מטרו מוטור, יבואנית ימאהה לישראל, מודיעה על הגעתם ארצה של דגמי ה-YZ מרובעי הפעימות של ימאהה לשנת 2017. השינויים באח הגדול – ה-YZ450F – הם מינוריים השנה, אולם דווקא ה-YZ250F מקבל השנה מקצה שיפורים נרחב- בעיקר במנוע ההפוך – עליו תוכלו לקרוא כאן.
מחיריהם של צמד דגמי ה-YZ-F נקבעו על 41,985 ש"ח ל-YZ250F ו-42,985 ש"ח ל-YZ450F, אולם בחודש הקרוב הם נמכרים במבצע קיץ של 1,000 ש"ח, כלומר 40,985 ש"ח ו-41,985 ש"ח בהתאמה.
בנוסף מודיעים במטרו על מבצעים על דגמי המוטוקרוס של 2016. במסגרת המבצעים יימכר ה-YZ250F של 2016 ב-35,985 ש"ח במקום 39,985 ש"ח, ה-YZ450F ב-36,985 ש"ח במקום ב-41,985 ש"ח, וצמד המוטוקרוסרים של קוואסאקי – ה-KX250F וה-KX450F מדגמי 2016 – נמכרים כעת ב-33,985 ש"ח ו-36,985 ש"ח בהתאמה.
מבצעים נוספים על דגמי 2016: ימאהה TTR110 נמכר ב-13,985 ש"ח במקום ב-16,985 ש"ח, YZ85 נמכר ב-22,985 ש"ח במקום ב-24,085 ש"ח, ו-YZ450F דגם 2014 נמכר ב-30,985 ש"ח.
מטה המאבק בעליית מחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי מפרסם היום הודעה שבה הוא מודיע כי המאבק לא הסתיים וכי ממשיכים במאבק עד להשגת המטרות – הורדת מחירר ביטוח החובה לדו-גלגלי בכ-50% ואימוץ המודל לפיו הרוכב מבוטח ולא כלי הרכב, ועל ידי כך לשים סוף לאפליה המתמשכת של ציבור רוכבי הדו-גלגלי בעלויות ביטוח החובה.
מטה המאבק קורא לרוכבים להתאזר בסבלנות עד להודעה רשמית ממשרד האוצר על הקפאת מהלך ההתייקרות של ביטוחי החובה לדו-גלגלי, וכשתבוא הודעה כזו – לשלב ידיים ולהכות בברזל בעודו חם על מנת להוריד את מחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי לרמה שפויה.
הודעה זו של מטה המאבק באה בעקבות הידיעה שפרסמנו כאן הבוקר, לפיה שר האוצר הצליח לנטרל את ההחלטה לייקר את ביטוחי החובה לדו-גלגלי בכ-20%.
הלחץ הציבורי הוביל לביטול מהיר של ההחלטה להעלאת מחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי. ההודעה הרשמית המשותפת של האוצר והרווחה – היום או בימים הקרובים
שר האוצר משה כחלון, שלא אהב את ההחלטה להעלות את מחירי ביטוח החובה – שעומדת בניגוד מוחלט להבטחותיו מלפני הבחירות, נפגש עם שר הרווחה, ויחד הם הגיעו להחלטה לבטל את ההעלאה הצפויה במחירי ביטוח החובה. הודעה רשמית תצא כאמור היום או בימים הקרובים ממשרד האוצר עם הפרטים המלאים, שעדיין לא ברורים (ייתכן שביטול העלאת המחירים יגרום לירידה בגובה הפיצוי במקרה פגיעת גוף בתאונת דרכים).
נעדכן בפרטים המלאים ברגע שיהיו.
** עדכון – 9.8.16, 17:30 **
יש אישור רשמי ממשרד האוצר. ההעלאה הצפויה במחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי בוטלה!
רוב החברות – היפניות והאירופאיות – הבינו כבר מזמן שיש פלח שוק גדול של אופנועי כביש קטנים ובינוניים, ספורט ונייקדים, וששם נמצא לא מעט כסף. זה התחיל עם הנינג'ה 250 וה-CBR250R (שגדל ל-CBR300R, ובקרוב גם CBR250RR), המשיך עם ק.ט.מ, יוסאנג וימאהה, ואפילו ב.מ.וו תשחרר אוטוטו את ה-G310R שלה. בינתיים הנפח צמח מ-250 ל-300-350 סמ"ק, אבל הכלל נשמר – אופנוע קטן ופשוט עם מכלולים בסיסיים ועיצוב מודרני של אופנועים גדולים. יופי של כרטיס כניסה לעולם האופנועים.
אז מסתבר שגם סוזוקי מתעוררת ונכנסת למשחק. במסמכי פטנט שנרשמו באוסטרליה, שאותם חשף המגזין האוסטרלי Australian Motorcycle News, נראה אופנוע ספורט קטן של סוזוקי בעיצוב שיותר ממזכיר את משפחת הג'יקסרים הגדולים של החברה.
ג'יקסר 250 – בשנה הבאה בשווקים?
לא צריך לוגיקה מיוחדת כדי להבין שמדובר ב-GSX-R250, או ג'יקסר 250, שייצא בקרוב לשווקים – קרוב לוודאי אלו האסיאתיים, כשסביר להניח שלאחר מכן תצא גרסה נוספת, גדולה יותר, גם לשוק האירופאי.
ואיך אנחנו יודעים שמדובר בנפח של 250 סמ"ק? ובכן, על פי השרטוט במסמכי התקינה נראה שמדובר במנוע הזהה לזה של האינאזומה 250 של סוזוקי – מנוע מקורר נוזל ומוזרק בעל הספק צנוע של כ-25 כ"ס.
עוד נראה על-פי השרטוט כי לא רק המנוע שייך לאינאזומה, אלא כי זה היה הפלטפורמה שעליו נבנה הבייבי ג'יקסר החדש. מבנה השלדה נראה דומה למדי, וכך גם מזלג הקונבנציונלי, זרוע הפלדה האחורית והבלמים. החישוקים אמנם שונים, אבל המידות נראות זהות. מה שכן – העיצוב ג'יקסרי למהדרין.
נמתין לפרטים נוספים וטיזרים מסוזוקי – שללא ספק יגיעו בחודשים הקרובים, וכמובן שנעדכן.
מותג חדש של אופנועים בדרך ארצה. ה.מ מוטורס, יבואנית MV אגוסטה, AJP ושרקו לישראל, נמצאת בימים אלו בשלבים מתקדמים של הליכי תקינה לצמד דגמי שטח של חברת RIEJU הספרדית – בנפחים 125 ו-200 סמ"ק.
