קטגוריה: ספורט

צילום: אייל מור

לפני כמה ימים הפיד שלי בפייסבוק געש: עשרות שיתופים שמחים וצוהלים על הכרזה שנחתם הסכם לבניית מסלול קבע למוטוקרוס במכון וינגייט. על פניו בהחלט סיבה למסיבה – שהרי או-טו-טו ייבנה מסלול קבוע שבו הספורטאים יוכלו להתאמן באופן תדיר וסדיר, יתקיימו מרוצים במסגרת אליפות מוטוקרוס מסודרת, תחום המוטוקרוס יפרח, והנה לנו מזרח תיכון חדש.

בפועל, השמחה הזאת מוקדמת. לא כי לא הולך להיבנות פה מסלול מוטוקרוס קבוע בווינגייט (הלוואי שכן!), אלא כי הדרך מחתימה על הסכם עקרוני לבניית מסלול קבוע ועד לבניית המסלול בפועל ארוכה, ועד היום היא הסתיימה ללא מוצא. את זה למדנו היטב על בשרנו. פעם אחר פעם שמחנו על הקמת מתקן כזה או אחר והתחלנו לפתח ציפיות, ופעם אחר פעם התאכזבנו מפני שגוף כזה או אחר טרפד את תכניות, או שסתם הפרויקט הגרנדיוזי לא יצא אל הפועל.

ככה בשלוף מהשרוול, הנה רשימה של חלק מהפרויקטים שעליהם שמענו ומהם שמחנו ואז התאכזבנו: הראשון היה פארק מוטורי בשדה תימן, פארק שאמור היה לכלול מסלול אספלט בגודל מלא, מסלול קצר לקארטינג וסופרמוטו, מגרשי הדרכה לרכיבה ונהיגה מתקדמת, ומתקני עזר. כבר שמענו שהנה, עוד רגע הדחפורים עולים על הקרקע. יאללה בסדר. הבא אחריו היה פארק מוטורי בקיסריה עם מסלולי קארטינג וסופרמוטו, מגרשים וכו'. בקצרה, נעלם כלא היה.

הפרויקט האחרון שעליו שמענו היה המסלול שאמור היה לקום בערד. היו תכניות, היו אישורים, אפילו ראינו את התצורה של המסלול עצמו. "תוך שנתיים נותנים גז על המסלול בערד", מכרו לנו. אז שמחנו, אבל בעירבון מוגבל. כבר היינו ספקניים כי שבענו מהבטחות ופרויקטים גרנדיוזיים. כשכתבנו על התכניות למסלול בערד הוספנו שעד שלא נשים גלגל קדמי על המסלול ונשחרר קלאץ' – אנחנו לא מאמינים שיקום מסלול. בדיעבד צדקנו, לצערנו. לא כי אנחנו כאלה נביאים, אלא פשוט כי אנחנו למודי ניסיון ויודעים איך דברים פה עובדים.

חוץ מזה היו פרויקטים נוספים, קטנים יותר בהיקפם, שנגנזו. מי זוכר את מרוץ המוטוקרוס שאמור היה להתקיים על חוף הים של תל אביב לפני כמה שנים על מסלול ארעי שהיה אמור להיבנות שם? מי זוכר למה הפרויקט נגנז? נזכיר – בגלל התנגדות של הירוקים, שטענו ששמן מנוע מהאופנועים עלול להישפך לחול וליצור נזק אקולוגי בלתי הפיך… גם זה נפל. והיו עוד כמה, שגם הם נפלו.

והכי מתסכל, שגם מסלולים שכבר קיימים ועובדים – נהרסים פה. מסלול נחשונים הנהדר נהרס בקיץ 2010 אחרי 3 שנות פעילות מוטורית ענפה, ועל מסלול כוכב יאיר והבעלים שלו ברק גולדפינגר אפשר לכתוב ספר רק מהתלאות שהם עברו, כולל הריסה מוחלטת של המסלול, עד היסוד, בליל סערה אחד ב-2006. תירוצים כאלה ואחרים על שינוי ייעוד קרקע או ביורוקרטיות אחרות אני לא מקבל. אם היו רוצים שיהיה פה מסלול – היו מוצאים את הדרך להכשיר את הקרקע לכל ייעוד שלא יהיה, ובמדינת הקומבינות שלנו יש אינסוף דוגמאות לכך.

