קטגוריה: גריד

צילום תמונה ראשית: ניר עמוס

הרומניאקס הפך בשנים האחרונות לאחד ממרוצי האקסטרים-אנדורו המיוחדים והפופולריים שיש, והאווירה בו היא של פסטיבל אחד גדול. יחד עם זאת, רוכבים שמתחרים במרוץ הססגוני והמפרך מתמודדים במהלך חמשת ימי המרוץ עם אינספור בעיות, מקבלים החלטות תוך כדי תנועה וצוברים מאות חוויות שילוו אותם לכל החיים. כדי לרכב במרוץ כמו הרומניאקס אתה צריך להיות לא רק רוכב מצוין עם כושר גופני גבוה, אלא גם אסטרטג, בעל ראייה ארוכת טווח, ובעיקר – יצירתי.

כולנו שמענו על התוצאות המצוינות של הישראלים, ובמיוחד על הניצחון האדיר של תומר שמש בקטגוריית הברונזה ועל הפודיום של זיו כרמי, וגם על המקום ה-20 המדהים של גיל קינן בקטגוריית הסילבר, אבל מעטים מאיתנו זכו להיחשף לסיפורים הקטנים של מאחורי הקלעים – סיפורים קטנים שהופכים את המרוץ הזה לכל כך גדול. ומטורף.

אז בחרנו כמה רוכבים מהקבוצה הישראלית – קבוצת UPS – וביקשנו מהם לספר סיפור אחד, שאותו הם ייקחו מהמרוץ הזה ושהוא ילווה אותם הלאה. הסיפורים לפניכם. לא נגענו.

המהלך שניצח לי את הרומניאקס / תומר שמש

תומר שמש התחרה זו השנה השנייה ברציפות ברומניאקס, בקטגוריית הברונזה. כאן הוא מספר על מהלך אחד שעשה לו את המרוץ.

"היום הראשון של המרוץ, בסיום השליש הראשון של המסלול, אני ממוקם 5 או 6 אחרי שזינקתי מהמקום ה-60 בערך. אחרי קטע מהיר מאוד הגענו לירידה תלולה. בסיומה צומת של 4 שבילים שונים כשאחד מהם מוביל לתוך נחל. אחד מה-GPS-ים שלי הפסיק לעבוד ומסביבי אני רואה רוכבים מהקטגוריה נוסעים הלוך וחזור, מחפשים את הנתיב הנכון. הבנתי שפה יכולה להיות נקודת המפנה. עשיתי זום-אאוט ב-GPS והתבוננתי על תוואי הנתיב הכללי. לאחר מכן הרמתי את הראש והבנתי את תא השטח. האינטואיציה שלי אמרה לי שהנתיב שכביכול חוזר לתוך היער הוא הנכון, למרות שלפי סימון ה-GPS זה לא נראה ככה. הימרתי והלכתי על זה. תוך כמה מטרים כבר ראיתי בתוך שלולית בוץ את הסימון שנפל, וחייכתי בקסדה. ידעתי שההימור הזה עשוי להעיף אותי קדימה.

וכך אכן היה. הסיכון שלקחתי השתלם בענק. בזמן שמובילי הקטגוריה מתברברים אני עף קדימה ופותח פער. את היום הזה סיימתי יותר מ-10 דקות לפני המקום השני, ומאותה נקודה הלחץ ירד ויכולתי לרכוב עם ראש שקט למשך שאר המרוץ – עד לניצחון המתוק. על הדרך השגתי גם ניצחון ביום השלישי".

סנפלינג לאופנוע / גיל קינן

כאן שווה להתעכב רגע. גיל קינן בחר להתחרות בפעם הראשונה שלו ברומניאקס ישר בקטגוריית הסילבר. עכשיו שתבינו – סילבר זה לא קצת יותר קשה מהברונזה, אלא קצת פחות קשה מהגולד. כ-80% מהמסלולים של הסילבר והגולד הם משותפים, ורמת הקושי היא פסיכית לחלוטין, עם אתגרים טכניים שאנחנו לא מכירים בארץ. קינן סיים במקום ה-20 הסופר-מכובד.

"זה היה בערך באמצע היום הראשון. רכבתי יחד עם שני ניו-זילנדים על סינגל צר שנמצא על צלע הר תלול במיוחד, כשמצדי תהום. רבע שנייה מבט ל-GPS הספיקה לי כדי למצוא את עצמי יחד עם הק.ט.מ שלי 15 מטר מתחת לסינגל, כשמעליי ומתחתיי קירות. הצלחתי לעלות לשביל ולקרוא לניו-זילנדים שבדיוק הגיעו. הם נחלצו לעזרתי וניסינו למשוך את האופנוע – הם שניהם מושכים את החבל מלמעלה ואני דוחף את האופנוע מלמטה. לא הצלחנו להזיז את האופנוע אפילו מילימטר. השניים התייאשו, עזבו את האופנוע ואמרו שהם הולכים לקרוא לחילוץ בנקודת הביקורת שנמצאת כ-10 ק"מ משם. הבנתי שאם אני מחכה לחילוץ זה אומר שהלך לי המרוץ, וזה לא מתאים. לא עכשיו!