אופנועי השטח של RIEJU – בנפחים 125 ו-200 סמ"ק
מדובר באופנועי שטח כמעט מקצועיים, בעלי מנוע מינרלי מרובע פעימות מקורר נוזל בנפח 125 סמ"ק (קיט אתנה ל-200 סמ"ק), שמגיעים עם שלדת קורות ועם מכלולי שלדה איכותיים למדי כמו כידון עבה, בולמים הפוכים מתכווננים מלפנים, זרוע אלומיניום עם בולם יחיד מתכוונן, חישוקי אלומיניום ובלמי דיסק הידראוליים גדולים, והם אמורים על הנייר להציע ביצועי שטח טובים למדי לרוכבי שטח מתחילים.
אין עדיין מחיר רשמי, אולם להערכתו מחירו של ה-125 סמ"ק יעלה כ-30 אלף ש"ח, ואילו גרסת ה-200 סמ"ק תעלה מעט יותר.
חברת RIEJU הספרדית היא חברה ותיקה המייצרת אופנועים קטנים – כביש ושטח, וכן קטנועים, בעיקר לשוק הספרדי. לארץ כאמור יגיעו בשלב הראשון אופנועי אנדורו / דו"ש בנפחים 125 ו-200 סמ"ק.
עם סיום הליכי התקינה יכריזו בה.מ מוטורס רשמית על תחילת הייבוא, ואז גם יפורסמו המחירים.
זהו היום הרביעי של חופשת הרכיבה הקטנה שהתהוותה לי. אני יושב במרפסת קסומה בחורפיש, מביט על הנוף הירוק הנשקף ממנה וממתין שהתנור יפלוט את סמבוסק הכבש אליו אני עורג כבר כמה חודשים טובים. בזווית העין נח לו הימאהה סופר-טנרה ולפנינו עוד נסיעה ארוכה הביתה, לא לפני שנעצור לקפה אצל חבר בכפר יאסיף. מאחורינו יום שהחל בגיחה ספונטנית לפיתולי דרך אלון שבבקעה, המשיך בטיפוס ספונטני לכבישי רמת הגולן, וחיתוך, גם הוא ספונטני, לתצפית מצוק מנרה על עמק החולה. מה זה עוד עיקוף קטן בדרך הביתה בשביל סמבוסק טוב וקפה מצוין?
יום לפני כן ביליתי זמן איכות עם הסטלביו של מוטוגוצי. סיימנו השלמת צילומים מוקדם בבוקר באזור השרון, ובהיעדר תכניות להמשך היום הגוצי הציע שנבקר חברים ברחבי הצפון ונגיע אליהם בדרכים הפתלתלות ביותר שנמצא. ההצעה התקבלה כמובן בשתי ידיים. ביומיים הראשונים בחברת האופנועים צברו מגני הרוח גופות ברחשים שנאספו אל אבותיהם באירוע הנסיעה למצדה ובכבישי השומרון ביום המחרת. המסקנות שהגענו אליהן כבר לאחר יומיים אלו רק התחדדו. כעת רק נותר שהסמבוסק יגיע.
ימאהה סופר-טנרה ומוטוגוצי סטלביו
במדרגה השנייה
אם בורכתם בשילוב של ממון ובת זוג מפרגנת (או מנהל בנק מפרגן כתחליף לנ"ל), בפניכם עומדים היום לא מעט דגמים שונים לבחור מהם בקטגוריה של אופנועי אדוונצ'ר גדולים.. הסגמנט של אופנועי אדוונצ'ר גדולים כיום הוא היוקרתי והפעיל ביותר בשוק האופנועים האירופאי. גם בארה"ב ניתן לחוש ברוחות שינוי בטעמי הרוכבים, והיצרנים דוחפים חזק את מרכולתם בנישה הכבר-ממש-לא-נישתית הזו. היצרנים עובדים קשה כדי להיות ראש לאריות. בכל זאת, יש פה יוקרה ובעיקר כסף, וכולם רוצים את ליטרת הבשר שלהם.
כדי לזכות בלב הרוכבים היצרנים צריכים להביא איתם משהו מיוחד. במקרה של ב.מ.וו זה פשוט – הם בעלי זכות הראשונים ומהווים את אמת המידה לכל הקטגוריה. גם שם הבינו שאי אפשר לנוח על זרי הדפנה והשיקו ב-2013 דגם חדש לחלוטין. טריומף בחרו לעקוב אחרי הנוסחה המוצלחת של ב.מ.וו רק בתיבול אנגלי עם מנוע טריפל חזק. דוקאטי שתלו מנוע סופרבייק ואלקטרוניקה מתוחכמת והלכו על הכיוון הספורטיבי. גם ק.ט.מ השיקה דגם חדש לגמרי שילך ראש בראש מול הב.מ.וו והדוקאטי במונחי כוח, על חשבון יכולות השטח שהיו לדגם הישן. הונדה בחרו בתצורת מנוע V4 ייחודית, והפאנץ' מגיע בצורת גיר אוטומטי.
אנו לא אוהבים ללכת סחור סחור ועל כן כבר בשלב זה נציג את הדברים כפי שהם. יש סיבה שבחרנו לעמת רק שניים מתוך המילייה המכובדת הנ"ל, וגם הבחירה בשניים הספציפיים לא נעשתה בדרך של שליפת שמות מכובע. היה לנו ברור שאם נערוך מבחן השוואתי גדול בין כל הדגמים הרלוונטיים, לא סביר שהסופר-טנרה או הסטלביו ינצחו. כנראה שהם גם לא יגיעו למדרגה השלישית. אולם, אלו אופנועים מוצלחים בפני עצמם וחשבנו שמן הראוי שנאפשר להם להוכיח את נקודות החוזק שלהם עבור רוכבים שמחפשים משהו קצת שונה.
שני קרנפים ראש בראש
זה מול זה
הזריחה של מצדה כבר בזווית נאה בשמיים ואנחנו ממהרים לחזור למרכז. את אביעד איבדנו איפשהו בכביש ים המלח וכעת נשארנו אחי הצעיר עומרי, שמאכלס את מושב המורכב, ואנוכי. אנחנו עייפים מהלילה ומקשקשים בסקאלה ריידר בזמן שהסופר-טנרה מפליק עצמו מצד לצד במהירות פלילית ומעלים קפלי כביש שעל אופנוע ספורט היו שולחים את עומרי הביתה בכינון עקיף. עומרי הוא גם האינדיקציה היחידה (בנוסף לספידומטר) לכך שבכל זאת יש פה מנוע בנפח 1,200 סמ"ק. המנוע כל כך לינארי והאופנוע גדול וזקוף שקשה לחוש שאנחנו רוכבים מהר, אפילו מאוד מהר. בתור המורכב, הוא מרגיש את התאוצה בבטן ומדי פעם נשמע כמו על רכבת הרים. הסופר-טנרה בכל מקרה לא מתרגש מכלום. הוא יציב כמו רכבת על מסילה ומתמודד היטב עם אי-סדרים באספלט.