אז מה בעצם אנחנו אומרים? בדיוק את מה שאמרנו בתחילת הטור: את בקבוקי השמפניה וצהלות השמחה נשמור לרגע שהספורטאים יניחו גלגלים על האדמה, ישחררו קלאץ' ויתקיים מרוץ על מסלול הקבע בווינגייט. עד אז נישאר סקפטיים, פסימיים ולמודי ניסיון רע.

*     *     *     *     *

מעניין לעניין באותו עניין. אתמול בערב שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה על מצב הספורט המוטורי בישראל. בכתבה רואיינו בין היתר רוני רגף, מהפעילים בתחום המוטוקרוס, רז הימן, אחד מהספורטאים המוטוריים הגדולים שיצאו מפה, דני אנגלברג, לשעבר יו"ר ההתאחדות, וברק גולדפינגר, הבעלים של מסלול כוכב יאיר ואחד האנשים האופטימיים שאנחנו מכירים. בשורה התחתונה – כולם מתוסכלים מכך שלא קורה פה כלום.

הכתבה הזו לא חידשה לנו אמנם כלום, אבל היא חשפה בפריים-טיים בערוץ 2 את המצב העגום של הספורט המוטורי, וזה מצוין.

את דעתנו על הספורט המוטורי כבר השמענו במספר הזדמנויות, והטור של דני אנגלברג מתאר היטב את תחושותינו – עד שלא תשתנה כל השיטה כך שחוק הספורט המוטורי ילך כלעומת שבא, ספורט מוטורי אמיתי לא יהיה כאן. לא ייתכן שהמדינה תהיה הרגולטור של ענף ספורט כזה או אחר, ואחרי 10 שנים של חוק הספורט המוטורי, התוצאות מדברות בעד עצמן – עשייה שקרובה לאפס וספורט מוטורי שלא באמת קיים. מדינת ישראל ניסתה להמציא את הגלגל מחדש במקום להסתמך על מה שעובד היטב בכל מדינה אחרת כבר למעלה מ-100 שנים, ונכשלה בגדול. הגיע הזמן להעיף את חוק הספורט המוטורי הרע ולעבוד עם התאחדויות שלהן סמכויות רגולציה ושליטה על פי תקנות, בדיוק כמו שקורה בכל מקום בעולם.

עוד הוכחה לכך שהחוק נכשל היא העובדה שהמקומות היחידים שבהם יש ספורט מוטורי בישראל 2015 הם איפה שיזמים פרטיים חוזרים 10 שנים אחורנית ומקיימים מרוצים פיראטיים – חלקם ברמה גבוהה ביותר, עם מסלולים מצוינים, הפרדה בין הרוכבים לקהל, אמבולנס, מרשלים, שופטים ומנהלים, כרוז וכל מה שצריך, וכמובן – עשרות רבות של משתתפים שרעבים לספורט מוטורי!

אבל מה שהרתיח אותנו יותר מכל בכתבה הייתה דווקא תגובת משרד הספורט: "הרשות לנהיגה ספורטיבית תרמה תרומה מכרעת לקיומו ותפקודו של הענף, שבלעדיה להערכתנו לא היה קיים. מאז הקמת הרשות התקיימו ברחבי הארץ מעל 60 אירועים מוטוריים, חל גידול במספר העוסקים הפעילים וחל גידול במספר הכלים התחרותיים המיובאים. הרשות הינה הרגולטור והמפקח על הענף, ואילו תפקידן של ההתאחדויות הינו לייצג את הספורטאים, לערוך אירועים ולקדם את הענף – כפי שמתקיים ביתר ענפי הספורט בישראל".

מבחינתנו, אין יותר מראית עין ודיבורים מאשר התגובה הזו, ואין יותר מבישה ממנה.

ספורט מוטורי 2015. עצוב.

הכתבה בחדשות ערוץ 2

צילום תמונה ראשית: ניר עמוס

הרומניאקס הפך בשנים האחרונות לאחד ממרוצי האקסטרים-אנדורו המיוחדים והפופולריים שיש, והאווירה בו היא של פסטיבל אחד גדול. יחד עם זאת, רוכבים שמתחרים במרוץ הססגוני והמפרך מתמודדים במהלך חמשת ימי המרוץ עם אינספור בעיות, מקבלים החלטות תוך כדי תנועה וצוברים מאות חוויות שילוו אותם לכל החיים. כדי לרכב במרוץ כמו הרומניאקס אתה צריך להיות לא רק רוכב מצוין עם כושר גופני גבוה, אלא גם אסטרטג, בעל ראייה ארוכת טווח, ובעיקר – יצירתי.