האפשרות היחידה שלי הייתה להוריד את האופנוע לסינגל שנמצא למטה, בגובה של כ-15 מטרים מתחתיי. הבעיה – זו לא ירידה אלא קיר תלול של 90 מעלות. קשרתי את החבל שהיה לי שאורכו כ-20 מטר לאופנוע בקשירת סנפלינג, ליפפתי אותו סביב עץ, והתחלתי לשחרר את החבל ולהוריד את האופנוע – כשהק.ט.מ 300 באוויר, תלוי בין שמיים וארץ על חתיכת חבל. כשהאופנוע הגיע לסינגל משכתי את החבל והורדתי את עצמי גם כן בסנפלינג. על הדרך שרפתי את כפפות הרכיבה שלי מהחיכוך עם החבל. אין ספק ששירות צבאי קרבי וטיולי סנפלינג עם החבר'ה אחרי הצבא עשו את שלהם. בסך הכל הפסדתי כ-15 דקות על הסיפור הזה, ובסופו של דבר סיימתי את המרוץ במקום ה-20, עמוס בחוויות".

מחשבות של אלופים / רונן כהן

רונן כהן מתחרה ברומניאקס כבר בפעם השנייה, ואפילו שיש לו ניסיון במרוץ הוא לא תיאר לעצמו כמה קשה זה הולך להיות השנה.

"ביום השני, קצת לפני נקודת השירות של מחצית היום, אני רוכב בנחל זורם במגמת עלייה. הנחל עמוס בסלעים, גזעים, שורשים וכל הטוב שיש לרומניאקס להציע. שני מתחרים רוכבים לפניי ואני מרגיש שאני יותר מהיר מהם, במיוחד בקטעים הטכניים יותר, אבל קשה עד בלתי אפשרי לעקוף. מגמת העלייה מתחדדת, הסינגל מגיע לפנייה שמאלה ואז ימינה, וצמד הרוכבים נתקע. אני מרים את הראש וקולט קו שחותך את העיקול, אבל הוא מאתגר מאוד – תלול עם מדרגות סלע. חושב לעצמי שאם אני מצליח לעבור את המכשול אני עוקף את הצמד ועף קדימה, ותוך כדי מחשבה שומע אופנוע מגיע מאחור במהירות. מסתכל אחורנית ורואה את לטי (אנדראס לטינביכלר – רוכב אקסטרים-אנדורו מצטיין מקטגוריית הגולד) עם רצח בעיניים, תוקף בדיוק את הקו שעליו חשבתי, ונעלם. חייכתי חיוך גדול בתוך הקסדה, פתחתי גז ועליתי את מדרגות הסלע החלקלקות והתלולות גם אני – לטי סטייל. עקפתי את השניים והמשכתי להתקדם מבסוט – אני ולטי חושבים אותו הדבר.

בשדה התעופה פגשתי את לטי ודיברנו. סיפרתי לו על הסיטואציה. הוא זכר וחייך".

ההתייבשות שהצילה לי את הרדיאטור / אוהד רביד

אוהד רביד רוכב אנדורו קצת יותר משנתיים, וזהו לו המרוץ הבינלאומי הראשון – בקטגוריית האיירון. הוא מספר שהוא לא תיאר לעצמו שעוצמות הקושי והכיף יהיו כל כך גדולות, והחוויה נחרתה לו בזיכרון לכל החיים.

"ביום השלישי, כ-10 ק"מ אחרי נקודת השירות של מחצית היום, ביצעתי מפגש לא מתוכנן עם עץ ששיפד את הרדיאטור בהוסקוורנה TE250 שלי. המים נזלו ורכבתי עם מערכת קירור כמעט ריקה. כדי לשמור על המנוע דוממתי בירידות, ובעליות רכבתי חלש ככל האפשר. כשהגעתי לנקודת הביקורת השישית עצרתי את האופנוע וכבר ראיתי את עצמי פורש מהמרוץ. 10 דקות מאוחר יותר הגיע רוכב אסטוני על ק.ט.מ 300, שכבר עזרנו אחד לשני בשלבים מוקדמים יותר של המרוץ. הוא ירד מהאופנוע והחל להסתובב כסהרורי, לא מוצא את עצמו. המארגנים השכיבו אותו וכיסו אותו בשמיכה, אבל לי היה ברור – זו התייבשות. הפשטתי אותו מציוד הרכיבה ונתתי לו לשתות מים, ואחרי רבע שעה הוא החל להראות סימני חיוניות.

בשלב הזה, כמו ישראלי טוב, שאלתי אותו אם הוא מתכוון להמשיך במרוץ, ולשמחתי הוא ענה שלא. קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב, וביקשתי את הרדיאטור שלו, שמתאים בדיוק לאופנוע שלי. הוא הסכים. קפצתי מאושר והחלפתי בין הרדיאטורים. מילאתי מים ויצאתי לדרך, כשמשאית הסיוע אוספת את האופנוע של האסטוני. כך יכולתי לסיים את היום השלישי והמרוץ כולו, מאושר עד השמיים, ממש בהיי. אחרי המרוץ נשארנו בקשר, ויש מצב שבקרוב הוא יגיע לרכב בישראל. כאן כבר נדאג שיהיה רדיאטור חלופי מראש…".