גל ההינע בימאהה לא מורגש ואין נענועים מיותרים, גם לא תחת תאוצות חזקות והעברות הילוכים מבישות. ההיגוי שלו איטי וכבד, אפילו מאוד. הוא מצריך דחיפה הגונה בכידון כדי לייצר שינוי כיוון, אך הוא מדויק ותמיד יגיע בדיוק לזווית שעליה חשבתם ויישאר שם עד שתחליטו אחרת. אנחנו מטפסים את כביש 1 בואכה מעלה אדומים. באוזניה עומרי מדווח לי שאם אמא שלנו תדע באיזו ספרה מתחיל המספר שמתנוסס על מד המהירות היא תהרוג אותנו, אבל אני פשוט מהופנט מהדרך שבה המכונה הזו מתנהגת בסוויפרים הארוכים. במהירות שמעמיסה על המתלים, ועוד בהרכבה, הסופר-טנרה פשוט שועט קדימה בנונשלנטיות, גם כשאני מוריד יד מהכידון ומסתובב לאחור כדי להסביר לעומרי ממה אני כל כך מתלהב. הוא מתלהב פחות ומבקש שאחזיר את היד לכידון.
בדרך אלון ובכביש העלייה למבוא חמה, צלחות ספגטי שהתקשו לכדי כביש, הסופר-טנרה מייצר רגשות מעורבים. על ההיגוי האיטי אין תלונות, זה פחות מורגש בפניות שחלקן נעשות בהילוך ראשון, והתכונה הזו גם מזמנת רכיבה מעורבת יותר מצד הרוכב. המתלים עושים עבודה טובה והאופנוע מגיב מצוין לכניסה לפניות על הבלמים. כל כך טוב הוא מגיב עד שבדרך אלון, שהייתה מאוד חלקלקה בשעות הבוקר, אני נכנס לפניות בהחלקה בסגנון סופרמוטו ופשוט יוצא על הגז כשהכידון הענק מופנה לצד במה שמרגיש כמו ניצחון בתחרות דריפטים. מערכת בקרת ההחלקה נמצאת על מצב 2 והיא מאפשרת לא מעט החלקה של האחורי בשני ההילוכים הראשונים כל זמן שחלקים על הגז. זה מפתיע מספיק בשביל שאבדוק פעמיים אם היא אכן פועלת.
סופר טנרה – יציב כמו רכבת על מסילה
אם אתם תוהים איפה הקטע של הרגשות המעורבים נכנס אז זה קורה ברגע שחוזרים לגז. ראשית, במעבר מגז סגור לפתוח ישנה השהייה קלה אך מורגשת ומרגיזה. אין ממש מכה, פשוט חלקיק שנייה שעדיף להתמודד איתו ביותר גז והחלקה של הקלאץ', מה שמביא אותנו לנקודה השנייה. טווין בנפח 1,200 סמ"ק שמכוון למומנט על חשבון הספק הוא המנוע האחרון שממנו היינו מצפים להידרש לשימוש בקלאץ'. אבל המציאות המרה היא שמתחת ל-3,000 סל"ד לסופר-טנרה אין הרבה מה להציע, ובפיתולים שכאלה אי אפשר לשמור אותו באזור השמח שמעל 5,000 סל"ד. גרוע מכך, גם כשחוצים את ה-5,000 סל"ד, לא קורה כלום מרגש. דברים זזים מהר יותר ללא ספק, אבל אין שום סנסציה באזור המכנסיים, אלא בעיקר רעשי זמזום מעיקים. המנוע הזה יעיל מאוד ומהיר אמנם, אך פשוט לא מרגש.
הסטלביו עושה דברים אחרת. ממש אחרת. דמיינו את הפנים של השופטים כשסוזן בויל התחילה לשיר, וככה אנחנו נראינו כשהסטלביו נכנס לכביש מפותל. הקלות והמהירות שבה הוא נופל לתוך הפניות פשוט בלתי נתפסת. לשניהם גלגל קדמי בקוטר "19, הוא כבד יותר מהטנרה בכ-11 קילוגרמים (אבל נותן תחושה שזה יותר לכיוון ה-100) ואיכשהו, למרות זאת, הוא פשוט מכונת פיתולים משובחת, וככל שהם יותר צפופים כך עדיף. הסטלביו מגיב פחות טוב לרכיבה של הרבה גז ובלימה חזקה תוך כדי כניסה לפנייה. הבולמים שלו גם במצבם הקשה יחסית מכוונים לנוחות ועבודה איטית, ובהתאמה בלימות חזקות גורמות לו להתנודד יותר.
רכיבה חלקה על הסטלביו, לעומת זאת, תזכה רוכב מוכשר בקצב לא פחות מהיר ממה שהיה משיג על הסופר-טנרה ותדרוש ממנו הרבה פחות מאמץ ותנועה במושב. הסטלביו מרגיש כאילו ממש תוכנן ונבנה בכביש, במעבר סטלביו שבאלפים, ולא בתוכנת מחשב. גם ההזרקה שלו מדויקת יותר מזו של הסופר-טנרה, ובעזרת אחת המצערות הקלילות שפגשנו ניתן לפתוח גז בעדינות מסל"ד אפסי והגלגל האחורי פשוט יזריק מומנט לתוך האספלט. כשתתגלה ישורת והמנוע יטפס במעלה הסל"ד תתקבל גם תחושת משיכה בריאה שמועצמת על ידי תנועה של המתלים. בכלל, גל ההינע בגוצי מייצר מעט יותר תנועה בהעברות הילוכים חזקות תחת גז מאשר הימאהה. הגיר שלו מרגיש כמו ידית הילוכים של טרקטור סובייטי ישן והמנוע כמו טורבו דיזל. כל ההתנהלות שלו מרגישה כמו ריקוד נחשים חושני. וזה כיף, אוי כמה שזה כיף, אבל בעיקר מיוחד.