כולנו שמענו על התוצאות המצוינות של הישראלים, ובמיוחד על הניצחון האדיר של תומר שמש בקטגוריית הברונזה ועל הפודיום של זיו כרמי, וגם על המקום ה-20 המדהים של גיל קינן בקטגוריית הסילבר, אבל מעטים מאיתנו זכו להיחשף לסיפורים הקטנים של מאחורי הקלעים – סיפורים קטנים שהופכים את המרוץ הזה לכל כך גדול. ומטורף.

אז בחרנו כמה רוכבים מהקבוצה הישראלית – קבוצת UPS – וביקשנו מהם לספר סיפור אחד, שאותו הם ייקחו מהמרוץ הזה ושהוא ילווה אותם הלאה. הסיפורים לפניכם. לא נגענו.

המהלך שניצח לי את הרומניאקס / תומר שמש

תומר שמש התחרה זו השנה השנייה ברציפות ברומניאקס, בקטגוריית הברונזה. כאן הוא מספר על מהלך אחד שעשה לו את המרוץ.

"היום הראשון של המרוץ, בסיום השליש הראשון של המסלול, אני ממוקם 5 או 6 אחרי שזינקתי מהמקום ה-60 בערך. אחרי קטע מהיר מאוד הגענו לירידה תלולה. בסיומה צומת של 4 שבילים שונים כשאחד מהם מוביל לתוך נחל. אחד מה-GPS-ים שלי הפסיק לעבוד ומסביבי אני רואה רוכבים מהקטגוריה נוסעים הלוך וחזור, מחפשים את הנתיב הנכון. הבנתי שפה יכולה להיות נקודת המפנה. עשיתי זום-אאוט ב-GPS והתבוננתי על תוואי הנתיב הכללי. לאחר מכן הרמתי את הראש והבנתי את תא השטח. האינטואיציה שלי אמרה לי שהנתיב שכביכול חוזר לתוך היער הוא הנכון, למרות שלפי סימון ה-GPS זה לא נראה ככה. הימרתי והלכתי על זה. תוך כמה מטרים כבר ראיתי בתוך שלולית בוץ את הסימון שנפל, וחייכתי בקסדה. ידעתי שההימור הזה עשוי להעיף אותי קדימה.

וכך אכן היה. הסיכון שלקחתי השתלם בענק. בזמן שמובילי הקטגוריה מתברברים אני עף קדימה ופותח פער. את היום הזה סיימתי יותר מ-10 דקות לפני המקום השני, ומאותה נקודה הלחץ ירד ויכולתי לרכוב עם ראש שקט למשך שאר המרוץ – עד לניצחון המתוק. על הדרך השגתי גם ניצחון ביום השלישי".

סנפלינג לאופנוע / גיל קינן

כאן שווה להתעכב רגע. גיל קינן בחר להתחרות בפעם הראשונה שלו ברומניאקס ישר בקטגוריית הסילבר. עכשיו שתבינו – סילבר זה לא קצת יותר קשה מהברונזה, אלא קצת פחות קשה מהגולד. כ-80% מהמסלולים של הסילבר והגולד הם משותפים, ורמת הקושי היא פסיכית לחלוטין, עם אתגרים טכניים שאנחנו לא מכירים בארץ. קינן סיים במקום ה-20 הסופר-מכובד.

"זה היה בערך באמצע היום הראשון. רכבתי יחד עם שני ניו-זילנדים על סינגל צר שנמצא על צלע הר תלול במיוחד, כשמצדי תהום. רבע שנייה מבט ל-GPS הספיקה לי כדי למצוא את עצמי יחד עם הק.ט.מ שלי 15 מטר מתחת לסינגל, כשמעליי ומתחתיי קירות. הצלחתי לעלות לשביל ולקרוא לניו-זילנדים שבדיוק הגיעו. הם נחלצו לעזרתי וניסינו למשוך את האופנוע – הם שניהם מושכים את החבל מלמעלה ואני דוחף את האופנוע מלמטה. לא הצלחנו להזיז את האופנוע אפילו מילימטר. השניים התייאשו, עזבו את האופנוע ואמרו שהם הולכים לקרוא לחילוץ בנקודת הביקורת שנמצאת כ-10 ק"מ משם. הבנתי שאם אני מחכה לחילוץ זה אומר שהלך לי המרוץ, וזה לא מתאים. לא עכשיו!

