Blog

  • דרך במבחן: סדום-ערד

    דרך במבחן: סדום-ערד

    צילום: בני דויטש

    הפעם בסדרת 'דרך במבחן' בחרנו מסלול יחסית פשוט וקלאסי שמשלב כבישים מלאי חדוות רכיבה עם נופים מדבריים מרתקים, ביקור באתר היסטורי, ואפשרות לקנות קרטיב (או קרמבו, תלוי בעונה) במחיר מופקע באחד הקיוסקים לאורך ים המלח. עיתוי הפרסום לא מקרי, שכן אלפי רוכבים ירכבו את המסלול הזה הלילה, ערב ראש השנה, בדרכם למצדה.

    לצורך הנוחות, המסלול שלנו מתחיל במרכז (צומת גנות במפה המצורפת), וכמובן שהוא גמיש. ניתן להצטרף בכל קטע, להוסיף או לשנות את הקטעים המנהלתיים עד התחנה הראשונה המעניינת.

    סדומערד - המכה של הכבישים המפותלים בישראל
    סדומערד – המכה של הכבישים המפותלים בישראל

    תחנה ראשונה – סדומערד

    סדום ערד. סדומערד. מתגלגל על הלשון, אבל עם עקצוץ קל בסוף. לרובנו השם מעלה קונוטציות של רכיבת כביש ספורטיבית עם שיערות בחזה, סיפורי גבורה ומצבות. די בצדק, האמת. לחלקנו מבעבע הדם כשאנחנו חושבים על הכביש, בקטע חיובי. אולם לא מעט רוכבים נמנעים מהכביש הנפלא הזה בגלל התדמית שנוצרה לו מאותם סיפורי גבורה ומצבות, או המחשבה שאין להם מה לחפש שם אם הם לא מהסוג שעוטה חליפות עור להנאתו.

    מיד נפריך את אותן מחשבות דיכאוניות ונאמר כי אין סיבה לחשוש מהכביש. קטע האספלט, שנחצב בסלע הקשה בטרם מלחמת ששת הימים כדי להוות אלטרנטיבה צפונית לכביש דימונה, הוא דווקא בטוח למדי. הסלילה טובה, במרבית הפניות יש שדה ראייה טוב לפנים, ובקצב רגוע אין כמעט מקומות שיפתיעו אתכם. הקטע המגניב בכביש הזה הוא שאין מהירות מינימלית כדי ליהנות ממנו – אם הגעתם אליו ואתם על שני גלגלים, כבר יצאתם מורווחים.

    הקטע המעניין של כביש 31 מתחיל ביציאה מהעיר ערד ומסתיים כעבור 24.5 קילומטרים וכ-109 פניות מאוחר יותר בצומת זוהר, בחיבור עם כביש 90. קשה עד בלתי אפשרי לזכור את כל הכביש אם אתם לא מבלים בו באופן קבוע הלוך ושוב, אז למגזגזים שביניכם נמליץ ככלל אצבע להישאר בקו החיצוני עד שאתם מזהים כי הפנייה לא מתהדקת ואת הפנייה הבאה, במיוחד ב'לולאה', או 'העניבה' (תזהו אותה לפי ריבוי האנדרטאות בצידי הדרך). בנוסף, שלוש נקודות נוספות שחשוב לזכור הן צומת חתרורים בחלקו העליון של הכביש (החיבור מצד ימין עם כביש 258 אם אתם בכיוון הירידה) ושני המצפים שמקבילים לכביש מצד שמאל, בחלקו התחתון. בשלוש הנקודות צפוי שתיתקלו ברכבים מגיחים לכביש או מאטים באופן בלתי צפוי.

    בין אם אתם יורדים את הכביש פעם אחת, או כמונו מנצלים כל ביקור בו כדי לעלות ולרדת לפחות פעמיים לכל כיוון – זכרו שהכי חשוב זה להפעיל את הראש, כדי שלא תצטרכו להפעיל את הביטוח.

    צילום: בני דויטש ואסף זומר; עריכה: ניר בר (מתוך ערוץ היוטיוב של פול גז)

    תחנה שנייה – גן לאומי מצדה

    בשנת 2001 הוכרז הגן הלאומי מצדה לאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו. בערך באותו זמן נולדה מסורת שהפכה את החניון של האתר לאתר מורשת אופנוענית ישראלית. סביר שאם תשאלו עשרה אופנוענים על הדבר הראשון שקופץ להם לראש כשהם שומעים את השם 'מצדה', תשעה מהם יענו "רכיבה לראות זריחה בראש השנה". העשירי פשוט לא שמע את השאלה כי הוא לא מקפיד לרכוב עם אטמי אוזניים.

    עם כל הכבוד לרכיבה ההמונית (ויש כבוד!), לאתר התיירות שאליו מגיעים קרוב למיליון תיירים בשנה יש יותר להציע מרק חניון רחב ידיים. הגן כולל שתי כניסות, מזרחית ומערבית, כשהכניסה הראשית וזו אשר מופיעה במפה היא הכניסה המזרחית. אין כביש המחבר בין הכניסות וממילא במערבית יש רק עלייה רגלית על גבי הסוללה שהרומאים בנו כדי לפרוץ למבצר. פחות כיף עם קסדה ומעיל.

    בכניסה המזרחית ישנו מוזיאון מצדה על שם יגאל ידין, בו מוצגים פריטים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות, וכן מסופר סיפור המצדה מאז ועד היום. יש אפשרות לשכור אוזניות בעלות של 20 שקלים ולשמוע חצי שעת סיפור במהלך הסיור. בצמוד למוזיאון ישנו מתחם אוכל, אם כל ההיסטוריה הזו עשתה לכם תיאבון.

    יש את האפשרות לטפס לבמת ההר ברגל (כ-45 דקות) או ברכבל, שבתקופה בין אוקטובר למארס עובד בין השעות 08:00 בבוקר ל-16:00 אחה"צ ובשישי נסגר שעה קודם (כמו כל האתר). עלות כניסה לאתר וטיול הלוך ושוב ברכבל תעלה לכם 76 שקלים, אבל יש מגוון אפשרויות שונות כמו רק עלייה ברכבל וכו'. בכל מקרה, אחרי מספר ביקורים בעבר, הסיור בחפירות תמיד מעניין והנוף הנשקף מבמת ההר מדהים ובהחלט שווה את המאמץ.

    לגבי מחירים ושעות פתיחה, מומלץ בכל מקרה להרים טלפון למרכז המבקרים לפני שאתם משלבים לראשון, וחבל שלא עשינו זאת בעצמנו. יותר מדי הלוך-חזור בסדום ערד הביאו לכך שלו"ז צפוף מנע מאיתנו לטפס להר, אבל לא נורא, סיבה טובה לחזור שוב על המסלול.

    109 פניות, אספלט טוב ברובו
    109 פניות, אספלט טוב ברובו

    למי מתאים

    פחות או יותר לכולם, אולם רוכבים מתחילים יעשו בשכל אם לא יבחרו במסלול כטיול ראשון או שני. ככלל, רצוי להגיע לאחר שצברתם מעט ניסיון כביש, שכן המסלול מעט ארוך ומצריך 'כושר רכיבה' כדי להישאר בפוקוס וכן קטע הכביש של סדום ערד הינו טכני למדי, במיוחד בירידה.

    בנוסף, בגלל ריבוי הקטעים הפתוחים והמהירים לאורך המסלול, אופנועים וקטנועים בנפח 125 סמ"ק עלולים להרגיש מעט חסרי נשימה.

    נקודות להיזהר בהן

    בעת כתיבת שורות אלו (וכבר תקופה ארוכה), נערכות עבודות לאורך כביש 31. מדי פעם ישנם קטעים מקורצפים, לרוב בנקודה ללא שדה ראייה, באמצע פיתול, בלי אזהרה. לכן היו ערניים, גם להופעה אקראית של כלי רכב של מקומיים שעולה מהשוליים במהירות.

    כביש 90 המקביל לים המלח רובו ישר ועם עיקולים קלים בלבד, ויש נטייה להרביץ עליו גז, אך מדי פעם ישנן פניות מתהדקות, או שמופיע 'שיקיין'. הקפידו להסתכל הרחק לפנים. אם אתם נוסעים בשעות בוקר מוקדמות מאוד או בלילה, יש לעתים תופעה של הופעת לחות מעורבת במלח על הכביש, בעיקר בקטעים הצמודים לים המלח, מה שיוצר שכבה חלקה כמו שמן. הורידו מהירות והיו ערניים לקטעים רטובים בכביש.

    בקטע סדום-ערד, ציינו לעיל שלוש נקודות בעייתיות. מעבר לזה, תנו גז, אבל הפעילו את ראש.

    נוף מדברי
    נוף מדברי

    נקודות עצירה ותצפית

    בירידה לים המלח דרך סדום-ערד, אם תרימו לרגע ראש מהחיפוש אחר האפקס הבא (היי, גם תרפו מעט מהגז כשאתם עושים את זה, כן?), יופיע לנגד עיניכם נוף מרהיב של הים הנפרש בינות להרים. ישנם שני מצפים בשליש התחתון של הכביש. לדעתנו התחתון מביניהם יפה יותר, ובכל אופן רואים בו יותר טוב את ים המלח.

    לאורך כביש 90 ישנן מספר נקודות שניתן לעצור בהן לצד הדרך בבטחה ובצמוד יחסית לים כדי להצטלם או לראות מקרוב כמה עצוב מצבו של הפלא הזה שנקרא ים המלח.

    באופן לא מפתיע, מראש המצדה יש תצפית לא רעה בכלל.

    תצפית שפך זוהר
    תצפית שפך זוהר

    אטרקציות

    כאמור, הגן הלאומי מצדה הוא אטרקציה די רצינית. לא יצא לנו, אבל שמענו שהמופע האור-קולי הוא ספקטקל מגניב מאוד אם אתם בעניין לעשות טיול לילי. מומלץ לבדוק מול האתר באילו ימים ושעות הוא מתרחש, שכן זה משתנה.

    ישנן כמובן מספר אטרקציות נוספות לאורך המסלול וים המלח, כמו מספר אתרים ארכיאולוגיים נוספים (תל ערד, מערות קומראן וכו'), או מסלולי הליכה קצרים כמו נחל דוד שמאפשר להגיע עד המפל הראשון גם אם סוחבים ציוד רכיבה. מומלץ יותר באביב, אבל גם בתקופת החורף באזור זה יש ימים מספיק חמים כדי לזנק לבריכה לטבילה צוננת.

    אם אתם במצב רוח הדוניסטי יותר, אפשר לעצור בחמי עין גדי להתפנקות במרחצאות או מסאז' שיעזור לכם להתמודד עם העובדה שקניתם אופנוע ללא מיגון רוח.

    רכבנו שם על מונסטר 696 ו-MT-07
    רכבנו שם על מונסטר 696 ו-MT-07

    תחנות דלק

    אם אתם לא מוגבלים בתחנות של חברה ספציפית לא סביר שתיתקלו בבעיות דלק לאורך המסלול. על כביש 6 בכיוון דרום בין מחלף נשרים לשורק ישנה תחנת דלק נוחה של דור-אלון עם בית קפה מומלץ לקפה ומאפה של הבוקר.

    בכביש 40 ישנה תחנת דלק גדולה של פז בצומת בית קמה, וכן תוכלו למצוא מספר אפשרויות לארוחה זריזה.

    אם גזגזתם הרבה בסדומערד, יש לכם אפשרות לתדלק בכניסה לעיר במספר תחנות, או בתחנת דלק בחלקו התחתון, ימינה בצומת זוהר במרחק כמה עשרות מטרים.

    אורכו של כביש 90 הוא כ-80 קילומטרים לערך בקטע שבין צומת זוהר לצומת הלידו, וישנה תחנת פז באמצע הדרך בחוף עין גדי ומספר תחנות אחרי צומת הלידו על כביש 1 אם זו שבצומת עצמה עמוסה (בדרך כלל).

    זומר, מה קשור ווילי בכתבה על כביש?
    זומר, מה קשור ווילי בכתבה על כביש?

    מצלמות מהירות

    על כביש 40 בכיוון דרום, מיד לאחר המיזוג מכביש 6, ישנן שתי מצלמות מהירות, אחת מדרום לצומת מאחז והשנייה בצומת בית קמה. אם אתם חוזרים צפונה על קטע זה, ישנה אחת נוספת בין שתי הנ"ל.

    על כביש 1 כשעולים מערבה מכביש 90 ישנן מספר מצלמות, וכן אם עושים את הדרך בכיוון ההפוך. את חלקן קשה מאוד לראות עד אשר מאוחר מדי, לכן מומלץ לשנן מראש מיקום מדויק (וכמובן להקפיד על המהירות המותרת).