סטלביו – אופי מיוחד
בכבישים מהירים יותר הגוצי משרה מעט פחות בטחון לרכב בקצב ספורטיבי, בניגוד לימאהה. התנועות במתלים הופכות פחות כיף וכל התחושה היא ש"בגדול אפשר לעשות את זה אם אתה רוצה, אבל למה?". מתליו של הסטלביו מכוונים לנוחות, ובהתאם הוא מספק תחושת ריחוף ובידוד טובה יותר מהסופר-טנרה בכבישים שבורים, אך במהירות של אוטובאנים הוא עלול להיכנס למין נענוע כידון קל אך לא נעים אם יש רצף של גלים בכביש. זה לא מונע ממנו לתקוע את מחט הסל"ד בקצה הסקאלה ולשייט בנינוחות על 220 קמ"ש. מיכל הדלק הענק בנפח 32 ליטר מבטיח שגם אם צריכת הדלק מכפילה עצמה, הוא עדיין ימשיך איזה 100 ק"מ נוספים ביחס לסופר-טנרה עם 23 הליטרים המכובדים אך לפתע צנועים שלו. מיגון הרוח של הגוצי גם עדיף על זה של הסופר טנרה ומאפשר לג'ורג' מייקל להמיס את ליבנו עם Careless Whisper שמתנגן ברדיו בקונטרסט משעשע לקצב מריחת הנוף בצידי הכביש. זה לא רק שהוא יותר טוב, הוא פשוט לשימוש. לא מובן למה, אבל בימאהה בחרו להרגיז, ובכדי לשנות את גובה המשקף צריך לפרק לא פחות מ-4 ברגי פיליפס עם אומים שנוטים ליפול לתוך הפיירינג הענק.
הסטלביו מתגלה במהירות כאופנוע שנועד לגמוע מרחקים בנוחות. הוא נוח יותר מהסופר-טנרה גם לרוכב וגם למורכב בהפרש משמעותי. לא שהסופר טנרה לא נוח, כן? המושב המודרני למראה שלו מאפשר בהחלט לרכב את כל תכולת המיכל, מה שאומר 380 ק"מ ברכיבה ממוצעת, ללא עצירה. ההבדל הוא שניתן לעשות אותו דבר גם על גבי הסטלביו, רק ששם המיכל תאורטית יאפשר לכם לרכב רצוף מעל 600 ק"מ. תאורטית, פשוט כי לא יצא לנו לבדוק את כל הטווח בעיקר כי מד הדלק זייף והראה שהאופנוע ברזרבי כשבפועל היה יותר מחצי מיכל מלא.
בסופר-טנרה לעומת זאת, נראה שימאהה כיוונה להצטיין במגוון גדול יותר של משימות. בשני המקרים לא מדובר באופנועים שכיף לרכב איתם מרמזור לרמזור בעיר צפופה, אך אין ספק שהיפני יהיה נוח יותר. המשקל של הסטלביו פשוט מקשה את ההתנהלות. לשניהם למשל יש זווית צידוד שמאפשרת להסתובב על חצי שקל. בגוצי זה פשוט מפחיד ליישום מחשש לנפילה במקום. לבד יהיה בלתי אפשרי להניף אותו. זה גם תופס לגבי רכיבה בשטח. אמנם לא התמודדנו עם אתגרי עבירות משמעותיים, אך גם פה אין לנו ספק שהימאהה עדיף. הוא קל וצר יותר, ומאפשר לרכב מהר בשבילים. לגוצי נטייה לחפור את הגלגל הקדמי באדמה רכה, ושוב – במהרה הנפילה תהיה בלתי נמנעת וכך גם הניתוח לטיפול בבקע המפשעתי.
שניהם לא רבי-מכר
עם הסופר-טנרה הרגשתי מספיק בטוח להיכנס לכל מיני שבילים ברמת הגולן גם כשהייתי לבד, מה שלא הייתי מעז עם הסטלביו. האופי המבאס של מנוע הימאהה מתגלה כיעיל מאוד בייצור אחיזה, והבולמים עושים עבודה מצוינת בספיגה. התחושה בשבילים פתוחים היא שאפשר לרכב מהר ככל שהאומץ שלכם יאפשר לכם, אבל בפועל המהירות מוגבלת דווקא על ידי ה-ABS שבאופן בלתי מוסבר, בערך כמו מגן הרוח עם ברגי הפיליפס, לא ניתן לניתוק. בירידה לאיזה מצפה בצוק מנרה כמעט מצאתי עצמי גולש אל מעבר לצוק ולעמק החולה, לא משהו שהייתי רוצה לחוות שוב. בסטלביו ניתן לנתק בקלות את ה-ABS, אך העברת מערכת בקרת ההחלקה למצב הכבוי מצריכה מעט יותר התעסקות בתפריטים שבלוח השעונים המרשים. חבל שאי אפשר להשאירה שם, כי היא ממילא פרימיטיבית יותר מזו של הימאהה ואין בה ממש צורך רוב הזמן, אלא אם מתאמצים מאוד וגם זה מצריך כביש עירוני חלק.
סיכום
אנו שותים עוד שתי כוסות של קפה חזק ומהרהרים על הצמד. אני שם לב שכשאביעד מדבר על הגוצי הפה שלו מתעקל כלפי מעלה. זה נקרא חיוך והוא מתלווה לכל שיחה על הסטלביו. נאמר זאת כבר עכשיו – הסטלביו אופנוע קסום. כשמדברים על הדבר החמקמק הזה באופנועים שנקרא אופי, לזה מתכוונים. זה הקצב הנעים שהמנוע רועד בו והדרך שכל המכונה זזה לימין כשמשחקים במצערת בעמידה. זו כמובן תוצאה של מנוע הווי-טווין האופקי וכיוון הסיבוב של גל הארכובה, אך טיפשי ככל שזה ישמע, המשחק הזה לא מפסיק לשעשע. גם הצליל שהוא מפיק כל כך שונה וייחודי, פועם ודופק ומגרגר ומגהק. זה כאילו שהסטלביו משחק תפקיד של חצי פילהרמונית. חצוצרות, קרן יער וטובה. אפילו את תפקיד המנצח הוא מבצע עם התנועות מצד לצד.
ליד הסטלביו הימאהה מרגיש כמו מכסחת דשא. אין ספק שמשהו פועל שם, פשוט לא משהו שהייתם רוצים להאזין לו. כשהשיחה עוברת לסופר-טנרה הגוונים משתנים. אם קודם פוזרו חיוכים ומילים כמו "חמוד" חזרו על עצמם, פה זה מרגיש כמו אסיפת הורים של תלמיד מצטיין שלא מממש את הפוטנציאל שלו. הטונים נעים בין התרגשות גבוהה מהצלחות וציונים חיוביים למבטים מאוכזבים של ציוני 'כמעט טוב'.
עם מי מהם היינו רוכבים לעבר השקיעה?