האפשרות היחידה שלי הייתה להוריד את האופנוע לסינגל שנמצא למטה, בגובה של כ-15 מטרים מתחתיי. הבעיה – זו לא ירידה אלא קיר תלול של 90 מעלות. קשרתי את החבל שהיה לי שאורכו כ-20 מטר לאופנוע בקשירת סנפלינג, ליפפתי אותו סביב עץ, והתחלתי לשחרר את החבל ולהוריד את האופנוע – כשהק.ט.מ 300 באוויר, תלוי בין שמיים וארץ על חתיכת חבל. כשהאופנוע הגיע לסינגל משכתי את החבל והורדתי את עצמי גם כן בסנפלינג. על הדרך שרפתי את כפפות הרכיבה שלי מהחיכוך עם החבל. אין ספק ששירות צבאי קרבי וטיולי סנפלינג עם החבר'ה אחרי הצבא עשו את שלהם. בסך הכל הפסדתי כ-15 דקות על הסיפור הזה, ובסופו של דבר סיימתי את המרוץ במקום ה-20, עמוס בחוויות".

מחשבות של אלופים / רונן כהן

רונן כהן מתחרה ברומניאקס כבר בפעם השנייה, ואפילו שיש לו ניסיון במרוץ הוא לא תיאר לעצמו כמה קשה זה הולך להיות השנה.

"ביום השני, קצת לפני נקודת השירות של מחצית היום, אני רוכב בנחל זורם במגמת עלייה. הנחל עמוס בסלעים, גזעים, שורשים וכל הטוב שיש לרומניאקס להציע. שני מתחרים רוכבים לפניי ואני מרגיש שאני יותר מהיר מהם, במיוחד בקטעים הטכניים יותר, אבל קשה עד בלתי אפשרי לעקוף. מגמת העלייה מתחדדת, הסינגל מגיע לפנייה שמאלה ואז ימינה, וצמד הרוכבים נתקע. אני מרים את הראש וקולט קו שחותך את העיקול, אבל הוא מאתגר מאוד – תלול עם מדרגות סלע. חושב לעצמי שאם אני מצליח לעבור את המכשול אני עוקף את הצמד ועף קדימה, ותוך כדי מחשבה שומע אופנוע מגיע מאחור במהירות. מסתכל אחורנית ורואה את לטי (אנדראס לטינביכלר – רוכב אקסטרים-אנדורו מצטיין מקטגוריית הגולד) עם רצח בעיניים, תוקף בדיוק את הקו שעליו חשבתי, ונעלם. חייכתי חיוך גדול בתוך הקסדה, פתחתי גז ועליתי את מדרגות הסלע החלקלקות והתלולות גם אני – לטי סטייל. עקפתי את השניים והמשכתי להתקדם מבסוט – אני ולטי חושבים אותו הדבר.

בשדה התעופה פגשתי את לטי ודיברנו. סיפרתי לו על הסיטואציה. הוא זכר וחייך".

ההתייבשות שהצילה לי את הרדיאטור / אוהד רביד

אוהד רביד רוכב אנדורו קצת יותר משנתיים, וזהו לו המרוץ הבינלאומי הראשון – בקטגוריית האיירון. הוא מספר שהוא לא תיאר לעצמו שעוצמות הקושי והכיף יהיו כל כך גדולות, והחוויה נחרתה לו בזיכרון לכל החיים.

"ביום השלישי, כ-10 ק"מ אחרי נקודת השירות של מחצית היום, ביצעתי מפגש לא מתוכנן עם עץ ששיפד את הרדיאטור בהוסקוורנה TE250 שלי. המים נזלו ורכבתי עם מערכת קירור כמעט ריקה. כדי לשמור על המנוע דוממתי בירידות, ובעליות רכבתי חלש ככל האפשר. כשהגעתי לנקודת הביקורת השישית עצרתי את האופנוע וכבר ראיתי את עצמי פורש מהמרוץ. 10 דקות מאוחר יותר הגיע רוכב אסטוני על ק.ט.מ 300, שכבר עזרנו אחד לשני בשלבים מוקדמים יותר של המרוץ. הוא ירד מהאופנוע והחל להסתובב כסהרורי, לא מוצא את עצמו. המארגנים השכיבו אותו וכיסו אותו בשמיכה, אבל לי היה ברור – זו התייבשות. הפשטתי אותו מציוד הרכיבה ונתתי לו לשתות מים, ואחרי רבע שעה הוא החל להראות סימני חיוניות.

