הארוך מייצרים מכונת סליידים מושלמת, ואז לכל פנייה ימנית או לכל מעגל תנועה אתה מגיע מהר בהילוך רביעי, דופק מהר את כל ההילוכים עד לראשון, זורק קלאץ' ונכנס לסלייד עד האפקס. כן, גם בעיר, בתוך תנועה. מה יש?

    אבל גם מחוץ לעיר יש לסופר דיוק מה להציע כל עוד אתה עושה את זה חזק. לשיוטים מהירים יש אלף אופנועים טובים ממנו. זה לא שהוא זז לאט, הוא יכול לנסוע מאוד מהר. ב-6,000 סל"ד האופנוע מתגלגל על 150 קמ"ש, ואם מושכים את ההילוך השישי הוא גם יכול להתקרב ל-250. האקרפוביצ'ים משחררים לו עוד קצת נשימה בסל"דים האלה. את זה אנחנו יודעים אחרי רכיבה על המנוע הזה עם מערכת פליטה מקורית, כך שגם בתחום הזה הם עושים לו רק טוב. אבל מהירויות גבוהות הם לגמרי לא הקטע פה, וזה גם די ברור.

    כי יש פה מנוע אדיר. יחידת כוח מופלאה. אבל שלא תחשבו שהאופנוע הזה הוא רק מנוע. ממש לא. מכלולי השלדה תומכים לגמרי בכל מה שיש למנוע להציע, והם עושים את זה בלי להתרגש. השלדה, העשויה ממסבך משולשי פלדה, קשיחה לגמרי, ולא נראה שיש משהו שיכול להוציא אותה מדעתה. לא עומסי כביש בכל אופן. גם המתלים קשיחים מאוד. זאת גם הסיבה שהאופנוע בקושי שוקע תחת משקלו העצמי ושל הרוכב.

    בתמונה: רוכב שקול
    בתמונה: רוכב שקול

    הקשיחות הזאת תורמת גם היא את חלקה לתחושה הספורטיבית והקרבית. האופנוע כמעט ולא מתנדנד בהעברות משקל, ומעביר כל פיסת מידע לרוכב באופן ישיר. אחרי רכיבה ארוכה ומאומצת של כמה מאות ק"מ, זה ממש מעייף. גם הגוף כולו כואב וגם המוח מותש מעיבוד הנתונים הבלתי פוסק שהאופנוע הזה דורש. חוויה טוטאלית, כבר אמרתי?

    על הצד האופנוע מרגיש מצוין. בבסיסו הסופר דיוק לא ממש זריז, ונוטה יותר להיות יציב. בטח כי זה טוב לווילי'ז ארוכים. יחד עם זאת, הכידון הרחב לא מאפשר לכלי יותר מדי משא ומתן, ומפיל את האופנוע להטיה בזריזות רבה. שם, כשמשחררים את הכידון בשקט, שוב מרגישים את היציבות של האופנוע. וכשיוצאים מהפנייה עם הרבה גז מגלים שכמו כל ק.ט.מ – שם הוא מרגיש בבית. כשיש גז, והרבה. תנו לו קדמי להיגוי, ומאותו הרגע הוא רוכב על האחורי, ולפעמים גם במשמעות כפולה. כמו שאר מכלולי השלדה, גם הבלמים פה משובחים. הקדמיים, רדיאליים גם בקליפר וגם במשאבה, מרגישים אמנם קצת קשים, אולם העוצמה והרגש מהטובים שיש, וגם הם תורמים לא מעט למקדם החוליגניות של האופנוע. על הרכבה אין ממש מה לדבר. זה אמנם אפשרי טכנית כי יש שם מאחור פיסת מושב וגם צמד רגליות, אולם למורכב לא צפויים חיים קלים. זה נוח בדיוק כמו להיות מורכב על כנף אחורית של F16.

    אז כמו שבטח הצלחתם להבין, הסופר דיוק הזה חדר לנו כמו קליע ישירות לתוך הלב ופילח אותו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבה קשה היה לנו להחזיר את אופנוע ההדגמה ליבואן. אבל בכל זאת, צריך לעשות את זה וגם לפנות לסיכומים. אז הסופר דיוק מבטיח להיות סטריטפייטר מטריף שיג'נן לכם את הנשמה בכל פעם שתעלו עליו. האם הוא גם פורע את הצ'קים שהוא רושם בלי לחשבן? התשובה היא כן, ובגדול. עם מנוע משובח, חזק, נושם, זריז ועם סאונד מטריף חושים, עם מכלולי שלדה מהשורה הראשונה, עם תנוחה קרבית ועם פוזה מהגיהינום, הוא הסטריטפייטר הכי פייטר שעליו רכבנו. חתיכת אופנוע פסיכי ובומבסטי ששולח אותך לטיול מודרך במרתפי החושך של המוח שלך, מוציא ממך ערימה של שדים רעים בכל פעם שאתה עולה עליו, ועושה את זה דרך כל החושים.
    כשניסינו לחשוב מי המתחרים שלו, לא ממש הגענו להחלטה. הדבר שאולי הכי קרוב אליו על הנייר זה המונסטר 1000 או ה-S4R, אבל בפועל הם רחוקים ממנו שנות אור. על היפנים בכלל אין מה לדבר. להעמיד אותו מול Z1000 או פייזר 1000 יהיה בדיחה במקרה הטוב, ואם מישהו מתלבט בינו לבין ה-CB1000R החדש, הסטריטפייטר הכי פייטר שיצא מיפן בשנים האחרונות, אז כנראה שהוא לא קלט את הקטע של הסופר דיוק.

    לוחם הרחובות של ק.ט.מ
    לוחם הרחובות של ק.ט.מ

    בכמעט 150,000 שקל, הסופר דיוק מיועד לפלח מאוד (מאוד) מצומצם של רוכבים. אניני טעם מצד אחד כדי שיוכלו להעריך את האיכויות שלו, בעלי יכולות רכיבה טובות בכדי שיוכלו לנצל את הפוטנציאל שבו, והכי חשוב – שיהיה להם כסף. רבאק, אם הוא לא היה עולה כל כך הרבה אולי הייתי חושב לנסות ולארגן לעצמי אחד כזה, במקום בית, או במקום לאכול, או במקום… טוב, הבנתם אותי.

    נ.ב: רגע, יש לי עוד משהו. אני רוצה לפנות באופן אישי לכל אותם אנשים שעקפתי בווילי על 160 מימין (או בשוליים). לכל אותם נהגים שעברתי להם 40 ס"מ מהחלון ב-180 עם גז פתוח, ולכל הולכי הרגל שהפחדתי עם סליידים ארוכים בכיכרות. גם מכל אותן נהגות שנבהלו מאופנוע שמגיע לרמזור ברולינג סטופי. מכולכם, אני רוצה לבקש סליחה. זה לא אני – זה הוא.

    זה לא אני - זה הוא
    זה לא אני – זה הוא

     

    שובה של הקלישאה / סקוטרמן

    הסופר דיוק הוא אופנוע מגניב. שלל מרכיבים ושלדה קומפקטית שיוצרים מכונת מלחמה המדרבנת את הרוכב להוציא באופן הכי טוב את כל הרע שבו. אבל הלב של הסופר דיוק הוא המנוע שמחבר יחד את כל חומרי הגלם המשובחים ויוצר מטבח עילי.

    בשלב זה אתם רצים לטבלת הנתונים ושואלים על המנוע. ההספק של מנוע הסופר דיוק עומד בסך הכול על 118 כ"ס – לא הרבה בהשוואה להונדה CB1000R ה'מתון' ובוודאי בהשוואה לפייזר החדש (150 כ"ס), אבל כמו שכבר הסבירה לכם איזו נשמה טובה בעברכם – גודל זה לא הכול בחיים. במבחן הסרגל הוי-טווין יפסיד לאחיו הארבע-בשורה. מארבעה צילינדרים צמודים זה לזה ניתן להוציא יותר הספק וגם הרבה יותר זול לבנות אותם. אפשר לנסות ולהסביר במונחים מדעיים את היתרון של הטווין – פעימות כוח מרוחקות הנותנות שליטה טובה יותר, מבנה עקומת כוח נשלט ועוד. בסופו של יום, מתברר כי אותם קלישאות הרבה פחות נבובות ממה שיגיד 'זה שיודע'; יש משהו באותם הגדרות חמקמקות עטופות שמות תואר של כתבי רכב.

    תדמיינו לעצמכם סטייק 300 גרם משובח ועשוי היטב של 'דוריס קצבים' לעומת חצי ק"ג של 'אל-גאוצ'ו'. לא שיש לי משהו נגד 'אל גאוצ'ו', שנותן תמורה מצוינת למחיר, אבל על הסטייק של 'דוריס קצבים' תמשיכו לדבר עוד הרבה אחרי סוף הארוחה. באותה מידה הוי-טווין פשוט עושה לך נעים, לא משנה אם הנעים שלך הוא קו פנייה כירורגי או צווחת צמיגים שמעשנים. הטווין יעביר את התחושה ישירות לעמוד השדרה. אפשר לקרוא לזה אופי, נשמה, יחודיות וכך הלאה. לא משנה איך תקראו לזה, כשתרכבו על אחד – תבינו. בסיכומו של דבר, ל-V יש קסם משלו. כל ניסיון לפרוט אותו לפרטים ועובדות מדעיות אולי יצליח להסביר את התיאוריה מאחורי, אבל לא את התחושה. מי שמכור לרכיבה חייב לעצמו אחד לפחות לרזומה.

  • השוואתי מהעבר: ימאהה סופר-טנרה ומוטוגוצי סטלביו

    השוואתי מהעבר: ימאהה סופר-טנרה ומוטוגוצי סטלביו

    צילום: אסף רחמים; בוחן נוסף: אביעד אברהמי

    זהו היום הרביעי של חופשת הרכיבה הקטנה שהתהוותה לי. אני יושב במרפסת קסומה בחורפיש, מביט על הנוף הירוק הנשקף ממנה וממתין שהתנור יפלוט את סמבוסק הכבש אליו אני עורג כבר כמה חודשים טובים. בזווית העין נח לו הימאהה סופר-טנרה ולפנינו עוד נסיעה ארוכה הביתה, לא לפני שנעצור לקפה אצל חבר בכפר יאסיף. מאחורינו יום שהחל בגיחה ספונטנית לפיתולי דרך אלון שבבקעה, המשיך בטיפוס ספונטני לכבישי רמת הגולן, וחיתוך, גם הוא ספונטני, לתצפית מצוק מנרה על עמק החולה. מה זה עוד עיקוף קטן בדרך הביתה בשביל סמבוסק טוב וקפה מצוין?

    יום לפני כן ביליתי זמן איכות עם הסטלביו של מוטוגוצי. סיימנו השלמת צילומים מוקדם בבוקר באזור השרון, ובהיעדר תכניות להמשך היום הגוצי הציע שנבקר חברים ברחבי הצפון ונגיע אליהם בדרכים הפתלתלות ביותר שנמצא. ההצעה התקבלה כמובן בשתי ידיים. ביומיים הראשונים בחברת האופנועים צברו מגני הרוח גופות ברחשים שנאספו אל אבותיהם באירוע הנסיעה למצדה ובכבישי השומרון ביום המחרת. המסקנות שהגענו אליהן כבר לאחר יומיים אלו רק התחדדו. כעת רק נותר שהסמבוסק יגיע.

    ימאהה סופר-טנרה ומוטוגוצי סטלביו
    ימאהה סופר-טנרה ומוטוגוצי סטלביו

    במדרגה השנייה

    אם בורכתם בשילוב של ממון ובת זוג מפרגנת (או מנהל בנק מפרגן כתחליף לנ"ל), בפניכם עומדים היום לא מעט דגמים שונים לבחור מהם בקטגוריה של אופנועי אדוונצ'ר גדולים.. הסגמנט של אופנועי אדוונצ'ר גדולים כיום הוא היוקרתי והפעיל ביותר בשוק האופנועים האירופאי. גם בארה"ב ניתן לחוש ברוחות שינוי בטעמי הרוכבים, והיצרנים דוחפים חזק את מרכולתם בנישה הכבר-ממש-לא-נישתית הזו. היצרנים עובדים קשה כדי להיות ראש לאריות. בכל זאת, יש פה יוקרה ובעיקר כסף, וכולם רוצים את ליטרת הבשר שלהם.

    כדי לזכות בלב הרוכבים היצרנים צריכים להביא איתם משהו מיוחד. במקרה של ב.מ.וו זה פשוט – הם בעלי זכות הראשונים ומהווים את אמת המידה לכל הקטגוריה. גם שם הבינו שאי אפשר לנוח על זרי הדפנה והשיקו ב-2013 דגם חדש לחלוטין. טריומף בחרו לעקוב אחרי הנוסחה המוצלחת של ב.מ.וו רק בתיבול אנגלי עם מנוע טריפל חזק. דוקאטי שתלו מנוע סופרבייק ואלקטרוניקה מתוחכמת והלכו על הכיוון הספורטיבי. גם ק.ט.מ השיקה דגם חדש לגמרי שילך ראש בראש מול הב.מ.וו והדוקאטי במונחי כוח, על חשבון יכולות השטח שהיו לדגם הישן. הונדה בחרו בתצורת מנוע V4 ייחודית, והפאנץ' מגיע בצורת גיר אוטומטי.

    אנו לא אוהבים ללכת סחור סחור ועל כן כבר בשלב זה נציג את הדברים כפי שהם. יש סיבה שבחרנו לעמת רק שניים מתוך המילייה המכובדת הנ"ל, וגם הבחירה בשניים הספציפיים לא נעשתה בדרך של שליפת שמות מכובע. היה לנו ברור שאם נערוך מבחן השוואתי גדול בין כל הדגמים הרלוונטיים, לא סביר שהסופר-טנרה או הסטלביו ינצחו. כנראה שהם גם לא יגיעו למדרגה השלישית. אולם, אלו אופנועים מוצלחים בפני עצמם וחשבנו שמן הראוי שנאפשר להם להוכיח את נקודות החוזק שלהם עבור רוכבים שמחפשים משהו קצת שונה.

    שני קרנפים ראש בראש
    שני קרנפים ראש בראש

    זה מול זה

    הזריחה של מצדה כבר בזווית נאה בשמיים ואנחנו ממהרים לחזור למרכז. את אביעד איבדנו איפשהו בכביש ים המלח וכעת נשארנו אחי הצעיר עומרי, שמאכלס את מושב המורכב, ואנוכי. אנחנו עייפים מהלילה ומקשקשים בסקאלה ריידר בזמן שהסופר-טנרה מפליק עצמו מצד לצד במהירות פלילית ומעלים קפלי כביש שעל אופנוע ספורט היו שולחים את עומרי הביתה בכינון עקיף. עומרי הוא גם האינדיקציה היחידה (בנוסף לספידומטר) לכך שבכל זאת יש פה מנוע בנפח 1,200 סמ"ק. המנוע כל כך לינארי והאופנוע גדול וזקוף שקשה לחוש שאנחנו רוכבים מהר, אפילו מאוד מהר. בתור המורכב, הוא מרגיש את התאוצה בבטן ומדי פעם נשמע כמו על רכבת הרים. הסופר-טנרה בכל מקרה לא מתרגש מכלום. הוא יציב כמו רכבת על מסילה ומתמודד היטב עם אי-סדרים באספלט.

