כתב: אלי פנגס
איזה גאון הוולנטינו רוסי הזה, אה? מה זה? מה הוא עושה שם, הכלב האיטלקי הזה על הימאהה הכחול? איך לעזאזל הוא גורם למכונה לזוז בקצבים האלה? אתם יודעים מה, שכחו מזה. אם היינו יודעים את התשובה לשאלות האלה לא היינו כאן היום. חוצמיזה, עזבו רגע את רוסי בצד. זה שהוא עילוי של פעם בדור או שניים זה ברור כשמש. מה שפחות ברור, מה שיש נטייה לשכוח, הוא הגאונות של כל אלה החוסים בצילו של המאסטר מס' 46.
אני לא יודע אם שמתם לב, אבל מה שקורה על מסלולי ה-MotoGP בשנים האחרונות הוא מטורף בכל קנה מידה. די להיזכר באותן הקפות מוכות גשם ורוחות של זנב הוריקן מהמרוץ באינדיאנפוליס לפני כמה עונות; הרי זה לא יכול להיות שאפשר לרכוב ככה על רטוב. כולנו זזנו לפחות איזה פעם או פעמיים על האופנוע בגשם ואנחנו יודעים ומרגישים ללא ספק שמה שקורה שם על מסלולי המרוצים ברמה העולמית הוא לא הגיוני בעליל.
מסתבר אם כן, לפחות למראית עין, שרוכבי ה-MotoGP על אופנועי ה-MotoGP במסלולי ה-MotoGP יודעים ומרגישים משהו אחר. משהו שהוא מחוץ לסקאלה שלנו, רוכבי היומיום. משהו שקשה לנו אפילו לדמיין אותו, שלא לומר ממש להבין אותו. בכדי לקלוט באמת מה נדרש מרוכב ברמה הזו אין מנוס מלהתנסות בחוויה דומה ככל הניתן ולהשליך ממנה הלאה, לדמיין איך זה מרגיש כשהעוצמות והמהירויות כפולות ומשולשות.
מי פנוי במוג'לו?
בזמן האחרון יצא לי לעבור תהליך מוזר שקירב אותי בעוד סנטימטר אחד – מתוך קילומטרים על קילומטרים – לכיוון ההבנה של מה שעובר עליהם שם בתוך הקסדות של אליפות העולם. זה התחיל בהקפות על סוזוקי GSX-R600 סביב מסלול הפורמולה 1 שנקרא הונגרורינג. הייתי חלק משת"פ בין מדריכים ישראלים לבי"ס הונגרי לרכיבת מרוצים, ויצא לי לרכוב עם קבוצות בשלוש רמות באותו יום רכיבה. בסשן שבו רכבתי עם הקבוצה המהירה הייתי האחרון בטור, ובאותן הקפות של יעף יירוט נפלו לי כמה אסימונים מבהילים לגבי מה נדרש מרוכב אספלט בכדי לנצח מרוצים.
דוגמה קטנה אפשר למצוא בבלימה בקצה הישורת. זו שמרסקת אותך מ-230 קמ"ש ל-80 קמ"ש של ימנית בירידה. מידת הדיוק שנדרשת תחת עוצמות בלימה שמאיימות לפרוק לך את הכתפיים היא כמעט מייאשת. ומדובר על דיוק בכמה וכמה משתנים: דיוק בנקודת תחילת הבלימה, דיוק בעוצמת הבלימה המקסימלית, דיוק בחלוקת העוצמות בתוך תהליך הבלימה, דיוק של סנטימטרים בקו, והכי קשה – דיוק בהכנת הגוף לכניסה אל הפנייה, שהרי אם לא תשחרר את עומס הבלימה מהידיים בזמן, לא תוכל לבצע את פקודת ההגוי, והאפקס יתפספס. וזו רק בלימה מסכנה אחת, במהלך קורס, עם ריכוז מלא בטכניקה, בלי משוגעים שמנסים לתקוע אותך על הבלמים בדרך לאליפות ששווה מיליונים ולהרגשת הניצחון שאין לה מחיר.
מירכתי הקבוצה המהירה בהונגרורינג יכולתי לראות עוד משהו בזווית העין. זה היה המוביל שלנו, אטילה זאבו – מנהל בית הספר לרכיבה בהונגרורינג ורוכב מרוצים בדימוס שלקח על המסלול הזה איזה פודיום או שניים, או שבעים. מה שתפס לי את העין באטילה הייתה מהירות ההיגוי שלו. האופנוע שלו התרסק לתוך הפניות כמו שחלוץ בכדורגל מתרסק אל הדשא אחרי שהביאו לו גליץ' אכזרי לתוך הקרסוליים.
עכשיו, ידעתי שאני יודע איך לבצע כזה היגוי, ואפילו ניסיתי והתמכרתי, אבל באותן פעמים ראשונות שראיתי את זה קורה לאופנוע של אטילה, לא יכולתי להתנער מהמחשבה שמעולם לא העליתי על דעתי שישנה איזושהי פינה ברכיבה ספורטיבית שאשכרה מצריכה כזה היגוי פסיכי. ואז נפל לי עוד אסימון. זה שהוכיח לי שישנם אספקטים ברכיבה אולטרה-מהירה על מסלול אספלט שאין דרך להיחשף אליהם למעט רכיבה בחברת רוכבי מרוצים וחקר תמידי של המגבלות שלך בתור רוכב.