בשלב הזה, כמו ישראלי טוב, שאלתי אותו אם הוא מתכוון להמשיך במרוץ, ולשמחתי הוא ענה שלא. קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב, וביקשתי את הרדיאטור שלו, שמתאים בדיוק לאופנוע שלי. הוא הסכים. קפצתי מאושר והחלפתי בין הרדיאטורים. מילאתי מים ויצאתי לדרך, כשמשאית הסיוע אוספת את האופנוע של האסטוני. כך יכולתי לסיים את היום השלישי והמרוץ כולו, מאושר עד השמיים, ממש בהיי. אחרי המרוץ נשארנו בקשר, ויש מצב שבקרוב הוא יגיע לרכב בישראל. כאן כבר נדאג שיהיה רדיאטור חלופי מראש…".

המרתון שלי / זיו כרמי

זיו כרמי הגיע בפעם הראשונה לרומניאקס, אבל יש לו ניסיון עשיר במרוצי אנדורו פה בארץ וגם בחו"ל – כמו למשל פעמיים סיקס-דייז. כאן הוא מספר על המהפך המנטלי שהוא עבר במהלך הרומניאקס, ועל החזרה למקורות – רייסר נשאר רייסר.

"הפעם הראשונה ברומניאקס היא קצת ללכת אל הלא נודע. אתה שומע סיפורים, אבל אתה לא באמת מבין מה זה עד שאתה שם. בפרולוג חשבתי שרכבתי לאט, אבל בהפתעה גמורה מצאתי את עצמי מסיים במקום ה-20 ועולה לגמר הפרולוג – מה שאומר סיבוב נוסף על הגיהינום מעשה ידי אדם הזה. למי יש כוח לבזבוז האנרגיה הלא חיוני הזה שלא באמת משפיע על תוצאות המרוץ? בעצם כן משפיע – מעייף את הרוכב ברמות שלא ניתן לתאר. אז עשיתי את הגמר, וליום הראשון הגעתי עייף מדי, אבל רכבתי טוב. בשלב מסוים בפיצול נתיבים לא מצאתי את הנתיב הנכון ובזבזתי כחצי שעה של התברברויות, עד שהחלטתי יחד עם רוכב צ'כי ללכת בדיוק על התוואי של ה-GPS – מה שאומר לעלות לתוך היער ב'דוך'. עשינו את זה עם עזרה הדדית ואחרי זמן קצר מצאנו את המשך הנתיב. הקלה. הגעתי לקו הסיום כשאני לא ממוקד, שיכור מהנופים המטורפים והגבהים המפחידים. חצי דקה אחריי הגיע תומר שמש, שזינק בבוקר חצי שעה אחריי. מה לעזאזל? זו הייתה נקודת שפל מנטלית, שהרי אי אפשר לנצח מרוץ כשאתה לא ממוקד.

למרות הכל, את היום הראשן סיימתי במקום העשירי, מה שעודד אותי מאוד. גם טיפ מתומר שמש שהזכיר לי להתמקד בסינגל ולא בשום דבר אחר עזר לי להתמקד. אני הרי רייסר ובאתי עם שאיפות גבוהות. פמפמתי לעצמי שאני פה במרתון, וצריך לחשוב אסטרטגית ולא טקטית – להציב כיעד את סיום היום האחרון במקום הגבוה ביותר. ולהתרכז. כל הזמן להתרכז. מפה התחלתי רק לעלות, והביטחון העצמי חזר. ביום הרכיבה השני כבר פתחתי גז, הייתי ממוקד, והתוצאות לא איחרו להגיע – ניצחתי את הסטייג'. כך נשארתי ממוקד עד לסיום היום הרביעי, והתוצאה היא פודיום – מקום שלישי ברומניאקס הראשון שלי. אני מרוצה!".

אלו הם חלק קטן מהסיפורים ששמענו. אנו ממליצים לכם – לכו למתחרים, דברו איתם, דובבו אותם ותשמעו את הסיפורים המטורפים שהם מביאים איתם מהחוויה הבלתי תיאמן הזו.