    גל ההינע בימאהה לא מורגש ואין נענועים מיותרים, גם לא תחת תאוצות חזקות והעברות הילוכים מבישות. ההיגוי שלו איטי וכבד, אפילו מאוד. הוא מצריך דחיפה הגונה בכידון כדי לייצר שינוי כיוון, אך הוא מדויק ותמיד יגיע בדיוק לזווית שעליה חשבתם ויישאר שם עד שתחליטו אחרת. אנחנו מטפסים את כביש 1 בואכה מעלה אדומים. באוזניה עומרי מדווח לי שאם אמא שלנו תדע באיזו ספרה מתחיל המספר שמתנוסס על מד המהירות היא תהרוג אותנו, אבל אני פשוט מהופנט מהדרך שבה המכונה הזו מתנהגת בסוויפרים הארוכים. במהירות שמעמיסה על המתלים, ועוד בהרכבה, הסופר-טנרה פשוט שועט קדימה בנונשלנטיות, גם כשאני מוריד יד מהכידון ומסתובב לאחור כדי להסביר לעומרי ממה אני כל כך מתלהב. הוא מתלהב פחות ומבקש שאחזיר את היד לכידון.

    בדרך אלון ובכביש העלייה למבוא חמה, צלחות ספגטי שהתקשו לכדי כביש, הסופר-טנרה מייצר רגשות מעורבים. על ההיגוי האיטי אין תלונות, זה פחות מורגש בפניות שחלקן נעשות בהילוך ראשון, והתכונה הזו גם מזמנת רכיבה מעורבת יותר מצד הרוכב. המתלים עושים עבודה טובה והאופנוע מגיב מצוין לכניסה לפניות על הבלמים. כל כך טוב הוא מגיב עד שבדרך אלון, שהייתה מאוד חלקלקה בשעות הבוקר, אני נכנס לפניות בהחלקה בסגנון סופרמוטו ופשוט יוצא על הגז כשהכידון הענק מופנה לצד במה שמרגיש כמו ניצחון בתחרות דריפטים. מערכת בקרת ההחלקה נמצאת על מצב 2 והיא מאפשרת לא מעט החלקה של האחורי בשני ההילוכים הראשונים כל זמן שחלקים על הגז. זה מפתיע מספיק בשביל שאבדוק פעמיים אם היא אכן פועלת.

    סופר טנרה - יציב כמו רכבת על מסילה
    סופר טנרה – יציב כמו רכבת על מסילה

    אם אתם תוהים איפה הקטע של הרגשות המעורבים נכנס אז זה קורה ברגע שחוזרים לגז. ראשית, במעבר מגז סגור לפתוח ישנה השהייה קלה אך מורגשת ומרגיזה. אין ממש מכה, פשוט חלקיק שנייה שעדיף להתמודד איתו ביותר גז והחלקה של הקלאץ', מה שמביא אותנו לנקודה השנייה. טווין בנפח 1,200 סמ"ק שמכוון למומנט על חשבון הספק הוא המנוע האחרון שממנו היינו מצפים להידרש לשימוש בקלאץ'. אבל המציאות המרה היא שמתחת ל-3,000 סל"ד לסופר-טנרה אין הרבה מה להציע, ובפיתולים שכאלה אי אפשר לשמור אותו באזור השמח שמעל 5,000 סל"ד. גרוע מכך, גם כשחוצים את ה-5,000 סל"ד, לא קורה כלום מרגש. דברים זזים מהר יותר ללא ספק, אבל אין שום סנסציה באזור המכנסיים, אלא בעיקר רעשי זמזום מעיקים. המנוע הזה יעיל מאוד ומהיר אמנם, אך פשוט לא מרגש.

    הסטלביו עושה דברים אחרת. ממש אחרת. דמיינו את הפנים של השופטים כשסוזן בויל התחילה לשיר, וככה אנחנו נראינו כשהסטלביו נכנס לכביש מפותל. הקלות והמהירות שבה הוא נופל לתוך הפניות פשוט בלתי נתפסת. לשניהם גלגל קדמי בקוטר "19, הוא כבד יותר מהטנרה בכ-11 קילוגרמים (אבל נותן תחושה שזה יותר לכיוון ה-100) ואיכשהו, למרות זאת, הוא פשוט מכונת פיתולים משובחת, וככל שהם יותר צפופים כך עדיף. הסטלביו מגיב פחות טוב לרכיבה של הרבה גז ובלימה חזקה תוך כדי כניסה לפנייה. הבולמים שלו גם במצבם הקשה יחסית מכוונים לנוחות ועבודה איטית, ובהתאמה בלימות חזקות גורמות לו להתנודד יותר.

    רכיבה חלקה על הסטלביו, לעומת זאת, תזכה רוכב מוכשר בקצב לא פחות מהיר ממה שהיה משיג על הסופר-טנרה ותדרוש ממנו הרבה פחות מאמץ ותנועה במושב. הסטלביו מרגיש כאילו ממש תוכנן ונבנה בכביש, במעבר סטלביו שבאלפים, ולא בתוכנת מחשב. גם ההזרקה שלו מדויקת יותר מזו של הסופר-טנרה, ובעזרת אחת המצערות הקלילות שפגשנו ניתן לפתוח גז בעדינות מסל"ד אפסי והגלגל האחורי פשוט יזריק מומנט לתוך האספלט. כשתתגלה ישורת והמנוע יטפס במעלה הסל"ד תתקבל גם תחושת משיכה בריאה שמועצמת על ידי תנועה של המתלים. בכלל, גל ההינע בגוצי מייצר מעט יותר תנועה בהעברות הילוכים חזקות תחת גז מאשר הימאהה. הגיר שלו מרגיש כמו ידית הילוכים של טרקטור סובייטי ישן והמנוע כמו טורבו דיזל. כל ההתנהלות שלו מרגישה כמו ריקוד נחשים חושני. וזה כיף, אוי כמה שזה כיף, אבל בעיקר מיוחד.

    סטלביו - אופי מיוחד
    סטלביו – אופי מיוחד

    בכבישים מהירים יותר הגוצי משרה מעט פחות בטחון לרכב בקצב ספורטיבי, בניגוד לימאהה. התנועות במתלים הופכות פחות כיף וכל התחושה היא ש"בגדול אפשר לעשות את זה אם אתה רוצה, אבל למה?". מתליו של הסטלביו מכוונים לנוחות, ובהתאם הוא מספק תחושת ריחוף ובידוד טובה יותר מהסופר-טנרה בכבישים שבורים, אך במהירות של אוטובאנים הוא עלול להיכנס למין נענוע כידון קל אך לא נעים אם יש רצף של גלים בכביש. זה לא מונע ממנו לתקוע את מחט הסל"ד בקצה הסקאלה ולשייט בנינוחות על 220 קמ"ש. מיכל הדלק הענק בנפח 32 ליטר מבטיח שגם אם צריכת הדלק מכפילה עצמה, הוא עדיין ימשיך איזה 100 ק"מ נוספים ביחס לסופר-טנרה עם 23 הליטרים המכובדים אך לפתע צנועים שלו. מיגון הרוח של הגוצי גם עדיף על זה של הסופר טנרה ומאפשר לג'ורג' מייקל להמיס את ליבנו עם Careless Whisper שמתנגן ברדיו בקונטרסט משעשע לקצב מריחת הנוף בצידי הכביש. זה לא רק שהוא יותר טוב, הוא פשוט לשימוש. לא מובן למה, אבל בימאהה בחרו להרגיז, ובכדי לשנות את גובה המשקף צריך לפרק לא פחות מ-4 ברגי פיליפס עם אומים שנוטים ליפול לתוך הפיירינג הענק.

    הסטלביו מתגלה במהירות כאופנוע שנועד לגמוע מרחקים בנוחות. הוא נוח יותר מהסופר-טנרה גם לרוכב וגם למורכב בהפרש משמעותי. לא שהסופר טנרה לא נוח, כן? המושב המודרני למראה שלו מאפשר בהחלט לרכב את כל תכולת המיכל, מה שאומר 380 ק"מ ברכיבה ממוצעת, ללא עצירה. ההבדל הוא שניתן לעשות אותו דבר גם על גבי הסטלביו, רק ששם המיכל תאורטית יאפשר לכם לרכב רצוף מעל 600 ק"מ. תאורטית, פשוט כי לא יצא לנו לבדוק את כל הטווח בעיקר כי מד הדלק זייף והראה שהאופנוע ברזרבי כשבפועל היה יותר מחצי מיכל מלא.

    בסופר-טנרה לעומת זאת, נראה שימאהה כיוונה להצטיין במגוון גדול יותר של משימות. בשני המקרים לא מדובר באופנועים שכיף לרכב איתם מרמזור לרמזור בעיר צפופה, אך אין ספק שהיפני יהיה נוח יותר. המשקל של הסטלביו פשוט מקשה את ההתנהלות. לשניהם למשל יש זווית צידוד שמאפשרת להסתובב על חצי שקל. בגוצי זה פשוט מפחיד ליישום מחשש לנפילה במקום. לבד יהיה בלתי אפשרי להניף אותו. זה גם תופס לגבי רכיבה בשטח. אמנם לא התמודדנו עם אתגרי עבירות משמעותיים, אך גם פה אין לנו ספק שהימאהה עדיף. הוא קל וצר יותר, ומאפשר לרכב מהר בשבילים. לגוצי נטייה לחפור את הגלגל הקדמי באדמה רכה, ושוב – במהרה הנפילה תהיה בלתי נמנעת וכך גם הניתוח לטיפול בבקע המפשעתי.

    שניהם לא רבי-מכר
    שניהם לא רבי-מכר

    עם הסופר-טנרה הרגשתי מספיק בטוח להיכנס לכל מיני שבילים ברמת הגולן גם כשהייתי לבד, מה שלא הייתי מעז עם הסטלביו. האופי המבאס של מנוע הימאהה מתגלה כיעיל מאוד בייצור אחיזה, והבולמים עושים עבודה מצוינת בספיגה. התחושה בשבילים פתוחים היא שאפשר לרכב מהר ככל שהאומץ שלכם יאפשר לכם, אבל בפועל המהירות מוגבלת דווקא על ידי ה-ABS שבאופן בלתי מוסבר, בערך כמו מגן הרוח עם ברגי הפיליפס, לא ניתן לניתוק. בירידה לאיזה מצפה בצוק מנרה כמעט מצאתי עצמי גולש אל מעבר לצוק ולעמק החולה, לא משהו שהייתי רוצה לחוות שוב. בסטלביו ניתן לנתק בקלות את ה-ABS, אך העברת מערכת בקרת ההחלקה למצב הכבוי מצריכה מעט יותר התעסקות בתפריטים שבלוח השעונים המרשים. חבל שאי אפשר להשאירה שם, כי היא ממילא פרימיטיבית יותר מזו של הימאהה ואין בה ממש צורך רוב הזמן, אלא אם מתאמצים מאוד וגם זה מצריך כביש עירוני חלק.

    סיכום

    אנו שותים עוד שתי כוסות של קפה חזק ומהרהרים על הצמד. אני שם לב שכשאביעד מדבר על הגוצי הפה שלו מתעקל כלפי מעלה. זה נקרא חיוך והוא מתלווה לכל שיחה על הסטלביו. נאמר זאת כבר עכשיו – הסטלביו אופנוע קסום. כשמדברים על הדבר החמקמק הזה באופנועים שנקרא אופי, לזה מתכוונים. זה הקצב הנעים שהמנוע רועד בו והדרך שכל המכונה זזה לימין כשמשחקים במצערת בעמידה. זו כמובן תוצאה של מנוע הווי-טווין האופקי וכיוון הסיבוב של גל הארכובה, אך טיפשי ככל שזה ישמע, המשחק הזה לא מפסיק לשעשע. גם הצליל שהוא מפיק כל כך שונה וייחודי, פועם ודופק ומגרגר ומגהק. זה כאילו שהסטלביו  משחק תפקיד של חצי פילהרמונית. חצוצרות, קרן יער וטובה. אפילו את תפקיד המנצח הוא מבצע עם התנועות מצד לצד.

    ליד הסטלביו הימאהה מרגיש כמו מכסחת דשא. אין ספק שמשהו פועל שם, פשוט לא משהו שהייתם רוצים להאזין לו. כשהשיחה עוברת לסופר-טנרה הגוונים משתנים. אם קודם פוזרו חיוכים ומילים כמו "חמוד" חזרו על עצמם, פה זה מרגיש כמו אסיפת הורים של תלמיד מצטיין שלא מממש את הפוטנציאל שלו. הטונים נעים בין התרגשות גבוהה מהצלחות וציונים חיוביים למבטים מאוכזבים של ציוני 'כמעט טוב'.

    עם מי מהם היינו רוכבים לעבר השקיעה?
    עם מי מהם היינו רוכבים לעבר השקיעה?

    קל להבין למה זה קורה. ימאהה בנו אופנוע שבמרכז המשקף שלו מסומן צלב מטרה ובאמצע הכיתוב GS. הסופר-טנרה מתברר במהרה כאופנוע מיינסטרים שבא להיות הטוב בקטגוריה. הוא לא שם, אך הציפיות קיימות. הגוצי שונה. הוא מין תלמיד בינוני ושמנמן, אבל יש לו צ'ארם וחן בשביל להאיר מסיבת כיתה, וכל הבנות מתות עליו. בסוף מסתבר שהוא אפילו לא רע בלימודים, וזה בא לו בלי הרבה מאמץ. הוא בעיקר שונה מכל השאר. מיוחד.

    יש פה מקרה קלאסי של שתי גישות שונות מאוד כלפי אותה משימה. בימאהה ניסו ללכת על כל הקופה ובדרך הראשית. התחושה היא שיצא להם מוצר טוב אך לא מספיק אפוי. זה בדברים הקטנים כמו המשקף או ה-ABS או מערכת המזוודות המקורית שבמבחן הפרטני התגלתה כלא מוצלחת, אבל זה גם במנוע, שלמרות שהוא טוב ויעיל, הוא לא מרגש ולא עושה חשק. הוא עושה הרבה דברים טוב ובהחלט רב גוני יותר מהמוטוגוצי, אולם נראה שבמקרה של הסטלביו המהנדסים שמו דגש על מטלות ספציפיות, ולחיזוק דחפו אופי וקסם כמו שלא פגשנו באופנוע כבר הרבה זמן. קלות תפעול עירונית, ובכלל תפקוד בתור כלי רכב ולא רק פנאי, הוקרבו עבור יכולות תיור ארוכות טווח, ורצוי בזוג.