    נכון לכתיבת שורות אלו על כביש 31 ו-90 אין מצלמות קבועות, אך סביר מאוד שתתקלו ביותר מניידת אחת מפטרלת על מסלול הטיול, כשלעתים קרובות למדי גם יופעל מארב לייזר או דבורה.

    אם בחרתם לחסוך את העלות של נסיעה בכביש 6 ורכבתם דרך כביש 40 במקום, היו ערניים במיוחד, שכן הכביש מרושת במצלמות רבות וזו עלולה להתברר כאופציה יקרה במיוחד.

    כמובן שהרכיבה היא על אחריותכם בלבד וראו המלצותינו לעיל כהמלצות בלבד. מומלץ לבקר בבלוג 'מיצו בדרכים' ולהתעדכן במפת המצלמות ומיקומיהן המדויקים.

    מפת המסלול

     

    קישורים שימושיים

  • אז מה היה לנו השבוע?

    אז מה היה לנו השבוע?

    מקבץ חדשות קטנות שקרו השבוע בעולם האופנועים.

    נתחיל עם דוקאטי, שחשפה השבוע תמונת טיזר למונסטר 1200R חדש. לפי דוקאטי, זהו המונסטר החזק ביותר אי-פעם, ואנחנו מהמרים שמדובר במנוע ה-DVT של המולטיסטראדה שמספק 160 כ"ס. החשיפה הרשמית תהיה בעוד 4 ימים – ב-14.9 בתערוכת המכוניות של פרנקפורט, וזאת משום שדוקאטי שייכת לאאודי, וההשקה לעיתונות העולמית תתקיים בסוף החודש במסלול אסקארי שבספרד (משם נביא לכם דיווח מפורט…). את שאר הקלפים ל-2016 דוקאטי שומרת לתערוכת מילאנו שתתקיים לקראת סוף השנה.

    דוקאטי מונסטר 1200R - בקרוב באסקארי
    דוקאטי מונסטר 1200R – בקרוב באסקארי

    טיזר נוסף מגיע מקוואסאקי, שחושפת טפח מ-ZX10R חדש ל-2016. מהמעט שקוואסאקי משחררים אפשר ללמוד שיהיה עיצוב חדש, מחודד יותר, וכן מערכות מתלים ובלמים שמתבססים על טכנולוגיות מעולם הסופרבייק – שם קוואסאקי מתחרים בהצלחה גדולה. החשיפה הרשמית וההשקה העולמית – בחודש הבא בברצלונה.

    ZX10R של 2016 - באוקטובר בברצלונה
    ZX10R של 2016 – באוקטובר בברצלונה

    והנה משהו בקטנה, אבל עם חשיבות רבה: בהונדה פרסמו את המחיר הרשמי של האפריקה טווין החדש בארה"ב – 13,000$ לגרסה הרגילה ו-13,600$ לגרסה הרובוטית כפולת המצמדים (DCT). עכשיו נשאר לקוות שמחירו בארץ יהיה נמוך מ-100 אלף ש"ח. משמעותית נמוך.

    CRF1000L - יעלה פחות ממאה אלף ש"ח?
    CRF1000L – יעלה פחות ממאה אלף ש"ח?

    אופנוע נוסף שיקבל עדכון ב-2016 הוא הדיוק 690 של ק.ט.מ. ראשית מקבל הדיוק מנוע חזק יותר עם קוטר קדח גדול יותר ומהלך בוכנה קצר יותר, וכעת מנוע ה-693 סמ"ק מספק 73 כ"ס במקום 67 כ"ס, וכן תוספת של 6% למומנט. יש גם שיפור במצבי המנוע ובקרת החלקה שתגיע כסטנדרט. יש גם לוח שעונים חדש וכן מושב חדש. בנוסף, גרסת ה-R הקרבית תקבל את ה-ABS לפניות שמגיע בסופרדיוק 1290. התמונה המצורפת היא של גרסת אב-טיפוס בטרום ייצור. החשיפה המלאה במילאנו.

    גרסה 2 של הדיוק 690 דור 4 - כאן כאב-טיפוס ללא סכמת צביעה
    גרסה 2 של הדיוק 690 דור 4 – כאן כאב-טיפוס ללא סכמת צביעה

    על כך שרויאל אנפילד מפתחת אופנוע אדוונצ'ר בשם 'הימלאיה' כבר סיפרנו לכם בעבר, וכעת זולגות תמונות ראשונות מפס הייצור. על פניו נראה שהאדוונצ'ר החדש בנוי על פלטפורמת הקונטיננטל GT, עם השינויים (הרבים) הדרושים לאופנוע אדוונצ'ר – מתלים, גלגלים, מיכל דלק, מושב, מסיכה וכידון. גם ההימלאיה אמור להיחשף רשמית בקרוב – סביר להניח שבתערוכת מילאנו.

    רויאל-אנפילד הימלאיה - ה-R1200GS של הודו
    רויאל-אנפילד הימלאיה – ה-R1200GS של הודו

    לסיום, וידאו של ה-MT-03 החדש שימאהה שחררה באסיה. בקרוב גם הגרסה האירופאית.

  • מוטוגוצי V7 במבחן: רטרוספקטיבה

    מוטוגוצי V7 במבחן: רטרוספקטיבה

    זיכרונות בעשן

    סבתא שלי הייתה זוכרת לסבא חסד נעורים. כשבנות גילה היו מספרות לנכדים כמו יפות היו בנעוריהן, הייתה סבתא מוציאה תמונה דהויה מהארנק, מצביעה על סבא ואומרת "תראו כמה יפה הוא היה פעם". סבא היה מחביא חיוך קטן, והיא הייתה ממשיכה: "אבל בלי התמונה גם אני לא הייתי זוכרת את זה". ככה גם אוהדי גוצי – חלקם יודעים שלגוצי היו ימי תהילה פעם, אבל לך תזכור מה היה לפני 60 שנה, במיוחד כשמדובר באוהדים בני 40-50.

    נפתח בגילוי נאות: בכל הקשור למוטוגוצי אני לא אובייקטיבי. אני שייך לאותם אוהדים של המותג שרק שמו גורם הנאה בלתי מוסברת. זה לא אומר של-V7 מצפים חיים קלים אלא בדיוק להיפך – הרעיון של מוטוגוצי הנושא את השם  V7 עם רישיון A1 גורם לי כעס. סוג של עלבון. אמנם אין לי ממה להיעלב, אבל זה לא ימנע ממני לעשות לגוצי חיים קשים.

    פיאג'ו כמו אחרים הבינו כי הרבה יותר קל למלא את הקופה על ידי מכירה של הרבה אופנועים פשוטים וזולים מאשר לנסות למכור אופנועים מתוחכמים ויקרים שרק בודדים יכולים להרשות לעצמם. כמו אחרים, גם הם הבינו שהרבה יותר קל להשתמש באריזה סקסית נוטפת רמזים נוסטלגיים לעידן אחר. ואם יש לך בארון מותג אקזוטי אפוף קסם מסתורין ישן, רצוי להשתמש בו.

    מוטוגוצי V7 סטון
    מוטוגוצי V7 סטון

    ישן מול חדש

    הV7 המקורי הוצג בשנת 1967. שיא תפארתה של החברה האיטלקית שהייתה יצרנית האופנועים הגדולה בעולם בשנות החמישים היה כבר מאחוריה – שבעה גביעי אליפות גרנד פרי נחו בארון, ונוספים כבר לא יגיעו. עכשיו, תחת משבר כלכלי כבד, עברה החברה האיטלקית מיד ליד. תחת בעלותה של SEIMM הציגה מוטוגוצי מנוע חדש – טווין 700 סמ"ק, 90 מעלות בין הצילינדרים, 50 כ"ס, שני שסתומים לצילינדר. המנוע הורכב לאורך האופנוע כאשר הצילינדרים בולטים מצדדיו. מנוע זה הפך לסימן ההיכר של מוטוגוצי, ומאז ועד היום לא הוציאה החברה אף אופנוע עם מנוע בתצורה אחרת. במקור היה זה אופנוע תיור נינוח שיועד לכוחות המשטרה האיטלקיים.

    האופנוע הנוכחי הנושא את השם V7 עוקב בעיצובו (ולא רק) אחר דגם הספורט שהוצג ב-1971. לאופנוע הזה היו כבר 70 כוחות סוס יפים. הוא אומנם לא יכול היה להתחרות בהונדה CB750, בקאוואסקי Z900, בלברדה 750SFC או בנורטון קומנדו, אבל בהחלט יכול היה לשאת את התואר 'אופנוע ספורט', טרם לידת השם 'סופרבייק'.

    האופנוע הציע יכולות ספורטיביות לצד שימושיות , נוחות ויוקרה. כאן ועכשיו ה-V7 החדש מציע אופנוע מתחילים נחמד, איך חלפה לה תהילת עולם. פלא שאני ניגש למבחן הזה כועס ונעלב?

    מכעיס. אפילו מעליב! (צילום: בני דויטש)
    מכעיס. אפילו מעליב! (צילום: בני דויטש)

    נשרק'ה

    האופנוע קטן. לא פצפון, אבל קטן ביחס למצופה מאופנוע 750 סמ"ק. במפתיע, הוא מרווח מאוד. הכידון מעט נמוך, אבל ממוקם נכון, המושב נדיב והרגליות ממוקמות הרחק למטה. הצילינדרים ממוקמים הרחק לפנים, מספיק רחוקים כדי למנוע מפגש עם הברכיים. הקשישים מביניכם אילו רק יכלו לזכור, היו יכולים לספר על ברכיים פצועות כתוצאה מראשי הצילינדרים. באותם ימים הרוכבים היו גברים אמיתיים ולא נהגו לרכוב עם מגני ברכיים מעל המכנסיים.

    התנעה קרה מגלה שלא מדובר רק בעיצוב רטרו. המנוע מסרב לעבוד לפני הגעה לטמפרטורת עבודה מתאימה. בניסיון להניע ולצאת לדרך מיד – המנוע מגמגם, מסרב להסתובב, ובכלל לא מתאים לו לעבוד כשקר. סוג של דינוזאור קדמון. תיאלצו לחכות; לא נורא לומדים להניע, לרכוס קסדה, לשים כפפות, לסיים סיגריה, ורק אז לצאת לדרך.

    יציאה לדרך מגלה את מה שאפשר היה לדעת מראש: 47 כוחות סוס הם בסך הכול 47 כוחות סוס. לא הרבה ולא מעט, בדיוק מה שקובע החוק כמקסימום המותר לאופנוע 'גדול' ראשון. מנועי הטווין של גוצי מעולם לא היו ידועים כמהירי סיבוב, וגם כאן אין הפתעות. ההספק המרבי מגיע ב-6,200 סל"ד, אבל לא תרצו להגיע לשם – המנוע לא אוהב למשוך למעלה ומביע את דעתו בפסקנות. מנג,ד עם שיא מומנט המגיע כבר ב-2,800 סל"ד, אין כל סיבה להתווכח איתו. ההילוכים מחולקים מעולה, ולמעט בור קטן בין שני לשלישי אין כל בעיה לרכוב על המומנט. התיבה עצמה נוחה לתפעול, מדויקת וחלקה. למרות הכל, כאשר אני מוריד קסדה אפשר לגלות חיוך קטן. יש משהו קסום במנוע הנינוח, באווירה הקלאסית שמשרה האופנוע ובסטייל המתלווה להופעה.

    החיוך המטופש המלווה אותי מרגיז. אני אמור לכעוס על השימוש הציני בעבר המפואר בכדי לקושש עוד כמה יורו לקופת המזומנים של פיאג'ו. כדי למחוק את החיוך יש שתי דרכים – לשתות מיץ לימון או לרכוב על האופנוע החלש והקטן לאילת בליווי אופנוע עם הספק כפול. אני בוחר בדרך השנייה.

    רגע, זה רטרו או וינטג'?
    רגע, זה רטרו או וינטג'? (צילום: בני דויטש)

    בוקר של חמסין

    בבוקר יש לי יותר זמן להתעכב על קווי המתאר. העיצוב מאופק, לא רטרו צעקני אלא עיצוב שקט בטוב טעם. על המיכל המפוסל ניצב בגאון הלוגו המפורסם של מוטוגוצי.

    תקראו לי דילטנט, אבל עבורי השם של הסמל המעטר את מיכל הדלק הוא נשר. אם יש לכם בעיה עם זה אתם מוזמנים לטקבק, להוסיף הפניות, סימוכין ולפתוח בדיונים מעמיקים. בשבילי נשר. כל זה לא ימנע ממני  לסגור חשבון עם החצוף הקטן.