המרתון שלי / זיו כרמי

זיו כרמי הגיע בפעם הראשונה לרומניאקס, אבל יש לו ניסיון עשיר במרוצי אנדורו פה בארץ וגם בחו"ל – כמו למשל פעמיים סיקס-דייז. כאן הוא מספר על המהפך המנטלי שהוא עבר במהלך הרומניאקס, ועל החזרה למקורות – רייסר נשאר רייסר.

"הפעם הראשונה ברומניאקס היא קצת ללכת אל הלא נודע. אתה שומע סיפורים, אבל אתה לא באמת מבין מה זה עד שאתה שם. בפרולוג חשבתי שרכבתי לאט, אבל בהפתעה גמורה מצאתי את עצמי מסיים במקום ה-20 ועולה לגמר הפרולוג – מה שאומר סיבוב נוסף על הגיהינום מעשה ידי אדם הזה. למי יש כוח לבזבוז האנרגיה הלא חיוני הזה שלא באמת משפיע על תוצאות המרוץ? בעצם כן משפיע – מעייף את הרוכב ברמות שלא ניתן לתאר. אז עשיתי את הגמר, וליום הראשון הגעתי עייף מדי, אבל רכבתי טוב. בשלב מסוים בפיצול נתיבים לא מצאתי את הנתיב הנכון ובזבזתי כחצי שעה של התברברויות, עד שהחלטתי יחד עם רוכב צ'כי ללכת בדיוק על התוואי של ה-GPS – מה שאומר לעלות לתוך היער ב'דוך'. עשינו את זה עם עזרה הדדית ואחרי זמן קצר מצאנו את המשך הנתיב. הקלה. הגעתי לקו הסיום כשאני לא ממוקד, שיכור מהנופים המטורפים והגבהים המפחידים. חצי דקה אחריי הגיע תומר שמש, שזינק בבוקר חצי שעה אחריי. מה לעזאזל? זו הייתה נקודת שפל מנטלית, שהרי אי אפשר לנצח מרוץ כשאתה לא ממוקד.

למרות הכל, את היום הראשן סיימתי במקום העשירי, מה שעודד אותי מאוד. גם טיפ מתומר שמש שהזכיר לי להתמקד בסינגל ולא בשום דבר אחר עזר לי להתמקד. אני הרי רייסר ובאתי עם שאיפות גבוהות. פמפמתי לעצמי שאני פה במרתון, וצריך לחשוב אסטרטגית ולא טקטית – להציב כיעד את סיום היום האחרון במקום הגבוה ביותר. ולהתרכז. כל הזמן להתרכז. מפה התחלתי רק לעלות, והביטחון העצמי חזר. ביום הרכיבה השני כבר פתחתי גז, הייתי ממוקד, והתוצאות לא איחרו להגיע – ניצחתי את הסטייג'. כך נשארתי ממוקד עד לסיום היום הרביעי, והתוצאה היא פודיום – מקום שלישי ברומניאקס הראשון שלי. אני מרוצה!".

אלו הם חלק קטן מהסיפורים ששמענו. אנו ממליצים לכם – לכו למתחרים, דברו איתם, דובבו אותם ותשמעו את הסיפורים המטורפים שהם מביאים איתם מהחוויה הבלתי תיאמן הזו.

 

• יתרונות: מאווררות במיוחד, ממוגנות בטירוף יחסית לכפפת קיץ
• חסרונות: התקשינו למצוא. חלק מתלוננים על סגירת הסקוץ' היחיד
• שורה תחתונה: כפפה ממוגנת ללא פשרות שמאפשרת רכיבה בנוחות בימי הקיץ
• מחיר בארץ: 570 ש"ח
• מחיר בחו"ל (אחרי מיסים ומשלוח): כ-540 שקלים

'הלד' היא יצרנית גרמנית שידועה בעיקר בזכות הכפפות שלה. הכפפה הזאת היא מהסדרה הקייצית שלה, המציעה מקסימום אוורור תוך הקפדה על מיגון ברמה הגבוהה ביותר שאפשר עם מינימום ויתורים. הכפפה עשויה עור מלא ללא אלמנטים של בד – דבר נדיר בתחום כפפות הקיץ. האזורים השחורים עשויים מעור בקר והבהירים יותר מעור קנגורו, שמציע הגנה גבוהה יותר משפשוף ורכות שעור בקר לא יכול להציע. עור הקנגרו נועד לפצות על העובדה שאזור כף היד מחורר לחלוטין לטובת אוורור.

על כף היד ישנו סליידר עשוי סופרפבריק – בד עם כדוריות קרמיות שמוסיפים עוד שכבה עמידה להחלקה לעור. עד גב היד יש מגן מפרקים מסיבי מפלסטיק, וכל הבטנה העליונה עשויה מקוולאר, שעליו נתפר בד קולמקס שעוזר לנדף את הזיעה שכן תצטבר וכן לאוורר את היד. על האגודל יש חומר אנטיניוטוני רך למגע, אבל הוא מתקשה מיידית כשהוא מקבל מכה, וכך נותן את הפשרה האופטימלית בין נוחות לבטיחות. הכפפה באורך בינוני עם מגן קשיח, ורצועת סקוץ' גדולה אחת המקצרת את זמן לבישת הכפפה. כפי שניתן לראות, את הכפפה אפשר לשים מעל או מתחת למעיל, כתלות במעיל.

כבונוס יש על יד שמאל וישר קטן לניגוב גשם מהמשקף, אם במקרה נקלעתם לסופה כשרכבתם איתן.