    אין לנו ספק שהימאהה סופר-טנרה מתאים ליותר רוכבים. בוודאי אם אתם בוחרים להשתמש בו ככלי רכב, בעדיפות כזה שנוסע כל יום 200 ק"מ ונכנס לעיר רק בתחילת ובסיום הנסיעה, אולי עם עוד עצירה באמצע. הוא קל יותר לעיכול, החל מהמראה שלו והדרך בה הוא מתנהל וההתמודדות שלו עם מגוון משימות. הסופר-טנרה מגיע עם אבזור בסיסי בלבד (שקע מצת נחשב?), על אף שבזמן כתיבת שורות אלה הוא מוצע עם חבילת אבזור של מזוודות (אפטרמרקט ולא של ימאהה) ומיגונים ב-130 אלף ש"ח (עדכון אוגוסט 2016: מחיר הגרסה הבסיסית ירד ל-90 אלף ש"ח). זה סכום גדול מאוד שעבורו הייתם מצפים ליותר. אפילו בהיבט הגימור שאמנם טוב, אבל מספיק לעמוד, למשל, ליד ה-GS החדש בחדר התצוגה כדי להבין שמהימאהה לא נודפת אווירת היוקרה שמצופה בקטגוריה.

    איתו...
    איתו…

    הסטלביו לעומת זאת, מתאים להרבה פחות רוכבים, אולם למי שהוא כן מתאים, הוא יספק חוויה מאוד ייחודית שהם לא ימצאו באף מתחרה אחר בקטגוריה. הוא מגיע כסטנדרט אמנם עם מזוודות (מעולות, אגב), מיגונים, פנסי ערפל, שקע מצת ועוד – אך זה כלל לא העיקר. הוא יותר רכב פנאי, כמו יאכטה, למי שיכול להרשות לעצמו. המסקנה שלנו היא שאין פה ממש מנצח ברור שכן לא סביר שמישהו יתלבט בין שני האופנועים הללו. מי שמחפש את נקודות החוזק של הסופר-טנרה לא יבין מה יש בגוצי, ומי שיאהב את הסטלביו על מה שהוא והאופי שלו, לא יסתכל כלל לכיוונו של הסופר-טנרה. אולם בסוף היום צריך לבחור, ואם היינו יכולים להרשות לעצמנו – היינו רוצים להפליג אל האופק על המוטוגוצי סטלביו.

  • מבחן מהעבר: ק.ט.מ דיוק 200 – פלייבייק

    מבחן מהעבר: ק.ט.מ דיוק 200 – פלייבייק

    צילום: בני דויטש

    ב-2012 הציגה ק.ט.מ את הדיוק 200, אשר כמו הדיוק 125 גם הוא נבנה בהודו בשיתוף עם חברת באג'אג' שמחזיקה כמעט מחצית ממניותיה. הוא תוכנן באוסטריה ומיועד לשווקים של הודו ומזרח אסיה תחילה, שם אופנועים בנפחי 150-225 סמ"ק פופולריים מאוד, ואז עבר לאירופה. הוא מתאים גם לקטגוריית הרישוי האירופאית A1 שכן הוא מפיק כ-25 כ"ס, ובהתאם, יחד עם שאר שווקי אירופה – זכינו לקבלו בתור נציג ק.ט.מ למוגבלי רישיון.

    ק.ט.מ דיוק 200
    ק.ט.מ דיוק 200

    גרסת ה-200 זהה כמעט לחלוטין לגרסת ה-125; שלדה, בלמים, פלסטיקים – הכל זהה. אפילו במשקל אין כמעט הבדל, כשה-200 שוקל 129.5 ק"ג, ובסך הכל 2.5 ק"ג יותר מאשר האח הקטן. ההבדל היחיד הוא כמובן במנוע, אשר גדל גם בקוטר הקדח וגם במהלך הבוכנה. ברשותכם, לא נכנס לממבו-ג'מבו הטכני של זוויות, אורכים ומערכות שימון. במקום זה, הסתכלו באחת התמונות. כאילו, תראו אותו! זה אופנוע בנפח 200 סמ"ק?! נכון שיופי זה טעם וריח, אבל כנראה שרוב האנשים יסכימו שהוא נראה טוב. קצת פחות התחברנו למסכה הקדמית, אבל בסך הכל ניתן לומר שמדובר באופנוע מיוחד ומושך, במיוחד כשהוא מגיע בצביעה הכתומה-שחורה.

    למרות שק.ט.מ בדרך כלל ידועה באיכות גימור טובה ובחלקים איכותיים, בכל זאת מדובר כאן באופנוע זול יחסית שפונה לקהל צעיר יותר ופחות מנוסה, וכמובן שהיה צריך לחסוך איפשהו. זה מתבטא כצפוי במכלולי מתלים בסיסיים למדי, נטולי יכולת כוונונים, למעט עומס הקפיץ מאחור. הבלמים של ByBre, סוג של חברת בת של ברמבו שפונה לשווקים האסייתיים, והצמיגים של MRF, יצרנית צמיגים הודית.

    אם תמשיכו ללטף ולבחון את האופנוע תגלו במהרה את הגנים הדומיננטיים של הצד האוסטרי – שלדת הצינורות והזרוע האחורית הן הראשונות לקפוץ לעין, אך הקו המושקע לא נעצר שם. יש פלסטיקים ומושב איכותיים וחישוקים שחורים ומרשימים. לוח השעונים הדיגיטלי, שעיצובו נלקח היישר מה-RC8, עמוס בכל טוב ומציג שפע מידע. מה זה שפע מידע? כל מה שתרצו ולא תרצו לדעת הוא יגיד לכם – שני מדי מרחק מתאפסים, מד דלק, מספר וריאציות של תצרוכת דלק ממוצעת, הילוך נבחר, נורית חיווי להחלפת הילוכים בשיא ההספק ועוד. נראה לי שאם הייתי ממשיך לדפדף הייתי מוצא גם לוח חגי ישראל.

    קטן אבל ממזר
    קטן אבל ממזר

    התחושה הטובה נפגמת דווקא בנקודות החיבור של הרוכב לאופנוע, קרי גריפים, מנופי הבלם והמצמד, רגליות ההילוכים והבלם האחורי. ניכר כי פה התבצע יישור קו עם כלים פשוטים אחרים בקטגוריית הנפח הזו, וחבל, כי לאורך המבחן עיקר התלונות שלנו מופנות לנקודות הללו. ידיות פשוטות, חופשים שלא אמורים להיות באופנוע עם בסך הכל 2,000 ק"מ ותחושה כללית מעט זולה. מלבד אלו, רמת הגימור ואיכות ההרכבה הן בסך הכל גבוהות. אגב, אופנועים שמיועדים לשווקים המערביים עוברים במפעל באוסטריה לטובת בקרת איכות, וזה בהחלט ניכר במוצר הסופי.

    רוכבים

    סיבוב המפתח בסוויץ' מייצר תצוגת אורות ופיקסלים מהבהבים, בליווי שריקה חרישית מכיוון ההזרקה המתעוררת. המנוע ניעור לחיים בקלות, והציפייה לנביחה צרודה של סינגל רגזן מתחלפת באכזבה קלה מצליל שיותר מזכיר קטנוע טייוואני. נו טוב, בקטלוג השיפורים יש כבר אגזוז חליפי של אקרפוביץ' שרק מחכה שתזמינו אותו למסיבה. בזמן שהמנוע מתחמם לו לאיטו אני מתוודע לתנוחת הישיבה הטובה של הדיוק הקטן, שמאוד מזכירה את זו של אחיו הגדול, אבל, נו, בקטן. ממש קטן! כבר שכחתי איזה כיף זה להניח שתי כפות רגליים יציבות על הקרקע ולנענע 130 קילו אווריריים. ואני 1.70 מ', כן?

    תחילת תנועה במגמת סריקה היישר אל תוך עומסי אחר הצהריים של תל-אביב הרטובה מהגשם שזה עתה פסק. עם זווית צידוד מצוינת, מצמד רך, משקל נוצה וממדים של משהו שיצא מביצת קינדר, הדבר הזה משתחל בין מכוניות כמו קטנוע 125 ממוצע, רק שבניגוד לעדרי הקטנועים האפרוריים, הדיוק הוא הכוכב של קו העצירה. הוא מושך מבטים מכל מי שנעמד סביב, כולל מרוכבי אופנועים גדולים. עם החריץ הראשון בתנועה הצפופה מתחילים להתגלות ההבדלים בין גרסת ה-125 וה-200. המנוע הקטן עולה מהר בסל"ד, מחובר ליחסי העברה קצרים למדי ומייצר תאוצה לא רעה בכלל אם מקפידים להיות זריזים בהעברות ההילוכים. האחרונים עוברים בצורה חלקה ומדויקת, כאשר רק מציאת הניוטרל ברמזור מונעת מהתיבה לקבל ציון מעולה. כדי לשמור על קצב תנועה זריז צריך להחזיק את המנוע באזור שבין 7,000 ל-10,000 סל"ד, מרחק מצמוץ מהקו האדום וממנתק ההצתה האכזרי. בשום שלב אין למנוע איזו מדרגת כוח מפתיעה, אלא פשוט טיפוס ליניארי אל האזור שבו מתקבל כוח זמין לשימוש, מה שעושה את המנוע לידידותי מאוד, במיוחד לרוכבים מתחילים.

    פלייבייק
    פלייבייק

    לא עובר זמן רב ואני מרשה לעצמי לסגור את משקף הקסדה המושחר ולהיכנס למוד לחימה עירונית סוציופתית. פה ווילי, שם סטופי, והנה, פולגז בהילוך חמישי, בועט שלושה הילוכים למטה עם קדמי סחוט וקצת בלם אחורי שמייצר החלקה בסגנון סופרמוטו לתוך הפנייה, חזרה מהירה לגז וחוזר חלילה. יש משהו באופנוע קטן ושובב שבדרך כלל אין באופנועים גדולים, תחושה כזו שאפשר לעשות להם הכל והם יהיו בסדר עם זה; מין קוקר ספנייל עם מנוע. התנוחה הזקופה והכידון הרחב מייצרים חיבור מצוין שמקל על השליטה, מאפשרים לשנות סגנון רכיבה תוך כדי, בין אם זה להיכנס לפנייה עם קצת ברך או לשלוח רגל קדימה. פקודת ההיגוי הייתה קצת מהירה מדי והקדמי החליק? בקטנה, דחיפה קלה עם הרגל והדיוק מתעשת אל עבר הפנייה הבאה.

    במהרה מתגלה נקודת תורפה מרגיזה. מערכת ההזרקה שבמרבית הזמן בסך הכל עושה עבודה טובה ומספקת תגובה חלקה ומדויקת למצערת – מזייפת באופן מעיק כשעוברים ממצערת פתוחה לחלוטין לסגורה, כשבזמן פתיחה מחדש ישנה השתהות של כחצי שנייה לפני שהמנוע חוזר לעשות את מה שמבקשים ממנו. גרוע מכך, בחלק מהמקרים המנוע אף כבה תוך כדי. לקחנו את האופנוע פעם נוספת לאחר כשבועיים, ואז המצב היה טוב יותר והוא לא כבה יותר. אנחנו מהמרים שמדובר במשהו מקומי.

    אנחנו ממשיכים להתנהג כמו ילדים, ובעידודו של בני אני אפילו מוצא עצמי נוסע על קירות אמבטיה מבטון במגרש סקייטבורד. הילדים ובני היו מבסוטים בזמן שאני חזרתי לגיל 14. "יאללה, בוא נתחפף לפני שמגיעה משטרה", זה משפט שלא יצא לי להגיד כבר הרבה זמן.

    "בוא נתחפף מפה לפני שתבוא משטרה"
    "בוא נתחפף מפה לפני שמגיעה משטרה"

    בכביש המהיר מנוע הסינגל מגיע ל-130 קמ"ש (אמיתיים). לא מדובר בתורר, אבל בסך הכל הדיוק יציב ברכיבה מהירה, וכשרוכבים במהירות של 110 קמ"ש יש לו אפילו מעט רזרבות כדי לייצר עקיפה זריזה אם צריך. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שבמהלך חצי בוקר הסתובבנו עם מורכבת – שירן המקסימה שהתנדבה לבחון את המושב האחורי ("הוא בסדר") – והדיוק הקפיד לא לעשות בושות, תוך שהוא מתמודד יפה עם משקל של שני רוכבים. ידיות המורכב נוחות (ושימושיות גם לצרכי קשירת ציוד) ויש מרווח סביר לרגלי המורכב. יחד עם זאת, הדיוק מעט קטן וצפוף לשני מבוגרים 'פול סייז', כך שלא היינו בונים על ירידה בזוג למצדה איתו. לרוכב בודד לא תהיה ממש בעיה לתור את הארץ, בתנאי שיש לו מעט סבלנות בישבן. סבלנות וסיבולת, כי אחרי כשעה המושב מעט מציק.

    בכביש הפתלתל הדיוק מפתיע לטובה בהתנהגות שלו. כל זמן ששומרים את המנוע בתחום היעיל שלו וממעטים לסגור את הגז, אפשר לשמור על קצב לא רע בכלל. המתלים מעט קשיחים והיו יכולים להרוויח מקצת יותר שיכוך החזרה, אולם לא שוקעים יתר על המידה תחת בלימות, ובמהלך הפנייה מאפשרים לאופנוע לשמור קו גם כשהכביש לא חלק במיוחד. לעומתם הצמיגים של MRF הם פלופ מרגיז מצד ק.ט.מ. הם קשים כמו אבן ובקושי מתחממים גם אחרי עשרות חזרות על אותו רצף פניות, והתחושה מהם מעורפלת ולא משרה בטחון. מומלץ להשליך לפח המחזור הקרוב ולהתקין גומי שיהלום טוב יותר את האופנוע.

    הבלמים של ByBre עושים את העבודה. הבלם הקדמי אמנם לא מאד חזק (וכשהקצב עלה הוא הצריך מעט יותר נחישות בכף היד) אך הוא מתאים לאופנוע וקהל היעד שלו. רגש טוב בידית ונשיכה ראשונית לא אלימה תיטיב עם רוכבים לא מנוסים ותמנע מהם נעילות גלגל מיותרות. הבלם האחורי לעומת זאת חזק מדי ולא מציע המון רגש. אם כבר בנקודה זו, קיווינו שבמחיר הרכישה יגיע הדיוק מצויד במערכת למניעת נעילת גלגלים, ומהיבואן נמסר לנו שיש אכן כוונה כזו בעתיד הלא רחוק.

    איך מושב המורכב? "הוא בסדר"
    איך מושב המורכב? "הוא בסדר"

    מסכמים

    שלושת הימים במחיצת הדיוק סיפקו לנו מספר תובנות לגביו וכן תשובות לגבי שתי תהיות אישיות שהיו לי בטרם הנפתי מעליו מגף – למי מתאים האופנוע הזה ואיך, אם בכלל, הוא בדיוק משתלב במשפחת דיוק המכובדת?