    שלהי דקייטא קשים מקייטא, אמר וידע מי שאמר. לרכוב בעיצומו של אוגוסט לאילת דרך כביש 12 זה לא רעיון טוב. בטח לא על אופנוע חלש, מקורר אוויר, שנועד לשימוש עירוני, וכל זאת לצד ליטר מודרני עם הספק גבוה פי 2.5. עכשיו נראה מי יחייך בסוף היום.

    האופנוע קל משקל יחסית – 189 ק"ג הממוקמים נמוך בשלדה ותורמים רבות לתחושת הביטחון. ההיגוי ניטרלי ונוסך ביטחון. מרווח ההטיה נראה לקוי בעיקר בשל הרגליות הנמוכות, אבל בפועל זה כמעט ולא הפריע, כל עוד הכביש מפולס.

    כבישים משובשים ממהרים לחשוף את ערוות המתלים, ובעיקר את המתלה האחורי. סליחה, האחוריים. גבשושיות או פסי האטה מביאים את הצמיג האחורי להתנתק מהכביש ולרחף קלות. סימן להאט טיפה ולהיכנס לזון של האופנוע. מנגד אילולא הניתוק הזה מהכביש, לא הייתי מרגיש כלל את קיומה של מערכת בקרת האחיזה המודיעה על קיומה בכל ניתוק מהכביש.

    אופס, זה המקום בו הלודיטים, ויש הרבה כאלו בין אוהדי המותג, אמורים לקבל את החלסטרה. האופנוע מצויד בבקרת אחיזה אלקטרונית ו-ABS – שתי מערכות שטרם הפכו לסטנדרט בקטגוריית הרישיון הנמוכה. במחשבה שנייה, יש היגיון בהימצאותן באופנוע שמיועד לרוכבים מתחילים. בכל מקרה מדובר במערכות בסיסיות בלבד, ללא שליטה על רגישות ואפילו ללא אפשרות לניתוק. הגימור של האופנוע טוב עד בינוני – אין נפילות כואבות, אבל בהחלט אפשר להרגיש באווירת חיסכון.

    את העצירה הראשונה אני עושה רק במצפה רמון. לתדלוק בעיקר שלי, האופנוע הרבה פחות צמא. עם מיכל של 22 ליטר וטווח של כמעט 350 ק"מ בין תדלוקים, הוא היה יכול למשוך עוד. מעבר למילוי נוזלים מהיר אין סיבה אמיתית לעצור. שנינו עדין רעננים.

    בפיתולים של כביש 12 אנחנו כבר מכירים אחד את השני. לא מדובר באופנוע ספורטיבי, אבל בהחלט בכלי בעל יכולות נאות ובעיקר קל לתפעול. אנחנו זורמים בין הפיתולים בקצב מהיר. ההתנהגות מאוד צפויה והגוצי מקפיד שלא להפתיע. הוא פשוט מתריע מראש על המגבלות שלו.

    כביש 12 עד הרגליות!
    כביש 12 עד הרגליות!

    פחית של צהריים

    ארוחת בוקר מאוחרת באילת ויוצאים חזרה בצהרי היום. הקצב מהיר יותר – רוצים להגיע הביתה. הספקות לאט לאט נעלמות ובמקום משתלטת ההכרה. למרות שמדובר באופנוע מתחילים צנוע, בסתר ליבי רציתי שימלא אחר המסורת המהוללת של גוצי. להיתקע, לגרום לרוכב לקלל, להכאיב. רציתי לסבול, לשנוא את האופנוע, אבל הגוצי אכזב, ובגדול. אחרי למעלה מ-700 ק"מ אני נינוח למדי (לא יותר מדי), אין שרירים חבוטים ולא כאבים. נסעתי הלוך וחזור לאילת עם אופנוע שמיועד לנסיעות עירוניות, חזרתי רענן (כמעט), ואפילו נהניתי מהדרך. משהו בתוכנית השתבש!

    קלאסה

    עידון זו בדיוק המילה הנכונה לתיאור ה-V7. אופנוע מנומס, מאופק ושקול. מתחיל בעיצוב הרטרו הסולידי מבלי לגלוש לדרמה או להגזמה (מי שיחפש את הדרמה ימצא את מבוקשו בדגם הרייסר המוחצן ויפה כשלעצמו), וממשיך להתנהגות צפויה ונשלטת שלא תאיים על אף רוכב וגם לא תגביל יותר מדי. ההיגוי הניטרלי מאפשר להפנות את האופנוע בקלות, ומרכז הכובד הנמוך תורם ליציבות ולביטחון. כל עוד הכביש לא משובש מדי, גם המתלים יספקו את הסחורה. המנוע שופע אופי, מרגיש ייחודי, נותן תחושת רטרו אותנטית ומכניס את כל החבילה לקונטקסט הנכון.

    התוצאה היא כלי מאוזן, שגם רוכבים ותיקים המחפשים את הסטייל והאווירה ימצאו בו עניין. אופי וחוויה ייחודית במחיר של ביצועים ואנונימיות מסוימת.

    IMG_7475

     

    מפרט טכני

    [table id=19 /]

  • הגזייה: איך עושה כבשה?

    הגזייה: איך עושה כבשה?

    כתב: אלי פנגס

    איזה גאון הוולנטינו רוסי הזה, אה? מה זה? מה הוא עושה שם, הכלב האיטלקי הזה על הימאהה הכחול? איך לעזאזל הוא גורם למכונה לזוז בקצבים האלה? אתם יודעים מה, שכחו מזה. אם היינו יודעים את התשובה לשאלות האלה לא היינו כאן היום. חוצמיזה, עזבו רגע את רוסי בצד. זה שהוא עילוי של פעם בדור או שניים זה ברור כשמש. מה שפחות ברור, מה שיש נטייה לשכוח, הוא הגאונות של כל אלה החוסים בצילו של המאסטר מס' 46.

    אני לא יודע אם שמתם לב, אבל מה שקורה על מסלולי ה-MotoGP בשנים האחרונות הוא מטורף בכל קנה מידה. די להיזכר באותן הקפות מוכות גשם ורוחות של זנב הוריקן מהמרוץ באינדיאנפוליס לפני כמה עונות; הרי זה לא יכול להיות שאפשר לרכוב ככה על רטוב. כולנו זזנו לפחות איזה פעם או פעמיים על האופנוע בגשם ואנחנו יודעים ומרגישים ללא ספק שמה שקורה שם על מסלולי המרוצים ברמה העולמית הוא לא הגיוני בעליל.

    מסתבר אם כן, לפחות למראית עין, שרוכבי ה-MotoGP על אופנועי ה-MotoGP במסלולי ה-MotoGP יודעים ומרגישים משהו אחר. משהו שהוא מחוץ לסקאלה שלנו, רוכבי היומיום. משהו שקשה לנו אפילו לדמיין אותו, שלא לומר ממש להבין אותו. בכדי לקלוט באמת מה נדרש מרוכב ברמה הזו אין מנוס מלהתנסות בחוויה דומה ככל הניתן ולהשליך ממנה הלאה, לדמיין איך זה מרגיש כשהעוצמות והמהירויות כפולות ומשולשות.

    בתמונה - גאון!
    בתמונה – גאון!

    מי פנוי במוג'לו?

    בזמן האחרון יצא לי לעבור תהליך מוזר שקירב אותי בעוד סנטימטר אחד – מתוך קילומטרים על קילומטרים – לכיוון ההבנה של מה שעובר עליהם שם בתוך הקסדות של אליפות העולם. זה התחיל בהקפות על סוזוקי GSX-R600 סביב מסלול הפורמולה 1 שנקרא הונגרורינג. הייתי חלק משת"פ בין מדריכים ישראלים לבי"ס הונגרי לרכיבת מרוצים, ויצא לי לרכוב עם קבוצות בשלוש רמות באותו יום רכיבה. בסשן שבו רכבתי עם הקבוצה המהירה הייתי האחרון בטור, ובאותן הקפות של יעף יירוט נפלו לי כמה אסימונים מבהילים לגבי מה נדרש מרוכב אספלט בכדי לנצח מרוצים.

    דוגמה קטנה אפשר למצוא בבלימה בקצה הישורת. זו שמרסקת אותך מ-230 קמ"ש ל-80 קמ"ש של ימנית בירידה. מידת הדיוק שנדרשת תחת עוצמות בלימה שמאיימות לפרוק לך את הכתפיים היא כמעט מייאשת. ומדובר על דיוק בכמה וכמה משתנים: דיוק בנקודת תחילת הבלימה, דיוק בעוצמת הבלימה המקסימלית, דיוק בחלוקת העוצמות בתוך תהליך הבלימה, דיוק של סנטימטרים בקו, והכי קשה – דיוק בהכנת הגוף לכניסה אל הפנייה, שהרי אם לא תשחרר את עומס הבלימה מהידיים בזמן, לא תוכל לבצע את פקודת ההגוי, והאפקס יתפספס. וזו רק בלימה מסכנה אחת, במהלך קורס, עם ריכוז מלא בטכניקה, בלי משוגעים שמנסים לתקוע אותך על הבלמים בדרך לאליפות ששווה מיליונים ולהרגשת הניצחון שאין לה מחיר.

    מירכתי הקבוצה המהירה בהונגרורינג יכולתי לראות עוד משהו בזווית העין. זה היה המוביל שלנו, אטילה זאבו – מנהל בית הספר לרכיבה בהונגרורינג ורוכב מרוצים בדימוס שלקח על המסלול הזה איזה פודיום או שניים, או שבעים. מה שתפס לי את העין באטילה הייתה מהירות ההיגוי שלו. האופנוע שלו התרסק לתוך הפניות כמו שחלוץ בכדורגל מתרסק אל הדשא אחרי שהביאו לו גליץ' אכזרי לתוך הקרסוליים.

    עכשיו, ידעתי שאני יודע איך לבצע כזה היגוי, ואפילו ניסיתי והתמכרתי, אבל באותן פעמים ראשונות שראיתי את זה קורה לאופנוע של אטילה, לא יכולתי להתנער מהמחשבה שמעולם לא העליתי על דעתי שישנה איזושהי פינה ברכיבה ספורטיבית שאשכרה מצריכה כזה היגוי פסיכי. ואז נפל לי עוד אסימון. זה שהוכיח לי שישנם אספקטים ברכיבה אולטרה-מהירה על מסלול אספלט שאין דרך להיחשף אליהם למעט רכיבה בחברת רוכבי מרוצים וחקר תמידי של המגבלות שלך בתור רוכב.

    רק מאוחר יותר התפניתי להודות בפני עצמי שאת פקודות ההיגוי האלה שהגניבו אותי, אטילה ביצע בזמן שהוא מסתכל במראות ומוריד יד מהכידון בכדי לסמן לזה שאחריו לשמור על הקו שלו…

    על אספלט רטוב, כן?
    על אספלט רטוב, כן?

    ואם כך הדבר, אז איך נראית פקודת ההיגוי של אטילה בקצב מרוץ, כשהוא ממש מרוכז וממהר? ואם ככה זה אצל אטילה, אז עם כל הכבוד לו (ויש לי שיופים על כל הצד הימני של החליפה שמוכיחים כמה כבוד יש לי אליו!), איך לעזאזל זה נראה אצל אנדראה דוביציוזו? ואם המהירות של אנדראה דוביציוזו היא כזאת פסיכית, אז כמה מהר רוכב מארק מרקז?

    אחרי חוויה שכזאת אי אפשר שלא לתהות איך זה נראה ומרגיש לרכב בתוכם, יחד עם כל הגריד העולמי בכניסה לפנייה הראשונה אחרי הזינוק. איך זה לחיות את העוצמות המטורללות שמכונת ה-GP שלהם מסוגלת לייצר.

    גם כאן אטילה זאבו סיפק לי רעיון לתשובה. באחת ההפסקות בין הסשנים הוא הרכיב את נציג צמיגי פירלי להקפה סביב המסלול. המסכן הצנום ישב מאחוריו בווילי על R1000 לאורך כל הישורת הקדמית, נדבק איתו אל האספלט בפניות, וירד מהאופנוע חיוור, רועד וחצי מחויך. וזו, חשבתי לעצמי, יכולה להיות חוויה מאוד מעניינת. למשל להיות מורכב על ידי רנדי ממולה על דוקאטי רפליקת MotoGP דו-מושבי. אפילו על פניגאלה, כי זה באמת כבר לא משנה. רנדי ממולה, עם כמה שהוא חטיאר אמריקאי שקודח בשכל טיפה יותר מדי במהלך שידורי GP, הוא עדיין רוכב-על שהיה כפסע מאליפות עולם בקטגוריה הבכירה. ולהיות מורכב עליו כבר יכול להרגיש ממש דומה. זו כבר ליגה עולמית.