אחרי שנה רצופה של רכיבה עם הכפפות האלה, מלבד שינוי בצבע של עור הקנגורו שנובע מלכלוך וכמה חוטים חופשיים (אבל לא תפרים שנפתחו), אין בלאי ניכר או נזקים שהופיעו על הכפפות, ולטעמנו הן עדיין כפפות הקיץ מעור מלא הטובות ביותר שניתן לקנות כיום.

השורה הסופית: ציון גבוה ביותר.

צילום: רונן טופלברג

לרכב צמוד עם רוכב בסדר גודל עולמי זו תמיד חוויה. כשמדובר באלוף זו חוויה כפולה ומכופלת, וכשזה קורה כאן אצלנו, בישראל, על אחת כמה וכמה. כבר יצא לנו לרכב עם כמה חיות כמו סיריל דפרה, דיוויד נייט, סמולי ארו, ג'ובאני סאלה, ועוד כמה רוכבים בסדר גודל כזה. תמיד אחרי רכיבה כזו נשארנו המומים.

בשבוע שעבר רכבנו כתף לכתף עם אלפרדו גומז, רוכב הוסקוורנה בתחרויות אקסטרים-אנדורו וסופר-אנדורו שהגיע ארצה כאורח של עופר-אבניר, יבואנית הוסקוורנה לישראל. את מה שהיה לו להגיד לנו, תוכלו לקרוא כאן. נישת האקסטרים-אנדורו מתפתחת מאוד בשנים האחרונות והופכת להיות פופולרית – לרוכבים ולקהל, וקבוצת הרוכבים ששולטים בסצנה הם רובם ככולם טריאליסטים שרוכבים טריאל מגיל מאוד צעיר. ההסבה לאקסטרים-אנדורו טבעית, החיבור של טריאליסטים לאנדורו נראה טוב, והקהל אוהב את זה. גם רוכבי האנדורו אוהבים את זה, ואפשר לראות את זה בשטח, בתכלס, כשהרוכבים זזים יותר ויותר לכיוון האנדורו הטכני.

אנחנו רוצים לספר לכם על חוויה אחת עם גומז, ביום הרכיבה השלישי והאחרון שלו בארץ. פרק רכיבת סינגלים קצר והגענו למקום העצירה. ואנחנו, חבורה של עיתונאים ישראליים, חייבים לאתגר את הבחור. "אלפרדו, בוא!". "אלפרדו, תעלה את זה!", כשהכוונה לקיר סלע בגובה של כ-3 מטרים עם גישה בלתי אפשרית בצורה של בור עם עפר. מצחקקים מתחת לכובע ובטוחים שהוא הולך לעשות פה פדיחות, או לפחות להתחמק באלגנטיות, אבל בתוך תוכנו בטוחים שהוא יעלה את זה. "כמה אתה משלם?", גומז מתבדח.

כאן היינו עדים לתהליך הלמידה הקצר של אלוף עולם. גומז נעמד לפני הקיר – נעמד מעמד – עומד על האופנוע הסטטי כמו בטריאל, בוחן את הקיר כמה שניות, נותן מכת גז, משחרר קלאץ', ועם המון עבודת גוף הוא למעלה, כמעט בלי להחליק את הגלגל האחורי. כל הקהל בהיסטריה, מוחא כפיים. איך לעזאזל הוא הצליח לעלות את זה. גומז מסובב את האופנוע 90 מעלות ימינה, מתקדם ומוצא מקום נוח לרדת בחזרה לעם.

אבל זה לא נגמר פה. עכשיו שוב – נעמד אל מול הקיר, מכת גז, והאופנוע למעלה, הפעם בקו קצת שונה. זה נראה ממש קל כשהוא עושה את זה. שוב בוחן את הסביבה, קולט מה יש סביבו, ושוב יורד.

קדימה פעם שלישית. נעמד על האופנוע, מכת גז, והוא למעלה. עכשיו הוא מנסה לטפס גם את הסלע הנוסף, כשהאופנוע מקביל אליו. גז ומשיכת כידון, והקדמי מתרומם וגומז מזיז אותו אל הסלע, ממש בהילוך איטי. גז נוסף עם המון עבודת גוף, וגם האחורי למעלה. מהצד זה נראה בלתי אפשרי – לטפס סלע בגובה מטר כשאתה עומד במקביל אליו. כפיים.

בפעמים הבאות גומז טיפס את קיר הסלע הראשון, הגבוה, סיים אותו עם קדמי באוויר, המשיך ברכיבה ובלי להוריד רגליים אל הסלע השני, טיפס גם אותו וסיים בסטייל בווילי לצלם שעמד מולו. אתם מבינים? את כל זה, טיפוס של 4-5 מטרים גובה בשני שלבים ועם גישה כמעט בלתי אפשרית, הוא עשה כשהגלגל הקדמי בכלל באוויר. שמישהו יעזור לנו להרים את הלסת מהרצפה.

אחר כך הוא השתעשע על קוביית אבן שעמדה במרכז הרחבה, מגיע אליה בסטופי, מניח עליה את האחורי או מקפיץ את האופנוע באוויר תוך כדי סיבוב, או שקפץ מסלע אל סלע בלי להוריד את הקדמי מהאוויר. שמעו, טריאל על אופנוע אנדורו בהחלט נראה טוב.