    הקושיה הראשונה פשוטה. גרסת ה-200 פונה אל רוכבים (ורוכבות) צעירים אשר זה להם האופנוע הראשון או השני לאחר שעלו מקטגוריית ה-125. הוא נמוך וקליל ועם תנוחת רכיבה זקופה שמקנה בטחון ושליטה, מנוע ידידותי שגם בהחלט מאפשר להגיח אל מחוץ לעיר כשצריך ללא בעיה. מעבר לכך, יש לו זיק שובבות לימים כיפיים – רק לשים מגני ידיים ואיזה כלוב הגנה למנוע והדיוק גם יכול לשמש בית ספר יסודי לווילי, סטופי ומקצועות השגעת באופן כללי.

    מה שמביא אותי לענות על השאלה השנייה שלי. הדיוק והסופר דיוק תמיד העלו לי בראש אסוציאציות של כלי נשק. ה-690 הוא כמו רובה סער M4 פלאט-טופ, קל וקטן, מדויק וקטלני, וה-990 הוא שילוב של מק"כ עם מקל"ר ומרגמה 120, כזה שיורה למרחקים ארוכים ועם פוטנציאל הרס משמעותי. וה-200? הוא סוג של רובה פיינטבול. אולי לא הכי מדויק ולא יהרוג אף אחד גם מטווח אפס, אבל עדיין ספק רציני של כיף וחיוכים ואפשר להתאמן איתו לקראת הדבר האמיתי. פלייבייק.

    היוש!
    היוש!

    הדיוק 200 בהחלט ימשיך להיות רלוונטי לקטגוריה, בעיקר בזכות המחיר המפתה והידידותיות למשתמש המתחיל. למרות המנוע הקטן, החבילה שהוא מציע ממצבת אותו גבוה מאוד על סקלת הכיף בהשוואה לאופציות האחרות בדרגת הרישוי. במחיר של 24,207 ש"ח (אחרי הורדת מס הקנייה באוגוסט האחרון ואחרי ההוזלה של הכלי ב-5,000 ש"ח נוספים בחודש מרץ), הוא הולך ראש בראש עם מספר מתחרים ראויים, שחלקם כבר הספיק לבסס עצמו בשוק שלנו כלהיטי מכירות, כשיתרונו הגדול נמצא במחיר.

    תודה לשירן טל על אורך הרוח

    מפרט טכני

    [table id=48 /]

  • מערכת ABS – מאריכה או מקצרת מרחקי בלימה?

    מערכת ABS – מאריכה או מקצרת מרחקי בלימה?

    צילום: טל זהר; בוחנים: אלי לייבנר, סקוטרמן, אביעד אברהמי

    * פורסם לראשונה בדצמבר 2011

    אחת השאלות הנוקבות אצל רוכבי דu-גלגלי ובכלל אצל נהגים, שעליה יש ויכוחים אינספור ודעות שונות ומגוונות, היא האם מערכת ABS מאריכה את מרחק הבלימה או מקצרת אותו.

    טענה רווחת היא שבלימה על סף נעילה, כלומר הבלימה המקסימלית האפשרית לאחיזה נתונה, תהיה יעילה יותר עם מרחק קצר יותר מאשר אותה הבלימה כאשר יורדים על הבלמים ומערכת ה-ABS תיכנס לפעולה ותמנע את נעילת הגלגלים.

    מנגד טוענים רוכבים אחרים כי בתאוריה זה אולי נכון, אולם כמות הרוכבים אשר מיומנים מספיק כדי לבלום על סף נעילה היא זעומה, ויותר מכך – בעת בלימת חירום הרבה פעמים האינסטינקטים משתלטים, ואז מתנפלים על הבלמים עד כדי נעילה של הגלגלים.

    על הסכנה שבנעילת גלגלים בבלימה אין צורך להרחיב. היא קיימת במכוניות, אז גלגלים נעול גורמים לאיבוד שליטה ולאיבוד יכולת ההיגוי (הרכב ממשיך ישר או מסתחרר), אבל עוד יותר מכך בדו-גלגליים. גלגל אחורי נעול מזגזג את האופנוע לצדדים וניתן לשליטה בקלות, אבל גלגל קדמי נעול פירושו אופנוע שוכב ומחליק על האספלט תוך שבריר שנייה.

    לא נתעכב כאן על הרקע ההיסטורי וכיצד עובד ה-ABS. תוכלו לקרוא על כך בהרחבה בכתבה שפרסמנו לאחרונה. החלטנו שאנחנו רוצים לראות הלכה למעשה את פעולתה של המערכת החשובה הזו, ולמדוד עד כמה מדובר במנגנון אפקטיבי. רצינו גם לבדוק בפועל אצל רוכבים שונים על גבי אופנועים שונים האם המערכת מקצרת את מרחקי הבלימה כאשר היא נכנסת לפעולה, או שמא מאריכה אותם. לא מגזין אחד ולא שניים בעולם כבר ביצע ניסוי שכזה, ולא שאנחנו לא מאמינים, אבל אין טוב ממראה עיניים. אנחנו בטוחים שהממצאים שלנו יעניינו גם אתכם.

    בודקים מרחקי בלימה - על יבש ועל רטוב
    בודקים מרחקי בלימה – על יבש ועל רטוב

    השיטה – 3 אופנועים, 3 בוחנים, מהירות קבועה, ביבש וברטוב

    לצורך המבחן גייסנו 3 כלים שונים שמצוידים במערכת ABS למניעת נעילת גלגלים. הראשון הוא ה-R1200GS של ב.מ.וו, עם מנגנון ABS סופר-מתקדם שגם ניתן לניתוק בלחיצת כפתור. האופנוע השני היה GSF1250 של סוזוקי (בנדיט עם פיירינג), שמגיע עם ABS סטנדרטי יחסית וללא יכולת ניתוק, ואילו את עולם הקטנועים ייצג טימקס מודל 2011 מצויד גם הוא ב-ABS.

    שלושה בוחנים שונים השתתפו במבחן, כל אחד עם רקע שונה של ניסיון מצטבר, ולכל אחד יכולת רכיבה אחרת. לאלי יש מספר קטן של שנות ניסיון על קטנועים. על אופנועים הוא רק כשנתיים. הוא רוכב ביומיום ומשתתף בסופי שבוע בטיולים. אין לו יומרות ספורטיביות והוא רוכב רגוע מאוד. לסקוטרמן, לעומת זאת, יש כ-25 שנות ניסיון על אופנועים והוא עבר מספר לא קטן של קורסים הן בארץ והן בחו"ל. הרוכב השלישי הוא אביעד, הבוחן הראשי שלנו בפול גז. הוא מביא איתו ניסיון רב ברכיבה ובמרוצים בסגמנטים רבים, והוא עובד שנים רבות כמדריך רכיבה בבית הספר לרכיבה מתקדמת 'אופנוען מאומן'.

    את כולם הפגשנו על רצועת האספלט האיכותית של בית אריה. כל אחד מהם נדרש לבצע בלימות חירום ממהירות נתונה על כל אחד מהכלים. הם יבצעו שתי סדרות של בלימות: הראשונה תהיה של בלימות מקסימליות אבל שלא יגרמו להפעלתו של ה-ABS, כלומר סף נעילה, ואילו בשנייה הם יתנפלו על הבלמים ויגרמו ל-ABS להיכנס לפעולה ולעבוד בכל מהלך הבלימה, כבר מתחילתה.

    מדידה מדויקת על הס"מ
    מדידה מדויקת על הס"מ

    בסדרה הראשונה הם יעשו את זה תוך כדי סחיטה החלטית של הבלמים וביצוע בלימה באופן הנכון, 'לפי הספר', וללא פאניקה או התנפלות פתאומית על הבלמים. המטרה היא לא להגיע למצב שבו ה-ABS מתערב בבלימה. כל אחד יבצע מספיק בלימות עד שנראה שהוא מיצה את יכולותיו והגיע למרחק הבלימה הקצר ביותר שהוא מסוגל. שוב, מבלי להגיע מצב שה-ABS מתערב ומונע נעילת גלגלים.

    אחרי המדידה הזו יגיע תורו של ה-ABS. כל אחד מהבוחנים יידרש להגיע לנקודת הבלימה, ובניגוד לאינסטינקט הבריא, כ-ן להתנפל על הבלמים בפראות מתוך מטרה ברורה לנעול מיידית את שני הגלגלים. בנקודה הזו ה-ABS יתערב כבר ברגע הראשון כדי למנוע את נעילתם של הגלגלים, עד לעצירה המוחלטת. גם כאן נבצע מספר מדידות.

    אחרי שנסיים את פרקי הבלימה האלו, נרטיב את הכביש ונציף אותו במים, ואז כל אחד מהבוחנים יבצע את אותן שתי סדרות בלימה שמתוארות לעיל, אבל על אספלט רטוב עם פחות אחיזה. את מרחקי כל הבלימות נמדוד ונרשום. מסיבות בטיחותיות בשום שלב אנחנו לא מנתקים באף כלי את ה-ABS, אז במידה ובבלימה על סף נעילה ה-ABS נכנס לפעולה – נחזור שוב ושוב על הבלימה עד שנשיג את התוצאה הטובה יותר מבלי שה-ABS ייכנס לפעולה בכלל.

    את הבלימות ביבש נבצע ממהירות של 100 קמ"ש, ואילו על הכביש הרטוב הבוחנים שלנו יבלמו ממהירות של 60 קמ"ש. כל הכלים צוידו ב-GPS-ים עם צג גדול וברור. הבוחנים יאיצו את הכלים למהירות גבוהה מעט מהנדרש (לפי ה-GPS) רחוק מספיק מנקודת הבלימה, יאטו בהדרגה עד להתייצבות על המהירות הנכונה, ואז ישמרו על גז קבוע עד להגעה לנקודת הבלימה.

    מכשיר GPS הותקן על כל אופנוע למדידת מהירות מדויקת
    מכשיר GPS הותקן על כל אופנוע למדידת מהירות מדויקת

    מבחן בלימה

    אלי מתחיל עם ה-R1200GS. החלק הראשון, בו הוא נדרש לבלום על ידי סחיטה הדרגתית של הבלמים, הוא קל יחסית. מה שלוקח לו קצת זמן זה להתרגל להגיע לנקודת הבלימה כל פעם ב-100 קמ"ש על פי ה-GPS ולא לבלום מוקדם מדי. בנוסף, בלימות שבהן הוא בולם חזק מדי ומפעיל את ה-ABS נפסלות (הוא גם מרגיש ומדווח על זה, וגם רואים ושומעים את זה מהצד); אנחנו מחפשים בלימה מקסימלית ללא השתלבות של ה-ABS. תוך מספר לא רב של בלימות שהולכות ומתקצרות, הוא מתייצב על מרחק בלימה אחיד בכל פעם, בלי 'תקתוקי' ה-ABS. ממוצע המרחק עומד על 43.6 מ'.

    עכשיו מגיע הקטע המעניין. אלי נדרש לנהוג באופן שנוגד את כל מה שלמד עד עתה בנושא בלימה, ולהתנפל על הבלמים מיד עם תחילת הבלימה. באופן הזה המערכת הממוחשבת תמנע נעילת גלגלים לכל אורך הבלימה, ואנחנו נקבל אינדיקציה לאפקטיביות שלה.

    זה לא קל ודורש כמה וכמה ניסיונות כדי לצבור בטחון ולסחוט את ידית הבלם בפתאומיות ובכוח, תוך כדי דריכה חזקה על הרגלית. בסופו של דבר אלי מתגבר על האינסטינקטים ועושה בדיוק את זה. הב.מ.וו עוצר באזור ה-37 מטר. בזכות ה-ABS אלי מצליח לקצר את מרחק הבלימה שלו בכ-6.5 מטרים.

    עוברים לטימקס. העובדה שמדובר בקטנוע מקלה קצת על העניינים, ותוך 2-3 בלימות אלי מתייצב על ערך אופטימלי של 42.3 מטרים. אפשר עכשיו לעבור לבלימה עם ABS. אלי מתנפל על הבלמים, ובזכות הפעלת המערכת כבר בשנייה הראשונה גם הפעם הוא מקצר את מרחק הבלימה שלו בכ-6 מטרים ועוצר על 36.2 מטר. עם הבנדיט התרגיל חוזר על עצמו: 49 מטרים ללא ABS ו-40.5 מטרים עם ABS. הטכנולוגיה מצליחה הפעם לעזור לאלי להוריד 8.5 מטרים ממרחק הבלימה שלו.

    אנחנו מרטיבים את הכביש וכאמור מורידים את המהירות מ-100 ל-60 קמ"ש. על כביש רטוב אלי מבצע בדיוק את אותו הניסוי – סדרת בלימות ללא הפעלת ה-ABS וסדרה עם ABS ש'מתקתק' מתחילת הבלימה. כאן, כשהתנאים גבוליים והכביש חלק הרבה יותר, ההבדלים הם משמעותיים עוד יותר.

    לא רק באופן אבסולוטי מצליח ה-ABS לקצץ יותר במרחקי הבלימה (ראו גרף), אלא גם באופן יחסי למרחק הבלימה עצמו. ה-ABS של הב.מ.וו מאפשר לאלי לקצר את המרחק ביותר מ-10 מטר (מ-25 ל-14.8 מטרים) שמהווים 40%(!) ממרחק הבלימה ללא ABS. על שני הכלים האחרים מצליח ה-ABS לקצר לאלי את מרחק הבלימה בכמעט 8 מטרים!

    בלימה מקסימלית על סף נעילה
    בלימה מקסימלית על סף נעילה

    דבר הניסיון, דבר המיומנות

    סקוטרמן הוא הבא בתור והוא עולה על הבנדיט. ללא התערבות ה-ABS הוא בולם תוך 41 מטרים, וכאשר הוא מתנפל על הבלמים ומפעיל את ה-ABS כבר בתחילתה הבלימה, המרחק מתקצר ל-38.3 מטרים – כמעט 3 מטרים פחות. עם הטימקס הסיפור חוזר על עצמו, ובעזרת ה-ABS הוא מגלח כמעט 3 מטרים ממרחק הבלימה שלו. עם הב.מ.וו לעומת זאת, קורה דבר מעניין. כשהוא בולם באופן נכון וסוחט את הבלמים בהדרגה, הוא נעצר תוך 31.6 מטרים. כשהוא מתנפל על הבלמים בפאניקה ונעזר ב-ABS כבר בתחילת הבלימה, מרחק הבלימה גדל מעט ל-32.7 מטרים.