    לקחת טרמפ עם רנדי ממולה על דוקאטי דו-מושבי, זה להרגיש באופן חי ובועט איך רוכב בנאדם שפיצץ גאזים וניצח מרוצים על  אופנוע GP 500 דו-פעימתי, שהוציא בזמנו 180 כ"ס ושקל 140 קילו. ורנדי ממולה הוא רוכב שהיה בשיאו בשנות השמונים. מאז עברו איזה עשרים-שלושים שנה. שנים של קידמה ופיתוח. האופנועים רק הפכו מהירים ונשלטים יותר, הצמיגים זינקו קדימה, מרווחי ההטיה השתפרו ושיאי מסלול נשברים חדשות לבקרים. אז כמה יותר חזק הם רוכבים היום?

    ידית הקלאץ' במרחק ידית קלאץ' מהאספלט
    ידית הקלאץ' במרחק ידית קלאץ' מהאספלט

    הרבה יותר

    את התשובה לזה קיבלתי אחרי פגישה מקרית עם רונן טופלברג, אבי צלמי האקשן הדו-גלגלי בישראל. דיברנו אז על הביקור האחרון שלו ב-GP של ברנו, על הצילום הפסיכי של סטונר שהופיע בזמנו על גיליון מוטו, ועל איך זה לראות את המטורפים האלה מגובה הדשא. ואז הוא שלח לי לינק לגלריית הצילומים שלו מאותו מרוץ.

    הדברים שראיתי שם פשוט מופרכים. הטוסיק של טוני אליאס על הדוקאטי מרחף עשרה סנטימטרים – לא יותר – מעל האספלט בשיא הפנייה. ג'ון הופקינס תוקע מרפקים באספלט במהלך מרוץ. סילבן ג'ינטולי משכיב את הדוקאטי כל-כך נמוך, עד שהוא יכול לעבור מתחת לשולחן עבודה ממוצע בלי לדפוק את הראש. סטונר משייף את רגלית ההילוכים של הדוקאטי – אופנוע אב-טיפוס שכל הייעוד שלו להשכיב הכי נמוך שאפשר בקטגוריית הנפח. קצה ידית הקלאץ' שלו נמצא במרחק אורך ידית קלאץ' מהאספלט. זה 15 ס"מ, כן? אפילו הראש של הילד האוסטרלי הדפוק הזה ממוקם בגובה ארבעים ס"מ מהאספלט.

    40 ס"מ. רבאק! עצרו פעם את האופנוע שלכם בשיא הפנייה של כביש נטוש, רדו ממנו, התיישבו על הברכיים, התכופפו קדימה, מקמו את הראש בגובה 40 ס"מ מהאספלט והביטו אל היציאה מהפנייה. תסתכלו על זה מנקודת המבט המדויקת של סטונר. אם אתם עצלנים, רדו עכשיו אל הרצפה ליד המחשב ונסו. הרגישו כמה זה קרוב לכביש, אפילו כשאתם עומדים כמו דבילים על ארבע בחדר סגור. עכשיו הריצו את הרצפה 220 קמ"ש אחורה.

    40 ס"מ. אפילו פחות.
    40 ס"מ. אפילו פחות.

    אחרי כל הסיבוב הזה במחשבות, העובדה שוולנטינו רוסי רוכב הרבה יותר מהר מכל השמות שהוזכרו כאן, הופכת להיות מוערכת הרבה יותר. הקלישאה שאומרת שמדובר בגאון נשמעת פתאום פחות קלישאתית. הוא באמת גאון, הבנאדם. רוסי, כך מסתבר, יודע משהו שאפילו המתחרים שלו בליגה העולמית לא יודעים. ואם המתחרים שלו לא יודעים, אז איך נבין אנחנו?

    להיות בתוך הקסדה של רוסי במהלך מרוץ זה בטח כמו לראות את האור. אין דרך לדמיין איך זה ירגיש. בעצם… אולי זה  ירגיש כמו להיות כבשה בניו-זילנד, שכל חייה שמעה רק את לעיסות העשב בחלל הראש, ופתאום מישהו דוחף לה אוזניות לאוזניים ומפציץ מטאליקה בפול-ווליום.

  • ראיון: אנדראה דוביציוזו

    ראיון: אנדראה דוביציוזו

    כתבה: תמי גורלי

    זה הראיון השלישי שלי כבר עם דובי. בכל פעם שאנחנו יושבים לשיחה הצבעים שונים; תחילה כתום ברפסול, אחר כך ירוק בטק-3, והפעם אדום-אדום.

    2016 היא השנה של האיטלקים. רוסי מוביל את האליפות, 4 רוכבים שונים מאיטליה כבר עמדו על הפודיום, והיצרנית האיטלקית מקיימת את ההבטחה וממוקמת שנייה בדירוג היצרנים באליפות העולם. לאיטלקי בן ה-29 יש חלק רב בהצלחה. מאז ומתמיד נחשב כרוכב שטוב וכדאי להחזיק בקבוצה, אינטליגנט, מדויק, עובד קשה, וכשזה קורה הוא גם נותן פייט רציני.

    המרוץ הקודם בבית, במוג'לו, לא היה מוצלח במיוחד

    לשמחתי אחרי המרוץ היו לי הרבה אירועים והתחיבויות כמו הראלי, וזה עזר לי להתמודד עם מה שהיה שם, כי היה לי סוף שבוע מוצלח רק עד הזינוק. היינו חסרי מזל, אבל זה יכול לקרות במרוץ. המטרה שלנו הייתה לאתר את הבעיה, להבין אותה ולתקן אותה. ברגע שהבעיה מובנת, רוב הדאגות מתאדות. האופנוע שלנו חדש יחסית ומה שקרה לנו במוג'לו רק מדרבן אותנו להצליח בבית יותר. אני מרגיש שאנחנו קרובים, וזו תחושה נהדרת להתחיל ככה סוף שבוע, להיות ברמה הגבוהה הזו, להילחם על מקומות על הפודיום. זו המטרה גם עכשיו, ואני מחכה לזה ממרוץ למרוץ.

    אם כבר הזכרת, אז איך היה בראלי?

    היה פשוט נפלא, וזה אפילו תיאור לא מספק למה שהיה שם. אני סקרן מטבעי ואוהב לנהוג גם במכוניות, אבל זה עלה על כל הציפיות שלי. ישבתי לצד הנהג בראלי רחובות, והפחד היה ממשי ואמיתי. לא היה לי מושג לגבי הגבולות של המכונית. 150 קמ"ש ברחובות צרים לעומת 350 קמ"ש שאנחנו מגיעים עם האופנוע, ועדיין הראלי היה מפחיד יותר. 150 קמ"ש זה לא מהיר, אבל בהתחשב בעובדה שהמהירות המותרת שם ביום יום אמורה להיות רק 50 קמ"ש, שילוב של פחד והתפוצצות אדרנלין, ממש על הקצה, אין מילים.

    לא היית בשליטה. מה לגבי אופנוע, תיתן למישהו להרכיב אותך?

    לא, ולעולם לא, גם אם ישלמו לי כפול ממה שמשלמים לי עכשיו, כי על אופנוע אני חייב לשלוט בעניינים, ברכב זה מפחיד, אבל אתה עדיין מוגן יותר. על אופנוע אין שום דבר שישמור עליך, אז בלי 'דאבל סיטר' עם ממולה או בטאיני. לא רוצה להרגיש את התחושה הזאת של לשבת מאחור.

    https://www.youtube.com/watch?v=C_G48ODGdNA

    בוא נדבר על לסמוך

    אתה צריך לבטוח ולסמוך על הרבה אנשים כל פעם שאתה עולה על האופנוע, אתה חייב לבטוח בצוות, במכונאים, ואת חלקם אתה אפילו לא מכיר.

    זו המציאות של מתחרה במרוצים. זאת שאלה טובה כי אני חושב שרוב הרוכבים אפילו לא חושבים על זה, כי אי אפשר לשלוט בזה, אז עדיף לא לחשוב.

    אתה 'קונטרול פריק'?

    אני אוהב לדעת כל מה שקורה מסביבי, אז אפשר להגיד שכן. אבל אני לא יכול לשלוט בהרבה דברים סביבי, זה בלתי אפשרי ולכן אני חייב לסמוך על מי שנמצא לצדי. אני בר מזל בכך שרוב הזמן לאורך הקריירה עבדתי עם אנשי מקצוע נהדרים. ללא ספק זה נושא בעייתי כי אתה לא יכול לבדוק הכל, כל הזמן. לשמחתי אני מאמין בקבוצה שלי, בצוות שלי ומרוצה מצוות המכונאים שעובדים עמי.

    אני מאוד רגיש לכל שינוי קטן באופנוע, מילימטר בודד במיקום של הכידון או דוושה לפה או לשם, ואני שם לב לכך. זה אתגר למכונאים כי הם חייבים להיות מאוד מדויקים בעבודה. הם חייבים לשים לב לכל מה שהם עושים. אני יכול להתאים את עצמי, אבל האמת היא שהם אוהבים את זה. כך הם תחת לחץ, אבל הם מעריכים את העבודה הלוגית, את הדיוק שנדרש מהם. גם לרוכב הניסויים שלנו זה עוזר כי אני מכין לו אופנוע אידיאלי למבחן. לא כל הרוכבים עובדים כמוני.

    הקבוצה שלך אומרת שבן קבוצתך אנדרה יאנונה מאוד שונה ממך – אתה עובד עם הראש והוא ההפך…

    אם תדברי מהר – הוא לא יבין…

    ואיש צוות צועק מאחור: "הפכים גמורים!".

    אתה יכול לשאוב אינפורמציה לגבי האופנוע גם ממנו?

    כמובן, אף אחד לא מושלם. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. גם אם אני מאמין בלב שלם בכיוון שלקחנו, תמיד יש מקום לשיפור, ודווקא בגלל שאנחנו הפכים והגישה שלנו שונה לחלוטין יש מה ללמוד. מיקום על האופנוע, קו רכיבה על המסלול, זינוק. בטח כשאנחנו רואים את ההצלחה שלו באמצע העונה ועד כמה הוא התפתח כרוכב. אפשר ללמוד מכל אחד, גם מרוכבים שלא ניצחו מעולם ואינם חתומים על קריירה מזהירה.

    דובי - אגרסיבי יותר מעונות קודמות
    דובי – אגרסיבי יותר מעונות קודמות

    אתה נראה יותר אגרסיבי על המסלול מעונות קודמות.

    יש לזה סיבות רבות. ראשית, אני חושב שזה בזכות שאני טיפוס כזה שתמיד ממשיך ללמוד ולהתפתח. אני לא אחד כזה שאחרי הישגים נשען לאחור ורוכב על ההצלחה. חוץ מזה הניסיון עוזר – רכבתי בשביל יצרנים שונים, קבוצות שונות, אז יש לי ניסיון רב, וכאדם אנליטי גם אם לא צברתי ניצחונות הצלחתי לצבור ידע רב.

    הגעתי לדוקאטי בתקופה לא טובה, ואי אפשר להיות אגרסיבים כשהאופנוע פשוט לא תחרותי, אבל גם במקרה הזה אפשר ללמוד, גם כשהאופנוע לא זז. הייתי פה עם ההגעה של ג'יג'י דלינייה, ונפלה בחלקי ההזדמנות לעבוד עם הצוות וליצור ביחד עימם את הדוקאטי החדש. הייתי מעורב באופן שלא הייתי מעורב בעבר.

    ההבדל בין העבודה עם הצוות בקבוצה הזו לבין הקבוצות בעבר הוא ענק. עצם העובדה שהתחלתי יחד איתם את הפרויקט התאים לי לאופי בול. אני אוהב להבין, אני רוצה ואוהב לדבר עם אנשי הצוות, עם אנשי הפיתוח, אני אוהב להיות מעורב ובניגוד לקבוצות שלי מן העבר אני מרגיש חלק. לא סתם אני חלק, יכולתי לא להיות מעורב, אבל הגישה שלי לעבודה ולעולם המרוצים הובילה אותנו למקום שבו אנו נמצאים. כל דבר קטן תורם לתהליך, וברמות הללו כל תרומה קטנה, גם שלי, היא בעלת השלכות גדולות.

    בהונדה היית מעורב בפיתוח?

    לא. לא הייתי הרוכב המהיר או המוביל בקבוצה, אז הם לא האמינו בי וביכולות שלי. בדוקאטי כן מאמינים בי והם צריכים אותי בשביל הפיתוח של האופנוע יותר ממה שהונדה אי-פעם היו צריכים.