איזו רכיבה. איזה מאסטר. איזה פער בלתי נתפס בין יכולות הרכיבה שלו לבין אלו שלנו.

שמעו, מיגון זה דבר רציני. באמת חשוב. אנחנו בעד להתמגן. אבל באותה נשימה אנחנו לא רוצים שאף אחד יחשוב שהוא חייב להתמגן לפני שהוא עולה על האופנוע. שכל אחד ייקח את הרכיבה שלו למקום הפרטי והשמח שלו. איש איש וראשו הוא. ואפרופו ראש, האביזר הבטיחותי הכי חשוב נמצא שם, בין האוזניים שלנו. אין בכתוב מטה לחייב אף אחד להתנהג בצורה מסוימת. בסוף היום אופנוע זה כיף. המקום האחרון בו אנחנו יכולים לקבל את החופש ולבטא את הייחודיות. תנו בראש.

הציוד הבסיסי של רוכב ממוצע מורכב מקסדה, מעיל רכיבה וזוג כפפות. בשלב מסויים, בין אם זה אחרי צפייה מרובה בסרטוני תאונות ביוטיוב או מחשבה מעמיקה על המשמעות של לעשות תאונה ללא מיגון, עולה הצורך למגן את הרגליים. חברות הציוד נותנות מענה לכל סוגי הרוכבים, החל ממי שצריך מיגון זמני לנסיעות קצרות ועד למי שרוצה להסתובב עם המיגון שלו כל היום עליו.

חשוב לציין שכשחושבים על מיגון הרגליים בדרך כלל מתעמקים במיגון הברכיים עצמן, אבל בפועל קיים מיגון לצידי הירכיים ועצם הזנב – אזורים פגיעים מאוד שבאים במגע עם הכביש במקרה של החלקה או תאונה.

הבסיסי ביותר – מגני ברכיים 

מגני ברכיים חיצוניים הם המענה המיידי לכל מי שצריך פתרון זמני למיגון הברכיים. יש בהם חומרים סופגי אנרגיה מלפנים שיגנו על הברך ממכה. וזהו. מה זאת אומרת זהו? הם לא בנויים לשרוד השתפשפות על הכביש אם היא לא ישירות על המיגון עצמו. אם תחליקו על הצד, הרצועות שאוחזות את המגן ייקרעו כמעט מיד והמגן יתפרק ויחשוף את הרגל שלכם. באופן עקרוני ללבוש אותם מעל המכנסיים זו טעות (אבל זה הולך מצוין עם וסט צהוב זוהר), מגן הברך אמור להיות לבוש ישירות על הגוף, מהודק. לבישה של מגן ברך מעל למכנסיים מגבירה את האפשרות שהוא יסתובב בזמן מכה ולא יבצע את תפקידו כראוי.

טייטס ממוגן

הפריט הזה מתוכנן כתחתון מבד מנדף זיעה, עם כיסים שמגיעים עם מיגונים לצידי הירכיים ובחלק מהמקרים לעצם הזנב. התחתונים מאפשרים לרוכב להיות ממוגן מפני פגיעה באזורים האלה, בלי הצורך לקנות מכנסיים ייעודיים (למרות שאולי תצטרכו ללבוש מכנסיים במידה אחת גדולה מהמידה הרגילה שלכם כדי שיהיה מקום לאכלס את המיגונים).

מכנסיים משולבי מיגון ועשויים בד עמיד לשפשוף

זה התחום הכי פופולרי ורווי במוצרים – החל ממכנסי דגמ"ח בסיסיים עם מגני ברכיים ועד לג'ינסים שנראים כמו מכנסיים רגילים אבל עשויים בד קוולאר שעמיד מאוד לשפשוף, מגיעים עם מגני ברכיים, ירכיים, והגנה על עצם הזנב. אם אתם רוצים מכנסיים שתוכלו להסתובב איתם בנוחות בלי להיסחב עם ציוד או לקשור ולהחליף אותם – זה מה שאתם צריכים. לטעמי האישי – ג'ינס מקוולאר מלא אמנם יספק את ההגנה המקסימלית, אבל הוא חם מדי ולא נוח לקיץ הישראלי – מיגון שאנחנו לא לובשים לא מגן עלינו, ואם הוא לא נוח לנו לא נלבש אותו.

התחום החם ביותר הוא קוולאר משולב בד קול-מקס מנדף זיעה, שמציג את הפשרה האופטימלית כך שלא נסבול ללבוש אותו יום שלם ועדיין נקבל הגנה משמעותית בזמן החלקה. במכנסיים ממוגנים הדגש העיקרי הוא שהמכנס לא יהיה משוחרר באזור הברכיים אלא ישב צמוד – הן על ידי רצועה ייעודית או בכך שהבד באזור הזה יהיה נצמד ויבטיח שמגן הברך לא יברח לצדדים בזמן החלקה.