    מוזר? לא בהכרח. סקוטרמן רוכב ביומיום על R1200GS. למעשה, באמתחתו מעל 150 אלף קילומטרים על הדגם, כולל טיולים וקורסי כביש ושטח, בארץ ובחו"ל. הוא צבר מספיק ניסיון עם מערכת הבלימה עד שהוא מצליח לנצל אותה באופן אופטימלי. אבל מה קורה ברטוב? ובכן, כאן אין הפתעות. על כל אחד מהכלים מצליח ה-ABS לעזור לסקוטרמן לבלום במרחק קצר יותר מאשר בלעדיו. באופן עקבי הוא מקצר את מרחק הבלימה שלו בכ-4 מטרים על כל אחד מהכלים.

    אצל אביעד למדנו עוד שיעור בדבר בלימות בכלל ו-ABS בפרט. על הכביש היבש כל הבלימות של אביעד שנעשו בצורה מבוקרת ונכונה היו קצרות יותר מאלו שנעשו כאשר הוא מתנפל בפאניקה על הבלמים בתחילת הבלימה ונעזר ב-ABS כדי למנוע את הנעילה. מדובר פה נטו במיומנות של רוכב. ההבדלים הם קטנים יחסית, סביב ה-2 מטר לערך בממוצע, אבל הם קיימים. כן, רוכב מקצועי מאוד מיומן מצליח 'לגבור' על ה-ABS ולבלום קצר יותר.

    ומה קורה אצל הרוכב המיומן שלנו ברטוב? ובכן, אין הפתעות, או שאולי בעצם יש, תלוי איך מסתכלים על זה. כשתנאי האחיזה גבוליים גם אביעד לא יכול לטכנולוגיה, וה-ABS מנצח. בבלימה שמפעילה את ה-ABS כבר בהתחלה הצליח אביעד להשיג מרחק קצר יותר מאשר כשבלם במיומנות ובאופן מבוקר. ההבדלים היו קטנים משמעותית מאשר אצל אלי וסקוטרמן, אבל אין עוררין: ה-ABS ניצח ברטוב.

    תוצאות מרחקי הבלימה של שלושת הבוחנים, ביבש (100 קמ"ש) וברטוב (60 קמ"ש) – המרחקים במטרים (לחצו להגדלה)

    מה שמובן מאליו, מה שפחות 

    אין כאן הפתעות: ה-ABS עובד. כבר ב-2017 הוא יוגדר בתקן האירופאי כאביזר חובה, ובצדק. עבור רוכב ללא ניסיון, כמו למשל אלי במבחן שלנו, ה-ABS הצליח לקצר את מרחקי העצירה בכל מצב ובפער גדול מאוד, כאשר גם אצל רוכב מיומן יותר ה-ABS מוכיח את עצמו.

    אצל רוכב מקצועי מאוד ומנוסה באה המיומנות האישית לידי ביטוי, והוא הצליח לבלום על גבול האחיזה טוב יותר מאשר כאשר הוא נסמך על ABS. בכביש רטוב לעומת זאת, הצליח ה-ABS לנצח ולקצר את מרחק הבלימה. אבל חשוב לזכור שגם הרוכב המיומן ביותר יכול לאבד את הריכוז ברגע הקריטי ולפעול מתוך אינסטינקטים במצבי חירום, כך שחשיבותה של מערכת ה-ABS ברורה ומובנת.

    מה שאהבנו לראות במקרה של הרוכב המקצועי שלנו, זה כיצד הטענה השכיחה כאילו ABS 'מפריע' לרוכבים מיומנים לבלום על גבול האחיזה מתבדה והופכת ללא רלוונטית. גם בבנדיט שבו מותקן ABS מדור קודם הוא לא הפריע לרכוב המיומן, והלה הצליח לבלום במרחק קצר יותר כשבלם נכון מאשר כשהתנפל על הבלמים והפעיל את ה-ABS מיידית.

    תוצאות מעניינות!
    תוצאות מעניינות!

    המסקנה שלנו היא אחת: כ-ן רבתי ל-ABS. בכל מצב, לכל רוכב, בכל תנאי ועל כל דו-גלגלי! מערכת ABS עשויה למנוע תאונה או התרסקות בעת בלימת חירום – את זה כל אחד יודע וזה לא צריך הוכחה, אבל מה שכן הוכח, ובגדול, זה שהמערכת גם יודעת לקצר מרחקי בלימה לרוכבים שהם אינם רוכבים מקצועיים סופר-מיומנים – כלומר לרוב המוחלט של הרוכבים.

    נסיים בהערה חשובה: מערכת ABS משמשת כמעין 'תעודת ביטוח' למקרה שהבלימה משתבשת והגלגלים ננעלים. ההמלצה החד-משמעית שלנו היא לא 'לרכב על המערכת'. כלומר לבלום כאילו המערכת לא קיימת, בבלימה דגרסיבית ונכונה, ורק לדעת שבמקרה ותהליך הבלימה לא צלח והגלגלים עלולים להינעל – מערכת ה-ABS נמצאת שם כדי להציל אתכם.

  • השקה עולמית: דגמי האנדורו של בטא ל-2017

    השקה עולמית: דגמי האנדורו של בטא ל-2017

    צילום: בטא

    בטא-און חיל האנדורו

    בנחיתה בפירנצה המטוס עצר כמעט בסטופי מבהיל, ורק אז נזכרתי שרגע לפני ההמראה הטייס של איירפראנס הודיע שהבלימה בנחיתה תהיה חזקה ולא להיבהל. כשיצאנו מהמטוס הבנתי – המסלול כאן קצר אפילו בשביל רוכב קטנוע איטלקי מצוי. מילא, כבר נחתנו, אבל מה בנוגע להמראה מחר בערב?

    שעה וחצי נסיעה, והגענו לאחוזת Viamaggio – אתר ההשקה, מספר קילומטרים מהעיר הטוסקנית סיינה, עם נוף משגע. המקום בבעלות רוכב המקורב למפעל שממוקם ליד פירנצה, והוא יהיה זה שידריך אותנו בהרים, יבשל לנו את ארוחת הערב ויעניק לנו את אווירת האירוח הטוסקנית. האיזור המבודד בהרים קושט כולו בדגלים וסרטי סימון אדומי בטא, ובין מבני האתר מוקמה לה משאית ענק של המפעל, כשבפתחה אוהל מכונאים מלא כל טוב לאוהבי כלי העבודה ולמולם אוהלי אופנועים. קיבלנו חדרים כשעתיים לפני פתיחה האירוע הרשמית, אך למרות שיחסית חם ולח, לא יכולתי שלא לצאת ולהסתובב להם קצת בין הרגליים. ומי היחידי שמסתובב וסוחב אופנועים פנימה והחוצה מהאוהל? סטיב הולקומב – הילד הבריטי מוביל קטגוריית ה-E3 באליפות העולם באנדורו. שלום-שלום, ועוד נפגש יותר מאוחר לראיון.

    דגמי האנדורו של בטא ל-2017 - מימין מרובע-פעימות, משמאל דו-פעימתי
    דגמי האנדורו של בטא ל-2017 – מימין מרובע-פעימות, משמאל דו-פעימתי

    חברת בטא היא בבעלות משפחתית מאז היווסדה ב-1905 תחת השם 'ביאנקי', כשמוצריה אז היו רק אופניים. עם סיום מלחמת העולם השנייה זנחו את השם ביאנקי לטובת 'בטא', כמו גם המוצר עצמו – אופנועים. כיום מייצרים בבטא אופנועי אנדורו, טריאל, דו"שים קלילים ואופנועי שטח למתחילים – בעיקר לשוק האיטלקי. ההשקה כאמור היא רק לאופנועי האנדורו שלה, אותם היא מייצרת מאז 2005. הבום הגדול הגיע ב-2014, כשמאז היא גדלה ב-30 אחוז בכל שנה. את שנת 2016 הם מצפים לסיים עם ייצור של 18,000 כלים, כשהם בקושי מצליחים לרצות את דרישת ההזמנות העולמית.

    דבר אחד כבר ברור להם לקראת פתיחת היצור של דגמי 2017 בשבוע הבא, והוא הגדלה בכמויות הייצור של דגם הקרוסטריינר, שאת ביקושו הרב הם לא מצליחים לספק. המפעל מונה 146 עובדים, ומחזיק קבוצות מרוצים ורוכבי מפעל שונים. בהשקה נכחו רוכבי האנדורו סטיב הולקומב, ג'וני אובר, אלכס סלביני ורוכב האקסטרים אנדורו פיליפ ברטול האוסטרי, אותו אני מכיר מהרומניאקס הקודם וגם ניפגש השבוע ברומניאקס הקרוב.

    ההשקה התפרשה על פני 4 ימים, כשבתוכם 3 מחזורים של עיתונאים מכל העולם, וזאת משום שהמקום קטן יחסית וכמות החדרים מוגבלת, האירוע רגוע ונינוח ופחות מתוקתק לטפל בקהל גדול, אבל בעיקר משום שככה פשוט רוכבים יותר ימים והחגיגה ארוכה יותר – מוציאים פחות אופנועים במכה, ונותנים יותר יחס לכל בוחן. ואכן, היינו בסך הכל 15 עיתונאים בסבב.

    בטא קרוסטריינר - דו-פעימתי גמיש בנפח 300 סמ"ק
    בטא קרוסטריינר – דו-פעימתי גמיש בנפח 300 סמ"ק

    אני אמנם לא אריה השקות משופשף, אבל משהו אומר לי שלא אטעה אם אהמר שזו ההשקה הכי פחות פורמלית מהמקובל, מה שכנראה מתאים מאוד למפעל איטלקי להשקת אופנועי שטח. עשר דקות הסבר כללי של מנהל השיווק המלוות בעשר דקות הסבר טכני של מנהל הפיתוח, ולאחריהן, רגע לפני האוכל, נקבל את שעת ארוחת הבוקר וסדר הרכיבה למחר. אין מצגות וידאו, אין סרטונים, ואפילו האופנועים לא כוסו כדי להתגלות בליווי זיקוק שלא היה. צנוע, אבל ענייני.

    יומיים לפני היציאה להשקה לקחנו לנסיעת היכרות את דגמי 2016 שבדיוק הגיעו ארצה, ומשתי סיבות – גם על מנת לאמוד טוב יותר את השינויים, אך בעיקר כדי לשלב ברשמי הרכיבה הראשונה הנפרדים לכל דגם, שיגיעו בהמשך ככתבות נפרדות, וגם להרגיש את הפן הארצישראלי שלעתים מרגיש שונה מאוד מכלים זהים הנרכבים בחו"ל.

    הייתי הכי מהיר על הבהמה הגדולה - ה-480RR
    הייתי הכי מהיר על הבהמה הגדולה – ה-480RR

    דגמי 2017

    השינויים ל-2017 אכן מעטים ומינוריים ביחס ל-2016. אולי המהותי ביותר שתהיה אפשרות להרגיש בו הוא הארכת הבולם הקדמי ב-5 מ"מ והחלפת יצרן השמן שבתוכו. לטענת אנשי בטא, איכות השמן תורגש בעיקר בארצות קרות. יש גם שינוי בכיווני הבולם האחורי, כך שפעולות שיכוך מהיר ואיטי מופרדות כעת לגמרי. לטענתם, השינוי מאפשר כיוונים מדויקים יותר.

    פרט לשינויים בבולמים יש גם משולשי היגוי חדשים – קלים וקשיחים יותר, חישוקי גלגלים חדשים של אקסל, ספידומטר חדש עם פונקציות נוספות, פקק דלק חדש עם נשם, ואיך לא – גרפיקה חדשה.

    דגמי הארבע פעימות (המוזרקים כולם) עוברים רענון בגדלי שסתומים ופורטים, גלי זיזים וקפיצי שסתומים, כשהמטרה היא חלקות עבודת מנוע וקלות שימוש. כל דגמי הארבע פעימות ל-2017 עומדים בתקן יורו 4.

    מבחינת זיהום אוויר ויורו 4, בבטא מציינים כי גם כל הדגמים הדו-פעימתיים עומדים בתקן יורו 4, שכן מעבר למערכת הזרקת השמן שעושה עבודה נהדרת לעזרה בשריפה נקייה, הם נמסרים עם סעפת בעלת ממיר קטליטי לרכיבת כביש וסעפת נפרדת למרוצים. ובכל זאת, רשמית הם יעמדו בתקן רק החל מאופנועים שייוצרו בספטמבר, שאז הם יקבלו את מחשב ההצתה החדש עם חיבור למחשב דיאגנוסטיקה. קצת מוזר לכשעצמו בדו-פעימתי, אבל אם צריך כדי לעמוד בתקן. מבחינת תכנות ההצתה אין שינוי.

    תוספת אחרונה לדו-פעימתיים ל-2017 היא מתג בורר מפות הצתה שמגיע כסטנדרט (מלבד דגם הקרוסטריינר).

    לעומת זאת, בקטעים הטכניים הקשים - ה-300 הוא המלך
    לעומת זאת, בקטעים הטכניים הקשים – ה-300 הוא המלך

    התרשמות ראשונית

    בוקר רכיבות ההתרשמות החל, איך לא, בארוחת בוקר טוסקנית טרייה, כשמיד לאחר מכן חולקנו לשתי קבוצות על מנת לייעל את הלחץ על אזורי הרכיבה והמסלולים השונים שאנשי בטא הכינו לנו. המסלול הראשון היה מעין אנדורו-טסט קליל ומעגלי של כ-3 דקות להקפה, בתוך תוואי מיוער, כשחלקו מהיר עם אחיזה טובה וחלקו משופע, מפוזר אבנים ומדורדר. הצלחתי לעמוד בסידור הרכיבה שתכננתי לעצמי – דו-פעימתיים מקטן לגדול, ולאחריהם מרובעי פעימות מגדול לקטן – שתי הקפות רצופות לכל כלי.

    בסך הכל רכבנו על 7 דגמים בהשקה. צמד דו-פעימתיים – 250RR ו-300RR, ארבעה מרובעי-פעימות – 430RR, 390RR, 350RR ו-480RR, וכן על הקרוסטריינר עם מנוע דו-פעימתי בנפח 300 סמ"ק.

    אם יש דבר אחד שבולט לאורך כל הדגמים, אז הוא ללא ספק יציבות ואיכות שיכוך. כל הכלים משרים ביטחון לבצע את כל המשימות, כשכמובן לכל דגם יש את נקודות החוזק והייעוד שלו. להפתעתי, את ההקפה המהירה ביותר עשיתי על הבהמה הגדולה (ה-480RR), תוך כדי הוצאת אנרגיה מינימלית.