    הרגשת שזה הימור לעבור לדוקאטי?

    כמובן. קייסי סטונר היה הרוכב היחיד שהצליח לרכוב והביא תוצאות על הדוקאטי עד אז. אפשר להבין כמה האופנוע טוב ותחרותי רק מתוצאות של הרוכב מספר 2 בקבוצה.

    אתה חושב שהונדה סובלים העונה מסינדרום סטונר בזה שהם לא הקשיבו לרוכב שלהם כי הוא המשיך לנצח?

    לא. אני חושב שבדוקאטי היו אז בעיות אחרות, ואני מעדיף לשמור לעצמי את התאוריות שלי כי כל המערך של דוקאטי השתנה, המבנה שונה, הצוות התחלף ברובו.

    קל יותר לאיטלקי להיות בקבוצה איטלקית?

    קל במקצת, אבל כמו בכל דבר גם פה יש יתרונות וחסרונות. קל כי בכל זאת אנחנו מאותו הרקע ויש לנו אותה גישה וכמובן אותה השפה, אבל איטלקים לא תמיד עובדים נקי. אני מאוד גאה לקחת חלק בפרויקט האיטלקי הנהדר הזה.

    תמי גורלי עם חבר ובובה
    תמי גורלי עם חבר ובובה

    יש לך תמונות של שרה, בתך, על לוח השעונים של האופנוע. זה לא מפריע?

    דווקא לא. כשאתה נמצא על האופנוע יש כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, יש כל כך הרבה דברים לעשות, והתחרות כל כך קשה ועיקשת ויכולה להוביל לדאגה, וכשאני רואה אותה זה נותן לי עוד כוח ומוטיבציה. אני רוצה לחשוב שהבת שלי גאה בי וחושבת עליי שאני רוכב מהיר וטוב, וזה גורם לי לעבוד עוד יותר קשה בשביל להיות רוכב עוד יותר טוב.

    היא עדין לא רוכבת בעצמה. היא מגיעה למרוצים בעיקר באיטליה. אני אתן לה לרכוב אם היא תרצה, אבל אני לא אדחוף אותה לזה. לא אכפת לי מה היא תעשה כל עוד תלך אחרי ליבה, ואני רוצה שיהיה לה אופי, שתהיה לה אישיות חזקה, כמוני.

    *     *     *     *     *

    במבחן שהיה במיזאנו בחופשת הקיץ, דובי והקבוצה מצאו כמה דברים, הבינו ופיענחו עוד בעיות ואתגרים שהדוקאטי משטח בפניהם. מה דוביציוזו יכול לעשות בבית? נחכה ונראה. גם שרה מחכה.

  • בדיקת ציוד: גו פרו HERO 4 Session

    בדיקת ציוד: גו פרו HERO 4 Session

    • יתרונות: גודל, נוחות שימוש, אפליקציה נוחה לשימוש
    • חסרונות: מחיר, היעדר מסך
    • מחיר: 2,189 ש"ח
    גו פרו הרו 4 סשן - קטנטונת
    גו פרו הרו 4 סשן – קטנטונת

    מה זה?

    הגו פרו הרו 4 'סשן' החדשה מכילה את מרבית הפיצ'רים של האחיות הגדולות שלה, אבל מגיעה באריזה קטנה ונוחה יותר. לא רק שהיא מגיעה בצורת קוביה, אלא שההגנה של המצלמה ממכות וממים מגיעה מובנית כבר במארז – בלי צורך במארז חיצוני נוסף, מה שמאפשר את התקנת המצלמה במקומות אפילו יותר צפופים מבעבר. לראשונה ניתן להתקין את המצלמה בנוחות על הקסדה בלי התחושה שיש לנו מפרש על הראש שמושך אותנו אחורה בזמן הרכיבה.

    אין צורך במגן ממכות או ממים
    אין צורך במגן ממכות או ממים

    מה אהבנו

    הצורה הקובייתית מעולה. המצלמה יודעת לשנות את התמונה במקרה ומסובבים אותה או מתקינים אותה הפוך, והיא לא דורשת התעסקות נוספת. היא קטנה וקלה יותר משאר המצלמות בסדרה. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל זה משמעותי כשמשתמשים בה. יחד עם המצלמה מגיעה סדרה חדשה של מתאמים המאפשרת להתקין את המצלמה בפרופיל נמוך מאוד, מה שמאפשר שימושים יצירתיים במצלמה. אפשר בעזרת רצועה להדק אותה על היד מבלי לחוש משקל או עומס מיוחד. חשוב לציין שלמרות שיש לה גם מתאמים חדשים, הסשן מתאימה לכל המתאמים הקודמים של דגמי גו פרו השונים.

    כפי שציינו, לא רק שהמצלמה עצמה קטנה יותר, היא כבר מגיעה ארוזה בתוך קייס עמיד למכות ולמים עד עשרה מטרים. לא צריך שום תוספות כדי להתחיל להשתמש בה בלי לחשוש שהיא תיהרס או תינזק.

    נוחות השימוש היא גם דבר שחשבו עליו במצלמה הזאת, והמסקנה היא שקל מאוד להשתמש בה. כשלא נוגעים בה היא כבויה, לחיצה אחת על הכפתור מדליקה את הווידאו, לחיצה נוספת עוצרת אותו ומכבה את המצלמה. לא רוצים וידאו? לחיצה ארוכה מדליקה את אופציית ה'טיים לאפס' ומצלמת תמונה אחת לפרק זמן קצר, עד שתלחצו שוב ואז היא תפסיק ותכבה את עצמה. מרשים ומעולה.

    יחד עם זה קיים כפתור שירות קטן בגב המצלמה המאפשר להדליק ולכבות WiFi ולהגיע להגדרות הצילום, אבל מוטב כבר להשתמש באפליקציית הסמארטפון המעולה לגו פרו כדי לעשות דברים כאלה, מה שגם יאפשר לכם לראות תצוגה מקדימה של זווית הצילום. זה גם ממש נוח לצלם ככה, במיוחד בזמן רכיבה, וגם מאפשר לחסוך בסוללה כשהמצלמה כבויה. מעולה!

    יצויינו לטובה במיוחד שני המתאמים החדשים שמגיעים עם המצלמה – האחד עם פרופיל נמוך מאוד שמאפשר להתקין אותה כמעט בצמוד למתאם, והשני עם מפרק גמיש המאפשר לסובב ולהתאים זווית לכל צורך בלי שימוש בעזרים נוספים. מאוד אהבנו!

    יושבת על הזרוע בקלות
    יושבת על הזרוע בקלות

    מה פחות אהבנו

    הגו פרו סשן מכוונת יותר לחובבים, לכאלה שלא מתכננים לקחת את המצלמה ולהפיק ממנה סרטונים, ובתור כזאת היא אחלה חבילה. אבל בכל זאת צריך לציין מה אין פה. בגלל הכישורים הגאוניים של מהנדסי החברה, החבילה יצאה קטנה וצפופה – כל כך צפופה שאת הסוללה לא ניתן לשלוף לצורך החלפה. מכאן, אחרי כשעתיים שימוש, כשהסוללה תיגמר, תיאלצו לטעון את המצלמה ולהמתין.

    בנוסף, אין לה מסך, ולכן תצוגה מקדימה של התמונה תוכלו לראות רק עם האפליקציה. כמו כן יכולות הווידאו נמוכות יותר משל דגמי הסילבר והבלאק. לדוגמה, אין 4K ואין את האופציה לצלם ב-240 פריימים בשנייה על איכות 720p.

    איכות צילום טובה מאוד, אבל פחות משל הבלאק או הסילבר
    איכות צילום טובה מאוד, אבל פחות משל הבלאק או הסילבר

    איכות התמונה

    איכות הצילום של הסשן טובה. אמנם איכות הצילום של הסילבר טובה יותר, אבל בינינו – זה לא הבדל שצלמים לא מקצועיים ישימו לב אליו. ואם כבר, אז אשמח להתעכב על נושא איכות התמונה ולהגיד משהו חשוב – הסרטונים שלנו לעולם לא ייראו כמו הסרטונים שגו פרו מפרסמת. הם אמנם צולמו בעצמם בגו פרו, אבל עברו עריכה אגרסיבית ושיפורי צבעים, דבר שדורש זמן ויכולת ואינו רלוונטי למשתמש החובבן. אלא אם כן אותו משתמש חובבן רוצה להגיד "קניתי את המצלמה עם איכות התמונה הכי טובה".

    כדוגמה אנחנו מצרפים סרטון יוטיוב שמסביר איך בזמן עריכה ניתן לשדרג את התמונה. שימו לב להבדלים בין הפינה השמאלית העליונה לשיפור בפינה הימנית התחתונה.

    אז כן – ראש בראש הסשן מפסידה לסילבר ולבלאק, אבל לכל שימוש חובבני סביר אין שום סיכוי שתבדילו וזה לא צריך להיות שיקול עבורכם

    בתאורה גבולית היא פחות טובה, אבל עדיין סבירה
    בתאורה גבולית היא פחות טובה, אבל עדיין סבירה

    לסיכום

    הגו פרו הרו 4 סשן היא מצלמה כיפית ומהנה לשימוש, ובמילה אחת – מדהימה. אפשר לזרוק אותה בתיק ולשכוח ממנה עד שצריך אותה. היא מאפשרת התקנה בפרופיל מאוד נמוך, והיא קלה מאוד לתפעול אפילו בזמן הרכיבה. את הציון הגבוה היא מקבלת גם בזכות הביצועים, אבל בעיקר בזכות החדשנות, ואם תכננתם לקנות מצלמת אקשן והתקציב שלכם היה באזור – המצלמה הזאת תיתן לכם תמורה מעולה למחיר.

    ציון WheelZ – משוקלל 9

  • אז מה, לינקים או PDS?

    אז מה, לינקים או PDS?

    צילום: בני דויטש; משתתפים: רני גוט, צור גינוסר.

    תחום האנדורו בוער. 2016 זו כבר שנת הדגם השלישית שבה אופנועי הוסקוורנה נבנים על בסיס הפלטפורמה של אופנועי ק.ט.מ. אבל בין אופנועי האנדורו של הוסקוורנה לבין אלו של ק.ט.מ, או בכלל אלו של הוסאברג, שאותם החליפו האופנועים של הוסקוורנה, יש הבדל אחד גדול ועיקרי: באופנועי האנדורו של הוסקוורנה מותקנת מערכת לינקים (מנופים) המחברים בין הבולם האחורי לבין הזרוע האחורית, וזאת לעומת מערכת ה-PDS שמותקנת בכל אופנועי האנדורו של ק.ט.מ ב-16 השנים האחרונות. בכתבה זו ננסה לקבוע איזו משתי השיטות טובה יותר, אבל לפני שנחליט בואו נבין על מה המהומה ומהן המשמעויות של כל המינוחים הטכניים האלה.

    הוסקוורנה וק.ט.מ - אותה הגברת בשינוי אדרת
    הוסקוורנה וק.ט.מ – אותה הגברת בשינוי אדרת

    פרוגרסיביות

    כל מערכת מתלה מודרנית, ובעיקר אלו של אופנועי ספורט – שטח או כביש – צריכה פעולה פרוגרסיבית. הכוונה היא שככל שמהלך המתלה הולך ומתקדם, כלומר נסגר, כך מערכת המתלה הופכת להיות קשה יותר –זאת אומרת שצריך להשקיע יותר כוח כדי להמשיך ולכווץ את המתלה. קפיץ רגיל הוא ליניארי, כלומר קבוע הקפיץ שלו לא משתנה. אם ניקח לדוגמה קפיץ עם קבוע של 1 ק"ג/מ"מ, אז על כל 1 ק"ג שנפעיל על הקפיץ הוא יתכווץ ב-1 מ"מ. נפעיל 10 ק"ג – הוא יתכווץ ב-10 מ"מ. נפעיל 100 ק"ג – הוא יתכווץ ב-100 מ"מ, וכן הלאה. בקפיץ פרוגרסיבי, אם נפעיל 1 ק"ג הקפיץ יתכווץ ב-1 מ"מ, אולם כדי לכווץ אותו ב-10 מ"מ נצטרך להפעיל לא 10 ק"ג אלא לצורך הדוגמה 12 ק"ג. וכדי לכווץ אותו ב-100 מ"מ נצטרך להפעיל כוח של 150 ק"ג, וכן הלאה.