קל להבין למה זה קורה. ימאהה בנו אופנוע שבמרכז המשקף שלו מסומן צלב מטרה ובאמצע הכיתוב GS. הסופר-טנרה מתברר במהרה כאופנוע מיינסטרים שבא להיות הטוב בקטגוריה. הוא לא שם, אך הציפיות קיימות. הגוצי שונה. הוא מין תלמיד בינוני ושמנמן, אבל יש לו צ'ארם וחן בשביל להאיר מסיבת כיתה, וכל הבנות מתות עליו. בסוף מסתבר שהוא אפילו לא רע בלימודים, וזה בא לו בלי הרבה מאמץ. הוא בעיקר שונה מכל השאר. מיוחד.
יש פה מקרה קלאסי של שתי גישות שונות מאוד כלפי אותה משימה. בימאהה ניסו ללכת על כל הקופה ובדרך הראשית. התחושה היא שיצא להם מוצר טוב אך לא מספיק אפוי. זה בדברים הקטנים כמו המשקף או ה-ABS או מערכת המזוודות המקורית שבמבחן הפרטני התגלתה כלא מוצלחת, אבל זה גם במנוע, שלמרות שהוא טוב ויעיל, הוא לא מרגש ולא עושה חשק. הוא עושה הרבה דברים טוב ובהחלט רב גוני יותר מהמוטוגוצי, אולם נראה שבמקרה של הסטלביו המהנדסים שמו דגש על מטלות ספציפיות, ולחיזוק דחפו אופי וקסם כמו שלא פגשנו באופנוע כבר הרבה זמן. קלות תפעול עירונית, ובכלל תפקוד בתור כלי רכב ולא רק פנאי, הוקרבו עבור יכולות תיור ארוכות טווח, ורצוי בזוג.
אין לנו ספק שהימאהה סופר-טנרה מתאים ליותר רוכבים. בוודאי אם אתם בוחרים להשתמש בו ככלי רכב, בעדיפות כזה שנוסע כל יום 200 ק"מ ונכנס לעיר רק בתחילת ובסיום הנסיעה, אולי עם עוד עצירה באמצע. הוא קל יותר לעיכול, החל מהמראה שלו והדרך בה הוא מתנהל וההתמודדות שלו עם מגוון משימות. הסופר-טנרה מגיע עם אבזור בסיסי בלבד (שקע מצת נחשב?), על אף שבזמן כתיבת שורות אלה הוא מוצע עם חבילת אבזור של מזוודות (אפטרמרקט ולא של ימאהה) ומיגונים ב-130 אלף ש"ח (עדכון אוגוסט 2016: מחיר הגרסה הבסיסית ירד ל-90 אלף ש"ח). זה סכום גדול מאוד שעבורו הייתם מצפים ליותר. אפילו בהיבט הגימור שאמנם טוב, אבל מספיק לעמוד, למשל, ליד ה-GS החדש בחדר התצוגה כדי להבין שמהימאהה לא נודפת אווירת היוקרה שמצופה בקטגוריה.
איתו…
הסטלביו לעומת זאת, מתאים להרבה פחות רוכבים, אולם למי שהוא כן מתאים, הוא יספק חוויה מאוד ייחודית שהם לא ימצאו באף מתחרה אחר בקטגוריה. הוא מגיע כסטנדרט אמנם עם מזוודות (מעולות, אגב), מיגונים, פנסי ערפל, שקע מצת ועוד – אך זה כלל לא העיקר. הוא יותר רכב פנאי, כמו יאכטה, למי שיכול להרשות לעצמו. המסקנה שלנו היא שאין פה ממש מנצח ברור שכן לא סביר שמישהו יתלבט בין שני האופנועים הללו. מי שמחפש את נקודות החוזק של הסופר-טנרה לא יבין מה יש בגוצי, ומי שיאהב את הסטלביו על מה שהוא והאופי שלו, לא יסתכל כלל לכיוונו של הסופר-טנרה. אולם בסוף היום צריך לבחור, ואם היינו יכולים להרשות לעצמנו – היינו רוצים להפליג אל האופק על המוטוגוצי סטלביו.
העלייה הצפויה במחירי ביטוח החובה גרמה להדים רבים בקרב רוכבי הדו-גלגלי, בעיקר ברשתות החברתיות. גולשים רבים התרעמו על המהלך של משרד האוצר, שצפוי להעלות את מחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי בכ-20% כבר בינואר הקרוב.
גורמים שונים בענף הדו-גלגלי התאגדו ויצרו מחדש את 'מטה המאבק להורדת ביטוח החובה לד-גלגלי', אותו מטה שפעל בשנת 2009 כנגד העלייה הדרמטית במחירי ביטוח החובה שאותה הוביל מי ששימש כמפקח על הביטוח במשרד האוצר – ידין ענתבי. המטה המחודש כולל מספר אנשים, אך הוא עדיין בשלבי הקמה ואינו מגובש סופית.
מטה המאבק החדש דורש כמובן לעצור לאלתר את העלייה הצפויה במחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי, אולם מנצל את ההזדמנות על מנת להעלות דרישות נוספות הנוגעות לביטוח חובה לדו-גלגלי: הורדת תעריפי ביטוח החובה לדו-גלגלי והשוואתם למקובל בחו"ל, כלומר הפחתה של כ-50% במחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי, השוואת מחירי ביטוח החובה בין מכוניות ודו-גלגלי, קביעת תעריפי הביטוח לפי דרגות רישיון הנהיגה (A, A1, A2) ולא לפי קטגוריות נפח המקובלות כיום, אפשרות לבטח בביטוח חובה את הנהג ולא את הרכב – לפי המודל האמריקאי, ואפשרות לביטוחים מוזלים על-ידי תקרת פיצוי נמוכה יותר.
במטה המאבק מוסרים שהם יפעלו בשני מישורים ראשיים – הראשון הוא פעילות מול האוצר ובתקשורת והשני פעילות שטח (הפגנות) שבמהלכה ישותקו צירי התנועה בגוש דן.
מועדון האופנועים הישראלי, הגוף שהיה שותף בכיר במטה המאבק של 2009, ייקח חלק בפעילות של מטה המאבק 2016, אולם רק במישור של פעילות מול משרד האוצר והתקשורת. זאת משום שבמועדון האופנועים לא מאמינים בפעילות 'אלימה', שלא ממש הוכיחה את עצמה ב-2009.
ד.ל.ב מוטוספורט, יבואנית ק.ט.מ לישראל, משיקה את דגמי האנדורו EXC של 2017 באירוע רשמי לעיתונות וללקוחות. הסיבה לאירוע המסוגנן – לשנת 2017 עברו דגמי האנדורו מהפכה של ממש, כשזו הפעם הראשונה מאז שנת 2000 שכל ליין האנדורו מחודש לגמרי – כולל השלדות, הבולמים והמנועים. בכל אחד ואחד מששת דגמי האנדורו וצמד דגמי הקרוס-קאנטרי של 2017 – כ-90% מחלקי האופנוע חדשים לחלוטין. החשיבות של דגמי 2017 ליצרנית וליבואנית כאחד היא גבוהה, ועל כן האירוע.