    מתלים מעולים ששומרים על יציבות
    מתלים מעולים ששומרים על יציבות

    המסלול הבא היה הרבה יותר טכני, מרובה בחריצים, קוליסים, נחלים יבשים ורטובים וזיגזג בין עצים. כאן הדו-פעימתיים זרחו, ובעיקר ה-300. כל עוד הצלחתי לשמור על הקו הנכון ללא טעויות היגוי, משקל או בחירת הילוך, ומספיק 'קוחונס' כדי להחזיק מהירות בנחל, ה-300 היה המלך. לעומתו, יכולתי להוריד קצת מהירות, לטעות בבחירת ההילוך ובכל זאת להרגיש סופר-מיוצב דווקא על גבי הקרוסטריינר, עליו נרחיב בכתבה שלמה נפרדת. הוא לחלוטין ראוי לזה, במיוחד לאור זריחת קטגוריית הדו-פעימתיים במצעד הרכישות הישראלי במקביל להתחזקות תחום ההארד-אנדורו.

    שני מסלולים זה כבר המון, אז חזרנו לארוחת צהריים אותה ניצלתי בין היתר לראיון קצר עם סטיב הולקומב. על בטן מלאה ובשיא החום והלחות יצאנו למסלול מכשולים מלאכותי בסגנון סופר-אנדורו המצוי ממש בסמוך לאתר ההשקה, ומיד לאחר מכן לסיבוב ארוך בשבילים וסינגלים טוסקנים מצויים. באלו שוב הוכחה סופית איכות המתלים, והיציבות והבטחון שהם מקנים. הישר עם חזרתנו למתחם נאלצתי להתארגן בזריזות ולצאת לכיוון טיסתי חזרה ארצה שתואמה מראש, לעומת חבריי העיתונאים שנשארו עד הערב המאוחר.

    מי הגבר שמחזיק פול גז על ה-300?
    מי הגבר שמחזיק פול גז על ה-300?

    כשעה וחצי לוקחת הנסיעה לשדה התעופה של פירנצה, ובעודי יושב לי במרצדס השחורה של אחד מבעלי חברת בטא ליד נהגו בחליפת הטוקסידו, אני מתקשה שלא להיזכר במסלול ההמראה הקצר ומנחש שההמראה תהיה מהירה (או בכלל לא). מיד לאחר ההמראה, כשאני מסיים לכתוב שורות אלו, אני מהרהר האם לבטא תהיה המראה דומה אצלנו בשוק הישראלי, וכל שנותר לי הוא לקוות בשבילם ובשבילנו שכך יהיה, כי האופנועים בהחלט איכותיים וראויים.

    מבחני דרכים פרטניים לכל דגמי האנדורו של בטא ל-2017 יתפרסמו כאן בפול גז בזמן הקרוב.

    הכותב היה אורח של חברת בטא בהשקה העולמית באיטליה.

  • MV אגוסטה טוריזמו ולוצ'ה במבחן – מקיאטו איטליאנו

    MV אגוסטה טוריזמו ולוצ'ה במבחן – מקיאטו איטליאנו

    צילום: בני דויטש

    צילום ועריכת וידאו: בני דויטש

    אמ;לק

    לאלה שצריכים את זה כאן ועכשיו, להלן תקציר, כי אחר כך זה יהיה ארוך: הטוריסמו ולוצ'ה הוא הניסיון הראשון של MV אגוסטה בגלגולה המודרני לבנות אופנוע שהוא נוח ומפנק, ומכוון לתוך הקטגוריה ההולכת וגדלה של אדוונצ'רים בינוניים-גדולים שמבחינתם שטח זה מונח בגאומטריה. יצא להם מצוין. עכשיו יאללה, חפירות.

    MV אגוסטה טוריזמו ולוצ'ה
    MV אגוסטה טוריזמו ולוצ'ה

    נישה זה לא רק מקום לתלות טלוויזיה

    בשנים האחרונות פלח שוק שבעבר ניתן היה להגדיר כתת-נישה, הלך וגדל עד שכמעט עבר את הקטגוריה ממנה הוא נולד. מדובר באופנועים שבצלליתם מזכירים אופנועי אדוונצ'ר, אך כבר בשלב התכנון שברו חזק שמאלה חזרה לכביש, ולעולם לא הסתכלו לאחור. אם האופנוע הראשון שאתם חושבים עליו הוא דוקאטי מולטיסטראדה, אתם בכיוון, אבל טועים בכרונולוגיה.

    למרות שאנחנו לא רוצים להתחייב על הבכורה, אפשר לומר שככל הנראה הראשון (המשמעותי) שלקח את הנוסחה של תנוחת אדוונצ'ר זקופה אבל אפס זיקה לשטח, היה דווקא הימאהה TDM850. וזה אפילו לא ה-TDM שאתם בטח מדמיינים מסוף שנות ה-90 בארץ, כי הוא בכלל היה הדור השני – הראשון יצא כבר ב-1991 והפך אופנוע קאלט בקרב מעריציו, אך עוף מוזר בעיני כל היתר. השנים חלפו, וגם הדור השני והשלישי שגדל בנפח ל-900, מצאו חיבה רבה אצל קהל מסוים, אבל ברוב השווקים האירופאים (שלא לדבר על האמריקאים) לא נרשמה מהפכה. אז לא מהפכה, אבל כן נזרעו הזרעים לקטגוריית הספורט-אדוונצ'ר, שבבוא היום תגנוב את המכירות לקטגוריה שהייתה חמה בתקופה שבה מייקל ג'קסון היה חם – אופנועי הספורט-תיור. אוקי, נתקדם.

    מבלי לעבור דגם-דגם ויקיפדיה סטייל, נקפוץ כמה שנים קדימה, לתחילת שנות ה-2000 בחבל בולוניה. אתם בטח שוב חושבים על המולטיסטארדה, ואתם שוב צודקים, אבל לא אם חשבתם על ה-1200, כי הרבה לפניו דוקאטי שלפו עוף מוזר לא פחות (ואולי יותר) מאותו TDM – המולטיסטראדה 1000 מבוסס על מנוע ה-L טווין מקורר האוויר שלהם. אמנם לא דגם שזכה להצלחה כבירה בזמן אמת, אבל היה אבן דרך חשובה בקטגורית האדוונצ'ר-ספורט, שאליה נוסף תוך כמה שנים הטריומף טייגר 1050. האחרון זנח את הגלגלים במידות דו"ש שאיתם נולד, ובדור השלישי שלו עבר למצב כביש נטו ועם כל שדרוג נוסף הלך יותר לכיוון הספורט.

    תת-נישה שהלכה לכיוון הספורט
    תת-נישה שהלכה לכיוון הספורט

    הוא עשה זאת כמה שניות לפני שק.ט.מ הביאה לעולם את ה-SMT, שכבר לקח את עניין הספורט צעד אחד קדימה והיה דומה יותר להיפרמוטו המגודל שלהם, אבל עם דגש על יותר נוחות ושימושיות ליום-יום מאשר לאדוונצ'ר המסוקס והמאובק.

    כך, בלי ששמנו לב, נוצרה לה מין קטגוריית אדוונצ'ר-ספורט-טורינג, שלמען האמת, אם ניקח בחשבון שהמונח אדוונצ'ר לרוב מיוחס לחלק שמתייחס ליכולות שטח, אנחנו די נשארים עם הגלגול המודרני של אופנועי ספורט-טורינג. זקופים, בעלי מתלים ארוכים, כידונים רחבים, מפנקים למרחקים (מי יותר, מי פחות), ובעלי יכולות ספורטיביות שנעות בין 'סבבה' ל-'משפיל אופנועי ספורט בכביש הציבורי'.

    ככה בשלוף, אפשר למצוא בקטגוריה הזו היום אופנועים כמו טריומף טייגר 1050 שלא מיובא ארצה, ימאהה MT-09 טרייסר, ובמשקל כבד קאוואסאקי ורסיס 1000 שנוטה יותר לצד התיורי מאשר הספורטיבי, ובפינה הנגדית הדוקאטי מולטיסטראדה והב.מ.וו S1000XR שמדברים יותר אל הרוכב הנמרץ. איפשהו באמצע גם האפריליה קאפונורד הצליח להשתחל. אכן, תקופה נפלאה לחיות בה.

    המכנה המשותף הבסיסי ביותר לכל אופנועי ה'נישה' הזו, אגב, הוא עגול ובקוטר "17. אם יש לזה גלגל בקוטר "21 או אפילו "19 מבולבל, אפשר בגדול לומר שזה דו"ש, אבל אם יש לזה גלגל באותו קוטר של, נניח, CBR כלשהו – ברכותינו. מדובר באופנוע כביש. אם אתם קצת מבולבלים, כי בכל זאת מדובר באופנועים גבוהים, עם כל הפוזה והעמייאת, פשוט תחשבו שמדובר בגרסה הדו-גלגלית לסגמנט הקרוס-אוברים בשוק המכוניות. לאופנועים האלה יש יכולת שטח בדיוק כמו שלניסאן ג'וק יש, ואל תתקטננו לנו עכשיו – אנחנו מדברים על ניסאן ג'וק פרטית, לא ליסינג.

    המון נוחות
    המון נוחות

    תיור מהיר

    התרגום המילולי של טוריזמו ולוצ'ה הוא 'תיור מהיר', ולמען האמת הוא די סוגר את הפינה של מה עבר למהנדסים מווארזה בראש כשהם ניגשו למלאכת התכנון. בליין של MV אגוסטה לא היו הרבה סוגים של אופנועים בגלגולה המודרני. בעיקר היו (ועודם) אופנועי ספורט ואופנועי נייקד ספורטיביים. דבר אחד מעולם לא היה להם, וזה אופנוע ספורט-תיור. או אדוונצ'ר, השם ישמור, בן פורת יוסף.

    ב-2013 החברה האיטלקית חשפה את הפירות של מהלך העברת הבעלות מהארלי-דיווידסון לקלאודיו קאסטליוני שהתרחש שלוש שנים קודם לכן, והציגה את מנוע הטריפל החדש שלה בנפח 675 ו-800 סמ"ק. הראשונים לקבל את המנועים החדשים היו כמובן דגמי הספורט שנקראו F3 והנייקדים שהמשיכו לשאת את השם ברוטאלה, אולם בקנה כבר היו שלושה דגמים חדשים ושונים מכל מה שאגוסטה ייצרו עד כה. השניים הראשונים הם פחות או יותר אותו אופנוע ונבדלים מעט באבזור – הריבאלה והסטרדאלה הם הפרשנות של MV אוגוסטה לנישת ההיפרמוטארדים, והם נשענים קונספטואלית על ההיפרמוטארד והיפרסטראדה של דוקאטי. אפשר לומר שהם עדיין בטריטוריה של אופנועים ספורטיביים.

    הדגם השלישי והאחרון שהוצג, ושלשמו נתכנסנו, היה כבר משהו אחר לגמרי. באגוסטה הבינו שהם צריכים להרחיב את הליין שלהם ולפתוח אותו לרוכבים נוספים, שעד היום אולי נדלקו מהרעיון של מותג איטלקי אקזוטי, אבל לא מספיק כדי לקפל את עצמם לתוך אופנועי הספורט הקשים של החברה או לנייקדים הבלתי מתפשרים שלה. הטוריסמו ולוצ'ה הוא בדיוק מה שהם היו צריכים.

    אגוסטה לא ניסו להמציא את עצמם מחדש
    אגוסטה לא ניסו להמציא את עצמם מחדש

    ב-MV לא ניסו להמציא את עצמם מחדש. אין להם ניסיון באופנועי אנדורו או דו-שימושיים, ולכן שטח מעולם לא היה על הפרק בכל מה שנוגע לטוריסמו ולוצ'ה, אפילו לא סיסמאות שיווקיות. הם יודעים לעשות אופנועים מהירים ומרגשים שנראים כמו פוסטר, ולכן הגיוני היה לקחת את הידע הזה ולהיכנס איתו בדיוק לנישה הזו של אופנועי אדוונצ'ר-ספורט-תיור (מעכשיו נקצר ונקרא לה אדוונצ'ר-ספורט). הם עשו זאת על בסיס המנוע החדש והסופר מתוחכם בעל שלושת הצילינדרים, תוך כדי שמירה על המאפיינים של אופנועי הספורט של החברה, כלומר אופנוע שמרגיש קל, זריז, מרגש, מלא במכלולים איכותיים בכל פינה, ואלקטרוניקה מתוחכמת כמו בקרת אחיזה עם שמונה רמות וארבעה מצבי ניהול מנוע (כולל אחד קאסטום שמאפשר לשחק בכל פרמטר, החל מכוח, תגובות מנוע ואפילו בלימת מנוע). אה כן, ושנראה כמו דוגמנית-על.

    נתחיל דווקא בדוגמנית ובווידוי אישי. הטוריסמו ולוצ'ה הוא בעיני אופנוע האדוונצ'ר-ספורט היפה ביותר שכסף יכול לקנות. יפה ברמות של כלה. זה לא רק הדברים הברורים כמו הפנס הקדמי בעל הצורה הכל-כך איקונית, הפנס האחורי שלבדו יכול לזכות בפרס נובל לעיצוב פנסים אחוריים, או הקווים המדהימים והזורמים שלו. הטוריסמו פשוט הורס את הבריאות בכל פינה שבה העין נחה, וככל שהיא נחה יותר היא מגלה יותר פרטים יפים ומדליקים. הגלגלים, השלדה, לוח השעונים הענק והצבעוני, ואפילו רגלית הצד נראית מעולה. אם הייתי צריך לבחור אלמנט אחד זו הייתה דווקא תת-השלדה הייחודית. דקיקה וצרה, עם המון מקום בין הגלגל ליחידת המושב, ועדיין חזקה מספיק כדי לסחוב משקל של שני רוכבים ומזוודות מלאות. הגאונות בעיצוב תת-השלדה באה לידי ביטוי כשמרכיבים את המזוודות. למרות גודלן שמאפשר הכנסת קסדה בכל צד, הרוחב הכללי מאחור צר יותר מרוחב הכידון.

    לגור איתו

    מאחר והטוריסמו יועד להיות אופנוע נוח ונעים שמסוגל לתפור קילומטראז' ולשמש כלי תחבורה יומיומי, המנוע של ה-F3, שמפיק במקור כ-147 כוחות סוס ומגיע ל-13,500 סל"ד, קיבל ריטלין הנדסי. המייק-אובר פרס לו את עקומת המומנט גבוה יותר בסל"ד מוקדם יותר, שלח 37 סוסים לחתום אבטלה וחתך את חגיגת הסל"ד כמעט 2,000 סיבובים מוקדם יותר. לא הכל שחור, כי הטרייד-אוף הוא מנוע גמיש באופן משמעותי ושמיש בכמה רמות יותר שאפילו גדל במרווחי הטיפול מ-6,000 ק"מ מעיקים ל-15,000 כמו ביונדאי של אשתך. בעוד אצל האח הספורטיבי המנוע קשה למיצוי, מתפרץ ומאיים, הטוריסמו הוא כמו החבר הסטלן הזה שזורם איתכם לכל מקום, הכול אצלו יותר באיזי, ועדיין, כשהבאסים מתחילים – הדם מתחיל לזרום, הוא מתעורר ונותן בראש.