מכנסי בד ייעודיים עשויי בד / קורדורה / עור אלה מכנסיים שמותאמים למי שצריך מכנסיים בעיקר לטיולים – היות והוא לא ממש שימושי ביום-יום. החל ממכנסי רשת שמזרימים המון אוויר והם נעימים מאוד בקיץ, ועד למכנסי עור עם סליידרים שהם פשוט חלק תחתון של חליפת רכיבה מלאה. עוד בנישה הזאת קיימים מכנסיים שמתוכננים ללבישה מעל למכנס רגיל רק לזמן הרכיבה עצמה – המכונים Overpants. כמו בדגשים הקודמים – חשוב לוודא שהמיגון יושב צמוד ולא זז על הרגל ובירכיים, אחרת הוא יזוז הצידה בזמן תאונה ולא יספק הגנה. מבחינת הבד – היינו ממליצים שאם כבר אתם קונים פריט ציוד המיועד לטיולים בלבד, להשקיע בכזה שעשוי מבד חזק וממוגן שישמור עליכם בעת החלקה – כלומר קורדורה ומעלה. 

 

התחלתי לרכוב בגיל 3. מהרגע ההוא ועד גיל 21 עשיתי טריאל, ואז התחלתי עם סופר-אנדורו. ניצחתי שתי אליפויות עולם בג'וניור, ועכשיו באנדורו ניצחתי את אליפות ספרד לג'וניור. התחלתי להתחרות באקסטרים-אנדורו ומאז זכיתי בשני פודיומים. מקום שלישי בארצברג. מקום שני ברומניאקס.

היו לי אופני טריאל קטנים. אבא שלי בנה לי אותם כי לא היו אופני טריאל מוכנים לרכישה. ראיתי אותו רוכב על אופני טריאל וככה התחלתי גם אני. ואז הוא עבר לאופנועים. רכבתי חמש שנים על האופניים שאבי בנה לי עד שעברתי לאופנועי טריאל. אחר כך אחותי הצעירה גם רכבה על אותם האופניים. היום אחותי בת 22 והיא מתחרה באליפות העולם בסופר-אנדורו. טריאל זה חשוב – זה הבסיס לכל תחום האנדורו.

הסביבה תומכת. אני גר בכפר קטן בהרים 45 דקות צפונית למדריד, בסביבה שאוהדת ספורט מוטורי. בכלל, בספרד כולם יודעים מה זה ספורט מוטורי ואוהבים את זה. אנחנו מתאמנים בטריאל כי אבא שלי אוהב את זה ולשם הוא דחף אותנו – אותי ואת אחותי.

אנדורו של היום זה מוטוקרוס. עדיף להיות רוכב מוטוקרוס בשביל לנצח באנדורו כי המקטעים מהירים מאוד. זה סינגל שרץ מהר מאוד. זה נראה כמו אנדורו, אבל בפועל זו רכיבת מוטוקרוס.

במרוץ הראשון שלי עם ק.ט.מ שברתי את האצבע. ניצחתי את אליפות הטריאל ב-2011, והחוזה שלי עם מונטסה עמד להסתיים בגלל שרפסול הפסיקו את התמיכה. ואז פנו אליי מק.ט.מ-ספרד. אני חבר טוב של לורנזו סנטולינו, רוכב ק.ט.מ-ספרד, ואנחנו בקשרים טובים, אז הזמינו אותי להשתתף בסבב האחרון של הסופר-אנדורו בספרד כי רצו יותר רוכבים. הם ארגנו לי הוסאברג 450 להתחרות עליו ולהיות בן קבוצה של חאבי גלינדו. אפילו לא הכרתי אותו. לקחתי שני הולשוט. בגמר הראשון סיימתי 8 ושברתי את האצבע הקטנה. בגמר השני סיימתי במקום טוב יותר – רביעי. ואז קיבלתי טלפון – ק.ט.מ ספרד מזמינה אותך לקבל חוזה לעונה מלאה בסופר-אנדורו. הייתי רוכב טריאל, אבל היינו בפגרה והיה לי זמן. ק.ט.מ הציעו לי שני אופנועים לעונה – אחד לאימונים ואחד לתחרויות, כולל מכונאי. השאר זה היסטוריה.

תחרות. שאר הרוכבים בטופ של האקסטרים אנדורו – גראהם ג'רוויס, ג'וני ווקר ואנדראס לטינביכלר, עושים ביחד מבחני קבוצה בשביל לבדוק חלקים חדשים, אבל לא יוצא לנו להתאמן יחד כי אנחנו גרים במקומות רחוקים אחד מהשני. אנחנו חברים טובים כי התחום קטן, אבל גם חבר הקבוצה שלך הוא מתחרה. אנחנו ביחסים טובים והווייב טוב. אבל בסוף היום הוא מתחרה.

גמרנו כולם ביחד. אני מכוון לווקר ולג'רוויס. בארצברג האחרון היינו חייבים לעזור אחד לשני כדי לעבור את המקטע החדש והבלתי עביר. כך סיימנו את המרוץ כולם ביחד.

תכנית האימונים היא לפי לו"ז המרוצים. יש לי מאמן אישי שמתאים לי את תכנית האימונים בהתאם למרוץ – אם זה סופר-אנדורו או אקסטרים-אנדורו. אני מתאמן עם אחותי בטריאל. אני עושה 5-6 אימוני רכיבה על אופנוע בשבוע – אנדורו 3 פעמים בשבוע, והשאר טריאל ומוטוקרוס. לפי הצורך אני מתאמן באקסטרים או במכשולי סופר-אנדורו. אחר הצהריים אני מתאמן במכון הכושר, רץ, שוחה או רוכב אופניים.