ק.ט.מ 300EXC דגם 2017 – מההשקה העולמית בספרד (צילום: Sebas Romero)
לא נתעכב כאן על השינויים בדגמי 2017. את זה תוכלו לקרוא בכתבה שפרסמנו מההשקה העולמית שהתקיימה בספרד במאי האחרון, כמו גם התרשמויות רכיבה שלנו על כל אחד משמונת הדגמים.
נציין רק את הנקודות החדשות – כאמור, כל המנועים השנה חדשים לחלוטין, נבנו מחדש, והם קטנים וקלים יותר. גם השלדות חדשות, וכן מערכת הבולמים עם הבולם האחורי שמציג שיטת פרוגרסיביות חדשה. מה שיותר חשוב הוא שכל הכלים השנה קטנים וקלים יותר, והם משמעותית ידידותיים יותר לרכיבה, כפי שנוכחנו לדעת ברכיבה עליהם בהשקה העולמית.
עוד נספר שה-125EXC וה-200EXC ירדו מליין הדגמים בגלל תקנות יורו 4, ובמקומם יש 125XC-W ו-150XC-W – שניהם ברישוי אפור בלבד, אולם בשלב זה הם לא מגיעים ארצה, וייבואם ייבחן בעתיד.
מבחינת מחירים, למעט ה-300EXC שמחירו עלה בכ-600 ש"ח, מחירם של שאר דגמי האנדורו ירדו ב-1,300 עד 2,300, כשמחירו של ה-250EXC ירד בכ-5,500 ש"ח ביחס לדגם 2016.
זה מתחיל מרעיון, הצצה בגלובוס, חלומות על חציית יבשות, תרבויות ושפות. לאט לאט הרעיון מתגבש בדמיון ומקבל צורה, עד לתכנית ממשית להגשמתו.
יש כל כך הרבה מקומות לטייל בהם, במיוחד אחרי צבא: דרום אמריקה, הודו, דרום-מזרח אסיה, אפריקה, ובעוד שמקומות אלו מדהימים בנופים ובתרבות שלהם, פחות רציתי לעלות למטוס ולאחר כמה שעות להגיע לקצה הגלובוס. רציתי לראות ולהרגיש את השינוי בקרקע. להרגיש את השינוי התרבותי, את השפה המשתנה, ולראות את הנופים מתחלפים לי מול העיניים. המקום הרחוק ביותר שראיתי על מפה היה מונגוליה, ומשם הרעיון התחיל להתגלגל. למה לא לנסוע למונגוליה? לעבור דרך כל המדינות ולחצות מאירופה לאסיה – נשמע כמו רעיון שיתאים לי לטיול.
גרתי בווינה כשנתיים לפני שהחלטתי לצאת לטיול. אני בן 24, והעבודה הייתה בעיקר כדי לממן את הלימודים. משארית הכסף שהרווחתי החלטתי שאני רוצה לטייל. ישבתי בבית והתחלתי לתכנן. שרטטתי מסלול בגוגל מפות ובאופן שרירותי בחרתי מדינות שבהן אעבור בדרך למונגוליה. היו לי שלוש אפשרויות. הראשונה דרך פולין ובלרוס ישר לרוסיה, ומשם כל הדרך למונגוליה. השנייה היא דרך אוקראינה, ואז רוסיה לקזחסטן, ואז שוב רוסיה ומונגוליה (אי אפשר להיכנס לסין עם אופנוע). אפשרות שלישית ואחרונה היא דרך טורקיה, גיאורגיה, ואז להיכנס למדינות הסטן. בסוף נבחר המסלול השלישי והיותר מאתגר דרך טורקיה, גם כי אוקראינה ורוסיה היו ביחסים בעיתיים באזורי הגבול וגם כי רציתי לחזור לגיאורגיה שוב. ככל שהימים עברו ככה המסלול עבר סלקציה יותר רצינית, נקודות ציון כמו הרי הקרפטים ברומניה נבחרו, משם לכיוון הים השחור. להגיע לאיסטנבול ולחצות את טורקיה עד לגיאורגיה. אצטרך להתחיל בבקשות לוויזות לאוזבקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן. לאט לאט התכנית החלה להתגבש ולקבל צורה. נשארה השאלה החשובה – באיזו צורה להגיע לשם?
על אופנוע, זה ברור – אבל איזה? (בגיאורגיה)
כמובן שהכלי היחידי שעלה לי לראש זה אופנוע. אני רוכב על אופנועים – אמנם לא הרבה שנים ונכון שאני לא הכי מנוסה – אבל את השריטה הזאת אפשר להבין רק אחרי סיבוב של המצערת בפעם הראשונה. רק באופנוע אתה מרגיש את הנוף, את הרוח. אתה מריח את התבלינים בשווקים, את ריח שתן הפרות בכפרים ואת ריח האוויר הנקי לאחר ימים גשומים. אתה מביט באנשים המקומיים שיושבים בצד הדרך ורואה את הלבן בעיניים שלהם כשהם מסתכלים עליך, מרגיש את ליוויי המבטים שלהם כשאתה עובר לידם בכביש. אתה רואה את הנהגים בצמתים מרומזרים יושבים מכונסים בתוך הרכב, כאילו מתחבאים ומגנים על עצמם מהעולם היפה שיש בחוץ. אתה, לעומת זאת, חשוף לגמרי – למזג האוויר ולדרך המשתנה תמיד. אין רכב עם מזגן, אין מיגון סביבך, אין להניח יד על ההגה ולבהות בדרך. הרגשת התלות בסביבה היא מאוד חזקה. אתה חשוף, אבל עם זאת מבודד מאוד בקסדה, כאילו בעולם משלך. אותו טיול ברכב יהיה שונה לגמרי על אופנוע. באופנוע אתה מוגבל מאוד לדברים שאתה לוקח, אין את החופש לזרוק הכל לתא המטען ולצאת לדרך כשבמקרה הגרוע לקחת כמה דברים אקסטרה. כל חפץ נשקל בקפידה, כל מכנס וכל אביזר הנאה כמו ספר נלקח לאחר מחשבה. אתה לוקח רק את המינימום – מה שאתה צריך כדי להתקיים.
אז האופנוע יהיה הכלי התחבורה. השאלה הגדולה והמעניינת יותר היא – איזה אופנוע זה יהיה?