    שפע אלקטרוניקה אינטואיטיבית
    שפע אלקטרוניקה אינטואיטיבית

    הקלישאה אומרת שבטריפל יש קצת מהאופי של וי-טווינ'ס בסל"ד נמוך, קצת מארבעה צילינדרים בגבוה, והרבה באמצע. בטוריסמו זו לא קלישאה, אלא תיאור נאמן למדי למקור. למרות שבסל"ד רצפה במהירות אפס הוא קצת מקפצץ בכל מה שהוא לא הילוך ראשון, יש לו מספיק כוח כדי לדחוף מהר לתוך השריר הנפוח והמדליק הזה ששוכן בין 4,000 ל-8,000 סל"ד ואז חזק ומהר עד הקו האדום וחוזר חלילה בהילוך הבא, דרך הגיר הקצר והמדויק. באמצעות הקוויקשיפטר המקורי המצוין, שלא רק מעלה הילוכים ללא שימוש במצמד אלא גם מוריד אותם תוך כדי התאמת סל"ד המנוע, התאוצה לא מפסיקה החל מהזינוק, ורק באזור 190 קמ"ש היא מתחילה להתמתן קלות עד המהירות הסופית באזור ה-230 קמ"ש. הדרך שבה המנוע עובדת מאוד נעימה – אין פה חלקות מוחלטת ומשעממת, אלא מין חספוס כזה שמרגישים בישבן ובלב, אבל לא כזה שמפריע בקצות הגפיים.

    במהירות כזו מיגון הרוח של הטוריסמו עובד לא רע בכלל, עבור רוכב לא גבוה. הוא אמנם לא חשמלי, אך ניתן לתפעול ביד שמאל בקלות תוך כדי רכיבה. עם זאת, רוכבים גבוהים פחות התרשמו מיכולת הכיסוי של המגן ורק ציינו לטובה את העובדה שלא נוצרות מערבולות. אם המורכב שלכם גבוה זו כבר בעיה אחרת, שכן הפרשי הגובה בין הרוכבים והמיגון הבינוני גרם למערבולות גם עבור מורכבת נמוכה, וחמור מכך – לגבוהים יותר שביקרו מאחור.

    מנוע אדיר
    מנוע אדיר

    במצב ספורט וטורינג הוא מהיר ומרגש, והמצערת האלקטרונית מרגישה סופר-מחוברת, מדויקת ופריכה. ההבדל בין שני מצבי ניהול המנוע הללו, אגב, הוא בכך שספורט נותן את כל 110 כוחות הסוס עם תגובות חדות, וטורינג נותן 90 מהם ותגובות מעט פחות חדות, למרות שההבדל לא מאוד מוחשי. בדרך כלל כשיש מפות כאלה שונות, החזקה מביניהן תהיה אגרסיבית ולא נעימה לשימוש, אבל שאפו לאגוסטה שפתרו את בעיות המצערת הרגיזה שאפיינו את מנועי הטריפל בתחילת דרכם, וכעת גם במצב ספורט היא חלקה ונעימה לשימוש גם בפתיחה וסגירה, מה שבעינינו מייתר את מפת הטורינג. לקוראינו בעלי האזרחות הפולנית, אל חשש – באגוסטה דאגו גם לכם ושתלו במחשב גם מצב גשם עם 80 כוחות סוס ותחושות עצובות יותר.

    אם כבר נכנסנו לטריטוריה של קסמים אלקטרוניים, הנה זיכרון כואב שלי מה-F4, יצירת המופת וספינת הדגל בליין של MV. הנה אני, בחליפת עור, ביום של 46 מעלות, עומד בשמש בצד הדרך על כביש הצפון, מנסה לשנות את רמת ההתערבות של בקרת האחיזה וניהול המנוע, שמתישהו, איכשהו, לא בכוונה, העברתי למצב פולין. כעבור רבע שעה מייסרות מהגיהינום הרמתי ידיים. מה רבה הייתה שמחתי כשגיליתי שבטוריסמו לא רק שיש המון אלקטרוניקה, אלא שהכל עובד נהדר ובקלות נפשעת. רוצה מפת ניהול מנוע שונה? אפשר לשנות בנסיעה ולא צריך אפילו לסגור מצערת, רק ללחוץ על הכפתור. חפץ לבכם בניתוק ה-ABS? או אולי בהפעלת בקרת השיוט? פשוט לחיצה על כפתור. נגיש ופשוט.

    הבקרות השונות לא רק קלות לתפעול, הן גם עובדות מצוין. למרות שאת ה-ABS העדפנו לכבות כדי ליהנות מהעובדה שלא אנחנו משלמים על הצמיגים, הוא עובד מצוין בשילוב עם בלמי הברמבו, שהם בעצמם שילוב מופתי של נשיכה, עוצמה ורגש שמסוגלים להעלות את האחורי לאוויר גם כשעל צג המהירות שלוש ספרות (כשה-ABS כבוי). גם בקרת ההחלקה מתוחכמת למדי ומאפשרת במצבי ההתערבות הנמוכים לא מעט קשקושים בזנב לפני שהיא מתערבת, אם לא מתחזרים על הגז באלימות.

    אלקטרוניקה משובחת
    אלקטרוניקה משובחת

    אפילו טיול ברחבי המחשב האולטרה-מתוחכם עם אפשרות לחבר באמצעות בלוטות' תשעה מכשירים כמו טלפון, דיבורית ועוד, נעשית בצורה אינטואיטיבית, כך שאפשר לשלוט על קבלת שיחות, מוזיקה ושאר מסיחי דעת הישר מהכידון ובקלות, והכל על מסך צבעוני וגדול שנראה מעולה גם באור ישיר. אולם אליה וקוץ בה. לוח השעונים של הטוריסמו כל כך עמוס במידע ובצבעים וכל כך הרבה דברים זזים ומשתנים, שצריך להיות טייס קרב כדי להיות מסוגל להבחין ולקרוא את המידע הרצוי בזמן נסיעה. ב-MV כאילו לא ניסו בכלל לעשות את הקריאה לפשוטה יותר – אפילו השעון מתחלף פעם בשנייה עם התאריך, בקטע לא הגיוני בעליל. למה שיעניין אותי התאריך בזמן רכיבה?

    אם זה לא מרגיש מספיק מתוחכם בשבילכם, אז גרסת ה-Lusso היקרה יותר מגיעה גם עם GPS מובנה, שכשהוא מתחבר לאפליקציה של MV (שזמינה גם עבור הדגם הרגיל), יכול לשמש כ-Data Logger ולתעד כל נתון שתרצו, מתאוצה, דרך זוויות הטיה, עומסי בלימה, ועוד יתר נתונים שכל מיני חיישנים בסביבת האופנוע אוספים. הלוסו גם מגיע עם בולמים סמי-אקטיביים חשמליים של זאקס, בלוטות' מתוחכם יותר, וגם פיצ'רים פחות מתוחכמים כמו ידיות מחוממות ורגלית אמצע.

    הדגם ה'פשוט' מגיע עם מזלג של מרזוקי מלפנים ובולם זאקס מאחור, שניהם מתכווננים באופן מלא ועובדים טוב, אבל לא מושלם. בשני הקצוות המתלים מעט רכים מדי, כך שבעבודה מאומצת האופנוע זז לא מעט על המתלים, במיוחד בכביש מלא מהמורות כמו זה שיורד מפוריה עילית לכנרת. מנגד, הם לא ממש מספקים רכיבת קסומה ונטולת הפרעות ברכיבה עירונית או בעת מעבר על אספלט שבור במהירות. למען ההגינות נציין שלא התעמקנו בניסיונות כוונון של המתלים, ובטוח שניתן לשפר במידה מסוימת את התוצאה עם כמה קליקים לפה או לשם, בעיקר על ידי האטת שיכוך ההחזרה.

    בולמים טובים, אבל לא מושלמים
    בולמים טובים, אבל לא מושלמים

    אבל אולי היתרון הגדול ביותר של הטוריסמו ולוצ'ה הוא כשמסתכלים עליו כחבילה. בדומה לטרייסר, הוא מרגיש קטן באופן משמעותי מבהמות גדולות כמו ה-R1200GS, מולטיסטראדה, ורסיס 1000 ושאר העוגים. המשמעות הישירה היא שכל ההתנהלות איתו קלה יותר, ועדיין הוא לא מרגיש צפוף. הוא שוקל 191 ק"ג יבשים, שעם מיכל דלק מכובד ביותר של 22 ליטר ועוד קצת נוזלים אנחנו מעריכים שמשקלו הרטוב יהיה באזור ה-220 ק"ג שמרגישים אפילו פחות מכך. הוא נוח באופן מעורר פליאה ומפנק למדי וכולל את כל הפיצ'פקעס הקטנים כמו שני שקעי 12V לציוד מחומם ושקע USB כפול מתחת ללוח השעונים, מראות שאשכרה עובדות ופנס שמאפשר לתפור את סדום-ערד בלילה גם בלי להזדקק לפנסי ערפל יקרים. צריכת הדלק שלו במבחן עמדה על כ-1:13 אבל קרענו לו את המאמא, ועדיין ראינו טווח של 260 ק"מ עם עוד שני ליטרים במיכל, שזה לא רע בכלל. ואולי מה שאנחנו רוצים לומר, זה שהטוריסמו ולוצ'ה מביא איתו משב רוח של איטלקייה חמה, אבל בלי כל הניג'וסים הנלווים. הוא פשוט אופנוע טוב. ממש טוב.

    מקיאטו

    ה-MV אגוסטה טוריסמו ולוצ'ה הוא יצור מיוחד, וכנראה שכך גם יהיה הבעלים שלו. הוא משלב בין הגודל והביצועים של הימאהה MT-09 טרייסר, עם האיכויות, המכלולים והקלאס של ספינות דגל כמו ה-S1000XR של ב.מ.וו או המולטיסטראדה של דוקאטי, שגדולים וחזקים ממנו.

    עם זאת, במחיר של 129,900 ש"ח לגרסת הבסיס, לא כל אחד יכול (או מעוניין) להצדיק פער מחיר של כ-45 אלף שקלים מהימאהה, אחד מלהיטי המכירות החזקים ביותר של השנים האחרונות. ולמרות שהב.מ.וו והדוקאטי יקרים ממנו בכ-18 או 27 אלף שקל בהתאמה, סביר שתראו יותר מהם בכביש, כי על אף מחירם הם יותר מיינסטרים מהיצרן הקטן שעדיין זכאי להיקרא אקזוטי.

    מקיאטו איטלקי אקזוטי
    מקיאטו איטלקי אקזוטי

    באופן מסוים, מי שצפוי לרכוש את הטוריסמו ולוצ'ה הוא לא סתם אחד ששותה אספרסו, הוא שותה מקיאטו. כן, הוא מחזיק מעצמו אחד שמעריך איכות, אבל גם שונה וממש לא אחד מהעדר. העניין הוא שרובנו לא שותים מקיאטו, וחבל – כי הטוריסמו הוא בעינינו האופנוע הטוב ביותר היום בליין של MV אגוסטה ואופנוע לא פחות מנפלא בפני עצמו, שעשוי להתאים גם לכל מי שלא רואה עצמו מחפש הרפתקאות אקזוטיות.

    אם שפר עליכם המזל ואתם מתלבטים לגבי אדוונצ'ר-ספורט יקר, תעשו לעצמכם טובה וקחו את ה-MV בחשבון. לכו תדעו, אולי תגלו שאתם אוהבים נגיעה של קצף חלב באספרסו שלכם.

    לכאלה שאוהבים את האספרסו המשובח שלהם עם נגיעה של קצף
    לכאלה שאוהבים את האספרסו המשובח שלהם עם נגיעה של קצף

    תודה לבוריס, שגיא, עדן ואבי על העזרה בהכנת הכתבה

    מפרט טכני

    [table id=40 /]

  • השקה עולמית: ימאהה MT-10

    השקה עולמית: ימאהה MT-10

    צילום: Jonathan Godin, Alessio Barbanti

    • יתרונות: מנוע, התנהגות, מתלים, זמישות, פאן פקטור, ורסטיליות, נוחות, מראה, מחיר
    • חסרונות: זווית צידוד כידון, חום מהמנוע, ABS לא ניתן לניתוק
    • שורה תחתונה: סופר-נייקד יפני אמיתי שבנוי על בסיס ה-R1, לא נופל מהמתחרים האירופאים ומשלב ערך מוסף של ורסטיליות ונוחות – היפני הכי אירופאי שיש
    • מחיר: 98,985 ש"ח (לפני אגרות רישוי)
    • מתחרים: אפריליה טואונו, ב.מ.וו S1000R, דוקאטי סטריטפייטר, ק.ט.מ סופר דיוק 1290
    • לכתבת רכיבה ראשונה על הימאהה MT-10 – לחצו כאן
    • לרכיבת מבחן על הימאהה MT-10 – לחצו כאן

    צילום: ימאהה; עריכה: אסף רחמים

    איזה כיף להם, לרוכבי הכביש הספרדים. לאורך כל רצועת החוף הדרומית של המדינה – מרחק של מאות רבות של קילומטרים, כמה מאות מטרים מקו החוף מתחיל רכס הרים ארוך שמרושת כולו בכבישים מפותלים נפלאים, עם אספלט משובח, פניות משורטטות, רדיוסים קבועים ושיפוע חיובי תומך – כל זה בסביבה עם נוף מטריף. כבר אמרנו פעם שיכולנו להפיק בדרום ספרד 10 שנים של מבחני דרכים בלי לצלם פעמיים באותו הכביש. וזה רק בדרום ספרד, כן? גם בשאר המדינה לא חסרים כבישים מטריפים, כמו שנכחנו לדעת לא פעם.

    אז על הכבישים המדהימים האלה של דרום ספרד, הפעם באזור שמסביב לאלמריה שבחבל אנדלוסיה, רכבנו על הימאהה MT-10 החדש בהשקה לעיתונות העולמית. לא סתם רכיבה אלא יום רכיבה מלא שכלל כמעט 400 קילומטרים של כבישים מפותלים מכל הסוגים. למה כל כך הרבה קילומטרים? מפני שבימאהה רצו להראות לנו שה-MT-10 הוא לא YZF-R1 עירום, אלא אופנוע שפותח והונדס להיות רב-שימושי, ובין היתר הוא נוח גם למרחקים ארוכים או רכיבה אינטנסיבית לאורך זמן. נחסוך לכם את הציפייה – הם הצליחו, ובגדול.