כסף. אני בר מזל. למשפחה אין הרבה כסף. אבא שלי משכיר אופניים ואמא שלי עובדת במשרד. ברגע שאתה מתחיל לנצח, אנשים מתחילים לעזור לך. עד גיל 18 רק שפכתי כסף, והרבה, ואני כאן רק בגלל שאבא שלי וכל המשפחה שלי רצתה ודחפה. היום כרוכב מפעל בטופ 3 בתחום המצב כבר קל יותר, תודה לאל.

2 פעימות. בשביל הנשמה. רכבתי בסופר-אנדורו על 350 עם מנוע 4 פעימות, אבל אולי אעבור בעונה הקרובה ל-300 כי זה אופנוע מצוין ואני מחובר אליו. בכל אופן, בשביל הנשמה – רק 2 פעימות.

אקסטרים-אנדורו. גם זה לנשמה. רכבתי טריאל, מוטוקרוס, אנדורו, אבל אני הכי אוהב אקסטרים-אנדורו. משלב לי את כל התחומים יחד.

להיות בטופ. לשם אני מכוון, פסגת האקסטרים-אנדורו. בהחלט. השאיפה שלי היא להיות מספר אחת בתחום. להיות האלוף. זה תחום קטן שמתפתח מאוד בשנים האחרונות. כרגע אני בטופ 3, אבל בהחלט מכוון לקצה, ועושה כל מה שאני יכול כדי להגיע לשם.

סליקס. אני צופה ב-MotoGP ומאוד אוהב את זה. זה גם נראה לי אקשן מטורף. אבל אף פעם לא רכבתי על אופנוע ספורט.

בחורות, ים ואווירה. תל אביב מטריפה וישראל בכלל מעניינת. בחדשות אתה שומע רק על מלחמות ובלגנים. ואז אתה מגיע לפה ומגלה מדינה מעניינת אם אנשים נהדרים, וזו הפתעה. עדיין לא יצא לי להיות בירושלים. רק חבל שהקרקע כל כך יבשה פה. אמרו לי שבחורף זה אחרת, אז אולי אבוא לבדוק.

כוכב עולה. הקטע של להיות במרכז הזרקורים חדש לי, אבל אני אוהב את זה. יש הרבה פוקוס עליך, יחסי ציבור, מסתובב בעולם לפעילויות שונות של הקבוצה. אני אוהב את זה. זה חלק מהעניין וזה כיף.

כדורגל זה לחלשים. עזוב אותי מריאל מדריד או ברצלונה. אתה יודע, אומרים: To play football you need only one ball. To ride enduro you need 2 balls…

מה יותר מגניב באופנוע מהמנוע עצמו? נכון, יש התנהגות, מתלים, היגוי, אפילו בלמים, אבל המנוע זה הלב. זה מה שגורם לנו להתרגש ולחייך כמו מטומטמים בתוך הקסדה בכל פעם שאנחנו פותחים את המצערת לרווחה ומשחררים את הסוסים לחופשי. אז ריכזנו עבורכם את המנועים הכי מגניבים שיש היום לשוק הישראלי להציע. אנחנו לא מתכוונים לכל מה שמסביב למנוע כמו האופנוע עצמו, אלא רק למנועים עצמם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות מהם המנועים שלכם. בינתיים קבלו את הנבחרת שלנו:

אפריליה דורסודורו 1200

אנחנו מתים על וי-טווינים, במיוחד גדולים ובמיוחד ספורטיביים, והווי-טווין של הדורסודורו עושה לנו את זה במיוחד. 2 צילינדרים ענקיים של 600 סמ"ק כל אחד (קוטר 106 מ"מ (!) על מהלך של 67.8 מ"מ) שמחוברים ביניהם ב-90 מעלות מספקים 130 כ"ס שמגיעים לפני 9,000 סל"ד – מה שאומר ה-מ-ו-ן כוח, ולא פחות חשוב – ריגוש. רק תצרוכת הדלק מזעזעת, אבל היי – אנחנו לא פה בשביל הצרכנות אלא בשביל הפנטזיה!

אפריליה RSV4 / טואונו

בואו נמשיך עם אפריליה, כי גם ה-V4 של ה-RSV הוא יציאה אדירה. הוא משלב את החלקות והעלייה בסל"ד של מנוע 4 צילינדרים עם חספוס של מנוע V, שכמו שכבר הבנתם אנחנו מתחברים אליהם מאוד. מעבר לכמעט 200 כוחות הסוס שהוא מפיק ב-12,500 סל"ד, יש לו ערימות של אופי שנובעות מהתצורה המיוחדת. איזה מנוע!