לא לוקח הרבה זמן כדי לרדת לגמרי מהרעיון של טיול חוצה יבשות על אופנוע. חיפושים אחדים בגוגל והתוצאות לא מאחרות לבוא,: האופנועים המוצעים לטיולים שכאלה, לסביבה שכזאת, הם אופנועי אדוונצ'ר מרהיבים ומעוררי חשק. קל להפליג בדמיון ולראות את עצמך על ב.מ.וו R1200GS, סופר טנרה או אפריקה טווין החדש, חוצה יבשות ונהרות, טורף את השטח ומשייט בכבישים המהירים. אבל מבט על המחיר של כל אחת ממכונות המלחמה הללו ישאיר לך את זה בדמיון. במיוחד אם אתה בן 24 שחוסך ללימודים.
בין החיפושים גם עולות תוצאות מעניינות. אנשים שטיילו על אופנועים פשוטים, אפילו יותר מדי פשוטים. ככל שאני מעמיק בזה מחשבה ככה אפילו זה נשמע לי יותר סביר והגיוני לטייל עם אופנוע קטן. הרי המנוע מאוד פשוט, מקורר אוויר עם קרבורטור. החלקים זולים וניתנים להשגה כמעט בכל מקום, במיוחד אם זה אופנוע סיני. באוזבקיסטן לדוגמה, פגשתי צמד רוכבים על ק.ט.מים שהיה לאחד מהם בעיה בקרבורטור. הוא סיפר לי שהוא צריך למצוא סוכנות או להזמין מהאינטרנט במשלוח מהיר שיחכה לו בטשקנט, וזה ייקח זמן ויעלה כסף ויעשה כאב ראש. לעומת זאת, אצלי, במקרה של תקלה אוכל ברוב המקרים לסדר זאת בעצמי עם ערכת כלים מינימלית או למצוא מכונאי כמעט בכל מקום שיידע להתעסק עם המנועים האלה, במחיר יחסית שפוי.
מבחינתי הנסיעה האיטית היא אפילו בונוס. הרי אני יוצא לטייל על אופנוע, ליהנות מהנופים ומהתרבויות, ולא לתת גז בלי לשים לב לכלום חוץ מאשר לכביש. אפשר להגיע מאיטליה לאוזבקיסטן ב-10 ימי רכיבה, אבל כמה תרבות ונוף תראה בדרך? כנראה שלא הרבה. יש גם את הצד הפסיכולוגי בעניין. כשאתה רוכב על אופנוע ששווה יותר מהמשכורת השנתית של המקומיים, אם לא של 10 שנים, באופן אוטומטי המקומיים יחייבו אותך ביותר כסף – אם זה על אוכל כשאתה עוצר לאכול בדוכן או אם זה דלק שאתה קונה בבקבוקים כשאתה נתקע בלי. לעומת זאת, נסיעה על אופנוע קטן, אופנוע שבו המקומיים משתמשים בעצמם, יגרום להם לחיבור שונה איתך. בדרך כלל זה יהיה השתאות, גיחוך קל, ואז יציעו לך עזרה בדרך. הסיבה האחרונה שהחלטתי לקנות אופנוע קטן היא האתגר. כל אחד יכול לעלות על אופנוע אדוונצ'ר בנפח ליטר ולרכב למונגוליה, אבל על 125 סמ"ק זה יהיה קשה, ואני קצת סדיסט שאוהב כשקשה, אז לאחר לבטים רבים קניתי את האופנוע – סאן-יאנג 125 סמ"ק.
לא פשוט להתארגן לטיול שכזה. נכון, יש הרבה מידע באינטרנט, אבל כשאתה יוצא למסע משלך, כשאתה צריך לארגן את האופנוע ולאבזר אותו, במיוחד אם זה לא אופנוע שמיועד לטיולים כאלה, המציאות שונה מהדמיון. כמה פעמים ביקרתי בחנות האופנועים 'לואיס' שבווינה – אני כבר לא זוכר. לא קניתי הרבה, אבל בעיקר התלבטתי מה צריך ומה סתם מנסים למכור למטיילים. החלטתי על תיקי צד, תיק מיכל, תיק גדול שאותו אקשור מאחור עם רצועות, וחוטי חשמל עם חיבור למצית כדי להטעין את הטלפון הנייד ואת הגופרו תוך כדי רכיבה. בנוסף רכשתי גם כיסויים למזלג הקדמי. תיארתי לעצמי שהמזלג יתלכלך בבוץ והגומי המבודד ייהרס עם הזמן, אז העדפתי להקדים תרופה למכה. הוויזות והפרוצדורות עם הביטוחים (הכל בגרמנית כמובן) החלו לרוץ במקביל להכנת האופנוע. סוכן הביטוח האוסטרי שמט את הלסת כששמע שאני נוסע עם האופנוע למונגוליה ולא האמין לי. "עם אופנוע כזה?", הוא שאל אותי. "כן, עם אופנוע כזה", השבתי לו.
אנשים טובים באמצע הדרך (בקזחסטן)
והטיול? עלה על כל ציפיותיי. אני יודע שהרבה קוראים כנראה באים מעולם האופנועים ומעוניינים לדעת קודם כל איך האופנוע תפקד (שמו של האופנוע הוא 'בליץ'. אפשר גם 'בליצי'), ולכן אתחיל בזה. אני חייב להתחיל בעובדה שאני עצמי הייתי מופתע, ציפיתי לתקלות ולבעיות. הרי זה לא מנוע שאמור לסחוב כל כך הרבה ציוד למרחק כל כך גדול עם משקל כזה כבד. אבל לא הייתה לי אפילו תקלה אחת ב-4 חודשים של טיול! ואני מתכוון לשום תקלה. בכל בוקר הוא הניע כמו גיבור בסרט, מסרב להיכנע. לא ריחמתי עליו. נסעתי איתו במדבריות שבאוזבקיסטן ב-40 מעלות חום במהירות של 30 קמ"ש בגלל תנאי הכביש, הייתי צריך לאלתר מערכת קירור למנוע. בקבוק מים שקשור מקדימה עם חור שיתיז על המנוע. הייתי אתו בגיאורגיה בהרים, ולאחר 3 שעות נתקעתי איתו בבוץ. שקענו עד גובה הברכיים ולא הצלחתי לצאת, עד שטרקטור מקומי עבר. הרמנו את האופנוע עליו והוא חילץ אותי. וכמובן, רכיבה בתנאי השטח הקשים של מונגוליה. המתלים לא הפסיקו להיטרק, הייתי בטוח כבר שבשלב מסוים השלדה הולכת להישבר. אלו תנאים מאתגרים אפילו לאופנועי שטח, שלא לדבר על אופנוע 125 סמ"ק טייוואני שייעודו זה לקפוץ למכולת הקרובה.