    ימאהה MT-10 - בשלוש סכמות צביעה
    ימאהה MT-10 – בשלוש סכמות צביעה

    סופר-נייקד סטריטפייטר – סופר-קונספט

    עד היום הקונספט הזה של סטריטפייטרים, או סופר-נייקדים, נשלט על ידי היצרניות האירופאיות. ליפנים היו כמה נייקדים גדולים כמו הקוואסאקי Z1000 או ההונדה CB1000R, שהם בהחלט אופנועים מצוינים, אבל הם רחוקים מהסטריטפייטרים האירופאים ומהקונספט שאומר שסופר-נייקד צריך להיות אופנוע ספורט שהופשט והותאם. האופנה הזו הגיעה בכלל מהרחוב, כשרוכבי כביש הפכו את אופנועי הכביש שלהם לפרקטיים יותר על ידי הורדת הפלסטיקים המיותרים, הוספת כידון שטוח וגבוה והתאמות כאלו ואחרות (בואו נודה על האמת – יותר זול להפוך את אופנוע הספורט שלך לסטריטפייטר אחרי שהתפוצצת איתו על הכביש וריסקת את הפלסטיקה היקרה…), אבל היצרניות אימצו בחום את הקונספט כשגילו שאופנוע ספורט עירום עם כידון שטוח גבוה מתאים יותר לכביש הציבורי, במיוחד כשאופנועי הספורט הפכו לממוקדי מסלול כל כך, והכי חשוב – שיש מי שיקנה.

    אם להרחיב מעט, אז לסופר-נייקדים יש יכולות ספורטיביות שלא נופלות מאופנועי כביש ספורטיביים ככל שיהיו, אבל האריזה מאפשרת שימושיות רבה ומרחיבה משמעותית את מנעד השימושים של האופנוע. ראינו את זה היטב במבחן הקונספטים שביצענו בחודש שעבר – כמה שהסופר-נייקד האיכותי טוב ומהיר בכל מקום, ובנוסף הוא נוח ולא מעייף. שילוב מנצח.

    כיף להם, לספרדים
    כיף להם, לספרדים

    אז היו לנו את הדוקאטי סטריטפייטר 1100 ו-848 שהיה בנוי על בסיס ה-1098 וה-848, יש את האפריליה טואונו שבנוי על בסיס ה-RSV4, הברוטאלה של MV אגוסטה שבנוי ממכלולים רבים של ה-F4 וה-F3, ויש את הב.מ.וו S1000R שבנוי על בסיס ה-S1000RR. גם הק.ט.מ סופר דיוק 1290 יכול להיכנס לחבורה המכובדת הזו, למרות שהוא לא נבנה על בסיס ה-RC8R, ורק המנוע חולק את אות הטכנולוגיה. עדיין, סופר-נייקד בריבוע.

    כך או כך, ימאהה מתכבדת להיות היצרנית היפנית הראשונה שנכנסת למועדון הסופר-נייקדים הקרביים שבנויים על בסיס סופרבייקס, ומה יותר מתאים מאשר אופנוע חדש במשפחת ה-MT שיהיה בנוי על בסיס YZF-R1? ימאהה נמצאת בשנים האחרונות בתנופה אדירה. אחרי המשבר הכלכלי של 2009 נדרשה חשיבה מחודשת. הונדה בחרה את הקו שלה, היעיל והחסכוני, עם משפחות ה-NC וה-CB, קו שמוכיח את עצמו לא רע במכירות (וגם האפריקה טווין – אחת היציאות היפניות החזקות), אבל ימאהה עלתה על הגל עם משפחת ה-MT, שאין דרך להגדיר אותה פרט ללהיט מכירות – לא פחות מ-65 אלף דגמים מהסדרה נמכרו בשנתיים האחרונות בשווקים האירופאים. ובכל הזמן הזה סוזוקי וקוואסאקי נרדמו בשמירה כך שהבמה נשארה כמעט כולה של ימאהה. רק תחשבו על כמות הפעמים ששמעתם בחודשים האחרונים את המושגים MT, XSR או טרייסר, ותקבלו את התשובה בעצמכם. באזזז גדול.

    MT - באזזז
    MT – באזזז

    R1 עירום – ויותר

    כדי להפוך את ה-R1 לסופר-נייקד בימאהה עשו את הדרך הארוכה. לא סתם הפשיטו R1 ושמו כידון גבוה, אלא ממש עשו עבודת פיתוח והנדסה כדי לקבל כאמור אופנוע שלם ורב-תכליתי.

    המנוע למשל, עבר ממש פיתוח מחדש. על גל הארכובה התווסף משקל בגלגל התנופה כדי לעדן את התגובות. הטלטלים כעת עשויים מפלדה במקום מטיטניום במקור, והבוכנות הוחלפו גם הן. ראש המנוע חדש לחלוטין, והוא כולל שסתומי יניקה קטנים בקוטרם ב-2 מ"מ, מעברים שונים ליניקה ולפליטה, ותא שריפה שעוצב מחדש והפחית את יחס הדחיסה. גלי הזיזים כמובן עוצבו מחדש, ניהול המנוע תוכנת מחדש שיתאים לקונספט, ותיבת האוויר גדלה בנפחה.

    התוצאה – 160 כ"ס במקום כ-200 במקור, וגרף מומנט שהתעבה משמעותית, בעיקר בתחום הנמוך והבינוני.

    מנוע של R1 עם 160 כ"ס
    מנוע של R1 עם 160 כ"ס

    השלדה הראשית לקוחה ישירות מה-R1, אבל שלדת הזנב הוחלפה מאלומיניום לפלדה כדי להתמודד עם משקל של מורכב וציוד. הבלמים גם הם של R1 עם התאמות מינוריות, והבולמים – בדיוק כמו שהקונספט מכתיב – עברו סט-אפ מחדש כך שיתאימו לדגם. גם המשולשים חדשים – גמישים יותר משל ה-R1.

    מבחינת אלקטרוניקה, ה-MT-10 מציע מערכת ABS, ולצערנו הרב ימאהה מראה שהיא עדיין יפנית והמערכת לא ניתנת לניתוק. יש גם מערכת בקרת החלקה בעלת 3 מצבים וניתוק, בקרת שיוט מעט מיותרת, 3 מצבי ניהול מנוע, פנסי LED מלפנים ולוח שעונים קצת משעמם אבל מכיל את האינפורמציה הנחוצה.

    ובואו נדבר קצת על העיצוב. ובכן, הוא קודם כל סטריטפייטר או סופר-נייקד, ואם מתעלמים לרגע מהמסכה וצמד הפנסים (איך אפשר?…), אז ה-MT-10 נראה מעולה – מסה גדולה במרכז עם מנוע בשרני ומיכל דלק עם צמד כונסי אוויר יפהפיים בצידיו, זנב מינימליסטי, אפילו סקסי, ומסכה… נו… שנויה במחלוקת. אי אפשר להישאר אדישים אליה, וכן – גם אנחנו ראינו רובוטריק בכל פעם שהסתכלנו על ה-MT-10 מלפנים. אבל ה-MT-10 בחברה טובה – זה לא שהפזילה של ה-S1000R או צמד הפנסים של הטואונו, שקרוב לוודאי שימשו השראה לעיצוב של ה-10, יפים יותר. כך או כך, האופנוע משאיר רושם רב על כל מי שמסתכל עליו, גם אם אלו תיירות מבוגרות מצרפת שבדיוק עצרו בתצפית שממנה יצאנו לצילומים.

    גם מעוצב, גם דינמי, גם שימושי
    גם מעוצב, גם דינמי, גם שימושי

    סופר-נייקד – ויותר

    עכשיו בואו נחזור לכבישים המטריפים של דרום ספרד. חלק נכבד מהם היו כבישים צפופים שבהם פנייה רודפת פנייה, במהירויות לא גבוהות שמתאימות יותר לסופרמוטו ולא לאופנוע 4 צילינדרים בנפח ליטר. בכבישים האלה, שלא נגמרים בספרד, יכולנו להתרשם מהיכולת של ה-MT לשנות כיוון, לזוז מצד לצד, וממש לרקוד על הכביש. תאוצה מהפנייה, ליטוף של הבלמים, טרייל ברייקינג אל תוך הפנייה הבאה, הטיה עד הרגלית, חזרה לגז וחוזר חלילה. אלפי פעמים. וה-MT-10, כמו אופנוע שקטן בחצי מנפחו, מרקד שם מצד לצד ונותן תחושה מעולה. זמישות כבר אמרנו?

    חלק גדול מזה נובע מהמנוע. אחרי כל העבודה האינטנסיבית, בימאהה הצליחו לייצר מנוע שהוא גם מעניין וקצת מחוספס בגלל תצורת הקרוספליין, אבל בעיקר יעיל מאוד לקונספט. הוא גמיש מאוד, שופע מומנט כבר מסל"ד נמוך, ואפשר לרכב עליו בשורט-שיפטינג על סל"ד סמוך של 4,000-6,000 סל"ד וליהנות מיופי של דחף ביציאות מהפניות. למרות שברוב המכריע של הזמן רכבנו על מצב ניהול המנוע הסטנדרטי – הרגוע מבין השלושה, עדיין נתקלנו לעתים במעבר לא חלק מגז סגור לפתוח, מה שחייב לחזור לגז עם הקלאץ'. לא באמת כזה נורא, שכן בשאר הזמן ניהול המנוע עובד נפלא.

    חוץ מכבישים הדוקים רכבנו גם בכבישים פתוחים יותר, עם סוויפרים של 200 קמ"ש, ושם ה-MT-10 היה יציב כמו R1, גם בזכות משכך ההיגוי האלקטרוני הזהה לזה של ה-R1. חסר לו שלא. בין שני הקצוות האלה גילינו מכונת פיתולים כיפית ומהנה שמאוד אוהבת להיות על הצד, כמונו.

    חלק מההנאה הייתה בגלל היציבות הרבה ואינסוף האחיזה שה-MT-10 שידר, אבל זו לא באמת חוכמה עם צמיגי ברידג'סטון S20 דביקים על אספלט ספרדי משובח ועם מערכת מתלים איכותית שכזו.

    image067
    אנדרז' הפולני ואביעד משתעשעים

    אבל חוץ מלהיות על הצד, ה-MT-10 יודע עוד כמה דברים. למשל לנסוע מהר בקו ישר. בימאהה קיצרו את יחס ההעברה כך שה-10 סוגר 'רק' 250 קמ"ש. בתמורה, ובשילוב על המנוע הגמיש, קיבלנו מכונת ווילי'ז מגניבה במיוחד. בהילוכים ראשון ושני הוא עלול להיות אלים, והכי נהנינו להרים את הגלגל הקדמי לשמיים בהילוכים שלישי ורביעי, על 100 עד 160 קמ"ש, ואפילו יותר. ככה הוא חזק ה-MT-10 וככה אנחנו אוהבים את הווילי'ז שלנו, ושיזדיין הפוליטיקלי קורקט. אגב, מערכת בקרת ההחלקה מאפשרת להרים גלגל לשמיים בלי בעיה על מצב 1, ובמצב 2 היא מאפשרת לא מעט. רק מצב 3 חותך מיד כל שינוי מהירות בין הגלגלים. ואם כבר דיברנו על מהירויות גבוהות, אז מיגון הרוח הצנוע עושה עבודה לא רעה בכלל עד סביב 170-180 קמ"ש. מעבר לזה הרוח מציקה, ובמהירות המקסימלית הראש כמעט נתלש אם לא שוכבים על האופנוע.

    השילוב הזה של ביצועי טופ עם ידידותיות לרוכב לא נעצרת במנוע, אלא קיימת בכל האופנוע. כך למשל המושב נוח מאוד, תנוחת הרכיבה זקופה ונוחה גם היא, ואחרי כמעט 400 ק"מ אינטנסיביים סיימנו את יום הרכיבה רעננים למדי. רובנו לפחות. התפעול יפני לחלוטין – רך ונעים, והתחושה הכללית היא של אופנוע בשל ואפוי.

    יש לנו בעיה אחת עם המנוע הזה, והיא נקראת יורו 4. תקנות זיהום האוויר החדשות חנקו לנו לחלוטין את המנועים ואת הסאונד, וה-MT-10 פשוט חרישי מדי. היינו בסדר עם זה אם היה מדובר ב-4 צילינדרים קונבנציונלי, אבל כשהמנוע שבין הרגליים שלך הוא הקרוספליין של ה-R1 – אחד המנועים היפניים עם הסאונד המטריף ביותר שיש שקרוב יותר ל-V4 בשרני מאשר ל-4 צילינדרים בשורה – מן הראוי שתהיה לו מערכת פליטה חנוקה פחות, עם קצת יותר סאונד. מרוכשי ה-MT-10 נבקש כבר עכשיו – רכשו מערכות פליטה תחליפיות (אבל לא רועשות מדי!).

    תנו לנו קצת יותר סאונד מהקרוספליין הזה!
    תנו לנו קצת יותר סאונד מהקרוספליין הזה!

    טווח שימושים

    אחד הדברים החשובים לדעתנו ב-MT-10 הוא טווח השימושים שלו והיכולת שלו להיות רב-גוני. מצד אחד זהו אופנוע ביצועים ברמה הגבוהה ביותר, כמו שימאהה יודעת לעשות עם ה-R1. מצד שני, ה-MT-10 אופנוע נוח, רך ונעים שיכול בקלות לשמש גם ליום-יום. אז מחד זהו האופנוע היפני הכי אירופאי שיש, אבל מאידך, הוא שומר על הזהות היפנית שלו ומציע תפעול נעים, נוחות ושימושיות, או במושג אחד – ידידותיות למשתמש. זאב בעור כבש וכבש בעור זאב בעת ובעונה אחת. כן, הרבה צדדים יש לו, ל-MT-10 הזה.

    ב-100 אלף שקלים, ה-MT-10 מתמקם בחלק התחתון של הסופר-נייקדים החזקים. הכלים היקרים ממנו הם האפריליה טואונו (111 אלף ש"ח) והב.מ.וו S1000R (113 אלף ש"ח) – שניהם עם מערכות אלקטרוניקה יותר מתקדמות משל הימאהה (למשל קוויקשיפטר או aPRC בטואונו).

    איזו מכונה!
    איזו מכונה!

    כך או כך, הימאהה נכנס לתוך נישה שבארץ נחשבת לקטנה יחסית, ולדעתנו הוא עשוי להגדיל את נישת הסופר-נייקדים באופן משמעותי וכמובן להיות שחקן חזק בה, כשסביר להניח שגם האחרים ירוויחו מצמיחת הפלח המגניב הזה.

    אז האח הגדול במשפחת ה-MT – החמישי במספר, מתגלה לא רק כאופנוע קצה ביצועיסט ומגניב, אלא גם כאופנוע שימושי ונעים לשימוש. כשגם המחיר הגיוני בסך הכל (אם כי גם המתחרים נמכרים במחירים מעולים ביחס לתמורה), הוא הופך לדעתנו לעסקה משתלמת, ויותר מזה – מאפשר לבעלי MT לגדול לאופנוע שבו הפשרות הן מינוריות ועדיין להיות גאים בסלוגן של המשפחה – The Dark Side Of Japan.

    אחת היציאות הטובות של ימאהה בזמן האחרון, ויש לה לא מעט.

    הכותב היה אורח חברת ימאהה בהשקה העולמית.

    מפרט טכני

    [table id=37 /]