    הפרוגרסיביות של המתלה מאפשרת לו מצד אחד לספוג ולבודד מהמורות והפרעות קרקע קטנות בתחילת המהלך, גם כדי לאפשר אחיזה מקסימלית של הגלגל עם הקרקע וגם כדי לאפשר נוחות טובה לרוכב, אבל מצד שני לספוג כוחות גדולים, כמו למשל נחיתות מקפיצות או בלימות חזקות, מבלי לסגור את מהלך המתלה. נזכיר רק שמתלה שסגר את מהלכו לא יכול עוד לספוג, מה שאומר שהאחיזה עלולה להיפגע שכן הגלגל עלול שלא לעקוב אחרי פני הקרקע ולרחף באוויר. הסכנה הבטיחותית ברורה.

    כדי להשיג פרוגרסיביות של מערכת מתלה ניתן להשתמש בכמה דרכים. הדרך הפשוטה ביותר היא להשתמש בקפיצים פרוגרסיביים. בקפיצים כאלו צפיפות הכריכות משתנה לאורך מהלכו, ואז הקפיץ משתמש קודם בחלקו הרך יותר (זה עם הכריכות הצפופות יותר) ולאחר מכן בחלק הקשה יותר. אולם למעט קפיצים קדמיים של חלק מאופנועי הכביש הספורטיביים, לא נהוג להשתמש בקפיצים פרוגרסיביים מכיוון שהפרוגרסיביות שהם מספקים היא לא אחידה ופועלת למעשה בשני שלבים.

    במזלג טלסקופי למשל, רגיל או הפוך, הפרוגרסיביות מתבצעת על ידי האוויר שכלוא בתוך הבולם. כשהבולם פתוח האוויר נמצא בלחץ אטמוספרי, ואז רק הקפיץ שבתוך הבולם משמש כסופג כוחות. אולם ככל שדוחסים את הטלסקופ וסוגרים את המהלך, האוויר שבתוך הבולם הולך ונדחס גם הוא שכן הבולם אטום לגמרי. בעת דחיסת הבולם לחץ האוויר שבתוכו עולה, ובעצם האוויר משמש כקפיץ שמנסה להיפתח. ככל שהבולם יתכווץ יותר כך יגדל לחץ האוויר שבתוכו והפרוגרסיביות תגדל. את מידת הפרוגרסיביות של בולמים קדמיים ניתן לקבוע על ידי כמות האוויר. ככל שנמלא יותר שמן טלסקופים כך יקטן נפח תא האוויר שבבולם והוא יהיה פרוגרסיבי יותר, כלומר מתקשה יותר בסגירת מהלך. ככל שנשים פחות שמן, כלומר נפח תא אוויר גדול יותר, הבולם יהיה פרוגרסיבי פחות. חשוב לציין שלא משנה כמה שמן נשים ומה יהיה גובה תא האוויר, בכל מקרה הרכות של תחילת המהלך תיקבע רק על ידי הקפיץ, שכן האוויר כאמור בלחץ אטמוספרי. זו אגב הסיבה שלאופנועי שטח מקצועיים מרכיבים מנקזי אוויר בחלקו העליון של הבולם – כדי להחזיר את לחץ האוויר לאטמוספרי כשהבולם פתוח, ובכך 'לאפס' את הפרוגרסיביות.

    לינקים ו-PDS

    כדי להשיג פרוגרסיביות במתלה האחורי מקובל להשתמש במערכת מנופים (לינקים, לינקג'), שתפקידה לשנות את נקודת העיגון של הבולם האחורי לעומת הזרוע האחורית תוך כדי תנועת המתלה, ובכך בעצם להקטין את המנוף שיוצרת הזרוע על הבולם ככל שהמתלה נסגר. מערכת לינקים מקובלת בכל אופנועי השטח היפניים ובכלל.

    שלדת הוסקוורנה עם מערכת הלינקים בחלקו התחתון של הבולם האחורי
    שלדת הוסקוורנה עם מערכת הלינקים בחלקו התחתון של הבולם האחורי

    לפני כ-16 שנים הציגה ק.ט.מ באופנועי השטח שלה את ה-PDS, ראשי תיבות של Progressive Damping System, כלומר מערכת שיכוך פרוגרסיבית. במערכת הזו הסירו בק.ט.מ את מערכת המנופים וחיברו את הבולם לזרוע האחורית באופן ישיר. את הפרוגרסיביות הם השיגו בתחילה על ידי קפיץ פרוגרסיבי ובהמשך על ידי הבולם עצמו – בתוך מעבר השמן הפנימי של השיכוך מותקנת מחט קונית, וזו הולכת וסוגרת את מעבר השמן של שיכוך הכיווץ ככל שמהלך הבולם נסגר. כשמעבר השמן נסגר לבולם קשה יותר להיסגר וצריך להשקיע כוח רב יותר כדי לסגור אותו.

    למערכת ה-PDS יש יתרונות רבים. ראשית, מערכת הלינקים בולטת מחלקה התחתון של הזרוע האחורית ולמעשה מקטינה את מרווח הגחון. ברכיבה טכנית, למשל על סלעים או מכשולים בולטים, רוכבי אנדורו מגרדים לא פעם את מערכת המנופים. עם PDS מרווח הגחון גדל הלכה למעשה, מה שעשוי לעזור לרוכבי אנדורו טכני. שנית, מערכת ה-PDS חוסכת את כל הנוגע לתחזוקת הלינקים. זו כוללת בדרך כלל כ-6 מסבי מחטים ולפעמים גם יותר, ובנוסף לניקוי וגירוז עונתי, פעולות שהן חלק מהתחזוקה השוטפת של הלינקים, למסבים והבוקסות שבתוכם יש גם בלאי, שמתבטא בחופש במסבים ובלינקים. החלפת המסבים הללו עולה כמובן כסף טוב. אגב, מי מכם שרוכב על אופנוע אנדורו או מוטוקרוס בן יותר משנתיים-שלוש – עשו ניסוי ובדקו את החופש במתלה האחורי שלכם על ידי הרמה והורדה של הזרוע האחורית בזמן שהגלגל באוויר. יש סיכוי גבוה מאוד שכבר הצטבר שם חופש רב, חופש שפוגע בהתנהגות הדינמית של האופנוע. היתרון השלישי של ה-PDS נמצא בקלות הפירוק וההרכבה שלו. על ידי פתיחה של שני ברגים, ששניהם עם גישה קלה ביותר, שולפים את הבולם האחורי לצורך תחזוקה או לכל סיבה שלא תהיה. עם מערכת לינקים הפירוק וההרכבה מסובכים הרבה יותר, כך שהגישה לבולם לא פשוטה.

    אבל לא הכל ורוד. בשנותיו הראשונות קיבל ה-PDS שפע של ביקורת, גם בעיתונות העולמית וגם מרוכבים בשטח. התלונות היו על חוסר בעקיבה ועל קופצניות יתר של החלק האחורי שמשפיעה גם על הפרונט ועל כל האופנוע. בק.ט.מ המשיכו לפתח את בולם ה-PDS בכל השנים שעברו, ובהחלט הגיעו לרמה גבוהה מאוד, אולם עדיין יש קהל רוכבים שמעדיף את יתרונות הפרוגרסיביות הפשוטה של הלינק כי בשבילם זה עובד טוב יותר. בק.ט.מ הכריזו לא פעם שבאופנועי האנדורו שלהם הם ימשיכו עם ה-PDS. ואז ק.ט.מ רכשה את הוסקוורנה.

    שלדת ק.ט.מ עם מערכת PDS - הבולם האחורי מעוגן ישירות לזרוע האחורית
    שלדת ק.ט.מ עם מערכת PDS – הבולם האחורי מעוגן ישירות לזרוע האחורית

    השינוי העיקרי, כאמור, בין הוסקוורנה לבין ק.ט.מ הוא מערכת הלינקים שמותקנת בבולם האחורי של ההוסקוורנה. בהחלט יכול להיות שדרך רכישת הוסקוורנה בק.ט.מ מצאו את הדרך לרדת מעץ ה-PDS, אבל מה שבטוח זה שכעת הם מאפשרים לקהל הרוכבים לרכוש אופנוע אנדורו של ק.ט.מ – אבל עם לינקים.

    אז את היתרונות האבסולוטיים של ה-PDS הבנו, אבל האם יש מערכת שעובדת טוב יותר על תוואי שטח כזה או אחר? ובכלל, מה יותר טוב? כדי לנסות לענות על השאלות האלו לקחנו את הק.ט.מ 250EXC-F ואת ההוסקוורנה FE250 – צמד מרובעי הפעימות של ק.ט.מ / הוסקוורנה בנפח 250 סמ"ק. שניהם בנויים על פלטפורמה זהה, וההבדל העיקרי טמון בבולמים. הק.ט.מ מצויד בבולם הפוך קונבנציונלי עם תא פתוח בעוד ההוסקוורנה במזלג ה-4CS, אבל ההבדל העיקרי הוא שלק.ט.מ יש PDS מאחור ואילו להוסקוורנה מערכת מנופים. שני הכלים משנת הדגם 2014, אולם הבולמים זהים גם בשנת הדגם 2015. בשני הכלים הבולמים מקוריים לחלוטין ומתוחזקים היטב.

    כדי לבדוק איזו מהמערכות מתפקדת טוב יותר דינמית היינו צריכים לרכוב על צמד הכלים כשהם מכוונים בדיוק למצב הסטנדרטי שלהם. אז כיוונו את הסאג בשני הכלים בדיוק לפי הוראות היצרן, פרקנו את כל העומסים מהפרונט וסידרנו 'דיאגונל', הידקנו את המשולש התחתון עם ידית מומנט כדי למנוע חיכוכים מיותרים בטלסקופים, והחזרנו את השיכוכים – גם מלפנים וגם מאחור – למצב הסטנדרטי. בנוסף, הצמיגים בשני הכלים היו חדשים, ובכולם הקפדנו על לחץ אוויר של בדיוק 15PSI. כעת, עם בולמים מכוונים ובמצבם המקורי, יצאנו לרכב במסלול ספיישל שקצת טחון בעונה הזו של השנה, במסלול סינגל מסולע ומיוער, וגם קצת בשבילים מהירים יותר או פחות. תוואי שטח ממוצע של רוכב אנדורו ישראלי.

    כך זה נראה מלמטה
    כך זה נראה מלמטה

    תאומים זהים שונים

    ברכיבה כזו גב לגב על שני אופנועים, ההבדלים, ולו הקטנים ביותר, צפים מיד, ואפשר לחוש גם בניואנסים הקטנים שבין הכלים. זה הזמן להגיד ששני הכלים, גם הק.ט.מ וגם ההוסקוורנה, מרגישים דומה מאוד. למעשה, אם לא היינו רוכבים עליהם גב לגב קרוב לוודאי שלא היינו מרגישים בהבדלים כאלו ואחרים. התחושות שמקבלים משניהם מאוד דומות ומאוד קרובות, ומיד מרגישים שהפלטפורמה המכאנית שעליה יושבים השניים כמעט זהה.

    אבל בכל זאת, כאמור, יש הבדלים. התחושה הראשונה שקיבלנו היא שהמתלה האחורי בהוסקוורנה פרוגרסיבי יותר. המשמעות היא שהוא רך יותר משל הק.ט.מ בתחילת המהלך, אבל קשיח יותר לקראת הסגירה. כך למשל הק.ט.מ טרק את הבולם מהר יותר בקפיצה מדרופים, היכן שההוסקוורנה עדיין שמר על מהלך נוסף ואפשר נחיתה רכה יותר. בצד השני של הסקאלה, כשמתגלגלים למשל על סינגל מסולע, ההוסקוורנה נתן תחושה רכה יותר, שמר על עקיבה טובה יותר וגיהץ טוב יותר. מעין תחושה של ציפה.

    אבל לרכות היחסית הזאת של ההוסקוורנה יש גם מחיר. הוא מבודד יותר את הרוכב ממה שקורה תחתיו, וזה נכון גם לעבודת המתלים וגם לעבודת המנוע. מתלה ההאסקי מרכך למשל את חדות המנוע, ואם בק.ט.מ מרגישים שידית המצערת מחוברת באופן ישיר לגלגל, הרי שבהוסקוורנה יש גורם מרכך. רוכבי אופניים יתחברו לדוגמה של זנב קשיח מול אופניים עם בולם אחורי, שבהם הבולם סופג חלק מכוח הדיווש ולכן קשה יותר למשל להרים את הפרונט לפני מכשול. אז זו בדיוק התחושה בהוסקוורנה – שהמתלה מרכך את תגובות המנוע, ואיפה שהק.ט.מ יניף גלגל בנגיעה במצערת, בהוסקוורנה צריך להתאמץ קצת יותר.

    חלאס עם החפירות - רוצים לתת בגז!
    חלאס עם החפירות – רוצים לתת בגז!