דוקאטי דיאבל

עוד מנוע בתצורת V, וגם הוא אירופאי. מנוע הטסטהסטרטה 11 מעלות של דוקאטי, שהגיע במקור מה-1098, עובר פה הגדלת נפח ל-1,200 סמ"ק, וכמו הדורסודורו – גם הוא בעל קוטר קדח קיצוני של 106 מ"מ, ומהלך של 67.9 מ"מ – 0.1 מ"מ ארוך מהדורסודורו. התוצאה – מנוע של 162 כ"ס ולא פחות מ-13.3 קג"מ. מלא פאוור לקרוזר של דוקאטי. אגב, פעם עשיתי איתו 0 ל-400 מ' ב-10 שניות. גרררר…

ימאהה R1 מ-2009 והלאה

מנועי 4 בשורה, בעיקר היפנים ובעיקר מהשנים האחרונות, הם אמנם יעילים, חזקים וכו', אבל הם משעממים. סטריליים וחלקים מדי – כמעט חשמליים. זה בטח מעולה למסלולי המרוצים כשרוצים לקזז זמני הקפה, אבל זה פחות מרגש בכביש הציבורי. ואז באו ימאהה עם ה-R1 של 2009 שהביא איתו גל הארכובה א-סימטרי ('קרוספליין'). הוא נשמע כמו וי-טווין, במיוחד עם אגזוזים פתוחים (כשהיינו במוג'לו וראינו מרוץ על טהרת ה-R1 – נפלה לנו הלסת!), הוא מחוספס כמו V4, והוא חזק כמו 4 בשורה. שילוב מנצח.  ושוב – ים של אופי. בגרסת 2015, אגב, הוא מספק 200 כוחות סוס. לייק.

ק.ט.מ 300EXC / הוסקוורנה TE300

במעבר חד לשטח. מנוע ה-300 הדו-פעימתי של ק.ט.מ עבר בשנים האחרונות אבולוציה מרשימה (כמו כל מנועי הדו"פ של החברה). הוא עודן, הוחלק, נעשה נעים לשימוש ומציע ים של מומנט שימושי כבר מסל"ד רצפה. הוספת ההילוך השישי ב-2011 גם כן שדרגה אותו והפכה אותו למגניב יותר. אז ב-3,000 סל"ד הוא מכונת מומנט נשלטת, אבל כשמפרקים את הגז מקבלים בקצה הסקאלה פצצת כוח עוקרת עיניים. לא סתם הוא הבחירה של כל רוכבי האקסטרים-אנדורו.

ימאהה WR250F / YZ250F

אחד המנועים המוצלחים בעולם המוטוקרוס והאנדורו. אמנם יש כמה שינויים בין גרסת המוטוקרוס לאנדורו, אבל הבסיס היה ונשאר זהה כבר מ-2002 כשהמנוע הראשון יצא. הוא חד, חזק ויעיל, ורק חסרונו של ההילוך השישי בגרסת האנדורו פגע קצת בחבילה. בשנה שעברה הוא שודרג, ובין היתר קיבל הילוך שישי, ואנחנו מתים לשים עליו את הידיים ולתת עליו גז. חבל שה-WR250F החדש לא מגיע ארצה. אה, ועוד דבר – המנוע הזה הוא Bullet Proof אמיתי – מאוד קשה להרוג אותו. גם אותו אנחנו אוהבים.

הטריפל 800 של MV אגוסטה

טריפל זו אחת מתצורות המנוע המיוחדות, גם היא בדומה ל-V4 מציעה מצד אחד חלקות, אבל מצד שני חספוס נעים. לימאהה יש את הטריפל המצוין של ה-MT-09, אבל זה של MV אגוסטה שמגיע עם ה-F3, עם הריבאלה ועם הסטראדלה – מרגש הרבה יותר. הוא גם חזק ונעים, אבל הוא בעיקר מגניב!

קוואסאקי ZX10R

נכון, 4 צילינדרים יפני קונבנציונלי, 200 כוח סוס וכל השיט, אבל הגעתי איתו ל-166 קמ"ש בהילוך ראשון ויש לי תיעוד מצולם של זה – אז גם הוא יהיה ברשימה הזו!

הבוקסר של ב.מ.וו

לב.מ.וו יש מנועים מודרניים, יעילים וחזקים יותר מהבוקסר 1200 שלה שחגג 90 שנה לא מזמן, אבל הבוקסר של ב.מ.וו הוא אייקון, הוא קלאסיקה, והוא גם חזק ומגניב לשימוש. בגרסה האחרונה עם קירור הנוזל ו-125 כ"ס הוא גם מספיק חזק וגמיש כדי להזיז את הכלים הכבדים של ב.מ.וו, כמו למשל ה-R1200RT.  ושוב אותה המילה – אופי. יש כאלה שחושבים שהמנוע הזה הוא ארכאי ומיושן, אבל אנחנו מתים עליו.

הארלי דיווידסון 103

103 אינצ'ים מעוקבים הם 1,688 סמ"ק. הספק אין, מומנט יש – בשפע. סל"ד אין, ויברציות יש – בשפע. אטרף אין, וייב יש – בשפע. בקיצור, צריך לרכב על אחד כזה כדי להרגיש את החוויה.

המנוע ה-11 – זה של ההונדה קאב 50 שלי

50 סמ"ק, 4 פעימות, מספר זהה של כוחות סוס (נו… 4…), הכלי הדו-גלגלי הנמכר ביותר בכל הזמנים – עם למעלה מ-60 מיליון יחידות. את המנוע הזה באמת אי אפשר להרוג. אצלי הוא נסע ב-15 השנים האחרונות בשטח, טבע בנחלים, שקע בבוץ, טיפס סלעים וירד מדרגות, בחום, בקור, בהרכבה, מה לא. אף פעם לא כיוונתי שסתומים, ואם אני זוכר נכון אז לפני איזה 8 שנים החלפתי שמן במנוע. והוא עובד, ועובד ועובד…