המסלול עצמו עבר כמתוכנן, אפילו שהוא נקבע שרירותית בגוגל מפות ולא היה לי ניסיון קודם בתכנון מסלולים. היו הפתעות בדרך, טובות ופחות טובות. בקירגיסטן תכננתי להחליף שרשרת בבישקק כי היא הייתה רפויה מדי ולא ניתן היה למתוח אותה יותר, אבל היא נפלה לי מהאופנוע כמו שרשרת של אופניים. הייתי צריך לפרק את הבלם האחורי לגמרי, לחבר אותו עם חוט ולמתוח את השרשרת אפילו עוד יותר. היו מקרים מסוכנים כמו ללכת לאיבוד באיסטנבול. העיר הייתה עצומה והמקומיים נוסעים שם בפראות. כבר הייתי על סף ייאוש כשעצרתי במסעדה לאכול שווארמה. מסתבר שהבחור שם דיבר גרמנית, והוא ישב איתי בחוץ על קפה וסיגריה וממש התלהב מהטיול. לאחר מכן הוא הדריך אותי איך להגיע למרכז העיר.
בקזחסטן בחור עם הבן שלו נסע לידי, צפצף ונופף לי לשלום תוך כדי נסיעה. לאחר מכן הוא סימן לי לעצור בצד. הוא ובנו יצאו החוצה ולחצו לי ידיים וצילמו תמונות. נתתי לבן שלו לחבוש את הקסדה שלי וצילמתי אותו. בסוף האבא הביא לי כרטיס סים טעון באינטרנט במתנה, ונסע לדרכו. בצ'צ'ניה שני בחורים עצרו לידי בצד הדרך והזמינו אותי אליהם הביתה לאכול צהריים, ככה סתם כי ראו שאני מטייל, בין אם על אופנוע ובין אם לא.
נופים עוצרי נשימה ודרכים משובשות (בקירג'יסטן)
אחת מהחוויות הפחות טובות הייתה התרסקות קילומטר לפני הגבול עם אוזבקיסטן. הדרך הייתה כל כך נוראית שהייתי צריך לרכב בשבילים שבצד הדרך. החום הכבד השפיע על שיקול דעתי, ובגלל החול הרך איבדתי אחיזה. הייתי עדיין עם צמיגי כביש. רגל ימין שלי נתקעה תחת האופנוע בלי אף אחד בסביבה . נאבקתי 10 דקות כדי להרים את האופנוע, ולבסוף הצלחתי לשחרר את הרגל, לעקם את הכידון חזרה לצורתו המקורית ולהמשיך ברכיבה.
לאורך כל הדרך נתקלתי באיסנפור אנשים טובים שרוצים לעזור. אבל כמובן, כמו בכל מקום בעולם, מנסים 'לעקוץ'. צריך פשוט להיות ערני, עם יד על הדופק תמיד. זה אחד הדברים הקשים בטיול, ולא ציפיתי לו. הקושי המנטלי של להיות לבד, כל מעבר גבול, כל הטפסים, כל האנשים שמנסים לקחת ממך כסף סתם. אתה צריך להתמודד עם כולם כשאתה מוקף בזרים, אין לידך איש שעליו אתה יכול לסמוך. הרגשה קשה ממה שציפיתי. לפעמים העדפתי להחליק הרבה דברים מאשר להתמודד איתם. למשל בקירגיסטן. באחד הכבישים בהרים עצרתי להשתין מאחורי תחנת אוטובוס ולכיוון השיחים. מיד אני שומע צפירה. מסתובב ורואה שוטר בתוך רכב אזרחי מצלם אותי, והשני מסמן לי לבוא אליו. הוא דיבר בקירגיזית וביקש ממני באגרסיביות להיכנס לרכב שלהם. טענתי שאני לא עוזב את האופנוע והם התחילו ללחוץ ולצעוק. נכנסתי למושב האחורי אבל השארתי דלת פתוחה עם רגל חצי בחוץ לכל מקרה. מכאן התחיל תהליך השוחד. לקח לנו כמה דקות ובסוף סיכמנו על מחיר – כ-10 יורו, ושרק יעזבו אותי לנפשי. לאחר התשלום הם פשוט נעלמו. זה קרה לי לא פעם בקירגיסטן.
בסך הכל הטיול היה חוויה מדהימה, ואחד המסרים שאני ארצה שאנשים ייקחו איתם זה שטיול על אופנוע לא חייב להיות יקר, לא צריך יותר מגוגל מפות כדי לבנות מסלול, לא צריך שנים של תכנון, ואפילו לא צריך רישיון על אופנוע גדול. רישיון קטן יכול להספיק. המשתנים של גודל ונפח האופנוע נעלמים ברגע שרוכבים בכבישים היפים בעולם ומכירים את האנשים המדהימים שרק רוצים לעזור לך בדרך.
על הטיול הזה אני יכול לכתוב הרבה חוויות וסיפורים, אבל אני אסיים במשפט אחד של בחור בשם טד סיימון שהקיף את העולם פעמיים על אופנוע, ב-1973 וב-2001– משפט שליווה אותי לאורך כל הדרך:
"…It’s the interruptions of the journey, not where you are going"
על כך שמערכת היחסים בין MV אגוסטה לבין מרצדס AMG – שמחזיקה ב-25% ממניותיה של החברה האיטלקית – עלתה על שרטון, למדנו כבר לפני מספר חודשים, כשאגוסטה עצרה את הייצור כחלק ממאבק כוחות עם השותפה מרצדס. זה היה עניין של זמן עד שמרצדס תצא החוצה ובמקומה ייכנס משקיע אחר, ונראה שהיום הזה מתקרב.
על פי דיווחים בעיתונות האיטלקית, ב-MV אגוסטה נמצאים במגעים עם 3 גורמים לרכישת האחזקות של מרצדס בחברה. המשקיע יצטרך להשקיע כסף מזמון ברכישת האחזקות של מרצדס, אך גם להשקיע בהמשך הפעילות של אגוסטה. ייתכן אפוא, שב-MV אגוסטה יצטרכו לוותר על חלק מהמניות ולהקטין את אחזקתם בחברה עד ל-51%, וזאת על מנת להזרים כסף לחברה, שכאמור דרוש להמשך פעילותה.
הדיווחים מדברים על קרן השקעות איטלקית, קרן השקעות חוץ-איטלקית וכן תעשיין איטלקי, שעם שלושתם נמצא ג'ובאני קסטליוני, הבעלים והמנכ"ל של אגוסטה, במגעים. סביר להניח שבחודשים הקרובים נשמע על מכירת האחזקות של מרצדס למשקיע חדש ועל תקופה חדשה באגוסטה, בפעם המי-יודע-כמה.
בתמונה: MV אגוסטה ברוטאלה 800 החדש. צילום: אסף רחמים.