    בק.ט.מ התחושה היא של חיבור ישיר יותר, ולכן הרוכב מקבל הרבה יותר אינפורמציה מהקרקע כמו למשל מצב האחיזה ותוואי הקרקע, כשההאסקי יבודד חלק ממנה וייתן תחושה שהוא צף יותר. בטיפוס על סלעים למשל, מרגישים בק.ט.מ בדיוק מה מצב האחיזה ותגובת המצערת היא מיידית. בהאסקי, באותה הסיטואציה, מרגישים רק את זווית הגלגול של האופנוע, ועבודת מצערת פה פחות תשפיע.

    במהירויות גבוהות אותה ציפה של ההוסקוורנה והניתוק היחסי ממה שקורה מתחת לגלגלים מאפשרת מצד אחד ביטחון רב יותר ואף שקט, אך מצד שני עלולה להביא את הרוכב להפתעות. עם הק.ט.מ והפידבק שהוא נותן הרגשנו את הקרקע טוב יותר, ובמהירויות גבוהות זה הרגיש בסופו של דבר נכון יותר, אולם גם כאן – זו כנראה יותר העדפה אישית מאשר יתרון אבסולוטי. הק.ט.מ גם ירגיש טוב יותר במפגש מהיר עם אימפקטים על תוואי הקרקע, שוב, בגלל הדיוק הרב יותר שמתקבל מהמתלה האחורי.

    בסיום יום הרכיבה, אחרי שעמדנו על הדקויות וההבדלים בין מערכות המתלים, הבנו שאין פה מנצח או מערכת מתלים טובה יותר. לשתיהן יש יתרונות וחסרונות, ולפעמים יתרון לרוכב מסוים יהיה חיסרון לרוכב אחר, ולהפך. לכן יש פה הרבה העדפה אישית. יחד עם זאת חשוב לזכור את מה שכתבנו כבר בהתחלה – שני הכלים מרגישים דומה מאוד, וכל ההבדלים בעבודת המתלים שעליהם עמדנו כאן הינם ניואנסים קטנים. קרוב לוודאי שרוכב ממוצע אשר ירכוש את אחד הכלים ויתרגל אליו לא באמת ירגיש הבדלים, לא כל שכן משמעותיים, כי בסופו של יום התחושות דומות ושני הכלים מציעים מערכות מתלים איכותיות מאוד.

    מערכות מתלים מאוד דומות
    מערכות מתלים מאוד דומות

    אז אין פה מנצח חד-משמעי, אבל בהחלט יש פה העדפה והתאמה לרוכבים מסוימים. רוכב אקסטרים-אנדורו למשל, יעדיף את הק.ט.מ, גם בזכות מרווח הגחון האפקטיבי הגבוה יותר שנובע מהיעדר הלינק, וגם בגלל החדות של מערכת המתלים שגורמת למנוע להרגיש חד ומדויק יותר ומקלה על הנפת גלגל קדמי למשל, ואף משדרת יותר אינפורמציה מהקרקע. גם רוכבים אגרסיביים ומהירים עשויים להעדיף את הק.ט.מ והדיוק הרב שהוא מציע. לעומת זאת, רוכבים שמעדיפים שקט רב יותר מהמתלים ותחושה שהאופנוע עובד בשבילך עשויים להתחבר יותר להוסקוורנה. ושוב נזכיר שההבדלים לא כאלה גדולים ושבסופו של יום שתי המערכות עובדות באופן דומה למדי. אגב, על אף שהמזלגות הקדמיים שונים בין שני הדגמים, לא הרגשנו הבדל באופן הפעולה שלהם. שניהם עובדים מצוין.

    אז איזה אופנוע לקנות, ק.ט.מ עם PDS או הוסקוורנה עם לינקג'? ובכן, אם לא מצאתם את התשובה ואת ההתאמה האישית שלכם מתוך הכתבה, לכו על זה שנותן לכם את העסקה הטובה יותר. שניהם אופנועים ברמה הגבוהה ביותר שיש ועם מערכות מתלים מצוינות.

  • בערב ראש השנה נוסעים למצדה

    בערב ראש השנה נוסעים למצדה

    צילום: שירי פאר

    כמו בכל ראש השנה, גם השנה ייצא המסע השנתי למצדה בערב ראש השנה כדי לצפות בזריחה של השנה החדשה מהמקום הנמוך בעולם. המסע ייצא בערב ראש השנה, בלילה שבין 13 ל-14 בספטמבר (בין ראשון לשני הקרובים), והשנה צפויים לקחת חלק בו למעלה מ-5,000 רוכבים.

    נקודת המפגש המרכזית למסע תהיה כמו בשנים האחרונות בחניון חצי חינם בצמוד לרחוב משה דין פינת רחוב לישנסקי באזור התעשייה המערבי בראשון לציון. שעת הכינוס היא חצות, כשראשוני האופנועים ייצאו לדרך כבר ב-00:30.

    נקודת המפגש
    נקודת המפגש

    המסלול עובר דרך כביש 20 ו-4 דרומה עד מחלף אשדוד, 41 עד מחלף גדרה, 40 דרומה דרך ראם, קסטינה, פלוגות, עד אזור מאחז, משם עולים על הקטע החדש של כביש 6 שעוקף את בית קמה, מתחברים ל-31 לכיוון מזרח עד ערד, משם להמשך 31 בירידות ערד-סדום, מתחברים ל-90 ונוסעים צפונה לאורך ים המלח עד חניון מצדה.

    השנה רוב רובם של היבואנים משתתפים בהפקה ותורמים את חלקם לטובת הרוכבים. מטרו מוטור מממנת משאית חילוץ ופותחת בחניון מצדה עמדת רענון רשמית הכוללת רד-בול ושתייה קרה. ליגל תורמת תורמת חולצות רשמיות של האירוע. עופר-אבניר תחלק בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה לאורך המסע ובחניון מצדה. ד.ל.ב מוטוספורט תחלק מוצרי מאפה בסככה שתרים בחניון. DJ דניאל ינגן מוזיקה אופנוענית בחסות מידלנד. ברקום יבואנית סקאלה ריידר וניילוקס תקים גם היא עמדה ותחלק מים וכיבוד נוסף.

    פרטים נוספים, מנהלות וכו' תוכלו למצוא בדף הרשמי של האירוע בפייסבוק.

    אנחנו כמובן נהיה שם, כמו בכל שנה. 

  • מגזין: ק.ט.מ כובשת את אמריקה

    מגזין: ק.ט.מ כובשת את אמריקה

    מאז הפריחה הגדולה של מכירת אופנועי שטח, ובעיקר מוטוקרוס, באמצע העשור הקודם, כמות המכירות בארה"ב צונחת בעקביות. בשנים האחרונות המספרים עומדים על כחצי ממה שנמכר בשנות השיא 2004-2005, כאשר היצרניות היפניות כולן סופגות פגיעה משמעותית במכירות.

    לאורך השנים פעלה יצרנית אופנועים מעט שונה, שסבלה מתדמית בעייתית מול היצרניות היפניות והחזיקה בנתח שוק חסר משמעות. אבל דווקא כשכל השוק צנח, אותה יצרנית קטנה – ק.ט.מ – פיצחה משהו משמעותי בעולם אופנועי השטח שהיפנים פספספו. ק.ט.מ מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן, ובניגוד למגמה בשוק – לא רק שהיא לא יורדת במכירות בארה"ב, אלא היא מגדילה מדי שנה את נתח השוק שלה והופכת  לכוח משמעותי בשוק אופנועי השטח והמוטוקרוס.

    ההצלחה של החברה האוסטרית לא קרתה במקרה וגם לא הגיעה בין לילה. בשנים האחרונות אנו רואים פעילות מסיבית של ק.ט.מ בתחומים שונים, כמו פיתוח, רכש וכמובן שיווק, כדי להצליח להגיע לאותם הישגים ולהמשיך ולהעצים אותם.

    אחת הדרכים העיקריות לחדור לשוק האמריקאי - דרך הספורט המוטורי המקומי
    אחת הדרכים העיקריות לחדור לשוק האמריקאי – דרך הספורט המוטורי המקומי

    למה דווקא השוק האמריקאי?

    ובכן, שלוש סיבות מרכזיות: כסף, תדמית ופוטנציאל מכירות. ק.ט.מ התחילה למצות את השוק האירופי, כאשר בתור חברת האופנועים הגדולה ביבשת היא מוכרת 4 מתוך 5 אופנועי שטח שנמכרים באירופה – עובדה שלא משאירה הרבה מקום לצמיחה. לכן החברה חיפשה שווקים גלובליים חדשים להתרחב אליהם, כאשר השוק האמריקאי היה המטרה העיקרית בתכנית ההתרחבות.

    הפופולריות הגדולה של הספורט המוטורי המקצועני והחובבני בארה"ב יחד עם גודל השוק, היוו פוטנציאל גדילה מעניין עבור ק.ט.מ. בנוסף, האוסטרים ראו בשוק האמריקאי ובספורט המוטורי המקצועני חלון ראווה משמעותי דרכו יוכלו לדחוף את המכירות הן בארה"ב והן בשווקים נוספים בעולם.

    מארק קומה - 5 ניצחונות בדקאר ו-5 לדפרה
    מארק קומה – 5 ניצחונות בדקאר ו-5 לדפרה

    מה ק.ט.מ עשתה בשנים האחרונות כדי להצליח?

    ראשית, פיתוח טכנולוגיה ודגמים, בידול משאר השוק, רכישות ומיזוגים. היצרניות היפניות נרדמו בשמירה בשנים האחרונות. מרבית החדשנות שלהן התמקדה בעיקר בשיפור דגמים קיימים (לעתים שיפורים משמעותיים וחשובים ולעתים שינויים קוסמטיים בלבד), אך בשורה התחתונה הן נצמדו לדגמי המוטוקרוס המוכרים בנפחים המוכרים, וגם בעולם האנדורו זה נראה שהן בעיקר מוציאות גרסאות מוטוקרוס עם פנס כדי לצאת ידי חובה ולהציג כלים בקטגוריה. מצד שני, ק.ט.מ לא הפסיקה לנסות, לשנות ולחדש, כשהיא מציגה מגוון דגמים רחב וייחודי שאין לו תחרות. החל מאופנועי מוטוקרוס 250 ו-450 סטנדרטיים, דרך גרסאות מפעל, נפחים מיוחדים (350 סמ"ק), אופנועי אנדורו ייעודיים במגוון רחב של נפחים וקונפיגורציות, אופנועי 2 פעימות שחזרו בגדול, פלייבייקס (כמו הפרירייד), ועד דגמי האדוונצ׳ר הגדולים עם הקריצה המתחייבת לדקאר.

    ק.ט.מ אף לקחה את העניין צעד קדימה, ובאמצעות הרכישה של מותג הוסאברג, ובהמשך של הוסקוורנה, הצליחה להרחיב עוד יותר את הנוכחות ומגוון המוצרים שלה בשוק, כאשר על בסיס הפלטפורמה הקיימת של ק.ט.מ פיתחה מותגי פרמיום שהציעו ערך מוסף לחובבי השטח שחיפשו עוד משהו שאין לאחרים.

    התהליך הארוך וההתמדה בפיתוח ושיפור האופנועים הביאו לכך שיותר ויותר רוכבים התחילו להאמין בתוצרת האוסטרית כבחירה שוות ערך לזו היפנית. יחד עם היצע הדגמים הרחב וההתמחות בתחומי השטח השונים, כל רוכב מקצועי או חובב, על מסלול מוטוקרוס או על סלעים טכניים, יכול היה למצוא בדיוק את מה שהוא רוצה ומה שמתאים לו מבלי להתפשר.

    ליין דגמים רחב וייעודי לכל מטרה - חלק חשוב מהחדירה לשוק של ק.ט.מ
    ליין דגמים רחב וייעודי לכל מטרה – חלק חשוב מהחדירה לשוק של ק.ט.מ

    שנית, בניית תדמית. כמו הרבה שחקנים אחרים בתחום, ק.ט.מ הבינה שמוצר טוב לבדו לא מספיק, וצריך לבנות סביבו תדמית שתגרום לצרכן לבחור דווקא את הכתום. החברה אימצה קונספט מוצרי ושיווקי שנקרא READY TO RACE.

    משמעות הקונספט היא שהרוכב התחרותי לא צריך יותר לשפר את האופנוע כדי שיהיה תחרותי. האופנוע כמו שהוא יוצא מהמפעל מגיע עם כל המכלולים והתוספות שהמתחרה החובב, ולעתים גם המקצוען, צריך באופנוע – כדי לעמוד על קו הזינוק ולתת בראש.