רק מאוחר יותר התפניתי להודות בפני עצמי שאת פקודות ההיגוי האלה שהגניבו אותי, אטילה ביצע בזמן שהוא מסתכל במראות ומוריד יד מהכידון בכדי לסמן לזה שאחריו לשמור על הקו שלו…
ואם כך הדבר, אז איך נראית פקודת ההיגוי של אטילה בקצב מרוץ, כשהוא ממש מרוכז וממהר? ואם ככה זה אצל אטילה, אז עם כל הכבוד לו (ויש לי שיופים על כל הצד הימני של החליפה שמוכיחים כמה כבוד יש לי אליו!), איך לעזאזל זה נראה אצל אנדראה דוביציוזו? ואם המהירות של אנדראה דוביציוזו היא כזאת פסיכית, אז כמה מהר רוכב מארק מרקז?
אחרי חוויה שכזאת אי אפשר שלא לתהות איך זה נראה ומרגיש לרכב בתוכם, יחד עם כל הגריד העולמי בכניסה לפנייה הראשונה אחרי הזינוק. איך זה לחיות את העוצמות המטורללות שמכונת ה-GP שלהם מסוגלת לייצר.
גם כאן אטילה זאבו סיפק לי רעיון לתשובה. באחת ההפסקות בין הסשנים הוא הרכיב את נציג צמיגי פירלי להקפה סביב המסלול. המסכן הצנום ישב מאחוריו בווילי על R1000 לאורך כל הישורת הקדמית, נדבק איתו אל האספלט בפניות, וירד מהאופנוע חיוור, רועד וחצי מחויך. וזו, חשבתי לעצמי, יכולה להיות חוויה מאוד מעניינת. למשל להיות מורכב על ידי רנדי ממולה על דוקאטי רפליקת MotoGP דו-מושבי. אפילו על פניגאלה, כי זה באמת כבר לא משנה. רנדי ממולה, עם כמה שהוא חטיאר אמריקאי שקודח בשכל טיפה יותר מדי במהלך שידורי GP, הוא עדיין רוכב-על שהיה כפסע מאליפות עולם בקטגוריה הבכירה. ולהיות מורכב עליו כבר יכול להרגיש ממש דומה. זו כבר ליגה עולמית.
לקחת טרמפ עם רנדי ממולה על דוקאטי דו-מושבי, זה להרגיש באופן חי ובועט איך רוכב בנאדם שפיצץ גאזים וניצח מרוצים על אופנוע GP 500 דו-פעימתי, שהוציא בזמנו 180 כ"ס ושקל 140 קילו. ורנדי ממולה הוא רוכב שהיה בשיאו בשנות השמונים. מאז עברו איזה עשרים-שלושים שנה. שנים של קידמה ופיתוח. האופנועים רק הפכו מהירים ונשלטים יותר, הצמיגים זינקו קדימה, מרווחי ההטיה השתפרו ושיאי מסלול נשברים חדשות לבקרים. אז כמה יותר חזק הם רוכבים היום?
הרבה יותר
את התשובה לזה קיבלתי אחרי פגישה מקרית עם רונן טופלברג, אבי צלמי האקשן הדו-גלגלי בישראל. דיברנו אז על הביקור האחרון שלו ב-GP של ברנו, על הצילום הפסיכי של סטונר שהופיע בזמנו על גיליון מוטו, ועל איך זה לראות את המטורפים האלה מגובה הדשא. ואז הוא שלח לי לינק לגלריית הצילומים שלו מאותו מרוץ.
הדברים שראיתי שם פשוט מופרכים. הטוסיק של טוני אליאס על הדוקאטי מרחף עשרה סנטימטרים – לא יותר – מעל האספלט בשיא הפנייה. ג'ון הופקינס תוקע מרפקים באספלט במהלך מרוץ. סילבן ג'ינטולי משכיב את הדוקאטי כל-כך נמוך, עד שהוא יכול לעבור מתחת לשולחן עבודה ממוצע בלי לדפוק את הראש. סטונר משייף את רגלית ההילוכים של הדוקאטי – אופנוע אב-טיפוס שכל הייעוד שלו להשכיב הכי נמוך שאפשר בקטגוריית הנפח. קצה ידית הקלאץ' שלו נמצא במרחק אורך ידית קלאץ' מהאספלט. זה 15 ס"מ, כן? אפילו הראש של הילד האוסטרלי הדפוק הזה ממוקם בגובה ארבעים ס"מ מהאספלט.
40 ס"מ. רבאק! עצרו פעם את האופנוע שלכם בשיא הפנייה של כביש נטוש, רדו ממנו, התיישבו על הברכיים, התכופפו קדימה, מקמו את הראש בגובה 40 ס"מ מהאספלט והביטו אל היציאה מהפנייה. תסתכלו על זה מנקודת המבט המדויקת של סטונר. אם אתם עצלנים, רדו עכשיו אל הרצפה ליד המחשב ונסו. הרגישו כמה זה קרוב לכביש, אפילו כשאתם עומדים כמו דבילים על ארבע בחדר סגור. עכשיו הריצו את הרצפה 220 קמ"ש אחורה.
אחרי כל הסיבוב הזה במחשבות, העובדה שוולנטינו רוסי רוכב הרבה יותר מהר מכל השמות שהוזכרו כאן, הופכת להיות מוערכת הרבה יותר. הקלישאה שאומרת שמדובר בגאון נשמעת פתאום פחות קלישאתית. הוא באמת גאון, הבנאדם. רוסי, כך מסתבר, יודע משהו שאפילו המתחרים שלו בליגה העולמית לא יודעים. ואם המתחרים שלו לא יודעים, אז איך נבין אנחנו?
להיות בתוך הקסדה של רוסי במהלך מרוץ זה בטח כמו לראות את האור. אין דרך לדמיין איך זה ירגיש. בעצם… אולי זה ירגיש כמו להיות כבשה בניו-זילנד, שכל חייה שמעה רק את לעיסות העשב בחלל הראש, ופתאום מישהו דוחף לה אוזניות לאוזניים ומפציץ מטאליקה בפול-ווליום.