    הקונספט קסם לרוכבים רבים (גם לאלו שלא ממש התחרו), כאשר הם קיבלו תמורה מצוינת לכספם, ובנוסף יכלו להרגיש כמו רייסרים אמיתיים, גם כאשר רכבו במסלול המקומי או על השבילים ליד הבית.

    כעת נותר לק.ט.מ לצאת למסע שיווק שמטרתו להיות מותג אופנועי השטח התחרותי המוביל בארה"ב, בכל תחום שבו החברה עוסקת: סופרקרוס, מוטוקרוס, ראלי, אנדורו, אנדורוקרוס, אקסטרים-אנדורו וקרוס קאנטרי. כמובן שהתחזקות תחומי האנדורו השונים בארה"ב בעשור האחרון, גם היוותה קרקע פורייה לק.ט.מ לקדם את המותג.

    בסקירה קצרה של מרוצי השטח בשנים האחרונות, נראה שלאן שלא נסתכל – נראה ק.ט.מ, זאת משום שבק.ט.מ השקיעו משאבים רבים על מנת להתחרות ברמות הגבוהות בעולם ובארה"ב, ולקטוף ניצחונות, תארים ואליפויות.

    ראיין דאנג'י - כוכב מוטוקרוס וסופרקרוס אמריקאי שעבר לרכוב בשורות ק.ט.מ
    ראיין דאנג'י – כוכב מוטוקרוס וסופרקרוס אמריקאי שעבר לרכוב בשורות ק.ט.מ

    כך למשל במוטוקרוס העולמי ייצגו את ק.ט.מ טוני קאירולי, מרווין מוסקין, קני רוקזן וג'פרי הרלינגס – ארבעתם עם אליפויות בקטגוריה שלהם. באליפות האנדורו העולמית ק.ט.מ זכתה ב-20 מתוך 27 התארים מ-2005 ועד היום עם רוכבים כמו דיוויד נייט, ג'וני אובר, אנטוני מאו, כריסטוף נמבוטין, יוהא סאלמינן, איבן סרבנטס ועוד. גם באקסטרים-אנדורו העולמי – אחד התחומים המתפתחים של השנים האחרונות – ק.ט.מ שולטת ביד רמה (ארצברג, רומניאקס, הלס-גייט, רוף אוף אפריקה וכו') עם רוכבים כמו ג'וני ווקר, גראהם ג'רוויס, כריס בירץ', ולאחרונה גם אלפרדו גומז. וכך גם בסופר-אנדורו העולמי, עם רוכבים כמו טדי בלזוסיאק, קודי ווב וכו'.

    עוד ברמה העולמית חשוב למנות את ראלי הדקאר. עד שנות ה-2000 ק.ט.מ עשתה מאמצים רבים לזכות בראלי, ללא הצלחה. אולם החל מ-2001 ועד היום ק.ט.מ זכתה בכל אחד מהדקארים שהתקיימו, גם כשעמדה מולה קבוצת הונדה הרשמית. הרוכבים הבולטים היו מארק קומה וסיריל דפרה, עם 5 תארים לכל אחד מהם.

    אבל כדי לפנות לשוק האמריקאי, צריך להתחרות באמריקה. כך ק.ט.מ נכנסה חזק לאנדורו האמריקאי, כשמ-2011 ועד היום ק.ט.מ (כולל הוסאברג והוסקוורנה) שולטת בסדרה וזכתה בכל תארי האליפות.

    והדובדבן האמריקאי – המוטוקרוס והסופרקרוס. ראיין דאנג'י, קני רוקזן, מרווין מוסקין וג'ייסון אנדרסון זכו באליפויות 250 ו-450 בשנים האחרונות, ורוכבים נוספים זכו במרוצים ופודיומים רבים של הסדרות היוקרתיות.

    דין ווילסון - רוכב אמריקאי נוסף במדי ק.ט.מ
    דין ווילסון – רוכב אמריקאי נוסף במדי ק.ט.מ

    אבל ק.ט.מ לא הסתפקה רק ברוכבים מוכשרים שיביאו אליפות, אלא סימנה מטרות שהיו עבורה עוגנים חשובים ומרכזיים שיתורגמו הצלחה במרוצים למכירות, ובנתה סביבם תכניות רב-שנתיות שיביאו אותה להצלחה.

    דוגמה מרכזית לפרויקט הענק של ק.ט.מ היא קבוצת המפעל שלהם המתחרה באליפות ארה״ב בסופרקרוס. ולמה סופרקרוס אמריקאי? מלבד ה-MotoGP, אליפות ארה״ב בסופרקרוס היא אירוע הספורט המוטורי הנצפה ביותר בארה״ב ואחד הנצפים ביותר בעולם. כ-800,000 צופים מגיעים לאצטדיונים מדי עונה ועוד מליונים רבים בארה״ב ומסביב לעולם צופים במרוצים שמועברים בשידור חי בערוצי הספורט הגדולים והמרכזיים.

    בנוסף לכך, הסופרקרוס הפך להיות ענף ששבר את תקרת הזכוכית של הספורט המוטורי כענף גברי המיועד לחובבי אופנועים בלבד, וכיום הסופרקרוס הוא אירוע ספורט אמריקאי לכל המשפחה שזוכה בהתאם לחשיפה גדולה והזרמת כספים גדולה מנותני חסות שפונים לקהלים גדולים ורחבים.

    כמו חברות אחרות, גם ק.ט.מ זיהתה את הפוטנציאל הגדול בסופרקרוס, אך בסוף עונת 2010 היא הייתה יצרנית האופנועים היחידה על המסלול שמעולם לא זכתה במרוץ סופרקרוס.

    בק.ט.מ הבינו שכדי לכבוש את השוק בארה״ב עליהם לכבוש את עולם הסופרקרוס, והחברה התחייבה לתכנית רב-שנתית שתהפוך אותה מיצרנית איזוטרית ולא רלוונטית בזירת המרוצים ליצרנית מס' 1 על המסלול.

    הדרך לפסגה ארוכה ומורכבת, ולא מספיק לשכור רוכב מוכשר שירכוב על האופנוע. צריך לפתח אופנוע מתאים, לבנות קבוצת מרוצים ותמיכה, צריך רוכבי פיתוח, צריך מתקני אימון, ספונסרים, ומפעל שיעמוד מאחורי כל זה וידע לענות על כל הצרכים והדרישות שיביאו את החברה למטרה.

    ק.ט.מ לקחה את הפרויקט בצורה הרצינית ביותר שאפשר, והקימה אופרציה מיוחדת בארה"ב שתביא את התוצאות המיוחלות.

    סיור מודרך במתקן של קבוצות המרוצים של ק.ט.מ הנמצא בקליפורניה

    לצורך ניהול הפרויקט החברה שכרה את רוג׳ר דה קוסטר – רוכב בלגי אגדי ואלוף עולם לשעבר, שבמשך 15 שנים ניהל את קבוצות המרוצים של הונדה וסוזוקי, פיתח וקידם רוכבים רבים, והביא אותם לכמות עצומה של ניצחונות ואליפויות. דה קוסטר עבר לק.ט.מ מסוזוקי והביא איתו כנדוניה את אלוף ארה״ב הטרי בסופרקרוס – ראיין דאנג'י.

    כאמור, תוצאות צריכות זמן והשקעה, ולמרות שהאלוף הטרי רכב בכתום, הזכייה הראשונה במרוץ הגיעה רק בעונת  2012. בהמשך השנה דאנג'י המשיך את ההצלחה הצנועה בסופרקרוס וזכה בסדרת המוטוקרוס האמריקאית, אבל מוטוקרוס זה עדיין לא סופרקרוס.

    בחברה לא איבדו סבלנות והמשיכו להשקיע בפיתוח אופנועים ורוכבים כדי לכבוש את עולם מרוצי הסופרקרוס.

    דאנג'י ולידו דה קוסטר - שני אסים שעזרו לק.ט.מ לבסס את מעמדה בארה"ב
    דאנג'י ולידו דה קוסטר – שני אסים שעזרו לק.ט.מ לבסס את מעמדה בארה"ב

    בק.ט.מ החליטו שביסוס אופנוע המרוץ על דגם המוטוקרוס הסדרתי אינו מספיק טוב. בצעד מקורי ובניגוד לשאר היצרניות אשר מתאימות את הדגמים מייצור סדרתי למסלול המרוצים (חוקי הסופרקרוס מחייבים שאופנוע המרוץ יתבסס על אופנוע מייצור סדרתי) – הלכו בק.ט.מ הפוך. במקום להתאים אופנוע סטנדרטי למרוצי סופרקרוס, פיתחה החברה אופנוע סופרקרוס ייעודי לקבוצת המרוצים, ולאחר מכן ייצרה ומכרה 400 יחידות ממנו לקהל הרחב, וזאת כדי לעמוד במספר המינימלי של אופנועים אשר נחשב לייצור סדרתי על פי חוקי הסופרקרוס.

    ק.ט.מ לא הסתפקה רק בזה, והקימה קבוצות לוויין (ק.ט.מ BTO וק.ט.מ TLD) עם רוכבים מצטיינים כמו אנדרו שורט או ג'סטין ברייטון, אשר חוץ מלהתחרות עבור הקבוצה עובדים בבחינה ופיתוח של האופנועים יחד עם המפעל באוסטריה.

    במקביל, החברה המשיכה להשקיע בטיפוח קבוצת המרוצים שלה, וגייסה רוכבים חדשים ומבטיחים לקבוצות ה-250 שזכו באליפויות ומרוצים ועזרו להמשיך ולבנות את ק.ט.מ כמותג שהוא רייסר מבטן ולידה.

    לאט לאט ובהתמדה התוצאות התחילו להגיע – גם במוטוקרוס, אבל גם בסופרקרוס – ניצחונות, אליפויות ותארים.

    השנה השליטה של ק.ט.מ כל כך דומיננטית, שבעונת הסופרקרוס של 2015 היא זכתה בניצחון כפול גם בקטגורית ה-450 וגם ב-250 במשך 5 סבבים – דבר שלא הושג מעולם בסופרקרוס.

    אם נצרף לרשימה מקום ראשון ושני באליפות המוטוקרוס 2014 (רוקזן ודאנג'י), תואר אליפות מוטוקרוס לדאנג'י ב-2015 ועוד מספר גדול של זכיות במרוצים, פודיומים והצלחה גדולה במוטוקרוס האומות – ק.ט.מ הצליחה לבנות ולבסס את עצמה בארה"ב כמותג אופנועים מוביל שהוא READY TO RACE.

    הוסקוורנה - נרכשה בעיקר כדי לבסס את החדירה לשוק האמריקאי
    הוסקוורנה – נרכשה בעיקר כדי לבסס את החדירה לשוק האמריקאי

    למרות ההצלחה האדירה בארה"ב ובעולם, בק.ט.מ לא נחים על זרי הדפנה. החברה דואגת לפתח ולקדם רוכבים חדשים וצעירים גם בארה"ב וגם באירופה, כדי שגם ביום שדאנג'י ושאר הרוכבים יתלו את המגפיים, האליפויות של הכתומים ימשיכו לזרום.

    בסופו של דבר הבינו בק.ט.מ דבר בסיסי ונכון לגבי חובבי רכיבת השטח, ואולי בעצם עבור כל ספורטאי חובב: פעם אחת הרוכבים רוצים מוצר טוב, אמין ושיתאים את עצמו לרוח הזמן ולדרישות הרוכבים. פעם שנייה היא שגם אם אף אחד לא יודה בכך בפומבי – כל אחד מאיתנו שמתיישב על האופנוע חוזר להיות ילד, וכמו כל ילד אנחנו מסתכלים על הדמויות שאנחנו מעריצים ורוצים להיות כמותם.

    ק.ט.מ באופן חכם, מתוכנן ומבוצע היטב, הגישה לכל חובב רכיבת שטח את החבילה האולטימטיבית – מגוון רחב, עדכני ומתקדם של אופנועי שטח, אשר כל אחד יוכל למצוא בתוכו את האופנוע שמתאים לו ביותר. מעל כל זה ק.ט.מ הציעה לכל רוכב את האפשרות לשבת על האופנוע, לתת גז ולרגע לדמיין וממש להרגיש שהוא מרחף באוויר כמו ראיין דאנג'י או מפרק עליות ברומניאקס בדיוק כמו ג'וני ווקר.

    מסתבר שהשילוב הזה עובד מצוין עבור רוכבי השטח בארה"ב, מה שמתורגם מדי שנה לעלייה נוספת בגרף המכירות וכיבוש עוד ועוד נתחי שוק מהיצרניות היפניות.